אליה רבה/אורח חיים/רמד

אליה רבה ‏ אורח חיים רמד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[א] וקוצץ וכו'. בשם הרמב"ם בסתם, ותמיה לי דרמב"ם למד מדין איגרת בסימן רמ"ז, אבל במרדכי פרק קמא דשבת בשם ספר התרומות כתב זה לשונו, כותים שכיר או שפחה שהדליק נר או עשה אש בשביל ישראל אסור ואין להתיר מטעם דהוי כמו קצץ דמותר דהני מילי שולח איגרת שאין גוף ישראל נהנה מגוף האיסור אבל הכא הישראל נהנה מדבר האיסור גופו ממלאכת שבת ודאי אסור אם נעשה בשביל הישראל עד כאן לשונו, ובספר התרומות גופיה סימן רכ"ב ביאר יותר וסיים וזה לשונו ולא דמי לאיגרת שאין גוף הישראל נהנה מגוף ההוצאה וההולכה עד כאן לשונו, וכן כתב האגודה פרק קמא דשבת וסמ"ג וכלבו, אם כן אמאי סתמו בעל שולחן ערוך הכא להתיר אף שנהנה מגוף מלאכות השדה ואבנים וכתיבה ואריגת הבגד המבוארים בסימן זה, וכן למד בהגהות אשירי פרק קמא דשבת מזה לאסור אף בעשיית מלבוש. ואין לומר דכל הנך פוסקים מיירי לענין אם כבר נעשה אם מותר ליהנות ממנו בשבת עצמו, אבל לדינא מותר ליתן לו, דאם כן מה מייתי מאיגרת. שוב האיר עיני בהגהות מיימוני פרק קמא דשבת שכתב נמי דברי הפוסקים הנזכרים לעיל זה לשונו, כלים לכובס וכו' אבל לתקן מלאכת ישראל בבית ישראל לא מהני קציצה, וכן בכל מלאכה שישראל נהנה ממלאכות איסור כגון נכרי שהדליק נר או שעשה אש אפילו קצץ אסור ולא דמי לאיגרת וכו', עד כאן לשונו. ולכאורה תמוה דסותר עצמו דהא כשנהנה ממלאכות איסור כמו כלים לכובס אף בבית כותי אסור, וכן בספר התרומות שם קשה טובא עיין שם כי קיצרתי. לכן נראה לי דבאמת בבית כותי מותר הכל כשקצץ אף שנהנה ממלאכת איסור ואין איסור אלא בבית ישראל כמו נר ואש דמסתמא עושה בבית ישראל או לפניה, והא דהקשה מאיגרת היינו כמו שכתב המרדכי וספר התרומות שם דכיון שכתב ישראל ניכר הוי כמו בבית ישראל לזה אמר דאפילו הכי מותר כיון שאין נהנה מגוף ההוצאה. ועתה יתבאר דאין מחלוקת בין הפוסקים דהא דמתיר הרמב"ם ושולחן ערוך בקצץ היינו בית כותי דוקא כמו שכתב בסעיף ה' וכמו שכתבו כל הפוסקים ובסימן רנ"ב סעיף ב', והגהות אשירי שלמד מפוסקים הנזכרים לעיל שגם במלבוש שעשה הכותי בביתו אסור לא ירד לכל זה והניח לו מקום:

ב

[ב] שאין הכל וכו'. והא דכתב אחר כך דמשום בני ביתו נמי אסור. כתב מגן אברהם דהכא מיירי במטלטלים דמותר אף בקצת יודעים ועיין לקמן סעיף ד':

ג

[ג] [לבוש] לבנות לו בית וכו'. שינה מלשון השולחן ערוך שכתב ביתו כופלו להורות דאף שעומד במקום שאינו ידוע שהוא שלו אסור משום שכיניו, ולא דמי למרחץ בסוף סימן רמ"ג דשם הריוח לכותים, ואולי דגם השולחן ערוך לאו דוקא נקט:

ד

[ד] לקצור לו שדהו וכו'. והא דבסימן רמ"ג דמותר היינו להשכיר השדה לכותי שיהיה לכותי הפירות מה שאין כן הכא שרואין שישראל נוטל הפירות מיחזי לאינשי כשכיר יום כן כתב הר"ן:

ה

[ה] לבני ביתו וכו'. ולא דמי לסוף סימן רמ"ג דהתם יודעים שהכותים נוטל ריוח מן המרחץ אבל הכא מכל מקום יחשדוהו ששכר העכו"ם לימים ואמר ששכרו בקבלנות עד כאן לשון מגן אברהם. ולפי מה שכתבתי בשם הר"ן דמתחזי לאינשי כשכיר יום אפשר כוונתו אף שיודעין שהוא בקבלנות מכל מקום מיתחזי להם אינשי כשכיר יום ואין יודעין לחלק. כתב מגן אברהם דבקצת מקומות נוהגין לשכור בקבלנות ליקח הזבל מרחוב וכותי עושה מלאכה בשבת משום דבשל רבים ליכא חשדא כמו שכתב ביו"ד סימן קמ"א, ומכל מקום בבנין בית הכנסת של רבים לא רצו גדולים להתירו משום חילול השם ואפילו תיקון רחוב במקום שאין נוהגין היתר אין להקל עד כאן דבריו. והטעם דחילול השם נראה דחוק בזה ויותר נראה שלא רצו להתירו דאפשר לחלק דדוקא לענין עבודה זרה הוא דלא חשידא רבים מה שאין כן באיסור דרבנן כזה. כתב הש"ך ביו"ד שם דבשנים ליכא חשדא, ועיין סימן רע"ו ס"ק י"ד:

ו

[ו] אם אינו מפורסם וכו'. כן כתב רמ"א בשם הכלבו, וצריך עיון דעיינתי בכלבו ויש לפרשו דקאי אמטלטלים אבל בסיתות אבנים מודה עיין שם. והנה מלבוש משמע דאף יש מתירין לא נאמרו אלא דמותר לשקען בבנין אבל להניחו לסתת אסור אפילו בנתפרסם, ומרמ"א משמע דמותר אפילו לסתת. והנה מגן אברהם הקשה דברי עולת שבת אהדדי אם מחובר אפילו אינו מפורסם אסור עיין שם. ולעניות דעתי יש לומר דמה שכתב אסור היינו לסברא ראשונה, ומה דמשמע דמותר היינו ליש אומרים וקל להבין:

ז

[ז] [לבוש] שביתת וכו'. משמע שאין ניכר אפילו אחר שבת שסיתת האבנים בשבת, אבל בשבת עצמו אינו ניכר שהאבנים הם של ישראל אלא דלמחר שישקעו בכותל יאמרו אתמול סתתה האבנים אלו אסור, ומשמע דבתלוש מותר כהאי גוונא, והא דאוסר בסעיף ד' בספינה היינו שם נתפרסם בשבת עצמו דשל ישראל הוא, ובזה מיושב תמיהת עולת תמיד עיין שם ודו"ק. ומה שתירץ עולת תמיד וכן מגן אברהם דבסעיף ד' שאני שעושה במקום מפורסם, לעניות דעתי אינו תירוץ דהא בכלבו מקור דין זה משמע דאף בסיתת במקום מפורסם מותר כשאינו מפורסם שהוא של ישראל, אם כן משמע דבתלוש לעולם מותר:

ח

[ח] נכון וכו'. כתב מגן אברהם וט"ז בשם הב"ח דבקבלנות יש לסמוך על ר"ת דמותר בדיעבד והוא הדין כשתיקן אבנים דמותר לשקען ואפילו נכון להחמיר משמע מדבריהם דלא צריך. ולעניות דעתי משמע מב"ח דמודה לשולחן ערוך דנכון להחמיר אלא דמדינא מותר שהרי פירש דברי טור שכתב נכון להחמיר משום שהוא בקבלנות. והנה בשכיר יום משמע מב"ח דמדינא אסור וכן מבואר במגן אברהם סקי"א, אבל מט"ז משמע דמדינא מותר ליכנס לבית אלא שנכון להחמיר (פירוש ממדות חסידות). וקשה מסימן שכ"ה סעיף י"ד גבי ארון למת דאסור מדינא. ויש לומר דהכא שאני דמכל מקום עושה כותי אדעתיה דנפשיה משום שכירתו ששכרו קודם שבת, עוד יש לומר דשאני התם משום כבוד המת וכן עיקר. ונראה אף כשהחמירו ליכנס בו מכל מקום מותר ליהנות ממנו למכרם לכותים דלא כמשמע קצת מלבוש, ומה שכתב שלא יכנסו פירוש אפילו אחרים:

ט

[ט] מיהו אם התנה וכו'. מקור דין זה הוא מסוף סימן תקמ"ג ושם אמר דאם התנה ואחר כך עושה כותי אין צריך לימחות בידו, ולפי זה מה שכתב הכא עשאה בעל כרחך היינו ממה שהתנה עמו ולא ממה שמחה בו בשבת, ואולי כיון דמיירי הכא בבנין דאיכא מראית עין צריך שימחה להם בפרהסיא כדי להוציא מחשד, ואם עושים בעל כרחו אזי מותר מה שאין כן לקמן מיירי במטלטלים. ונראה דמטלטלים בבית ישראל דינו כקרקע. ומכל מקום נראה שאין צריך ליתן להם מעות כדי שיפסקו כיון שבכך התנה ונרצו לכך. עוד מבואר שם דמיירי אפילו בשכיר יום. גם משמע שם דאין חילוק בין עשאה כותי לטובתו למהר להשלים למלאכתו או לטובת ישראל, ורמ"א שכתב הכא למהר להשלים מלאכתו אורחא דמילתא נקט דכיון שהתנה עמו סבר שאין לו טובה, אבל מגן אברהם כתב דכשעושה לטובת ישראל אסור והביא ראיה מסימן שכ"ה סעיף י"ד, ויש לדחות דהתם משמע משום כבוד המת כדפירשתי לעיל, גם שם יש גזירה שיאמר ישראל בשבת לעשות לו מה שאין כן הכא שהתנה, ומה שהביא ראיה מעובדא דמר זוטרא יש לומר דלא התנה כיון שהיה חוץ לתחום, אף דתבן היה משלו מכל מקום הוי קבלנות אלא דלאו גמורה הוא כמו שכתב נימוקי יוסף פירוש שהפך או דלא מסיק אדעתיה שימשוך המלאכה עד יום טוב. אך קשה על עיקר דין זה דמרדכי ונימוקי יוסף מייתי ראיה מפרק קמא דשבת פוסק עמו לשבות ואינו שובת הא התם מיירי בהולך לדבר מצוה דפטור ממצות עונג שבת אלא דרווחא דמילתא אמרו פוסק וכו' כדלקמן ריש סימן רמ"ח:

י

[י] כגון ספינה וכו'. דרגילה לעשותה במקום מפורסם כדלקמן סימן רנ"ב סעיף ג' ועיין לעיל ס"ק [ז']:

יא

[יא] [לבוש] ובלבד שלא יעשה וכו'. כתב הט"ז ריש סימן זה זה לשונו כתב הגהות מיימוני פרק קמא דשבת יש ללמוד מירושלמי דהשפחות אסור לעשות מלאכה בבית ישראל בשבת עד כאן לשונו, והטעם מפני הרואים שלא יאמרו מלאכה של ישראל הוא עושה עד כאן לשון הט"ז. ותימא דבהגהות מרדכי גופיה סוף פרק קמא דשבת כתב וזה לשונו לתקן מלאכת ישראל בבית ישראל לא מהני קציצה אבל מותר לישראל להניח עבדו ושפחתו כותי לעשות מלאכת עצמן בביתו, עד כאן. אם כן יהיו דברי הגהות מיימוני סותרים וכן בפרק י"ד שם כתב כותי שעושה מדורה לעצמו בבית ישראל אין צריך למחות בידם ומשמע שם דאמרי אפילו בעבד ואמה, ועד שרבתה התמיה עיינתי דהט"ז אגב חורפיה לא דק בזה דמה שכתב הגירסה דהשפחות אסור לעשות מלאכה בבית ישראל מיירי במלאכת ישראל וקאי אמה שכתב שם קודם זה דאף בקצץ אין היתר לעשות מלאכתו של ישראל אלא בביתו ולא בבית ישראל וקאמר דהוא הדין בשפחות אבל מלאכה של שפחות עצמן ודאי מותר, וכן מוכח יותר למי שיעיין שם כי קיצרתי וזה ברור. שוב ראיתי בבאורי מהרש"ל לסמ"ג שכתב נמי בשם ספר התרומות דמותר להניחן לעשות מלאכת עצמן בבית ישראל, ומה שכתב בהגהות מיימוני כתב לאיסור ליתא דמשמע שם דמיירי במלאכת ישראל כדאיתא בהגהות מיימוני שם ודו"ק:

יב

[יב] ויש מי שאוסרים וכו' בכל יום וכו'. ולא נהירא דהא יש מי שאוסרים הוא הראב"ד בפרק ו' שכתב זה לשונו אף על פי שאינו מדקדק עמו כשהוא בטל מכל מקום אותה מלאכה משתרשא ליה ואינה דומה לקבלנות עד כאן לשונו. משמע דאם מקפיד עליו לעשות בכל יום לכולי עלמא אסור ובאין מקפיד עליו פליגי דהרמב"ם סבירא ליה דהוי כקצץ שעושה בכל פעם שירצה והראב"ד סבירא ליה דשאינו כקצץ דלא משתרשא ליה דמחויב לעשות זה אם לא יעשה בשבת יעשה בחול, אבל הכא משתרשא ליה מלאכת שבת זה. ואי נאמר דאם אינו עושה היום עושה למחר הא אינו מקפיד עליו לעשות גם למחר, ועוד למחר אפשר שיעסוק גם כן, וגדולה מזו כתב הט"ז דאפילו שכר לגמור ספר או בגד תוך זמן מה הוי כמקפיד דלא התיר הרמב"ם אלא כשאין עליו לגמור המלאכה, עד כאן. ולעניות דעתי מתיר גם בזה דאף שעליו לגמור מכל מקום אפשר שיעשה בחול. והנה הבית יוסף טרח למצוא פוסק שנוטה לרמב"ם או לראב"ד כדי להכריע הלכה ולא עלה בידו עיין שם. ולעניות דעתי נראה מדברי מרדכי וסייעתו שהבאתי בריש סימן זה שהסכימו לדברי הרמב"ם ודו"ק, וכן נראה דעת השולחן ערוך מדכתב סברא ראשונה בסתם ואפילו בשכרו לכל המלאכות משמע דהוי כקצץ דהא הזכירו שפחה שהיא מסתמא לכל המלאכות, אלא שלא מלא לבו להקל כיון שבית יוסף כתב ולכולי עלמא אסור ונמשכו אחריו רמ"א ולבוש:

יג

[יג] [לבוש] פסידא מפורסמת וכו'. נראה דדקדק לכתוב פסידא מפורסמת לתרץ קושית המגינים מאי שנא מסימן רמ"ג במרחץ ותנור דלא התירו במקום פסידא וקל להבין והם האריכו עיין שם. ומגן אברהם כתב דלא שייך כאן שכר שבת דאין כותי נותן השכירות כלל רק שקנה ממנו ודמי למי שיודע שיביא לו כותי סחורה בשבת ומכרה לכותים אחר שקבלו בשבת, ועוד בתשובת ר' יום טוב צהלון סימן רמ"ד שמתיר לשכור בענין זה לכותי לעשן בשבת כדי שיברחו הדבורים מכוורת עיין שם, ולדעת מגן אברהם הנראה לעיל נראה לאסור. כתב עולת תמיד אם לא אמר לכותי מבעוד יום לקבל המכס יכול לומר לו משחשיכה כדלקמן סימן רס"ו וצריך עיון למעשה, עד כאן. ומכל הדינים הנזכרים לעיל בו דדן בישראל ששכר המלח ועיין בתשובת רש"ל סימן ק'. כתב מלבושי יום טוב וכן נמי כגון שחייב לו כותי וירא שמא יסע מכאן בשבת ויפסיד חובו רשאי להתראות אליו כדי שיתננה לחבירו כותי, עד כאן:

יד

[יד] [לבוש] שמא יכתוב וכו'. ולפי זה במקום שאין כותבין כגון אותן שלוקחין מיני מאכל אסור, ומכל מקום מסיק במגן אברהם להתיר דהוי כמציל מידם, מיהו בעצמו אסור לקבל אף שלא הובא מחוץ לתחום ואין בו חשש צידה ומחובר משום ממצוא חפציך כמו שכתב סימן ש"ו:

טו

[טו] [לבוש] שלא ישב וכו'. פירוש הוא או שלוחו וסבירא ליה דוקא כדי לידע התעסקות וכדי לקבל ממנו חשבון על זה למחר, אבל אם אינו יושב אלא כדי לשמור הכותי שלא יגנוב אלא יניח מה שקיבל לתיבת המכס מותר, וראיה ממה שאמר שמור לי פירות שבתחומך וכו', והשוכר פועל לשמור זרעים וכו'. ובזה ניחא מה שנהגו מחזיקי ריחיים מהשר להושיב שם ישראל אפילו בשבת רק יזהרו שלא ידברו כלום בעסק עד כאן דברי הט"ז, ומהטעם שכתב הלבוש שלא יהא נראה וכו', אם כן גם ביושב שלא יגנוב ניחוש שנראה כמצוה וכו'. ובאמת תמוה שבבית יוסף לא נזכר טעם זה אלא משום דאיתא סוף פרק בכל מערבין לא יהלך אדם בתוך שדהו לידע מה היא צריכה. אך קשה ממה שכתב בשלטי גיבורים סוף פרק קמא דעבודה זרה דמותר לישראל לעמוד אצל כותי בשבת בשעה שחולב ומוסר לו קיבה כשירה להקפיא הגבינות ולא דמי למכס דאסור לישב שם דהתם כבר של ישראל ונקרא על שמו ונקרא שדהו אבל הכא עדיין הכל של כותי ע"כ, הא אפילו היה של ישראל נמי מותר כיון שאינו רואה אלא שלא יקח טריפות, ואולי זה נמי נקרא התעסקות וצריך עיון, ודברי שלטי גיבורים הנזכרים לעיל אשתמיטתיה לש"ך ביו"ד סימן קט"ו ס"ק כ' במה שהשיג על דרכי משה ור"ח בפירוש האגודה עיין שם ודו"ק, ובאליה רבה שם יתבאר:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.