אור שמח/שבת/כא

אור שמח ‏ שבת כא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

לא ירוק בקרקע וישוף ברגלו.

נ"ב ירושלמי פרק כלל גדול וחורנא אמר אינו רוקק ושף כו' יעו"ש דדוקא בקרקע. והבן.

ג

ואסור לכבד את הקרקע.

הנה פסק רבינו כן משום דסתם משנה ביו"ט מכבדין בית המטות וחכמים אוסרים לכן מוכח דבשבת אסור לכו"ע ויעוין רא"ש שם בזה ודו"ק.

אין סכין את הקרקע כו'.

נ"ב תוספתא פרק י"ז לא יתן אדם שמן ע"ג טבלה של שיש כו' ואין סכין ואין מדיחין את הקרקע כו' ופרק שואל דף קנ"א: קרקע בקרקע מיחלף ועיין רש"י שם. וראה תוי"ט פסחים פרק תמיד נשחט משנה ח' בד"ה שלא ברצון חכמים ודו"ק.

ו

התולש חייב משום קוצר כו'.

תוספתא פרק י' התולש בין בימינו בין בשמאלו ה"ז חייב. באחת ידו, ברגלו בפיו ובמרפקו כו' פטור. הרי מפורש כאן דתולש בפיו פטור. אולם אם אוכל מן המחובר אפשר דהוי דרך תלישה. אבל מצאנו במנחות דף ע' גבי חיוב חומש בתרומה דאוכל מן המחובר אין דרך אכילה בכך. וא"כ משום האכילה אין דרך אכילה בכך ואי משום תלישה הלא מפורש בתוספתא דפטור דאין דרך תלישה בכך וא"כ צ"ע דברי רש"י סוכה ל"ז ד"ה אבל אתרוג דלאכילה קאי כי מורח לי' מינשי ותליש ואכיל לי' ואף אם אוכלו במחובר אין לך תולש גדול מזו וצע"ג.

ט

ובבהמה אפילו במזיד ירד כו'.

נ"ב ירושלמי פרק משילין הי' רוכב ע"ג בהמה אומרין לו רד יעו"ש ודו"ק.

י

היו השקים גדולים כו' פורק בנחת ומ"מ לא יניחן כו'.

הנה בסוגיין מוכחא דבשליפי רברבי אסור להניח תחתיהן כרים וכסתות וכן לפורקן בנחת ודלא כרבינו מדלא מוקי הך דרב הונא כן. ונראה דהא ודאי דלבטל כלי מהיכנו אסור אף בהפסד מרובה וכמו הך דר"ג דמשום דמצטרו זיקי הי' מניח ע"ג הבהמה ומתה דאיכא פסידא דחמור דדחוק לומר דלא אסיק אדעתי' שימות החמור אולם צער בעלי חיים ודאי היכא דאיכא פסידא לא איכפת לן בצער ב"ח אף אם הוי דבר תורה וכמו דאשכחן בזקן ואינו לפי כבודו דפטור לפרוק אף דאיכא צער בע"ח וצ"ל דכיון דאיכא העדר הכבוד לא איכפת לן אם אינו פורק דרחמנא שרי לצערא דילה משום צורך בני אדם וכמו דשרי לחרוש בה ולרכוב עלי' ולעשות בה כל עבודת פרך כמוש"כ הנמוק"י שוב אשתכח דלמ"ד צער בע"ח דבר תורה הרי אמרו פרק מפנין גבי בהמה שנפלה לאמת המים דאתי צער בע"ח דהוי דבר תורה ודחי אסור בטול כלי מהיכנו דהוי דרבנן א"כ מה יעשה יניח כרים וכסתות תחת משאות גדולות הלא מבטל כלי מהיכנו יניח ע"ג בהמה איכא צער בע"ח ד"ת יתיר השקים ויפלו הלא משתברין ואיכא הפסד מרובה ובמקום פסידא שרי לצער בע"ח א"כ שרי להניח ע"ג בהמה מאי תאמר איכא צער בע"ח ולדחי לביטול כלי מהיכנו ויבטל כרים וכסתות מהיכנו ויניח - תו הלא מצי להציל ע"י פסידא דיתיר שקים וישתברו ולא יהי' צער בע"ח רק פסידא ובמקום הפסד לא שרי לבטל כלי מהיכנו ולכן הדין הוא למ"ד צער בע"ח ד"ת דיעשה כמו שהיה עושה בחול ואותו הדבר העומד נגדו נדחה כאן דוגמא רחוקה למה שכתבו הקדמונים בסוף יומא בחולה בשבת ששוחטין לו ואין מאכילין אותו נבילה מפני שהדבר העומד נגדו הוא השבת כן הכא אילו בחול או דהי' פורק בידיו או שהי' מניח כרים תחתיהן אבל לא הי' מצער בע"ח לכן עושה כן גם עכשיו וזהו מה דפרש"י בד"ה והאיכא צער בע"ח וליתי דאוריתא ולידחי רבנן ביטול כלי כו' דכיון להך דאמר גבי בהמה שנפלה ואי דהא מצי להתיר ויפלו מצטרי זיקי זה אינו דבמקום הפסד שרי לצער בע"ח ותו להנצל מצער בע"ח יבטל כלי מהיכנו אבל משום הפסד אסור לבטל כלי מהיכנו ורב הונא סובר צער בע"ח דרבנן ופוק חזי דאף לטלטל מוקצה דקיל ממבטל כלי מהיכנו אסור לדעת רוב הפוסקים אף במקום הפסד ועיין סי' של"ד סעיף ב' כ"ש איסור מבטל כלי מהיכנו ועיין מגן אברהם סי' רס"ו והבן ההבדל בינו לדברינו ודו"ק.

אחר זמן רב ראיתי בחי' ריטב"א הנדפס מחדש והמה לרבינו נסים וכתב כמו שכתבתי ושמחתי ת"ל שכונתי לדעתו הגדולה.

יג

השום והבוסר והמלילות שריסקן מבעוד יום כו' ואם מחוסרין שחיקה ביד מותר לו לגמור שחיקתן בשבת.

בירושלמי פרק שמונה שרצים הלכה ב' ר' יעקב ב"א לא נחלקו אלא בחולין הכהנים נהגו בתרומה כר' ישמעאל והוא תמוה. [ודברי הירושלמי הם בתוספתא עדיות שם יעו"ש היטב] ומה שפירש הפני משה משום הפסד תרומה הקילו אינו מובן. אם יניח השום עד שחשיכה מרוסק מאי פסידא איכא. והנ"ל דהא דאם מחוסר שחיקה אסור לגמור בידים אינו איסור מלאכה דכיון שנתרסק כ"כ עד שאינו מחוסר אלא שחיקה תו אין כאן משום מפרק אלא דר' עקיבא גזר אטו היכא שמחוסרין דיכה דאז איכא מלאכה של מפרק ור"י לא גזר ועיין ההמ"ג פי"ג ובתוספות דף י"ט ד"ה רי"ש ועי"ל ונתבונן דאימת גזר ר"ע דוקא במקום שיכול לגמור אחר השבת, אבל במקום שלא יוכל לגמור אחר השבת ודאי לא גזר להפסיד לגמרי רק דכאן דיגמור אחר השבת א"כ ליכא פסידא ויניחן לאחר השבת ומשום מלאכת שבת וניחזי בתרומה שנינו פרק י"א דתרומות אין עושין תמרים דבש ולא תפוחים יין כו' ושאר כל הפירות אין משנין אותן מברייתן אלא זיתים וענבים בלבד א"כ אסור לרסק שום מלילות להוציא מהן משקין ועיין ירושלמי בזה וניחזי היכא שמחוסר שחיקה ודאי מותר להוציא מהן משקין וליכא למגזר שמא ירסקו לכתחלה דא"כ נגזור שיפסידו לגמרי וזה אין סברא כלל כמובן ולכן אף בשבת מותר לגמור בידים אף לר"ע דאסר לשחוק אותן ביד זהו דווקא בחולין גזרינן אטו היכא שמחוסרין רק דיכה דאז אם ישחוק ביד הרי איכא מלאכה גמורה ויתחייב ע"ז או איסור לבד [עיין לחם משנה שם] אבל בתרומה הרי לא גזרינן שמא יגמור לשחוק אותן בידים היכא שמחוסרים דיכה דאי איכא איסורא אחרינא מלבד מלאכת שבת הוא שאין משנין הפירות של תרומה מברייתן וכל כמה שמחוסר דיכה הרי ראויין לאכילה ולא להוציא מהן משקין וא"כ אף בחול אסור לעשות כן לכן לא גזרינן אטו זה גם בשבת וזו סברא נאותה וכי"ב פירשתי דברי הרא"ה בבדק הבית גבי נעץ סכין בכותל יעו"ש ואכמ"ל ובחולין פוסק בירושלמי כר' עקיבא לכן אמר שם ר"א בשם ר' יוחנן אם הי' מחוסר שחיקה אסור ואם לערב שומנו מותר והיא ברייתא בפרק חולין בבבלי וכבר פירש המגיד לעיל פ"ג דבמחוסר דיכה מיירי וזה ביאור נכון מאד בירושלמי ורבינו פסק כתלמודא דילן דהלכה כר' ישמעאל וכמו שהורה ריב"ח בדף י"ט ודו"ק.

טו

משקין שזבו וכו'.

נ"ב ולר"י בתוספות אפילו משך.

יז

וכן אסור לתלות כו' שמא יבא לשמר.

ולא משום אוהל ובזה א"ש מה דמותר לתלות כוזא בסיכתא כמו שפי' רבינו כ"ז בתשובה סי' קע"ו ומה דאין תולין ביו"ט אע"ג דהא נותנין לתלוי' ביו"ט שלא יבא לשמר מה שאינו לצורך י"ט רק לצורך מחר ודו"ק.

כז

רטי' שפרשה ע"ג כלי מחזירין אותה כו' ומניחין רטיה ע"ג המכה לכתחלה במקדש שאין אסור שבות כו'.

וזה נגד המשנה אם בתחלה כאן וכאן אסור והמגיד כתב דהגירסא הנכונה ומחזירין רטיה במקדש כו' אמנם בכ"ז מה שכתב רבינו שאין איסור שבות במקדש הוא נגד גמרא ערוכה ביצה פ"ק דף י"א אמר עולא בג' מקומות התירו סופן משום תחילתן כו' סד"א משום דאין שבות במקדש ואפילו כהן דלאו בר עבודה הוא קמ"ל התירו סופן משום תחילתן דבר עבודה אין דלאו בר עבודה לא ואילו רבינו כתב משום דאין שבות במקדש והוא פלא ובאמת כתב רש"י בעירובין אם בתחילה כאן וכאן אסור והכא ליכא למימר אין שבות במקדש דהא ודאי האי שבות לאו צורך גבוה הוא אלא לצורך עצמו ולפי זה יש להבין דא"כ איך אמר משום דאין שבות במקדש ואפילו כהן דלאו בר עבודה מאי זה שייך למקדש ועוד איכא לדיוקי מ"ש כהן דנקיט כיון דלאו בר עבודה הוה"ד ישראל.

ונראה לפרש עפ"י מה ששנינו בספרי פרשת קרח ע"פ עבודת מתנה אתן את כהונתכם רבי אומר לעשות אכילת קדשים כעבודת מקדש מה עבודת מקדש במקדש מקדש ידיו ורגליו כך אכילת קדשים כו' מקום שאינו צריך אלא ידיו אינו מקדש אלא ידיו נמצינו למדים נטילת ידים מן התורה והנה בפ"ק דשבת אמרו דשלמה תיקן נטילת ידים לקדשים אמנם דא אתי שפיר דהתם באכילת זר והכא באכילת כהנים דהוי כמו עבודה וצריך קדוש ידים וכיון שכן הפירוש סד"א משום דאין שבות במקדש ואף כהן דלאו בר עבודה מ"מ מחזיר רטי' אם נטל לצורך קדוש ידים לאכילה [דכל מה שחוצץ בטבילה בגוף חוצץ בקידוש ידים ורגלים במקדש כמפורש בפרק כל הבשר דף ק"ו יעו"ש היטב ודו"ק] דהוי צורך מקדש מה דנטל הרטיה ואין גזירת שבות עליו קמ"ל דרק סופו התירו משום תחילתו וזה שייך רק בעבודה ולא באכילה דנפישי כהנים דאכלי קדשים ולא ירצו להפסיד חלקן בקדשים ודו"ק.

אמנם רבינו סובר העיקר דעולא שפיר אמר דזה הוא משום דהתירו סופן משום תחילתן אבל להלכה אינו כן והוא דבפרק תמיד נשחט אמר כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת אלא שבשבת היו מדיחין את העזרה שלא ברצון חכמים ואמר רב אשי אפילו תימא שלא ברצון חכמים ור' נתן היא דתניא ר' נתן אומר שבות צריכה התירו, שבות שאינה צריכה לא התירו ורבינו כתב בהלכות פסח כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת ורוחצין את העזרה בשבת שאין איסור שבות במקדש אפילו בדבר שאינו צורך עבודה איסור שבות במקדש היתר הוא וסובר רבינו דמדאמר ר' נתן היא מוכחא דהך סתמא יחידאה היא וחכמים פליגי עלי' וסברי דגם אם אינה צורך עבודה התירו חכמים שבות במקדש ופסק רבינו כחכמים. והכי אמרו בפרק הספינה דף ע"ט מתניתין יחידאה היא כו' ובכ"מ, וכיון שכן דלסתם משנתינו דתנא דמדיחין העזרה שלא ברצון חכמים דסברי דשבות שלא לצורך עבודה לא התירו כלל א"כ הא דתנא דמחזירין רטי' במקדש ע"כ אין הטעם משום דאין שבות במקדש אלא משום תחילתו התירו את סופו כי היכי דיטול הרטי' לצורך עבודה ולכך בכהן דלאו בר עבודה לא התירו חכמים. אבל למאי דפסק רבינו כי כל שבות אף שאינו צורך עבודה התירו חכמים והא דאין שבות במקדש אינו משום דחי' דנאמר דלא אידחי אלא לצורך עבודה רק דשבות הותרה במקדש ולכך אף אם אינו צורך עבודה ג"כ הותרה אתי שפיר הא דמחזירין אף בכהן דלאו בר עבודה משום דאין שבות במקדש.

ולפי זה יתכן דסובר רבינו דאף הא דתנא דאין מניחין לכתחילה במקדש ג"כ הוא לשיטת המשנה דסברה סתמא בפסחים כר' נתן דשבות שאינו צורך עבודה לא התירו. אבל לדידן מותר גם להניח לכתחילה במקדש ואף דבירושלמי אמר שם לא כל שבות התירו במקדש יעו"ש ובתו' ד"ה והעליון כאן וכאן אסור אפשר דסובר עולא דאי משום דאין שבות במקדש גם להניח הי' מותר דאין זה שבות חמור או דלא סבר כהירושלמי וטעמ' דהעליון אסור הוא כדפירש"י ז"ל, אבל לדידן דאף אם אינו צורך עבודה ג"כ מותר ודאי דמניחין לכתחלה ודו"ק.

ואם נאמר דהגרסא היא בדברי רבינו מחזירין אז נאמר דסובר שלהניח בתחלה הוי שבות חמור ואסור לכו"ע אבל מחזירין ודאי משום דאין שבות במקדש ואף כהן דלאו בר עבודה דכיון דהי' עליו מבעו"י קיל טפי דלא הוי כרפואה ואינו דומה לשחיקת סממנים כמוש"כ תו' שם ודו"ק.

כט

במגיד ד"ה ולא במי משרה כו' אבל הרמב"ן ז"ל הסכים.

נ"ב וכן רש"י ז"ל.

לא

במגיד ד"ה ואסור לדחוק בכל הכלים כו'.

נ"ב וא"ש הראי' מאין עושין אפקטוזיין יעו"ש בתוס'.

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.