מזרחי/ויקרא/יא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מזרחי ויקרא יא

א

אל משה ואל אהרן למשה אמר שיאמר לאהרן. די"ג דברות נאמרו בתורה למשה ולאהרן וכנגדן נאמרו י"ג מיעוטים ללמדך שלא לאהרן נאמרו אלא למשה שיאמר לאהרן כדתניא בת"כ ומייתי לה רש"י בפרשת ויקרא:

ב

זאת החיה לשון חיים כו'. כדאיתא במדרש רבי תנחומא דאם לא כן זאת הבהמה מיבעי ליה מאחר שהחיה בכלל בהמה:

זאת החיה מלמד שהיה משה אוחז בחיה ומראה אותה לישראל זו תאכלו וזו לא תאכלו. בת"כ ובמנחות פרק הקומץ רבה תנא דבי רבי ישמעאל שלשה דברים היו קשים למשה עד שהראה לו הקב"ה באצבעו ואלו הן מנורה ור"ח ושרצים מנורה דכתיב וזה מעשה המנורה ר"ח דכתיב החדש הזה שרצים דכתיב וזה לכם הטמא וי"א אף הלכות שחיטה דכתיב וזה אשר תעשה על המזבח ובשמות רבה אמרו אחד מד' דברים שהראה הקב"ה למשה באצבעו לפי שהיה מתקשה בהם שמן המשחה שנאמר שמן משחת קדש זה לי ומעשה המנורה ושרצים ולבנה משום דמלת זה מורה על הרמוז אליו אבל גבי וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם וזאת התורה אדם כי ימות באהל זאת חקת הפסח לא דרשו בהם כלום משום דגבי מנורה דכתיב וזה מעשה המנורה והמעשה לא היה כי אם בשעה שעשה אותה בצלאל וכן גבי לבנה דכתיב החדש הזה שפירושו המתחדש הזה שלא היה חדושו אלא בלילה אחר שקיעת החמה ואז לא היה השם מדבר למשה שאין דבורו עמו אלא ביום וכן גבי שרצים דכתיב וזה לכם הטמא שלא היה שם שום טמא רמוז עד שיאמר עליו זה הוצרכו לדרוש שהראה לו הקב"ה באצבעו אבל גבי וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם שהדבר מורה על הדבור הספוריי שכבר היה שם בעת הדבור וכן גבי וזאת התורה זאת חוקת הפסח שהתורה והחוקה מורים על ההוראה והגזרה שהם מורים על הדבור הספוריי שהיה שם לא הוצרכו לדרוש בם כלום ומשום דלגבי הלכות שחיטה כתיב בהו וזה אשר תעשה על המזבח ולא כתיב ביה לא דבר ולא תורה ולא חוקה המורים על הדבור הספוריי אלא וזה אשר תעשה שפירושו וזה המעשה אשר תעשה והמעשה לא היה רק בשעת העבודה דרשו היש אומרים שהראה הקב"ה למשה כל הלכות שחיטה בפועל שלא היה מבין משה מהיכן היא המוגרמת כדפרש"י שם אבל תנא דבי רבי ישמעאל דס"ל דפירוש וזה אשר תעשה על המזבח וזה סדר המעשה אשר תעשה על המזבח שבבקר תעשה הכבש האחד ובין הערבים תעשה הכבש השני ושתביא עם כל אחד עשרון סלת בלול בשמן כתית רבע ההין ורביעית ההין יין שהסדר הוא ספוריי והיה בעת הדבור לא דרש בו כלום וכמוהו וזה אשר תעשה אותה שלש מאות אמה וגומר שפירושו שבזה הסדר תעשה אותה בארכה ורחבה וגבהה ופתחה בצדה וחלוקה לג' חלקים תחתיים שניים ושלישים לא דרש בו שום אחד מן החכמים כלום ולכן יש לתמוה על היש אומרים למה דרשו גבי וזה אשר תעשה על המזבח ולא דרשו גבי וזה אשר תעשה אותה גם יש לתמוה למה מנו השקלים בכללם דבתיב בהו זה יתנו כמו שדרשו אותו במדבר רבה והלא מלת זה האמור בשקלים אינו ספוריי ולא יתכן לפרשו אלא על השקל הרמוז שלא היה שם בעת הדבור וע"כ לומר שהראה לו הקב"ה כמין מטבע של אש ומשקלה מחצית השקל ושמא י"ל תנא ושייר ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ולפי זה יתישב ג"כ מ"ש רש"י כאן שהיה משה אוחז את החיה ומראה אותה לישראל לאמר זו תאכלו וזו לא תאכלו וכן בשרצי המים וכן העוף וכן בשרצים כדתניא בת"כ ואלו בההיא דמנחות לא אמרו זה אלא בשרצים ותו לא ומה ששנו בת"כ והביאו רש"י ז"ל שהיה משה אוחז את השרצים ומראה אותן לישראל כדכתיב וזה לכם הטמא וכאילו אמרו ג' דברים היו קשים למשה עד שהראם לו הקדוש ברוך הוא באצבעו ואחד מהם שרצים דכתיב וזה לכם הטמא צ"ל דלאו דוקא השם למשה אלא אף משה לישראל דאם למשה היה קשה כל שכן לאהרן ולאלעזר ואיתמר ולישראל וקרא דוזה לכם הטמא אכולהו קאי והכי קאמר וידבר השם למשה שיאמר לאהרן ואהרן שיאמר לבניו אלעזר ואיתמר ובניו שיאמרו לישראל וזה לכם הטמא:

זאת החיה מכל הבהמה מלמד שהבהמה בכלל החיה. בפרק בהמה המקשה ואף על פי שמזאת החיה מכל הבהמה משמע שהחיה בכלל בהמה כבר פרש"י בפרק בהמה המקשה דהכי משמע מכל הבהמה אכול את המפרסת ומעיקרא התחיל לאשתעויי בחיה זאת החיה אשר תאכלו ומפרש סימני בהמה דקאמר מכל הבהמה כל מפרסת אלמא בהמה בכלל חיה והה"נ דהוו מצו למידק מהאי קרא גופיה שהחיה בכלל בהמה אלא משום דחיה בכלל בהמה נפקא לן מקרא אחרינא דוזאת הבהמה אשר תאכלו איל וצבי כדתניא בפרק בהמה המקשה משם רבי ישמעאל ובספרי דרשי לה להאי קרא שבא ללמד שהבהמה בכלל חיה ודייק לה כדפירש רש"י ז"ל כדלעיל אבל בת"כ כתוב מלמד שהחיה בכלל בהמה במקום שהבהמה בכלל חיה ומסיים בה נמי ומניין שאף בהמה בכלל חיה ת"ל זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כבשים וגו' איל וצבי וגו' ושבוש הוא שנפל בספרים וצריך לגרום במקום מלמד שהחיה בכלל בהמה הבהמה בכלל חיה ובמקום מניין שאף בהמה בכלל חיה שאף חיה בכלל בהמה כמו שהיא שנויה בפרק בהמה המקשה דאל"כ היכי משתמע מקרא דזאת הבהמה אשר תאכלו איל וצבי וגו' שהבהמה בכלל חיה וגם רבינו הלל בפי' ת"כ גורם מניין שחיה בכלל בהמה ופירש כלומר מניין שבכל מקום דכתיב בהמה מכליל נמי חיה בהדי בהמה תלמוד לומר זאת הבהמה וגו' כלומר מדכתיב זאת הבהמה ומפרש נמי חיה בהדה דכתיב איל וצבי ויחמור ש"מ דחיה בכלל בהמה הויא ורבינו ישעיה ז"ל כתב בהדיא בספרים של ת"כ כתוב למפרע שבפסוק דזאת הבהמה כתיב למדנו שהבהמה בכלל חיה ובפסוק דזאת החיה כתיב למדנו שהחיה בכלל בהמה וההיפך נראה לי עיקר וכך כתוב בפרק בהמה המקשה:

ג

מפרסת כתרגומו סדיקא. שאיננו מגזרת פרסה כמו מאלמים מגזרת אלומים כי פרסה שם מורה על כף הרגל הדורך בו על הארץ הנקרא בלשון לעז פלנט"א ובלשון יון פטונ"א ומלת מפרסת לא יתכן להיות נגזרת ממנה מפני ששוב לא יתכן לומר בגמל ובשפן ובארנבת ופרסה איננו מפריס שכולם יש להם פרסה שבה דורכין על הארץ רק פירושה מלשון סדוקה ששום אחד מהם אין פרסותיו סדוקות והוא אמרו ופרסה איננו מפריס ומפני שמלת מפרסת מורה על הסדוק ושם הסדוק נאמר על העובר סדוקו מצד אל צד כמו שופר שנסדק לארכו ובצק שבסדקי העריב' ועל הבלתי עוב' מצד אל צד כמו סדוק ישרף סדוק שנתערבו סדקיו זה בזה הוצרך הכתוב לכתוב ושוסעת שסע פרסות אחר מלת מפרסת להודיע שהסדוק הזה צריך שיהיה עובר מצד אל צד כי מלת שסוע מורה על זה כמו ושסע אותו בכנפיו וישסעהו כשסע הגדי וככה פירש אותו גם רבינו דוד קמחי ז"ל בשרש פרס ולכן בגמל ובשפן ובארנבת שכתוב בהם ופרסה איננו מפריס לא הוצרך לומר ושסע איננו שוסע מפני שכיון שאין להם סדיקה כלל אין צורך להודיע אם סדיקתו עוברת או בלתי עוברת ואלו בחזיר שכתוב בו כי מפריס פרסה הוא כתב אחריו ושוסע שסע פרסה להודיע שכיון שפרסתו איננה עוברת אינה נחשבת לכלום:

ושוסעת שסע שמובדלת מלמעלה ומלמטה בשתי צפרנים כתרגומו ומטלפא טילפין. לא שמעתי טעם נכון מה ראיה הוא מביא מהתרגום שהרי לשון העברי יותר מבואר הוא מלשון הארמי שבלשון העברי מצאו חברים רבים במקרא כמו וישסעהו כשסע הגדי שהם ענין חלוק הדבר לשנים כמו שכתב הרד"ק ואלו במטלפא טילפין שהוא לשון ארמי לא מצאנו לו חבר בשום מקום אלא הטלפים שפירושו צפרני הפרסות כדפרש"י ז"ל בפרק אלו טרפות שהוא המכסה את כף הרגל של הסוס והחמור שהוא השומר של כף הרגל וכן פרש"י בפרק העור והרוטב הטלפים הם משום שומר ומטלפא טילפין היא מענין שסוע ואין ענינו של זה מענינו של זה וכן חלקם הרב רבי נתן בעל הערוך בחבורו לשני ענינים בערך טלף ואף הטלפים עצמן יש מהן שפירושו צפרני הפרסות כההיא דאלו טרפות וכההיא דפרק העור והרוטב ויש שפירושו סדיקא כההיא דפרק בא סימן כל שיש לו קרנים יש לו טלפים ויש שיש לו טלפים ואין לו קרנים ופרש"י טלפים פרסותיו סדוקות ויש שיש לו טלפים ואין לו קרנים כגון חזיר אבל רבינו ישעיה חשב שפירוש מטלפא טלפין וטלפיים מעניין פרסה ולכן הוכרת לומר שהמתרגם למפרסת פרסה דסדיקא פרסתא ולשוסעה שסע דמטלפא טילפין היה צריך לתרגם ההיפך והביא ראיה מהתרגום הירושלמי שתרגם ארי מטלפא טילפין הוא וסדיקא סדיק ודבריו תמוהים שהרי בפירוש אמרו בפרק אלו טרפות יש לה קרנים אי אתה צריך לחזר אחר הטלפים שהקרנים סימן מובהק הוא ואפי' נחתכו רגליה כשרה יש לה טלפים צריך אתה לחזר על הקרנים אלמא טלפים סימן טהרה הוא ולפי הפירש שפי' הוא שהטלפים הם הפלנט"א אין זה סימן טהרה אבל לפרש"י שפירש בפרק בא סימן כל שיש לו קרנים יש לו טלפים ויש שיש לו טלפים ואין לו קרנים טלפים שפרסותיו סדוקות אתיא שפיר שכשפרסותיו סדוקות אף על פי שהוא סימן טהרה לא יספיק להכשירו אלא צריך לחזר אחר הקרנים והנה הרמב"ם והסמ"ג והרמב"ן והטור כלם כתבו בפי' שסימני בהמה וחיה שנים הם והם מעלת גרה ופרסותיה סדוקות לשנים ואע"פ שמהכתוב נראין שלשה מפרסת ושוסעת ומעלת גרה אינם רק שנים כי השסוע הוא פירוש הסדוק שהסדוק ממנו עובר סדוק מצד אל צד וממנו שאינו עובר והשסוע הוא העובר ולפיכך כתב אחריו ושסועת להודיע שהסדוק צריך שיהיה עובר מצד אל צד לא שהשסוע סימן לעצמו ולפי הפירש שפירוש הוא שלשה הם הא' שלא יהיו כפות רגליו חלוקות לאצבעות כמו הכלבים והחתולים אריות ודובים ושועלים וכיוצא בהם והאחר שאף על פי שאין כפות רגליו חלוקות לאצבעות והן הנקראות פרסה כמו הסוס והחמור אינו מספיק עד שיהיו פרסותיו חלוקות לשנים כמו הבקר והצאן ודומיהם והאחר שיהיו מעלה גרה ואלה הג' אין שום אחד מהם נכנס תחת האחר ומה ששנינו בספרי כל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות מעלה גרה עד שיהיו בה ג' סימנים הללו אינה נתרת באכילה הוא לפי הנראה מן הכתוב שכתב מפרסת פרסה ושוסעת שסע מעלת גרה אבל לפי האמת אלו הג' ב' הם ומה שתרגם הירושלמי למפרסת פרסה דמטלפא טילפין ולשוסעת שסע דסדיקא סדיקא הוא על פי חלוק לשון הירושלמי מלשון הבבלי שהבבליו' קורין הסדוק העובר מצד אל צד מטלפא והבלתי עובר מצד אל צד סדיקה והירושלמיים קורין הסדוק העובר מצד אל צד סדיקא והבלתי עובר מצד אל צד מטלפא שזהו חלוק לשוניי לא חלוק ענין ששניהם מודים שפירוש מפרסת הוא הסדק הבלתי עובר מצד אל צד ופירוש שוסע' הוא הסדוק העובר מצד אל צד לא כמו שחשב הרב רבינו ישעיה שהם חלוקים בפירושם ובעל הערוך כתב בערך טלף ושוסעת שסע תרגום ומטלפא טלפין וכל מפרסת פרסה ת"י דמטלפא טליפין כאלו אמר שפירושו מטלפא לפי אנקלוס היא השוסעת ולפי יונתן ב"ע היא המפרסת:

בבהמה תיבה יתירא היא לדרשא להתיר את השליל שנמצא במעי אמו. בת"כ ומייתי לה בפרק בהמה המקשה ופרש"י שדי בהמה דרישיה אבהמה דסיפיה ודריש הכי בהמה הנמצאת בבהמה תאכלו דשליל נמי קרוי בהמה והא דתנן אין ממירין לא אברים בעוברים ולא עוברין באיברים ולא אברים ועוברים בשלמים לאו משום דגבי תמורה כתיב בהמה דכתיב ואם המר ימיר בהמה בבהמה ושליל לאו בהמה היא אלא משום דמקיש תמורה למעשר מה מעשר אינו נוהג באברים ועוברים דבעינ' כל אשר יעבור תחת השבט אף תמורה אינה נוהגת באברים ועוברים אי נמי מכל נפקא והכי דריש ליה כל מפרסת פרסה בבהמה תאכלו כלומר כל אשר תמצא מזה בבהמה אכול שהוא ניתר בשחיטת אמו לאפוקי השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה דבעינן פרסות וליכא דהכי משמע שתי פרסות ומעלת גרה הנמצאים בבהמה אותה תאכלו:

ח

מבשרה לא תאכלו אין לי אלא אלו שאר בהמה טמאה שאין לה שום סימן טהר' מניין אמרת ק"ו ומה אלו שיש בהן קצת סימני טהרה אסורין וכו'. בת"כ וקשה והלא אין מזהירין מן הדין כדאיתא בפ"ק דמכות וליכא למימר דהאי ק"ו לאיסורא בעלמא הוא כדמשני תלמודא בפרק אלו הן הלוקין אבל לא למלקות דאי לאיסורא בעלמא תיפוק לי מלאו הבא מכלל עשה דכל מפרסת פרסה ומעלת גרה תאכלו ולא בהמה שאינה מפרסת כו' דתניא בת"כ והביאו גם רש"י ז"ל והתימא מרבינו ישעיה ז"ל שתרץ שהק"ו הזה הוא לאיסורא ולאו דלקי מן הדין והביא ראיה מההיא דפרק אלו הן הלוקין דהתם אי לאו ק"ו וליכא איסורא גם ליכא למימר דהכא גלויי מלתא בעלמא הוא כדמשני תלמודא בפרק אלו הן הנשרפין גבי בתו דאתיא בק"ו מבת בתו ופריך התם וכי עונשין מן הדין ומשני גלויי מלתא בעלמא הוא דהתם בת בתו אינה קרובה לו אלא בשביל בתו ושייך שפיר לומר גלויי מלתא בעלמא הוא שאין זה עונש מן הדין אבל הכא גבי בהמה טמאה שאין לה שום סימן טהרה הא דכתיבא לאו מכח איסורא דלא כתיבא קא אתיא שזו טמאה מחמת עצמה וזו טמאה מחמת עצמה וזהו עונש מן הדין ולא גלויי מלתא בעלמא וכך פרש"י גבי בתו דאתיא בק"ו דגלויי מילתא בעלמא היא אין בה עונש מן הדין דהא בת בתו מקורבא דבתו הוא דאתיא והיכי דמי עונש מן הדין כגון ערות אחותך בת אביך או בת אמך אין לי אלא בת אביו שלא בת אמו ובת אמו שלא בת אביו בת אביו ובת אמו מניין ק"ו ומה כו' שאם באת להביא בת אביו ובת אמו מק"ו זה הוא עונש מן הדין דהא דכתיבא לאו מכח קורבא דהא דלא כתיבא אתיא דזו קרובה לו מחמת עצמה וזו קרובה לו מחמת עצמה אבל בת בתו אינה קרובה לו אלא בשביל בתו ואם כן הה"נ בהמה טמאה שאין בה שום סימן טהרה עונש מן הדין הוא דומיא דאחותו בת אביו ובת אמו ולאו גלויי מילתא בעלמא הוא גם ליכא למימר דבריתא זו אתיא אליבא דאביי דאמר בפרק אלו הן הנשרפין עונשין מן הדין דבפרק אלו הן הלוקין אמרו בהדיא דאפילו למ"ד עונשין מן הדין אין מזהירין מן הדין ואלו מבריתא זו משמע דאף מזהירין מן הדין מדקתני מבשרם לא תאכלו אין לי אלא אלו שאר בהמה טמאה שאין לה שום סימן טהרה מניין כו' ויש לתמוה על הרמב"ן ז"ל דכתב ברייתא זו היא כדברי האומר עונשין מן הדין ושמא י"ל דהאי ק"ו דבהמה טמאה לאיסור לא תעשה הוא דאתא ולא לחיוב מלקות ואיסורא דילפינן מהלאו הבא מכלל עשה אינו אלא איסור עשה שהלאו הבא מכלל עשה אינו נדון אלא לעשה ואיסור העשה לחוד ואיסור הלאו לחוד ושמא גם הרב רבינו ישעיה שאמר שהק"ו של בהמה שאין בה סימן טהרה כלל אינו אלא לאיסורא לאיסור לא תעשה הוא דקאמר ולא לאיסור עשה דאיסור עשה מהלאו הבא מכלל עשה נפקא א"נ י"ל דהא דאמרינן אין מזהירין מן הדין אינו אלא במילי דלית בהו אסור דאורייתא בביאור אבל בהמה טמאה דאית בה איסור דאורייתא בביאור מכלל הלאו הבא מכלל עשה מזהירין בה מן הדין וכן כתב בעל המגיד משנה בפ"ב מהלכות אסורי מאכלות ונכון הוא אבל הטעם שנתן הרמב"ן ז"ל במלקות בהמה טמאה שאין בה סימן טהרה ואמר שמאחר שאמר הכתוב באיסור הגמל שטעם איסור הוא מפני שאינו מפריס פרסה ובחזיר מפני שאינו מעלה גרה למדנו שכל שאינו מעלה גרה ומפריס פרסה הוא בכלל האיסור הזה ואינו צריך לק"ו כלל דבריו תמוהים מאד שהרי בתורת כהנים שנו בהדיא נמצא הגמל והארנבת והשפן והחזיר מן הכתוב ושאר בהמה טמאה מקל וחומר וכל הגדולים פסקו על פי הברייתא הזאת שהרי הרמב"ם והספר מצות גדול ז"ל כתבו בהדיא מכלל שנאמר וכל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה שומע אני שכל שאינה מעלת גרה ומפרסת פרסה אסורה ולאו הבא מכלל עשה עשה ובגמל ובחזיר ובארנבת ובשפן נאמר את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה הרי למדת שהן בלא תעשה ואף על פי שיש בהן סימן אחד וכ"ש שאר בהמה טמאה וחיה טמאה שאין בה סימן כלל שאיסור אכילתה בלא תעשה יתר על העשה הבא מכלל אותה תאכלו לפיכך כל האוכל מבשר בהמה וחיה כזית לוקה מ"ה כו' ועוד אם היה אפשר ללמוד זה מהדרך שכתב הרמב"ן ז"ל היו לומדים ג"כ את אחותו בת אביו ובת אמו מאחותו בת אביו או בת אמו מהדרך ההיא ולא היה צריך לאחותך היא לא תגלה ערותה לרבות אותה כדתניא בפ"ק דמכות אין לי אלא בת אביו שלא בת אמו ובת אמו שלא בת אביו בת אביו ובת אמו מניין תלמוד לומר ערות בת אביך מולדת אביך אחותך היא לא תנלה ערותה ועוד הא דקתני בסיפא דברייתא דמקרא דאחותך היא למדנו שאין מזהירין מן הדין דאל"כ תיתי בק"ו אם הזהיר על בת אביו שלא בת אמו ובת אמו שלא בת אביו בת אביו ובת אמו לא כ"ש נימא אכתי אחותך היא למה לי נהי דאין מזהירין מן הדין ואין ללמוד מדין ק"ו מ"מ תיתי מבת אביו שלא בת אמו ובת אמו שלא בת אביו בדרך של הרמב"ן ז"ל ועוד שמאותו הטעם עצמו שאין מזהירין מן הדין יש ללמוד דהה"נ דאינן למדין מהדרך שכתב הרמב"ן ז"ל דטעמא מאי אין מזהירין מן הדין משום דאיכא למימר שמא גזרת הכתוב אינו אלא לאסור רק בסימן אחד של טומאה ולא בשני סימני טומאה אף על פי שהוא ק"ו הה"נ אין ללמוד אזהרת בהמה טמאה של שני סימני טומאה מהשפן והחזיר שהן בסימן אחד של טומאה כדפירש הרמב"ן ז"ל דאיכא למימר שמא גזרת הכתוב הוא שבסימן אחד של טומאה יהיה אסור ולא בשני סימני טומאה ומפני שהטעם שאין מזהירין מן הדין הוא הטעם עצמו שאין ללמוד אותו בדרך שפירש הרמב"ן ז"ל לא הוצרכו רבותינו ז"ל לומר רק שאין מזהירין מן הדין אבל הה"נ שאין ללמוד בדרך שפירש הרמב"ן ז"ל מפני ששניהם אחד וכשגזרו ואמרו דמדאצטריך קרא דאחותך היא למדנו אין מזהירין מן הדין הה"נ שאין ללמוד מדרך הרמב"ן ז"ל וכן מה שכתב הרמב"ן ז"ל שהברייתא הזאת היא לדברי האומר עונשין מן הדין במסכת סנהדרין או שאינה מתרצתא לא שמעתי פירושו שהרי הבריתא של פ"ק דמכות בהדיא קתני אין עונשין מן הדין ולא מזהירין מן הדין ואביי ורבא דפליגי בסנהדרין בפרק אלו הן הנשרפין שאביי סובר עונשין מן הדין ובתו מאנוסתו אתיא מק"ו דבת בתו ורבא סובר שאין עונשין מן הדין ובתו מאנוסתו אתיא מהנה הנה זמה זמה לא שאביי חולק על הבריתא דפ"ק דמכות דקתני בהדיא אין עונשין מן הדין ואין מזהירין מן הדין אלא שהוא סובר שאין זה אלא גלויי מילתא בעלמא דהא התם פריך תלמודא לאביי וכי עונשין מן הדין ומשני גלויי מילתא בעלמא הוא וכיון שכן איך יאמר הרמב"ן ז"ל שברייתא זו היא כדברי האומר עונשין מן הדין והלא הקל וחומר של בריתא זו אזהרה גמורה היא כדלעיל ולא גלויי מילתא בעלמא ובהא כ"ע מודו דאין מזהירין מן הדין אבל המביא להרמב"ן ז"ל להכנס בכל אלה המבוכות ושיאמר שהבריתא הזאת משבשתא היא אינו אלא מפני שלא הבדיל בין הדברים שאיסורה מבואר מן התורה והק"ו בא להורות על אזהרתן או על עונשן בלבד ובין הדברים שאין איסורן מבואר מן התורה והק"ו בא להורות על איסורן ועל אזהרתן או על ענשן שמה שאמרו אין עונשין ולא מזהירין מן הדין הוא באותן שאין איסורן מבואר מן התורה ויש לחשוב שמא אין הכתוב רוצה שיהיה הדבר ההוא לא באיסור ולא באזהרה ולא בעונש אע"פ שהוא בא מכח הק"ו אבל הדברים שאיסורן מבואר בתורה ואין הק"ו בא אלא להורות על אזהרתן או על ענשן מזהירין ועונשין מן הדין אליבא דכ"ע ולפיכך הברייתא הזאת שהיא על דבר שאיסורו מבואר מן התורה מכח הלאו הבא מכלל עשה לאו ברית' מתרצתא היא ואליבא דכ"ע היא ולפיכך הביאוה כל הגדולים בספריהם לראיה על אזהרת בהמה טמאה שאין בה סימן טהרה ועל המלקות שלה כמו שהביאה גם רש"י ז"ל:

מה תלמוד לומר לא תגעו ברגל. בת"כ מפני שכל ישראל חייבין אז להביא עולת ראיה וצריכין ליכנס בעזרה מש"כ בשאר ימות השנה וזה שאמר רבי יצחק בפ"ק דר"ה חייב אדם לטהר עצמו ברגל:

יא

ושקץ יהיה לכם לאסור עירוביהן אם יש בהם בנותן טעם. דקרא יתירא הוא דהא כתיב לעיל מיניה שקץ הם לפיכך שנו בת"כ ושקץ יהיו לכם לאסור את עירוביהן ומה שאמר אם יש בהן בנותן טעם ואלו בת"כ שנו ושקץ יהיו לכם לאסור את עירוביהן וכמה יהיה בו ויהיה אסור משקל עשרה זוז ביהודה שהן חמש סלעים בגליל כל גרב שהוא מחזיק סאתים דג טמא צירו אסור ר' יהודה אומר רביעית בסאתים פי' ציר של דג טמא שיש בו רביעית הלוג אם נתערב בסאתים של ציר דג טהור שהוא קצ"ב רביעית של לוג שהרי הסאה ו' קבין והקב ד' לוגי' שהם מ"ח לוגין שהן קצ"ב רביעיות הנה הרביעית האחד של ציר דג טמא שהוא אחד מקצ"ב אוסר אותו שהוא קרוב לאחד ממאתים ופסק הרמב"ם ז"ל כר' יהודה וכתב דג טמא שכבשו עם דג טהור הכל אסור אלא א"כ היה הטמא אחד מן המאתים מן הטהור ואיך אמר הרב אם יש בהן בנותן טעם שמא י"ל שדברי רבי יהודה ות"ק מיירי בשנתערב מין במינו כגון ציר עם ציר ודברי הרב מיירי בשנתערב מין שלא במינו כגון ציר בתבשיל שאז איסורו בנותן טעם וכן נראה מברייתא דת"כ שהרי ברישא דברייתא קתני ושקץ לאסור צירן ורוטבן והקיפה שלהן הם פרט לשאין בהם בנותן טעם אלמא אם יש בהם בנותן טעם אסור ובסיפא דברייתא קתני וכמה יהיה בו ויהיה אסור משקל עשרה זוז ביהודה שהן חמש סלעים בגליל כו' רבי יהודה אומר רביעית בסאתים שהוא אחד מן המאתים כדלעיל וקשיא רישא אסיפא ועכ"ל דרישא במין שלא במינו וסיפא במין במינו:

ואת נבלתם תשקצו לרבות יבחושין שסיננן. היינו שבמי בורות ושיחין ומערות שאע"פ שכל אלו אינן נמשכים ונגררין אבל הן עצורין ואינן דומיא דימים ונחלים שהצריך בם הכתוב שני הסימנין אם סננן במסננת אסורין דהאי ואת נבלתם תשקצו קרא יתירא הוא כיון דכתיב מבשרם לא תאכלו ולא בא אלא לרבות יבחושין שסננן דאע"פ דשרו בלא סימנין כדתניא מניין אפילו הם בבורות בשיחין ובמערות שוחה ושותה ואינו נמנע ת"ל תאכלו מכל אשר במים ה"מ היכא דלא סיננן שלא פירשו ממקום רביתייהו ושרו אגב המים דהוו בהדייהו אבל היכא דסיננן ופרשו ממקום רביתייהו והוו כעין שרץ השורץ על הארץ אסירי אבל בשלהי פרק אלו טרפות יש ברייתא אחרת דמפיק לה מקרא דהשרץ השורץ על הארץ יבחושין פרש"י בשלהי פ' אלו טרפות כמין יתושין דקים הן הנמצאות במרתפות היין לא יתושין ממש כמו שהבין הרמב"ן ז"ל ממה שכתב רש"י פה מוסולינ"י בלעז ואמר ואני תמה בו שהמין הזה פורש מן היין תמיד ופורח באויר ונח על הארץ כו' וקרינא ביה השורץ על הארץ כי אלה הנמצאים במים אע"פ שהם כעין יתושים אינם פורחים:

יב

כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים מה ת"ל שיכול אין לי שיהא מותר אלא המעלת הסימנין שלו ליבשה השירן במים מניין ת"ל וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים הא אם היו לו במים אע"פ שהשירן ביבשה בעלייתו מותר. בת"כ והכי פירושא דהאי קרא יתירא היא שכבר כתב לעיל מיניה וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים וגו' שקץ הם לכם ושקץ יהיו לכם ולמה חזר וכתב עוד כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים שקץ הוא לכם ומהדר שיכול כו' כלומר אילו לא נכתב המקרא הזה ה"א שאין סימני סנפיר וקשקשת מתירין אלא כשעלו עמהן ביבשה אבל השורץ במים לא לפיכך חזר וכתב המקרא הזה שכתוב בו במים לומר לך שלא אסר הכתוב כשאין בהן הסימנים הללו אלא כשאינן נמצאין בם בהיותן במים אבל אם נמצאים בם בהיותן במים אף על פי שנשרו בעלייתן מותרין אבל מקרא קמא דכתיב ביה בימים ובנחלים ליכא למשמע הכי משום דאם כן לא הוה ליה למכתב אלא במים להורות שאין הכתוב מקפיד על הסימנים אלא בהיותן במים לאפוקי אם נשרו בעלייתן ליבשה שהן מותרין אף על פי שנשרו סימניהו השתא דכתיב בימים ובנחלים עכ"ל שלא בא אלא ללמד שבימים ובנחלים הוא דקפיד קרא אסימנים דאי אית בהו אכול אי לית בהו לא תיכול אבל במימי הכלים והבורות והשיחין והמערות אף על גב דלית בהו מותרין וכך שנו בהדיא בפרק אלו טרפות את זה תאכלו מכל אשר במים וגו' בימים ובנחלים בימים ובנחלים הוא דכי אית בהו סימנים אכול דלית בהו לא תיכול הא בכלים אע"ג דלית בהו אכול ואימא בכלים אע"ג דאית בהו לא תיכול לא ס"ד דכתיב וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים שקץ הם לכם בימים ובנחלים הוא דלית בהו לא תיכול הא בכלים אע"ג דלית בהו אכול אבל בקרא תניינא דכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים שקץ הוא לכם שלא נכתב בו אלא במים סתם לא בא אלא ללמד דדוקא בעודן במים קפיד קרא אסימנים דאי אית בהו אכול ואי לא לא תיכול אבל אם נשרו בעלייתן ביבשה אע"ג דלית בהו סימנים אכול אבל רבינו הלל פירוש הברייתא הזאת באופן אחר כתיב כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת וכתיב בסיפא מכל נפש החיה אשר במים וקאמר במים דכתיב מת"ל כלו' מדכת' כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת ממילא משמע דבמים קא משתעי קרא דהא כתיב קרא אחרינא כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים ומהדר שיכול אין לי כו' השירן במים מניין דמותרין משום דאיכא רבים דמשירין קשקשותיהן כשמעלין אותן ליבשה ולהכי קאמר השירן במים מניין דאע"ג דלית ליה ביבשה סימני טהרה כיון דהוו להו סימני טהרה במים ת"ל במים כלומר אי לית ליה במים הוא טמא הא אית ליה במים אף על גב דהשירן טהור ודבריו תמוהים מאד דמה הפרש יש בין מכל שרץ המים ובין מכל נפש החיה אשר במים כי היכי דכתיב מכל שרץ המים להודיעך באי זה שרץ קמיירי כתב נמי ומכל נפש החיה אשר במים להודיע באי זו חיה קמיירי ועוד שהבריתא הזאת בפסוק כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים היא שנויה וזה מבאר אותה בפסוק וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלי' דכתיב בסיפיה ומכל החיה אשר במים וא"ת אכתי למה לי קרא דכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים אי לאשמעינן מיתורא דבמים דקאי אסימנים שפירושו שיהיו הסימנים במים ולמילף מיניה שאין הסימנים אוסרין ומתירין אלא בהיותן במים ולא כמו במים דקרא קמא דקאי אבעלי הסימנים הגדלים במים תיפוק לי מבמים במים שני פעמים דכתיבי בקרא קמא דברישיה דקרא כתיב את זה תאכלו מכל אשר במים ובסיפיה כתיב כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים ועכ"ל דחד מינייהו קאי אבעלי הסימנים הגדלים במי ימים ונחלים ולא בכלי בורות שיחין ומערות וחד מנייהו קאי אסימנים שיהיו נמצאים בהיותן במים י"ל דהני תרי במים במים דכתיבי בקרא קמא צריכי לגופייהו דלהוו תרי כללי דסמיכי להדדי וכל תרי כללי דסמיכי להדדי הטל פרט ביניהם ודונם בכלל ופרט וכלל במים כלל בימים ובנחלים פרט במים חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפור' מים נובעים אף כל מים נובעין מאי רבי רבי חריצין ונעיצין לאיסורא ומאי מיעט מיעט בורות שיחין ומערות להתירא כדאיתא בשלהי פרק אלו טרפות א"נ אצטריך קרא דכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים משום דהאי דרשא דדרשינן מיניה דסימנין אינן אוסרין ומתירין אלא במים דאי אית בהו בעודן במים שרו ואי לא לא אבל אם נשרו בעלייתן ביבשה לית לן בה לא משתמעא מקרא קמא לא מבמים דרישיה דקרא ולא מבמים דסיפיה דקרא דכה"ג תירץ רש"י ז"ל בפרק אלו טרפות על הקושיא שהקשה דתאכלו דרישא הוה ליה למשבק לגופיה ובתרא לדרשא דכל אורחא דדרשא דקרא הכי הוא ומשני אם כן תו לא משכחת מידי למדרש מתאכלו דסיפא דהא דרשא דדרשינן מהאי בסמוך לא משתמעא מיניה:

יג

לא יאכלו לחייב המאכילן לקטנים שכן משמעו לא יהיו נאכלין על ידך או אינו אלא לאוסרן בהנאה ת"ל לא תאכלום באכילה אסורין ובהנאה מותרין. כך מצאתיו בכל הספרים וכך היא הנוסחא במקצת ספרים של ת"כ אבל בקצתם כתוב ת"ל לא תאכלו במקום לא תאכלום והוא הנוסחא הנכונה לע"ד משום דקרא דלא תאכלו הוא כתוב בעופות במשנה תורה וזה אשר לא תאכלו מהם הנשר והפרס והעזניה ומייתי ראיה שפיר מעופות לעופות אבל קרא דלא תאכלום גבי שרצים הוא דכתיב כל הולך על גחון וכל הולך על ארבע וגו' לא תאכלום כי שקץ הם ואיך יביאו ראיה משרצים לעופות ונראה לי שהסופרים טעו בין זאת הברייתא ובין הברייתא דשרצים דכתיב בהו לא יאכל ואמרו לחייב המאכיל כאוכל או לא יאכל לאסרם בהנאה ת"ל לא תאכלום כו' אבל בפרק חרש יש ברייתא אחרת שאומרת לא תאכלום כי שקץ הם לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים ואוקמוה התם דלא ליספו להו בידים ואף על פי כן אין זה אלא לאיסורא בעלמא אבל אין עוברין עליהן בלאו ואין צריך לומר שאין לוקין עליהם וכן כתב הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות מאכלות אסורות וכן הסמ"ג ז"ל אבל רבינו ישעיה כתב בפירוש ת"כ שאם האכיל לקטנים לוקה כאילו אכלו וכן משמע מלשון הבריתא של ת"כ דקתני לחייב את המאכיל כאוכל אבל הרב רבי אברהם בן עזרא פירש הברייתא הזאת דאי מאכיל לעוף טמא לבר ישראל חבריה בחזקת עוף טהור ואוכל הוי האוכל שוגג והמאכיל מזיד ומחייב ההוא מאכיל כאילו הוא גופיה אכליה ולוקה אי איכא עדים והתראה כדי ליישב הברייתא דקתני לחייב המאכיל כאוכל וגם שיתקיימו דברי הרמב"ם והסמ"ג ז"ל שאמרו שהגדולים שהאכילו את הקטנים אינן אלא באיסור בעלמא ואשר הביא הרמב"ם ז"ל לומר כן אינו רק מפני שפשט הכתוב אינו אלא על האוכל לא על המאכיל את הקטנים שכן גלה דעתו במצות קע"ט ממצות לא תעשה בספר המצות שהמשהה נקביו עובר בבל תשקצו ומאן דשתי מיא בקרנא דאומנא והוא כלי המציצה עובר משום בל תשקצו והוא ההקש שבאכילת הדברים הנמאסים ושתיית הדברים המגונים שירחיקם האדם שהוא מוזהר עליהם אבל אינו חייב מלקות בעבור שפשטיה דקרא בשרץ בלבד הוא אבל יכוהו על זה מכת מרדות ומה שאמרו או אינו אלא לאוסרן בהנאה גם מה שאמרו אחר זה תלמוד לומר לא תאכלו באכילה אסורין ובהנאה מותרין צ"ל דהאי ברייתא אליבא דחזקיה קתני לה כדגרסינן בריש פרק כל שעה אמר חזקיה מניין לחמץ בפסח שהוא אסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא בו התר אכילה טעמא דכתב רחמנא לא יאכל הא אי הוה כתיב לא תאכל איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע ופליגא אדרבי אבהו דא"ר אבהו אמר ר"א כ"מ שנא' לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט בנבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי כו' דאי אליבא דרבי אבהו קתני לה מאי או אינו אלא לאוסרן בהנאה דקאמר דמשמע משום דשני קרא בלישניה וכתב לא יאכלו ולא כתב לא תאכלו והלא לרבי אבהו אין הבדל בין לא תאכלו ובין לא יאכלו ועוד מאי ת"ל לא תאכל דקאמר והלא רבי אבהו סובר שכל מקום שנאמר לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע אבל זהו דבר תימא נהי דמלא תאכלו איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע מ"מ כיון דשני קרא בלישניה בחד דוכתא וכתב לא יאכלו ולא כתב לא תאכלו כדי לאסור באכילה ובהנאה תו לא צריך למכתב הכי בכל דוכתא שהרי חמץ בפסח אף על גב דכתיב ביה בכל דוכתא לא תאכל לא תאכלו דאיסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע מכל מקום כיון דשני קרא בלישניה בחד דוכתא וכתב לא יאכל ללמד אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע למדנו מזה שהחמץ אסור בהנאה ולא אמרינן דהנהו קראי דלא תאכל לא תאכלו אתו לבטולי משמעות דלא יאכל חמץ ולאפוקי מידי איסור הנאה והכ' היכי אתי קרא דלא תאכלו ומבטל משמעותיה דלא יאכלו וליכא למימר שאני הכא דאפשר לקיים שניהם ולפרש קרא דלא יאכלו לאסור המאכיל לקטנים וקרא דלא תאכלו לאסור באכילה ולא בהנאה מש"כ גבי חמץ משום דגבי חמץ נמי מצינן לפרושי קרא דלא יאכל חמץ לחייב המאכיל חמץ לקטנים וקרא דלא תאכל עליו חמץ כל מחמצת לא תאכלו לאסור באכילה ולא בהנאה ושמא י"ל דגבי חמץ לא מצינן לפרושי קרא דלא יאכל חמץ לאסור המאכיל חמץ לקטנים דתיפוק לי במה מצינו מדם ומשרצים ומטומאה דגבי שרצים כתיב לא יאכלו להזהיר גדולים על הקטנים וגבי דם כתיב לא תאכלום לא תאכיל' להזהיר גדולים על הקטנים וגבי טומאה כתיב אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים דבשלמא שרצים ודם וטומאה לא מצו ילפי חד מחבריה במה מצינו משום דאי אשמועינן שרצים ה"א מה לשרצים שכן איסורן במשהו תאמר לדם דעד דאיכא רביעית ואי אשמעינן דם ה"א מה לדם שכן בכרת תאמר בשרצים דאינם אלא בלאו ואי אשמעינן תרוייהו ה"א מה לדם ושרצים שכן איסורן שוה לכל תאמר לטומאה שאין איסורו שוה אלא לכהנים לבדם ואי אשמועינן טומא' ה"א מה לכהני' שכן ריבה להם הכתוב מצות יתירות אבל דם ושרצים אימא לא כדאיתא בפרק חרש הלכך כולהו מצרך צריכי אלא חמץ תיתי מינייהו במה מצינו כי היכי דאתו מנייהו כל שאר איסורין שבתורה:

יז

שלך פירשו רבותי' ז"ל זה השולה דגים מן הים. בפרק אלו טריפות ופי' שולה מגביה כמו יין משישלה בחביות שהוא כשמגביהו מן הבור ומטילו בחביות שאז נגמרה מלאכתו למעשר:

יח

תנשמת הוא שקורין קלב"א שורי"ץ ודומה לעכבר ופורחת בלילה ותנשמת האמורה בשרצים היא דומה לה ואין לה עינים וקורין לה טלפ"א כלומר ומפני זה נכתבה תנשמת בעוף ובשרץ השורץ על הארץ לא שהתנשמת הכתובה בעופות היא הכתובה בשרצים כדתניא בפרק אלו טריפות תנשמת זו בואת שבעופות אתה אומר זו בואת שבעופות או אינו אלא בואת שבשרצים אמרה צא ולמד מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן דבר הלמד מענינו במה הכתוב מדבר בעופות אף כאן בעופות ופרש"י בואת שבעופות עוף הצועק בלילה ותניא נמי בשרצים כי האי גונא תנשמת זו בואת שבשרצים או אינו אלא בואת שבעופות אמרת צא ולמד מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם דבר הלמד מעניינו במה הכתוב מדבר בשרצים אף כאן בשרצים:

כ

כל שרץ העוף הם הדקים הנמוכין ורוחשין על הארץ כגון צרעין ויתושין וזבובים וחגבים. הרמב"ן ז"ל טען עליו ואמר ואינו נכון אצלי כי לא יקרא העוף שרץ בעבור קטנו ולא יהיה שמו עוף סתם בעבור גדלו והעטלף קטן הרגלים ורבים ממיני הארבה אשר רגליו גדולים ממנו ולמה לא יקרא שרץ העוף כהם וכבר השיבותי עליו בפסוק ישרצו המים שרץ נפש חיה שכונת הרב בזה היא שכל מין נמוך שאין גבהו כגובה המינים האחרים הנכנסים תחת הסוג ההוא קרוי שרץ מפני שהוא היותר נמוך שבסוגו וזהו שכתב שם רש"י בעוף כגון זבובים בשקצי' כגון נמלים ובבריו' כגון חולד ועכב' וחומ' הרי שתפש מכל סוג הנמוך שבו ולכן מה שטען הרמב"ן ז"ל מהעטלף שהוא קטן הרגלים ורבים ממיני הארבה רגליו גדולים ממנו ולמה לא יקרא שרץ העוף כמו הם איננה טענה אלא אדרבה יש לתמוה עליו למה לא השגיח בדברי הרב שחלק כל סוג וסוג לעצמו ואמ' בעוף כגון זבובי' ובשקצים כמו נמלים כו' ולא אמר בכללות כגון זבובים ונמלים וחולד ועכבר והנה פה בעבור שהשרץ הזה הוא משרץ העוף לבדו כלל כל מיני העוף הנמוכי' וכתב כגון צירעין ויתושים וזבובים וחגבים שכלן תחת סוג העוף וכבר הארכתי על זה בפסוק ישרצו ע"ש:

כג

וכל שרץ העוף וגו' בא ולמד שאם יש לו חמש טהור. בת"כ דאל"כ למה לי הא לעיל מיניה כתיב אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף ההולך על ד' וגו' את הארבה ואת הסלעם ואת החרגול ואת החגב ומשמע הני אין אחריני לא מכלל דכל שאר שקצי העוף יש להם ארבע רגלים אלא על כרחינו לומר דהאי קרא לא אתא אלא ללמד התר לבעלי חמש דלא תימא אלה הד' מינים בלבד הוא דשרו אבל אחריני ל"ש אית להו ד' ל"ש אית להו חמש לא קמ"ל האי קרא למידק מיניה הא אם יש לו חמש טהור והא דכתיבי הני ארבע מינים דמשמע הני אין אחריני לא היינו מבעלי ארבע רגלים בלבד אבל מבעלי חמש איכא טובא:

כד

ואלה העתידין לאמר למטה. ולא אדלעיל קאי דהיינו בהמה וחיה ועופות ודגים וחגבים אלא בבהמה ובחיה האמורין למטה בלבד וכך שנו בת"כ ולאלה תטמאו יכול לכל האמורים בעניין מה אומר בעניין בהמה חיה עופות ודגים וחגבים ת"ל לכל הבהמה אשר היא מפרסת כו':

תטמאו כלומר בנגיעתה יש טומאה. לא שמצוה אותם שיטמאו בהם כפי המובן מלשון תטמאו אלא הכי פירושא שאם תגעו בם תהיו טמאים:

כה

וכל הנושא מנבלתם כל מקום שנאמרה טומאת משא חמורה מטומאת מגע שהיא טעונה כבוס בגדים. לא שמעתי טעם נכון על זה מה בא להשמיענו בזה הכלל הרי בהדיא כתוב פה שבטומאת מגע אינו טעון כבוס בגדים ובטומאת משא טעון כבוס בגדים אם להודיע שבכל מקום הוא כמו שכתוב פה למאי נפקא מינה ושמא י"ל שבא להשמיענו בזה שאין טומא' מגע למדה מק"ו מטומאת משא להטעינה כבוס בגדים כדדרשינן בת"כ ומה משא ממועט מטמא בגדים מגע מרובה לא כ"ש פי' משא ממועט שאינה נוהגת בשרצים ולא בבעל קרי מגע מרובה שנוהגת בכל מיני הטמאות מפני שכ"מ שנכתבו טומאת מגע וטומאת משא לעולם תמצ' טומאת משא חמור' מטומאת מגע שטומאת משא כתוב בה יכבס בגדיו וטומאת מגע אינו כתוב בה רק יטמא עד הערב ולא תמצא בשום מקום טומאת מגע שיחייב בה הכתוב כבוס בגדים ואלו היתה טומאת מגע טעונה כבוס בגדי' מק"ו לא לשתמיט קרא בשום דוכתא דלכתוב בטומאת מגע יכבס בגדיו וכי האי גוונא אמרו בחולין פ"ק גבי הכשר בתורים פסול בבני יונה דליכא למילף מק"ו משו' דאם אית' לא לשתמיט קרא דלכתוב בשום דוכתא מן בני התורי' או מן היונ' ופי' רש"י אס"ד גדולי' נמי כשרי' מקל וחומר לא לשתמיט קרא מכל הנך קראי דמשתעי בקינין כגון האי דנדבה ובשמיע' קול וביולדת ובזב ובזבה ובמצורע דלכתוב מן בני התורי' או מן היונה ומדכתי' בכולהו בני ש"מ קטנים אין גדולים לא:

כו

כאן למדך שנבלת בהמה טמאה מטמאה ובענין שבסוף הפרשה פי' על הבהמה טהורה. הרמב"ן ז"ל טען ואמר א"כ למה חלקן הכתוב ולמה פרש בהם היה ראוי שיאמר כל הנוגע בנבלת בהמה יטמא עד הער' וכל הנושא מנבלת' יכבס בגדיו וטמא עד הערב. ולא הבינותי דבריו ז"ל כי מי הגיד לו שהרב ז"ל אינו מספי' בטעם שאמר הוא ששחיט' בהמה טהורה מטהרה מידי נבלה ולכן נכתב בה וכי ימות במיתה ולא בשחיטה ואין שחיטת בהמה טמאה מטהרה מידי נבלה ולכן נכתב בה בנבלתם סתם בין על ידי מיתה בין ע"י שחיטה והלא בת"כ שנו זה בהדיא ואמרו גבי בהמה טמאה כל הנוגע בהם יטמא להביא בהמה טמאה שלא תהא שחיטת' מטהרתה דקרא יתירא הוא דהא לעיל מיניה כתיב כל הנוגע בנבלתם יטמא ולא אתא אלא לרבויי שאע"פ ששחט' לא תהא שחיטתה מטהרתה מידי נבלה דדוקא טרפה שיש במינה שחיטה שחיטתה מטהרתה אבל בהמה טמאה שאין במינה שחיטה אין שחיטתה מטהרתה ואלו גבי בהמה טהורה אמרו וכי ימות מן הבהמה יש מן הבהמה מטמאה ויש מן הבהמה שאינה מטמאה פרט לטרפה ששחטה הרי לך בהדיא שזה הטעם שנתן בחלוק כבר הוא שנו בת"כ בהדיא אלא שהרב ז"ל לא בא לתת טעם על החלוק אלא לומר שמה שאין הכתוב מזכיר כאן אלא מגע נבלת בהמ' טמאה ומשא אינו בדוקא אלא הה"נ מגע בהמה טהור' ומשא אלא שכאן למדך בנבלת בהמה טמאה ובעניין שבסוף הפרשה פירש על הבהמה טהורה אבל התימה מהרמב"ן ז"ל כי מדבריו נראה שהוא מסכים כפירוש הרב במה שאמר כאן למדך על נבלת בהמה טמאה ובפרשה שאחריה פירש על הבהמה טהורה דמשמע שבפרשה הראשונה לא הוזכר אלא דין הטמאה ובפרשה השניי' לא הוזכר אלא דין הטהור' ואין הדבר כן שהרי בת"כ שנו בהדיא בפרש' ראשונה ולאלה תטמאו יכול לכל האמור בענין בהמה חיה ועופות ודגים וחגבים יכול יהא אבר מן החי מטמא בכולם ת"ל בהמה אוציא דגים גדלים בים שאין בים מקבלי טומאה ולא אוציא את החגבים ת"ל מפרסת אוציא את החגבים שאין במינן טומאה ולא אוציא את העופות שיש במינן טומאה ת"ל פרסה אוציא עוף טמא ולא אוציא עוף טהור כו' ת"ל ושסע אין לי אלא בהמה טהורה בהמה טמאה מניין ת"ל אשר היא פירוש כל מה שהיא בין טהורה בין טמאה ובפרשה שנייה שנו גם כן כי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה לכם להביא בהמה טמאה שתטמא במשא אלמא בין הפרשה ראשונה בין הפרשה שנייה בתרוייהו קא משתעי בין בטהורה בין בטמאה ובשלמא לרש"י ז"ל ליכא לאקשויי איך הניח מדרשן של רז"ל שדרשו בת"כ שכל פרשה ופרשה בין הראשונה בין השנייה בתרוייהו קא מיירי ופירש הוא שהפרשה הראשונה בבהמה טמאה והפרשה השנייה בבהמה טהורה מפני שדרכו של רש"י בפירוש החומש להמשיך המקראות אחר פשוטו של מקרא וכיון דמפשטיה דקרא משמע דפרשה ראשונה בטמאה ופרשה שנייה בטהורה פירש אותה כן מפני שלפי המדרש שדרשו בפרשה הראשונה כל מלה ומלה בפני עצמה ודרשו אשר היא כל מה שהיא בין טהורה בין טמאה הוא רחוק מאד מפשוטו של מקרא הניח המדרש הזה ופירש המקראות כפשוטן כמו שגלה דעתו בפסוק וישמעו את קול יי' אלהים אלא להרמב"ן ז"ל קשיא איך הניח המדרש שדרשו רז"ל בת"כ שהפרשה הראשונה והשנייה שתיהן בטמא' וטהור' קא מיירי ופירש הוא הראשונה בטמאה והשניי' בטהור' והלא בכמה מקומות טען על רש"י ז"ל על שהניח המדרש של רז"ל ופירש המקר' ע"פ פשוטו ולא בלבד זו אלא אף כשדורש המקרא על פי המדרש ואינו אליבא דהלכת' ואע"פ שהוא יותר קרוב לפשוטו של מקרא וכיון שכן איך הניח מדרשן של רז"ל פה והלך אחר פשוטו של מקרא. ושמא י"ל שמה שאמר הרמב"ן ז"ל אינו אלא לדעת רש"י ז"ל שרצה לתרץ הקושיא שהקש' לו א"כ למה חלקן בנתינת הטעם הזה לא שהוא סובר זה:

כז

על כפיו כגון דוב וחתול. שאין כפות רגליהם מכוסות בטלפים:

לב

במים יובא ואף לאחר טבילתו טמא הוא לתרומה עד הערב ואחר כך וטהר. כדתניא טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה אבל קודם שהעריב שמשו אע"פ שטבל אינו אוכל בתרומה הוסיף מלת אף לאחר טבילתו של וטמא עד הערב שלא תאמר שמפני שיובא במים דהיינו שטבל יטמא עד הערב כפי מה שיובן מבמים יובא וטמא עד הערב לפיכך הוסיף מלת אף לאחר טבילת שפירושו שאע"פ שטבל אינו מועיל לו לצאת מטומאתו עד שיעריב שמשו ואמר לתרומה שלא תאמר אף למעשר כי למעשר די בטבילה לבדה גם הוסיף ואח"כ קודם וטהר כדי שלא תאמר מאי וטהר טהר יומא אבל בת"כ שנו וטמא יכול לכל דבר ת"ל וטהר אי וטהר יכול לכל דבר ת"ל וטמא עד הערב הא כיצד טהור לחולין מבעוד יום ולתרומה עד שתחשך משמע דהאי וטהר בעוד יום הוא ולא לאחר שתחשך כדכתב רש"י ז"ל אבל רש"י הניח המדרש הזה מפני שהוא רחוק מפשוטו של מקרא שיפורש וטמא וטהור בזמן אחד ופי' וטמא עד שתשקע החמה וטהר אחר השקיעה אבל רז"ל מפני שאינו כתוב ואחר יטהר אלא וטהר לבד פירשו וטמא וטהר בזמן אחד ובשני עניינים טמא לתרומה וטהור לחולין ולמעשר והברייתא שאומרת טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה הכי פירושא טבל ועלה הוא טהור וטמא יחד באותו זמן שמעת הטבילה עד הערב טהור למעשר וטמא לתרומה אבל ההיא דפ"ק דברכות דאמרי מאי וטהר טהר יומא ולא טהר גברא כדהכא הוא בפסוק ובא השמש וטהר דלא מצי התם לפרושי טהר גברא דאם כן לימא קרא ויטהר ואלו הכא א"א לפרשו טהר יומא אי משום דקרא דוטמא בגברא קמיירי ולא ביומא:

לג

אל תוכו אין כלי חרס מטמא אלא מאוירו. בפרק קמא דחולין ת"ר אויר כלי חרס טמא וגבו טהור ומפרש בגמרא מה"מ דת"ר תוכו ואע"פ שלא נגע בו אתה אומר אף על פי שלא נגע בו או אינו אלא אם כן נגע בו רבי יונתן בן אבטולמוס אומר נאמר תוכו לטמא ונאמר תוכו ליטמא מה תוכו האמור לטמא אף על פי שלא נגע אף תוכו האמור ליטמא אף על פי שלא נגע בו והתם מנלן אמר רבי יונתן התורה העידה על כלי חרס ואפילו מלא חרדל ופרש"י אויר כלי חרס שהגיעה טומאה לאוירו ולא נגעה בו וגבי טהור אפילו נגעה בו נאמר תוכו לטמא כשהכלי מטמא אוכלין שבתוכו דכתיב כל אשר בתוכו יטמא ונאמר תוכו ליטמא כשהכלי מקבל טומאה מן השרץ דכתיב כל אשר יפול מהם אל תוכו מה תוכו האמור לטמא אף על פי שלא נגע הכלי למה שבתוכו הוא מטמא כל אוכלין ומשקין הנתונין באוירו כדמפרש רבי יונתן התורה העידה על כלי חרס ואפילו מלא חרדל שהכלי אינו נוגע בכלו אלא במה שסמוך לדפנות מטמאין מן האויר שאי אתה יכול לומר שזה מטמא את זה שהרי אין כביצה בכל אחד ועוד שאין אוכל מטמא אוכל ועוד אם כן זה שני וזה שלישי והשלישי לא יעשה רביעי אף תוכו האמור ליטמא שהיא אזהרת טומאה לכלי אף על פי שלא נגעה טומאה בו אלא תלויה באוירו טמא וא"ת והלא הני תרי תוכו דכתיבי בקרא מצרך צריכי להו חד לגופיה שיטמא הכלי חרס כל אוכלין ומשקין שבאוירו אף על פי שלא נגע בהם וחד למעוטי תוכו של זה ולא תוכו של אחר שאין שום כלי מטמא מאוירו אלא כלי חרס בלבד וכיון דצריכי להו היכי דרשינן להו לגזרה שוה והא בעינן מופנה וליכא כבר תרצו בגמרא ארבעה תוכי כתיבי תוך תוכו תוך תוכו פי' הני תרי תוכו דכתיבי בקרא ד' הוו דבכל חד מנייהו היי מצי למכתב תוך וכתב תוכו למדרש תוך תוכו חד לגופיה כדלעיל וחד לג"ש וחד לתוכו של זה ולא תוכו של אחר וחד לתוכו ולא תוך תוכו שאם היה כלי מונח בתוך כלי חרס ופי הפנימי למעלה מפי החיצון כדמפרש בת"כ ואוכלין ומשקין בפנימי וטומאה באויר החיצון אין האוכלים טמאין דלאו תוכו דכלי חרס נינהו אלא תוך תוכו ולא מיבעיא אם היה הפנימי של חרס דמציל דמכיון דאינו מטמא מגבו לא נטמא וחוצץ בפני הטומאה שבאויר החיצון אלא אפילו אם היה הפנימי כלי שטף דמיטמא מגבו ואיכא למימר לא יתוץ בפני הטומאה מציל על האוכלין שבתוכו שהרי גם הוא לא נטמא וחוצץ דאי משום דנגע בחיצון חיצון ראשון הוא ואין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה ואי משום דקאי באויר כלי חרס וכתיב וכל אשר בתוכו יטמא הני מילי אוכלין ומשקין אבל כלים אינה מטמאין דתניא בפסחים יכול כל הכלים מטמאין מאויר כלי חרס ת"ל וכל אשר בתוכו יטמא וסמיך ליה מכל האוכל אשר יאכל אוכל ומשקין מטמאין מאויר כלי חרס ואין כל הכלים מטמאין מאויר כלי חרס ואם תאמר למה לי גזרה שוה דתוכו תוכו ללמד שכלי חרס מיטמא מאוירו תיפיק לי דמדאצטריך הוא לגבי צמיד פתיל לומר האי הוא דכי אין צמיד פתיל עליו טמא הא יש צמיד פתיל עליו טהור הא כל הכלים בין שיש צמיד פתיל עליהם בין שאין צמיד פתיל עליהם מיטמאין מכלל דכלי חרס מקבל טומאה מאוירו דאי אינו מקבל טומאה מאוירו למה לי הוא הא כיון דכלי חרס אינו מיטמא מאוירו תו ליכא למעבד ק"ו שלא יהיו שאר כלים מיטמאין מגבן אלא מתוכן ובנגיעה כבר תרצו התוספות בזה דכל כמה דלא ידעינן דכלי חרס מיטמא מאוירו לא מצינן למדרש מכל כלי פתוח אי זהו כלי שטומאתו קודמת לפתחו והוה מוקמינן ליה בכל הכלים ולא הוה ידעינן היאך נדרוש הפסוק ומאי למדרש מהוא ונראה לי שכך פירושו דאי לאו ג"ש דתוכו תוכו דמלמד לנו דכלי חרס מיטמא מאוירו לא הוה ידעינן לפרושי מפתוח אי זהו כלי שטומאתו קודמת לפתחו שפירושו אי זהו כלי שממהרת הטומאה לבדו דרך פתחו דהיינו מאוירו הוי אומר זה כלי חרס וכשלא היינו יודעין באי זה כלי קאי לא היינו יודעין היאך נדרוש הפסוק של כל כלי פתוח ולא שהמיעוט של הוא קאי בכלי חרס עד שנלמוד ממנו שבא למעט שאר כלים מדין כלי חרס דלא נילף מיניה מק"ו שלא יטמאו מגבן וא"כ לא היינו יודעים שהכלי חרס מקבל טומאה מאוירו אי לאו ג"ש דתוכו תוכו וא"ת הא מדכתב רחמנא תוכו ודרשינן מינה ולא תוך תוכו ש"מ דמקבל טומאה מאוירו כבר תרצו התוספות דאפילו לא מקבל טומאה מאוירו כיון דמטמא אחרים מאוירו אצטריך שפיר לאוכלין הנתלין תוך תוכו דטהורין אבל מדדרשינן תוכו של זה ולא תוכו של אחר ליכא למשמע דמיטמא מאוירו משום דה"א אם אינו ענין ליטמא תנהו ענין לטמא תוכו של זה מטמא אחרים מאוירו ולא תוכו של אחר אי נמי הוה אמינא תוכו של זה מקבל טומאה במגע ולא תוכו של אחר שלא יקבלו טומאה שאר כלים אפי' במגע אלא מגבן כמו שתרצו התוספות:

כל אשר בתוכו יטמא הכלי חוזר ומטמא מה שבתוכו. לא שהכלי כאילו הוא מלא טומאה וכל מה שבתוכו הוא נוגע בטומאה והוי ראשון לטומאה דא"כ למה נתמעטו הכלים מליטמא מאויר כלי חרס כדלקמיה וכמו ששנינו בברייתא ולא הטומאה עצמה ננעה בהן והרי הן מקבלין טומאה מאב הטומאה אלא עכ"ל שהכלי הוא המקבל טומאה מהשרץ התלוי באוירו אף על פי שלא נגעה בו כדלעיל ונעשה הכלי ראשון לטומאה וחוזר הכלי ומטמא מה שבתוכו ונעשה שני לטומאה ולפיכך נתמעטו הכלים מלקבל טומאה מאוירן מפני שאין הכלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה וזהו ששנינו השרץ שנמצא בתנור הפת שבתוכו שנייה שהתנור תחלה:

ואותו תשבורו למד שאין לו טהרה במקוה. וכדתניא בתורת כהנים ואותו תשבורו מלמד שאין לו טהרה אלא שבירתו כלומר אין אתה רוצה לטהרו מידי טומאתו שברהו עד שלא יהא ראוי לתשמיש שאם היה עשוי לאוכלין ינקוב אותו עד שיהא מוציא זיתים ואם היה עשוי למשקין ינקוב אותו עד שיהא כונס משקה בתוכו כשמניחין אותו על המשקה אבל אין לו טהרה אחרת חוץ מזו למדנו שאין לי טהרה במקוה מידי טומאתו כמו שאין לו טהרה בהגעלה מידי איסורו ואע"פ שלגבי טהרתו מידי איסורו יש טעם בדבר שהתירה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפיו לעולם ואלו לגבי טהרתו מידי טומאתו אין טעם בדבר כלל מכל מקום גזרת הכתוב הוא כן:

לד

מכל האוכל אשר יאכל מוסב על מקרא העליון כל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל אשר יאכל אשר באו עליו מים והוא בתוך כלי חרס הטמא יטמא. אמר שהוא מוסב למעלה מפני שאין לו דבקות עם ואותו תשבורו הסמוך לו ופירש אשר יבא עליו מים אשר באו עליו מפני שאשר יבא מורה אחר שהיה בתוך הכלי חרס הטמא אם יבא עליו מים יטמא ואין הדבר כן שהרי התורה אמרה וכי יותן מים על זרע ואח"כ ונפל מנבלתם עליו ואז הוא טמא מפני שביאת המים עליו הכשירו לקבל הטומאה הנוגעת בו אחר כן יאמר והוא בחוך כלי חרס הטמא מפני שלא יספיק במה שפירש אשר באו עליו להורות שביאת המים קדמה לטומאה כי יתכן שיפורש שכניסתו לתוך הכלי הטמא קדמה לביאת המים עליהם ואחר צאתם משם אם באו מים עליהם יטמאו מפני שכבר נכנסו לתוך הכלי הטמא לפיכך הוצרך לומר שבאו המים והוא בתוך כלי חרס הטמא כלומר בעודו בתוך הכלי הטמא שאחר שבאו המים עליהם והוכשרו לקבלת הטומאה עודן בתוך הכלי הטמא ומקבלים ממנו הטומאה אחר הכשרן במים שהנגיעה הקודמת שהיו בתוך הכלי טרם שבאו עליהן המים אינה מטמאה אבל הנגיעה שאחר שבאו עליהם המים שהן עדיין בתוך הכלי הטמא היא מטמאה אותן מפני שהוכשרו כבר לקבל טומאה מהמים שבאו עליהן הה"נ אם קדם ביאת המים עליהן קודם כניסתן בתוך הכלי טמאין מיד תכף שנפלו בתוך הכלי הטמא אשר באו עליו מים ומה שכתב רש"י בתוך כלי חרס הטמא לאו למעוטי אם באו עליו מים קודם נפלם בתוך הכלי אלא למעוטי אם באו עליהם מים אחר שיצא מן הכלי שאינו חוזר וניעור להיות טמא מפני הנגיעה הקודמת שנגע בכלי הטמא:

ואפילו נגוב. שהרי לא תלה הכתוב את טומאתו אלא אחר ביאת מים סתם ל"ש נגוב ל"ש לח:

שכך יש לדרוש המקרא הזה אשר יבא עליו מים או כל משקה. זהו אליבא דרבי אליעזר שאמר אין טומאה למשקין כל עיקר פי' ואפילו לטומאת עצמן ופריך תלמודא בפ"ק דפסחים מקרא דבכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא ופי' רש"י דקס"ד דה"ק אחד אוכלין שבתוכו ואחד משקין שבתוכו יטמא ונהי דלא דרשת יטמא יטמא מיהו טומאת עצמן מי לא מיטמו ומשני מאי יטמא הכשר פי' וה"ק כל אשר בתוכו מכל האוכל אשר יבא עליו מים או כל משקה אשר ישתה הוי הכשר ויטמא האוכל מחמת אויר כלי חרס הטמא ותניא נמי בת"כ אשר יבא עליו מים אין לי אלא מים מניין להביא הטל והיין והשמן והדבש והחלב ת"ל וכל משקה אי וכל משקה יכול אף מי תותי' ומי רימונים ושאר כל מי פירות ת"ל מים מה מים מיוחדין שאין להם שם לווי אף אני ארבה הטל והיין והשמן והדם והחלב שאין להם שם לווי ואוציא מי תותים ומי רימונים ושאר כל מי פירות שיש להם שם לווי יכול אפילו הן בבורות שיחין ומערות יהו מכשירין ת"ל בכל כלי יטמא מה כלי מיוחד שהוא תלוש מן הקרקע כו' ומוציא אני את שבבורות ושבשיחין ושבמערות שאינן תלושין מן הקרקע אבל לא כרבי יהודה ור' יוסי שאמרו טומאת משקין היא מ"ה ומפרשי קרא דוכל משקה אשר ישתה בטומאה וה"ק א' אוכלין שבתוכו' ואחד משקין שבתוכו טמאים ואם תאמר אי משקה דהאי קרא להכשיר הוא דאתא למה לי תיפוק לי מקרא דוכי יותן מים על זרע י"ל חד לאוכל שנטמא מחמת כלי וחד לאוכל שנטמא מחמת שרץ וצריכא דאי אשמעינן אוכל שנטמא מחמת כלי ה"א משום דלא חמיר אבל אוכל הבא מחמת שרץ דחמיר אימא אף בלא הכשר קמ"ל הכי דרשי בת"כ וא"ת אי הכי לשמעינן אוכל הבא מחמת שרץ דבעי הכשר וכ"ש אוכל הבא מחמת כלים איכא למימר מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא כמו שתרצו בפ"ק דפסחים גבי חד למעוטי משקין הבאין מחמת כלי וחד למעוטי משקין הבאים מחמת שרץ וקאמרי התם דאי אשמעינן במשקין הבאין מחמת כלי דלא חמירא אבל משקין הבאין מחמ' שרץ דחמירי אימ' עושה כיוצא בו ופריך ולשמעינן משקין הבאין מחמת שרץ וכ"ש משקין הבאין מחמת כלי ומשני מידי דאתי' בק"ו טרח וכתב לה קרא:

ועוד למדו רבותינו מכאן שאין ולד הטומאה מטמא כלים שכן שנינו יכול כלים מטמאין מאויר כלי חרס ת"ל כל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל אוכל ומשקה מטמא מאויר כלי חרס ואין הכלים מטמאין מאויר כלי חרס כו'. נראה לי דהאי ומשקה משבשת' היא וצריך לגרוס אוכל מטמא מאויר כלי חרס לא אוכל ומשקה שהרי המשקה כבר כתבו רש"י עצמו לעיל שהוא בא להכשיר ואליבא דרבי אלעזר ולא ליטמא כדברי רבי יהודה ור' יוסי ואם כן איך יתכן לומר אח"כ ועוד למדו רבותינו מכאן שאוכל ומשקה הן מטמאין ולא הכלים ועוד שבת"כ שלפנינו ומייתי לה בפ"ק דפסחים אינו כתוב רק ת"ל אוכל אוכלין מטמאין באויר כלי חרס ואין כלים מטמאין באויר כלי חרס:

אלא אם כן נפלו עליהן משנתלשו. פי' משנתלשו האוכלין מן הקרקע שהוא מקום גדולן לא משנתלשו המים המכשירין את האוכלין ממקום חבורן שהן הבורות שיחין ומערות ונהרות וכיוצא בהן דההוא מכל כלי נפקא כדלעיל ולא מכח הסברא כדכתב רש"י ז"ל שאם אתה אומר מקבלין הכשר במחובר אין לך שלא באו עליו מים ומהו אשר יבא עליו מים:

ולמדנו עוד שאין אוכל מטמא אחרים אלא אם כן יש בו כביצה שנאמר אשר יאכל אוכל הנאכל בבת אחת ושיערו חכמים כו'. בת"כ ומייתי לה ביומא בפ' יום הכפורים וזהו אליבא דרבי עקיבא דדריש כל אשר בתוכו יטמא אינו אומר טמא אלא יטמא לטמא את אחרים כדתניא בת"כ ואף על פי שכתב למעלה ועוד למדו רבותינו מכאן שאין ולד הטומאה מטמא כלים שכן שנינו יכול כלים מטמאין מאויר כלי חרס ת"ל כל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל אוכל ומשקה מיטמא מאויר כלי חרס ואין כלים מיטמאין מאויר כלי חרס אלמא יטמא לקבל טומאה הוא ולא יטמא את אחרים י"ל דתרוייהו דרשינן מיניה כמשמעו לקבל טומאה כאילו אמר טמא הוא ולטמא אחרים מדלא כתיב טמא אלא יטמא אך קשה אי הכי מ"ל לרז"ל לדרוש קרא דאשר יאכל אוכל הנאכל בבת אחת לטומאת אחרים ולא לטומאת עצמן אימא איפכא אי נמי לתרוייהו וליכא למימר דהאי תנא דדריש אין אוכל מטמא אחרים אלא אם כן יש בו כביצה ואלו לטומאת עצמן אפילו בכל שהוא סבירא ליה יטמא לטמא אחרים הוא ולא לקבל טומאה מדלא כתיב טמא הוא ולפיכך דרש קרא דאשר יאכל דמשמע אוכל הנאכל בבת אחת לטומאת אחרים ולא לטומאת עצמן דהא ברישא דברייתא קתני יכול אף הכלים יהו מטמאין באויר כלי חרס ת"ל אוכל אוכלין מטמאין באויר כלי חרס ואין הכלים מיטמאין באויר כלי חרס אלמא יטמא בטומאת עצמן היא ובסיפא דהא ברייתא גופיה קתני אוכל יטמא מלמד שהוא מטמא בכל שהוא יכול יטמא אף לאחרים בכל שהוא ת"ל אשר יאכל הא אינו מטמא אחרים אלא בכביצה משמע דהאי תנא תרוייהו קא דריש יטמא לעצמו כמשמעו וגם יטמא לאחרים מדלא כתיב טמא הוא ושמא י"ל דהאי דקאמר שטומאת עצמן הוא בכל שהוא מד"ס הוא דקאמר ומה ששנו בת"כ אוכל יטמא מלמד שמטמא בכל שהוא אינו אלא דרך אסמכתא אלא מדאורייתא קרא דאשר יאכל דמשמע כביצה בין בטומאת עצמו בין בטומאת אחרים קאי מכיון דפי' יטמא בתרוייהו קמיירי כדלעיל וכן פי' הברייתא הזאת רבינו ישעיה הראשון ז"ל ורש"י ז"ל לא הביא שיעור הביצה אלא בטומאת אחרים לא מפני שסובר שטומאת עצמן מן התורה אינה כביצה רק מפני שטומאת עצמן אף על פי שהיא כשיעור ביצה מן התורה חז"ל התמירו בה אפילו בכל שהוא לפיכך לא הביא שיעור הביצה אלא בטומאת אחרים שהוא כשיעור ביצה אפילו מדברי סופרים ולכן יש לתמוה על הרמב"ם ז"ל שכתב שיש בזה קצור בדברי הרב כי מי גלה לו שלא יפורשו דברי הרב בזה האופן מאחר שהוא עצמו פי' דברי התנא של ת"כ כן ועוד אפילו אם ת"ל שדעת הרב היה שטומאת עצמן בכל שהוא הוא מן התורה עדיין לא היה לו לטעון עליו מאחר שיש כמה גדולי עולם שסוברים כן שהרי הרמב"ם ז"ל כתב בפרק רביעי מהלכות טומאת אוכלין כמה שיעור אוכלין לטומאת עצמן כל שהן אפילו שומשום או חרדל מתטמא שנאמר מכל האוכל אשר יאכל כל שהוא ואין אוכל טמא מטמא אוכל אחר או משקין או ידים עד שיהיה כביצה בלא קליפתה ומדלא פירש שטומאת עצמן בכל שהוא אינה מן התורה אלא מד"ס כמנהגו בכ"מ ש"מ שהוא סובר שהוא מן התורה ולא מד"ס:

לה

תנור וכירים כלים המטלטלים הם והם של חרס ויש להן תוך ושופת את הקדרה על נקב החלל ושניהם פיהם למעלה. אמר שהם מטלטלים מפני שאם יהיו מחוברין לקרקע וקבועים בה יהיו נחשבים כקרקע ממש דקיימא לן כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ולא יהיו מיטמאין והכי מוכח קצת מדתנן בפ' חמישי דמס' כלים תנור של אבן ושל מתכות טהור וטמא משום כלי מתכות שפירושו טהור משום תנור וכירים שאינו מקבל טומאה מאוירו וטמא משום כלי מתכות שמיטמא מגבו דעל כרחיך במטלטלים שאינן מחוברין לקרקע קמיירי דאי במחוברין אין התנור של מחבת מיטמא אפילו משום כלי מתכות שכל המחובר לקרקע כקרקע דמי וכיון דבשאין מחוברין קמיירי וקתני של מתכת טהור משום תנור וכירים מכלל דשל חרס דטמא במיטלטל הוא אבל הרמב"ם ז"ל חולק על רש"י ז"ל וכתב בפירש המשנה בסוף פ"ה ממסכת כלים שכל הכלים הבנויין בארץ טהורין זולת תנור וכירים אשר ביארם הכתוב אולם חוץ מאלה הנה השרש אצלינו כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע וכן כתב בהלכות כלים בפרק ה' תנור או כירה של אבן טהורין לעולם ושל מתכת טהורים משום תנור וכירים שנאמר יותץ את שיש לו נתיצה אבל מיטמאין משום כלי מתכות כיצד אין מיטמאין מאוירן ולא במחובר לקרקע כתנור וכירים ואם נגעה בהן טומאה אפילו מאחוריהן מיטמאין כשאר כלי מתכות ויש להן טהרה במקוה וההיא מתניתין דמיירי במיטלטל תתפרש לפי דעתו דמשום דטמא משום כלי מתכות דא"א בלא מיטלטל נקט מיטלטל אף בשל חרס אע"פ שבשל חרס אינו צריך מטלטל והא דכתב רש"י והן של חרס לאו בכלי חרס ממש קאמר שהרי הכלי חרס הוא הכלי העשוי מן הטיט ואחר כך שורפין אותו בכבשן האש ותנור וכירים וכיוצא בהן הן משאר הבניינות הנעשות מן הטיט ומיבשין אותן בחמה ואופין ומבשלין בהם מזולת שישרפום בכבשן האש כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ' ראשון מהלכות כלים אך מפני שטומאת כלי חרס וטומאת התנור וכירים שוה נקראו גם הם בשם חרס תדע שהרי בת"כ שנו טימא כלי חרס וטימא תנור מה כלי חרס משתגמר מלאכתו באור אף התנור משתגמר מלאכתו באור אלמא שם כלי חרס לחוד ושם תנור לחוד ולכן התורה בכלי חרס אמר לשון שבירה ובתנור וכירים אמר לשון נתיצה ואף על פי שתנור וכירים מין א' הם ששניהם מהבניינות הנעשות מן הטיט ואופין ומבשלין בהן מבלתי שישרפום בכבשן האש וגם שניהן פיהם למעלה כמו שכתב רש"י אחר זה מכל מקום צורת התנור אינה כצורת הכירים שהתנור רחב מלמטה וצר מלמעלה ואין הכירה כך וכך פרש"י בפרק כירה ומה שאמר ויש להן תוך הוא משום דכתיב כל אשר יפול מהם אל תוכו ותניא בת"כ את שיש לו תוך שמא את שאין לו תוך טהור ותנור וכירים ככלי חרס הוו בכל דיני טומאתן:

יותץ שאין לכלי חרס טהרה בטבילה. פי' אין לתנור וכירים טהרה בטבילה כמו שאין לכלי חרס טהרה בטבילה כדכתיב לעיל מיניה וכל כלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא ואותו תשבורו וקראם כלי חרס מפני שטומאתן וטהרתן שוה לכלי חרס וכתב רש"י שם שאין לו טהרה במקוה וכונת הרב בשניהם לומר שאין פירוש תשבורו ויותץ שהוא חייב לעשות כן שהרי אם רצה להניחם בטומאתן לעולם לאפו' ולבשל בהן בימי טומאתו או אפילו בימי טהרתו במי שאינו אוכל חוליו בטהרה הרשות בידו כדכתב רש"י עצמו אחר זה רק פירוש תשבורו ויותץ שאין להן טהרה אחרת אלא הכלי חרס בשבירה והתנור וכירים בנתיצה וכך שנו בת"כ יותץ יכול יתצנו ודאי פירוש שחייב לנתצם ואסור להניחם בטומאתן ת"ל טמאים יהיו לכם מקיימן אתה בטומאתן א"כ מת"ל יותץ שאם רצה לטהרם אין להן טהרה אחרת אלא הכלי חרס בשבירה והתנור בנתיצה שכל הכלים שנטמאו ואח"כ נשברו שבירה שמפסדת צורתן ותשמישן נטהרו וזהו ששנינו תנור שנטמא כיצד מטהרין אותו חולקו לג' וגורד את הטפלה עד שהוא בארץ וי"א ממעטו מבפנים ארבעה למדנו מכאן שאין להן טהרה בטבילה:

לו

אך מעין ובור מקוה מים המחוברים לקרקע אין מקבלין טומאה. כדתנן בריש מסכת מקואות גובאין שנפל לתוכן המת או שהלך בהן הטמא ושתה טהור אחד מי גבאים ואחד מי בורות שיחין ומערות ומי תמציות שפסקו ומקואות שאין בהם ארבעים סאה בשעת הגשמים הכל טהור ומפרש טעמא בתוספתא מפני שאין המים שבגובאים ושבבורות שיחין ומערות עלולין לקבל טומאה עד שיתלשו וזהו אליבא דרבי יהודה ורבי יוסי דאמרי טומאת משקין מן התורה דדרשי קרא דוכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא בטומאה ממש אבל לרבי אלעזר דאמר אין טומאה למשקין כל עיקר וקרא דוכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא בהכשר קמיירי כדאיתא בפ"ק דפסחים צ"ל דקרא דאך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור בטהרת הטובל בהן קמיירי כדתניא בת"כ לא בטהרת עצמן וזהו שכתוב אחר זה ועוד יש לך ללמד יהיה טהור הטובל בהן מטומאתו אך מלשון ועוד לא משמע הכי דמלשון ועוד משמע ששני דברים למדנו ממקרא זה לא האחד מהם על דעת רבי יהודה והאחד על דעת רבי אלעזר דאם כן וי"א יהיה טהור הטובל מטומאתו מיבעי ליה ושמא י"ל דרבי יהודה גופיה דדריש ליה להאי קרא בטהרת המים דריש ליה נמי בטהרת הטובל בהן דשקול הוא ויבאו שניהם:

ונוגע בנבלתם יטמא אפילו הוא בתוך מעין ובור ונוגע בטומאה יטמא. בת"כ דהאי קרא יתירא הוא דכבר כתב לעיל מיניה כל הנוגע בהם במותם יטמא ולא אתא אלא למדרש מיניה דאפילו הוא בתוך המים של מעין ובור ונגע בטומאה אין המקוה מצילתו מידי טומאה והכי דרשינן ליה אך מעין ובור מקוה מים הטמא הטובל בהן טהור אבל הטהור העומד בתוכן אם נגע בשרץ הנופל בתוכו יטמא:

שלא תאמר אם מטהר את הטמאים מטומאתה ק"ו שיציל את הטהור מליטמא. אבל בתורת כהנים שנו שהייתי אומר הואיל והארץ מעלה את הטמאים מטומאתן והמקוה מעלה את הטמאים מטומאתן מה הארץ מצלת את הטהורים מליטמא אף מקוה יציל את הטהורים מליטמא ת"ל ונוגע בנבלתם יטמא אפילו הם בתוך המים פי' הואיל והארץ מעלת את הטומאה שהיא מטהרת האוכלים הטמאים בהשרשה כדתניא מניין לזרעים שזרען שטהרו ת"ל אשר יזרע טהור הוא מה הארץ מצלת את הטהורים מליטמא שהיא מצלת על הזרעים בעודן מחוברין בה שלא יקבלו טומאה ולא ידעתי למה הניח הרב הבריתא הזאת והביא אותו בק"ו ועוד היכן מצא הק"ו הזה שכתב הוא ועוד שזה הק"ו יש להשיב עליו אפר פרה תוכיח שמטהרת את הטמאים ואינה מצלת את הטהורים מליטמא אבל אדרבה מטמאה אותו אף אני אביא את המקוה אע"פ שהוא מטהר את הטמא לא יציל את הטהור מליטמא:

לז

טהור הוא למדך הכתוב שלא הוכשר ונתקן להקר' אוכל לקבל טומאה עד שיבא עליו מים. דמדכתיב בתריה וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא מכלל דקרא דלעיל מיניה דכתיב טהור הוא בשנפל מנבלתם עליו טרם שיבא עליו מים קמיירי וכאילו אמר וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע טרם יותן עליו מים טהור הוא ואם תאמר למה לי קרא דכי יפול לטהר את הזרעים שנפל עליהם טומאה טרם שיבא עליו מים תיפוק לי מדכתיב וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא מכלל דאם נפל מנבלתם עליו טרם שיבא עליו מים טהור דומיא דטומאת כלי חרס דלעיל מיניה דלא כתיב ביה אלא כל אשר בתוכו מכל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים יטמא ולמדנו מזה מכלל דאם לא בא עליו מים טהור כבר תרצו בת"כ על זה וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא יש בענין זה זרעים טמאים וזרעים טהורים מחוברים לקרקע ותלושין מן הקרקע אם אתה אומר מחוברים טמאין ותלושין טהורין טמאת את הכל וכשאתה אומר מחוברין טהורין ותלושים טמאים טמאת מקצת טהרת מקצת פירוש דהאי קרא יתירא דוכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא לא אתא למדרש מיניה באם אינו עניין לגופיה שיש לך זרעים שאף על פי שהוכשרו טהורים ובא לחלק בין זרעים מחוברים לזרעים תלושין ובעל כרחין לומר שהתלושין הם הטמאים שאם תאמר המחוברין הן הטמאים אין לך זרע שלא הוכשר אך ממה שכתב רש"י אחר זה וכי יותן מים על זרע אחר שנתלש שא"ת יש הכשר במחובר אין לך זרע שלא הוכשר וכתב גם כן למעלה מזה ולמדנו עוד על ביאת מים שאינה מכשרת זרעים אלא אם כן נפלו עליהם משנתלשו שאם אתה אומר מקבלים הכשר במחובר אין לך שלא באו עליו מים ומהו אומר אשר יבא עליו מים משמע שאף בלא ייתורא דקרא דוכי יפול מנבלתם דדרשי מיניה זרעים טמאים וזרעים טהורים על כרחיך לפרושי קרא דוכי יותן מים דבתלושין קמיירי ואם כן למה לי קרא דוכי יפול מנבלתם וגו' תיפוק לי מקרא דוכי יותן מים דומיא דטומאת כלי חרס דכתיב ביה בהוכשר טמא לחודיה ומינה שמעינן דכי לא הוכשר טהור ועוד איך הניח הברייתא השנויה דת"כ דמפיק תלושין טמאים ומחוברים טהורים מקושיא דזרעים טהורים וזרעים טמאים ומפיק לה איהו מוכי יותן לחודיה. ושמא י"ל דרש"י ז"ל לא רצה להוציא התלושין טמאים והמחוברים טהורים מזרעים טהורין וזרעים טמאים כדתניא בת"כ משום דדרשא זו רחוקה היא מפשוטו של מקרא ואין מנהגו להביא בפירוש החומש מאותן המדרשות כמו שכתב בפסוק וישמעו את קול יי' אלהים והא דכתיב גבי טומאת שרץ לא הוכשר טהור הוכשר טמא ולא הספיק לו מקרא דכי יותן דמדהוכשר טמא ש"מ לא הוכשר טהור כמו בטומאת כלי חרס אינו כל כך קשה לפי פשוטו של מקרא משום דאורחא דקרא הוא שפעם מוציא הדין מכח הדוקיא ופעם הוא כותבו בפירוש וא"ת למה לי קרא דכי יותן תיפוק לי מטומאת כלי חרס דכתיב ביה מכל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים יטמא דמאחר שטמא כלי חרס וטמא השרץ מה כלי חרס אינו מטמא אלא לאחר הכשר אף השרץ לא יטמא אלא לאחר הכשר כבר תרצו בתורת כהנים אם הקל בכלי חרס הקל שלא יטמא אלא לאחר הכשר נקל בשרץ החמור דילמא בשרץ החמור מטמא בהכשר ושלא בהכשר ת"ל וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לומר שאף שרץ אינו מטמא אלא בהכשר וא"ת אי הכי לשמעינן שרץ החמור שאינו מטמא אלא בהכשר וכל שכן טומאת כלי חרס הקל כבר הוקשו זה בפרק קמא דפסחים גבי חד למעוטי משקין הבאין מחמת כלי וחד למעוטי משקין הבאין מחמת שרץ ותרצו מלתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא:

לח

מים על זרע בין מים בין שאר משקין. בת"כ דילפינן מים מים לגזרה שוה מים אמורים למעלה בטומאת כלי חרס ומים אמורים למטה בטומאת שרץ מה מים האמורים למעלה עשה בהן שאר משקין כמים אף מים האמורים למטה נעשה בו שאר משקין כמים ואם תאמר למה לי גזירה שוה תיפוק לי מק"ו ומה כלי חרס הקל עשה בו שאר משקין כמים שרץ החמור לא כל שכן כבר תירצו בת"כ מה לכלי חרס שכן מיטמא מאוירו ת"ל מים מים לג"ש:

בין הם על הזרע בין זרע נופל בתוכן. בת"כ ויש בזה נוסחאות משונות בנוסחת רבינו הלל כתיב אין לי אלא בזמן שנתן מים על גבי זרע זרע על גבי מים מניין ת"ל ונפל מנבלתם עליו טמא ופירוש כלומר כיון דנפל מנבלתם עליו בין כך ובין כך טמא. ורבינו אברהם זוטא מתיוו"ץ טען דלא מסתבר לומר דמשמע מיניה בין כך ובין כך דהא איכא למשמע טפי דווקא כי יותן מים על זרע טמא אבל זרע על מים לא וגורס הוא ת"ל זרע ונפל דזרע ונפל משמע דזרע נפל על המים דזרע נדרש לפניו ולאחריו וכי יותן מים על זרע זרע ונפל ודומה לו וכהאי גוונא דרשו גבי ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ונתן עליו מים חיים אין לי אלא שהקדים עפר למים הקדים מים לעפר מניין ת"ל מים חיים אל כלי שמים חיים נדרש לפניו ולאחריו ונתן עליו מים חיים מים חיים אל כלי וכיוצא בו בכמה מקומות. ורבינו ישעיה הראשון גורס ת"ל טמא ופירוש כל היכי דהוו מים על זרע בין אם נפלו המים על הזרע בין אם הזרע נפל לתוך המים על זרע הוי וטמא. ונראה לי שגרסתו תלמוד לומר על זרע טמא ופירושו שמלת על זרע יתירא הוא דה"ל למכתב וכי יותן מים עליו דעל כל זרע דלעיל מיניה קאי מאי על זרע למדרש מיניה דכי הוו מים על הזרע בין אם נפלו המים עליו בין אם נפל הוא על מים כיון שהמים הם עליו טמא הוא. ורבינו מיוחס כתב וכי יותן מים על זרע בין שהמים נתנו על הזרע בין שהזרע נתן על המים הוכשרו שהרי נאמר למעלה אשר יבא עליו מים כל מקום. ואם כן צריך לומר שבנוסחא שלו היה כתוב ת"ל אשר יבא עליו מים ואינו מתיישב לי זה מפני שמאמר אשר יבא עליו מים אינו נופל אלא על נפילת המים בזרע לא על נפילת הזרע במים:

ונפל מנבלתם עליו אף משנוגב מן המים. דונפל מנבלתם סתמא כתיב ל"ש קודם הנגוב ל"ש אחר הנגוב:

לט

בנבלתה ולא בעצמות וגדים ולא בקרניים וטלפים ולא בעור. בת"כ ומייתי לה בפרק העור והרוטב דשם נבלה אינו נופל אלא על הבשר ובשפרשו ממקום חבורן קמיירי אבל כשהן מחוברין בבשר הנוגע בהן כנוגע בבשר אי משום יד אי משום שומר שאם הוא עצם שיש בראשו כזית בשר הוי ההוא עצם יד לאותו בשר ואם הוא עצם שיש בתוכו כזית מוח כגון עצם הקולית הוי ההוא עצם שומר לבשר והשומ' והיד שניהן מוציאין את הטומא' והנוגע בהן כנוגע בבשר וכן שנו בת"כ בנבלתה לא בעצמות ולא בגידין כו'. יכול אפילו בשעת חבורן ת"ל יטמא לרבות כשהן מחוברין לבשר שהנוגע בהם כנוגע בבשר אי משום יד אי משום שומר פי' מדהוה ליה למכתב טמא וכתב יטמא לרבות כו':

מ

והנושא את נבלתם חמורה טומאת משא מטומאת מגע כו'. פי' בכל מקום שנאמרה בתורה טומאת משא לעולם תמצאנה שהיא חמורה מטומאת מגע כדכתב רש"י לעיל בפסוק וכל הנושא מנבלתם כלומר שאין להטעין המגע כבוס בגדים מק"ו מטומאת משא כדפירש רש"י לעיל:

והאוכל מנבלתה יכול תטמאנו אכילתו. מה שפירש אותו אחר והנושא את נבלתה שלא כסדר הוא כדי שידביק הנושא עם הנוגע להודיע ההבדל שביניהם שטומאת משא חמורה מטומאת מגע:

כשהוא אומר בנבלת עוף טהור נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה. דהאי קרא על כרחין בנבלת עוף טהור קא מיירי מדכתיב לא יאכל לטמאה בה ותניא בת"כ את שאין לה טומאה אלא אכילתה פי' מדהוה ליה למכתב נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה וכתב בה למעוטי הוא דאתא לומר לך אין לה טומאה אלא מה שכתוב בה שהיא האכילה אבל לא טומאת מגע ולא טומאת משא ואם כן אי אפשר לומר דבנבלת בהמה קמיירי דנבלת בהמה אית בה טומאת מגע וטומאת משא ולא בנבלת עוף טמא דתניא בת"כ נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה מי שאסורו משום בל תאכל נבלה יצא עוף טמא שאין אסורו משום בל תאכל נבלה אלא משום בל תאכל טמא כדפי' רש"י בפרק יוצא דופן אם כן עכ"ל דבנבלת עוף טהור קא מיירי:

בה אתה מטמא בגדים באכילתה ולא באכילת בהמה. פי' דוקא בנבלת עוף טהור אתה מטמא בגדים באכילתה ולא בנבלת בהמה דתרי מיעוטי שמעינן ממלת בה חדא הא דאמרן אין לך אלא מה שאמור בה אכילה ולא מגע ומשא וחד בה אתה מטמא בגדים באכילתה ולא בנבלת בהמה דאי לאו מיעוטא ה"א תהא נבלת בהמה מטמאה בגדים בבית הבליעה מק"ו מנבלת עוף טהור ומה נבלת עוף טהור שאין לה טומאה במגע ובמשא יש לה טומאה בבית הבליעה נבלת בהמה שיש לה טומאת מגע ומשא אינו דין שיהיה לה טומאה בבית הבליעה ת"ל בה בה אתה מטמא בגדים באכילתה ולא בנבלת בהמה והכי קתני לה בת"כ ומייתי לה בפרק יוצא דופן ונבלת עוף טהור דמטמא בגדים בבית הבליעה נפקא לן מקרא דוכל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה באזרח ובגר וכבס בגדיו דהאי קרא בנבלת עוף טהור קמיירי כדילפינן לה מקרא דנבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה כדלעיל:

כגון שתחבה לו חבירו בבית הבליעה. דאילו תחבה הוא בידו בתוך בליעתו הרי הוא טמא משום נושא לטמא בגדים שעליו אף על פי שאין נבלת בהמה מטמאה בגדים בבית הבליעה וא"ת כי תחבה לו חבירו נמי בתוך בליעתו מאי הוי נהי דאינה מטמאה משום נוגע שהרי לא נגע בה אלא בבית הבליעה שהיא בית הסתרים ומגע בית הסתרים אינה מטמאה מכל מקום יהא טמא משום משא שהרי הוא נושא אותה בבית בליעתו ובית הסתרים מטמא במשא כבר הביאו זה בגמרא בפרק יוצא דופן דאיבעיא להו מקום טומאת נבלת עוף טהור שהוא בבית הבליעה של אדם שאין לנבלת עוף טומאה אלא שם בלוע הוי או בית הסתרים הוי למאי נפקא מינה כגון שתחב לו חבירו כזית נבלה לתוך פיו שאם תחב הוא בעצמו איטמי ליה במגע אי אמרת בלוע הוי טומאה בלועה לא מטמיא שהרי היא כמו שאינה ואין בה לא מגע ולא משא אלא אי אמרת בית הסתרים הוי כשאר בית הקמטים דטומאה לא בטלה נהי דבמגע לא מטמיא דבית הסתרים לא מטמיא במגע במשא מיהא מטמיא ונחלקו בה אביי ורבא אביי אמר בלוע הוי ורבא אמר בית הסתרים הוי לאביי גזרת הכתוב הוא בנבלת עוף טהור שתטמא באכילתה אף על פי שתחבה לו חבירו בבית בליעתו שאין שם לא טומאת מגע ולא טומאת משא ולרבא גזרת הכתוב היא בנבלת בהמה שלא תטמא באכילתה היכא דתחבה לו חבירו בתוך בליעתו שלא נגע בה אף על פי שהוא נושא אותה בתוך בליעתו:

אם כן מת"ל האוכל ליתן שיעור לנושא ולנוגע כדי אכילה והוא כזית. בת"כ ומייתי לה בפרק יוצא דופן וכי האי גונא דרשו גבי ומזה מי הנדה ורבותינו אמרו שהמזה טהור ומאי מזה נושא ואפקיה רחמנא בלשון מזה לומר לך שאינו מטמא עד שיהא בו שיעור הזייה אלא שאין זה כמוהו ממש ששם פירוש מזה נושא ואפקיה בלשון מזה לומר לך ששיעור נושא כשיעור הזייה וכאן אין פי' האוכל נושא ולא נוגע שהרי בפי' הם כתובי' ולא נכתב האוכל אלא לפרש שיעורם שהם כזית כשיעור סתם אכילה שבתורה וא"ת מהכ' משמע שאין לזה המקרא משמעות כלל ולא בא אלא ליתן שיעור לנושא ולנוגע ואלו בפרק בהמה המקשה אמרו טומאה בלועה דטהורה מנלן דכתיב והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה וקאמר רחמנא טהור ופי' רש"י מי לא עסקינן אפילו באוכל נבלה סמוך לשקיעת החמה דעדיי' היא במעיו ולא נתעכלה וקמטהר ליה קרא בהערב שמש דכיון דנבעלה הרי היא כמעוכלת לענין לטמא אלמא האי קרא דהאוכל לגופי' היא דאתא לאשמועינן דטומאה בלועה חשובה כמעוכלת לענין טומאה דאילו משום טומאת סתרים נהי דלא מטמיא במגע במשא מיהא מטמיא כבר תרצו התוספות בזה דההיא דפר' בהמה המקשה מפיק לה מפשטיה דקרא דמשמע דטהר הכתוב את האוכל אפילו סמוך לשקיעת החמה שעדיין המאכל במעיו בעינו שכשטבל והעריב שמשו טהור דאין מקרא יוצא מידי פשוטו ולא מסתבר לאוקומי כולה קרא לטהר טומאה בלועה משום דמגופיה דקרא דכתיב ביה יכבס בגדיו משמע דללמד על טומאה הוא דאתא והשתא אתיא שפיר הא דקתני בברייתא אם כן מת"ל האוכל ליתן שיעור לנושא ולנוגע כו' דדילמא לאשמועי' דטומאה בלועה טהורה היא אבל בהא דקתני בברייתא יכול תהא נבלת בהמה מטמאה בבית הבליעה מקל וחומר תלמוד לומר בה בה אתה מטמא בבית הבליעה ואין אתה מטמא בנבלת בהמה בבית הבליעה לא ידעתי מנ"ל למדרש הכי לבטל הק"ו דדילמא מיעוט בה למעוטי טומאת מגע ומשא מנבלת עוף טמא הוא דאתא כדקתני בברייתא לא יאכל לטמאה בה שאין בה טומאה אלא אכילתה ושמא י"ל קבלה היתה בידם שאין נבלת בהמה מטמאה בבית הבליעה ואסמכוה אהאי מיעוטא דבה וא"ת מנ"ל לרז"ל למדרש קרא דהאוכל ליתן שיעור לנושא ולנוגע דילמא ליתן שיעור לנושא בלבד דכתיב ביה כבוס בגדים כמו באוכל אבל בנוגע דלית ביה כבוס בגדים לא דכי האי גונא דרשו בפ"ק דיומא ומזה מי הנדה יכבס בגדיו מאי מזה נושא ואפקיה בלשון הזיה ליתן שיעור הזיה בנושא כנוגע משום דלא כתיב ביה כבוס בגדים כבר תרצו התוספות דגבי מזה דין הוא שידרשו אותו בנושא ולא בנוגע משום דנושא לא כתיב בקרא בהדיא אלא נוגע ועכ"ל מאי מזה נושא ואפקיה בלשון מזה לומר לך שאין הנושא טעון כבוס בגדים אלא כשיש בו שיעור הזייה אבל הכא אי לא קאי קרא דוהאוכל אלא אנושא גרידא אם כן לא ניכתוב נושא וממילא נימא מאי אוכל נושא כמו התם דלא כתיב נושא ואמרינן מאי מזה נושא אבל זהו דבר תימה כיון דקרא דהאוכל אתרוייהו קאי אנושא ואנוגע ולא בא אלא ליתן בהם שיעור אם כן לא הוה ליה למכתב באוכל כבוס בגדים מאחר שאין כבוס בגדים בנוגע אלא בנושא בלבד וליכא למימר אי לא הוה כתיב ביה כבוס בגדים הוה מוקמינן ליה בנוגע אבל בנושא דחמיר טפי אינו צריך שיעור כזית אלא אפילו בכל שהוא להכי כתיב ביה כבוס בגדים לומר לך דאפילו בנושא דבעי כבוס בעינן שעור כזית וכ"ש בנוגע דאם כן לא לכתוב רחמנא לא כבוס בגדים ולא הנוגע והוה אמינא מאי אוכל נוגע דומיא דמזה השתא דכתיב נוגע עכ"ל דלאו אנוגע לחודיה קאי אלא אף אנושא ואם כן כבוס בגדים דכתיב באוכל למה לי והתוספות תרצו בזה דשמא לשום דרשא אצטריך לכתוב בו כבוס בגדים:

וטמא עד הערב אף על פי שטבל צריך הערב שמש. דאל"כ ואחר ירחץ במים וטהר מיבעי ליה וזהו שאמרו טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה והערב שמש דהכא לאו בביאת אורו קמיירי אלא בביאת שמשו שהוא זמן צאת הכוכבים כדנפקא לן מקרא דובא השמש וטהר מאי וטהר טהר יומא ולא טהר גברא דאם כן ויטהר מיבעי ליה כדאיתא בפרק קמא דברכות ונ"ל שמה שפירוש זה כאן ולא בשאר וטמא עד הערב דכתיבי גבי נוגע ונושא משום דהתם איכא למימר דאתא למימר דטומאתו היא טומאת ערב ולא טומאת שבעה אבל הכא דלא אתא אלא ללמד לנושא ולנוגע שיהיה שיעורה כשיעור סתם אכילה שהוא כזית ולא להודיע טומאתו שהיא טומאת ערב שהרי האוכל נבלת בהמה אין לו טומאה כלל אלא אם כן נגע בו או נשא אותו הוצרך לומר דהאי וטמא עד הערב דהכא לא בא אלא ללמד שאף על פי שטבל צריך הערב שמש ואף על פי שכתוב בפרשת אמור ובא השמש וטהר ותניא ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה אף על פי שטבל כדכתיב לעיל מיניה ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים איכא למימר כתיב בהא וכתיב בהא דהכא מיירי בנבלת בהמה והתם בשאר מיני טומאה דכה"ג אמרו בפרק כל שעה גבי לא גרע מערל ובן נכר דכתיב ביה כל ערל לא יאכל בו וכל בן נכר לא יאכל בו בו אינו אוכל אבל אוכל מצה ומרור ורבי יהודה כתיב בהאי וכתיב בהאי:

מא

השורץ על הארץ להוציא את היתושין שבכליסין ואת הזיזין שבעדשים שהרי לא שרצו על הארץ אלא בתוך האוכל אבל משיצאו לאויר הרי נאסרו. בת"כ והא ברייתא מיירי כשהתליעו לאחר שנתלשו ממקום חבורן אבל אם התליעו בעודן מחוברין בקרקע הרי הן אסורין כדאמר שמואל בפרק אלו טרפות קישות שהתליעה באיביה כלומר בעוד שהיא מחוברת באילן אסורה התולעת משום השרץ השורץ על הארץ ופי' רש"י שכיון שמהלכת התולעת בתוך הקישות והיא מחוברת לקרקע הרי היא כשורצת על גבי קרקע אבל אם התליעה בתלוש מותרת התולעת בד"א כשלא יצאו לאויר העולם אבל אם יצאו הרי שרצו על הארץ ונאסרו:

לא יאכל לחייב המאכיל כאוכל. כבר הארכתי הרבה בברייתא דשרץ העוף דכתיב ביה לא יאכלו ותניא לא יאכלו לחייב המאכיל כאוכל או לא יאכל לאוסרן בהנייה ת"ל לא תאכלו ומייתי לה רש"י ועיין שם:

מב

השלשולין הם התולעים הארוכים היוצאים מן הארץ שאין להם לא יד ולא רגל והם דומים ללחש חפושית בלשון יון אשכתרו"ש שיש לה יותר מד' רגלים אלא שהעליונים אינם משמשין כ"כ:

והדומה לדומה. של הולך על גחון שהוא הנחש הוא מאותן שאינם הולכים על גחון ממש אלא שיש להם סימני רגלים מעט אלא שהם מתגלגלים על מעיהם כעין הנחש והדומה לדומה של הולך על ארבע שהוא העקרב הוא מאותן שאין רגליהם כל כך נכרים וכן הנדל שהוא הנקרא בלשון יון פוליפודר"ו יש מינים שהם מרבים רגלים קרובים לנדל ויש אחרים שרגליהם מועטים ורחוקים מהם אבל מ"מ יש להם יותר מארבע רגלים משום הכי תנא את הדומה לדומה:

מג

אל תשקצו באכילתן. כלומר לא תאכלום שאין שקוץ נפש נופל אלא על המאכל:

ולא תטמאו בהם ונטמתם בם אם אתם מיטמאין בהם בארץ אף אני מטמא אתכם בעולם הבא. כדתניא ביומא בשלהי פרק אמר להם הממונה אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה שעבירה גוררת עבירה אפילו מעבירה לעבירה אחרת וכ"ש באותה עבירה עצמה נטמא מלמטה מטמאין אותו מלמעלה פירוש אם הוא מטמא עצמו בעולם הזה מטמאין אותו בעולם הבא שהקב"ה שהוא קדוש וטהור גועל בהם ומרחיקם כמו הטמאים ובת"כ שנינו אם מיטמאין אתם בהם סופכם ליטמא בם:

מד

כי אני ה' אלהיכם כשם שאני קדוש שאני ה' אלהיכם כך והתקדשתם כו'. אמר כשם שאני קדוש אע"פ שלא נזכר לשון קדושה לבד כי אני ה' אלהיכם מפני שאין טעם לומר כי אני ה' אלהיכם לכן והתקדשתם אלא כי אני ה' קדוש לכן והתקדשתם אתם גם עצמכם כמוני שאי אפשר לפרש זה אלא אם כן הוא בכח המאמר הוצרך לומר אחר כשם שאני קדוש שאני ה' אלהיכם כלומר שבכלל מאמר אני ה' אלהיכם הוא שאני קדוש כי אין קדוש כה' אבל בת"כ שנו כשם שאני קדוש כך אתם היו קדושים כשם שאני פרוש כך אתם היו פרושים ונראה שהם סוברים שמאמר כי אני ה' אלהיכם דבק עם לא תטמאו בהם שפירושו שתהיו פרושים מן המאכלות הטמאות כשם שאני ה' אלהיכם פירוש מכל הנבראים ומאמר והתקדשתם דבק עם כי קדוש אני הבא אחריו ולכן צ"ל שגם רש"י ז"ל הכי דריש לה שוהתקדשתם דבק עם מה שאחריו והא דקאמר שאני ה' אלהיכם אחר מאמר כשם שאני קדוש אינו אלא לפרש קרא דאני ה' אלהיכם יתירא שהיה די לומר והתקדשתם כו' כי קדוש אני ה' שפירושו כשם שאני קדוש כך קדשו גם אתם את עצמכם ופירש בזה שמפני שאני ה' אלהיכם אתם מחוייבים שתהיו מתדמים לי שכשם שאני קדוש כך תהיו קדושים:

קדשו עצמכם למטה והייתם קדושים לפני שאני אקדש אתכם למעלה. דקרא דוהייתם קדושים קרא יתירא הוא שהיה די לומר והתקדשתם כי קדוש אני לפיכך פירש ואמר והתקדשתם למטה והייתם קדושים למעלה ומפני שהקדושה שלמטה היא בידם ושלמעלה אינם בידם הוצרך לומר גבי והתקדשתם קדשו עצמכם למטה וגבי והייתם קדושים שאני אקדש אתכם למעלה ובעולם הבא:

ולא תטמאו את נפשותיכם לעבור עליהן בלאוין הרבה. דאל"כ למה לי הרי כתוב לעיל ולא תטמאו בהם והיינו דאמר אביי בפ"ק דפסחים אכל פוטיתא לוקה ארבע אכל נמלה לוקה חמש צרעה לקה שש ופרש"י אכל פוטיתא שרץ המים לוקה ד' חד לאו כתיב בשרץ המים בת"כ וחד במשנה תורה ושני לאוין כתובים בת"כ בשקצים סתם אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם והכא לא כתיב על הארץ ומשמע בין שרץ הארץ ובין שרץ המים הרי ארבע:

מו

להבדיל לא בלבד השונה אלא שתהא יודע ומכיר ובקי בהן. בת"כ פי' הא דמזהיר רחמנא בכולה להבדיל בין טמא לטהור לא בלבד שילמוד וידע הלכותיהם וסימניהם שאע"פ שלמד כל תורותיהן אינו נפטר עד שיטרח להכירן אי זהו הטמא ואי זהו הטהור:

בין הטמא ובין הטהור צ"ל בין חמור לפרה והלא כבר מפורשים הם אלא בין טמאה לך לטהרה לך בין נשחט חציו של קנה לנשחט רובו. בת"כ פי' והלא כבר נתפרשו סימניהם בפי' דכתיב זאת החיה אשר תאכלו וקא מפרש סימנים שלהם אי זהו טמא ואי זהו טהור ואם כן לא נאמר להבדיל בין הטמא ובין הטהור אלא להבדיל בין טמאה לך לטהורה לך פי' טמאה על ידי פעולותיך וטהורה על ידי פעולותיך שאם שחטת בה כל הושט וחציו של קנה בלבד טמאה אותה באכילה אף על פי שהיא טהורה ואם שחטת בה כל הושט ורובו של קנה טהרת אותה באכילה:

ובין החיה הנאכלת צריך לומר בין צבי לערוד והלא כבר מפורשים הם אלא בין שנולדו בה סימני טרפה כשרה לנולדו בה סימני טרפה פסולה. ובת"כ שנינו אלא בין טרפה כשרה לטרפה פסולה והכי פירושא טרפה לאו דוקא אלא כל בהמה שבאה עליה שום הכאה בגופה נקראת טרפה והכי קאמר בין בהמה שיש בה מכה שאינה נפסלת בה כגון נקבה הגרגרת נפחתה הגלגולת ולא נקב קרום של מוח וכיוצא בהן והן ששנו חכמים ואלו כשרות בבהמה והיא האמורה מה החיה הנאכלת ובין בהמה שיש בה מכה שנפסלת בה והן הי"ח טרפות ששנו חכמים בהן אלו טרפות בבהמה והיא האמורה פה החיה אשר לא תאכל ורש"י ז"ל גורס בין שנולדו בה סימני טרפה כשרה לנולדו בה סימני טרפה פסולה ושניהם עולים בקנה אחד:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.