חדות יעקב/ברכות/ב/ב
תוס' ד"ה משעה שהעני נכנס לאכול פתו במלח. תימה עני גופיה מתי יתפלל. דהא אמרת זמן אכילתו היינו זמן קריאת שמע וכו'. ויש לומר וכו'. קשיא לי אמאי לא תירצו הכא, כמו שתירצו הם עצמם בשבת (דף ג' ע"א ד"ה בבא דרישא וכו'), שכתבו לאוקומי מתניתין דבעל הבית חייב והעני פטור וי"ל דמיירי בנכרי והחפץ של נכרי וכו' יע"ש. והכא נמי נימא דמיירי בעכו"ם, וה"ק בזמן שהעני עכו"ם נכנס לאכול פתו. ובהכי לא הוה קשיא לן ולא מידי.
ולא מצאתי לשום אחד מהמפרשים שנתעורר בזה, לבד ראה זה מצאתי להתוספת ישנים דמכילתין כתיבת יד שהרגישו כן, וכתבו וכי בעני עכו"ם איכא שיעורא למלתיה עכ"ל[1].
ולעד"ן דממקומו הוא מוכרח, ולא מצינן לאוקומי בעני עכו"ם. ממאי דנקט לישנא דמשעה שהעני נכנס לאכול פתו במלח. דאם איתא דבעני עכו"ם קא מיירי, הוה סגי למימר משעה שהעני נכנס לאכול פתו דווקא. אלא ודאי מדנקט במלח מיירי בישראל. ואורחא דמילתא נקט כלפי מאי דאמרינן לקמן (דף מ' ע"א) אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או לפתן לפני כל אחד ואחד. ופסקוה הפוסקים ז"ל להלכה, ולכך לא ניחא להו הכא לתרץ כמ"ש בשבת וק"ל:
- ↑ כ"ה בתוספות הרא"ש כאן ואולי לדבריהם כוונתו, וכן הוא ברשב"א ובריטב"א כאן.