ישועות יעקב/אורח חיים/רמג

ישועות יעקב ‏ אורח חיים רמג

א

(א) לא ישכיר אדם מרחץ לנכרי. לבאר דין זה באיזה אופן אסור להשכיר מרחץ מדינא ובאיזה אופן אסור מפני מראית עין. ואם יש חילוק בין שדה למרחץ. צריך אני להרחיב הדיבור בש"ס מס' ע"ז (כא:-כב.) אהך מתניתין דמחלק בין מכירת שדה בארץ או בח"ל מסיים שם במתניתין ובכ"מ אין משכירין להם המרחץ משום שנקראת על שמו ועכו"ם עושה בו מלאכה בשבתות וימים טובים תניא רשב"ג אומר לא ישכיר אדם מרחץ לנכרי מפני שנקראת על שמו ונכרי עושה מלאכה בשבת ויו"ט ודייק הש"ס שם אבל שדה מאי מותר שדהו נמי יאמרו וכו' ומשני שאני שדה דיאמר אריס אריסותי' קעביד מרחץ נמי יאמרו אריס הוא ומשני אריסות דמרחץ לא עבדי אינשי והנה רש"י פירש דחשש מראית עין היינו שיאמרו דשכיר יום הוא הנכרי ורווח הוא של ישראל וזה איסור מדינא. והנה יש עוד דרך שלישי היינו קבלנות שיתן דבר קצוב לנכרי שיעבוד כל העבדה בשדה דעת רוב הפוסקים דמותר מדינא ואסור משום מראית עין ואמנם במרחץ כתב הגאון מוהר"י אבוה"ב כיון דאינו מלאכה כוללת ובכל יום רוחצין בתוכו אסור להשכיר לנכרי שיעשה בו מלאכה בקבלנות מדינא. ויש חילוק גדול בין שדה למרחץ דשדה היא מלאכה כוללת ואין הישראל מרויח במה שהעכו"ם עובד ביום השבת שאם לא יעבוד בשבת יעשה מלאכתו ביום אחר אבל במרחץ שיש ריוח יום יום א"כ משתכר הישראל ביום השבת ע"י עבודת הנכרי ולא שייך לומר עכו"ם אדעתיה דנפשיה קעביד דהרי בלא"ה יתן לו הישראל שכירתו א"ש בקבלנות אסור מדינא במרחץ ומותר בשדה מדינא רק משום מראית עין אסור והנה סברת הרב נכונה אמנם יקשה ע"ז בהא דהקשה הש"ס מ"ש שדה ומ"ש מרחץ דהרי חילוק גדול יש ביניהם דבשדה יש שני צדדי היתר דהיינו השכרת השדה לנכרי שיהי' כל הריוח לנכרי והישראל יקבל דבר קצוב מאת הנכרי ודרך השני קבלנות דהיינו שיתן להנכרי דבר קצוב שיעבוד כל עבודת השדה ורשות ביד הנכרי לעבוד עבודתו בכל עת שירצה רק שיגמור מלאכת השדה וזה ג"כ מותר מדינא בשדה ולכך התירו ולא חששו למראית עין שיאמרו דשכיר יום הוא דהיתרא שכיח טפי משא"כ במרחץ דקבלנות אסור מדינא לשיטות מוהרי"א יש שני צדדי איסור ואין היתר רק השכרת המרחץ לנכרי בזה כיון דאיסורא שכיח טפי דהיינו קבלנות ושכיר יום חששו בזה למראית עין וכ"כ הט"ז ראיתי דיש שני צדדי איסור יש יותר חשש מראית עין ואחר העיון נראה לי ליישב. דהנה בש"ס דשבת דף י"ז ע"ב פליגי ב"ש וב"ה במלאכות שמתחיל בהן בע"ש והם נגמרים בשבת דב"ש ס"ל דאסור וב"ה מתירין עם השמש וקאמר רשב"ג נוהגין היו בית אבא שהיו נותנין כלים לכובס נכרי ג' ימים קודם השבת פירוש שיהיו נגמרין קודם השבת והקשה התוס' שם דמשמע מכאן דרשב"ג כב"ש סובר ואף קבלנות דמלאכת תלוש אסור וכאן קאמר רשב"ג דמותר ליתן שדהו לנכרי ואף מרחץ אינו אסור רק משום מ"ע ולמה יתיר יותר מקבלנות דתלוש. עיין מה שתירצו בזה. ואמנם באמת אחר העיון אין כאן קושיא דאף לב"ש דאסרו קבלנות אף במלאכת תלוש היינו מלאכת ישראל שאצל נכרי כגון כלים לתקן וכלי לבן לכבסם דהדבר הוא של ישראל וע"כ אף שהעכו"ם עושה בקבלנות לא יהא שמלאכת ישראל נעשית בעצמו בשבת דאסור לב"ש כ"ש שהעכו"ם עושה המלאכה בשבת אבל באריסות דשדה דיש להנכרי חלק בגוף המלאכה א"כ מיקרי מלאכת הנכרי ועכו"ם על דעתא דנפשיה קעביד ומה בכך שהישראל נוטל אח"כ חלק בריוח מ"מ המלאכה הוא של נכרי אבל בקבלנות גוף המלאכה הוא של ישראל אלא שנותן להעכו"ם בעד עבודתו מיקרי מלאכת ישראל אלא שעיקר ההיתר משום שאינו אומר לנכרי בשבת לעשותו ולב"ש אף שהמלאכה נעשית בשבת מאליה אסור וזה דבר ברור מאד. שוב ראיתי שכבר הרגיש בזה הרשב"א וכמו כן מוהרש"א. ומעתה א"ש קושית הש"ס מ"ש שדה ומ"ש מרחץ כיון דרשב"ג כב"ש ס"ל דאף קבלנות דתלוש אסור וכ"ש קבלנות דשדה ואינו מותר רק להשכיר לנכרי שיהיה מלאכת הנכרי וכיון דחיישית למראית עין שיאמרו שלא השכירו לנכרי א"כ אף אם יתלו בקבלנות אף בשדה אסור וא"כ מ"ש שדה ומ"ש מרחץ ובזה ישבתי לנכון הא דהקשה הש"ס מדיוקא דרשב"ג ולא הקשה ממתניתין דתנן להדי' משכירין להם שדות ולא ישכיר המרחץ והיה להש"ס להקשות מ"ש שדה ומ"ש מרחץ ובזה אתי שפיר דלדידן לפי פסק הלכה קי"ל דקבלנות בשדה מותרת מדינא ובמרחץ אסור קבלנות מדינא לשיטות מוהרי"א א"כ בפשיטות נוכל לחלק בין מרחץ לשדה דבזה יש שני צדדי היתר ובמרחץ יש שני צדדי איסור ועיקר הקושיא לרשב"ג דס"ל כב"ש ודו"ק היטב. ועיין ס"ק הסמוך:

ב

(ב) שדה מותר. עמש"ל ס"ק א' שמהרי"א כתב דקבלנות דמרחץ אסור מדינא. משום שהישראל משתכר בעבודת הנכרי וכתב הב"ח דלפ"ז ה"ה בריחים אסור קבלנות מדינא ואיך סתמו הפוסקים דריחים דינו כשדה והא יש חילוק ביניהם לענין דינא ואף דקבלנות דשדה ג"כ אסור כמ"ש הפוסקים בסי' רמ"ד היינו משום מראית עין ויש נ"מ לענין חוץ לתחום וגם לפמ"ש הב"ח בעצמו לחלק לענין דבדיעבד שכח אסור דהיינו היכי דאסור מדינא ולא היכי דאסור משום מראית עין ואיך סתמו הפוסקי' דרחים דינו כשדה ואני תמה על הט"ז ס"ק ב' שהקשה על הב"ח שכתב לאסור קבלנות דמרחץ והא אנן קי"ל דאף קבלנות דשדה אסור וכוונת הב"ח דמרחץ אסור מדינא וע"כ אף חוץ לתחום היכי דליכא מראית עין אסור ואף בדיעבד שכרו אסור וזהו כוונת הב"ח ועיין מ"א שהשיג עליו ס"ק ב' וכוונת הב"ח על סתימת הלשון של הפוסקים ורחים דינו כשדה:

והנה בהא דאסרינן להשכיר אף דהי' ראוי להתיר שכירות המרחץ ולהתנות עם הנכרי שלא יעבוד ביום השבת והנכרי ציית כמו דקאמר הש"ס שם במס' ע"ז דזהו החילוק שבין נכרי לכותי צריך לומר דבאמת הכי נמי קאמר שלא ישכיר אדם מרחץ על אופן זה שיסיק הנכרי המרחץ אבל אם התנה עמו מותר באמת כיון דאין כאן רק מראית עין ובאיסור דרבנן נוכל לסמוך על אמירת הנכרי שלא יעשה מלאכה ועיין לקמן סימן רמ"ו וזה ברור:

ובזה אתי שפיר מה דקשה שם בסוגי' דדייק הש"ס מדנקט מרחץ אבל שדה לנכרי מותר ולמה לא הקשה ממתניתין דקתני אין משכירין שדות בארץ ישראל ובסוריא מותר ובזה אתי שפיר דה"א דשדה מותר בסוריא היינו שמתנה עם הנכרי שלא יעשה מלאכה ביום השבת ובא"י אף באופן זה אסור אבל מהא דקתני דמרחץ אסור ע"כ דאיירי באופן שאינו מתנה עמו ומ"מ בשדה מותר ע"כ נקט מדיוקא ולא מגוף לשון המשנה והארכתי בזה בתשובה. ולקמן כתבתי שיש חילוק בין איסור תורה דאין מאמינים הנכרי שמבטיח שלא לעשות מלאכה ובין איסור דרבנן ועיין לקמן:

ג

(ג) אפילו מרחץ וכו' בהגה"ה ושם וכן אם יש מרחץ. לקמן בסי' רמ"ד הבי' הב"י בשם תשובת אשכנזית דאפילו בין העכו"ם יש לחוש לאורחים הבאים לשם וכ"ש כאן שיש ישראלים בעיר אלא שהרוחצים במרחץ המה שכני המרחץ וכבר תמה בזה הטורי זהב ובלא"ה ג"כ קשה על מ"ש בש"ע אם מנהג רוב אנשי המקום עיי"ש ולמה לא נחוש לאורחים. ואמנם בש"ע כאן איירי שהמקום שנעשה בה המלאכה אינו ידוע אם היא של ישראל ואין חשש רק משום בני העיר שיתוודע להם או במרחץ הרוחצים במרחץ ידעו שהיא של ישראל ולכך מהני אם באותו מקום אין חשש מראית עין משום שמנהג אנשי המקום ההוא יודעים שמנהג שלהם להשכיר ואם רוחצין בו שכני הדירה שיודעין שהשכיר לנכרי וא"ש: ובתשובה שכתבתי בענין זה ימים רבים אמרתי דבר נחמד לחלק בין שדה או בית בקבלנות ובין מרחץ דהנה לקמן סימן רמ"ד בהא דכתב בש"ע דחיישינן למראית עין דאורחים. הקשה המגן אברהם מדברי ירושלמי במס' שביעית דמבואר שם דלא חיישינן רק למראית עין דבני עירו ול"ח למראית עין דאורחים ותירץ דבשביעית הקילו. והנה לפי הנראה הטעם דהקילו בשביעית שהוא איסור קל ושבת איסור חמור. ואמנם כיון דעיקר החשש שמא יאמרו דהוא שכיר יום ויש בו חשש אמירה לנכרי או שכר שבת וזה אינו רק איסור דרבנן ובמה כחו יפה לחוש למראית עין דידיה יותר מן מראית עין דאיסור שביעית ואמנם בירושלמי עצמו ריש מסכת מועד קטן מבואר הטעם דהקילו בשביעית שהוא זמן מרובה ושייך פסידא דזמן מרובה אבל חול המועד דזמן מועט לא חששו לפסידא. וע"כ אף לחשש מראית עין דאורחים חששו ואפילו בימים אחרונים של שני שביעית הקילו אף שהוא זמן מועט משום לא פלוג דשביעית הוא שנה שלמה ועיין בתוס' יו"ט ריש מסכת מועד קטן שהביא דברי ירושלמי בזה וזה כוונת הרב מגן אברהם דשביעית הקילו וכן בחול המועד החמירו לחוש למראית עין דאורחים אף שאין עיקר מלאכתו רק מדרבנן מ"מ אינו דומה לשביעית מטעם הנ"ל (והארכתי בזה דאף בחול המועד אין להקל היכי דאיכא מראית עין דאורחים דלא כדעת חכם א' בתשובה והבאתי ראיות הרבה לזה ואכ"מ) והנה לכאורה קשה בשבת שהיא ג"כ זמן מרובה חלק שביעי מן ימות השבוע וכמו שנה שביעית חלק שביעי לימות השמטה כן שבת חלק שביעי מימות השבוע ואף אם ישכירו לנכרי באופן שהנכרי לא יעשה מלאכה בשבת דבאופן זה מותר להשכיר לנכרי מ"מ יפסיד הישראל חלק שביעי:

אמנם בקבלנות דהיינו מקבל לבנות בית או חצר בשלמות ואם לא יעשה ביום זה יגמור ביום אחר הבית או השדה ומה לו לישראל בזה ואם לא יעבוד הנכרי בשבת מלאכת ישראל יעשה מלאכת עצמו ופשיטא שאין מלאכת קבלנות מתיקר ע"י זה שלא יעבוד הנכרי בשבת וכיון דלא שייך בזה פסידא חששו אף למראית עין דאורחים אבל במשכיר מרחץ לנכרי דאז כל יומא פסידא דלא הדר כיון דאי אפשר שלא יבוא לכלל הפסד וכמ"ש מוהר"י אבוהב שהבאתי לעיל ס"ק א' לא חששו למראית עין דאורחים וכמו בשביעית דלא חשש למראית עין דאורחים ובזה נתיישב כל הני דברים הנראין כסותרין יחדיו יהיו תמים ודו"ק היטב:

ד

(ד) שבביתו כבר כתבתי לעיל שהאחרונים תמהו ע"ז מהך דמבואר לקמן דחיישינן לאורחים והט"ז הוסיף להקשות מהא דקיי"ל כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית עין אף בחדרי חדרים אסור וקשה לי על דבריו אלה למה לא הקשה מלשון הש"ס דמועד קטן י"ב א' והובא בכל הפוסקים לקמן סימן רמ"ד דמקבלי קבולת תוך התחום אסור משום מראית עין וחוץ לתחום מותר והיינו משום דלא שכיחי ישראל שם ומה בכך דלא שכיחי ישראל נימא כל מקום שאסרו חכמינו זכרונו לברכה מפני מראית עין אף בחדרי חדרים אסור אטו מי עדיף חוץ לתחום מחדרי חדרים ונראה לי דבאמת לפי המבואר בדברי הפוסקים לא חיישינן בקבלנות שמא יאמרו דאין זה קבלנות דהרי דרך לעשות מלאכת בנין בקבלנות אלא שלא ידעו החילוק בין קבלנות לשכר יום ולא ידעו דבקבלנות אינו חשיב כשלוחו ביום השבת ויחשוב כיון שעובד בשבת בשכר שהישראל נותן לו הרי הוא כשליח לעבודה זו בשבת והנה דברי הסמ"ג שכתב דעכו"ם העובד בשליחות ישראל במלאכת ישראל יש בו איסור תורה לא נעלם ממנו דאמירה לנכרי שבות אלא דהיינו באומר לו שחוט ובשל לי שאין המלאכה הנעשית של ישראל אבל בעובד בשדה ישראל ומשביח מלאכת ישראל כיון שהשדה כבר של הישראל חשוב מלאכת ישראל אבל באומר לעכו"ם שיבנה לו בית ואחר שיבנה ישלם לו שכר המלאכה כך וכך אין המלאכה כעת של ישראל ואף דאיסור אין כאן רק איסור שבות כמו שחוט לי ובשל לי דקודם גמר המלאכה אין זה מלאכתו של ישראל רק שאסור משום שבות דרבנן. ובדרבנן קיי"ל דלא אמרינן כל מה שאסרו חז"ל משום מראית עין אף בחדרי חדרים אסור אבל כאן במלאכת מרחץ כיון דהמרחץ של ישראל והוא עובד בתוכו סובר הרב ז"ל דלשיטת הסמ"ג אסור מה"ת וכמו כן במלאכת שדה ישראל אסור מן התורה שיעבוד הישראל מלאכת ע"י אחרים והבן זה:

ה

(ה) ששכרו מותר. כ"כ הב"י בשם תשובת הגאונים דאף במקום שאסור להשכיר אם כבר השכיר מותר לקבל שכרו וכתב הב"י דתשובה זו חולק על דברי הפוסקים לקמן סי' רמ"ה דאף בדיעבד שכרו אסור ועיין ב"ח מחלק בין היכי דאסור מדינא ובין היכי דאסור מפני מראית עין ואין כוונת הב"ח דזה יותר חמור מזה ואמנם כוונת דבריו דבעינן שע"י זה יתקן האיסור מקצת ובמקום שאסור משום שכר שבת ושלא יהנה ממלאכת שבת בזה אנו אומרין שלא יקבל השכר ויתוקן הדבר אבל במשכיר מרחץ או פורני לנכרי דשכר שבת בהבלעה מותר אלא שאסרו משום שיאמרו דהישראל צוהו לעשות מלאכה בשבת א"כ אף אם אינו מקבל עליה שכר קעביד איסור. דאמירה לנכרי שבות בזה לא יתוקן וע"כ אמרינן דאין איסור בקבלת שכר והנה לקמן סימן ש"ז הובא מחלוקות הפוסקים בענין אמריה לנכרי לעשות מלאכתו של הנכרי דבמקום שאין ישראל נהנה ליכא איסור שבות ועיין לקמן סימן ש"ז במגן אברהם ס"ק ק"ט מה שהביא בשם הרקנטי בפסקיו והגהת מרדכי וא"כ כשלא יקבל הישראל שכר אינו נהנה ממנו אף אם אומר לו לנכרי להסיק המרחץ בשבת לצורך עצמו לכאורה אין כאן איסור ואמנם כיון שהמרחץ שייך לישראל ומראית עין הוא שהישראל השכיר למרחץ מדעתו לנכרי וגם אם לא יקבל שייך חשש מראית עין ואינו מתקן האיסור לכך שכרו מותר אבל היכי דאנו באים לאסור מצד הדין בזה שייך לומר שכרו אסור כדי שיתקן בזה האיסור והדברים ברורים למבין דומה לזה כתב מהרי"ט בתשובה סימן ס"ט לענין הך דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני דיש חילוק בזה בין היכי דניתקן האיסור להיכי דלא ניתקן האיסור ועיין לקמן מה שכתבתי בזה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף