אור שמח/שבת/כ

אור שמח ‏ שבת כ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

במגיד. והרמב"ן ז"ל סבר בדעת רבינו כו'.

נ"ב בספר המצות שורש י"ד ועיין לשון רבינו לקמן בהלכות קרבן פסח פ"א הי"ט עיי"ש ודו"ק.

ה

מקום שנהגו למכור להן בהמה דקה כו'

יעוין פרק מקום שנהגו ולפלא דהפסיק בין מקום שנהגו לעשות מלאכה בערב פסח למקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים בהך דמכירת בהמה דקה [ועיקרה פ"ק דעו"ג יעו"ש] והנראה משום דרב הוי אמר מקומות מקומות היינו במקום שהעכו"ם חשודין על הרביעה אין מייחדין ואין מוכרין להם בהמה דקה ובמקומות שאין העו"ג חשודין מייחדין ומוכרין להם בהמה דקה א"כ לפי זה ההולך ממקום שאין מוכרין בה"ד למקום שמוכרין בה"ד לא שייך לומר דנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם כיון דהעו"ג כאן אינן חשודין על הרביעה לזה תני בתר דנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם להשמיענו דטעמא דעו"ג חס על בהמתו שלא תעקר אלא שגזרו במקום הזה דקה אטו גסה דלמלאכה מזדבנא ומשום שבת. לכן אם יצא ממקום שאין מוכרין למקום שמוכרין אסור משום חומרי מקום שיצא משם. ולכן הדר בי' רב משום משנתינו דמוכח דלא תלי' בהעו"ג הדרין שם ודו"ק.

ז

ואפילו מציאה כו'.

נ"ב ע"ז דף ע' ועיין באורי הגר"א.

מהלך בה פחות פחות מד"א.

לשיטת רבינו ניחא הך דשקיל וטרי בעירובין ק"ג אם התירו שבות דמקדש במדינה יעו"ש ותימה דלא מייתי הך דהתירו גבי מצאן כריכות וצבתים שמביאן פחות פחות מד"א אלמא דהתירו שבות דמקדש במדינה ועיין תוספות שעמדו בה ולפי שיטת רבינו א"ש דשבות זה התירו משום פסידא ואף ברווחא דאתי לידי' ובלא אתא לידי' אם אינו יכול להחשיך ג"כ מביא פחות פחות מד' אמות א"כ לא גרע המוצא תפילין מאילו מצא דבר הרשות כיס מעות וכי"ב רק דבתפילין סד"א דבהיל אפ"ה התירו לו חכמים משום בזיון של תפילין אבל לא שייך ע"ז התירו שבות דמקדש וזה ברור ודו"ק.

ח

וסוגר לכלב.

נ"ב ירושלמי סוף פרקין מפורש.

יא

ואין הכבשין יוצאין בעגלה שתחת אליה שלהן.

בירושלמי פירש טעמא מפני שעושה חריץ, פירוש כשהבהמה הולכת עושה בעגלה חריץ בקרקע והוי חופר בקרקע דהוי תולדה דחורש. ורש"י פירש דכולהו משום דלמא נפלי ואתי לאתויי ובאמת בירושלמי על משנה דכל בעלי השיר נמשכין בשיר פריך ואינו עושה חריץ. פירוש דכשהסוס נמשך בשיר אז עושה ברגליו חריץ בקרקע והוי חופר תולדה דחורש ומשני כר"ש דמתיר דבר שאין מתכוין ומותר לגרור ספסל אעפ"י שעושה חריץ יעו"ש. ובגמרא דילן לא נזכר זה. ונראה דתלמודין לטעמי' דמסיק בסוף פרק מי שהחשיך דכל שבחבירו פטור אבל אסור בבהמתו מותר וא"כ הכא דהוי חופר כלאחר יד ע"י העגלה או ברגלי הבהמה פטור אבל אסור לכן בבהמתו שרי ומשו"ה צ"ל טעמא דדלמא נפיל ואתי לאמטויי וכי"ב. ואין לומר דדוקא בהוצאה אמרו בשבת דבהמתו מותר כל שבחבירו פטור ולא בשאר מלאכות. זה אינו דהא אשכחן דאביי גזר גזירה לגזירה במלאכת הוצאה בפ"ק גבי משנה דלא יצא החייט במחטו ועיין בתו' שביארו דווקא בהוצאה משום דמלאכה גרועה הוי גזר ולא בכל מקום. ואולי י"ל משום דעיקר לאו דלא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך קאי על מלאכת חרישה שלא יחרוש אדם ע"י בהמה והיא מלאכה שהאדם ובהמה שותפין בה וחייבין עלי' מיתה ולכן הוי לאו דמחמר לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כמו"ש רבינו ריש הפרק ובהרב המגיד שם לכן בשעושה אותו חריץ אף אם באופן שהוא בחבירו פטור אבל אסור, אסור ג"כ בבהמתו ולא סתרי הירושלמי עם הבבלי כלל ודו"ק. או כמוש"פ רבינו שאסור לו להנהיגה בקול כ"ז שהכיס עלי' אף דלא עבדא עקירה והנחה והכא דרך להנהיגה בקול ובפרט כשמושך אותה בשיר ועיין פרק אלו דברים דפריך והא מחמר כו' ועיין תוספות שם ולפי דברי רבינו א"ש דאסור לחמר בקול יעו"ש ודו"ק.

