צל"ח/ברכות/ב/ב

צל"ח ברכות ב ב

דף ב' ע"ב

והדר פשטו לה מברייתא וכו'. הבעה"מ הקשה על גירסת רש"י ופירושו למה לא פשטו ממשנתינו דתנן מאימתי קורא את שמע, ואי מוקי משנתינו בהני דלאו בני כפרה א"כ גם מברייתא איך פשטו, ודלמא ג"כ בהני דלאו בני כפרה. וגם הקשה מדוע לא פשטו ממשנה דנגעים, דתנן בהדיא העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים. וקושיא זו הקשו גם בתוס' בד"ה דלמא.

והנלע"ד ליישב על פי מה שפירש"י בעמוד הקודם בד"ה משעת צ"ה שהוא גמר ביאת השמש כדיליף לקמן עכ"ל רש"י, א"כ חזינן לרש"י דגם איהו סובר דהא דידעינן דהערב שמש היינו צ"ה הוא מקרא דובא השמש, דמפרשינן ביאת אורו שהוא כשהחשיך האור לגמרי, דהיינו סוף שקיעה שהוא צ"ה, וא"כ אי לאו הך קרא אף דהוה ידעינן דאף דטבל אעפ"כ אינו אוכל בתרומה עד שיעריב שמשו מדכתיב ביולדת עד מלאת ימי טהרה, מ"מ הוה אמינא דבתחלת שקיעת החמה ביום ארבעים לזכר ויום שמונים לנקיבה כבר מלאו ימי טהרה, ותהא מותרת בתרומה תכף אחר תחלת שקיעה, ולכן ילפי' מקרא דובא השמש ביאת אורו לגמרי, ועיין ביבמות דף ע"ה ע"א בתוס' ד"ה דאי בסוף הדבור.

והנה הא דמספקא להו במערבא, אין הספק שלהם שיהיה אסור בתרומה אף שהעריב שמשו, שזה ידעו ממשנה מפורשת במס' נגעים העריב שמשו אוכל בתרומה, אלא כיון דבהך קרא דובא השמש לא נזכר תרומה, אדרבה ואחר יאכל מן הקדשים כתיב, אך כיון דבאמת אנן מפרשינן הך ובא השמש היינו ביאת שמשו וטהר היינו טהור יומא, לכך עקרינן לקרא מפשטיה דכתיב יאכל מן הקדשים ומפרשינן ליה בתרומה, ועיין ברש"י בחומש בפרשת אמור. וא"כ במערבא מספקא להו ממאי דהאי ובא היינו ביאת שמשו ומתוך כך אתה צריך לעקרו מקדשים ולאוקמי בתרומה, ודלמא היינו ביאת אורו וטהר גברא שיביא כפרתו, וקרא בקדשים איירי כפשטיה דכתיב מן הקדשים, ואמנם אף דבודאי בתרומה מותר בהערב שמש, אלא דלמא דוקא הערב שמש הראוי למחרתו להביא כפרתו, וכמו"ש לעיל בעמוד הקודם בדברי הגמ' דמייתי כדתניא הכל כמבואר לעיל. ובפרט אם האי קרא דובא השמש לא כתיב בתרומה, וא"כ הא דמותר בתרומה בהערב שמש ילפינן מעד מלאת ימי טהרה, והרי שם איירי בהערב ממש שלמחרתו מביא באמת כפרתו כדכתיב שם ובמלואת ימי טהרה תביא שתי וגו'. ופשטו ליה מברייתא דקתני סימן לדבר צ"ה, וא"כ אי ס"ד דהך ובא השמש איירי בקדשים ולא בתרומה א"כ היא גופה מנ"ל דבעינן צ"ה, ודלמא תחלת שקיעה היינו הערב שמש ונקרא מלאת ימי טהרה, וא"כ אף דאתקיף לן חדא לחומרה דבעינן הערב שמש הראוי להביא למחרתו כפרתו, מ"מ אנחת לן חדא לקולא דלא בעינן צ"ה ותכף בתחלת שקיעה מלאו ימי טהרה, וכר"י דמפלג המנחה מקרי ערב. וזה לא היו יכולים למפשט ממשנה דנגעים, דהרי שם סתם שנינו העריב שמשו, ודלמא באמת היינו תחלת הערב השמש. וכן לא היו יכולים למפשט ממשנתינו, דגם במשנתינו אינו מפורש צ"ה, ודלמא גם ק"ש וגם אכילת כהנים בתרומה הוא מתחלת שקיעה וכר"י דאמר עד פלג המנחה, ועיין במשנתינו בתוס' בד"ה מאימתי. לכך הביא ברייתא סימן לדבר צ"ה, מכלל דבא השמש בתרומה איירי והיינו ביאת שמשו, וטהר יומא והיינו שטהר יומא לגמרי, וידעינן צאת הכוכבים וגם ידעינן שאין שום דבר מעכבו רק ביאת שמשו, ולא בעינן כלל שיהיה ראוי להביא כפרתו למחרתו שהרי לא נזכר בהך קרא כפרה כלל:

שם עני וכהן חד שיעורא הוא. ואין להקשות מכדי עני אימת נכנס בצ"ה א"כ ליתני צ"ה וכאן לא שייך לתרץ מלתא אגב אורחא קמ"ל דמה חידוש שמעינן מעני. יש לומר דמשום דרצה למיהב שעורא על סוף הזמן בעני יהיב נמי על תחלת הזמן בעני ולקמן כשרצה לומר דעני ובני אדם חד שיעורא הוה מצי למימר ואי ס"ד דעני וכהן חד שיעורא הוא א"כ נימא ר"מ משעת צ"ה וכן לקמן גבי רב חנינא ה"מ למפרך ואי ס"ד עני וכהן חד שיעורא נימא ר"ח משעת צ"ה אלא דעדיפא מיניה פריך:

שם וחכמים אומרי' משעה שהכהנים זכאים לאכול בתרומתן. במשנתינו שנינו שנכנסין לאכול וכבר כתבתי לעיל במשנתינו דקמ"ל דמותר לאכול תרומה ואף שהגיע זמן ק"ש ועוד נדבר מזה בדברי התוס' בשמעתין אבל כאן בברייתא ששנינו שזכאין לאכול היינו ששוב פסקה טומאתן אבל לא נזכר כלל שאוכלים באמת סמוך לק"ש וא"כ קשה למה נקט לאכול דשייך רק בכהנים הוה לי' למתני משעה שרשאים ליגע בתרומה דהא טבול יום פוסל את התרומה וא"כ אסור ליגע עד שיעריב שמשו וזה שייך בין בכהנים ובין בישראל וצריך לומר דכיון דקמ"ל דמח"כ מותר בתרומה נקיט אכילה לרבותא שאפילו לאכילה אין כפרתו מעכבתו ועיין ביבמות דף ע"ה ע"א דמצריך תריקראי לטבול יום שפסול בתרומה חד לאוכל וחד לנוגע א"כ הה"ד להתיר למח"כ יש רבותא להתיר אפי' לאכול ומזה מוכח דהך ברייתא בהני דב"כ מיירי. ובזה נדחה גם כן השגת בעה"מ על רש"י שהקשה שאם אפשר לפרש משנתינו בהני דלאו בני כפרה א"כ גם מברייתא ליכא ראי' ולפי מ"ש ע"כ ברייתא במח"כ איירי:

רש"י ד"ה דלמא ביאת אורו שיאור השמש ביום השמיני ויטהר האיש עצמו בהבאת קרבנותיו וכו'. דברי רש"י הללו אצלי תמוהים מאד, דהרי בהאי קרא לאו טמאי טומאת הגוף בלבד כתיבי אלא גם טמאי מגע כתיבי, ואדרבה סיפיה דקרא בטמאי מגע איירי, ועל כולם מסיים הקרא ובא השמש וטהר, ואיך נפרש האי קרא על זריחת השמש, דמה ענין לטמאי מגע לזריחת השמש של מחרת טבילתם, וא"כ על כרחך דהאי ובא השמש היינו הערב שמש של יום הטבילה. ואני תמה על רבותינו חקרי לב בעלי התוס' ובעה"מ והרשב"א שגבבו השגות על פירוש רש"י, ואיך לא הרגישו בקושיא זו שהיא לדעתי תשובה נצחת על רש"י:

ואמנם גם על גרסת התוספת ופירושם וגם על גרסת הגאונים אני תמה, דהתוס' והגאונים אם הם חלוקים בגירסא מ"מ המכוון בפירוש הסוגיא הוא שקושיית המקשן אינו להקשות שיהיו אסורים עד שיביאו כפרתן, אבל קושייתו היא על מה שהצריך להמתין עד צ"ה דהיינו טהר יומא דאידכי לגמרי, דלמא ובא השמש היינו תחלת השקיעה, וטהר לאו על היום קאי רק על האיש וטהר גברא שהוא טהור לאכול בתרומה, ואני תמה דאם האי וטהר על האיש קאי הוא מיותר לגמרי שהרי כתיב ואחר יאכל, וכיון שרשאי לאכול תרומה א"כ טהור הוא לתרומה. [ד]בשלמא אי וטהר קאי על היום הוא פירוש על ובא השמש, שלא תאמר דהיינו תחלת שקיעה קמ"ל וטהר דאידכי יומא לגמרי, אבל אי וטהר קאי על האיש, ע"כ דקאי על הבאת הקרבנות ביום השמיני. ועוד דלפירוש התוס' והגאונים קשה מה דקאמר א"כ לימא קרא ויטהר, [ו]כיון דלפירוש התוס' טהר גברא היינו ע"י הע"ש, הרי שמשא ממילא ערבא, ואיך שייך ויטהר שהוא לשון ציווי, ועיין רש"י.

וכיון שפירוש רש"י הוא תמוה וגם פירושם של התוס' והגאונים הוא תמוה, אומר אני לולא דמסתפינא אמינא לאחוז דברי שניהם ואלקט פירוש ממוצע ומרווח בסוגיא וזהו, שהרי בפרשת אמור שם כתיבי שני מיני טמאים, דהיינו טמאי הגוף צרוע וזב, ואח"כ כתיבי טמאי מגע, ועל כולם כתיב לבסוף ובא השמש וטהר, ויש לנו לפרש דהא ובא השמש הוא ענין בפ"ע, וכן וטהר הוא ענין בפני עצמו, ועל טמאי מגע דכתיב בסיפיה דקרא במה דסיים פתח, וקאי על זה ובא השמש דהיינו הערב שמש ותחלת שקיעה, ועל מצורע וזב דכתיבי ברישא דקרא קאמר וטהר דהיינו וטהר גברא, ולשון ציווי הוא שיביא קרבנותיו ויטהר, ועל שניהם מסיים קרא ואחר יאכל, דהיינו טמאי מגע אחר הערב שמש, ומחוסר כפרה אחר הבאת קרבנותיו, והכל מיירי לקדשים כמו שפירשתי הסוגיא לשיטת רש"י, רק מה שפירש רש"י דמה דמספקא להו בפירוש ובא השמש היינו זריחת השמש, בזה אני נד מפירוש רש"י ומסכים לפירוש הגאונים והתוס', דהיה מסופק שמא ובא השמש היינו תחלת שקיעה אבל וטהר היינו הבאת קרבנות, באופן שהיה רוצה להקל בטמאי מגע שמותרים בהערב שמש אפילו לקדשים שיהי' מותרים בתחלת שקיעה, וכן לתרומה כל מיני טמאים יהיו מותרים בתחלת שקיעה, וע"ז שפיר משני א"כ ויטהר מבעי' ליה, אלא על כרחך דלאו טהרה בפני עצמו ולא על קרבנות קאי, וא"כ ע"כ לאו על גברא קאי דא"כ הוא מיותר לגמרי דהרי כתיב ואחר יאכל וגו', אלא ע"כ על היום קאי דטהר יומא ואידכי יומא לגמרי דהיינו צ"ה, כנלע"ד פירושא דהך סוגיא:

ד"ה שאין ראי' לדבר שהיום כלה בצ"ה וכו'. לשון זה של רש"י לכאורה אינו מדוקדק שאטו אנן מספקינן שהיום ממשיך גם אחר צ"ה על זה לא מספקינן כלל דודאי בצ"ה אידכי יומא לגמרי אבל הספק הוא דלמא מכי ערבא שמשא שהוא קודם צ"ה כבר הוא לילה כדמסיק וכי תימא וכו' וא"כ הי' לרש"י לפרש זכר לדבר שהיום לא כלה אלא בצ"ה ואמנם לפי מה שראיתי בח"ר דלמסקנא דמסיק דעני שיעורא לחוד וכהן שיעורא לחוד שוב מסתמא הדרינן למה דקס"ד מתחלה דעני ובני אדם חד שעורא וכיון דמסיק דעני מאוחר א"כ שעורא דב"א שאמר ר"מ הוא מאוחר לצ"ה וחכמים פליגי עלה ומשערין בצ"ה שייך שפיר למימר שאין ראי' לדבר שהיום כלה בצ"ה שהרי לר"מ עדיין לא כלה אז לענין ק"ש. ומה דמסיק מאי ואומר וכ"ת אינו לשון הברייתא וסיום דברי חכמים אלא הוא לשון הגמרא ושטחיות הלשון קאי גם על סוגיא דמסכת מגילה:

ד"ה משעה שכהנים טובלים היינו קודם בה"ש וכו'. ואין לדקדק ונימא קודם בה"ש די"ל היא גופה קמ"ל דכהנים רשאים לטבול עד בה"ש דר' יוסי וכדמסיק אנא בה"ש דר"י קאמינא:

תוס' ד"ה משעה שהעני וכו' תימא עני גופי' מתי יתפלל וכו'. וכתב מהרש"א אבל על מתניתן לא קשיא וכו' די"ל דה"ק משעה שכהנים וכו' היינו שמותרים וכו' וכבר כתבתי במשנתינו לדחות דבריו וכתבתי דבמשנתינו יש לומר דאכילת תרומה שהיא מצוה אינה אסורה אפילו בזמן ק"ש יע"ש. ועוד אני אומר דעל משנתינו לא קשיא להו לפ"מ שכתב המג"א בסי' רל"ה ס"ק ד' בשם הטור דדוקא לקבוע סעודה אסור אבל טעימה מותר א"כ משנתינו אתי שפיר וכהנים נכנסים לאכול אכילת עראי ואח"כ יקראו ק"ש אבל הברייתא צמצמה זמן ק"ש משעה שנכנס עד שעה שעומד לפטור מסעודתו וסעודתו משמע קבע ועוד שהרי אכילתו נמשך כל זמן ק"ש ולא כשאר לו שום זמן ואימת יקרא ק"ש ואני תמה על התוס' שכתבו שכיון שבא זמן ק"ש אסור להתחיל בסעודה וכו' דלא הוצרכו לזה דאפילו אם הי' מותר להתחיל היינו ביכול לקרוא אח"כ ק"ש אבל אם יעבור הזמן אפי' התחיל פוסק:

ועכ"פ לפי מה שכתבתי יש ממשנתינו סיוע לדעת הטור ובפרט לפמ"ש לעיל בחידושינו במשנתינו דעל משנתינו לא שייך תירוץ התוס' דכאן יעויין לעיל בדברינו:

ושם בסימן רל"ה כתיב המג"א דהתה"ד אוסר גם טעימה והמג"א ביאר טעמו דכיון דק"ש היא דאורייתא חמיר טפי ואולי בזה נחלק תנא דמשנתינו עם חכמים דכאן ור' יהושע דלקמן בברייתא דמשנתינו סברה כדעת הטור ולכן תנן שנכנסים לאכול והיינו אכילת עראי וחכמים ור' יהושע דברייתות סברי כדעת תה"ד וגם אכילת עראי אסורה לכן לא אמרו שנכנסין לאכול אלא שזכאין או מטוהרין לאכול אבל לא אוכלין ממש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

---

---

שולי הגליון

---

---

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף