סדר משנה/שבת/כא

סדר משנה שבת כא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

טיט שעל גבי רגלו מקנחו בכותל או בקורה אבל לא בקרקע שמא יבוא להשוות גומות וכו'. עכ"ל. כ' הרב המגיד ז"ל בד"ה טיט שע"ג רגלו וכו' וז"ל מחלוקת אמוראים ופסק כרבא וכו' וכן פסקו בהלכות כרבא וכו' עכ"ל הרה"מ ז"ל ועי' לקמן בהל' נזקי ממון פי"ד ה"ה בד"ה השולח את הבעירה ביד חרש וכו' אות שלישי מה שכתבתי בס"ד בזה.

ג

אסור לכבד את הקרקע שמא ישוה גומות אלא א"כ היה רצוף באבנים ומותר לזלף מים ע"ג קרקע וכו' שהרי אינו מתכוון לכך וכו'. עכ"ל. א) טרם שארד לבאר בס"ד דברי רבינו ז"ל ממה שיש עליו ראיתי כי טוב לבאר כיד ה' הטובה עלי הסוגיא דשבת דף צ"ה ע"א כי ממנו לוקח דברים הדברים אלה הדברים. שכ' רבינו ז"ל (ובחי' הלכה ותוס' שלי הארכתי בס"ד בזה ופה אכתוב רק אפס קצהו).

וראשון תחלה אציע הסוגיא דהתם בקיצור. ת"ר החולב והמחבץ וכו' המכבד והמרבץ והרודה חלות דבש שגג בשבת חייב חטאת. הזיד בי"ט לוקה ארבעים דברי ר"א. וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות וכו'. אמימר שרי זילחא במחוזא (ופירש"י ז"ל וז"ל זילחא. לרבץ הבית. ורצפת אבנים היתה בכל העיר) אמר טעמא מאי אמור רבנן דלמא אתי לאשוויי גומות. הכא ליכא גומות וכו' תנא אשה חכמה מרבצת ביתה בשבת (ופירש"י ז"ל וז"ל מרבצת ביתה. רוחצת קיתוניות בזוית זו וכוסות בזוית זו). והאידנא דס"ל כר' שמעון (ופירש"י ז"ל וז"ל כר' שמעון דדבר שאינו מתכוון מותר. והמרביץ אינו מתכוון להדביק עפר בגומות ולהשוות הבית. אלא שלא יעלה אבק) שרי אפי' לכתחלה (ר"ל דשריא לרבץ מים כפשוטו ואינו צריך להערמה של רחיצת קיתוניות וכוסות האמור או ברחיצת פניו ידיו ורגליו) וכו' עכ"ל הגמ' עם פירש"י ז"ל.

והתוספות שם בד"ה המכבד והמרבץ וכו' הק' וז"ל תימא דע"כ מיירי דלא הוי פסיק רישא שישוה גומות דאי הוה פסיק רישא היכי שרי לקמן אליבא (כצ"ל) דר' שמעון לכתחלה הא מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות. וכיון דלא הוה פסיק רישיה אמאי מחייב ר"א חטאת. האמר בפרק אמר להם הממונה (דף ל"ד ע"ב) גבי צירוף עששית דדבר שאין מתכוון מותר לר"י מן התורה דלא הוי מלאכת מחשבת וכו' עכ"ל התוס'. וכוונת קושיתם מבוארת דהא בשבת אף ר"י דמדאוריי' מותר דבר שאינו מתכוון דבשבת בודאי בעינן דוקא שיהיה מלאכת מחשבת. (ולענין שאר איסורים ואפילו אליבא דר"ש עי' בתוס' שם דף קי"א ע"ב בד"ה ת"ל בארצכם לא וכו' וביתר מקומות בש"ס ובהרא"ש שם פי"ד סי' ט' וביתר ספרן של צדיקים גדולי הראשונים ז"ל מ"ש בזה).

איברא כי קושית התוס' הנ"ל שפיר קשיא עפ"י מ"ש התוס' בשבת דף מ"א ע"ב בד"ה מיחם שפינה ממנו מים וכו' וכ"כ ביומא דף ל"ד ע"ב בד"ה הנ"מ באיסורא דאוריי' וכו' יע"ש בתוס'. אמנם כן בפסחים דף ס"ה ע"א בד"ה המכבד והמרבץ וכו' הקשו בפשיטות דאם נאמר דאין מרביץ ומכבד פסיק רישיה א"כ צא ופרנס לי היאך מחייב ר"א בשגג בשבת חטאת ובהזיד ביו"ט כיון שאפשר שלא השוה גומות יע"ש בתוס'. ותמיהני קצת אני בעניי על התוס' דשבת דף כ"ה ע"א האמור לעיל מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם להקשות קושיתם האמורה לעיל בדרך רחוקה וכנ"ל ולמה לא הקשו קושיתם הנ"ל בפשיטות וכמו שהקשו כן בפסחים וכנ"ל. וצ"ע קצת.

ומאור עינינו מהרש"א ז"ל בשבת שם הק' על התוס' דהתם. דלמה זה הקשו קושיתם הנ"ל דאי הוי פסיק רישיה תקשה מהך דלקמן מר' שמעון דהוא מתיר אפי' לכתחלה. ולמה זה לא הקשו התוס' קושיתם האמורה מהחכמים דר"א הם אמרו והם אמרו וז"ל אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות והיינו אפי' המכבד והמרבץ בין בשבת ובין ביו"ט. ואי הוי פסיק רישיה היה ראוי לחייבו חטאת ומלקות. והנה מהרש"א ז"ל תי' שם וז"ל אפשר דלא פסיקא להו כל כך למימר הכי דבפסיק רישיה לכ"ע חייב חטאת. אבל הך מילתא ודאי פסיקא להו בכמה דוכתין דבפסיק רישיה מודה ר' שמעון דלכל הפחות לא שרי לכתחלה. עכ"ל מהרש"א ז"ל (והנה בישוב עיקר קושיתו של מהרש"א ז"ל עי' באות שלאחר זה).

והנה מסוף דבריו אדם נתפס במה שסיים מהרש"א ז"ל וז"ל דבפסיק רישיה מודה ר"ש דלכל הפחות לא שרי לכתחלה וכאמור. דמשמע מזה דמ"ש בתחלה וז"ל דלא פסיקא להו כ"כ למימר הכי דבפסיק רישיה לכ"ע חייב חטאת וכו' וכנ"ל. דלא בלבד על החכמים ההם דפליגי עליה דר"א לחוד קאמר דלא פסיקא להו להתוס' למימר דאינהו סוברים דבפסיק רישיה דחייב חטאת. אלא אף זו כי גם אליבא דר"ש גופא ג"כ ספוקי מספקא להו להתוס' אם הוא סובר דגבי פסיק רישיה דחייב חטאת או לא (מלבד דמהיכי תיתי להו להתוס' לספוקי ולהמציא פלוגתא חדשה בין החכמים דר"א ובין ר"ש אף זו) דלפיכך סיים מהרש"א ז"ל וכ' וז"ל דבהא ודאי פסיקא להו דאף לר"ש אסור לפחות לכתחלה וכו' וכנ"ל. דכל דברי מהרש"א ז"ל סובבים אפי' אליבא דר"ש. וזה ברור לענ"ד בכוונתו.

אבל אני בעניי תמה אני על מאור עינינו מהרש"א ז"ל אשר לא יפלא ממנו כל דבר או חצי דבר. איך אישתמוטי הוא דקא אישתמיט ליה לפי שעה דברי גמ' ערוכה דשבת דף ק"ג ע"א דאמרינן התם וז"ל ת"ר התולש עולשין והמזרד זרדין אם לאכילה כגרוגרות וכו' אם לייפות את הקרקע כל שהן. אטו כולהו לא לייפות את הקרקע נינהו רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו באגם שנו. אביי אמר אפי' בשדה דלאו אגם וכגון דלא קמכוין. והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר"ש בפסיק רישיה. לא צריכא דקעביד בארעא דחבריה וכו' עכ"ל הגמ'. ומאי פריך הגמ' מהך דאביי ורבא דאמרי מודה ר"ש בפס"ר. דהא התם הך ברייתא לענין חיוב חטאת קתני. וכמבואר מעצמו מדנקט שיעורא בכל דבר ודבר ולענין איסור גרידא הא לא בעי שיעורא כלל וכלל. והא ר"ש דמודה בפס"ר לפי דברי מהרש"א ז"ל אינו אלא לענין איסור דרבנן לחוד ולכל היותר לענין איסור דאוריי' גרידא. אבל לא לענין חיוב חטאת בשוגג וכרת ומיתת ב"ד במזיד בשבת וביו"ט לענין מלקות. אלא ודאי צ"ל דפסיקא ליה להגמ' דהא דמודה ר"ש בפס"ר היינו אפי' לענין חיוב חטאת וכרת וסקילה ומלקות. מודה דהוא חייב ולזה שפיר פריך והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות וכו' וא"כ מוכח דלא כדברי מהרש"א ז"ל הנ"ל.

ואדרבא מוכח נמי מהך סוגיא האמורה דלא בלבד דר"ש הוא דסובר דחייב חטאת ומיתה ומלקות בפס"ר אלא אף זו מוכח דליכא שום תנא שיהיה סובר דבפס"ר לא יהי' חייב חטאת ומיתה ומלקות. דאם לא כן למה הוצרכה הגמ' לשנויי דהבריי' מיירי בגוונא רחיקא דעביד בארעא דחבריה (דמדברי אביי נראה דלא בעי לאוקמי בגוונא כהאי דוקא אלא בעי לאוקמא בכולהו גוונא מדלא אוקמי להבריי' דאתיא ככ"ע ומיירי באגם וכדשני רבה ורב יוסף וכנ"ל). ולמה לא מוקי לה הגמ' ולשנות דהך בריי' אתיא כהך תנא או כהנך תנאים דסוברים דבפס"ר ליכא חיוב חטאת וסקילה ומלקות דאינו אסור אלא מדרבנן וכסברת מהרש"א ז"ל הנ"ל ואביי ורבא מה שאמרו מודה ר"ש בפס"ר וכו' הא רק אליביה דר"ש קאמרו כן. ומדלא משני הגמ' הכין צ"ל הוא הדבר אשר דברתי בס"ד לעיל מזה. דהגמ' ידע דליכא שום תנא שיהיה סובר הכי דבפס"ר ולא ימות דהוא אסור מדאוריי' וחייב עליו חטאת ומיתה ומלקות.

וכמו כן מוכח נמי מהך סוגיא דשבת דף ע"ה סוף ע"א דלא כמהרש"א ז"ל הנ"ל והוא דקאמרינן התם וז"ל ת"ר הצד חלזון והפוצעו אינו חייב אלא אחת. רבי יהודה אומר חייב שתים וכו' וחייב נמי משום נטילת נשמה. א"ר יוחנן שפצעו מת. רבא אמר אפי' תימא שפצע חי מתעסק הוא אצל נטילת נשמה. והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר"ש בפסיק רישיה ול"י שאני הכא וכו' עכ"ל הגמ'.

ולפי דברי מהרש"א ז"ל הנ"ל תקשה א"כ מאי פריך הגמ' והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו וכו' דהא הך בריי' דהתם הא קאי לענין חיוב חטאת וכמבואר מעצמו התם. והרי לענין חיוב חטאת ומיתה הא אפי' פס"ר נמי פטור אליבא דר"ש. ואינו אסור אלא לכתחלה רק מדרבנן. הן אמת דעל שאר התנאים אם ס"ל ג"כ דבפס"ר איכא חיוב חטאת ומיתה ומלקות אלא שאינו אסור אלא רק מדרבנן אין ראיה מוכרחת מהך סוגיא האמורה. דליכא למימר דא"כ היה להגמ' לשנויי דהך ת"ק דהבריי' הנ"ל סובר כהנך תנאי דסברי דאפי' בפס"ר ליכא חיוב חטאת דאינו אסור אלא מדרבנן. דזה אינה ראי' מוכרחת דאפשר למידחי הך ראי'. והוא דהא בהך בריי' איפלגי ר"י והת"ק. והדבר ידוע דסתם ת"ק דר"י הוא ר"ש אבל הא מיהא מוכח מהך סוגי' הנ"ל דלפחות ר"ש הוא דסובר דבפס"ר חייב חטאת בשוגג ובמזיד מיתה וכרת ודלא כמהרש"א ז"ל הנ"ל.

ועוד מוכח כן מסוגי' דשבת דף קל"ג ע"א דאמרינן התם וז"ל אמר מר בשר ואעפ"י שיש שם בהרת וכו' מודה ר"ש בפס"ר וכו' יע"ש הסוגיא באריכות. והרי התם לענין דאוריי' קאמר דאיצטריך קרא של תיבת בש"ר לכך ש"מ דפס"ר אסור מדאוריי' וכן מוכח בסוכה דף ל"ג ע"ב גבי היו ענביו מרובים מעלים דמאי פריך הא המקשן ס"ל דלית ליה הושענא אחריתי וא"כ אין לך דיעבד גדול מזה והדס ולולב הוא עשה דאוריי' אלא ודאי דלא כמהרש"א ז"ל ודוק היטב סוף דבר לא זכיתי לעמוד על כוונת מהרש"א ז"ל בזה וצ"ע.

ב) אמנם אני בעניי עני מדעת תורה ודעת נוטה אומר אני בס"ד ליישב קו' מהרש"א ז"ל שהבאתי באות הקודם מה שהקשה דלמה לא הקשו התוס' דשבת הנ"ל קושיתם מהחכמים דר"א וכאמור שם. והוא דבזבחים דף צ"א ע"ב אמרינן וז"ל אמר שמואל המתנדב יין מביא ומזלפו ע"ג האישים וכו' והא קא מכבי וכו' ועוד תניא יין נסך לספלים וכו' לא קשיא הא ר"י הא ר"ש וכו' עכ"ל הגמ'. וכתב רש"י ז"ל שם בד"ה הא שמואל כר' וכו' וז"ל. וא"ת פסיק רישיה ולא ימות הוא. אפשר דמזלף ליה בטיפין דקות מאד. הילכך אי נמי מכבה בטיפים גסות דבר שאין מתכוון הוא עכ"ל רש"י ז"ל.

והמורם מזה דהרי שלך לפניך דרש"י ז"ל ס"ל דאף אם מזלף בטיפים גסות שא"א שלא יכבה אפ"ה לא מיקרי פס"ר כיון שאפשר לו לזלף בטיפין דקות מאד עד שלא יכבה בזילופו. וממילא מבואר מזה דבכל מקום בש"ס שנזכר ענין זה של פס"ר דג"כ רש"י ז"ל סובר דלא מיקרי פס"ר אלא דוקא אם א"א לו לעשות המעשה ההוא אם לא שיהיה מוכרח לעבור על העבירה ההיא דעבר על המעשה ההוא שרוצה לעשות כגון מילה בצרעת שאין לו שום מציאות ואפשריי לעשות המעשה ההוא למול את בנו אם לא שיקוץ בהרתו עם חתיכות ערלתו. וכדומה לזה בהרבה מקומות בש"ס שנזכר ענין פס"ר הנה הוא כך באופן האמור. אבל אם אפשר לעשות הדבר ההוא. אף אם הוא עושה הדבר ההוא באופן שהוא מוכרח לעבור על העבירה ההיא שוב אינו נקרא בשם פס"ר אלא זה שמו אשר יקרא לו דבר שאינו מתכוון.

ולאפושי גברי קאתינא. דרש"י ז"ל לאו יחידאי הוא בהך סברא של פס"ר שגם השלטי גבורים במס' שבת פרק האורג דף מ"א ע"א אות ד' (בדפוס אמשטרדם) כתב להדיא ג"כ הך סברת רש"י ז"ל וכתב שם שכן דעת הרשב"א ז"ל יע"ש בשלטי גבורים וכמדומני שנעלם ממנו לפי שעה דברי רש"י ז"ל בזבחים הנ"ל מדלא הביאו ולא הזכירו כלל וכלל. ועי' בתוס' דמס' כתובות דף וא"ו ע"א בד"ה האי מסוכרייתא וכו' וביומא דף ל"ד ע"ב בד"ה הנ"מ באיסורא דאורייתא וכו' שהם פירשו פירושים אחרים בהך סוגיא דזבחים הנ"ל. סוף סוף כבר יש לנו שלשה עמודי עולם ועמודי ההוראה לסמוך עליהם בהך סברא האמורה הלא המה רש"י והרשב"א והשלטי גבורים ז"ל דכולם בחדא רוקא תפו להו ושפה אחת ודברים אחדים. ועי' לעיל הל' יסודי התורה פ"ו ה"ו בד"ה ואפי' היה השם חקוק וכו' אות ראשון ולקמן בהל' קרבן פסח פ"א הט"ז בד"ה כמעשהו בחול וכו' אות ראשון מה שפלפלתי בס"ד בדברי רש"י ז"ל בזבחים הללו. תדרשנו משם ומצאת מלא דבר.

ולכאורה קשה לענ"ד על דברי רש"י ז"ל הנ"ל מהא דאמרינן בכתובות דף וא"ו ע"ב וז"ל אמר רבה ר"ש היא דאמר דבר שאינו מתכוון מותר. א"ל אביי הא מודה ר"ש בפס"ר ולא ימות א"ל לא כהללו בבליים שאין בקיאים בהטיה אלא יש בקיאים בהטיה. א"כ טורד למה וכו' יע"ש הסוגיא באריכות. וקשה מאי פריך טורד למה וכו' והיינו דלמה יהיה פטור מק"ש דלמא הא דהוא דבקי בהטיה אין זה אלא רק כשהוא מתכוון לכך שהוא מתכוון להטות אבל לא כן כשהוא בועל סתם בלי כוונת הטיה אינו מטה ממילא ומעצמו בלי כוונה. ולזה שפיר הוא מוטרד בכך. וביותר אם הוא רוצה לבעול בעילה גמורה דאז בודאי הוא מוטרד. ואעפ"כ הוא מותר לו לבעול אפי' בעילה גמורה בשבת. דכיון שאפשר לו למיבעל בהטייה. אף שהוא אינו בועל בהטייה רק שהוא בועל בעילה גמורה שוב אינו נקרא פס"ר אלא כי הוא זה נקרא רק בשם דבר שאינו מתכוון. ואנן הא קאמינן בסוגיא דהתם אליבא דר"ש דהוא סובר דדבר שאינו מתכוון מותר. ועי' בתוס' שם בד"ה לא כהללו בבלים וכו' שהם פירשו דקושית הגמ' טורד למה וכו' הנ"ל היתה דלמה יהיו הבקיאים פטורים מק"ש בשבת. יע"ש בתוס', איברא זה ניחא אם נאמר דלא כשיטתו של רש"י וסייעתו ז"ל אבל אם נאמר כפי שיטתו של רש"י וסייעתו ז"ל וכפי קושיתינו האמורה לא מעלה ולא מידי פירושם של התוס' הנ"ל וצ"ע לכאו'.

(איברא כי לכאורה עלה במחשבה לפני לתת טוב טעם בס"ד לדעת על מה עשה ככה רש"י ז"ל שם במה שלא פירש כפירושם של התוס' שם בד"ה אלא מעתה וכו' בשם ר"ת ז"ל. והיינו מטעם דרש"י ז"ל לשיטתיה זבחים הנ"ל הוא דשייט ואזיל. דלדידיה מותר לבעול אפי' בעילה דרש"י ז"ל לשיטתיה דזבחים הנ"ל הוא דשייט ואזיל. דלדידיה מותר לבעול אפי' בעילה גמורה בשבת וא"צ לכוון דוקא לבעול בהטיה. וכדבר האמור בס"ד לעיל מזה. אבל באמת אחרי ההתבוננות האדם יראה לעינים כי ליתנהו לדברים הללו וכמו שאכתוב לפנינו בס"ד בסמוך. דאף רש"י ז"ל מודה ואזיל דהא מיהא מדרבנן אסור לו לבעול בעילה גמורה בשבת אם הוא מתכוון לכך ואינו מתכוון לבעול בהטיה דוקא וכמו שיתבאר בס"ד באר היטב דבר זה. ודוק).

והנראה לענ"ד בס"ד ליישב דעת רש"י ז"ל הנ"ל והוא דאני אומר דודאי גם רש"י ז"ל אזיל ומודה דכל כה"ג שהוא עושה המעשה עתה באופן שהוא מוכרח לעבור העבירה ההיא. אף שאפשר לו לעשותו באופן אחר שלא יהיה צריך לעבור העבירה אפ"ה לפחות מדרבנן הוא נקרא בשם פס"ר ואסור לעשותו מיהא מדרבנן. דהא סוף סוף באותו האופן שהוא עושה המעשה ההוא. הא א"א לו עשייתו אם לא ע"י העברתו על העבירה ההיא הכרוכה בהמעשה ההוא. ורש"י ז"ל לא כתב התם בזבחים כן דאינו נקרא בשם פס"ר כשהוא באופן שאפשר לו לעשותו בלי העברת העבירה וכאמור לעיל. אלא דמדאוריי' הוא דאינו נקרא בשם פס"ר הואיל ויש לו מציאות ואפשריי לעשות המעשה ההוא באופן שלא יצטרך לעבור על העבירה וכיון שכן הוא כבר הוא מותר מן התורה. ואף דמ"מ הוא אסור מדרבנן וכדאמרי'. אבל היינו דוקא בגבולין דשם בגבולין גזרו חכמים על הך פס"ר שאינו פס"ר גמור אטו פס"ר גמור כשא"א עשייתו בשום אופן אם לא שיעבור על העבירה ההיא שאז הוא אסור מדאוריי' אבל לא כן בהך סוגיא דזבחים התם דהיא מיירי במקדש. לזה שפיר הוא מותר שם במקדש ה' דלא גזרו על שבות במקדש. ודע דבזה מתורצים דברי רש"י ז"ל בסוגיא דזבחים האמורה לעיל. אבל לא יתכן ליישב ולומר כן גם על השלטי גבורים בפרק האורג הנ"ל דלדידיה עדיין תשב באיתן קושיתינו מסוגי' דכתובות הנ"ל שהרי הוא סובר דאפי' איסור דרבנן לית ביה דהא הוא מתיר כן אפילו לכתחלה יע"ש בש"ג. וצ"ע טובא). ודוק.

ומתוך דבר הלכה האמור בס"ד מיושב ג"כ קושית מהרש"א ז"ל הנ"ל ריש אות זה. דמן החכמים שאמרו אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות וכו' ליכא ראיה דאין זה פסיק רישיה שלא ישוה גומות. דאפ"ל דודאי כי מכבד לאט לאט בשובה ונחת לית ביה משום אשוויי גומות. שהרי עינים לו ולו יראה בכל כיבוד וכיבוד שעושה היכן הוא הגומא שלא יכבד לתוכה אפי' מעט עפר ואבק. אבל לכבד לאט לאט כזה הוא דבר קשה דהוא נפיש בטירחא. ואם הוא מכבד כדרכו אז הוא פסיק רישיה שא"א המציאות הכיבוד כדרכו מבלי שישוה גומות. ואעפ"כ אינו נקרא פסיק רישיה אלא הוא נקרא רק בשם דבר שאינו מתכוון. כיון שאפשר לו לכבד לאט לאט ויהיו עיניו פקוחות שלא ישוה גומות. ממילא אף אם הוא מכבד כדרכו ועוצם עיניו מראות איה איפו הוא מקום הגומות אם רק הוא אינו מתכוון להשוות הגומות כבר הוא פטור אליבא דר"ש ולכל מאן דע"ל כוותיה דבדבר שאינו מתכוון ואינו פסיק רישיה דהוא מותר לפחות גבי איסור שבת. רק הן כל אלה נהי דאיסור דאוריי' ופסיק רישיה דאורייתא הוא דליכא אבל הא מיהא איסור שבות דרבנן ופסיק רישיה דרבנן איכא בהך כיבוד שמכבד כדרכו. דהא סוף סוף כיון שכפי מה שהוא מכבד עתה כדרכו דרך גבר בעלמא לכבד מבלי ישים אליו לבו ועיניו יחזו איה איפו הם הגומות א"א הדבר בענין אחר שישוה גומות בהכיבוד שמכבד וכמ"ש בס"ד לעיל מזה בדעת רש"י ז"ל בזבחים ודלא כהשלטי גבורים.

ואף גם זאת מה שר' אליעזר מחייב חטאת בשוגג בשבת. וביו"ט במזיד מלקות בהך בריי' דשבת התם. הנה לא מיבעיא דלא קשיא קושיתם של התוס' בפסחים שהבאתי לעיל קרוב לריש אות הקודם. והוא דיפטר מספק פן לא השוה גומות יע"ש בתוס' וכנ"ל. דזה בודאי לא קשיא ולא מידי דהא באופן שהוא מכבד עכשיו דהיינו שהוא מכבד כדרכו בימות החול ואינו משגיח בהשגחה פרטית שלא ישוה גומות. הרי ודאי השוה גומות בכיבודו. וכדבר האמור. רק דמדאוריי' אין זה נקרא פסיק רישיה גמור (רק מדרבנן הוא דנקרא פסיק רישיה גמור וכנ"ל). אלא מדאוריי' הוא נקרא רק בשם דבר שאינו מתכוון ור"א כר"י ס"ל דדבר שאינו מתכוון חייב ומימר שפיר קאמר ר"א בהך בריי' דשבת האמורה דאם כיבד בשוגג בשבת חייב חטאת. וביו"ט במזיד דהוא לוקה דהא בודאי השוה גומות.

אלא אפילו לפי מה שהקשו התוס' בשבת התם. דאף ר"י אינו מחייב מדאוריי' בשבת בדבר שאינו מתכוון כיון שלא חישב על המלאכה ההיא. ובשבת הא בעינן מלאכת מחשבת דוקא וכמו שהבאתי קושיתם לעיל ריש אות הקודם. מ"מ גם זה לא קשיא ולא מידי דהא לר"י אינו חייב בדבר שאינו מתכוון. זה אינו אלא היכא שאינו פסיק רישיה כלל. אבל לא כן היכא שבאמת הוא פסיק רישיה רק שהוא אינו נקרא פסיק רישיה כגון האי דקמן באופן שהוא מכבד דהיינו מה שהיא מכבד כדרכו מבלי לכבד לאט לאט. הנה הוא פסיק רישיה שא"א שלא יהיה משוה גומות בכיבודו. אלא כיון שאפשר לו לכבד לאט לאט עד שיהיה נזהר מלהשוות גומות. גם הכיבוד כדרכו אינו נקרא בשם פסיק רישיה אלא זה שמו אשר יקרא לו בשם דבר שאינו מתכוון. הנה בכזה ס"ל לר"י דדבר שאינו מתכוון כזה חייב בשבת בשוגג חטאת וביו"ט במזיד לוקה. וסברא כזו כתבו התוס' בשבת דף מ"א ע"ב בד"ה מיחם שפינה ממנו מים וכו' במה שתירצו על מה שהקשו מפרק ספק אכל וכו' וכ"כ התוס' ביומא דף ל"ד ע"ב בד"ה הנ"מ באיסורא דאורייתא והיינו כיון שהוא עושה אותו באופן שהוא פס"ר בזה אחשביה להיות נק' בשם מלאכת מחשבת.

אבל לא כן מר' שמעון דקאמרינן בסוגיא דשבת התם דלדידיה הוא מותר אפילו לכתחלה לכבד כדרכו. מזה שפיר הוכיחו התוס' הוכחתם דע"כ צ"ל דלא הוי פסיק רישיה כלל שישוה גומות אפילו אם הוא מכבד כדרכו. שכבר אפשר המציאות הוא שהאדם יכבד אפי' בימות החול. אעפ"כ לא ישוה גומות. דאם לא כן אלא דנאמר דכשהוא מכבד כדרכו הוא דבר הנמנע וא"א המציאות כלל שלא ישוה גומות. תקשה דנהי דיציבא מילתא דלר"ש ליכא חיוב חטאת ומלקות דאין כאן איסור דאוריי'. כיון דאין זה פסיק רישיה גמור הואיל שאפשר לו לכבד לאט לאט ולא ישוה גומות. אבל מ"מ לכבד כדרכו ביום השבת וביו"ט הא מיהא הרי הוא אסור לפחות מדרבנן. וכמו שהוכחנו במישור בס"ד לעיל בדעת רש"י ז"ל מהך סוגיא דכתובות שהבאתי לעיל. והיאך קאמר הגמ' התם וז"ל והאידנא דסבירא לן כר"ש שרי אפי' לכתחלה וכו' וכנ"ל. אלא ודאי צ"ל כאמור לעיל דאפי' מכבד כדרכו ג"כ כבר הוא אפשר המציאות שלא ישוה גומות כלל ושפיר לא מיקרי פסיק רישיה כלל אלא רק דבר שאינו מתכוון הוא שנקרא ואינו אסור אפי' מדרבנן ומימר שפיר קאמר הגמ' והאידנא דקי"ל כר"ש דדבר שאינו מתכוון מותר ממילא מותר הכיבוד כי אורחיה אפילו לכתחלה. ואזדא לה קושית מהרש"א ז"ל הנ"ל על התוספות. ודוק היטב.

ג) ואולם בעיקר קושיתם של התוס' דשבת ודפסחים בד"ה המכבד והמרבץ וכו' שהבאתי לעיל ריש אות ראשון מה שהקשו ממ"נ אם הוא פסיק רישיה היאך שריא הגמ' התם אליבא דר"ש אפי' לכתחלה. ואם אינו פסיק רישיה שישוה גומות ע"י הכיבוד האיך מחייב ר"א בשבת בשוגג חטאת וביו"ט במזיד מלקות יע"ש בתוס' ובאות הנ"ל אני בעניי אומר בס"ד ליישב. והוא דאני אומר דדבר זה דקאמר ר"א המכבד והמרבץ חייב חטאת ומלקות לא דשניהם בחדא רוקא תפא להו וילכו שניהם יחדיו שבשניהם הוא מכח טעם אחד שהוא משום אשוויי גומות. דזה אינו דאף שתורה אחת ומשפט אחד השוה לכולם שבשניהם הוא חייב חטאת ומלקות אבל כל חדא וחדא אית ליה טעמא אחרינא.

דבודאי הסברא גוברת דגבי מרבץ דלא שייך גביה משום אשוויי גומות כל כך כמו גבי מכבד. ומלבד שהסברא גוברת לומר כן אף זו כי כן כתבו להדיא התוס' בעצמם ובכבודם בפסחים דף ס"ה ע"א בסוף ד"ה המכבד והמרבץ וכו' שכתבו וז"ל ואע"ג שריבוץ שרי לכתחלה לר"ש בכיבוד אסור. דמשוי גומות יותר מריבוץ עכ"ל התוס'. אלא שמכבד ומרבץ דחייב עליהן אליבא דר"א חלוקים הם בטעמיהם לא ראי זה כראי זה. והוא דגבי מכבד טעם החיוב של ר"א הוא משום אשוויי גומות דכשהוא מכבד כדרכו א"א שלא ישוה הגומות. ואעפ"י שבכל זאת אין זאת נקרא בשם פסיק רישיה גמור אלא זה שמו אשר יקרא לו דבר שאינו מתכוין. הואיל ואפשר לו לכבד לאט לאט ואז לא ישוה גומות. וכמ"ש בס"ד לעיל אות הקודם. אבל ר"א הוא דסובר כר"י דדבר שאינו מתכוון אסור וחייבין עליה ג"כ. והיינו בדבר שאינו מתכוון כזה. שלפחות עתה לפי מה שהוא עושה הכיבוד כדרכו הרי הוא פסיק רישיה שבודאי יהיה משוה גומות וכמ"ש בס"ד לעיל קרוב לסוף אות הקודם אבל גבי מרבץ אין טעמו של ר"א כלל משום איסור משוה גומות. דגבי מרביץ במים ליכא בשום פעם פסיק רישיה לענין איסור של אשוויי גומות וכאמור לעיל מזה בשם התוס' דפסחים בדף ס"ה ע"א בסוף ד"ה המכבד והמרבץ וכו' אלא טעם החיוב הוא דר"א לשיטתיה הוא דשייט וכמו שאבאר בס"ד לפנינו.

וביאור דבר זה הוא דהא ר"א הוא מתלמידי ב"ש כידוע. וב"ש הא ס"ל דבעפר (והדבר מבואר מעצמו דהה"נ לאבק דמאי שנא עפר ומאי [שנא] אבק דהא אבק הוא ג"כ עפר רק שהוא עפר דק) וקמח ובכל מילי כשנותן לתוכן מים הוא חייב משום מלאכת לש ואעפ"י שלא גיבל. שהרי ב"ש קתני במשנה דשבת וז"ל. אין שורין דיו וסממנים וכרשינין אלא כדי שישורו מבעוד יום וב"ה מתירין וכו' עכ"ל המשנה ושם דף ח"י ע"א בגמ' אמרי' וז"ל. מאן תנא נתינת מים לדיו זו היא שרייתן אמר רב יוסף רבי היא דתניא אחד נותן את הקמח ואחד נותן את המים האחרון חייב דברי רבי ר' יוסי (ב"ר יהודה כצ"ל כי כן היא לקמן שם דף קנ"ה ע"ב וכן היא גירסת הה"מ ז"ל לעיל פ"ח הט"ז וכן היא הגירסא במגדל עוז שם וכן היא גירסת הר"ן ז"ל בביאור ההלכות שם. ועוד שר' יוסי ב"ר יהודה הוא בר פלוגתיה דרבי. אבל ר' יוסי סתם הוא היה רבו של רבי) אומר אינו חייב עד שיגבל. א"ל אביי ודלמא עד כאן לא קאמר ר' יוסי (ב"ר יהודה כצ"ל כנ"ל) אלא בקמח דבר גיבול הוא אבל דיו דלאו בר גיבול הוא אימא ליחייב וכו' אחד נותן את האפר וכו' מאי אפר עפר דבר גיבול הוא וכו' יע"ש הסוגיא באריכות יותר מזה. ועי' ברש"י שם בד"ה מאן תנא וכו' שכתב וז"ל דהא במתניתן ליכא גיבול ואיפלגו בה מבעוד יום מכלל דבשבת חייב חטאת עכ"ל רש"י ז"ל.

והמבואר מזה דרבי ור' יוסי פליגי התם אליבא דב"ה. דרבי ס"ל דכשם דב"ש סוברים דנתינת מים לחוד זו היא גיבולו. הה"נ דב"ה ס"ל כן. רק מה דמתירין ב"ה השריה מבעוד יום. הוא מטעם דאינהו לא גזרו מבעוד יום אטו בשבת כמו שב"ש גוזרים כן וכמו שנכתוב בס"ד לקמן בסמוך. ור' יוסי בר"י סובר דב"ה לא ס"ל דנתינת מים לחוד זו הוא גיבולו. וב"ה באמת מתירין שריית סממנים ודיו מבע"י מכח שני טעמים. הטעם האחד להתיר הוא. דהא אפי' בשבת גופא אם שרה אותן במים ליכא בזה איסור דאוריי'. דבשביל נתינת מים לחוד לא אמרינן דזהו גיבולו. וכל היכא שאינו עושה איסור דאוריי' כשהוא עושה המעשה ההוא ביום השבת. אף דלפחות הא מיהא עושה איסור לא גזרי' ע"ש אטו שבת גופא אפי' לב"ש וכדאמרי' התם בדף י"ט ע"א וז"ל מאי שנא כולהו דגזרו בהו ב"ש ומ"ש קורות בית הבד וכו' דלא גזרו הנך דאי עביד להו בשבת מחייב חטאת גזרו בהו ב"ש ע"ש עם חשיכה. קורות בית הבד וכו' דאי עביד להו בשבת לא מחייב חטאת לא גזרו וכו' עכ"ל הגמ' וא"כ הוא אליבא דב"ש. הנה מכ"ש דהוא כן אליבא דב"ה וכדברי רש"י ז"ל בד"ה מאן תנא וכו' שכ' וז"ל מאן תנא נתינת מים לדיו ואעפ"י שלא גיבל הדיו זו היא שרייתן וכו' ומחייב משום לש דהא מתני' ליכא גיבול ואיפלגו בה מבעוד יום מכלל דבשבת חייב חטאת עכ"ל רש"י ז"ל.

והטעם השני דב"ה מתירין שריית הדיו והסמנים מבעוד יום עם חשיכה הוא דאינהו בלאו הכי לא ס"ל הנך גזירות שגזרו ב"ש ע"ש עם חשיכה אטו שבת גופא אפי' בדברים שהעושה אותם בשבת מחייב חטאת. וכמו דלא גזרו ב"ה ג"כ באינך דברים ששנו חכמים בלשון המשנה שם אונין של פשתן לתוך התנור והצמר ליורה ופריסת מצודות חיה ועופות ודגים וכדומה ולא גזרו בהן ב"ה ע"ש עם חשיכה אטו שבת גופא. והר"ן ז"ל שם כתב צריכותא לכל הנך מילי דקתני המשנה התם דלאו כי רוכלא קחשיב ואזיל התם יע"ש בר"ן היטב. ומה דלא נקטו ב"ה גיבול בפירוש איידי דנקטו ב"ש אין שורין וכו' ולא הזכירו כלל בפירוש מגיבול שתקו ב"ה נמי מגיבול ופליגי עלייהו בפירוש רק בשרייה. וביותר דכבר מוכח מאינך בבות דהתם דב"ה לא גזרו ע"ש עם חשיכה אטו שבת גופא אפי' היכא דאיכא איסור דאורייתא ממש ובר חיוב חטאת כשהוא עושה אותו בשבת.

אבל ב"ש דנקטו במשנה דהתם אין שורין דיו וסמנים וכו' ולא נקטו בלשונם גיבול מוכח מזה דב"ש ודאי ס"ל בין לרבי ובין לר' יוסי בר"י דנתינת מים זה הוא שרייתו וחייב משום לש על השרייה לחוד אם עושה אותו בשבת. ואעפ"י דהגמ' קאמר התם דדיו דלאו בר גיבול אימא לחייב וכו' עי' שם בדף ח"י ע"א וכאמור לעיל. ע"כ צ"ל דאביי לא אמר דבר זה בהחלט ולהיות שכן הוא לפי האמת אלא רק דרך דחיה בעלמא הוא שאמרו שאין דברי רב יוסף התם שאמר וז"ל רבי היא דתניא וכו' מוכרחים כל כך. דמקום יש בראש להנדס בזה ולהשיב כמו שהשיב לו אביי. והראי' לזה היא דהא לפי דעת רבינו ז"ל ושיטתו דלעיל פ"ח הט"ז דהוא פסק דכל מידי שאינו בר גיבול דהוא פטור לגמרי שכתב וז"ל המגבל את העפר הרי זה תולדת לש וכו' ואין גיבול באפר ולא בחול הגס ולא במורסן ולא בכיוצא בהן וכו' עכ"ל רבינו ז"ל. (ועי' בהשגות הראב"ד ז"ל שם). וא"כ היאך יהיה לב"ש מההיפוך אל ההיפוך ממה שהוא לב"ה. דלב"ה מה שאינו בר גיבול יהיה פטור לגמרי וקיל מדבר שהוא בר גיבול. ואליבא דב"ש יהיה הדבר בהיפוך. שדבר שאינו בר גיבול יהיה חמור מדבר שהוא בר גיבול. דבדבר שהוא בר גיבול לא יהיה חייב משום לש בנתינת המים לחוד כי אם דוקא עד שיגבלנו ובדבר שאינו בר גיבול יהיה חייב משום מלאכת לש בנתינת מים לחוד אפי' לא גיבלו כלל. אלא ודאי צ"ל דב"ש ס"ל דנחתינן רק חד דרגא דהיינו דאינהו סוברים דבר שהוא בר גיבול ודבר שאינו בר גיבול שוים הם תורה אחת ומשפט השוה לכולם. דבתרווייהו לא בעינן גיבול אלא רק בנתינת מים לחוד הוא דחייב משום מלאכת לש. והנה בגמ' התם הא מסיק דעפר הוא בר גיבול בודאי לכ"ע. ולפיכך מימר שפיר קאמר ר"א לשיטתיה דהוא מתלמידי ב"ש וכאמור לעיל. דהמרביץ בשבת בשוגג חייב חטאת וביו"ט במזיד דלוקה. דהיינו משום מלאכת לש הוא דחייב גבי מרביץ אף שלא גיבל את האבק דכשהוא נותן מים על האבק זו היא שרייתו וזו היא לישתו וא"צ גיבול כלל דכבר אמרנו לעיל דאבק היינו עפר.

אבל לא כן רבנן דפליגי עליה דר' אלעזר התם אינהו לשיטתייהו גם כן מימר שפיר קאמרי דאינו אלא שבות. דאינהו סבירא להו כר' יוסי ב"ר יהודה בשבת דף ח"י ע"א הנ"ל. והוא דבכל מילי דהוא בר גיבול כגון קמח ועפר וכדומה אינו חייב עד שיגבל דוקא. ולפיכך במרביץ שאינו מגבל אין כאן לא איסור דאורייתא ולא איסור דרבנן משום איסור לש דהא אנן לא אמרינן דשרייתו זו היא גיבולו. אלא דאעפ"כ אסור לרבץ במים לפחות מדרבנן לא משום מלאכת לש. אלא מטעם דהא קצת איסור אשוויי גומות יש גם כן במרביץ וכמו שכתבו כן התוספות דפסחים בד"ה המכבד והמרבץ וכו' שהבאתי לעיל. רק דגבי מרביץ ליכא משום פסיק רישיה לענין איסור אשוויי גומות שכבר אפשר שיארע שירביץ במים ולא ישוה גומות ממילא ליכא כאן אלא איסור שבות במרביץ. וזה הדבר אשר חכמים יגידו הנך חכמים דר' אליעזר דמכבד הוא גם כן רק משום איסור שבות. ואעפ"י דמכבד איסורו הוא משום אשוויי גומות וגם הוא פסיק רישיה. אבל הא אינהו סבירא להו דכיון דאינו פסיק רישיה גמור דהא אפשר לו לכבד לאט לאט ולהשגיח שלא ישוה גומות כלל. ואם כן שוב אין כאן איסור דאורייתא כלל אף אם הוא מכבד כדרכו רק מדרבנן הוא דאסור וכסברת רש"י ז"ל בזבחים דף צ"א ע"ב שהבאתי לעיל באות הקודם וכפי מה שהוכחנו בס"ד שם מהך סוגיא דכתובות שהבאתי שם דמודה רש"י ז"ל דהא מדרבנן אסור אף פסיק רישיה שאינו גמור תדרשנו משם.

ומעתה הנה כי כן מימר שפיר קאמר הגמרא לפי המסקנא וז"ל והאידנא דסבירא לן כר' שמעון שרי אפילו לכתחלה וכו' היינו במרביץ הוא דשרי לכתחלה דהא התם קאי הך מימרא על מרביץ הנאמר סמוך לו לעיל אמימר שרי זילחא וכו' הרוצה לרבץ את ביתו וכו' אשה חכמה מרבצת וכו' וכן פירש רש"י ז"ל שם בד"ה כר' שמעון וכו' וכן פירשו התוספות גופייהו התם בד"ה והאידנא דקי"ל כר' שמעון וכו' יע"ש ודלא כבעל הל"ג שהביאו שם. וכן כתבו התוספות בפסחים שם בד"ה המכבד והמרבץ וכו' בריש הדיבור ועיין בהרא"ש במסכת שבת שם. ולזה שפיר מותר להרביץ אפילו לכתחלה אליבא דר' שמעון לשיטתו. דאי משום איסור לש בלאו הכי הא ליכא איסור כלל בנתינת מים לחוד אם אינו מגבל. דהא אנן קיימא לן כר' יוסי ב"ר יהודה הנ"ל דאינו חייב עד שיגבל דלא אמרינן שרייתו זו היא גיבולו. ואם משום איסור אשוויי גומות הא כיון דעל ידי ההרבצה מה שהוא מרביץ במים אין כאן פסיק רישיה כלל אפילו פסיק רישא שאינו גמור נמי ליכא כאן לענין אשוויי גומות וכמו שכתבנו בס"ד לעיל בשם התוספות. ממילא לר' שמעון לשיטתיה דמתיר אפילו לכתחלה דבר שאינו מתכוון. אם כן אף משום איסור אשוויי גומות נמי הוא מותר אפילו לכתחלה שהרי הוא אינו מתכוון לאשוויי גומות על ידי הרבצתו במים אלא זה פרי כוונת הרבצתו להשכיב העפר והאבק ולהורידה למטה תהיה באיזה מקום שתהיה. והנה כי כן חלף הלך לה קושית התוספות דשבת ודפסחים הנ"ל מה שהקשו מהך מסקנא דהגמרא ודוק היטב.

(ודע דדבר זה אי אפשר לאמר ולהשיב על מה שתירצנו בס"ד קושית התוספות דשבת ודפסחים וכאמור לעיל. דהתוספות דשבת ודפסחים לא סבירא להו סברת רש"י ז"ל בזבחים האמור לעיל באות זה ובאות הקודם דגם זה אין דינו כפסיק רישיה לפחות מדאורייתא אם יכול לעשות המעשה ההוא באופן שלא יעבור על האיסור דרבע עליה אף שעתה עושה אותו באופן שאי אפשר בענין אחר אם לא שיעבור על העבירה ההיא וכנ"ל אלא דהתוספות הנ"ל סוברים דגם זה נקרא פסיק רישיה דאורייתא. דאם כן תיהדר קושית מהרש"א ז"ל שהבאתי לעיל אות ראשון לדוכתיה על התוספות דהא אם נאמר דהתוספות לא סבירא להו סברת רש"י ז"ל בזבחים הנ"ל הנה אזדא לה תירוצינו שכתבנו בס"ד לעיל אות הקודם על קושית מהרש"א ז"ל הנ"ל ודוק).

איברא התוספות לשיטתייהו שטו ואזלי ולפי שיטתם שפיר הקשו קושיתם האמורה לעיל מהא דמסיק הגמרא דאליבא דר' שמעון מותר אפילו לכתחלה. והוא דהא בתוספות בשבת דף ח"י ע"א בד"ה אבל דיו וכו' סבירא להו כשיטתו של הראב"ד ז"ל בהשגות לעיל פרק שמיני הלכה ט"ז שרמזתי עליו לעיל והיינו דהתוספות והראב"ד ז"ל סוברים דהאמת כן הוא דדבר שאינו בר גיבול חמור טפי מדבר שהוא בר גיבול. דדבר שהוא בר גיבול אינו חייב משום מלאכת לש אלא דוקא אם גיבלו. ואינו די בנתינת המים לחוד דלא אמרינן שרייתו זו היא גיבולו דהא אין זה דרך גיבולו על ידי נתינת המים לתוכו לחוד. אבל דבר שאינו בר גיבול אינו צריך גיבול שאין זה דרכו בכך אלא בנתינת המים עליו לחוד כבר הוא חייב משום מלאכת לש דאמרינן ביה שרייתו זו היא גיבולו שהרי אין דרך גיבולו יותר ואם כן בזה שנותן עליו את המים כבר נשלם אצלו מלאכת הלש יע"ש בתוספות ובהשגות הראב"ד ז"ל הנ"ל שזהו כוונתם שם. ואחרי העלות מדברינו האמורים כאמור הנה לא מוכח ולא מידי לומר דבית שמאי ור' אליעזר תלמידייהו דסבירא להו דאפילו בדבר שהוא בר גיבול דחייב בשרייתו ובנתינת המים עליו לחוד אפילו לא גיבלו כלל. דהא חלפה הלכה לה הך ראיה האמורה לעיל ממה דבית שמאי אוסרין גבי דיו וסמנים לשרותן בערב שבת עם חשיכה שמע מיניה דבשבת אם עביד הכי חייב חטאת וכאמור לעיל. דזה שוב אינו ראיה דשאני התם גבי דיו וסמנים דאינהו לאו בר גיבול לפיכך אם נתן עליהם בשבת מים או שראן במים לחוד אף שלא גיבלן היה חייב על זה חטאת וממילא גזרו בית שמאי ערב שבת עם חשיכה אטו שבת גופא וכדרכם וכעלילותם לגזור בכך וכמו דבאמת דחי לה אביי בסוגיא דהתם דף ח"י ע"א לרב יוסף על מה שאמר רבי היא דתניא אחד נתן וכו' דהא לפי דעת התוספות והראב"ד ז"ל אין דברי אביי האמורים נאמרים על דרך הדיחוי אלא הם נאמרים על דרך האמת והצדק שהאמת כן כמו שאמר אביי התם עד כאן לא קאמר ר' יוסי (ב"ר יהודה) אלא בקמח דבר גיבול הוא אבל דיו דלאו בר גיבול הוא אימא ליחייב וכו' יע"ש בגמרא והרי אבק ועפר הוא גם כן דבר שהוא בר גיבול וכדבר שנאמר לעיל ואם כן שפיר קשיא להו להתוספות קושיתם ממה נפשך דהיאך מחייב ר' אליעזר חטאת ומלקות ועל כרחין צריכין לומר דלאו משום מלאכת לש הוא דמחייב חטאת ומלקות במרביץ אלא מטעם מלאכת בונה הוא דמחייב דהיינו משום אשוויי גומות וסבירא ליה דאף במרביץ הוא פסיק רישיה שלא ישוה גומות. ולזה שפיר הקשו התוספות בשבת ובפסחים שם מהא דמסיק הגמרא דלר' שמעון מותר אפילו לכתחלה לפחות להרביץ וכנ"ל ודוק היטב.

ד) ואמרינן מתוך דבר הלכה האמור באות הקודם בס"ד הבא נבא ליישב גם כן קושית התוספות בשבת דף צ"ה ע"א בד"ה שרא זילחא וכו' מה שהקשו וז"ל. תימא דבשילהי תמיד נשחט (דף ס"ה ע"א) תנן כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת אלא שהכהנים מדיחין את העזרה שלא ברצון חכמים. ומפרש בגמרא דשלא ברצון חכמים היינו שלא ברצון ר' אליעזר. דאי רבנן שבות הוא ואין שבות במקדש. דתניא המכבד והמרבץ וכו' ומדמוקי מתניתן כר' אליעזר. משמע דחייב מדאורייתא אפילו בעזרה דאיכא רצפה והכא משמע דברצפה ליכא אשוויי גומות. ויש לומר וכו' אי נמי וכו' עכ"ל התוספות. ועיין בתוספות דפסחים דף ס"ה ע"א בד"ה המכבד והמרבץ וכו' שהקשו ותירצו גם כן כך.

וראשון תחלה אבאר בס"ד דברי התוספות הללו. דדבריהם צריכין ביאור. כי יש בקושיתם תרי תמיהי לכאורה. האחת מה שמהרש"א ז"ל הקשה שם והוא דמה ראו על ככה התוספות להקשות קושיתם האמורה דוקא ממה דמוקי הגמרא דפסחים התם מתניתן כרבי אליעזר. ולמה לא הקשו קושיתם גם מהחכמים דפליגי עליה דר' אליעזר ממה דקאמר הגמרא התם וז"ל דאי רבנן האמרי שבות הוא ואין שבות במקדש וכו' יע"ש בגמרא. הרי שלך לפניך דאפילו לרבנן דר' אליעזר גם כן שבות מיהא איכא אפילו במרוצף כמו שהיה בעזרה רק דשם התירו מטעם אין שבות במקדש. ואם כן היאך שרי אמימר זילחא במחוזא אפילו לכתחלה אף בגבולין דבגבולין לפחות איסור דרבנן איכא יע"ש במהרש"א.

ומוסיף אני בה דברים בס"ד (עד שאני תמה על מאור עינינו מהרש"א ז"ל שלא העיר גם על זה וזה היה קושיא יותר חזקה לכאורה על דברי התו' הנ"ל דקושיא זו שנאמר אינה מתורצת בתירוצו של מהרש"א ז"ל שם וצ"ע לענ"ד על מהרש"א ז"ל). והוא דקושיתם של התוספות הנ"ל גם כן קשיא אפילו מהחכמים דפליגי עליה דר' אליעזר לפי שינויא דקמשני רב אשי התם בפסחים דמתניתן דשם אתיא אפילו כחכמים רק דאינהו סבירא להו דלא התירו במקדש שבות אלא רק שבות צריכה אבל שבות שאינה צריכה לא התירו יע"ש בגמרא. הרי עיניך הרואות דאפילו במקדש ה' לא התירו החכמים להך שבות של מרבץ הואיל והוא שבות שאינו צריך לו (ואף שהיה שם מרוצף) מכל שכן במחוזא שהוא בגבולן שהוא אסור ואם כן היאך התיר אמימר במחוזא אפילו לכתחלה. ודוחק לומר דאמימר פה בשבת ורב אשי בפסחים התם פליגי אהדדי ולרב אשי באמת אסור דאם כן היאך שביק הגמרא פה בשבת ואייתי להך עובדא דאמימר מבלי שום חולק והלא רב אשי דהוא מרא דשמעתא טפי טובא וראוי לפסוק כוותיה אף נגד אמימר שהיה בדורו. הוא חולק על הך עובדא דאמימר וצ"ע לכאורה.

והנראה לענ"ד בס"ד בביאור כוונת קושית התוספות הנ"ל הוא עפ"י מה שכתבו התוספות בשבת לעיל דף כ"ט ע"ב בד"ה גזירה עיליתא וכו' שכתבו שם דאעפ"י דאמרינן התם דגזרינן עיליתא בעיליתא (וכמו כן אמרינן בגמרא התם לקמן דף קנ"א ע"ב קרקע בקרקע מיחלף וכו' אבל זה היא דוקא באותו העיר ממקום למקום אבל לגזור בעיר זו משום עיר אחרת זה לא גזרינן דעיר בעיר לא מיחלף. ומחוזא כולה כמות שהיא מרוצפת היתה ולפיכך לא גזרינן בה אטו עיר אחרת שאינה מרוצפת יע"ש בתוספות. ואם כן שפיר היתה אסור אף במקדש אפילו שהיא מרוצפת מכח איסור שבות לרבצה ולהדיחה (לולי דאין שבות במקדש ולרצון חכמים לפי שינויא דרב אשי דנ"ל אפילו במקדש ה' הוא אסור הואיל והוא שבות שאינה צריכה). דירושלים לא היתה מרוצפת כולה. וממילא כיון דאיכא באותו העיר מקום אחד לפחות שאינו רצוף דגזרינן במקום אחד שהוא רצוף באותו העיר אטו מקום אחר שאינו רצוף והוא גם כן באותו העיר דהיינו דגזרינן בית המקדש אטו שארי בתים שבירושלים שלא היו רצופים. ושפיר איכא משום שבות להדיח את העזרה (משא"כ מחוזא שהיה מרוצף כול

ט

אין רוכבין על גבי בהמה בשבת גזרה שמא יחתוך זמורה להנהיגה וכו'. עכ"ל. כתב המגיד משנה וז"ל אין רוכבין וכו' במשנה ביום טוב (דף ל"ו ע"ב) וכו' ומפרש רש"י בגמרא גזרה שמא יחתוך זמורה עכ"ל הרה"מ. ולא קשיא על רבינו ז"ל דהא בגמרא אמרו כן למאן דסובר תחומין דרבנן אבל למאן דסובר תחומין דאורייתא בלאו הכי אסור גזרה שמא יצא חוץ לתחום יע"ש בגמרא והרי רבינו ז"ל לקמן ריש פרק שבעה ועשרים פסק דתחום דשלש פרסאות הוא דאורייתא ואם כן היה יכול רבינו ז"ל לומר הטעם משום גזירה שמא יצא חוץ לתחום. דזה אינו דכבר עמדו בקושיא זו התוספות בחגיגה דף טו"ב ע"ב בד"ה דכתיב ופנית בבקר וכו' אבל הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות בסוף פרק קמא דערובין תירץ בזה תירוץ מרווח ויפה וכן כתב הריטב"א ז"ל בחידושיו לערובין שם בשם הראב"ד ז"ל. ועיין לקמן פרק שבעה ועשרים הלכה א' בד"ה היוצא חוץ לתחום המדינה וכו' בסוף אות תשיעי תליתי בס"ד כיפי בתירוצם של הרמב"ן והריטב"א בשם הראב"ד ז"ל הנ"ל זיל גמור מהתם.

ועוד אפשר לומר בס"ד לענ"ד טעם אחר למה העתיק רבינו ז"ל הך טעם דשמא יחתוך זמורה ולא הביא הטעם דשמא יצא חוץ לתחום. והוא דלפי המסקנא דמסיק הגמרא דביצה התם הטעם משום גזרה שמא יחתוך זמורה ובודאי הנך תנאי דפליגי בתחומין אם הוא דאורייתא או לא פליגי גם בהך גזירה דשמא יחתוך זמורה דמהיכי תיתי לן להמציא פלוגתא חדשה בין הנך תנאים וכיון דהך טעמא גזרה שמא יחתוך זמורה הוא לכולי עלמא ניחא ליה לרבינו ז"ל למינקט הך טעמא דשמא יחתוך זמורה דיש בו נפקותא לדינא לחומרא. וכמו שאבאר בס"ד לפנינו.

וביאור דבר זה הוא עפ"י מה שהמגן אברהם בסימן הע"ר סעיף ב' סק"ה הקשה בשם מהרי"ל ז"ל דכשם דשנים קורין לאור הנר בשבת ולא חיישינן שיטה מטעם דאמרינן שחבירו יזכירנו. הוא הדין יהיה מותר לשנים לרכוב על גבי בהמה שאם ירצה זה לחתוך זמורה יזכירנו חבירו. ותירץ המגן אברהם שם דגזרינן שמא יחתוך זמורה קודם שישב על הסוס כדי שינהגו יע"ש במג"א. ואם כן לפי הטעם של גזרה שמא יצא חוץ לתחום אם היה שנים רוכבים על הבהמה היה מותר. דשפיר שייך קושית מהרי"ל ז"ל הנ"ל דחבירו יזכירנו. שהרי אז בשעה שירצה לילך חוץ לתחום גם השני הוא שם. משא"כ מטעם גזירה שמא יחתוך זמורה גם בשנים אסור מטעם שכתב המג"א הנ"ל והוא שיחתוך הזמורה טרם שיתחבר עם חבירו לרכוב וכנ"ל וק"ל.

ואף גם לפי מה שכתב תירוץ על קושית מהרי"ל ז"ל בספר טל אורות (ורמז עליו המגן אברהם) במלאכת קוצר ותולדות בדף ג' קרוב לריש ע"א והוא האריך קצת בזה אבל דבריו מגומגים קצת שם אבל תוכן כוונתו הוא דבשלמא התם גבי שנים קורין אין שניהם טרודים שהאחד שיטה הוא שיגרום לו זה טרדתו באיזו קושיא ועיון אבל לחבירו לא יקשה דבר ולא יעיין ואינו טרוד וממילא ידע שאסור להטות את הנר בשבת. משא"כ הכא גבי רכיבה שניהם טרודים בהרכיבה ולא יזכיר האחד את השני כי שניהם מתוך טרדותם ישכח יע"ש בס' ט"א הנ"ל. והנה טעם זה של הטירדה שייך לענין גזירת שמא יחתוך זמורה ששניהם רוצים שלא תעמוד הבהמה אלא שתלך ואף אם השני הולך ברגליו אצל זה שרוכב מכל מקום גם הוא ההולך טרוד בהילוך הבהמה שתלך ולא תעמוד. אבל בהחשש של שמא יוצא חוץ לתחום הא אין זה מטעם טרדה אלא מטעם שכתב רש"י ז"ל בביצה שם בד"ה שמא יצא חוץ לתחום וכו' וז"ל מתוך שאינו מהלך ברגליו אינו רואה סימני התחומין עכ"ל רש"י ז"ל יע"ש וזה ניחא אפילו בשנים רוכבים דגם כן שניהם אינם רואים סימני התחום. אבל אם אחד רוכב ואחד מהלך בצדו ברגליו היה מותר שהרי זה המהלך בצדו הוא רואה סימני התחומין ומזכירו משא"כ מטעם שמא יחתוך זמורה גם זה אסור ולפיכך העתיק רבינו ז"ל הטעם הזה של גזירה שמא יחתוך זמורה כדי ליאסר הרכיבה על גבי בהמה אפילו אם אחד הולך בצדו ברגליו וכאמור ודוק.

יב

והסוחט זתים וענבים חייב משום מפרק וכו' תותים ורמונים וכו'. השום והבוסר והמלילות שריסקן מבעוד יום וכו'. עכ"ל. עי' לעיל פ"ג ה"ב בד"ה וטוענין בקורות בית הבד וכו' ועוד לעיל פ"ח ה"י בד"ה ואין חייב מן התורה אלא על דריכת זתים וענבים וכו'. כי שמה באתי בס"ד בארוכה בפלפול בדינים הללו.

יג

והסוחט זתים וענבים חייב משום מפרק וכו' תותים ורמונים וכו'. השום והבוסר והמלילות שריסקן מבעוד יום וכו'. עכ"ל. עי' לעיל פ"ג ה"ב בד"ה וטוענין בקורות בית הבד וכו' ועוד לעיל פ"ח ה"י בד"ה ואין חייב מן התורה אלא על דריכת זתים וענבים וכו'. כי שמה באתי בס"ד בארוכה בפלפול בדינים הללו.

יח

המחתך את הירק דק דק כדי לבשלו הרי זה תולדת טוחן וחייב וכו'. עכ"ל. עי' במגיד משנה שכתב וז"ל המחתך את הירק וכו' דין חתיכת ירק מבואר פ"ח (הט"ו וקצת קשה שלא העיר על פרק הקודם פ"ז וכמו שהעיר בפ"ח שם) וכו' יע"ש במגיד משנה. ועי' בכ"מ שם בד"ה המחתך את הירק דק דק וכו' ועי' לעיל פרק שביעי הלכה ה' בד"ה כיצד המחתך את הירק מעט וכו' מה שכתבתי בס"ד בזה.

כה

מי שלקה באצבעו לא יכריך עליו גמי כדי לרפאותו. וכו'. עכ"ל. וראיתי אני לבאר כאן בס"ד מקצת הדברים הצריכים ביאור בהך סוגיא דערובין דף ק"ג ע"ב וק"ד ע"א ובזבחים דף י"ט ע"א כי יש בה מן הקושי הרבה הן בדברי הגמרא והן בדברי רש"י והתוספות וספרי הפוסקים ז"ל ועוד יתבאר מזה בס"ד לקמן הלכה ז"ך בד"ה ומניחין רטיה על גבי המכה וכו' ואת היתר אוצר ה' יובא בחידושי הלכה ותוס'.

והנה זה יצא ראשונה. כבר כתבתי בס"ד לקמן בהלכות קרבן פסח פרק ראשון הלכה ו' בד"ה ובעל הזבח נוטל את פסחו וכו' בשם רש"י ז"ל דלא אמרינן אין שבות במקדש אלא דוקא כשאינו צריך לעבור אלא על שבות אחד. אבל לא כן כשהוא צריך לעבור על שני שבותין בבת אחת זה אסור לו לעשותו אף במקדש ה' יע"ש שהוכחתי שם דבר זה בראיות ברורות יתנו עדיהן ויצדקוני ועיין מה שכתבתי בס"ד בזה לעיל פרק שנים עשר הלכה כ' בד"ה ואם נתכוון לצרף חייב וכו' ועיין עוד לקמן בהלכות עבודת יוה"כ פרק ראשון הלכה ב' בד"ה הכל עשוי בכה"ג נשוי וכו' מה שכתבתי בס"ד בזה הכלל דשתי שבותין בבת אחת אפילו במקדש ה' גם כן אין מתירין זיל גמור בהו בכל המקומות הללו.

ומעתה הנה כי כן קשה לענ"ד על מה דפריך הגמרא בעירובין דף ק"ד ע"א ובזבחים דף הנ"ל וז"ל. ולר' יוחנן אדאשמעינן גמי לאשמעינן צלצול קטן וכו' יע"ש בגמרא. דהא התוספות בזבחים התם בד"ה מאי איריא גמי וכו' הקשו לפי דעת רש"י ז"ל דסבירא ליה דליכא חשש איסור הוצאת דם בכריכת הגמי על האצבע. רק כי הוא זה לבדו חשש שחיקת סמנים הוא דאיכא בגמי הואיל וגמי מסי אם כן מאי פריך הגמרא דליתני צלצול. דזה אינו דאי הוי קתני צלצול לא היה יכול למיתני מה דתני אחר כך אבל לא במדינה. דהא צלצול אפילו במדינה נמי מותר. דמהיכי תיתי לן ליאסר את הצלצול אפילו במדינה. אם משום גזירת שחיקת סמנים הא בצלצול לא שייך גביה הך גזירה כיון דלא מסי כלל וכלל צלצול מאי שייכות יש לו לגזירת שחיקת סמנים. ומשום גזירת הוצאת דם נמי הא ליכא דהא לזה אפילו בגמי לא חיישינן ליה לפי שיטתו של רש"י ז"ל דקאמינן השתא אליביה ותירצו שם התוספות דאי הכי יותר היה ראוי לאשמעינן הך היתירא דצלצול במקדש שאין בו משום איסור יתור בגדים. ממה דאשמעינן איסורא דגמי בגבולין דהא כחא דהיתירא עדיף יע"ש בתוספות שזהו כוונת דבריהם.

ברם לפי שיטתו של רש"י ז"ל האמור לעיל דלחלק יצא גם במקדש ה' בין שבות אחד לבין שני שבותין בבת אחת וכאמור. הנה עדיין הקושיא במקומה עומדת דמאי פריך הגמרא דערובין ודזבחים הנ"ל על מה דקתני המשנה גמי דלא ליתני גמי אלא דליתני במקומו צלצול. דאדרבא במה דקתני המשנה גמי בזה אשמעינן לן כחא דהיתירא והוא דאי הוי קתני המשנה צלצול ולא הוי קתני גמי הוי אמינא דלכרוך גמי אסור אפילו במקדש ה' ולא הותר במקדש אלא רק צלצול לחוד ומטעם שאבאר בס"ד לפנינו.

וביאור דבר זה הוא. דהוינן טעינן לומר כסברת התוספות בזבחים התם בד"ה כורך עליו גמי וכו' וכדעת הגהות אשרי בעירובין התם (עיין היטב באות שלאחר זה כי שם ביתו) שהם כתבו דבין בצלצול ובין בגמי בתרווייהו איכא חשש איסור הוצאת דם יע"ש בתוספות ובהג"א ואעפ"כ צלצול מותר במקדש כיון דלגבי צלצול ליכא אלא שבות אחד שהרי אין בו משום גזירת שחיקת סמנים כיון דצלצול לא מסי וכדבר האמור לעיל ואין בו כי אם איסור של שבות אחד דהיינו הך גזירה לחוד דשמא יוציא דם זה לחוד הוא דאיכא ואפס זולתו ולפיכך הוא מותר במקדש דאין שבות במקדש ומה שבגבולין צלצול אסור. זה כבר נודע בין החיים מכח דיוקא של המשנה במה דקתני היתר כריכת הצלצול דוקא במקדש. מבואר מזה ממילא אבל במדינה דהוא אסור. דדבר זה ליכא למימר דהוה אמינא דהמשנה נקטה ההיתר במקדש לרבותא דאפילו במקדש גם כן שריא כריכת צלצול על האצבע ולא אמרינן דאסור משום יתור בגדים בשעת עבודה. דדבר זה אי אפשר לאמרו דאם כן היה להמשנה למיתני ולומר אפילו במקדש דהיינו להוסיף תיבת אפילו. ומדלא קאמרה המשנה תיבת אפילו אלא קתני סתם במקדש. משמע מזה דאתיא לדיוקא להורות נתן דדוקא במקדש הוא דשריא אבל במדינה באמת אסור. וכל זה ניחא גבי צלצול דהוא מותר לפחות במקדש ומטעם האמור. אבל לכרוך עליו גמי הוי אמינא דאפילו במקדש הוא אסור. שהרי בכריכת גמי יש בו איסור שני שבותין בבת אחת ואלו הן. שבות אחד. גזרה שמא יוציא דם כמו גבי צלצול. והשבות השני. הוא גזירת שחיקת סמנים שהוא נוסף בכריכת גמי דהא גמי מסי וכנ"ל. ושני שבותין בבת אחת אפילו במקדש ה' גם כן אין מתירין וכאמור לעיל. לפיכך אשמעינן המשנה כחא דהיתירא דאפילו כריכת גמי נמי מותר במקדש. דהיינו דהמשנה אשמעינן דלא גזרינן כלל להך גזירה של שמא יוציא דם לא בגמי ולא בצלצול. דלענין גזירה שמא יוציא דם גמי וצלצול שוים הם ושקולים הם מקרה אחד לשניהם. (ודלא כהגהות אשרי בערובין פרק עשירי סימן ח"י שמחלק לענין הוצאת דם בין גמי לבין צלצול. ועיין בש"ע א"ח סימן שכ"ח סעיף כ"ד בהגה שם בשם הטור. ועיין שם סעיף מ"ח בהמחבר ובמגן אברהם וכן מוכח מרש"י בערובין בד"ה ואם להוציא דם וכו' שכתב וז"ל שמהדקה בגמי כדי להוציא דמה עכ"ל רש"י ז"ל. הרי שכתב גבי גמי גם כן דוקא אם מהדקה ואם אינו מהדקה אינה מוציאה דם אפילו גמי והדבר ידוע במוחש דצלצול אם מהדקו גם כן מוציא דם) אם איכא למיחש איכא למיחש בשניהם. ואם ליכא למיחש ליכא למיחש בשניהם וכן אין חילוק בין מקדש לבין במדינה דאם לא חיישינן לשמא יוציא דם במקדש (לא מטעם דאין שבות במקדש אבל איכא חשש הוצאת דם. אלא דאמרינן דאין חשש כלל לשמא יוציא דם) גם במדינה ליכא חשש לזה. רק דאפילו הכי אסור לכרוך גמי במדינה. משום דגמי מסי ואם כן הרי כאן נמצא וכאן היה לפחות איסור שבות אחד של גזירת שחיקת סמנים דמהא לא פלטא. וכיון שכן דאין כאן אלא רק שבות אחד גבי גמי שפיר התירוהו במקדש דאין שבות במקדש וצ"ע לכאורה.

וצריכין לומר לענ"ד בס"ד בישוב קושיא זו דזה הוא באמת כוונת שינויא דהגמרא התם במה דקא שני התם וז"ל מילתא אגב אורחיה קמשמע לן דגמי מסי וכו' יע"ש בגמרא. ופירש"י ז"ל בזבחים התם דהואיל ואורחא וריהטא דמסכת ערובין הוא מעניני דשבת קמשמע לן בדבר זה גם כן מעניני ודיני שבת יע"ש ברש"י בד"ה דגמי מסי וכו' ועיין בתוספות דשם בד"ה מאי איריא גמי וכו' שהם פירוש אחר בהך שינויא דהגמרא אבל לפי האמור בס"ד כוונתו של רש"י ז"ל רצויה במה שפירש כפירושו ולא פירש כפירושם של התוספות שם.

כוונתו של רש"י בפירושו האמור הוא דאעפ"י דגמי מסי ומרפא ואם כן היה ראוי לאסרו לכרכו על אצבעו מטעם דיני שבת שהוא מכח גזירת שחיקת סמנים. לזה קמשמע לן דאפילו הכי התירוהו במקדש. והיינו כתירוצינו האמור לעיל מזה. דהך כחא דהיתירא דגמי במקדש דהוא מותר אלים להמשנה טפי מהך כחא דהיתירא דצלצול במקדש דהיו מחקר. דהך כחא דהיתירא דצלצול במקדש הוא כחא דהתיריא שאינו נוגע לעניני ודיני המס' ההיא של ערובין שהם מעניני ודיני שבת בשבתו. אלא הך כחא דהיתירא דצלצול במקדש הוא נוגע רק לדיני כהונה ובגדיהם ועבודתם והוא שאין בו משום אסור יתור בגדים. משא"כ הך כחא דהיתירא של גמי שהוא מותר במקדש הוא כחא דהיתירא הנוגע לעניני ודיני המס' הזאת של ערובין שהיא מיירי מעניני ודיני שבת. וכן הך כחא דהיתירא דגמי הוא ג"כ מדיני שבת והוא דלא אסרינן ליה משום גזירת שחיקת סמנים בשבת. והך כחא דהיתירא דשבת ניחא ליה להמשנה יותר לאשמעינן הואיל והוא אורחא וריהטא דהך מס' דאיירי בה בערובין שהוא מדיני שבת. ודוק.

ולכאורה עלתה במחשבה לפני לומר דמה שפירשו התוס' בזבחים התם בסוף ד"ה מאי איריא גמי וכו' בהך שינויא דקא משני הגמ' התם וז"ל מילתא אגב אורחיה קמ"ל דגמי מסי וכו' וכנ"ל דלא כפירוש של רש"י ז"ל האמור לעיל. אלא שהם פירשו דהכוונה בהך שינוייא דהגמ' הוא ללשון חכמים מרפא לפיכך נקטה המשנה בלשונה גמי כדי להורות אגב דגמי הוא ג"כ רפואה לזה יע"ש בתוס'. והייתי סובר לומר דהתוס' לשיטתייהו שטו בזה. והוא שהם חולקים על רש"י ז"ל במנחות דף צ"ז ע"א בד"ה לא סידור הקנים וכו' דהם לא ס"ל שם הך סברא שסובר רש"י ז"ל לחלק בין שבות אחד דוקא הוא דהתירו במקדש לבין שני שבותים בבת אחת שאף במקדש לא התירו. אבל התוס' שם סוברים דאף שני שבותין בבת אחת ג"כ התירו במקדש. והראיה לזה שהרי התוס' שם הקשו על פירושו של רש"י ז"ל התם יע"ש בתוס'. ואם נאמר דגם התוס' ס"ל הסברא האמורה לחלק בין שבות אחד לבין שני שבותין בבת אחת במקדש לא היה קשה ולא מידי קושיתם של התוס' שם על פירש"י ז"ל זיל גמור הדבר הזה באר היטב לקמן בהל' קרבן פסח פרק והלכה ובד"ה שהבאתי לעיל ריש האות הזה. ומשם בארה ובין תבין את אשר לפניך פה והנה אחרי כי כן דהתוס' לא ס"ל לחלק במקדש בין שבות אחד לבין שני שבותין בבת אחת. שוב א"א להכריח ואין לנו הכרח לפרש כפירושו של רש"י ז"ל בזבחים האמור לעיל בהך שינוייא דקא משני הגמ'. מילתא אגב אורחיה קמשמע לן דגמי מסי וכו' וכדלעיל. ודוק.

איברא אחרי העיון מעט ראיתי בס"ד כי דבר זה ליתא. דכבר אפ"ל דאפילו רבותינו בעלי התוס' ז"ל מודי לרש"י ז"ל בהך סברא דלא התירו במקדש אלא רק שבות אחד אבל שני שבותין בבת אחת אין מתירין אפי' במקדש. (וכיון שאפשר לנו לומר כן ראוי לנו לומר כן דהא מדברי רש"י ז"ל מוכח דהוא סובר לחלק בכך וכדבר האמור לעיל. וא"כ מהיכי תיתי לן להמציא מדעתנו פלוגתא חדשה בין רש"י ז"ל ובין רבותינו בעלי התוס' ז"ל חנם אין דבר בלי שום הכרח). אך מה שהקשו התוס' במנחות על פירש"י ז"ל שם ומיאנו בפירושו שם הנה אפ"ל בס"ד לענ"ד דעיקר כוונת קושיתם שם היתה במה דהסוגיא והשקלא וטריא דהגמ' דהתם לא הזכיר כלל וכלל מענין איסור בנין וסתירה. ואילו היה הפירוש בגמ' התם כפירושו של רש"י ז"ל. קשיא להו להתוס' דהיה ראוי להגמ' להזכיר בפירוש מענין איסור בנין וסתירה. ועוד זאת יתיר אפ"ל בס"ד לענ"ד דהתוס' במנחות התם קא קשיא להו על פירושו של רש"י ז"ל שם הנ"ל. דהא דבנין וסתירה בכלים לאו דכ"ע הוא ואין הכל מודים בה. אלא כי הוא זה פלוגתא דב"ש וב"ה. דב"ש הוא דסברי יש בנין וסתירה בכלים. אבל ב"ה אינהו ס"ל דאין בנין וסתירה בכלים. ולזה נראה בעיני התוס' דבר זה לדוחק לאוקמי סתם משנה של לא סידור הקנים ועריכתן וכו' דהיא אתיא כב"ש ולא אתיא כב"ה.

ודברי תורה עניים במקום אחר. כי התוס' במנחות בד"ה לא סידור הקנים וכו' הנ"ל סתמו וקיצרו דברי קושיתם על רש"י ז"ל וכנ"ל אבל התוס' בערובין דף ק"ב ע"ב בד"א והעליון כאן וכאן וכו' על המשנה והסוגיא דהתם ביארו להדיא קושיתם שהיא מכח הך פלוגתא דב"ש וב"ה וכאמור. יע"ש בתוס' ומכח הקושיות הללו הוכרחו התוס' במנחות שם ופירשו דלא כפירושו של רש"י ז"ל שם אלא פירשו דאין מדמין השבותין זה לזה שיש שבותין שלא התירו אפי' במקדש. אבל לחלק בין שבות אחד לבין שני שבותין במקדש אפשר דגם התוס' מודים לרש"י ז"ל דשני שבותין בבת אחת לא התירו החכמים אפי' במקדש ואף בשבות קל לא היו החכמים מתירין אילו היו השני שבותין בבת אחת ודוק.

ב) הבא נבא בס"ד ליישב לפי האמור דברי הגהות אשרי בערובין התם (עי' בהרא"ש במס' ערובין פ"י סי' ח"י על המשנה שהביא שם דבמדינה אסור לכרוך גמי) שכתב וז"ל. והטעם משום גזירה אטו להוציא דם. אמנם בזבחים דף י"ט ע"א מפרש עלה הא קמשמע לן דגמי מסי. ומותר להניח צלצול בגד וכו' שהוא רך ורחב וכו' עכ"ל הג"א.

ומהרש"א ז"ל בסוגי' דערובין התם תמה על הדברים הללו דמה ראה הג"א לומר דבזבחים מפרש כן והלא גם בערובין בסוף הסוגיא הנ"ל ריש דף ק"ד נמי נאמר כן להדיא וז"ל הגמ'. הא קמשמע לן דגמי מסי וכו' יע"ש בגמ'. וא"כ מה נשתנה הך סוגיא דערובין האמורה שלא הביא הגהות אשרי תלמודו בידו ולהביא ראיה ממנה. ומה זכה הך סוגיא דזבחים שממרחק הביא לחמו של תורה ראיה ממנה. הלא דבר הוא יע"ש במהרש"א שהניחו בקושיא. ולכאורה קו' אלימתא היא עד מאד.

ואחזה אנכי ואשית לבי בס"ד לענ"ד ליישב קו' מהרש"א ז"ל האמורה. והוא בשום לב לדייק בשינוי הלשון שבדו להם חכמים בהך סוגיא דערובין הנ"ל. מהלשון חכמים הם אמרו בהך סוגיא דזבחים הנ"ל. והוא דהתם בהך סוגיא דערובין מימר קאמר הגמ' וז"ל אדאשמעינן גמי לאשמעינן צלצול וכו' יע"ש בגמ'. אבל בהך סוגיא דזבחים התם קאמר הגמ' וז"ל מאי איריא דקתני גמי ליתני צלצול וכו' יע"ש בגמ'. למה זה ועל מה זה אמר שם בלשון זה ופה בלשון אחרת ידבר הלא דבר הוא.

אמנם הדבר ידוע לכל באי שערים המצויינים בהלכה הא לגמ'. דפירושו של תיבות מאי איריא בכל הש"ס הוא דמה הוכחה וראיה יש לדבר זה לומר כך. דלמא אינו כך אלא הוא כזה. או הוא מלשון מה ראית לפרש כך דלמא הוא כך. וכן הוא להדיא במוסף הערוך להחכם מוהר"ר בנימין מוספיא ז"ל ערך איריא יע"ש שכתב שני הפירושים הללו. ומעתה צא ולמד דגם בהך סוגיא דזבחים מה דקא פריך המקשן וז"ל מאי איריא גמי אפי' צלצול וכו' הנה רצונו וכוונתו מזה הוא דמאי פסקה דהיאך פסקה והחליטה המשנה דהך היתירא ורבותא דגמי הוא רבותא וכחא דהיתירא יותר מרבותא והיתרא דצלצול דלמא אפכא הוא דצלצול הוא יותר רבותא וכחא דהיתרא מהיתרא ורבותא דגמי כיון ששניהם הם כחא דהיתירא. והואיל ולא פסיקא לן איזהו רבותא וכחא דהיתירא עדיף ויותר גדולה. הזה או זה. איפו זאת היה ראוי להמשנה לאשמעינן בפירוש גם שניהם גמי וגם צלצול. זהו הנראה לענ"ד בס"ד בפירוש והכוונה בכוונת קו' המקשן בהך סוגיא דזבחים דלעיל. במה דקאמר המקשן התם הלשון מאי איריא דקתני גמי ליתני צלצול וכו'.

והפירוש הזה האמור הנה הוא לענ"ד בס"ד פירוש נכון ונאות לפי הלשון דנקט המקשן בהך סוגיא דזבחים התם הנ"ל. וממילא הדבר מבואר מעצמו כי בהך סוגיא דערובין דהכא הנ"ל דמימר קאמר המקשן הלשון בקושיתו וז"ל. אדאשמעינן גמי לאשמעינן צלצול וכו' וכאמור לעיל. הנה כוונת קושיתו היא דלאשמעינן רק צלצול לחוד ולא לאשמעינן גמי כלל וכלל. והיינו דהך שתי קושיות מתחלפות הך קושיא דערובין והך קושיא דהסוגיא דזבחים הנ"ל. והם נפרדים ללשונותם. גם הם נפרדים בכוונת קושיתם לא ראי זה כראי זה.

ואולם לפי זה יש להשיב קצת לכאורה על קושית המקשן בהך סוגיא דזבחים התם. כיון דקושיתו בסוגיא דהתם היא דלאשמעינן תרווייהו גמי וגם צלצול. א"כ לא היה יכול למיתני במשנה אח"כ הך דינא דקתני התם וז"ל אבל לא במדינה וכו' שהרי צלצול מותר אפי' במדינה וכדבר האמור שהרי אין בו לא משום איסור חשש שמא יוציא דם ולא משום איסור גזירת שחיקת סמנים דהא צלצול לא מסי בודאי. וכיון דלא היה יכול למיתני במשנה אבל לא במדינה. היינו טועים לומר דגמי ג"כ מותר אפי' במדינה. והא דנקטה המשנה בלשונה ההיתר במקדש דוקא ולא נקטה רבותא טפי דאפי' במדינה מותר. היינו לרבותא דצלצול וגם לרבותא דגמי נקטה המשנה הך כחא דהיתירא דמקדש דאפי' במקדש ג"כ שריא. דלא מיבעיא במדינה דבודאי הוא מותר דהא אין בו משום איסור גזירת שחיקת סמנים. ומהיכי תיתי לך לומר שיהיה אסור אלא אף זו אפי' במקדש ג"כ הוא מותר ולא אסרינן ליה לא משום איסור חציצה ולא משום איסור יתור בגדים בשעת עבודה במקדש. ומ"ש בס"ד לעיל אות הקודם דא"כ היה לה להמשנה להוסיף תיבת אפיל"ו ולמיתני הכי אפיל"ו במקדש וכו' וכדבר האמור שם. אין זה הכרח כל כך דכמה פעמים מצינו בש"ס כן. דהיה נאות לפי טבע הלשון למיתני תיבת אפי' ואפ"ה לא קתני לה. והיה זה כאחד מהם. וביותר דהכא מקום יש בראש ובלב לחשוב ולטעות בקלות שנאמר דגמי הוא דומיא דצלצול מה צלצול באמת שריא אף במדינה הוא הדין נמי גמי דהוא מותר אפילו במדינה.

ברם אם כי כך עלתה במחשבה לפני תחלה שכך היה אפשר להשיב לכאורה על קו' המקשן בסוגיא דזבחים הנ"ל וכאמור. אבל אחרי מעט ההתבוננות האדם יראה לעינים כי אין בזה תשובה כלל. דשפיר הקשה המקשן קושיתו הנ"ל. דהא יש לומר כתירוצם של התוס' דזבחים התם בד"ה מאי איריא וכו' דהך רבותא דכחא דהיתירא דמותר במקדש ושאין בו לא משום איסור חציצה ולא משום איסור יתיר בגדים בשעת עבודה עדיף טפי מהך רבותא של אבל לא במדינה דכחא דהיתירא עדיף וכאמור לעיל באות הקודם בשם התוס' הנ"ל.

והתרצן משני ע"ז (לפי פירושו של רש"י ז"ל שם הנאמר לעיל אות הקודם). וז"ל אגב אורחיה קמשמע לן דגמי מסי וכו' ורצונו בזה הוא כך דהואיל ושייטא וריהטא דהך מס' דערובין דהתם נשנית הך משנה דקתני כורך עליה גמי וכו' כולה מס' ההיא היא מיירי מעניני ודיני שבת. לפיכך קמשמע לן נמי בהך דינא דגמי מדיני שבת. והיינו דאעפ"י דיציב פתגם דגמי הוא מסי ומרפא והיה ראוי לאסרו לכרכו על המכה שבאצבעו מטעם איסור גזירת שחיקת סמנים אפ"ה במקדש ה' כהנים בעבודתם מותר לו לכרוך אפי' גמי על המכה שבאצבעו. ומטעם דאין שבות במקדש. שהרי אין כאן בכריכת הגמי אלא רק שבות אחד. דהיינו הך שבות של גזירת שחיקת סמנים ואין עוד כאן נמצא שום שבות אחר בדבר זה כלל. דהך שבות דאסור משום גזירה שמא יוציא דם ליכא הכא דהא לא חיישינן ליה ולא גזרינן כלל שמא יוציא דם אפי' במדינה לפי מאי דקאמינן ביה השתא. וא"כ שוב לא היתה המשנה יכולה למינקט בלשונה לתרווייהו לגמי וגם לצלצול. וכקושית הגמ' האמורה בזבחים האמורה לעיל לפי פירושינו שפירשנו בס"ד לעיל כוונת קושית הגמ' דשם. דהא אם היתה המשנה שונה כן שוב לא היתה יכולה לשנות אח"כ הדין דקתני התם במשנה וז"ל אבל לא במדינה וכקושיתם של התוס' בזבחים התם בד"ה מאי איריא גמי וכו' שהבאתי לעיל באות הקודם. כיון דצלצול באמת מותר אפי' במדינה דהא ליכא גבי צלצול שום לתא דאיסורא. דהאי הך גזירא דשמא יוציא דם לא גזרינן כלל הן בגמי והן בצלצול אפי' במדינה. והך איסורא דגזירת שחיקת סמנים הא לא שייכא כלל וכלל בצלצול דלא מסי ולא מרפא ורפאות תעלה אין בו. והך גזירה דשמא ישחק סמנים לא שייך אלא רק בגמי לחוד דהוא מסי ומרפא. וא"כ היאך היה יכול למיתני במשנה ההיא הך בבא של אבל לא במדינה וכו' דהוה משמע דאיסורו קאי על תרווייהו בין על גמי ובין על צלצול דקתני בהו היתר במקדש אבל במדינה גם שניהם אסורים. והרי האמת אינו כן דצלצול לפחות הוא מותר אפי' במדינה ומטעם האמור. ותירוצם של התוס' דזבחים התם האמור שם והוא דכחא דהיתירא של צלצול במקדש ה' שהוא מותר שאין בו לא משום איסור חציצה ולא משום איסור יתור בגדים עדיף מכחא דאיסורא של אבל לא במדינה בגמי דאסור יע"ש בתוס' ובאות הקודם. הנה זה ליתא השתא לפי האמור דהא כחא דאיסורא של שבת הואיל והוא אורחיה דהאי מס' דערובין לעסוק אהב מעניני ודיני שבת בשבתו כדת מה לעשות ושלא לעשות. עדיף ליה מכחא דהיתירא של ענין ודין אחר שאינו מעניני ודיני שבת. ולזה עדיפא לה להמשנה למינקט הך כחא דאיסורא של אבל לא במדינה וכו' דנקטה שהוא מענין לדין הנוגע לשבת מלאשמעינן כחא דהיתירא של יתור בגדים וחציצה. שהיתר זה של יתור בגדים וחציצה אינן מעניני ודיני שבת אלא כי הוא זה מעניני ודיני כהנים ועבודתן במקדש ובגדיהם מה הוא אסור ומה הוא מותר וזה ענינו ומקומו בסדר קדשים לא פה במס' ערובין.

אבל דבר זה א"א לאמרו שיהיה פירושו וכוונתו של התרצן במה דקמשני וז"ל אגב אורחיה קמשמע לן דגמי מסי וכו' דהיינו דאעפ"י דגמי מסי אפ"ה במקדש ה' הוא מותר. ומטעם דאין בו משום חשש דשמא ישחוק סמנים אעפ"י דגמי מסי ומרפא וכמו שהוא באמת כן סברת התוס' בזבחים התם בד"ה כורך עליו גמי וכו'. וממילא אין כאן בכריכת הגמי על האצבע כי אם שבות אחד לחוד. דהיינו הך שבות של גזירה שמא יוציא דם (וכן הוא דעת הג"א בתחלה וכמו שהבאתי לשונו לעיל ריש אות זה). ושבות אחד הא התירו במקדש. דזה אינו דא"כ הקושיא של המקשן במקומה עומדת עדיין ומינה לא תזוע והוא וז"ל מאי איריא דקתני גמי לאשמעינן צלצול וכו'. והיינו כפי פירושינו שפירשנו בס"ד לעיל בכוונת קושית המקשן ההוא. דכוונת קושיתו היא דליתני תרווייהו גמי וגם צלצול. ושוב לא שייך לשנויי כמו דשנינן והוא דאם היה שונה לתרווייהו לא היה יכול לשנות אח"כ הבבא ההיא של אבל לא במדינה וכדבר האמור לעיל. דהא לפי הסברא דקאמינן אליבה השתא. הנה ליתא להך שינויא. דהא אנן השתא אמרינן דטעם האיסור אינו משום איסור גזירת שחיקת סמנים אלא דטעם האיסור הוא משום גזירה דשמא יוציא דם. והך גזירה היא שייכא בין בגמי ובין בצלצול מקרה אחד לשניהם. ממילא גם צלצול אסור במדינה דאף דצלצול לא מסי ולא מרפא אבל הא מיהא אסור משום חשש שמא יוציא דם.

אלא ודאי צ"ל הוא הדבר אשר דברנו בס"ד לעיל. והוא דהפירוש וכוונת התרצן במה דקא משני וז"ל אגב אורחיה קמשמע לן דגמי מסי וכו'. הוא איפכא דהחשש של שחיקת סמנים יש בו בגמי הואיל ומסי ומרפא לפיכך חיישינן וגזרינן שמא ישחוק סמנים. אבל הך חששא של שמא יוציא דם זה אין בו ולא חיישינן ליה כלל ולא גזרינן ליה אפילו במדינה. ולפיכך הם אמרו והם אמרו להתירו במקדש משום דכיון דאין בו אלא שבות אחד דהיינו הך שבות של גזירת שחיקת סמנים הדרינן לכללן דאין שבות במקדש.

ומסתלקת מתוך האמור בס"ד תמיהת התוס' בזבחים שם בד"ה מאי איריא גמי וכו' שהקשו שם דמאי קא קשיא ליה להמקשן דהא איצטרך להמשנה למינקט דוקא גמי משום דרוצה למיתני אח"כ הך בבא דהתם וז"ל אבל לא במדינה וכו' יע"ש בתוס'. ולפי האמור בס"ד הנה קושיתם זאת היא באמת כוונת ופירוש שינויא דהגמ' מה דקמשני אגב אורחיה קמ"ל גמי מסי וכו' וכאמור לעיל. ודוק.

וזאת תורת העולה היא העולה מכל הדברים הניתנים למעלה בס"ד. דמהך סוגיא דזבחים הנ"ל הנה מוכח דלהך גזירה דשמא יוציא דם לא חיישינן כלל אפילו במדינה. אבל הך חשש וגזירה דשמא ישחוק סמנים זה חיישינן ליה לפחות במדינה. אבל זה דוקא גבי גמי הוא דחיישינן ליה הואיל וגמי מסי והוא ממעשה וממלאכת הרפואה. וכל דבר שיש בו ממלאכת הרפואה מישך שייך גביה הך גזירה דשמא ישחק סמנים. רק דבמקדש ה' אפ"ה הוא מותר לכרוך על המכה שבאצבעו אפי' גמי דמסי הואיל ואין בו אלא שבות אחד לחוד שהוא השבות של גזירת שחיקת סמנים לחוד. ממילא הדרינן לקיבעא קמא זה כלל גדול בדיני השבותין דאין שבות במקדש. אבל צלצול מותר לכרוך עליו אפי' במדינה דאין בו שום לתא דאיסורא שום שבות כלל דשבות דגזירת שחיקת סמנים לא שייך גביה דהא אינו ממלאכת ומשנת הרופאים דהא צלצול לא מסי ולא מעלה ולא מוריד בענין רפואת המכה ואין דן דינו למזור ותחבושת וכדומה. וגם הך איסור של שמא יוציא דם הא לית ביה דבלאו הכי אפילו בגמי לא חיישינן ליה ולא גזרינן ליה וכאמור לעיל.

וההכרח האמור בס"ד לעיל לכל זה הנה הוא נכון וקים בהך סוגיא דזבחים התם. דהתם מימר קאמר המקשן הלשון בקושיתו כך מאי איריא דתני גמי לאשמעינן צלצול וכו' וכנ"ל. דמזה מוכח דכוונת קושיתו היתה דהמשנה היתה ראויה לה למיתני תרתי מילי. גמי וגם צלצול. וכמ"ש בס"ד לעיל. אבל לא כן בהך סוגיא דערובין התם דשם שינה המקשן את לשונו ובלשון אחרת ידבר. והוא דהתם קאמר המקשן בקושיתו הלשון כך. אדאשמעינן גמי לאשמעינן צלצול וכו' יע"ש בגמ'. וכבר כתבנו בס"ד לעיל קרוב לריש אות זה. דפירושו של תיבת אדאשמעינ"ן בכל מקום בש"ס הוא. למה אשמעינן דבר זה ולמה לא אשמעינן במקומו דבר אחר. וא"כ גם בהך סוגיא דערובין הנ"ל. כוונת המקשן בקושיתו היתה כך כאמור. דהיינו דלמה זה קתני המשנה גמי. ולמה לא קתני לה המשנה במקום תיבת גמי תיבת צלצול ולא ליתני גמי כלל. וממילא תעבור על הך מקשן שבסוגיא דערובין האמור הך קושיא שהקשיתי לעיל אות ראשון. דאי הוה קתני המשנה רק היתר צלצול. ולא הוה קתני היתר גמי במקדש. הוינן טעינן למימר דגמי אסור אפי' במקדש שאינו רשאי לכרוך על אצבעו. דה"א דגבי גמי איכא תרתי שבותין בבת אחת. השבות האחד הוא השבות דגזירת שחיקת סמנים דהא גמי הוא ממלאכת הרפואה דהא מסי ומרפא. והשבות השני הוא השבות דגזירה שמא יוציא דם. וכמ"ש בס"ד לעיל אות הקודם באר היטב שים עיניך עליו.

ובעל כרחין צ"ל דזהו באמת כוונת שינויא דהגמ' התם בערובין במה דקא משני וז"ל מילתא אגב אורחיה קמ"ל דגמי מסי וכו' וכפירש"י ז"ל בזבחים שהבאתי לעיל. והוא דהואיל ועניני ודיני המס' הזאת הם של עניני ודיני שבת. ניחא ליה למיתני כחא דהיתירא מה שהוא רבותא וחידוש בדיני שבת. והוא דאעפ"י דיציבא מילתא דגמי מסי ומרפא ושייך גביה השבות דגזירת שחיקת סמנים אפ"ה מותר לכרוך גמי על אצבעו בשבת לפחות במקדש. מלמיתני הך רבותא כחא דהיתירא מה שהוא נוגע לדין יתור בגדים וחציצה בעבודת המקדש של כל השנה דבר יום ביומו. ולפיכך ניחא לה להמשנה למיתני כורך עליו גמי ולא למיתני כורך עליו צלצול.

ואחרי הבא עלינו מדברים הדברים אלה הדברים הנאמרים עד פה. הנה יש לפנינו שתי דרכים. דהיינו שאנו יכולים לפרש בהך שינויא דקא משני הגמ' בערובין התם וז"ל קמ"ל דגמי מסי וכו' שני פירושים. והם בהיפוך זה מזה וכמו שאבאר בס"ד לפנינו מיד ולאלתר. והפירוש האחד מה שיש לפרש בו הוא כהפירוש ההוא שכתבנו בס"ד לעיל אות הקודם בהך סוגיא דזבחים הנ"ל. דמה דקאמר הגמ' קמ"ל דגמי מסי וכו' והיינו כיון דהך גמי מסי ומרפא הרי הוא חלק מחלקי מלאכת הרפואה. וכיון שכן שהוא מחלקי הרפואה יש בו משום גזירת שחיקת סמנים. אבל משום גזירת וחשש של שמא יוציא דם ליכא כאן אפי' במדינה לא חיישינן ולא גזרינן עליו וכאמור לעיל.

והפירוש השני שאפשר לפרש בזה הוא בהיפוך מהאמור. והיינו דיש בו חשש וגזירת שמא יוציא דם. ואפ"ה במקדש הוא מותר משום דאין כאן אלא איסור שבות אחד והוא השבות של גזירה שמא יוציא דם. אבל החשש והגזירה של שחיקת סמנים אין בו אעפ"י שהוא מסי וכמו שהוא כן סברת התוס' בזבחים שם בד"ה כורך עלי' גמי וכו' והג"א דערובין הנ"ל. ולא קשיא קושיתינו האמורה לעיל והוא דליתני תרווייהו גמי וגם צלצול.דהא המקשן בערובין לא הקשה כלל הך קושיא דליתני תרווייהו. והיינו דע"כ צ"ל דהך מקשן בהסוגיא דערובין לא ס"ל כלל זה לקושיא דליתני תרווייהו. הואיל דאין כאן בערובין כלל מקומו של דין זה מיתור בגדים וחציצה בשעת עבודה אינו רוצה המשנה פה כלל לאשמעינן מדינים הללו של יתור בגדים וחציצה בשעת עבודה. אלא בערובין פה רוצה לאשמעינן רק דין מדיני שבת. ועוד דקושיא זו של וליתני תרווייהו אם לא פריך לה הגמ' להדיא אין לנו להקשות על הגמ' למה לא פריך כן וכמבואר להדיא כלל זה בס' הליכות עולם ועי' בס' יבין שמועה להגאון מה"ר שלמה אלגאזי ז"ל שם כלל מ"ו מ"ש על דברי התוס' דביצה דף ב' ע"ב בד"ה ונפלוג בתרווייהו וכו'. וא"כ אין זה מן התימא והקושיא אם הסוגיא דזבחים חש לה לקושיא דליתני תרווייהו גמי וגם צלצול. והסוגיא דערובין לא סבירא ליה זה לקושיא דלתני תרווייהו גמי וגם צלצול כיון שאין כלל זה של הקושיא דליתני תרווייהו כלל מבורר אלא תלוי בשיקול הדעת היכא דשייך למיפרך כך והיכא דלא שייך למיפרך כך. הנה גם הנך תרתי סוגיות דזבחים ודערובין פליגי אם שייך למיפרך גם הכא דליתני תרווייהו או לא.

ומעתה צא ולמד כוונת הג"א שבריש אות זה שהביא תלמודו בידו הך סוגיא דזבחים הנ"ל לראיה דלא חיישינן שמא יוציא דם. ולא מהך סוגיא דערובין הנ"ל שהיא בין ידיו ועיניו התם. והרי גם משם בארה באר היטב. דלא חיישינן שמא יוציא דם ולא גזרינן ליה וכנ"ל. דלפי האמור בס"ד פיו יפה דייק וגרס דשם בהך סוגיא דזבחים שפיר מוכח דהפירוש הוא התם משום דלא חיישינן ולא גזרינן שמא יוציא דם בין בגמי ובין בצלצול. משא"כ מהך סוגיא דערובין הנ"ל דאין ראיה לזה כלל דהא אפשר לפרש בה שני פירושים וככל הדברים וככל החזיון האמור לעיל מזה בס"ד. וא"כ אזדא לה בס"ד קושית מהרש"א ז"ל הנ"ל ריש אות זה מה שהקשה על הג"א הנ"ל למה זה לא הביא לו ראיה לדבריו מהך סוגיא דערובין הנ"ל והביא ממרחק לחמו של תורה ראיה מהך סוגיא דזבחים וכאמור לעיל. דהשתא לפי מ"ש בס"ד קושיא זו ליתא. דמהך סוגיא דערובין האמורה ליכא ראיה מוכרחת משא"כ מהך סוגיא דזבחים וכנ"ל. ודוק היטב.

ג) ואשימה עיני ולבי לדברי מאור עינינו רש"י ז"ל בערובין דף ק"ג ע"ב בד"ה ותיפוק ליה בין גמי ובין צלצול וכו' ובזבחים דף י"ט ע"א בד"ה ותיפוק ליה משום דחוצץ וכו' שלכאורה הם נראים כסותרים אהדדי ולא זו בלבד דסתראי נינהו אף זו כי דברי רש"י ז"ל בזבחים הנ"ל לכאו' הם בעצמותם ג"כ הם תמוהים וכל העובר עליהם ישתומם וישוב ויתפלא. והוא דבסוגיא דזבחים התם פירש"י ז"ל דקושית הגמ' שם מה דפריך ותיפוק ליה משום חציצה וכו' קאי הקושיא רק על מימרא דר' יוחנן התם יע"ש ברש"י והדבר מפליא הפלא ופלא תרי תמיהי. חדא. דלמה זה באמת פריך הגמ' להך פירכא דוקא על ר' יוחנן לחוד ולא פריך על המשנה. והלא על גוף המשנה נמי ק' הך קושית הגמ' ותיפוק ליה משום חציצה וכו'. וזאת שנית. זו שקשה ביותר דבהך סוגיא דערובין התם הנה פירש שם רש"י ז"ל בד"ה הנ"ל דקושית הגמ' ותיפוק ליה משום חציצה וכו' קאי בין על גוף המשנה ובין על הך מימרא דר' יוחנן התם והדבר צריך ביאור מה ראה על ככה רש"י ז"ל לפרש פעם בכה ופעם בכה ולמה לא פירש בשני המקומות פירוש אחד. וכבר הרגישו ועמדו בדברי רש"י ז"ל הללו הרבה מהחכמים ז"ל שקדמוני וכל דרך איש ישר בעיניו.

ואת אשר אני אחזה לי וחלקי אמרה נפשי בס"ד בישוב דברי רש"י ז"ל הנ"ל כהשלמה הוא ושלמה משנתו וכל דבריו דברי אלקים חיים הם. והוא דלכאו' ק' לענ"ד על פירש"י ז"ל בערובין הנ"ל. במה שפירש דקו' הגמ' ותיפוק ליה משום חציצה וכו' היא דק' גם על המשנה דהתם. והנה לכאו' על המשנה דהתם ל"ק ולא מידי דהא במשנה קתני כורך עליו גמי וא"כ איכא למימר שאני גמי דהוא דבר שאינו חשוב בעצמותו וממילא הרי הוא בטל לגבי היד. לפיכך אין בו משום חציצה. וסברא זו לא מלבי בדיתי אותה לחלק לענין חציצה בין דבר שהוא חשוב בעצמותו לבין דבר שאינו חשוב בעצמותו אלא דבר זה למדתי מהמג"א בסי' תרנ"א ס"ק ח"י שכ' כעין סברא זו. והוא גם הוא לא מלבו לב חכם ענה כן לחלק בכך אלא דבריו שם לקוחים מפה גדול ליהודים מדברי הר"ן ז"ל שהביא הוא שם בס"ק ט"ז עי' עליו. (דהאגודה שהביא המג"א שם לא פליג על הר"ן ז"ל אלא דוקא כשכל היד הוא מכוסה דלהר"ן ז"ל גם זה לא מיקרי חציצה ובטל לגבי היד ובזה פליג האגודה אבל כשמכוסה רק מקצת היד אף האגודה מודה להר"ן ז"ל). וצ"ע לכאורה.

וצריכין לומר לענ"ד בס"ד דהמקשן הוכיח דע"כ אין לחלק בין דבר שהוא חשוב לבין דבר שאינו חשוב לענין חציצה וחילא דיליה הוא דאם לא כך מנ"ל לר"י בריה דרב חייא לומר דדוקא גמי שריא אבל לא צלצול. דלמא כל אפיין שוויין ותורה אחת ומשפט אחד לגמי ולצלצול. דליכא למימר דר"י בדר"ח דייק ליה מדנקטה המשנה בלשונה ההיתר במקדש גמי דוקא ולא נקטה צלצול. וכמו דבאמת פריך הגמ' התם הך פירכא על ר' יוחנן. ושינויא דהגמ' התם דקמשני וז"ל מילתא אגב אורחיה קמ"ל דגמי מסי וכו' ס"ל לר"י בדר"ח לשנויא דחיקא. הנה עדיין אין מזה ראיה לדינו כלל. והוא דדלמא להכי נקטה המשנה גמי ולא נקטה צלצול כדי להורות לן דין אחר והוא דגמי מותר לכרוך אפי' בימין במקום עבודה ולא הוי חציצה בין היד ובין העבודה הואיל וגמי הוא דבר שאינו חשוב בעצמותו הרי הוא מתבטל לגבי היד וכדבר האמור לעיל מזה. ולפיכך לא הוי הגמי חציצה בין היד לבין הקרבן ובין היד לבין כלי הקדש.

ודבר זה דהך משנה מיירי אפי' בכורך על הימין ובמקום עבודה הנה מוכח כן מהמשנה מדקתני המשנה סתם כורך עליו גמי ולא ביארה לנו בפירוש דכורך דוקא ביד שמאל או בימין ושלא במקום עבודה ש"מ דבכל מקום מותר. תדע דאל"כ וכי לא ידע המקשן לשנויי דכורך בשמאל או בימין ושלא במקום עבודה. ומאי פריך המקשן ותיפוק ליה משום חציצה וכו' אלא ודאי צ"ל דקושית המקשן היתה מכח דברינו הנ"ל. והוא מדנקטה המשנה סתם כורך עליו גמי כי לא פורש מה יעשה בה בהכריכה באיזה יד שדוקא בהשמאל ובאיזה מקום אם ביד ימין ובמקום דוקא שלא במקום עבודה. מזה נראה בעיני המקשן לדוחק לאוקמי המשנה דוקא בהנך גווני אלא היה סובר דהמשנה מתיר לכרוך אפי' ביד ימין ובמקום עבודה ושפיר פריך ותיפוק ליה דה"ל חציצה. וא"כ דלמא גם המשנה סמכה עצמה על זה במה דהיא קתני סתם כורך עליו גמי שנדע מזה דהכריכה היא מותרת אפילו ביד ימין ובמקום עבודה. וגם המשנה ידעה דתקשה לן ותיפוק ליה משום חציצה. ונוכיח מזה דהואיל וגמי הוא בעצמותו דבר שאינו חשוב הרי הוא בטל לגבי היד ואין כאן חציצה. וזה ניחא אם המשנה קתני גמי כמו דקתני כך באמת אבל אם היה המשנה קתני צלצול אף אם היה קתני המשנה בפירוש דוקא ביד שמאל או ביד ימין ושלא במקום עבודה (כי היכי דלא נטעה לומר דאף צלצול אינו חוצץ אף שהוא דבר חשוב מ"מ כיון שאינו מכסה כל היד הו"א דאינו חוצץ וכסברתו של האגודה ומרן הרמ"א ז"ל בש"ע א"ח בסי' תרנ"א סעיף ז' בהגה יע"ש). אבל עדיין הוינן טעינן לומר דהה"נ גמי דחוצץ דהו"א דאעפ"י דגמי אינו דבר חשוב מ"מ אינו מתבטל לגבי היד וביותר שהוא צריך לאותו הגמי קצת שתהא מכסה המכה שבאצבעו בשעת עבודה דלאו אורח ארעא לעבוד עבודה ומכה בידו גלויה ונראית (אעפ"י שאינו פוסל בדיעבד אבל לכתחלה ראוי לכסותה). ואעפ"י שאין זה צורך גמור מ"מ כבר יש לו חשיבות קצת ואינו מתבטל לגבי היד. והא דנקטה המשנה בלשונה צלצול זה הוא לרבותא וכחא דהיתירא דאפילו צלצול אין בו משום איסור יתור בגדים והואיל והוא שלא במקום בגדים דהיינו שהוא על אצבעו. לפיכך נקטה המשנה בלשונה גמי להורות דגמי דוקא הואיל והוא דבר שאינו חשוב לכך הוא מתבטל לגבי היד ומותר לכרכו על אצבעו בכל מקום אפילו ביד ימין ובמקום עבודה. אבל לא כן צלצול שהוא דבר חשוב ואינו מתבטל לגבי היד ואית ביה משום חציצה בין היד לבין הקרבן או לבין הכלי קדש. ולפיכך אינו רשאי לכרכו על היד הימין במקום עבודה בכל מקום אף על אצבעו במקום שאין בו איסור משום יתור בגדים. אבל אם הוא כורכו שלא במקום עבודה ושלא במקום בגדים דלא שייך ביה משום איסור חציצה לבין היד לבין הקרבן או הכלי. רק שאתה רוצה לאסרו משום איסור יתור בגדים מנ"ל לומר דבר זה דהיינו מנ"ל לר"י בריה דר"ח לאסרו משום יתור בגדים דלמא שלא במקום בגדים לא שייך כלל איסור יתור בגדים וכמו שר' יוחנן באמת סובר כן דבשלא במקום בגדים לית ביה משום יתור בגדים.

אלא ודאי מוכח מזה דהך סוגיא סוברת הוא הדבר אשר דברתי בס"ד לעיל. והוא דלענין חציצה אין חילוק כלל וכלל בין דבר שהוא חשוב בעצמותו לבין דבר שאינו חשוב בעצמותו אלא שניהם שקולים הם ומשפט השוה לכולם דבכל מקום שפוסל חציצה פוסל אם חוצץ אפי' דבר שאינו חשוב בעצמותו ואיפו זאת שפיר הוכיח ר"י בריה דר"ח מן המשנה דצלצול אסור לכרוך דיש בו משום איסור יתור בגדים אף שהוא שלא במקום בגדים. ממה דנקטה המשנה בלשונה גמי ולא נקטה צלצול. ואם כן שפיר פריך הגמ' ותיפוק ליה משום חציצה וכו' ודוק.

ומתוך האמור בס"ד יתיישב לענ"ד דקדוק עצום מה שיש לדייק בהך סוגיא דהגמ' דערובין התם. והוא דלמה זה פריך המקשן שם להך פירכא דיליה ותיפוק ליה משום חציצה וכו' לבתר הך שקלא וטריא דר"י בריה דר"ח ור' יוחנן. ולמה לא פריך הגמ' כן ות"ל משום חציצה וכו' מיד על המשנה גופא. דקתני בה וז"ל. כורך עליו גמי וכו' לפי שיטתו של רש"י ז"ל בערובין התם דהך קו' של המקשן מה שהק' ות"ל משום חציצה קאי הקו' גם על המשנה וכאמור לעיל. וא"כ היה לו להק' כן מיד על המשנה. אמנם כן לפי האמור בס"ד הנה הוא נכון דהא כל עיקר קושית הגמ' האמורה היא בנויה רק מכח הנך מימרי דר"י בריה דר"ח ור' יוחנן וכדכתבינן בס"ד ודוק.

ועדיין מקום יש בראש לערער דהגמ' לא פריך ולא מידי על המשנה הך קו' של ות"ל משום חציצה וכו'. והוא דדלמא לעולם כקושיתינו האמורה לעיל. והיינו דיש לחלק בין גמי שהוא דבר שבעצמותו אין לו חשיבות לבין צלצול שהוא בעצמותו דבר חשוב. שהדבר שבעצמותו אינו חשוב הוא שמתבטל לגבי היד ואינו חוצץ אבל דבר שהוא חשוב בעצמותו אינו מתבטל לגבי היד וחוצץ אפי' דבר שאינו מכסה כל היד וכאמור לעיל. וליכא למימר כתירוצינו הנ"ל דא"כ מנ"ל לר"י ברי' דר"ח למימר דצלצול אף שלא במקום בגדים יש בו משום איסור יתור בגדים וכדכתבינן בס"ד לעיל מזה. ז"א. דדלמא ראייתו של ר"י ברי' דר"ח הוא מדלא קתני המשנה לתרווייהו לגמי וגם לצלצול. ולפרש בהדיא דגמי מותר לכרוך אף ביד ימין ובמקום עבודה. או דיפרש בהדיא דצלצול מותר לכרוך אבל דוקא שלא במקום עבודה. וסוף סוף יכול למימני לתרווייהו לגמי וגם לצלצול ושוב ליכא למיטעי לההוא טעותא שכתבנו לעיל או לא הוה קתני לגמי כלל רק לצלצול לחוד וכנ"ל. אלא ודאי צ"ל דצלצול פסול לכרוך אפי' שלא במקום עבודה משום איסור יתור בגדים זהו היתה הוכחתו וראייתו של ר"י ברי' דר"ח. וא"כ יפה עשה המשנה דקתני רק גמי ולא קתני צלצול. א"כ שפיר קשיא לכאו' ותשב באיתן קושיתינו האמורה לעיל דמאי פריך הגמ' ות"ל משום חציצה וכו' דלמא המשנה סוברת דהואיל וגמי אינו חשוב בעצמותו בטל לגבי היד וכנ"ל וצ"ע לכאורה.

אמנם קושיא זו אינה. דהא קושיתינו זאת הא מקשינן בהך סוגיא דערובין. והרי הך סוגיא דערובין הא לא ס"ל כלל להך קושיא של וליתני תרווייהו גמי וגם צלצול דאטו תנא כי רוכלא ליחשב

כז

ומניחין רטיה ע"ג מכה לכתחלה במקדש וכו'. עכ"ל. והראב"ד ז"ל השיגו וז"ל. כל זה שיבוש אלא מחזירין אותו אפי' מע"ג קרקע עכ"ל השגות. והרב המגיד ז"ל רוצה להגיה בדברי רבינו ז"ל ולגרוס ומחזירין רטיה ע"ג וכו' וכתב שכן מצא בספרי רבינו ז"ל המדוקדקים יע"ש במגיד משנה. והנה הוא ז"ל בעצמו ובכבודו יתן עדיו שברוב ספרי רבינו ז"ל אין הגירסא כמו שהגיה הוא. (גם איכא כמה עקולי ופשורי לפי הגירסא ההיא שהביא הרב המגיד ז"ל והרבה צריכין לדחוק כי אין דרכו של רבינו ז"ל לרמוז רמוזי דברים המבוארים במשנה ותלמוד ולשנות לשונם חנם אין דבר). וכן בהספר ההוא שהיה לפני הראב"ד ז"ל היתה הגירסא כמו שהיא לפנינו לא כמו שהיא הגירסא שהגיה הרב המגיד ז"ל. וגם המגדל עוז היתה הגירסא לפניו ומניחין רטיה וכו' לא ומחזירין רטיה וכו' ועדותו של המגדל עוז בענין הגירסאות ביותר היא נאמנה מאד. כי הרבה פעמים מאד נראה מספרו שהיה לו ספר מוגה מטהרת יד הקדש של רבינו ז"ל. וממנו לקח כמה פעמים להגיה. ופה לא עשה מאומה מזה ולהמליץ בעד רבינו ז"ל דכוונתו על מכה שנתרפאה שמותר ליתן עליה רטיה אפי' לכתחלה וכמו שהביא הגהות מיימוני פה אות ג' בשם הירושלמי פרק במה אשה (סוף הלכה ב' ואני תמה קצת על הגמ"י למה הוצרך להביא ממרחק לחמו מהך דפרק במה אשה ששם נשנית אגב גררא ולמה לא הביא תלמודו בידו שהירושלמי האמור נאמרה ונשנית במקומה בערובין על הך משנה דמחזירין רטיה במקדש וכו' פ"י הי"א). מלבד שהיה לו לרבינו ז"ל לבאר זה דמיירי דוקא בנתרפאה המכה לא למיסתם סתומי אף זו דא"כ קשה היאך השמיט רבינו ז"ל דין החזרת רטיה במקדש אפי' מונח ע"ג קרקע והמכה עדיין לא נתרפאת דאפילו הכי הוא מותר. ולפיכך אי איפשר להעמיס זה בדברי רבינו ז"ל. ואם כן לכאורה השגות הראב"ד ז"ל היא השגה אלימתא והדבר מפליא וחלילה לו לרבינו ז"ל לטעות בחמורי חמורות אף כי בפשוטות כאלה.

ולפיכך אחרי נטילת הרשות מגדול אדונינו הראב"ד ומהרב המגיד ז"ל ונשיקת עפרות כפות רגליהם רגל ישרה אני אומר בס"ד דהגירסא שלפנינו ומניחין רטיה היא גירסא דוקנית ונכונה אין בה שכולה. ולשיטתו של רבינו ז"ל לא השיגו כלום והוא דאם אמת נכון הדבר כי במשנה דערובין דף ק"ב ע"ב קתני וז"ל מחזירין רטיה במקדש אבל לא במדינה אם בתחלה כאן וכאן אסור וכו' עכ"ל המשנה. הן כל אלה אין מהמשנה הזאת קושיא על רבינו ז"ל דאהני ליה שיטתיה להאי סבא קדישא וכמו שאבאר בס"ד לפנינו.

וביאור דבר זה היא דהא לכאורה המשנה האמורה היא תמוה ובעיני יפלא. דצריך ביאור וטעם המשנה הזאת. למה זה באמת ועל מה זה אסור להניח רטיה לכתחלה על המכה במקדש דאף דלא שייך גביה טעם ההיתר שנאמר בביצה דף י"א ע"ב משום התירו סופן משום תחלתן יע"ש היטב בגמרא. אבל הא מיהא לפחות יהיה מותר מטעם זה כלל גדול בדיני שבותין הם אמרו והם אמרו דאין שבות במקדש. ומה נשתנה השבות הזה של הנחת רטיה על גבי המכה שיהיה נוהג אף במקדש. דהא הנחת הרטיה אף לכתחלה אין בו שום איסור כי אם איסור שבות של גזירת שחיקת סמנים או מטעם גזרה שמא ימרח עיין בתוספות בערובין שם בד"ה מחזירין רטיה וכו' סוף סוף אין בו אלא רק איסור שבות.

ודבר זה ליכא למימר דהטעם הוא כמו שכתב רש"י ז"ל בערובין שם בד"ה כאן וכאן אסור וכו' וז"ל והכא ליכא למימר דאין שבות במקדש דהא ודאי האי שבות (ר"ל מה שעושה ועובר על השבות זה) לאו צורך גבוה הוא אלא צורך עצמו עכ"ל רש"י ז"ל וכן כתב עוד בביצה בדף הנ"ל. והנה מה שכתב רש"י ז"ל הלשון דהוא לצורך עצמו. זה הוא לאו דוקא. שאינו לגמרי לצורך עצמו כמו אילו היה עושה כן חוץ למקדש. אלא שהוא גם כן צורך המקדש קצת כי גם זה הוא מתפארת המקדש והדרת קדש קדושת המקום המקודש ההוא שלא יהיו עבדי ה' כהניו ומשרתיו אלה העומדים בבית ה' עומדים והולכים עם מכה גלויה ומטעם זה הלא התירו שם דף ק"ג ע"ב במשנה לכרוך על המכה גמי אעפ"י דגמי מרפא יע"ש במשנה וברש"י שם בד"ה כורך עליו גמי וכו' שכתב טעם זה. רק ששם הוא בשעת עבודה יע"ש. אבל הא מיהא אפילו שלא בשעת עבודה כל זמן שהם בבית ה' אלה הכהנים העומדים לשרת את הבית הזה הנה המוחש לא יוכחש כי אין זה מכבוד ותפארת בית ה' שיהיו משרתיו הולכים בו גלוי במכותיהם. וראוי להם לכסותן.

אבל כוונת רש"י ז"ל בדבריו הנ"ל נראה לענ"ד בס"ד הוא שאינו צורך עבודה. והוא נקרא גם כן בשם שבות במקדש. אך זה שמו אשר יקרא לו שבות שאינה צריכה ושבות שאינה צריכה לא התירו אפילו במקדש. וכדאמרינן כן בפסחים דף ס"ה ע"א וז"ל תניא ר' נתן אומר שבות צריכה התירו שבות שאינה צריכה לא התירו וכו' יע"ש הסוגיא באריכות יותר וק"ל.

ואולם הנה כי כן הא תינח אליבא דר' נתן וכאמור לדידיה מימר שפיר קאמר רש"י ז"ל הטעם האמור לעיל דשבות שאינה צריכה לא התירו במקדש. אבל לא כן לרבנן דפליגי עליה דר' נתן וכן הכהנים כולם הם עשו מעשה רב שהם הדיחו רחצו את העזרה מן הדם בערב פסח שחל להיות בשבת וכמבואר בפסחים שם. והיינו דהכהנים העומדים בעזרה פליגי עליה דר' נתן וסבירא להו דאפילו שבות שאינה צריכה גם כן התירו במקדש ואם הוא רק שבות דמקדש דהיינו תפארת המקדש ומשרתיו כבוד והדר לבית אלקינו וכדבר שנאמר. הנה לדידהו שפיר קשיא קושיתינו האמורה לעיל מה טעם יש בה ליאסר איסור הנחת רטיה על גבי המכה לכתחלה במקדש ה'. ואף שהוא כהן דלאו בר עבודה עתה. מכל מקום יהיה מותר בהנחתו לכתחלה מטעם דאין שבות במקדש. כיון שהוא לפחות לתפארת המקדש ומשרתיו וכאמור לעיל.

ולומר דאין מדמין השבותין זה לזה דיש שבותין הרבה שלא התירו אף במקדש. וכמו שכתבו כן התוספות בערובין התם בד"ה והעליון כאן וכאן וכו' ובמנחות דף צ"ז ע"א בד"ה לא סידור הקנים וכו'. דבר זה אי אפשר לאמרו. דמלבד דרש"י ז"ל במנחות התם וביתר מקומות בש"ס נראים הדברים שחולק על זה וסובר דהשבותים כולם כל אפיין שוויין ומקרה אחד לכולם. אין זו כי לשון רבינו ז"ל פה ולקמן בהלכות קרבן פסח פרק ראשון הלכה ט"ז לא משמע כן וכן ביתר מקומות מספרו זה משמע דלא מחלק כלל בין השבותין לענין אין שבות במקדש. אלא דתורה אחת ומשפט השוה לכולם הוא שהרי בכל מקום הוא כותב סתם דאין שבות במקדש ולא דייק לומר שבות זה או שבות כזה.

ויציבא מילתא כי בירושלמי דערובין פרק עשירי ריש הלכה י"א אמר כן וז"ל אמר ר' יוסי בר בון לא כל שבות התירו במקדש וכו' יע"ש בירושלמי אבל מכל מקום לא קשיא מזה על רש"י ורבינו ז"ל הנ"ל דאינהו סבירא להו מדלא הביאה הגמרא דילן בשום מקום בפירוש להך מימרא דר' יוסי בר בון בהירושלמי הנ"ל שמע מיניה דהגמרא דילן פליג על הירושלמי והגמרא דילן היא עיקר בכל מקום לענין פסק ההלכה דהירושלמי. תדע דהא התוספות בכל שתי המקומות הנ"ל לא השיבו על רש"י ז"ל כלל מהך ירושלמי האמור. והיינו מטעם האמור וק"ל.

ועוד אני אומר בס"ד. דאף לפי שיטתם של התוספות דערובין ודמנחות הנ"ל דלחלק יצאו בין השבותים וכדבר שנאמר לעיל. מכל מקום פה גבי רטיה לא שייך לחלק כבר. דהא התוספות בשתי המקומות הנ"ל לא חילקו אלא רק בין שבות חמור לבין שבות קל דשבות קל הוא שהתירו במקדש אבל שבות חמור לא התירו במקדש יע"ש בתוספות. וכונת דבריהם הוא ברור בס"ד לענ"ד דתבות קל נקרא מה שהוא יותר רחוק מעשיית המלאכה דאורייתא ההיא שבשבילה גזרו על השבות ההוא. ושבות חמור הוא מה שהוא יותר קרוב לעשיית המלאכה דאורייתא ההיא שבשבילה גזר על השבות ההיא. כגון הך דהחזרת ציר העליון שהוא נראה יותר כבונה (שהוא האב מלאכה דאורייתא שבשבילה גזרו על השבות של החזרת ציר העליון) ממה שנראה כבונה החזרת ציר התחתון ולזה נקרא החזרת ציר התחתון שבות קל והחזרת ציר העליון נקרא שבות חמור וכמו כן גבי סידור הקנים במנחות שם שהיה נראה לעין הרואה הסידור ההוא כבונה בנין גמור.