ולפי מה שכתבנו הטעם דמלאכת חורש עיקרה ע"י בהמה לכן אסרו בה אף שבחבירו הוא פטור א"ש מה דכיילא המשנה הך דלא בעגלה עם זוג פקוק דשרי' בחצר וכן מרדעת דמייתי בירושלמי דמטייל הוא בה בחצר. ולכאורה הלא גם בחצר עושה חריץ והו"ל לאסור לטעמו של הירושלמי אכן לפי מה שביארנו א"ש, דחופר בשדה חייב משום חורש. ובמקום דאינו מועיל לזריעה כמו בחצר ובית חייב משום בונה וכמו דאמרו פרק כלל גדול היתה לו גומא וטממה בבית חייב משום בונה וכן פירש"י גבי חופר בביצה ח' ובחגיגה י' דבבית חייב משום בונה יעו"ש וכן בירושלמי פרק הבונה הלכה א' קנה של ציידין למה הוא פטור מפני שהוא מלמעלן למטן [ואין דרך בנין בכך] התיבון הרי חופר בחולות הרי מלמעלן למטן ואת אמר חייב כו' הרי דחופר משום בונה. ובזה כל שבחבירו פטור אבל אסור בבהמתו מותר לכתחלה לכן יוצאין בעגלה שתחת האליה שלהן בחצר דגבי בהמה לא גזרו חצר אטו רה"ר יעוין בתו' דף נ"ג ד"ה מהו ליתן כו' ול"ש כאן לאסור להנהיג בקול שמצד שהוא מנהיגה ומחמר ע"ז אינו מכוין כלל שתעשה חריץ משא"כ גבי כשהניח כיסו עלי' שמכוין על זה שתוליך הכיס שלו וכן בריש פרק אלו דברים שתוחב הסכין בשערה ומכוין לזה, וזה ברור ודו"ק.

וראיתי להמקו"ח בהלכות שבת שעמד דלהוציא ע"י ב' בהמות יהא בכלל שבחבירו פטור בבהמתו מותר. וזה בדותא. דכמו דאמרו בירושלמי גבי מושיט בכל אתר את אמר ע"י שנים פטור וכאן אמרת חייבין. ומשני שכך היתה עבודת הלויים כן הכא גבי הוצאה דמשכן דהיו ארבע עגלות ושמונת הבקר והיתה הוצאת העגלה ע"י שני בקרים חזינא דכן אורחייהו דבהמות לשאת שנים במשא ולא שייך לפטור משום שנים שעשאוהו וכד ניים ושכיב אמר להא מלתא.

יב

ובמטלניות המרוקמות שמיפין אותן בהן.

אף דרצועה שבין קרני' לנוי אסור התם הוא לנוי בעיני האדם אבל כאן היפוי הוא בשביל הבהמה שלעיני הבהמות יפין הן ולכך הנקבות מזדקקות להן מפני יופין ולכן פירשו בגמרא מאי משמע דהאי לבובין לישנא דקרובי הוא דכתיב לבבתני אחותי כלה ולכן כיון שבזה מתיפין הן לעיני הבהמות שפיר יוצאות בזה, אבל מה דהוי לנוי בעיני אדם אסור לה לצאת ודו"ק.

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.