גליון מהרש"א/יורה דעה/כח

גליון מהרש"א ‏ יורה דעה כח

(סעיף א ש"ע) השוחט חיה או עוף. במדרש תנחומא פרשת בראשית ע"פ הן גרשת בשעה שהרג קין את הבל לא היה יודע מה לעשות, זימן לו הקב"ה ב' עופות טהורים והרג אחד את חבירו וחפר בידיו וקברו, וממנו למד קין וחפר וקבר את הבל, לפיכך זכו העופות לכסות את דמן.

(שם) צריך לכסות את דמו. וגם באפר חם שרי, ט"ז או"ח סימן תצ"ח ס"ק ט"ו.

(הג"ה) אבל השחיטה כשרה. הב"י כתב דבספר א"ה הוכיח זה מהגמרא, וראיתי בספר דברי חמודות להגאון להתוס' יו"ט על הרא"ש ריש פרק כיסוי הדם שכוונתו על האי דסוף פרק זה דף פ"ח סוף ע"ב בשר שאמר א"א כו' מצוה איכא הנאה ליכא. ולדעתו דיש להסס בראייתו זו דודאי אפר פרה אי לא היה מטהר היה הטמא נשאר בטומאתו ואיכא הנאה, אבל כיסוי אילו הוסיפה התורה המצוה גבי חיה ועוף היה דינן כבהמה דניתר בשחיטה לבד וא"כ אין הנאה ממצוה זו, אבל י"ל לדעתי שכיון על האי דריש פירקין פ"ה ע"ב. וא"א דבלא כיסוי אסור באכילה למה לא יכסה כמו דשוחטין לחולה אף דאפשר לומר לעובד כוכבים לנחור, משום דאיסור זה שחיטה הוא שעומד לפניך וכמ"ש הר"ן יומא דאילו היה חול היו שוחטין ה"ה כיסוי דהוא שחוט ויוכל לאכול מ"מ כיון דבלא כיסוי אסור לאכול נכסה שיאכל בהיתר, וע"ש בהר"ן יומא פרק יום הכיפורים דאף אם יש נבילה לפנינו אנו שוחטין, ובביצה דף ח' סוף ע"ב א"ר שחט מעיו"ט אין מכסין אותו ביו"ט, וכתב רש"י ומשום אימנועי משמחת יו"ט ליכא דמשום דלא מכסי דם לא מיתסר בשר באכילה, ולרמב"ן שם, עיין בהר"ן שם דמה שאמר רבה בסמוך גלגל עיסה מעיו"ט ומפריש ממנה חלתה ביו"ט שייכה בהדי האי דשחט ציפור לומר אף דאין מכסין היינו משום דלא ממנע משמחת יו"ט שהרי מותר לאכלו כו' משא"כ בגלג עיסה (בארץ ישראל) ולפי"ז מוכח מגמרא דין זה, גם שם סוף דף ח' שחט בהמה חיה ועוף ונתערבו דמן אין מכסין, והיינו משום דיש כח בידי חכמים לעקור דבר מה"ת בשוא"ת וככתוב בתוס' שם. וא"א דאסור באכילה, א"כ הוי קום ועשה, מיהו בזה י"ל דבאמת אסור באכילה.

(סעיף ב' ש"ע) חייב לברך קודם שיכסה. לכאורה חילוק בזה מברכת שחיטה, דעל הכיסוי שאינו הכשר אוכל צריך לברך מעומד, (עיין סעיף א' בהגה"ה), ע' גליון סימן שכ"ח ס"א לקמן.

(ש"ך סק"ה) וכן אין מברכין שהחיינו על קידושי אשה. על קידושיה י"ל דעל הכשר מצוה לא תקנו שהחיינו והרי אם אין דעתו לבא עליה (או מי שאינו יכול להוליד ואינו רוצה לבעול אותה) אינו מצוה לקש, עיין בספר המצות לרמב"ם עשה רי"ג כתב צונו לבעול בקידושין, משא"כ כיסוי דאם שחט חייב לכסות אף שאינו רוצה לאכול, לקמן סעיף י"ח. ואם לא כיסה נמי מותר לאכול א"כ אינו הכשר כי אם עצמות המצוה בפ"ע. וציצית נמי דאינו חייב כי אם כשלובש בגד של ד' כנפות הוי רק כהכשר להבגד. ולרמב"ם דמברך על ציצית, י"ל על פי דברי המרדכי [הלכות ציצית רמז תתקמ"ד] במג"א סימן י"ג סק"ח דבאין יכול להטיל ציצית מותר ללבוש בלא ציצית, וע"כ אינן כהכשר מצוה דלא אסור ללבוש בלי ציצית כמו דאסור לאכול הבשר אם אינו יכול לזבוח:

(סעיף ח' ש"ע) ואם לא כיסה וראהו אחר חייב לכסות. ואפי' במצוה עצמה ואף אם א"צ להגמר כי אם לכתחילה מ"מ אם לא גמרה וראה חבירו חייב הוא לגמרה (חוץ משחיטה ע' גליון לעיל ס"ב ריש סעיף י') תש' בית יעקב סימן ל"ב, ודייק ליה מקושיית התוס' יומא דף ל"ג.

(סעיף ט"ו שו"ע) שאין צריך לכסות כל הדם. ר"ל שא"צ לגרר. וכן אי"צ להמתין אבל דם שבגומא צריך לכסות כולו, וגם לכתחילה צריך להדר שיהא יכול לכסות כולו, דאל"כ קשה מלקמן סעיף י"ח ל"ל לנחור יכסה טיפה אחת ובשאר יעשה צרכו, גם יקשה חולין פ"ה סוף ע"ב בנפל ליה יאניבא בכיתנא ל"ל להגיה צא טרוף צא נחור. ת' בית שלמה לר"ש חסין עלה ל"ג סימן ט"ו

(סעיף י"ז ש"ך ס"ק כ"ד) משמע דאינו רשאי לכסות. ולכאורה הוא מוכרח דהא בכל גווני פטור וכדאיתא בגמרא באשפה מה איכא למימר, וקשה בעפר מוכן לו למה יפטור כיון דקיי"ל היכא דאיכא לברורי לא סמכינן ארובא לעיל סימן א' ס"א, ומה לי אפשר לברר או אפשר לתקן בקל בלי טורח, ואולי יש חילוק בין לברר ובין לתקן, גם י"ל כיון דזהו דלעיל למד הר"ן מחזקתו בדוק דאמרינן אי איתא קמן לשייליה. וקשה איך ילפינן רוב מחזקה, וצ"ל דרוב דיש לנגדו חזקת איסור לא עדיף עדיפות הרוב על החזקה מן חזקת איסור, וא"כ בנידון דידן אדרבה חזקת איסור של בהמה מסייעת לפטור מכיסוי, ועיין ש"ך סימן פ"ג ס"ק י"א, שוב מצאתי חילוק זה בין רוב דליתא לחזקה לנגדה דא"צ לברורי לבין רוב שחזקה מנגדתה בספר מעדני יו"ט פ"א דחולין סימן ט"ז אות ח' דכ' דמש"ה בטריפות הריאה סמכינן ארוב כשירות מדינא, וכתבו בשם הרמב"ם וראיתי עוד שם בספרו דברי חמודות אות נ"ב לחלק בין רוב דתלו במעשה, וגם זה נכון כאן דרוב מקולקלין אינו צריך מעשה, וצ"ע בש"ך לקמן [חסר], ראיתי בתש' מים עמוקים סימן ל"ח, חילוק [חסר] השוחט איכא טירחא, ותמה אני דהא התם אם יבדוק והיה בירור ונהי דמשום תיקון אינו חייב לחייב מטעם בירור, וכי מגרע גרע מה שיהיה תיקון ג"כ גם לשון הגמרא שם בפסחים לאטרוחי להאי מה שנראה שפת יתר דכבר ידענו שזאת היה האיבעיא, ואי א"ל דמתחילה היה אפשר לפרש האיבעיא אם צריך לשיולי, דלא הול"ל לשון מה נ"מ לשיולי, אלא נראה דהש"ס בא ליישב דלא אקשי מ"מ לחייבו לבדוק, וע"כ רמז לנו החילוק בין לשיולי בין לבדוק דזהו טירחא, וע' בהר"ן ריש פסחים דמדאורייתא סגי' בבדיקה לבד ואף אם ימצא חמץ לא יהיה עובר למפרע דחזקה דאורייתא היא וכדין סמך עלה ולכאורה איך יסמוך כיון דאפשר בביטול, וא"ת דזהו דאפשר לברורי מבררינן הוא רק דרבנן, מ"מ מקשה רב דאמר הבודק צריך שיבטל למה צריך לטעם גלוסקא יפה ויהיה חס עליו לשורפה, ולמ"ש דאפשר לתקן מתקנינן לא אמרינן ניחא, ועי' ט"ז לקמן סימן קפ"ז סק"ט והא שם ליכא חזקת איסור ומ"מ צריך לברר.

(סעיף י"ח ש"ע) אע"פ שאינו צריך אלא לדם. התוס' יו"ט בספרו דברי חמודות על הרא"ש פרק כיסוי הדם סימן ח' אות י"ד על דין שמותר לדבר בין שחיטה לכיסוי דמובא לעיל סימן י"ט ס"ד כ' בזה"ל לא דמי להא דלסמוך נטילת ידים לסעודה אע"ג דיש לסעודה ברכה בפני עצמה דשם נטילת ידים משום הסעודה היא אבל בשחיטה לאו משום הדם הוא אלא לאכול הבשר.

(סעיף כ' ש"ע) לא יכסה עד שיבדוק הריאה. עיין סימן ל"ג מ"מ בהגה"ה דנקובת הוושט ע"י הלעטה שכיח יותר מסרכות הריאה, ועיין סל"ט ס"ב בהג"ה דבחיה לא מצויה סרכא כמו בבהמה, וא"כ יש ללמוד במכל שכן דאוזות שמלעיטי' שאין לכסות עד אחר בדיקה הושט, ועי' תש' שער אפרים סימן ס' וס"א אלא שבתשו' צ"צ סימן קט"ו כתב דשאני חיה דהשוחט הוא שיבדוק ולא אתי לידי תקלה שלא לכסות כלל כו', משא"כ באווזות דחיישינן דלמא אשתלי לכסות משום הכי סמכינן ארוב, וע"ש עוד טעם נהי דקוץ מצוי יותר מ"מ אין הטריפות מצוי כ"כ אבל סרכא אינו בלא נקב והמתמעכת אינו סרכא כלל.

(שם) עד שיבדוק הריאה. מה שהקשה בהגה"ה ס' בית הילל א"כ נימא ושפך כו' יצא זה שמחוסר בדיקה כמו דאמרינן חולין פ"ד א' יצא זה שמחוסר בדיקה כו' ל"ק ולא מידי, דהכא אם לא היה אפשר לבדוק נמי היה חייב בכיסוי משום רוב אך מספק ברכה כל דאפשר לברורי כמ"ש בש"ך, וכבר השיגו בתש' בית שלמה לר"ש חסין עלה ל"ד א', ומ"מ צל"ע מכתבו גט על קרן של פרה אף דיכול ליתן כל הפרה וא"צ לקצץ הקרן מ"מ אם קוצצו פסול משום יצא זה שמחוסר כתיבה וקציצה, וי"ל דחדא לריעותא מיהו בעי או דהוא בגופיה אז אף שאי"צ לו או דצריך לו אז אף שאינו בגופיה כמו פדי', אבל הכא בבדיקה תרווייהו ליתא אינו בגופו ואינו צריך לו, אך עדיין קשה מהאשה כותבת את גיטה ומקנהו לבעל דכתב הר"ן דלא יצא זה שמחוסר קנין משום דאינו בגופו ומ"ש מפדיה.

(הגה"ה) רק שמחמירים בו. ומה דאסור רק מדרבנן חייב בכיסוי, עי' שעה"מ פ"ה מאישות ה"א ריש עלה י"ד וראייתו מחולין פ"ו א' לא מבעי כו' אבל צא נחור אימא אין שחיטה לעוף מה"ת וליבעי כיסוי, והרי מ"מ מדרבנן אסור העוף בלא שחיטה.

(ש"ך ס"ק כ"ז) כיון דאפשר לברורי מבררינן. עי' בגליון לעיל בסמוך ש"ך ס"ק כ"ד.

(שם ס"ק כ"ז) לפטור מכיסוי. וי"ל כיון דספק מה"ת לחומרא, ואף לרמב"ם [טומאת מת פ"ט הי"ב], כיון דיש חזקת איסור ואסור לנו באכילה לא קרינן ביה אשר יאכל לדידן דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, פמ"ג בפתיחה להלכות שחיטה שורש ד'.

(סעיף כ"א שו"ע) מי שאין לו עפר לכסות. צע"ק ממ"ש בט"ז ובמג"א בשו"ע או"ח סימן י"ג [ט"ז סק"ה, ומג"א סק"ח] בשם מרדכי [הלכות ציצית רמז תתקמ"ד] כיון דל"א תורה לא תלבש בלא ציצית משום הכי בשבת דא"א להטיל בו שרי ללבשו בלא ציצית (כמו בבית שאין בו מזוזה ומעקה דאין איסור לכנוס בו), ולהט"ז שם משמע גם מדרבנן שרי, ולכאורה ה"ה בחול כשאי אפשר לו להשיג ציצית, ועי' ס"א בהגה"ה.

(סעיף כ"ג ש"ך ס"ק ל"ה) אבל בשרופים מכסים. ע' מל"מ פ"ח מעבודת כוכבים ה"ו.

· מעבר לתחילת הדף