ומעתה נחזי אנן הכא גבי הך איסור שבות של הנחת רטיה על גבי המכה לכתחלה מאי שבות חמור יש כאן. דהא מה שיש לאסרו לכתחלה הוא או מטעם שבות של שמא ימרח. או מטעם השבות של שמא ישחק סמנים. והנה הך שבות של שמא ימרח (עיין בתוספות דערובין שם בד"ה מחזירין רטיה במקדש וכו' וברש"י במסכת ביצה שם בד"ה מהו דתימא טעמא וכו' מה שכתבו ומדבריהם תבין כאן) על כרחין אינו שבות חמור שיבא בקל לידי המלאכה דאורייתא של המירוח. דהא החזרת הרטיה הוא מותר במקדש אף דשייך גביה גם כן החשש שמא ימרח דמהאי טעמא הוא אסור במדינה ואדרבא יותר ראוי לחוש גבי החזרת הרטיה לחשש מירוח שאפשר שנתקלקל כשהיה מונח על גבי המכה וצריך עתה לחזור ולמרחו. ממה שנגזור בהנחת הרטיה לכתחלה שמסתמא אתמול בערב שבת כשתיקנו תיקנו כראוי שמרחו היטב. וכמו שאבאר בס"ד דבר זה באר היטב לקמן בדיבור זה דבור קטן המתחיל והנראה לענ"ד בישוב כל זה הוא וכו' קחנו משם כי נסתייעתי שם גם מדברי מרן הבית יוסף ז"ל. וגם הך שבות של שחיקת סמנים אינו שבות חמור שהרי עינינו הרואות שכבר התירו פרושים את הדבר במקדש ה' גביה כהן שלקה באצבעו כורך עליו גמי וכו' וכדתנן התם לקמן דף ק"ג ע"ב במשנה ואעפ"י דגמי מסי והוא ממלאכת הרפואה ושייך ביה גזירה שמא ישחק סמנים ומהאי טעמא אסור במדינה לכרוך גמי על גבי מכתו וכמו שפירש"י ז"ל שם בד"ה אבל לא במדינה וכו' ובגמרא שם דף ק"ד ע"א וברש"י שם בד"ה דגמי מסי וכו' שמע מיניה דהך שבות דשמא ישחק סמנים הוא שבות קל ולחלק בין גמי לבין רטיה לענין גזירה ושבות של שמא ישחוק סמנים בודאי הדבר דחוק מאד לאמרו והשכל לקבלו כי לענין זה שקולים הם) ורחוק שיבא מזה לידי עשיית מלאכה דאורייתא. ואם כן קמה גם נצבה קושיתינו דלעיל על המשנה דדף ק"ב ע"ב למה באמת תהיה אסור להניח הרטיה על גבי המכה במקדש ה' ומה נשתנה הנחת הרטיה מהחזרת הרטיה דגם בהנחתו לכתחלה הוה ראוי לנו לומר אין שבות במקדש. וצ"ע.

והנראה לענ"ד בס"ד בישוב זה הוא אחד משתים. האחת האהובה. הוא עפ"י מה שכבר העליתי בס"ד לעיל הלכה כ"ה בד"ה מי שלקה באצבעו וכו' אות ראשון בשם רש"י ז"ל וסייעתו ז"ל (ועיין בכל המקומות שרמזתי עליהם) וגם שם סוף האות כתבתי בס"ד דאפשר לומר דגם התוספות סבירא להו כרש"י ז"ל וסייעת מרחמוהי ז"ל לחלק בין שבות אחד לבין שני שבותין בבת אחת יע"ש באות האמור. ואם כי מדברי התוספות בערובין בד"ה מחזירין רטיה במקדש וכו' בסוף דבריהם לא נראה כן כבר יש מקום בס"ד לבאר דבריהם שם שגם הם מסכימים לסברת רש"י וסייעתו ז"ל ואוצר ה' יובא כי הוא זה בחידושי הלכה ותוס' שם מקומו ושם יראה). דלא התירו שבות במקדש אלא רק שבות אחד. אבל אם הוא צריך לעבור שני שבותין בבת אחת דבר זה לא התירו החכמים אפילו במקדש ודינו כמו במדינה פוק עיין ביה כי שם בארתי דבר זה בס"ד באר היטב.

והתוספות בעירובין התם בד"ה מחזירין רטיה במקדש וכו' כתבו דגבי להניח רטיה על גבי מכתו לכתחלה בשבת איכא שני איסורי דרבנן לאסרו האיסור האחד. הוא גזירה שמא ימרח הרטיה. והאיסור השני הוא גזירה שמא ישחק סמנים. וזה הוא במניח רטיה לכתחלה בשבת אבל כשהרטיה היה מונח על גבי מכתו בשכבר מערב שבת רק שנפלה הרטיה ממכתו על גבי קרקע בשבת ורוצה להחזיר את הרטיה על המכה בשבת אז ליכא איסור שבות של שמא ישחק סמנים. רק האיסור בהחזרת הרטיה הוא זה לבדו מכח הך גזירה לחוד והוא שמא ימרח דזה החשש שייך אף בשכבר הרטיה עליו ורוצה רק להחזירה. יע"ש בתוספות. ואם כן בשלמא התם גבי החזרת רטיה דבזה לית ביה כי אם רק שבות אחד לחוד של שמא ימרח לזה שפיר אמרינן ביה זה הכלל אין שבות במקדש ומותר להחזירו. אבל להניח רטיה לכתחלה זה לא התירו אפילו במקדש דהא אז עובר על שני שבותין בבת אחת וכאמור וזה אסור אפילו במקדש ה' וכדכתבינן בשם רש"י וסייעתו ז"ל ודוק.

ובאופן אחר יש לומר לענ"ד בס"ד בישוב הקושיא הנ"ל הוא דהך משנה דערובין הנ"ל דאוסר להניח לכתחלה רטיה במקדש סוברת ואתיא כר' נתן בפסחים דף ס"ה ע"א דאמר דשבות שאינה צריכה לא התירו במקדש יע"ש וכאמור לעיל ואעפ"י שהדחת העזרה ורחיצתה מהדם הוא לכבוד ולתפארת להמקדש שלא יהיה העזרה מלאה מדם ומשארי דברים הנמאסים אעפ"כ קרא ליה ר' נתן בשם שבות שאינה צריכה שהרי אמרינן שם דמה דתנן התם דהכהנים רוחצין את העזרה שלא ברצון חכמים היינו שלא ברצון ר' נתן וכמבואר בסוגיא דהתם ואם כן מכל שכן דהנחת הרטיה על גבי המכה דהוא נקרא בשם שבות שאינה צריכה אף ע"ג דלאו אורח ארעא למיעבד עבודה ביד שמכתו בה גלויה ונראית לכל. ומה שהתירו במקדש החזרת הרטיה אין זה מטעם דאין שבות במקדש אלא כי הוא זה מטעם שהתירו סופן משום תחלתן עיין בסוגיא דמסכת ביצה דף י"א ע"ב. ואל יפלא בעיניך שנאמר דסתם משנה דערובין הנ"ל אתיא כיחידאי כר' נתן. דזה אינו דמלבד דאיכא כמה סתמי משניות בש"ס כן דאתיין כיחידאי ואף זו דהא גם סתם חכמים שנזכרו במשנה דפסחים דף ס"ד סוף ע"א (וסתם חכמים הם גם כן כמו סתם משנה כמו שכתבו התוספות בכמה מקומות בש"ס ועיין במגן אברהם בסוף סימן תפ"ט) דהיינו מה דשנו חכמים בלשון המשנה התם וז"ל. אלא שהכהנים מדיחין את העזרה שלא ברצון חכמים וכו' יע"ש במשנה. הנה הנך חכמים הם גם כן יחידאי שהרי הם רק רבי נתן וכדאמר רב אשי התם וז"ל רב אשי אמר וכו' שלא ברצון חכמים ור' נתן הוא וכו' וכן לפי שינויא דרב חסדא שם לעיל מיניה הנך חכמים הם ר' אליעזר יע"ש בגמרא דהוא גם כן רק יחידאה דחכמים פליגי עליה בפירוש וגם לית הלכתא כוותיה דר' אליעזר. שמע מיניה דרבי שסידר המשניות לדידיה היו נראים דברי ר' אליעזר או דברי ר' נתן ושנאם בלשון חכמים. והוא הדין דהך סתם משנה דערובין הכא דקתני דדוקא להחזיר הרטיה הוא דמותר אבל להניח לכתחלה אסור שנה רבי סתמא אליבא דר' נתן וק"ל.

והתירוץ הזה השני הוא נראה בעיני יותר עיקר. דמלבד שהדבר קשה בעיני לומר דיהיה סובר רבינו ז"ל כדעת רש"י ז"ל בזבחים הנ"ל לחלק לענין אין שבות במקדש בין שבות אחד לבין שני שבותין בבת אחת ולא יראה ולא ימצא בשום מקום מספרו המפואר דין זה שהוא חידוש גדול בפירוש ולא ברמז אדרבא נהפוך הוא כי גם לשונו של רבינו ז"ל לא משמע כן בכל מקום שכתב הדין הזה שאין שבות במקדש ולקמן בס"ד אוכיח עוד דרבינו ז"ל לשיטתיה אין מקום לחלק בין העברת שבות אחד לבין העברת שני שבותין בבת אחת לענין אין שבות במקדש אף זו אני בעניי אומר אני בס"ד טעם אחר מה הגיע אלי ומה ראיתי על ככה לומר שהתירוץ השני הוא יותר עיקר בעיני) וכמו שאבאר בס"ד לפנינו.

וביאור דבר זה הוא בס"ד עפ"י דברי רש"י ז"ל במסכת ביצה דף י"א ע"ב בד"ה מהו דתימא טעמא וכו' שכתב וז"ל ולקשור רטיה וכן כל דבר רפואה שאין מלאכה אלא שבות הוא. שגזרו חכמים בכל רפואות גזרה משום שחיקת סמנים. עכ"ל רש"י ז"ל. והנה דבריו שם סותרים לדבריו פה בערובין בד"ה אבל לא במדינה וכו' שפה כתב הטעם וז"ל גזירה שמא ימרח הרטיה. ומירוח היינו מוחק וכו' עכ"ל רש"י ז"ל הרי שלך לפניך דפה שינה את טעמו וכתב טעם האיסור ברטיה שמא ימרח. ולא די לנו זה הצער שדבריו במסכת ביצה ודבריו שבערובין הם סתרי אהדדי אלא גדולה מזו דבריו שבמסכת ביצה גופייהו הם סותרים זה את זה. ששם לעיל מיניה באותו העמוד בד"ה וחזרת רטיה וכו' כתב רש"י ז"ל וז"ל בשבת פרק וכו' אמרו הממרח רטיה בשבת חייב משום ממחק עכ"ל רש"י ז"ל הרי דכתב שם הטעם משום שמא ימרח. וכבר דשו ביה רבים וכל אחד ואחד פונה לדרכו. ועיין בתוספות י"ט בערובין פרק עשירי משנה י"ג בד"ה אבל לא במדינה וכו' שהרגיש בסתירת דברי רש"י ז"ל במסכת ביצה לדבריו שבמסכת ערובין הנ"ל. אבל במחילה מכבוד תורתו אישתמיט ליה לפי שעה גם הסתירה שיש בדברי רש"י ז"ל במסכת ביצה גופה וכאמור ועיין בתוספות דערובין התם בד"ה ומחזירין רטיה במקדש וכו' ובהרא"ש שם בסימן ט"ז מה שכתב על דברי רש"י ז"ל הללו.

והנראה לענ"ד בס"ד בישוב כל זה הוא דרש"י ז"ל סבירא ליה דבודאי בתחלת נתינת הרטיה בשבת על גבי המכה ליכא למיחש ולגזור שמא ימרח או כשהוא רוצה ליתנו על גבי המכה בשבת דמסתמא בערב שבת כשהכין ועשה מתחלה הרטיה יהיב דעתיה לעשות אותו חלק ושתהיה המשיחה והדבק ההוא המדובק על הרטיה חלקי שוה על פני כל הרטיה כדי שתתרפא יפה כל המכה. שהרי מתחלה עושה אותו לרפואה וכשעושה אותו לרפואה הוא מחליקו להרטיה כדי שהמשיחה והדבק ההוא יהיה מדובק על פני כל המכה ותתפשט הרפואה בכל המכה על ידי המשיחה והדבק שנוגע בפני המכה כולה. וכמו שכתב סברא כזו מרן ז"ל בספרו הארוך בית יוסף א"ח בסימן שכ"ה בד"ה ומ"ש רבינו ומגלה קצת הרטיה וגם על דברי הירושלמי בפרק במה אשה. (ועיין לעיל ריש הדבור הזה מה שכתבתי בס"ד בזה על הגהות מיימוני אות ג' פה) יע"ש בבית יוסף. ובשביל מלתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן. וכמו שהוא כן מאמר הרגיל בש"ס. וכמו שכתב כן רש"י ז"ל בערובין התם בד"ה מחזירין וכו' וז"ל מחזירין דמלתא דלא שכיח הוא ולא גזור בה רבנן ע"כ רש"י ז"ל אבל גבי הנחת הרטיה בשבת לכתחלה יש בו משום גזירת שחיקת סמנים.

וכשמחזיר הרטיה שנפל או הוא מן ההיפוך אל ההיפוך. והוא דכשמחזיר הרטיה שהיה עליו כבר מקודם לשבת ונפל ממנו היום בשבת. ואז אין בו משום גזירת שחיקת סמנים וכמו שכתבו כן התוספות בערובין התם בריש ד"ה מחזירין רטיה במקדש וכו'. אבל אז יש בו משום גזירה שמא ימרח. משום שהוא דבר הרגיל כשהרטיה היא מונח על המכה טריה זמן מה שהמכה היא גורמת להדביק לה משיחה הדבוקה בהרטיה להעתיקו ממקום למקום בהרטיה עצמה ונעשים בהמשיחה ההיא גומות ובמקום אחר ממנה נעשה גבשושית. וגם לפעמים והוא דבר הרגיל שמכח חריפות הליחות והטריה היוצא מן המכה. שמקצת מקומות שבהדבק והמשיחה שברטיה נעכל ונמס והיה למים ונעשה גומות בהרטיה. ואחר כך כשהוא חוזר ומניחה ע"ג המכה הנה היא רוצה שיהיה הדביקה להמשיחה שברטיה חלקו שוה על פני כל הרטיה ולא יהיה בה גומות בהמשיחה במקצת מהמקומות כדי שתהיה המשיחה מדובקת ונוגעת בכל פני המכה ותתרפא כל המכה יותר במהירות ובקוצר הזמן. ולזה הוא חוזר ומחליק וממרח המשיחה שעל הרטיה להשוות הגומות שבה ולמלאותן שתהיה המשיחה הדבוקה בהרטיה שוה וכן רגיל לקנחה להרטיה כשחוזר ונותנה ע"ג המכה כדי להסיר ממנה הליחה הדבוקה בה מהמכה והמקנח הרטיה הוא חייב משום ממרח כנזכר להדיא בהברייתא דערובין התם.

ומעתה צא ולמד. כי דברי רש"י ז"ל במסכת' ביצה בד"ה וחזרת רטיה וכו' הנ"ל ובערובין בד"ה אבל לא במדינה וכו' הנ"ל דקאי רש"י ז"ל על הך בבא של חזרת רטיה שהיה כבר עליו מערב שבת והיום ביום השבת נפל ממנו על גבי קרקע דבזה לא שייך הטעם ליאסר החזרה מטעם גזירת שחיקת סמנים אבל נגד זה יש בו טעם ליאסר החזרה מטעם גזירה שמא ימרח. ולפיכך כתב רש"י ז"ל בשני מקומות הללו הטעם ליאסר שמא ימרח. מה שאכ"ן [רש"י] ז"ל במסכת ביצה בד"ה מהו דתימא טעמא וכו' שכתב וז"ל ולקשור רטיה וכן כל רפואה וכו' כאמור לעיל. ותיבות לקשור רטיה מורה הנחת הרטיה לכתחלה לא חזרתו וגם הוא דומיא זו וכן כל רפואה וכו' שכתב בצדו. ובהנחת הרטיה לכתחלה בשבת הא כבר אמרנו לעיל דלא שייך גביה השבות גזירה שמא ימרח הרטיה. אבל אז יש בו שבות אחר והוא גזירה שמא ישחק סמנים ולפיכך כתב רש"י ז"ל שבדבור ההוא הטעם משום שחיקת סמנים ודו"ק.

וכוונתו של רש"י ז"ל בזה גם לתרץ קושית מהרש"א ז"ל. במסכת' ביצה שם בד"ה גמרא. מ"ד טעמא מאי משום דאין שבות במקדש וכו' צ"ע דאם כן לכתחלה נמי ובמתניתן קתני מחזירין רטיה במקדש וכו' ומסיים בסיפא אבל לכתחלה כאן וכאן אסור. ויש ליישב בדוחק עכ"ל מהרש"א ז"ל. אמנם כן לפי האמור בס"ד ניחא דודאי הך שבות דשחיקת סמנים הוא נקרא שבות גדול נגד הך שבות שמא ימרח. דזה השבות של שמא ימרח אינו אלא שבות פרטי דלא שייך אלא ברטיה דוקא וגם ברטיה אינו שייך אלא רק בחזרה כשנפל על גבי קרקע ומחזירו על גבי מכתו. וגם הוא קצת מלתא דלא שכיחא שיפול הרטיה מידו דמסתמא קושרו באצבע ובמשיחה וחוט וכדומה שלא יפול מעל ידו ואם יפול שיפול דוקא על גבי קרקע. אבל לא כן הך שבות של שחיקת סמנים. זה הוא שבות כולל דהיה שייך ברטיה גם כן בתחלתו וכאמור. וכמו כן הוא שייך בכל דברי מיני עשיות של רפואה. והוא יותר מצוי ושכיח הואיל ושייך בכל דבר רפואה. ולזה שפיר הוי אמינא דדוקא שבות הקטן פרטי דשמא ימרח דהיינו החזרת הרטיה הוא דאמרינן [דאין] במקדש הואיל ואין כאן אלא שבות קל פרטיי וקצת לא שכיח וכאמור דהיינו שבות של גזירה שמא ימרח. אבל להניח לכתחלה רטיה שהוא שבות גדול גזירה כוללת כל דברי עשיית הרפואה ומוכיח טובא הוי אמינא דלא שרינן אפילו במקדש. (דהוי אמינא לחלק בין השבותין גם במקדש. וכמו שהתוספות יצאו לחלק בין השבותין לפי האמת וכדבר האמור לעיל. הנה לרש"י ז"ל לפחות איכא הוה אמינא ומקום לטעות בכך) לזה קמשמע לן עולא דאין הטעם משום דאין שבות במקדש אלא משום התירו סופן משום תחלתן הוא הטעם. ודו"ק.

ומדוקדקים בזה לענ"ד בס"ד דברי רש"י ז"ל במסכת' ביצה שם בד"ה מהו דתימא טעמא וכו' הנ"ל שכתב ז"ל ולקשור רטיה וכן כל דבר רפואה וכו' שבות הוא שגזרו וכו' משום שחיקת סמנין עכ"ל רש"י ז"ל וכנ"ל ולכאורה יש לדייק בתיבות הללו וכן כל דבר רפואה וכו' שכתב שאין לו לפום ריהטא שייכות והתייחסות כאן. אבל עם האמור בס"ד ניחא כי רש"י ז"ל בא לתת טוב טעם לדעת מה החילוק יש בין הך שבות של שמא ימרח שהוא נקרא שבות קטן לבין הך שבות של שחיקת סמנין שהוא נקרא שבות גדול. לזה כתב רש"י ז"ל דהך שבות דגזירת שחיקת סמנים הוא שבות הכולל כל עניני דברי רפואות אשר יעשה האדם ועל ידי זה הוא גם כן מצוי ושכיח וכאמור. ודו"ק.

וליכא למימר ולהשיב על דברינו אלה דהיאך נטעה לומר דשבות דשחיקת סמנים לא התירו במקדש דאם כן האיך התירו בערובין דף ק"ג ע"ב במשנה לכרוך גמי על אצבע במקדש אף עפ"י דהגמרא מסיק שם דגמי מסי. דזה אינו דהוה אמינא דגמי אינו מסי ומרפא וכמו שהיה סובר המקשן שם ועיין בתוספות דף י"ט ריש ע"א בד"ה כורך עליה גמי וכו' או דהוי אמינא דהמשנה דערובין התם מיירי בגמי לח והוי אמינא דגמי לח אינו מרפא דהא בברייתא דשבת דף קל"ד בסוף ע"ב לא קתני אלא גמי יבש שהוא מרפא יע"ש. וטעמא דבמדינה אסור לכרוך גמי על גבי מכתו הוה אמינא דהוא משום דחיישינן שמא יוציא דם ממכתו וכסברת התוספות דזבחים בד"ה כורך עליה גמי וכו' האמור לעיל מזה. ועיין לעיל הלכה כ"ה בד"ה מי שלקה באצבעו וכו' ריש אות שני מה שכתבתי בס"ד בזה. ודוק היטב: (ועיין בסוף הדיבור הזה מה שאכתוב בס"ד בדין גמי לח).

וידעתי גם ידעתי נפשי וידעת מאד כי אינני כדאי לחלוק אפילו על אחד מקטני תלמידי רבותינו בעל התוספות ז"ל. והנה מדבריהם שבערובין בד"ה מחזירין רטיה וכו' בסוף הדיבור נראה דסבירא להו דאף בתחלת הנחת הרטיה גם כן שייך הך גזירה דשמא ימרח. ואם כן היה ראוי לי לבטל דעתי דעת פעוטות נגד דעת קדושים ודעת עליון רבותינו בעלי התוספות ז"ל. אבל מה אעשה כי בדעת רש"י ז"ל ובדעת רבינו ז"ל נראה לענ"ד בס"ד הדברים ברורים ומכוונים בדבריהם. ואם כן הם החולקים על רבותינו בעלי התוספות ז"ל בהך סברא דבתחלת הנחת הרטיה לא שייך הך גזירה דשמא ימרח. וממילא לפי האמור בס"ד הנה בין הנחת הרטיה ובין בחזרת הרטיה בכל פעם אין כאן אלא שבות דגזירה שמא ימרח. או שבות דגזירה שמא ישחק סמנים. ואין כאן בשום פעם שני שבותין בבת אחת. ודוק:

ואחרי הבא עלינו בדברינו הניתנים למעלה. הנה רבינו ז"ל אהני ליה שיטתיה דהוא ז"ל פסק לקמן בהלכות קרבן פסח פרק ראשון הלכה ט"ז כרבנן דר' נתן וכמו שכתב מרן ז"ל בכסף משנה שם. וגם הכהנים שהיו רבים וגדולים בחכמה ובמנין והיו עושים מעשה רב שהיו רוחצין את העזרה בשבת והיינו דסבירא להו להלכה וכן מורין דאפילו שבות שאינה צריכה גם כן הוא מותר במקדש אם הוא רק לתפארת קצת למקדש ה' וכהניו העומדים בבית ה'. (ועיין לקמן בהלכות קרבן פסח פרק והלכה הנ"ל בד"ה כמעשהו בחול וכו' אות ראשון. ועוד שם בד"ה רוחצין את העזרה וכו' מה שכתבתי בס"ד בזה טעמו ונמוקו של רבינו ז"ל במה שפסק דלא כר' נתן). וכמו כן שלא ילכו במקדש ה' כהניו ועובדים עבודת הקדש ומכה גלויה ונראית על ידיהם הוא גם כן מתפארת הקדש והמקדש וכמו שכתבנו לעיל בשם רש"י ז"ל ומותר שבות במקדש ושפיר פסק רבינו ז"ל דאפילו לכתחלה גם כן מותר להניח הרטיה על גבי מכתו במקדש מטעם דאין שבות במקדש ואזדא לה השגות הראב"ד ז"ל הנ"ל ריש הדבור הזה. ודוק היטב.

ועוד אני מדבר בס"ד במה שכתבתי לעיל מטעם שני שבותין בבת אחת וכתבתי לעיל דמלשון רבינו ז"ל בכל מקום משמע דאין חילוק בזה אלא דאפילו שני שבותין בבת אחת גם כן מתירין במקדש ודלא כרש"י ז"ל במנחות וכאמור. והנה מקום אתי עמי בס"ד לענ"ד לומר דרבינו ז"ל לשיטתיה שפיר עביד דלא מחלק בכך. והוא דהא הוא ז"ל פסק לקמן בהלכות תמידין ומוספין פרק חמישי הלכה יו"ד להך משנה דלא סידור הקנים ונטילתן דוחה את השבת יע"ש וכבר כתבתי בס"ד לקמן בהלכות קרבן פסח פרק ראשון הלכה וא"ו בד"ה ובעל הזבח נוטל את פסחו וכו' דמהתם מוכח לחלק בין שבות אחד לבין שני שבותין בבת אחת לענין אין שבות במקדש. פוק עיין ביה. ואם כן רבינו ז"ל פסק כרבא במנחות דקאמר שם הטעם משום ההוא פורתא לא מיעפש ע"ש בגמרא וכן אמר רבה בשבת דף קכ"ד ע"א ודלא כר' אלעזר התם בדף קכ"ג סוף ע"ב ממילא לדידהו שוב אין הכרח מהך משנה דלא סידור הקנים ונטילתן דוחות את השבת וכו' לחלק בין שבות אחד לבין שני שבותין בבת אחת לענין אין שבות במקדש ומהיכי תיתי לן לחלק בכך אם אין לנו הכרח המכריח אותנו לחלק בכך. ולפיכך אפשר לומר שפיר דלכך רבינו ז"ל אינו מחלק בכך. אלא שפה אין אנו צריכין לזה. דאף אם נאמר דגם רבינו ז"ל סבירא ליה לחלק בכך בין שני שבותין בבת אחת לבין שבות אחת לענין אין שבות במקדש. אבל הא כבר כתבנו בס"ד לעיל מזה דפה גבי הנחת והחזרת הרטיה על גבי מכתו ליכא במציאות שני שבותין בבת אחת הן בהנחתו והן בחזרתו. גם לקמן בהלכות קרבן פסח פרק והלכה וד"ה הנ"ל הוכחתי עוד בס"ד מסוגיא דערובין דף ל"ה ע"א לפי פירש"י ז"ל שם דרבא גופא סבירא ליה לחלק בין שבות אחד לבין שני שבותין לענין דלא גזרו על שבות בין השמשות תדרשנו משם ומצאת מלא דבר ומכאן אתה דן גם כן להא דאין שבות במקדש. ודוק היטב.

ומתוך האמור מתיישב בס"ד לענ"ד גם כן מה שהקשה על רבינו ז"ל התוספות י"ט במסכת' ערובין התם תרי תמיהי. מסוגיא דביצה דף י"א ע"ב דאמרינן התם וז"ל ואמר עולא שלשה דברים התירו סופן משום תחלתן וכו' וחזרת רטיה במקדש וכו' מהו דתימא טעמא מאי משום דאין שבות במקדש ואפילו כהן דלאו בר עבודה קמ"ל התירו סופן משום תחלתן דבר עבודה אין דלאו בר עבודה לא וכו' עכ"ל הגמרא.

והמבואר מזאת הסוגיא הוא שני דברים. הדבר האחד. שאין טעם ההיתר של החזרת הרטיה במקדש שייכות והתייחסות משום דאין שבות במקדש אלא טעם ההיתר הוא מכח מה שהתירו סופן משום תחלתן. והדבר השני הוא הנמשך מן הדבר הראשון. והיינו דדוקא לכהן דהוא בר עבודה דגבי דידיה שייך הך סברא דהתירו סופן משום תחלתן הוא שהתירו לו החזרת הרטיה. אבל כהן דלאו בר עבודה דלא שייך גבי דידיה הסברא האמורה של התירו סופן משום תחלתן באמת אין מתירין לו אפילו החזרת הרטיה. דמשום אין שבות במקדש לא התירו. ואם כן קשה על רבינו בתרתי. דהוא נגד הגמרא הנ"ל הן בהטעם והן בגוף ועיקר הדין בהטעם הוא נגד הגמרא דהוא קאמר טעם ההיתר משום דאין שבות במקדש וכנ"ל. ואלו בגמרא אמרו טעם ההיתר משמיה דעולא שהוא מכח התירו סופן משום תחילתן וכאמור. ואף גם בעיקר הדין הוא נגד הגמרא הנ"ל. והיינו במה שהוא אינו מחלק בין כהן שהוא בר עבודה לבין כהן שאינו בר עבודה וכל אפיין שוויין אצלו דבין זה ובין זה מותר לו להחזיר הרטיה. ובגמרא אליבא דעולא הוא לחלק יצא בין כהן שהוא בר עבודה לבין כהן שאינו בר עבודה וכדבר האמור לעיל מזה. יע"ש בתוספת י"ט משנה י"ג בד"ה מחזירין רטיה וכו' (שזהו כוונתו אף שלא ביאר הדברים כל כך) והניחו בתימה.

ברם לפי האמור בס"ד הדברים נכונים. והוא דרבינו ז"ל קשיא ליה בהך סוגיא דביצה הנ"ל על עולא גופא. דלמה זה באמת אינו מתיר אפילו לכהן דלאו בר עבודה ומטעם דאין שבות במקדש. והלא זה כלל גדול בדיני השבותין. ואם נאמר שהוא מטעם דעולא מחלק בין השבותין. דדוקא שבות קטן הוא שהתירו במקדש. אבל שבות גדול לא התירו אפילו במקדש. הנה מלבד מה שכתבנו בס"ד לעיל דרבינו ז"ל לא סבירא ליה לחלק בכך אלא כקטן כגדול שם הוא תחת הך כללא דאין שבות במקדש וכנ"ל. אף זו דהך שבות של גזירה שמא ישחק סמנים הא מצאנו ראינו להדיא בהך משנה דערובין דף ק"ג ע"ב דהתירו במקדש שהרי קתני התם דמותר לכרוך גמי על אצבעו במקדש ע"ש במשנה. ואף עפ"י דגמי מסי ויש בו משום שחיקת סמנים.

וליכא למימר נמי כדכתבינן בס"ד לעיל וכמו שנכתוב עוד לקמן. דמיירי בגמי לח דלא מסי ולא מרפא ולית ביה משום איסור שבות חשש שחיקת סמנין ומיד אחר גמר העבודה קודם שתתיבש הגמי ויהיה מתחיל להתרפא יסיר הגמי מידו. דזה אינו דהא סתמא דהגמרא דערובין דף ק"ד ריש ע"א וסתמא דהגמרא דזבחים דף י"ט ע"א לא סבירא להו הכי דמיירי המשנה בגמי לח שאינו מרפא אלא סתמא דהגמרא סוברת דהמשנה מיירי בגמי יבש שהוא מרפא שהרי סתמא דהגמרא קאמר התם וז"ל מילתא אגב אורחיה קמשמע לן דגמי מסי וכו' יע"ש בגמרא. הרי דסתמא דהגמרא סוברת דהמשנה מיירי בגמי יבש שהוא מרפא (ואטו יחלוק עולא עם סתמא דהגמרא בפירוש המשנה הנ"ל. ואם נאמר דעולא באמת הוא פליג על סתמא דהגמרא וסובר עולא דהמשנה מיירי רק בגמי לח דאינו מרפא וכאמור. אם כן בלאו הכי ובפשיטות דברי רבינו ז"ל הנ"ל נכונים למבין ואזדא להו קושיית התוספות י"ט הנ"ל דהא סתמא דהגמרא הוא בתרא טפי טובא ורבים מעולא והם עיקר להלכה נגד עולא. וממילא לפי סתמא דהגמרא ולר' יוחנן שאליביה הדבר מוכרח לאוקמי המשנה דהתם בגמי יבש דמסי וכמבואר בסוגיא והלכה כר' יוחנן נגד עולא שרב היה כנגד עולא. אם כן לר' יוחנן ולסתמא דהגמרא זו המשנה מתרת להדיא במקדש הך שבות של חשש שחיקת סמנים. לדידהו אי אפשר לומר דלא התירו החזרת הרטיה אלא מטעם דהתירו סופן משום תחלתן וכהן דלאו בר עבודה באמת אסור להחזיר הרטיה דהא לדידהו הטעם הוא משום דאין שבות במקדש ולפיכך התירו החזרת הרטיה במקדש וממילא נמשך מזה דאפילו כהן דלאו בר עבודה גם כן מותר להחזיר הרטיה במקדש ופסק רבינו ז"ל כר' יוחנן רבו של עולא וכדסתמא דהגמרות הנ"ל דאינהו בתראי ורבים נגד עולא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. אלא שהדבר קשה לומר שעולא יחלוק עם סתמא דהגמרא בפירוש המשנה. ואם כן מוכח מהך משנה דכורך עליו גמי הנ"ל) דהתירו פרושים את הדבר הך שבות דשחיקת סמנים והדרא קושיתינו הנ"ל לדוכתיה למה באמת לא התיר עולא לחזרת רטיה אלא לכהן דהוא בר עבודה ומטעם דהתירו סופן משום תחלתן ולמה לא התיר להחזיר הרטיה אפילו לכהן דלא בר עבודה ומטעם דאין שבות במקדש. וליכא למימר דבהחזרת רטיה איכא שבות דשמא ימרח דמה לי הך שבות דשחיקת סמנים ומה לי הך שבות דשמא ימרח כשם שהתירו החכמים במקדש שבות זה של שחיקת סמנים וכדמוכח כן מהך משנה דערובין דכורך עליו גמי וכו' הנ"ל כך נמי היה ראוי להתיר במקדש הך שבות של שמא ימרח.

והדבר הזה אשר דברנו בס"ד לעיל בשם התוספות דערובין ודמנחות לחלק בין השבותין בין שבות קטן לבין שבות גדול ליכא למימר הכא דהיינו לומר דשבות של שחיקת סמנים הוא שבות קטן לזה התירו אותו במקדש משאכ"ן הך שבות דשמא ימרח שהוא שבות גדול לא התירוהו אפילו במקדש. דאדרבא הא כתבנו בס"ד לעיל דהואיל דהך שבות דשמא ישחק סמנים הוא שבות כולל לכל דבר שהוא משום רפואה. ושבות הזה של שמא ימרח אינו אלא רק שבות פרטיי ברטיה לחוד. לפיכך הך שבות דשמא ישחק סמנים הוא שבות יותר גדול מהך שבות שמא ימרח. ומעתה הנה כי כן צא ולמד קל וחומר אם התירו החכמים במקדש להך שבות גדול של חשש שחיקת סמנים מכל שכן דהתירו החכמים הך שבות קטן של שמא ימרח. ואף לו יהי כן דנאמר דהנך תרתי שבותים שוים ושקולים הם במאזנים ישאו יחד. שהם השבות דחשש שמא ישחק סמנים והשבות דחשש שמא ימרח. הא מיהת לא עדיף ואינו גדול השבות דשמא ימרח מהך שבות דשמא ישחק סמנים. ואם כן מקרה אחד לשניהם כשם שזה השבות דשמא ישחק סמנים שנו חכמים בלשון המשנה הנ"ל דהוא מותר במקדש הוא הדין נמי דמותר במקדש הך שבות דשמא ימרח. והא נמי ליכא למימר דגבי החזרת הרטיה איכא תרתי שבותין בבת אחת ושני שבותין בבת אחת לא התירו אפילו במקדש. וכסברתו של רש"י ז"ל במנחות הנ"ל. דזה אינו דמלבד שכתבתי בס"ד לעיל דרבינו ז"ל סבירא ליה דאין לחלק לענין אין שבות במקדש בין שבות אחד לבין שני שבותין בבת אחת. אף זו כבר בררתי בס"ד לעיל דלדעת רבינו ז"ל ליכא שני שבותין בבת אחת גם בחזרת הרטיה. ולזה קשיא ליה לרבינו ז"ל עליה דעולא למה באמת לא התיר אפילו לכהן דלאו בר עבודה להחזיר הרטיה במקדש ומטעם זה הכלל דאין שבות במקדש. וככל דברים הדברים אלה הדברים האמורים לעיל קושיתינו.

ולפיכך אף הוא חכם רבינו ז"ל וחשב מחשבות מועילות לדבר תורה ליישב הקושיא האמורה. והוא דעולא הוא דסבירא ליה כר' נתן בפסחים דף ס"ה ע"א דדוקא שבות צריכה הוא דהתירו במקדש אבל שבות שאינה צריכה לא התירו אפילו במקדש. ולפיכך גבי כריכת הגמי על אצבעו דתנן בהך משנה דערובין דף ק"ג ע"ב שהבאתי לעיל. דהיא מיירי שהוא צריך לעבודה וכפירושו של רש"י ז"ל התם בד"ה כורך עליו גמי וכו' שכתב וז"ל ואף עפ"י שהגמי מרפא את המכה הואיל והשתא מיהא צורך עבודה היא. דלאו אורח ארעא שתראה מכתו עם העבודה מכסה אותה בגמי. עכ"ל רש"י ז"ל. וכל דבר שהוא צורך עבודה אף שבות גדול דשמא ישחק סמנים התירו במקדש. מה שאכ"ן הך החזרת רטיה דמיירי שכבר עבד עבודת הקודש ואין חזרתו לצורך העבודה עצמה אלא רק קצת לתפארת והדר בית אלקינו וכאמור לעיל. ממילא הנה הוא שבות שאינה צריכה לזה לא התירו אף במקדש שום שבות אפילו הוא רק שבות קטן דהיינו השבות של שמא ימרח. ומכל שכן שלא התירו אף במקדש שבות גדול שהוא של שמא ישחק סמנים. ולא היו מתירים להחזיר הרטיה אפילו במקדש אלא שהוצרך עולא להסב פני ההיתר מטעם שהתירו סופן משום תחלתן. וממילא אינו מותר להחזיר הרטיה אפילו במקדש אלא לכהן שהוא בר עבודה. אבל כהן דלאו בר עבודה דלא שייך גביה הך טעם של התירו סופן משום תחלתן באמת לדידיה אסור לו להחזירה אפילו במקדש. ואזדא לה הקושיא הנ"ל בס"ד.

איברא כל זה ניחא לעולא לשיטתיה דהוא סבירא ליה כר' נתן וכאמור לעיל מזה. אבל לא כן רבינו ז"ל דאיהו גם כן לשיטתיה שייט דהוא פסק דלא כר' נתן וכמבואר לקמן בהלכות קרבן פסח פרק ראשון הלכה ט"ז. וכאמור לעיל. והיינו דהוא פסק שם דכל שבות אפילו שאינה צריכה לעבודה גם כן התירו במקדש. אם הוא רק קצת נוי וכבוד ה' משכן כבודו. והרי אף הכא אפילו כהן דלאו בר עבודה הוא הא מיהא יש בו קצת הידור לבית ה' שאנשיה הם הכהנים הנגשים אל ה' לשרתו (ומי יודע אם היום הוא יומו של הכהן הזה לעבוד או לא) ולברך בשמו ותהיה מכתו שעל גבי ידיו נראית. ממילא אין צורך שוב לרבינו ז"ל להתיר החזרת הרטיה מטעם התירו סופן משום תחלתן. אלא לדידיה טעם היתר החזרת הרטיה הוא משום דאין שבות במקדש. ונמשך ממילא מזה דאף כהן דלאו בר עבודה נמי מותר דסוף סוף אין שבות במקדש ואזדא להו בס"ד שני קושיות התוספות י"ט הנ"ל. ודוק היטב.

ואמרינן הואיל ואנו עסוקין באותו הענין דגמי לח וגמי יבש וכנאמר לעיל ראיתי לברר דבר זה בס"ד והוא דמרן הרמ"א ז"ל כתב בש"ע א"ח סימן שכ"ה סעיף כ"ד בהגה וז"ל ואין נותנין גמי על המכה שהיא מרפא עכ"ל. וראיתי שם לספר אליה רבה ס"ק כ"ו שהקשה בשם הגאון בעל תוספות י"ט ז"ל בספרו מלבושי י"ט שלמה לא חילק בין גמי יבש לבין גמי לח דגמי יבש הוא דמרפא ואסור אבל גמי לח דלא מרפא מותר להניחו שהרי כך תניא בברייתא דשבת דף קל"ד סוף ע"ב וז"ל ת"ר נותנין על גבי המכה מוך יבש וספוג יבש אבל לא גמי יבש ולא כתיתין יבשין וכו' עכ"ל הברייתא. הרי דדוקא גמי יבש הוא דאסור משום דמסי אבל גמי לח מותר. ותירוצו שתירץ התוספות י"ט הוא דחוק מאד ומה שרוצה לתרץ שם בספר אליה רבא שני תירוצים במחילה מכבודו שניהם הם קלי הדחיה וכמו שיראה הרואה את דבריו ע"ש בספר א"ר. והנה כוס קושיתו היא גם היא תעבור על רבינו ז"ל ועל הטור ז"ל דגם עליהם קשיא קושיתו.

ולענ"ד נראה בס"ד דודאי גמי לח אינו מרפא. אבל אעפיכ"ן אסור להניחו על גבי מכתו אפילו גמי לח שהרי במעט מן הזמן הגמי מתייבש על ידו ונעשה גמי יבש ואז מרפא כשנתייבש. רק דהברייתא נקטה גמי יבש בלשונה משום אורחא דמלתא שרגילין ליקח להניח על גבי המכה גמי יבש כדי שתתחיל להתרפאות מיד. אבל באמת אסור אף גמי לח מהאי טעמא שהרי לאחר זמן יתייבש ויתרפא ואם כן זה הוא ממלאכת הרפואה ויש בו שבות משום חשש שחיקת סמנים. ושפיר עבדו רבינו והטור ומרן הרמ"א זכר כולם לחיי עד שפסקו סתם דאסור להניח על גבי מכתו גמי משום שבות דחשש שחיקת סמנים ולא חילקו ולא פילגו כלל בין גמי לח לבין גמי יבש. וזה ברור בס"ד לענ"ד. וק"ל.

ועוד אפשר לומר בס"ד לענ"ד בישוב קושית הגאון בעל תוספות י"ט. דאפשר לומר דבגמי לח איכא חילוק

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.