מזרחי/שמות/לד: הבדלים בין גרסאות בדף
(תיקון העלאת מזרחי שמות ע"פ אוצר:משימות פתוחות) |
מ (←top: סדר בשורות, תגים, רווחים, תבניות וכו' (בוט)) |
||
שורה 1: | שורה 1: | ||
{{ניווט כללי עליון}} | |||
{{הועלה אוטומטית}} | {{הועלה אוטומטית}} | ||
== ב == | == ב == |
גרסה אחרונה מ־19:55, 20 ביולי 2020
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ב[עריכה]
נכון מזומן. כמו ושלחו מנות לאין נכון לו. לא מכוון כמו הנה אמת נכון הדב':
ה[עריכה]
ויקרא בשם יי מתורג' וקרא בשמא דיי'. פי' ויחוייב מזה שיהי' משה הקורא שאלו היה השם הקורא היה מתורג' וקרא בשמא יי' שפירושו ויקרא יי' בשם:
ו[עריכה]
ה' הוא מדת רחמים אחת קודם שיחטא ואחת לאחר שיחטא וישוב. בפ"ק דר"ה יי' יי' אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא ויעשה תשובה ופירושו אע"פ ששניהם מדת רחמים מ"מ נמנו לשתי מדות מפני שהאחת קודם שיחטא פירש מרחמת על בריותיו ועושה עמהם טובה אע"פ שגלוי לפניו שהן עתידין לחטוא והאחר' אחר שיחטא וישוב אל יי' שאז ירחמהו ויעשה עמו טובה:
אל אף זו מדת רחמים כו'. במכילתא ומה שלא נתן טעם למה נמנה מדה לעצמה כמו שנתן טעם בשתי מדות יי' יי' מפני ששתי מדות יי' יי' שוות ברחמים ששתיהן בשם בן ד' אבל מדת אל אע"פ שהיא מדת רחמים אינה שוה למדת רחמים של שם בן ארבע שהרחמים מדרגות רבות הן ולכן נקראו הראשונות בשם בן ד' וזאת בשם אל:
ארך אפים מאריך אפו ואינו ממהר ליפר' שמא יעשה תשובה. שאעפ"י שהמדה השנית משתי מדות יי' יי' מרחם עליהם אחר שיחטאו זהו כשיעשו תשובה מיד שמרחם עליהם ומוחל להם אבל זו מאריך להם ועומד ומצפה שמא יעשו תשובה:
ורב חסד לצריכים חסד שאין להם זכיות כל כך. ואינם כדיים לקבל טוב' עם כל זה מטה כלפי חסד ועושה להם טובה שאעפ"י שהאחת משתי מדות יי' יי' מרחמת את בריותיו ועושה עמהם טובה אף על פי שגלוי לפניו שחטאו ה"מ כשעדיין לא חטאו אבל זו אע"פ שחטאו כבר ואין זכיותיהן יכולין להגן עליהם מפני שהן מועטות הוא מטה כלפי חסד ומרחם עליהם:
ז[עריכה]
נוצר חסד שהאדם עושה לפניו. לא החסד שיש לו לשם לעשות עמו וכי נוצר לא יפול רק על העשוי כבר:
מנקה הוא לשבים לא ינקה לשאינם שבים. כדתניא בפ' יום הכפורים רבי אליעזר אומר א"א לומר נקה שכבר נאמר לא ינקה ואי אפשר לומר לא ינקה שכבר נאמר נקה הא כיצד מנקה הוא לשבים ואינו מנקה לשאינם שבים ואף על פי שהמדה השנית משתי מדות יי' יי' יש לה זה שהיא מרחמת לשבים אותה היא לעשות להם גם כן טובה אף על פי שחטאו אבל המדה הזאת מוותרת לו את העון ומנקה אותו כאלו לא עשאו אבל לא שעושה להם גם כן טובה שזהו ההפרש שבין פשוטו למדרשו שמפשוטו משמע שאינו מותר העון לגמרי אלא נפרע מעט מעט ומדרשו הוא שמותר העון לגמרי:
ט[עריכה]
ילך נא אדני בקרבנו כמה שהבטחת ואם עם קשה עורף הוא וימרו בך ואמרה על זו פן אכלך בדרך אתה תסלח לעונינו יש כי במקום אם. אמר כמה שהבטחת דאל"כ מה הבקשה הזאת הרי כבר נאמר לו פני ילכו והניחותי לך גם פירש כי עם קשה עורף הוא אם עם קשה עורף הוא מפני שלא יתכן להיות העם קשה עורף סבה על שילך השם בקרבם שהרי למעלה מזה כתוב אמור אל בני ישראל אתם עם קשה עורף רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך כלומר ולפיכך טוב לכם שאשלח מלאך ואין ראוי לבא בקרבך אני בעצמי ואיך יתכן לומר לו עתה ילך נא יי' בקרבנו מפני שעם קשה עורף הוא רק פירושו בהכרח ואם עם קשה עורף הוא וימרו בך אל תמנע מלבא בקרבם כי אתה תסלח לעונינו ולחטאתינו ונחלתנו ומפני שפחד פן יאמר האומר שאין כי במקום אם אמר ויש כי במקום אם:
ונחלתנו שתתן לנו נחלה מיוחדת זאת היא בקשה ונפלינו אני ועמך וכו'. פי שתתן לנו נחלה מיוחדת שהיא השרו' שכינתך בנו וכו' ומפני שעל הבקשה הזאת של ונפלינו אני ועמך כבר באתהו התשובה גם את הדבר הזה אשר דבר' אעשה ולא היה צריך לאומרו כאן הוצרך לומר וזאת היא בקשת ונפלינו אני ועמך כו' כלומר שהזכיר פה מה שבקש בראשונה:
י[עריכה]
כורת ברית על זאת. על בקשת ונפלינו והוא הכתוב אחריו נגד כל עמך אעשה נפלאות שהוא פירש ונפלינו:
טו[עריכה]
ואכלת מזבחו כסבור אתה שאין עונש באכילתו ואני מעלה עליך כמודה בעבודת' שמתוך כך אתה בא לקחת מבנותיו לבניך. הוצרך לומר כסבור אתה שאין עונש באכילת זבחו מפני שקודם זה כתוב השמר לך פן תכרות ברי' ליושב הארץ כו' כי את מזבחותם תתוצון כו' כי לא תשתחוה לאל אחר כי יי' קנא שמו כו' וא"כ מהו זה שחזר וכתב עוד פן תכרות ברית ליושב הארץ וגו' וקרא לך ואכלת מזבחו לפיכך פרש"י כסבור אתה שאין עונש באכילתו ויהיה פירוש פן תכרות ברית ליושב הארץ שמא תעלה על דעתך לומר שאין האסור והאזהרה אלא בעבודות שלהן בלבד כגון מזבחותן ומצבותן ואשריהם והשתחוית אלהיהן אבל שתכרות ברית להם כדי שתהי' אוכל מזבחי אלהיהם יחד עמם בחברה אחת בלבד אתה סבור שאין בכך כלום לפיכך חזר ואמר אל יעלה על דעתך זה שאם תעשה זה מעלה אני עליך כמודה בעבודת' מפני שמתוך כך אתה בא לקחת מבנותיו לבניך והיינו דכתיב אחריו ואכלת מזבחו ולקחת מבנותיו לבניך כו' והזנו בניך אחרי אלהיהם וזהו ששנינו בפ"ק דעבודת כוכבים ר' שמעון בן אלעזר אומר ישראל שבחוצ' לארץ עובדי עבודת כוכבים בטהרה הם כיצד כותי עושה משתה לבנו ומזמן כל היהודים שבעירו אע"פ שאוכלים ושותים משלהם מעלה עליהם הכתוב כאילו אכלו מזבחי מתים שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו מאי וקרא לך משע' קריאה:
יט[עריכה]
וכל מקנך תזכר אשר תזכר בפטר שור ושה אשר יפטור זכר את רחמה. פירש שיחסר אשר מן תזכור כמו שיחסר מן את הדרך ילכו בה ובי"ת מן פטר שור ושה כמו שיחסר מן שבי אלמנה בית אביך כאילו אמר וכל מקנך אשר תזכר בפטר שור ושה ופירושו וכל מקנה אשר יפטור זכר את רחמה והוסיף בי"ת על פטר מפני שתזכר שב על המקנה שהיא היולדת לא על הפטר:
כ[עריכה]
תפדה בשה נותן שה לכהן והוא חולין בידו ופטר חמור הותר בעבודה לבעלים. אעפ"י שקדשים שנפל בהם מום ונפדו אינם מותרים בגיזה ועבודה והרי הן באיסורן וגם אותן שנתנו בפדיונן אינם מותרים בגיזה ועבודה כיון שנכנסו במקומן:
ללמד על הענקו של עבד עברי שהוא חמש סלעים. מג"ש דריקם ריקם דכתיב הכא ובהענקה מה פדיון הבן ה' סלעים אף הענקה דעבד עברי ה' סלעים ומדהוה ליה למכתב ריקם דהענקה לבסוף וכתביה ברישא לומר לך שדי ריקם אצאן רקים אגורן ריקם איקב לחייב חמש סלעים מכל מין:
כא[עריכה]
בחריש ובקציר למה זכר חריש וקציר יש מרבותינו אומרים על חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית ללמדך שמוסיפין מחול על קדש כו'. בפרק קמא דר"ה לדברי ר' עקיבא ופי' רש"י שלא יחרוש שדה לבן בערב שביעית חרישה שיועיל לשביעית והוא מה ששנינו עד מתי חורשין שדה הלבן ערב שביעית עד הפסח וקציר של שביעית היא תבואה שהביא' שליש בשביעית אתה נוהג בה מנהג שביעית בשמינית דאי אשבת דסמיך ליה קאי מאי בחריש ובקציר תשבות וכי הני לחודייהו הוא דאסירי שאר מלאכות לא וקרא דועניתם את נפשותיכם דדרשינן מינה יכול בתשעה ת"ל בערב אי בערב יכול משתחשך ת"ל בתשעה הא כיצד מתחיל ומתענה והולך מבע"י מכאן שמוסיפין מחול על קדש אינו אלא אליבא דר' ישמעאל אבל ר' עקיבא מוקי לה לכדתני חייא בר רב מדפתי דתני חייא בר רב מדפתי ועניתם את נפשותיכם בתשעה וכי בתשעה מתענין והלא בעשרה מתענין אלא לומר לך כל האוכל ושות' בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי כדאיתא התם אבל ליכא למימר משום דמקרא דמבחריש ובקציר תשבות לא משתמעי שבתות וי"ט וי"ה דא"כ הא דבעי הגמרא ורבי עקיבא האי ועניתם את נפשותיכם מאי עביד ליה ומשני ההוא מבעי ליה לכדתני חייא בר רב מדפתי הוה ליה לשנויי ההוא לאיתויי שבתות וי"ט וי"ה בחיוב תוספת הוא דאתא דאלו מקרא דבחריש ובקציר לא משתמע אלא לתוספת שביעית אלא עכ"ל דלר' עקיבא כולהו ילפי משביעית וא"ת אי הכי למאן דיליף תוספת מקרא דוענית' לשתוק קרא מתשבתו שבתכם ולילף שבתות וימי' טובים מיום הכפורים יש לומר דאע"פ כן כתבו להו בהדיא שכמה דברים יש בתורה שאפילו אם לא היו נכתבים היינו יכולים ללמדם באחד מן המדות שהתורה נדרשת בהן וכבר אמרו בהדיא מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא:
ואין צריך לומר חריש וקציר של שביעית שהרי כבר נאמר שדך לא תזרע וגו'. וא"ת נימא אצטריך קרא דבחריש לאשמעינן דלקי עלה בשביעית ולאפוקי ממ"ד בריש מ"ק דחורש בשביעית לא לקי דמכדי זמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה למאי הלכתא כתבינהו רחמנא למימרה דאהני תולדות הוא דמחייב אתולדה אחרינא לא מיחייב ואע"ג דבקרא דבחריש לא כתיב אלא עשה גרידא מ"מ כיון דכתביה רחמנא גבי הדדי עם הקציר ואמר בחריש ובקציר תשבות כי היכי דקציר בלאו כדכתיב את ספיח קצירך לא תקצור הכי נמי חריש בלאו יש לומר דעיקר דיוקא דתוספת שביעית מקציר הוא מדכתיב שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור ואח"כ כתיב את ספיח קצירך לא תקצור אלמא קרא דבקציר תשבות לא אצטריך ודרשינן ליה לתוספות וכיון דחריש וקציר כתיבי גבי הדדי ההיא דרשא דקציר הויא נמי לחריש כך כתבו התוספות ומדקציר לתוספ' חריש נמי לתוספ' חד לכניסתו וחד ליציאתו:
יצא קציר העומר שהיא מצוה ודוחה את השבת. פירוש מה חריש אין לך של מצוה ואפי' לחרוש לצורך לדעת עומר ושתי הלחם אני אוסרו לך בשבת אף קציר שאני אוסר לך של רשות הוא ולא של מצוה שאפילו מצא קציר מצוה לקצור ויש לך ללמד מכאן שדוחה את השבת והיינו על דעת ר' ישמעאל דדריש קרא דועניתם לתוספת ודרש' דחייא בר רב מדפתי לית ליה ומ"ה דריש קרא דבחריש ובקציר להקיש קציר לחריש מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר שהיא מצוה אבל ר' עקיבא דס"ל דקרא דועניתם לדרשא דחייא בר רב מדפתי הוא ולא לתוספת דריש קרא דבחריש ובקציר תשבות לתוספ' ולא להקיש קציר לחריש לומר מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר שהוא חובה דאיהו ס"ל כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינה דוחה שבת וקסבר נקצר שלא כמצותו כשר כרבי וא"ת כיון דמקרא דמקץ ז' שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות שבפרשת וילך משמע דבשנה ראשונה של שמטה קמיירי ולמה נקראת שנת השמטה שעדיין שמטה נוהגת בה כגון בקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית וכדפרש"י שם אם כן לרבי עקיבא דדריש קרא דבחריש ובקציר תשבות לתוספת מחול על הקדש למה לי תיפוק לי מקרא דמקץ שבע שנים דמוסיפין מחול על קדש כבר תרצו התוספות בזה דאי מקרא דמקץ ז' שנים ה"א דהא דנוהג מנהג שביעית בשמינית היינו לאסור פירות שביעית בשמינית בסחורה ולחייבן בביעור ושאר דיני פירות שביעית אבל לחרוש ולקצור ולעדור לצורך אותה תבואה של שביעית שהוא דבר התלוי בעבודת הארץ כיון דנפקא שביעית שריא אפילו לצורך פירות שביעית להכי אצטריך קרא דבחריש ובקציר תשבות לאסור אף החריש והקציר דלצורך פירות שביעית אע"פ שהן תלוין בעבודת הארץ אך קשה אי הכי לרבי ישמעאל דנפקא ליה אסור התוספות מקרא דועניתם למה לי תיפוק ליה מקרא דמקץ שבע שנים ולר' עקיבא נמי לכתוב קרא דבחריש ובקציר תשבות ולשתוק מקרא דמקץ ז' שנים שנת השמטה וצ"ע:
כב[עריכה]
בכורי קציר חטים שאתה מביא בו שתי הלחם מן החטים. לא שחג שבועות הוא זמן בכורי קציר חטים רק מפני שבחג השבועות מתחילין להקריב מנחה מן החטים החדשים:
כג[עריכה]
כל זכורך כל הזכרים שבך. לא כל הזכרים שלך כי הזכרים אפילו הקטנים אינם שלך שפירושו ברשותך כ"ש אלה המחוייבי במצות ראיה רק פירושו הזכרי' הנמצאי' בך ומה שאמר כל הזכרי' איננו מפני שזכורך כמו זכריך שהרי זכורך מורה על הכלל וזכריך מורה על רבוי זכרים רק מפני שהמכוון מהם אחר וכן כתב הרד"ק בשרש זכר ושם הכלל יראה כל זכורך אבל רז"ל נשתמשו בשם זכור במקום זכר ולשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד דאל"כ לא תפול עליו מלת כל ואיך אמר כל זכורך:
כד[עריכה]
לכך אני קובע לך שלש רגלים הללו. דאל"כ מאי כי אוריש מה נתינת טעם יש בו:
כה[עריכה]
לא תשחט על חמץ דם זבחי לא תשחט את הפסח ועדיין החמץ קיים אזהרה לשוחט או לזורק או לאחד מבני החבורה. הודיע לנו בזה שהמקרא הזה מסורס וקצר מסורס כאילו כתוב לא תשחט זבחי על חמץ וקצר כאילו כתוב לא תשחט זבחי ולא תזרוק דמו על חמץ ולפיכך אמר אזהרה לשוחט ולזורק וכן כתב הרמב"ם ז"ל אחד השוחט ואחד הזורק את הדם ואחד המקטיר את האמורים אם היה ברשות אחד מהם או ברשות אחד מבני החבורה כזית חמץ בשעת הקרבתו הרי זה לוקה ופירש זבחי פסחי דבר הלמד מעניינו מה כתיב בתריה ולא ילין לבקר זבח חג הפסח גם פירש על חמץ בעוד שהחמץ קיים לא עליו ממש כפי המובן ממנו כדרבא דאמר רבא בפ"ק דפסחים לא תשחט את הפסח ועדיין החמץ קיים אבל ממה שאמר או לאחד מבני החבורה שזה אינו דבק אלא על החמץ הנמצא בעת השחיטה או בעת הזריקה ברשות שום אחד מבני החבורה יחוייב בהכרח שנפרש המאמר הזה של רש"י שהאזהרה היא שלא יהיה החמץ מצוי בעת שחיטת הפסח לא לשוחט ולא לזורק ולא לא' מבני החבורה אבל לא שפירש בזה מי הוא העובר אם הוא השוחט או הזורק או כל אחד משניהם ויהיו כאן שתי אזהרות אזהרה לשוחט מאמרו לא תשחט ואזהרה לזורק מאמרו לא תזרוק.:
ולא ילין כתרגומו אין לינה מועלת בראש המזבח. פירש אע"פ שהלינה פוסלת בקדשים כדכתיב ולא ילין לבקר זבח חג הפסח מ"מ אם עלו אמוריו בראש המזבח אף על פי שלא נקרבו אינן נפסלים בלינה מפני שפירוש ולא ילין לבקר הוא כשהיא חוץ מן המזבח כמו שתרגום אנקלוס אבל כשעלו על ראש המזבח אינם נפסלים בלינה ופירש אין לינה מועלת אינה מועלת לפסול כאילו אמר אינה פוסלת או פירוש מועלת מלשון מעילה שפירושו כמו פוסלת:
זבח חג הפסח אמוריו. שפירוש ולא ילין לבקר שלא יקרב אחר עמוד השחר והפסח אינו נקרב אלא אמוריו:
ומכאן אתה למד לכל הקטר חלבים ואברים. מדהוה ליה למכתב ולא ילין לבקר חג הפסח מאי זבח לרבות כל הזבחים שנפסלין בלינה:
כו[עריכה]
ראשי' בכורי אדמתך משבעת המינין האמורין בשבח ארצך ארץ חטה ושעורה וגו'. מהכא משמע שממלת אדמתך הוא דקא דייק כאילו אמר משבח אדמתך דאי מג"ש דארץ ארץ הא לא כתיבא הכא אלא אדמתך ואלו בפרשת והיה כי תבא כתב אין כל הפירות חייבין בבכורים אלא ז' המינין בלבד נאמר כאן ארץ ונאמר להלן ארץ חטה ושעורה מה להלן מז' המינין שנשתבחה בהן א"י אף כאן משבח א"י אלמא מג"ש דארץ הוא דמפיק לה. ושמא י"ל זו היא אדמתך זו היא ארצך כדתניא בת"כ ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה זו היא ביאה מה שיבה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף ביאה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אי נמי משום דנפקא לן מג"ש דארץ ארץ שאין הבכורים נוהגים אלא בז' המינים בלבד הוצרך לפרש פה דבכורי אדמתך בשבח אדמתך שהם הז' מינים בלבד קמיירי ולא בכל פרי אדמתך. אבל בספרי שנו מראשית כל פרי האדמה יכול כל פירות האילן יהו חייבים בבכורים ת"ל מראשית ולא כל ראשית ועדיין איני יודע אי זה מין פטור ואי זה מין חייב הריני דן נאמר הכא בכורי צבור והכא בכורי יחיד מה בכורי צבור מז' המינים אף בכורי יחיד מז' המינים אי מה להלן חטים ושעורי' אף כאן חטים ושעורים מניין לרבו' שאר מינין ת"ל בכורי אדמתך רבה אחר שרבה הכתוב ומעט אין עליך לדון אלא בדין הראשון נאמר הכא בכורי צבור ונאמר הכא בכורי יחיד מה בכורי צבור האמורין להלן מז' המינים האמורין בשבח הארץ אף בכורי יחיד האמורין כאן מז' מינים האמורין בשבח הארץ ארץ חטה ושעורה וגו':
ודבש הם תמרים. לא הדבש ממש ואין כאן כי אם ששה מינין אבל מזית שמן לא חשש שמא יתפרש שמן ממש ואין כאן ז' מונים דא"כ הוה לי' למכתב שמן זית כדרך הנסמכי' בכל מקו' אבל בספרי ומייתי לה רש"י פרש' כי תבא אמרו זית שמן זית אגורי ששמנו אגור בתוכו:
לא תבשל גדי אזהרה לבשר בחלב. ולא לקטן הרך מכל מין דוקא גם לא בחלב אמו דוקא אלא כל בשר עם חלב במשמע ואפילו בחלב של עצמו והא דנקט בחלב אמו לאפוקי עוף שאין לאמו חלב כדלקמיה וכדרבי יוסי הגלילי אבל בהא דנקט גדי ולא בשר סתם לא פירש כלום. ושמא יש לומר מפני שפירש אחר זה שהגדי כולל עגל וכבש דהיינו כל בהמה טהורה ואלו היה כתוב בשר סתם היה כולל אף בשר בהמה טמאה לפיכך לא הוצרך לפרש למה נקט גדי ולא בשר סתם אבל בפ' כל הבשר אמר שמואל גדי לרבות את החלב גדי לרבות את המתה גדי לרבות את השליא גדי להוציא את הטמא' בחלב אמו ולא בחלב זכר בחלב אמו ולא בחלב שחוטה בחלב אמו ולא בחלב טמא' ורש"י ז"ל בחר הדרש היותר קרוב לפשוטו של מקרא אבל לא ידעתי למה הניח הדרש של ר' עקיבא שדרש גדי פרט לעוף שהוא קרוב לפשוטו של מקרא ודרש בחלב אמו פרט לעוף שאין לו חלב אם כר' יוסי הגלילי. ושמא יש לומר משום דסבירא ליה כר' יוסי הגלילי דאמר בשר עוף אינו מן התורה אבל בשר חיה הוא מן התורה תפש מדרשו של ר' יוסי הגלילי והניח מדרשו של ר' עקיבא שאמר חיה ועוף אינו מן התורה ודורש גדי פרט לחיה ולעוף:
וג' פעמים כתוב בתורה אחד לאכילה ואחד להנאה ואחד לאסור בשול. בפרק כל הבשר וא"ת מ"ש בשר בחלב מכל אסורין שבתורה שבכלן כתב לשון אכילה וכלל בו האכילה וההנאה ואלו הכא חלקן הכתוב וכתב אזהרה אחת לאכילה ואזהרה אחת להנאה כבר תרץ הרמב"ם בספר המצות ואמר שמפני שלא היה אפשר לכתוב באסור בשר בחלב לשון אכילה מפני שכל אסור שנזכר בו לשון אכילה אינו חייב בו עד שיהנה ממנו באכילתו אבל אם פתח פיו ובלע האסו' או אם אכלו חם עד שנשרף גרונו וכאב בעת אכילתו ומה שדומה לזה הוא פטור חוץ מבשר בחלב שהוא חייב בו על אכילתו ואפי' לא יהנה בו כמו שהתבאר בשני מפסחי' לפיכך לא כתב בו לשון אכילה שיכלול האכילה וההנאה אלא כתב האזהרה שלשה פעמים אחת לאכילה ואחת להנאה ואחת לאסור בשול:
גדי כל ולד רך במשמע אף עגל וכבש ממה שהוצרך לפרש בכמה מקומות גדי עזים. דמשמע כאן גדי הא כל מקום שנ' גדי סתם אפי' פרה ורחל במשמע ואילו לא הוצרך לפרש גדי עזים אלא במקום אחד הוה ילפינן מיני' בג"ש מה גדי האמו' להלן גדי עזים אף גדי האמור בבשר בחלב גדי עזים דוקא לא שאר מינין אבל מאחר שהוצרך לפרש בכמה מקומות גדי עזים דהוו שני כתובים הבאים כאחת ואין מלמדין ואפי' למ"ד מלמדין שאני הכא דכתיבי תרי מעוטי עכ"ל כאן גדי עזים הא כל מקום שנאמר גדי סתם אפי' פרה ורחל במשמע כדאיתא בפ' כל הבשר:
כט[עריכה]
כשהביא לוחו' אחרונות בי"ה. שאע"פ שגם כשהביא לוחו' ראשונות בי"ז בתמוז כתיב ביה וירד משה מן ההר ושני לוחות העדות בידו כמו שכתוב כאן מ"מ כל הספורים הבאים אחר המקרא הזה לא היו רק בלחות האחרונות:
ומהיכן זכה משה לקרני ההוד. עכשיו ברדתו מן ההר בי"ה מה שלא זכה בפעם ראשונה ברדתו מן ההר בי"ז בתמוז והלא כבר נהנה מזיו השכינה בארבעים יום הראשונים כמו בארבעים יום השלשיים:
לא[עריכה]
וידבר משה אליהם שליחותו ולשון הוה הוא כל העניין הזה. פירוש מכיון שאין כאן דבו' מיוחד כלל עכ"ל שהדבור הזה אינו אלא מה שנדבר עמו השם בהר סיני שהוא שליחותו של מקום לישראל שילמד להם כל התורה כולה וא"כ עכ"ל שלשון הוה הוא כל העניין הזה כאילו אמ' שהיה קור' משה אליהם בכל יום והיה מדבר אליהם ומלמד' התורה והמצות תחלה לנשיאי' ואח"כ היו נגשים כל בני ישר' והיה מצוום ומלמד' את כל אשר דבר יי' אתו בהר סיני וכאש' היה כלה מן הלמוד היה נותן המסוה על פניו ובבאו לפני יי' היה מסיר המסוה עד צאתו והיה יוצא ומדבר אל בני ישראל כפי מה שצוה אותו השם והיו רואים בני ישראל פני משה מבהיקי' מקרני השכינה והיה משיב את המסו' על פניו עד בואו לפני השכינה לדבר אתו כל זה העניין הוא מי"ה ואילך ומה שאמר בבואו לפני יי' אינו רוצה לומר בהר סיני שהרי אחר שירד מן ההר ביו' הכפורים עם הלוחות האחרונו' שוב לא עלה בהר סיני אלא פי' ובבא משה לפני יי' הוא בעבור השכינה הנכנסת לפתח אהלו ומדב' עם משה כמו שכתוב ובבא משה האהלה ירד עמוד הענן ועמ' פתח האהל ודב' עם משה כמו שפרש"י שם בפסוק ושב אל המחנ' של אח' שנדבר כמו היה משה שב אל המחנ' ומלמד לזקני' מה שלמד והדב' הזה היה נוהג משה מיום הכפורים עד שהוקם המשכן ומה שכתב כאן ויצו' את כל אשר דבר יי' אתו בהר סיני הוא מה שדבר עמו באהלו שהית' שכינ' בא אליו ומלמדו מה שהיה ראוי ללמד לישראל באותו יום כדלעיל אלא שמפני שכל מה שהית' השכינה מלמד' את משה באהלו כדי ללמדם לישראל לא היו אלא מאות' שצו' אותו בהר סיני תלאם הכתוב להר סיני ובזה יתוקנו המקראות האמורות כאן ובפרשה דלעיל והבריתא דכיצד סדר המשנה השנויה בערובין והביאה רש"י פה:
לה[עריכה]
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |