כף החיים/יורה דעה/קיח

כף החיים ‏ יורה דעה קיח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

א) [סעיף א'] יין ובשר וכו'. בגמ' ע"ז לט. איתא גם תכלת דצריך ב' חותמות. ובש"ע השמיעו לפי שאין תכלת מצוי בזמן הזה. כדאי' במדרש תנחומא ס"פ שלח. וכ"כ מנחת יעקב (כלל לב או' כב). וידוע שבדור שלפנינו המציא הגאון ר' גרשון חנוך מראדזין החלזון שצובעים ממנו התכלת. ונחלקו עליו גדולי דורו. ומהם הגאון מקוענא בשו"ת ישועות מלכי (חאו"ח סי' ב). ורמז כן בקצרה בערוך השלחן או"ח (סי' ט אות יב). וע' בשו"ת בשמים ראש (סי' רמד). וע"ע בס' שלחן מלכים (דר"י ע"א). ואכמ"ל.

ב

ב) ובשר ואפי' רוב טבחי ישראל בעינן חותם בתוך חותם לבשר. הואיל ופסק מרן המחבר (סי' סג) דבשר שנתעלם מן העין אסור. ש"ך סק"א. פר"ח סק"א. לחה"פ סק"א. ערך שי. אולם לכאו' ל"מ כן מד' הרשב"א (סי' תשסא) שכ'. ותדע בעיר טבחי ישראל ורוב מקולין מוכרים בשר שחוטה ומוכרים שם גם בשר נבלה בשר הנמצא שם ביד גוי מותר. ואפ"ה נראה שאין משלחין לכתחלה בשר ביד גוי "בלא חותם" וכו' אע"פ שבדיעבד יש להתיר כשנמצא ביד גוי. עכ"ל. והובא בבדה"ב. וכן העיר מזה בס' חדרי דעה. אכן י"ל דהרשב"א לשטתיה שחולק על הרמב"ם בזה ומתיר כשנמצא ביד גוי כהגמ' דידן (בחולין צה.). משא"כ למרן שפסק כד' הרמב"ם שגם בזה אסור ה"נ דבעינן חותם בתוך חותם. אך בס' קהל יהודה כ' לדחות ד' הפר"ח בזה. דהואיל ומה"ת הולכים אחר הרוב ואין איסורו אלא מד"ס די בחותם א'. ולכן כ' להעמיד דברי מרן במקום דליכא רוב טבחי ישראל. ע"ש. וכ"כ הישועות יעקב סק"ב. וכ"ה במנח"י (כלל לב ס"ק נב). וכ"נ מדברי הפרישה אות יא. ע"ש. וע' בש"ך להלן ס"ק כה.

ג

ג) וחתיכת דג. דוקא חתיכת דג דאילו דג שלם או חצי דג היה ניכר בסנפיר וקשקשת שלו. כדלעיל סי' פג. פרישה או' א. ש"ך סק"ב, כנה"ג הגה"ט או' א. לחה"פ סק"ב.

ד

ד) שהפקיד או שלח ביד עכו"ם. ואף לכתחלה מותר להפקיד או לשלוח ביד עכו"ם דברים האסורים מה"ת בחותם בתוך חותם. ודברים האסורים מדרבנן בחותם א'. וכמ"ש להדיא מרן המחבר (ר"ס קל). ש"ך סק"ג. כנה"ג הגה"ט סק"ג. פר"ח סק"ג. לחה"פ סק"א וכן הסכים בזבחי צדק סק"א. ודחה ד' ה' קהל יהודה שכ' לד' מרן דדוקא דיעבד ע"ש.

ה

ה) ביד עכו"ם. ונראה דהיינו דוקא גוי שעובד ע"ז. אבל ישמעאלים שאינם עע"ז מותר לשלוח בידם או להפקיד אצלם יין בחותם א'. דהא מרן פוסק כד' הרי"ף והרמב"ם והרשב"א שדברים האסורים מה"ת צריך אותם בתוך חותם, והאסורים מדרבנן די בחותם א'. וכ' הרשב"א. דאע"ג דסתם יינן אינו אלא מדרבנן. החמירו בו כשל תורה משום דחביב ניסוך עליהם וטרחי ומזייפי חותם אחד. ע"כ. וא"כ גבי ישמעאל דלא שייך לו' דחביב עליו הניסוך. די בחותם א'. ואף שי"ל שמא לקחם ממנו גוי אחר שעוע"ז וניסך. הרי ביינם של ישמעאלים נמי איכא למימר כה"ג. ואפ"ה לא חיישינן לאסרו בהנאה כדלהלן (סי' קכד ס"ו). וע' בכנה"ג (שם הגב"י או' יט). וע' ע"ז (סד.) ולקמן (ר"ס קכח). וא"כ ה"ה להכא. וכן משמע מד' רוב האחרונים המובאים להלן בסמוך סק"ו.

ה) וגדולה מזו מצאנו להט"ז סק"ד שכ' דבזה"ז ליכא חיבת ניסוך ודי ליין בחותם א'. ע"ש. והסכים עמו בס' מנחת יעקב (כלל לב או' לב). ובספרו שו"ת שבות יעקב ח"א (סי' סג). ותנאי דמסייעי להו האור זרוע (פ"ב דע"ז סי' קס). והרוקח (סי' תצו). שכ' שבזמן הזה שאין גוים מנסכין לע"ז א"צ חותם בתוך חותם כדאמרי' גבי חומץ וכו'. ע"ש. וכ"כ המאירי (ע"ז לא). ד"ה הפקיד יינו. בשם קצת אחרוני הרבנים שהתירו היין אף בשתיה ע"י חותם א'. משום שבימים אלו אין הניסוך מצוי להם כדרך שהיה באותם הזמנים. ע"כ. (והרב המו"ל שם או' ג לא זכר מהנ"ל). וע' בערוך השלחן ס"ק יג שכ' שכן ראוי להורות כהט"ז הנ"ל. והן אמת דכל זה אינו מספיק לד' מרן שקבלנו הוראותיו שכ' דיין צריך חב"ח. (ונראה דלטעמיה אזיל בר"ס קכג שאוסר סתם יינם בזה"ז גם בהנאה. משא"כ לד' החולקים י"ל כנ"ל). וכ"כ להדיא בשו"ת חקרי לב ח"א מיו"ד (סי' קצט). שכ"נ מד' הפוסקים שפסקו גם בזה"ז דצריך ב' חותמות ליין. ושוב הביא מ"ש הרשב"א בתה"א (דקמ"א). דאע"ג דגוים בזה"ז לאו עובדי ע"ז הם. מ"מ כיון שיש בהם מנסכין בעינן חב"ח. והביאו הב"י (סי' קכח) וסיים דאפי' דיעבד אסור. וכ"פ הרמ"א בהגה שם. וסיים. מ"מ להתיר במקום הפ"מ סמך גדול הוא זה. ע"ש. וע"ע בשו"ת ישמח לב גאגין (חיו"ד סי' ח). ע"ש. ובישועת יעקב סק"ד כ' להדיא דלא כהט"ז. וכן בס' ערך שי. ע"ש. ומ"מ בישמעאל מיהא נראה שאין לחוש כ"כ. ולא אכחד שראיתי באור שמח (פי"ג מהמלכים א ה׳:ל"בי"ב). שפירש בד' הרמב"ם שם. לאסור בשתיה כשעבר והפקיד אצל ישמעאל בחותם א'. ע"ש. אבל לפע"ד אפשר לסמוך ולהקל על כל הנ"ל. ומיהו לכתחלה יש לחוש לד' האור שמח הנ"ל להצריך ב' חותמות גם אצל ישמעאל. וע' לחם משנה (פי"ג מהמלכים א ה׳:ל"ב"י). וע' בשו"ת התשב"ץ ח"ג (סי' פט). ובשו"ת בני בנימין (ס"ס ו). ובס' גנזי חיים (מע' ח סוף אות צא). ודו"ק.

ו

ו) ביד עכו"ם. וה"ה ביד ישראל חשוד. וכמ"ש לקמן ס"ח. ונקט עכו"ם משום יין. דהא טעמא דיין משום חיבת ניסוך הוא דטרח ומזייף, משא"כ בישראל חשוד דסגי בחותם א' ככל יתר הדברים האסורים מדרבנן. ש"ך סק"ד. לחה"פ סק"ג. זבחי צדק סק"ג. וכן הסכים הגאון הגאון בית מאיר לד' הש"ך בדין יין לישראל חשוד דסגי בחותם א'. וכ' דמ"ש התוס' ע"ז (לא.) בשם ר"ת דבישראל חשוד צריך חב"ח. היינו בישראל החשוד לנסך. ע"ש. (וע"ע בב"ח שגם הוא עמד ע"ד התוס' בזה. וע"ש). ודלא כמ"ש בס' קהל יהודה ד"ה והוה. בשם י"מ. דאף בישראל חשוד חיישינן שהגוים ישאלו ממנו מפני חיבת ניסוך שלהם. ע"ש. והעיקר כד' האחרונים הנ"ל. וכ"מ בתשו' רדב"ז ח"ג (סי' תקכח). וע' בפרי תואר סק"ו. ומש"כ לקמן ס"ק מ. ובעיקר דין ישראל חשוד ע' להלן ס"ק פג. ובסי' קיט ס"ק יד.

ז

ז) אבל יין מבושל. הנה בב"י לקמן (סי' קכג) הביא ד' הרשב"א בתה"א שכ' איזהו מבושל כל שהרתיח נעשה מבושל וכן קבלת הגאונים. וי"א שאין קרוי מבושל עד שיתמעט מדתו ע"י בישולו. ונ"ל שא"א לרתיחה בלי מיעוט מדה. וקבלת הגאונים תכריע. ע"כ. וכ"כ הר"ן. גם הרא"ש הסכים לד' הראב"ד בשם הגאונים שאם הרתיחו הוי מבושל בודאי. וכ"כ בסה"ת וכ"פ הטוש"ע שם. מאימתי נקרא מבושל משהרתיח ע"ג האש. וכ' הש"ך שם סק"ז דהיינו שיתמעט מדתו ע"י הרתיחה. ע"כ. וכן פסק האור זרוע (פ"ב דע"ז סי' קנה). ובשו"ת התשב"ץ ח"א (ס"ס כט). ובארחות חיים יו"ד (עמוד רמ"ז). ועוד. ודברי הגאונים הובאו בשערי תשובה (סי' רנח). ע"ש. אמנם הכנה"ג (סי' קכג הגב"י או' יד). כ' בשם הריא"ז. ששיעור יין מבושל היינו כל שאין שותים אותו כיין. [וע' בכנה"ג שם או' נ. כיו"ב לגבי חומץ.] אכן בשלחן גבוה (שם סק"ז) כ' דבטלה דעתו אצל כל הני רבוותא דס"ל שכל שהרתיחו ע"ג האש כל שהוא חשיב מבושל. והובא להלכה בס' עיני דוד (דפ"ו ע"ג). ובס' זכרנו לחיים ח"ב (דל"א ע"ב). ע"ש. איברא דאשכחן לגאון הרמב"ם (פ"ו מאיסורי מזבח ה"ט) שכ' המבושל באש עד שנשתנה טעמו בבישול. (פסול לניסוך). ולפ"ז מוכח דאף לגבי איסור יי"נ בעינן שיהיה מבושל עד שנשתנה טעמו. וכמ"ש (בפי"א מהמ"א ה"ט). ע"ש. וכן הוכיח במישור בעה"ש (סי' קכג סק"ה). ושכ"כ ר' מנוח. ע"ש. וכן מצאתי להמאירי (ע"ז כט:) שכ'. סוף הדברים בענין זה לדעתי כל שהוא מבושל עד שנשתנה טעמו מכמות שהיה וכו' בטל חינו ואין חיבת ניסוך עליו. ע"כ. והרה"ג המו"ל העיר בזה מד' הרמב"ם הנ"ל. ע"ש. וכ"כ להלכה בס' ככר לאדן (דף קסב ע"א). בשם מהר"ם די לונזאנו דמ"ש דיין מבושל אין בו משום יי"נ אין זה בסתם בישול. אלא בבישול רב עד שטעמו נשתנה בבישול, והובא בס' עיקרי הד"ט (סי' יג אות יג). ומהר"ח פלאג'י בס' רוח חיים (סי' קכג סק"ב) כ' לפרש ד' הריא"ז הנ"ל דהיינו ג"כ שנשתנה טעמו מטעם יין. ע"ש. וע"ע בס' ויאמר יצחק (דק"ד ע"ג). ומצאנו לפ"ז חברים להריא"ז ודלא כמ"ש בשלחן גבוה דדעתו בטלה נגד כל הפו'. ולא זכר שר מד' הרמב"ם הנ"ל. וכ"ה דעת המאירי ור' מנוח. וכאמור. וכן פסק בבן איש חי ש"ב (פר' בלק אות ז'). וע' בס' בית אהרן קריספין (דמ"ד ע"ג). ובשו"ת שביתת יו"ט (חיו"ד סי' א-ד). ועמ"ש בכסא אליהו (סי' קכג סק"ב). ודו"ק. ולענין הלכה נלע"ד דלכתחילה טוב לחוש לד' הרמב"ם וסיעתו. ויש להצריך חותם בתוך חותם כל זמן שלא הגיע היין לשיעור שנשתנה טעמו. אבל בדיעבד אין להחמיר בזה כלל הואיל ורבו הפוסקים הסוברים דסגי בהרתחה בעלמא. וכן הוא דעת מרן שקבלנו הוראותיו. ולכן אם היה חותם א' בלבד יש להקל ג"כ.

ח

ח) ושכר. ואע"ג דשכר של עכו"ם מותר. י"ל דמיירי שרוצה לשתות השכר שהפקיד אצל העכו"ם בביתו שכ העכו"ם וכמ"ש לעיל סי' קיד לאסור בזה. בית מאיר. א"נ י"ל דמיירי בשכר הנעשה מיין שרוף של צימוקים. מעשה רוקח פי"ג מהמ"א ה"י. הובא בזבחי צדק סק"ג. ונראה שאפי' הפקיד אצלו סתם שכר צריך חותם א' פן יחליפנו בשכר הנעשה מיין שרוף הנ"ל. אא"כ השכר הנעשה מיין שרוף הוא יותר ביוקר. דבכה"ג לא חיישינן לאחלופי כדקי"ל בע"ז (לד:) ובש"ע (סי' קיד סי"א). וכ"כ בשו"ת תפארת אדם בזכרונותיו (מע' י אות ה). ע"ש. וכן יש לחוש שיערב בו יין לבן. ע' בית מאיר שם. ובשו"ת הרדב"ז ח"ד (סי' רצט). ע"ש.

ט

ט) או יין שעירבו בו ד"א כגון דבש. ומיירי שעירבו בו כ"כ דבש עד שנשתנה טעם היין מחמתו דבכה"ג אין בו משום יי"נ וכדקי"ל (בסי' קכג ס"ד). הלא"ה כיון שיש בו משום יי"נ צריך חותם בתוך חותם. ש"ך סק"ו כנה"ג הגה"ט או' ח. פר"ח סק"ו. מנחת יעקב כלל לב או' לד. לחה"פ סק"ד. מסגרת השלחן. זבחי צדק סק"ד וע' בשו"ת עמק המלך (סי' מח). ולפענ"ד דהואיל וסברת הרמב"ם וגאוני המערב להתיר אף במעט דבש. וכן ד' הר"א בר נתן בשו"ת הריב"ש (סי' קפ). ואע"פ ששאר פוסקים חולקים עליהם. בדיעבד ובהפ"מ יש להתיר בחותם א'. הואיל ומנהג פשוט במצרים להקל כד' הרמב"ם וגאוני המערב אף לכתחלה. כמ"ש באור זרוע ח"ב (פ"ק דע"ז סי' קסב) ובהג"א (שם ל.). וכ"כ מרן הב"י בשו"ת אבקת רוכל (סי' סז). ודחה בשתי ידים ד' החכם שרצה להחמיר להם בזה. ע"ש. וכן בשו"ת רדב"ז ח"ג (סי' תקכז) התיר בשעה"ד לסמוך על גאוני המערב בזה. אלא שכ' דהיינו במגע הישמעאלים. ע"ש. ובצירוף ד' הט"ז והמנח"י וסיעתם המובאים לעיל (סק"ה) דבזה"ז שאין הגוים עע"ז די בחותם א'. בדיעבד ובפה"מ מיהא שפיר סמכינן עלייהו במעט דבש. וה"מ. להקל בשו"ת המבי"ט (סי' רח). ע"ש.

י

י) ודע דביין מבושל ויין שיש בו דבש. י"א דלא שרינן אלא דוקא כשיודע הגוי שהוא מבושל או שיש בו דבש. וכמ"ש בעה"ש (סי' קכג סק"ד) בשם ה' בני דוד. דדוקא בכה"ג אין בהם משום יי"נ. ע"ש. וכ"כ בזכרנו לחיים (דל"א ע"ב). ולפ"ז ה"ה בנ"ד אם אין הגוי יודע מזה אין להתיר אלא בחותם בתוך חותם. אולם במצרים נהגו להקל בדין יי"נ אף בלא זה. וכן הפוסקים סתמו דבריהם בזה. ועכ"פ בדיעבד סגי בחותם א' אף שאין הגוי יודע מזה. ובצירוף ד' הט"ז ומנח"י כנ"ל. וע"ע בשו"ת שבות יעקב (סי' סג).

יא

יא) וכן החומץ. פי' חומץ של יין והיינו שמבעבע כששופכים אותו על הארץ דאז הוי חומץ גמור ואין ראוי לנסך כדקי"ל (בסי' קכג ס"ו). ולכן אין לחוש משום חיבת ניסוך כיון שאינו ראוי לנסך. ואי משום אחלופי הא סתם יינם אינו אלא מדרבנן ודי בחותם א'. ש"ך סק"ז. כנה"ג הגה"ט או' ח. פר"ח סק"ז. לחה"פ סק"ה מנחת יעקב כלל לב אות לד. מסגרת השלחן. זבחי צדק סק"ה. ולפעד"נ דבדיעבד יש מקום להקל בחותם א' גם כשלא הגיע לשיעור מבעבע. הואיל ועיקר דעת מרן שהחמיר להצריך כשיעור זה. אינה סברא מוסכמת מכל הפוסקים. וכמ"ש בב"י בשם הרשב"א בתה"א. שאין זה מעיקר הגמ'. וכל שהיה יין והחמיץ אין בין תחילת חימוצו לסופו יותר מג' ימים. וכו'. ע"ש. וע"ע בחי' הריטב"א (ע"ז כט:). וע' בשו"ת שם אריה (חיו"ד סי' כט). דהאי שיעורא הוי מצד חומרא ואינו מדינא שאינו ראוי לנסך. ע"ש. וע' באו"ח (סי' רד ס"ד). ובאחרו' שם. וע"ע בשו"ת חסד לאברהם אלקלעי (חאו"ח סי' ה). א"כ י"ל דעכ"פ בכה"ג ליכא חיבת ניסוך. וע' בשו"ת חת"ס (ס"ס קכד). ובצירוף ד' הפו' דס"ל להקל בזה"ז ביין בחותם א' נראה דבחומץ מיהא יש להקל בדיעבד אפי' לא הגיע לשיעור שמבעבע. וע"ע כנה"ג סי' קכג הגה"ט אות יא.

יב

יב) וחלב. ואע"ג דחלב של עכו"ם אסור שמא יחליפנו בחלב טמא שאיסורו מה"ת. מ"מ די בחותם א'. משום שחלב טמא ניכר כמ"ש (ע"ז לה:) טהור חיור טמא ירוק. וא"כ אין לחוש שיחליף כל החלב או רובו. אלא חיישי' שמא החליף מעט חלב טמא לתוכו שאין בו איסור אלא מדרבנן. דמדאו' מין במינו בטל ברוב. פרישה סק"ד. ש"ך סק"ח. ט"ז סק"א. פר"ח סק"ה. לח"מ פי"ג מסמ"א ה"י. שו"ג סק"י. ערוה"ש סק"ב. אבל הנוב"י מה"ת (חאו"ח סי' סו). הקשה על הש"ך בזה. שהרי יש חילוק בטעם בין חלב טמא לטהור והו"ל מין בשא"מ. ואף שכ' הפר"ת (סי' צח סק"ד). שכל ששוה בשמא אלא שחלוק בטעמו אם אינו שינוי טעם גמור אלא קצת שינוי מיקרי מין במינו. מ"מ מי העיד לנו שהשינוי בין חלב טמא לטהור בטעם אינו אלא מעט שינוי. ולכן כ' הנוב"י. שאמנם יפה כיון הש"ך דמדאו' בטל ברוב ואפי' נ"ט גמור. משום דאף דקי"ל טעם כעיקר דאו', היינו דוקא באיסורי לאוין שיש בהם מלקות אבל חלב טמא שאינו אלא עשה אין ללמוד טע"כ מגיעולי עכו"ם או ממשרת. והוי מדרבנן, ומש"ה סגי בחותם א'. ע"כ ובמאירי (ע"ז לט:) כ' וז"ל. ושמא תאמר חלב טמא איסור תורה הוא. חלב טמא אין לחוש לחליפין גמורים שהרי הטהור לבן והטמא ירוק וניכר הוא ואין בו אלא חשש תערובת. ע"כ. ומשמע דר"ל כהש"ך הנ"ל. דאילו ס"ל כהנוב"י לא הוה מסתם סתומי לחידוש גדול כזה. וכד' המאירי כ' בחי' ריטב"א (שם). ובתה"א להרשב"א (בית ג' שער ו). ובה"ה (פ"ג מהמ"א הט"ז). ע"ש. ובס' באר יעקב (דס"ח ע"ד). הק' ג"כ על הש"ך כהנוב"י הנ"ל. שמכיון דאזלינן בתר טעמא אין הדעת נותן שחלב טמא וטהור טעמן שוה. וכמ"ש הש"ך (סי' קז). לענין דג טמא וטהור די"ל דחשיבי מין בשא"מ. ע"ש. ואינו מוכרח. דהתם נמי אשכחן להגרע"א ובית מאיר שם שכ' דחשיבי מין במינו. ומצאתי תנא דמסייע להו הוא המאירי (חולין צז.) ד"ה כל שאמור בו דין ס'. שכ"כ להדיא. ע"ש. וע' בשו"ת נפש חיה (סי' כד-כה). וא"כ ה"נ י"ל דחלב טמא וטהור טעמן שוה. וכן ראיתי להגאון בית מאיר (בסימן זה) שהסכים להש"ך דחלב טמא וטהור טעמן שוה. כדג טמא וטהור. ע"ש. ועכ"פ י"ל שטעמן קרוב זל"ז. ובאנו לד' הפר"ת דבכה"ג חשיבי מב"מ. ועוד שי"ל שהגוי מערב חלב טמא בשיעור מועט בחלב טהור כדי שלא יורגש אח"כ בטעימה. וכ"כ בשו"ת ערוגת הבושם ח"ב (ס"ס קיז). ובס' ערוגת הבושם על יו"ד (סי' פא סק"ד). ובשו"ת שם אריה (סי' נב). ע"ש.

יב) ועינא דשפיר חזי בשו"ת התשב"ץ ח"ג (סי' קמג) שכ' דחלב שחלבו גוי ואי"ר הוי ספקא דאו' משום תערובת חלב טמא. ושמא עירבו בו הרבה. ע"ש. וכ"כ מר בריה בשו"ת הרשב"ש (סי' תקנד). ושמעינן מינייהו תרתי, א) דהו"ל מין בשאינו מינו ומש"ה יש בו איסור תורה. ודלא כהש"ך וסיעתו. ב) דטע"כ דאו' אף באיסור עשה כחלב טמא. ודלא כהנוב"י. שוב מצאתי בשו"ת מהרש"ם ח"ב (סי' מב) שנשאל עמ"ש האו"ה (כלל ל"א דין יד). דחלב טמא שנפל לקדרה הו"ל סד"א, דמשמע דלא כהנוב"י דס"ל דטע"כ דידיה הוי מדרבנן. והשיב דהאו"ה ס"ל כד' התוס' בכורות (ו:), שהביאם הפמ"ג (ר"ס פא). דחלב טמא הוי מה"ת ולוקין עליו. ופליגי עמ"ש הרמב"ם שאין לוקים עליו. ע"ש. ולפע"ד דוחק לומר כן בד' הרשב"ץ והרשב"ש. דמסתמא ס"ל כהרמב"ם דאיסור עשה הוא. ומה גם שכ"כ גם המבי"ט בקרית ספר (פ"ג מהמ"א) דהו"ל סד"א. ע"ש. וע' בעה"ש (סי' קטו סק"א). שהביא ד' הרשב"ץ הנ"ל [ויש ט"ס בציונו]. והק' עליו דא"כ אמאי סגי לחלב בחותם א'. ותי' בעה"ש סי' זה סק"ב. דאפשר דס"ל כהב"ח שכ' דה"ט משום דלית ליה רווחא בחילופו. ומש"ה לא חששו אף דהוי מדאו'. ע"ש. וע' בכנה"ג הגב"י או' יב. ומיהו להתוס' (בכורות ו:) הנ"ל בלא"ה א"ש. דס"ל כמ"ש התוס' (ע"ז לט.) דה"ט משום דחמפ"ג אין איסורו מגופו אלא ע"י תערובת. ע"ש.

יב) ולכאורה היה נ"ל לתלות ד"ז במה שנחלקו האחרונים אם באיסור הבא מכחצי שיעור אי אמרי' ביה טע"כ דאו'. שהחו"ד (סי' קט סק"ה) ס"ל דטע"כ דאו' לא הוי אלא בשיעור שלם. משא"כ בחצי שיעור. וא"כ ה"ה לחלב טמא שאין בו מלקות. הו"ל כח"ש. דלא אמרי' ביה טע"כ דאו'. וכ"כ הרמב"ם (פ"ג מהמ"א ה"ו). דחלב בהמה טמאה וביצי עוף טמא אסורין מה"ת ואין לוקין עליהם. "והרי האוכלן כאוכל חצי שיעור". ע"ש. משא"כ לד' החולקים על החו"ד. האי נמי הו"ל כח"ש דטע"כ דאו'. אבל י"ל דלא דמי לח"ש שהרי הוא בא מאיסור שיש בו מלקות כשיש בו כשיעור. משא"כ בזה דלא משכ"ל מלקות בדידהו. ומצאתי בשו"ת אבני נזר חאו"ח ח"ב (סי' שנט). שהק' על הנוב"י דהאי דמי לח"ש כמ"ש הרמב"ם. והואיל וח"ש טע"כ דידיה מדאו' כדמוכח בחולין (צח.). ה"נ לחלב טמא. ע"ש. ואינו מוכרח די"ל כמש"כ. וכ"כ להדיא בשו"ת שם אריה (חיו"ד סי' נב). אבל שניהם לא העירו מהחו"ד. דאף בח"ש יש מקום לומר דהוי מדרבנן. ובדרכי תשובה (סי' צח ס"ק לב). הביא שגם הכו"פ ס"ל כהחו"ד. אבל מ"מ לענין תערובת החלב טמא. הקשו באבני נזר ושם אריה (שם) דשאני הכא דהוי טעמו וממשו. וא"צ לזה לימוד ממשרת וגיעולי עכו"ם. כיון שיש בו כזית בכא"פ. ע"ש.

יב) והנה אע"פ שבשו"ת אבני נזר (חאו"ח סי' שנט) כ' לדחות ד' הנוב"י בב' ידים. וכ' שהדבר ברור בכל הפו' דאף הכא טע"כ דאו'. ויותר הנוב"י לבדו. ע"ש. מ"מ כמה אחרונים נקטי בשיפולי גלימי דהנוב"י בזה. ואף ה' שם אריה הנ"ל אינו חולק עליו להלכה. וכמ"ש בעצמו בס' ערוגת הבושם יו"ד (סי' צב סק"ה). כד' הנוב"י. וכ"ה שם (סי' קז). וכ"כ בשו"ת יהודה יעלה אסאד (חיו"ד סי' קל). ובס' דרכי הוראה ח"ב (ס"פ עא). ובשו"ת לבושי מרדכי ח"א (חיו"ד ס"ס סג). ובשו"ת עמודי אור (סי' נא). וע"ש בסו"ד שכ' שלא סמך ע"ז למעשה. וי"ל. וע' בשו"ת פני מבין (חיו"ד סי' קג). ובשו"ת שערי רחמים פראנקי ח"ב (סי' ה). ואמנם בשו"ת באר יצחק (חיו"ד סי' יג). כ' לדחות ד' הנוב"י בזה. גם בשו"ת ערוגת הבושם ח"ב (סי' קיז). הניח ד' הנוב"י בצע"ג. אולם יש מקום לסמוך ע"ד הנוב"י. וגם בשו"ת מהרש"ם ח"ב (סי' מב). שכ' להק' ע"ד הנוב"י בזה. שוב תבריה לגזיזיה בס' עין הרועים (דקי"א ע"א). שהביאו להלכה. וכן סמך ע"ז מר בריה בתשו' (שם סע"א).

יב) ובעה"ש סק"ב הק' על הש"ך. בענין זה לפי דעת רב (ע"ז לט:) דחלב סגי בחותם א'. דהא איהו ס"ל דמב"מ לא בטיל מדאו'. ותי' ע"פ הנ"ל. דהואיל ולית ליה רווחא לא טרח ומזייף. וכד' הב"ח. ע"ש. והנה גם בדגול מרבבה ובהגהות רעק"א עמדו בזה. ע"ש. וע"ע בישועת יעקב סק"ג. ובשו"ת חת"ס (חיו"ד סי' קז). וע' בשו"ת באר יצחק (סי' יג). וערוגת הבושם (סי' קיז). הנ"ל. וע' בס' דברי אהרן פולונסקי (סי' יא). ואכמ"ל.

יג

יג) ומורייס. והיינו במקום שדרכם ליתן לתוכו יין ומש"ה חיישינן שמא יחליפנו במורייס שלהם. ואם היה היין ביוקר יותר מהמורייס וכן במקום שאין דרכה ליתן לתוכו יין מותר להפקידו ביד עכו"ם ולשלחו על ידו בלא שום חותם. וכמ"ש בש"ע לעיל (סי' קיד סי"א). וכ"כ הש"ך סק"ט. ושאר אחרונים.

יד

יד) ופת. שמא יחליפנו בפת שלהם שהוא אסור מדרבנן. הילכך במקום שנוהגים היתר בפת של עכו"ם פשוט שא"צ חותם כלל. ש"ך סק"י. כנה"ג הגה"ט אות י. אבל הפר"ח סק"ט כ' שאף במקום שנוהגים היתר בפת של עכו"ם צריך חותם שמא יחליפנו בפת של בעה"ב שאסור בכ"מ. וכ"ה בדמשק אליעזר אות יח. וכ"כ לחה"פ סק"ו וכ"כ זבחי צדק סק"ו. וכ"נ מד' ה' מזמור לדוד. אך לפע"ד יש לקיים ד' הש"ך וכנה"ג משום דלגבי פת בעה"ב איכא ס"ס להקל. שמא לא החליף. ואת"ל החליף שמא בפת פלטר החליפו. [וי"ל עוד לפמ"ש בשו"ת חקקי לב (סי' כד). דכשאינו יודע שהוא פת בעה"ב. א"צ להודיעו שיפרוש דבכה"ג ליכא אקרובי דעתא דחתנות ע"ש]. וכן ראיתי במסגרת השלחן שכ' שהמתיק סוד בזה עם הגאון מהר"ר מזל טוב מודינא ז"ל והתיר כהש"ך. ע"ש. ואפשר דה"ט כמש"כ. וא"צ לומר בעיר שרוב הפת שבה נעשה ע"י פלטר שאפשר להתיר אף לכתחילה בחותם אחד משום דאזלינן בתר רובא. אבל בלא"ה יש לחוש לכתחלה להפר"ח וסיעתו להצריך חותם א'. ובדיעבד מותר בלא חותם. וכ"פ מסגרת השלחן שם. ואם יש שנוי בפת בעה"ב בין א' לחבירו זה עצמו חשוב חותם. מזמור לדוד.

טו

טו) וגבנה. דמדאורייתא בטל העור קיבת נבלה במיעוטו. ומ"ש דבר המעמיד אפי' באלף לא בטיל הוי מדרבנן. להכי סגי בחותם א'. א"נ כיון די"ל שמא לא העמידה בעוד קיבת נבלה ואפ"ה אסורה דאמרינן שמא העמיד הוי שפיר מדרבנן. וכן עיקר. ש"ך ס"ק יא. ובכסא אליהו סק"א. הק' על תי' האחרון דמה יענה לד' האומרים ספקא דאו' לחומרא מה"ת. ע"ש. ולק"מ דמה"ת הכא מוקמינן לחלב אחזקת היתר. וכ"כ שבילי דוד סק"ג. תדע דאף למ"ד סד"א לחומרא מדרבנן. מ"מ חמיר משאר איסורין דרבנן. וכמ"ש המל"מ פי"ח מהא"ב. והביאו הרב עצמו בשו"ת קול אליהו (חיו"ד סי' יז). ולכן לא מצא שם נ"מ בין למ"ד סד"א לחומרא הוי מה"ת. או מדרבנן. ע"ש. וע"ע בזבחי צדק (סי' קי ס"ק קמה). וא"כ נראה דאף ס' תורה צריך חותם בתוך חותם. א"ו דהכא משום חזקת היתר הוא. [וע' בישועת יעקב סוף סק"ד. דס"ל דהכא ליכא חזקה ע"ש.] ומ"מ אף שי"ל חזקת היתר הצריכו חותם. וכמ"ש בחקרי לב (סי' רא). ד"ה אך דלא סמכו בזה על רוב. וכמ"ש כה"ג בתוס' חולין (צה.) סד"ה ובנמצא.

טז

טז) וכל שאיסורו מד"ס שהפקידו ביד עכו"ם. וה"ה שלחו. ש"ך ס"ק יב. ושאר אחרונים. וכ' הט"ז לקמן (סי' קכז סק"ז) בשם אחיו מהר"י הלוי ז"ל שאם שלח חמאה ביד עכו"ם מותר בלא שום חותם [הואיל ויש מתירין החמאה של גוים ויש מקומות שנהגו בה היתר. וכו']. ע"ש. והביאו בס' קהל יהודה. ובפתחי תשו' סק"ב. ובלחה"פ סק"ז. ובפמ"ג או"ח (סי' לב א"א ס"ק יג). ובשו"ת בית שערים (חיו"ד סי' קצט). ולדידן חמאה של עכו"ם מותרת וכמ"ש לעיל ס"ס קטו.

יז

יז) וי"א שאף בדברים הצריכים ב' חותמות לא אמרו אלא בשולח ע"י גוי כו'. אבל מפקיד כו'. די בחותם א'. הקשה הש"ך ס"ק יג. דלקמן (ר"ס קל) סתם המחבר להחמיר כסברא הא'. וצ"ע. ע"כ. ותימה שהרי הש"ך עצמו לקמן (סי' קעז ס"ק לח). כ' דבסתם וי"א הלכה כסתם. וכ"כ עוד בכ"ד. וע"ע בש"ך כללי הוראות או"ה (סי' רמב). שכ"כ. והביא ד' הרמ"ע מפאנו (סי' צז). שהסברא הא' הוא פסק גמור ומוחלט כיון שסתם כן, ולא הביא ד' הי"א אלא לחלוק כבוד לבעליה. ע"ש. וראיתי שכבר עמדו עליו האחרונים. והנה הכנה"ג הגב"י או' ט הביא מ"ש המשאת בנימין (סי' כט). שדעת מרן הב"י להתיר במפקיד בחותם א' כשיש הפ"מ או שעה"ד ולכן הביא ב' הסברות לומר שיש לסמוך להקל בהפ"מ. וכ' ע"ז הכנה"ג. ולא מצאתי טעם לדברים אלו וכו'. דא"כ גם בסי' ק"ל הי"ל לכתוב ב' הסברות. ומה גם שבב"י פסק להחמיר בכל אופן ולא כ' דבהפ"מ יש להקל כסברא זו. ואפשר לקיים ד' המ"ב דהכא כ' ב' הסברות לסמוך להקל בהפ"מ אבל ביין נסך דחמיר פסק בסי' ק"ל לאסור בכל אופן. ע"כ. וכן בשו"ת דבר משה ח"א (חיו"ד סי' יט). ה"ד הכנה"ג. ומסיק להחמיר ביין אף בהפ"מ ושכ"ה בתשו' מהרשד"ם (סי' נה). ע"ש. וכן דעת ה' מסגרת השלחן. וע' בזבחי צדק ס"ק יב שה"ד הכנה"ג. וכ' ע"ז. דלפמ"ש המחב"ר (סי' ט סק"ב) דכשמרן סותם להתיר ואח"כ מביא ד' האוסרים בשם י"א. נקטינן דחושש לד' האוסרים. ואין להתיר אלא בשעה"ד או הפ"מ. אבל כשמרן סותם לאסור ואח"כ מביא ד' י"א להיתר. נקטינן כד' האוסרים לגמרי אפי' בשעה"ד והפ"מ. ע"ש. א"כ ה"נ לענין הלכה העיקר הוא כמו שסתם מרן כד' האוסרים ודלא כהכנה"ג. ע"כ. וכ"כ הפר"ח ס"ק יא לד' מרן. וכ"כ הפר"ת סק"ב ובשו"ג ס"ק טו.

יז) איברא דהחיד"א במחב"ר (סי' ט סק"ב) הנ"ל כ' שדעת מרן היא כשסותם להתיר ומביא י"א לאסור להתיר לגמרי אף בהפסד מועט. אך גדולי הדורות הבאים אחריו סמכו על סתם מרן להתיר בהפ"מ דוקא. וכן כשסותם לאסור ומביא י"א להתיר דעת מרן לסמוך על המתירין בהפ"מ. ולפי הנ"ל נכון להחמיר אף בהפ"מ. עכ"ד. נמצא דאף החיד"א מודה דלד' מרן גופיה יש להקל הכא בהפ"מ אלא דלדידיה נכון להחמיר אף בהפ"מ. ומשמע שאינו מן הדין ממש. וכ"כ בכה"ח לעיל (סי' קיג ס"ק עא). וע' בשו"ת רב פעלים ח"ב (סי' ז). שנראה ג"כ דבכה"ג יש להקל בהפ"מ. אלא דבסו"ד ה"ד המחב"ר הנ"ל. ע"ש. וע' בשו"ת חקרי לב (סי' קצט). שישב על מדוכה זו בנ"ד והעיר על המחב"ר סי' ט שלא זכר מד' הכנה"ג הנ"ל. [וק"ק על החק"ל. שהביא קו' הכנה"ג על המ"ב בלבד. ולא כ' יישוב דבריו הנ"ל.] ואחר שהאריך למעניתו בד"ז העלה דאף ביין אפשר להקל בדיעבד במפקיד בחותם א' בהפ"מ. ע"ש. וכ"פ בשו"ת בית דוד (סי' ע). ותמך יסודו על המשאת בנימין הנ"ל. וכ"כ במשחא דרבותא (דע"ב ע"ד). וכנלע"ד דבהפ"מ ושעה"ד כדאים המ"ב והב"ד והחק"ל והמשד"ר לפסוק להקל אף ביין. ומכ"ש שמצאנו כמה פוסקים שמקילין ביין בזה"ז דליכא חיבת ניסוך. (וכמש"כ לעיל סק"ה). ובשאר דברים נוסף על הפו' הנ"ל הכנה"ג עצמי שסובר כן. [ומה גם לפמ"ש בערוך השלחן דד' הי"א לחלק בין שולח למפקיד היא מוסכמת לכ"ע. (אף שי"ל ע"ד).] וגם הפר"ח ס"ק יד דעתו לדינא דהעיקר כהי"א שיש חילוק בין שולח למפקיד. גם בגוי נוסף על הנ"ל ישנה ד' ר"ת וסיעתו להקל. ע' בס"ק כא. לכן בפה"מ יש לסמוך ולהקל משום דהו"ל כס"ס. [ובמקום אחר כתבנו כן גם בדין קים לי נגד סתם מרן כשד' הי"א לטובת המוחזק ואכמ"ל.].

יח

יח) ואף השולח אם הודיע לחבירו צורת החותם וגם אמר לעכו"ם שהודיעו לחבירו די בחותם א'. האמירה לעכו"ם מעכבת. שאל"כ לא מירתת הגוי. אבל ההודעה לחבירו אינה מעכבת. דהואיל והעכו"ם לא ידע מזה מירתת. ש"ך ס"ק טו. כנה"ג הגה"ט או' יט. פר"ח ס"ק יג. לחה"פ ס"ק יא. ושכ"כ בס' ישמח ישראל. וז"ל הרוקח (ס"ס תצו). מיהו אם שולח היין אומר לגוי. הודעתי למי שאני שולח את היין היאך חתמתיו. מותר אפי' לא הודיעו. והובא בעה"ש סק"ג. אלא שכ' שהריטב"א בחי' לא כ"כ. ע"ש. ונראה דאפשר לסמוך ע"ד הרוקח להקל. ובלבד בהפ"מ וכנ"ל.

יט

יט) די בחותם א'. ואף השולח בב' חותמות נכון הדבר להודיע לחבירו צורת החותם כדי שיחזור אחריו לראות אם זייף או לאו. מרן בש"ע לקמן (סי' קל ס"ח). ש"ך ס"ק טו. פר"ח ס"ק יג. לחה"פ ס"ק יא. וכ"כ החכ"א כלל ע ס"א. וכ' בפרט בזה"ז שנתקלקלו הדורות. ובדידי הוה עובדא שקניתי גבינה מחנוני לאחר שהראני כתב הכשר מהגאון ר' רפאל אב"ד המבורג. ואחר העיון היטב ראיתי שהוא מזוייף. שלקח החתימה שעל הנייר וקשרו בגבינה אחרת והטמין הקשר בגבינה. ע"כ. וכ"כ זבחי צדק ס"ק יד. ומיהו אם כ' אותיות על המאכל א"צ להודיע לחבירו. הראב"ד והובא בהגה לקמן (סי' קל ס"ח). וכ"כ בהגהות מהריק"ש שם. מנ"י כלל לב או' לו.

כ

כ) כל מקום שיש לחוש לאחלופי לא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים לחלק בין גוי עני לגוי עשיר דכולהו חשידי לאחלופי היכא דאית להו הנאה. שו"ת הרדב"ז ח"ד (סי' רצט). כנה"ג הגה"ט אות ה. זבחי צדק סק"ט. שו"ת עמודי אש (סי' ח' דנ"ט ע"ד). ע"ש. והנה בשו"ת מקור ישראל (חיו"ד סי' א). יצא לידון בדבר חדש דע"כ לא כ"כ רדב"ז אלא בדין יין שהוא חמור כשל תורה. משא"כ בגבינות וכיו"ב דהוו מדרבנן. ובא רעהו וחקרו מהריט"א בתשו' שם (סי' ב). ודחה חילוקו באמת הבנין. והרהמ"ח שם (סי' ג) חזר לעשות סניגורין לדבריו. וע"ש. ונראה להחמיר.

כא

כא) בהגה וי"א וכו' ובדיעבד יש לסמוך ע"ז. ולדידן בני ספרד אין לסמוך ע"ז אף בדיעבד והפ"מ. וכמ"ש בשו"ג ס"ק טז. ובס' עקרי הד"ט (סי' טז או' ז) בשם שו"ת מים רבים. ע"ש. ודוקא בשולח אבל במפקיד שרי בדיעבד והפ"מ אף בישראל חשוד. וכנ"ל. ומ"מ חזיא סברת ר"ת והרמ"א כאן להצטרף לסניף להקל. ואע"פ שהפר"ח כ' שסברא זו דחויה היא ואינה מחוורת. וכ"כ בשו"ת צמח צדק (סי' קטז). הנה מצאנו לכמה פו' שסוברים כן. ואף התוס' ע"ז (לא.) ד"ה דאמר רב. שהק' על פי' ר"ת בזה. מ"מ כתבו (שם לא:) ד"ה השולח. דבדיעבד סמכינן על ר"ת. וכ"ה בתוס' שם (סט:) גם האו"ז ח"ב (פ"ב דע"ז סי' קסא וקצו) פ' כר"ת. וכ"ה ברוקח (סי' תז ותצב). וע"ע באו"ה (כלל כב או' יא). דבדיעבד נוהגים כד' ר"ת. ובתשב"ץ ח"א (סי' סו). כ' שדעת הרא"ש כר"ת. וע' בטוב"י כאן ולקמן (סי' קכט וקל). ובפרישה שם. ובשו"ת חקרי לב (סי' קמד). ובשו"ת נוב"י תנינא (חאו"ח ס"ס סו) כ'. שההיתר לסמוך ע"ד הרמ"א בזה. יש לו סמיכה להתיר בדיעבד ע"ש. וכן בשו"ת שמש צדקה (חיו"ד סי' טו). בתשו' מהר"י למפרונטי בעל פחד יצחק. וגם בתשו' הרהמ"ח שם. כ' לצרף סברת ר"ת להקל. ע"ש. וע' בשו"ת מהר"ש ענגיל ח"א (סי' נח). ובעיקר ד' הרמ"א דישראל חשוד צריך ב' חותמות לאיסור תורה וחותם א' לאיסור דרבנן. ע' להלן (סי' קיט ס"ג) ובמש"כ שם ס"ק יד.

כב

כב) השולח לחבירו ע"י גוי בשר וגבינה בתוך תיבה אחת וחתומה בחותם א'. נסתפק בס' שמן המשחה (דקכ"ז ע"ג) בשם מהר"י אסא. אי נימא הואיל והבשר אסור, מכיון שאין עליו ב' חותמות ויש לחוש שזייף. יש לאסור גם את הגבינה. או דילמא איפכא. וכ' לדמות ד"ז למה שנחלקו רבני אשכנז. בקצב ששחט ז' בהמות בביתו והיו בחזקת כשרות. והוציא ב' בהמות וחצי למקולין ונשארו ד' בהמות וחצי בביתו. ונמצא טרפות באחת מן הבהמות בבני מעיים ולא נודע איזו היא. אי נימא הואיל והחצי שלקח מותר משום דקי"ל כל דפריש מרובא פריש. ה"נ החצי שנשאר. בביתו מותר. או דילמא איפכא. דהואיל והחצי הנשאר אסור משום דהו"ל קבוע. ה"ה החצי שפירש מותר. ודעת הפר"ח להתיר מה שפירש ולאסור החצי שנשאר כל א' כדינו. וכ' דמי שאינו מורה כן לא ידע באו"ה בין ימינו לשמאלו. ע"ש. וה"נ אמרינן דהאיסור מה"ת כבשר וכיו"ב אסור משום דבעינן ב' חותמות. והגבינה מותרת בחותם א' הואיל והיא מד"ס. ע"ש. ובהשקפה הא' י"ל דאף החולקים על הפר"ח יודו לזה משום דשאני הכא שגופים מוחלקים הם ואימא דזייף הבשר והניח הגבינה. ומכ"ש שהבשר דמיו יקרים יותר. (ולד' כמה פו' ה"ט דבעי ב' חותמות משום דדמיהן יקרים. ואפי' למ"ד דה"ט משום דהוי מדאו' ודאי שיש להתחשב גם בטעם הנ"ל. וכמ"ש בעה"ש סק"ב). ול"ד להתם שהכל בהמה א' וא"א לומר על חציה כשר ועל חציה טרף. שו"ר שכן חילק בשו"ת נדיב לב ח"א (סי' י). ע"ש.

כב) והנה בתשו' נדיב לב שם כ' להביא ראיות להפר"ח ממתני' דיבמות (קיט:) את שיש לה עדים אסורה כו'. וממתני' דטהרות (רפ"ו) המסוכן כשהוא ברה"י ספקו טמא ברה"ר ספקו טהור. ע"ש. וב' הראיות הובאו בשאילת יעב"ץ (ס"ס ס). ע"ש. וכן הראיה מהמסוכן כו'. הובאה בס' בכור שור (ריש חולין) ודחה דשאני דיני טהרות שהם מחוקי התורה בלי טעם וכו', וע' בס' שב שמעתתא (ש"ד פ"ד) ומ"ש בזה. וע"ע בשו"ת כפי אהרן (חיו"ד סי' ד). וע' בשמן המשחה שם שהביא ראיה להפר"ח מגיטין (ח:) כל נכסי קנויים לך עצמו קנה ונכסים לא קנה. אלמא דאמרינן כל חד כדיניה. ע"ש. ולכאו' י"ל קצת עפ"ד שו"ת רב פעלים ח"א (חאו"ח ס"ס כג). ד"ה ודע כי וכו', דהא דלא אמרינן הואיל וקנה עצמו קנה נכסים. כדאמר בסוכה (ז:) הואיל והוי דופן לסוכה הוי דופן לשבת. משום דס"ל דלא אמרינן הואיל אלא מאיסורא לאיסורא אבל מאיסור לממון לא אמרינן הואיל. כעין מ"ש איסורא מממונא נא ילפינן. ע"ש. ולפ"ז אין ראי' ג"כ להפר"ח. דבדין הקצב דתרוייהו איסורא אמרינן הואיל. ומה שפירש מותר גם החצי הנשאר מותר או להיפך. ואכמ"ל בזה. וע' בזבחי צדק (סי' קי ס"ק מ). שדעת רוב האחרונים כהפר"ח וכ"כ בשו"ת רב פעלים ח"א (חאו"ח סי' יז). וכ"פ בתשו' כפי אהרן שם. ומינה דה"ה לנ"ד דאמרינן כל אחד כדינו. שו"ר כן בזבחי צדק שם (ס"ק מא) לנ"ד. וכ"ה בכה"ח שם (ס"ק סד וסה). וע' בשו"ת בכורי יעקב זריהן (סי' טז). ובשו"ת נודע בשערים ח"ב (סי' ט). ובשו"ת תע"ל (סי' כב). ואכמ"ל.

כג

כג) [סעיף ב'] כיון שהחתימו כראוי ב' חותמות וכו'. וכתב מרן בש"ע לקמן (סי' קל ס"ד) כיצד הוא חותם בתוך חותם. סתם החבית בכלי שאינו מהודק כדרך שסותם כל אדם וטח בטיט ה"ז חותם א'. היה כלי מהודק וטח עליו מלמעלה ה"ז חותם בתוך חותם. עכ"ל. וטיחה בטיט דמהני היינו שנתייבשה. כפרש"י (ע"ז לא.) אבל אם עדיין הטיט לח לא הוי חותם. שבקלות מאד יכול להסיר הטיט הלח ולתת אחר במקומו. ט"ז שם סק"ז. שו"ג שם ס"ק יא. זבחי צדק כאן ס"ק טו. וכ"פ בשו"ת טוב טעם ודעת תליתאה ח"ב (סי' יט). וע"ע במשחא דרבותא (דע"ב ט"ג). וכ' עוד הט"ז שם דלא מהני טיחה בטיט אלא כשמונח בבית העכו"ם אבל אם מוליכו בדרך לא מהני. שע"י שהעגלה מתנענעת תמיד היין עולה למעלה ומרכך הטיט ונופל. ולכן הוי כפתוח בלי חותם. ע"ש. וכה"ג כ' החקרי לב (דר"פ ע"ג). ע"ש.

כד

כד) מדברי מרן הנ"ל למדנו דכלי מהודק הוי כחותם ובטיחה מלמעלה הוי חב"ח. וא"כ הבקבוקים שלנו שנסתמים בחוזק בפקק שא"א לפתחן בלי ברזל הוי חותם א'. וכשטח אותם כמנהג בטיט אדום הוי חב"ח גם בלי סימני אותיות. ודברים שמספיק להם חותם א' כגון יין בזה"ז וחלב. יכולים לשלחם ע"י עכו"ם או בסתימה חזקה בפקק או בסתימה רפויה וטיחה כמנהג. ערוך השלחן בסי' זה ס"ק יח. ולפע"ד המנהג שנהגו לסתום הבקבוקים בחוזק וגם לטוח בטיט על גביהם כדי לשלחם ע"י גוי. יש בו צורך גם לדברי האומרים דיין בזה"ז די לו בחותם אחד. כי הנה אמת שבשו"ת עבודת הגרשוני (סי' צח) כ' שפקק של עץ המהודק היטב שא"א להוציאו כ"א ע"י טירחא מרובה חשיב חותם א' ע"ש. גם בשו"ת פרח מט"א ח"ב (סי' יד). כ' שכל הפו' ס"ל שסתימת החבית בפקק של עץ חשיב חותם א'. ע"ש. מ"מ אין דברי האחרו' הנ"ל מוסכמים. וכמ"ש בעה"ג בשם משאת בנימין (ס"ס כט) דל"מ כן. וכ"נ בט"ז. ע"ש. וכן בשו"ת שבות יעקב ח"א (סי' סג) כ' שאין ד' העה"ג מוכרחים כ"כ להקל נגד משמעות האחרונים. ושהוא עצמו דעתו להחמיר למעשה אא"כ יש עוד צד להקל. ע"ש. ובר מן דין הנה מצאנו בשו"ת חק"ל ח"א מיו"ד (סי' רא) שהאריך ע"ד העה"ג הנ"ל. וכ' דל"מ בש"ס לחשוב כלי מהודק לחותם כ"א בצירוף חותם שני (וכעין מפתח וחותם). ושוב כ' להוכיח כן מד' הרמב"ם (פי"ג מהמ"א ה"ח). וכ"ה בש"ע (סי' קל ס"ד). שכ'. כיצד. סתם החבית בכלי שאינו מהודק כדרך שסותמים כל אדם וטח בטיט ה"ז חותם א'. הרי שהסתימה הנהוגה אצל כל אדם לא חשיבא חותם א'. וא"כ נהי דלהניח יין בבית גוי והידק הסתימה ה"ז חותם א'. שאין דרך להדק הסתימה. אבל בשולח יין מעיר לעיר כיון שהדבר ברור שאין דרך לסתום בלא הידוק הסתימה פן ישפך יינו. כה"ג לא חשיב חותם כשמהדקו. אא"כ יש עליו חותם שני גמור שאז חשוב כב' חותמות ע"כ. וכיו"ב כ' במשחא דרבותא (דע"ב ע"ב). ע"ש. וכ"כ בס' שמו יוסף (סי' רלא) ולא אכחד דבשו"ת שמש צדקה (סי' טו) בתשו' מהר"י לאמפרונטי, ס"ל כד' העה"ג. והביא הדיוק מד' הרמב"ם. ודחאו ע"ש. מ"מ לכתחלה מיהא בודאי שיש לחוש לד' החולקים בזה. ולכן לא סמכו על סתימת הפקק לבדו אע"פ שהוא מהודק בחוזק. אא"כ יטוח טיט על גבו. שאז מועיל אף במקום שצריך ב' חותמות כגון יין לדידן. וגם בזה המנהג להצריך כתיבה ע"ג החומר או הזפת. וכמ"ש בשו"ת הרשב"ש (סי' שה). וע' בשו"ת שערי רחמים ח"ב (סי' טו). ומש"כ לקמן ס"ק נד.

כה

כה) כתב עוד מרן (סי' קל ס"ד). וכן אם צר פי הנוד ה"ז חותם א'. ע"כ. וקשר זה צ"ל קשר משונה. אבל קשר שרגילים לעשות תמיד אין בו טורח כלל להתירו ולא הוי סימן כלל. ט"ז שם סק"ח. וכ"ה באו"ה (כלל כב או' יג). ודלא כמו שצידד בס' בני חיי (סי' קל). דקשר רגיל נמי הוי כחותם א'. ע"ש. וכן העלה להחמיר בשו"ת חק"ל (סי' ר"א דרפ"א ע"א). פר"ת סק"ג. זבחי צדק ס"ק טז. ערוך השלחן או' יט. שו"ת ויאמר יצחק (סי' מז). שו"ת שערי רחמים ח"ב (סי' טו). שו"ת ערוגת הבושם ח"ב (סי' קיז). וע"ע בשו"ת צמח צדק מליבאוויטש (חאו"ח סי' נה אות ד).

כו

כו) עוד כ' מרן שם. וכן אם צר פי הנוד ה"ז חותם א', הפך פי הנוד לתוכו וצר עליו ה"ז חב"ח. ע"כ. ור"ל דלא בעינן גבי הפך פי הנוד וצר עליו. שיהיה עוד חתימה. וכמ"ש בב"י שם בשם רמב"ם. ודלא כרשב"א דס"ל שצריך עוד חתימה וגם נתינה לתוך השק. ע"ש. וע' בחי' ריטב"א (ע"ז לא.) ובאו"ז (פ"ב דע"ז סי' קס). שג"כ כ' דלא בעינן שיהיה בתוך השק. וכ"פ הט"ז שם. ודע דבפרש"י והר"ן (ע"ז לא.) כ'. ואי כייף פומיה דנוד לגו כעין שקושרים נודות שלנו שלאחר שקושרים אותו מכניסין פי הנוד לתוכו. "ועוד קושרים אותו פעם אחרת" אפי' אין דיסקיא הוי חב"ח. ע"כ. מבואר דס"ל שצריך קשר לפני כניסת פי הנוד לתוכו ועוד קשר לאחר מכן. וכ"ה בשו"ג סי' קל. ובמאירי שם משמע שדי בקשר א'. וע' בשו"ת ויאמר יצחק (סי' מז). ובזבחי צדק ס"ק יז הביא פרש"י והר"ן והסכים כן לדינא אף שמד' הב"י ל"מ כן. ע"ש. ובדיעבד יש להקל בקשר א' כשנתן פי הנוד לתוכו. בצירוף ד' הפו' דס"ל שבזה"ז די ליין בחותם א'. וע' לקמן ס"ק מח.

כז

כז) כתב עוד מרן שם. וכן כל שינוי שמשנה מדברים שאין דרך כל אדם הרי הם כחותם א'. והטיחה או הקשירה חותם שני. ושני קשרים משונים הוי כב' חותמות. ע"כ. ומיירי שב' הקשרים משונים ג"כ זה מזה זבחי צדק ס"ק יח. אבל בשו"ת חקרי לב (ס"ס רא). כ' דבקשר השני א"צ שינוי שכיון שאין דרך לקשור ב' קשרים. א"כ גם אם עשה הקשר השני כמו שנהוג לקשור חשיב חותם. ומ"ש הפו' ב' קשרים משונים. עיקר השינוי בראשון. דאילו בקשר שני חשיב קשר משונה ממילא. ע"כ. וכה"ג כ' הגאון משחא דרבותא (דע"ב ע"ב). שאם יש חותם שמועיל ע"פ הדין ועמו קשר שאין בו שינוי חשיב שפיר חב"ח. ע"ש. וכ"כ בשו"ת עדות ביהוסף (סי' לט). ובשו"ת ויאמר יצחק (סי' מז). ע"ש. וע' להלן ס"ק מט.

כח

כח) ומ"ש מרן בש"ע כאן שא"צ לחזור אחר החותם להכירו. בב"י מבואר שזהו ד' הרשב"א. ע"פ ד' ר"י בעל התוס'. ודלא כהראב"ד שמצריך להכיר בטביעות עין את החותמות. ולכן כ' הראב"ד שהשולח יין לחבירו ביד גוי אין שום סימן מועיל לו ולפיכך אין לו תקנה אלא דוקא בכתיבה ע"ש. והרמב"ן (ע"ז לא:) סובר שא"צ שיכיר בטביעות יין. אלא שמודיע לחבירו בכתב ענין חתימותיו. וחבירו עומד עליהם ומוצאם כענין שהודיע לו. ע"ש. וכ"כ בארחות חיים יו"ד (עמוד שמב). בשם רבינו האי ג'. והמאירי שם כ' שאף לראב"ד דוקא בקשרים צריך שיכיר את קשריו. אבל בב' חותמות שפיר דמי אף בלי הודעתו. ע"ש. ובתשו' התשב"ץ ח"ג (סי' כא). כ' שלא נראו ד' הראב"ד לאחרונים ז"ל. והביא ד' התוס' שכ' דבב' חותמות א"צ להודיעו כלל. וכ' ששיטה נכונה היא. ע"ש. וע' בשו"ת הרשב"ש (סי' שה). וע' בב"י לקמן (סי' קל). שדעת סה"ת וסמ"ג והטור להקל כד' הרשב"א. והכי נקטינן. ע"כ. וכ"פ הרמ"א בתורת חטאת (כלל לג או' יב).

כח) אולם ד' הפרי תואר סק"ג להחמיר בזה. וכ' דבש"ס מיירי במפקיד שחוזר על חותמיו ומכירם בטביעות עין. אבל בשולח ע"י גוי אין לנו אלא כד' הראב"ד. וסיים. דד' הפוסקים המתירים בערי אדום דוקא. וכיו"ב. אבל בערי המערב דהגוים לא מרתתי כלל וזילי בנפשייהו וטרחי טרחא גדולה לאהבת המועיל כל דהו אין להתיר כלל אלא בחותם שא"א לזייף כלל וע"י שיחזר על חותמו וימצאנו כצורתו. הלא"ה אסור. ומה גם שראינו שהגם שימצא החותם מקולקל וניכרת גניבתו עכ"ז לא מרתת. ואדרבה הישראל מרתת לדבר אליו וכו' וא"כ אין רתת ולא חלחלה ואסור זולת בחותם האותיות וימצאנו כי ידרשנו. ואפי' במידי דרבנן. דלא הויא ספקא אלא קרוב לודאי הוא. ע"כ. וכ' בזבחי צדק ס"ק יט. שאנו מנהגינו כד' מרן ז"ל שהגוים שלנו מרתתי מישראל כשהחותם מקולקל. שיש שופטים בארץ ויראים שמא יתפסו עליהם כגנב. ולכן אין לנו אלא ד' מרן ז"ל וכן מעשים בכל יום. והרוצה להיות חסיד יעשה כד' הפר"ת. ע"כ ונראה שהכל לפי המקום והזמן וכ"כ כיו"ב בס' ויכוח מים חיים (כלל לב דין טו). ע"ש. וכעת שהערכאות עונשים ע"ז אין לזוז מד' הפוסקים והש"ע.

כט

כט) אבל אם חזר על חותמו ולא הכירו אסור אפי' עשה ב' חותמות. וה"ה יותר מב' חותמות כיון שמצאם כולם מקולקלים. ש"ך ס"ק יח. פר"ח ס"ק טו. לחה"פ ס"ק יג. זבחי צדק סק"כ.

ל

ל) דברים הצריכים חותם א' דוקא. והוא עשה ב' חותמות ומצא הא' מקולקל. יש להתיר אף שנעשה בידי אדם. דתלינן שנמלך הגוי ולא זייף. וכדתניא בתוס' דטהרות חבית שהיתה מכוסה ובא ומצאה מגולה ר' מטהר וחכמים מטהרים. שהגנבים נמלכו והלכו להם. קהל יהודה [והראיה שהביא מהתוספתא. הנה בב"י כאן בד"ה והיכא דחזר כו'. הביא ד' הסמ"ג שכ' דלא דמי להתוספתא דהתם מיירי שישראל יוצא ונכנס. וע"ע בב"י י (סי' קל) בזה. וא"כ הראיה שהביא לא שמה מתיא. ונדחה קראו לה.] ויש לסייעו ממ"ש בשו"ת הרשב"ש (סי' תקנ). בשולח בשר לחבירו וא"ל שיש ד' חותמות ונמצא ב' חותמות. שלא מפני כך יהיה אסור כיון שמצא ב' מאותן שא"ל. בלא ספק לא נתחלף. שאם החליף הכל היה מחליף שא"א שהחליף אלא בכל. וכיון שנותרו ב' מהם שיעור ההכשר די בזה. עכ"ל. ואין לדחות דשאני התם די"ל שהחותם נתקלקל שלא ע"י אדם דא"כ אפי' לא נשאר שום חותם היה מותר ע' להלן בסמוך. וע"כ דמיירי שניכר קלקול החותמות ע"י אדם ותלינן דנמלך ולא זייף. ובעה"ש סק"ה הביא ד' הרשב"ש סי' שה הנ"ל להלכה [אך ט"ס בציונו] וכן בזבחי צדק ס"ק כא השוה את ד' הרשב"ש להקה"י. [ומש"ש "הרשב"א סי' עה". זה אינו. וצ"ל הרשב"ש סי' תקנ]. וע"ע בשו"ת בני בנימין (ס"ס ו). וע' להלן (ס"ק לא וס"ק נג).

לא

לא) ישראל ששלח לחבירו כמה שקים של גבינות ע"י גוי. וכ' מנין ומשקל של כל שק ושק בפרטות. ושהשקים הם לבנים. והנה בבוא השקים נמצאו כל הסימנים של המנין והמשקל מדוייקים. ברם דא עקא כי השקים היו שחורים ולא לבנים. נשאל בזה מהר"א אביגדור בשו"ת זכור לאברהם (חיו"ד סי' ה). ורצה לדמותו למ"ש ה' כרם שלמה (חאה"ע סי' נב). בגט שליחות שכ' בהרשאה בסימני הגט שתיבה פ' בראש השיטה, ולא נמצאת אלא בסופה. והכשיר מטעם דסימני הגט הנהוגים לכתוב בהרשאות אינם מעכבים אלא שנהגו לכתוב. לפיכך אם לא התאימו תלינן שט"ס הוא. וגדולה מזו כ' מהרשד"ם (חאה"ע סי' פב). שאפי' נפל טעות בשם המגרש ראוי לדונו בט"ס. ע"ש וה"נ י"ל שט"ס הוא ורצה לכתוב שחורים וכ' לבנים. ומיהו אי מה"ט לבד אין ראוי להתיר דשאני התם שהטעות בהרשאות דוקא ומדינא א"צ בהרשאות כו'. אבל בנ"ד שיש טעות בכתב הבא להתיר. אי אמרינן דל הכתב מהכא. א"כ גבינה זו אין עליה שום ראיה להכשירה. אך יש עוד אחרת בנ"ד שכ' השולח שהוצאות השקים ט"ו פר'. וזהו שווי השקים השחורים. שאילו ערך השקים הלבנים שם אינו אלא ד' או ה' פר'. א"ו שט"ס הוא. וכן עשינו מעשה. עכת"ד. ולכאו' יש סיוע לזה ג"כ מד' הרשב"ש הנ"ל (ס"ק ל). שאע"פ שכ' שיש ד' חותמות ואין אלא ב' מהם מותר. ולא היא דשאני התם שנתקלקלו אח"כ. אבל כאן צ"ל שטעה השולח בכתיבתו וכ' לבנים במקום שחורים. [ובעיקר ד' הכרם שלמה בגט שליחות באמת הרבה חולקים ופוסלים. וע' שד"ח מע' גט (סי' כד). ובשו"ת אחיעזר ח"ג (סי' כד אות ו). ע"ש. ומ"מ יש לחלק בין הנושאים.].

לב

לב) הא דאמרינן שאם החותם מקולקל אסור, היינו דוקא אם רואים שנסתר בכוונה ע"י אדם. אבל במקום שיכולים לתלות שנסתר ונתקלקל מעצמו או ע"י בהמה או ע"י תינוקות שלא בכוונה מותר בדיעבד. כ"כ מרן הב"י לקמן (סי' קל). בשם תה"ד (סי' רה). וכ' בד"מ שם שכ"כ האו"ה כלל כב אות יא ושכן נוהגים. וכ"פ הרמ"א בהגה (שם ס"ח). ובתורת חטאת (כלל לג או' יא). וכ"כ הכנה"ג הגב"י אות טו. ש"ך סק"כ. מנ"י שם אות לה. וכ"כ בשו"ת פרח מט"א ח"ב (סי' יג). פר"ח ס"ק טז. פר"ת לחה"פ ס"ק יד. מסגרת השלחן. וכ"פ בשו"ת חת"ס (סי' קכד). זבחי צדק ס"ק כב. [והנה בשו"ת פרח מט"א הנ"ל כ' דלא מצינו שום פוסק שחולק ע"ז. אך בשו"ת נוב"י מה"ת (סי' עב). תמה על התה"ד מד' הר"ש פ"ז דטהרות מ"ז דמוכח דלא ס"ל הכי. וגם נראה שאף ד' סה"ת וסמ"ג להחמיר בכל גווני. ע"ש. [וע"ע בשו"ת מהר"י ברונא סי' קנה]. וכן העיר בזה בשו"ת חקרי לב (סי' קמה). וע"ש. אבל יש לדחות כמ"ש כנה"ג סי' קל הגב"י או' לא. וע' בשו"ת ויאמר יצחק (חיו"ד ס"ס עג). שכ' לדייק מד' הכנה"ג. דמרן חולק על הגהת הרמ"א בזה, וס"ל להחמיר בכל אופן. ע"ש. ואינו מוכרח כלל. ומצאתי בשו"ת בני בנימין (סי' ו). שהביא ד' הכנה"ג, וכ' שלא יטעה הקורא לחשוב דמרן לא ס"ל הכי (ממ"ש כן פסק מרן והגיה עליו הרמ"א וכו'.) משא"כ האמת. שכבר הוכחנו דאדרבה איפכא ס"ל בד' מרן וכד' הרמ"א. ע"ש. וכן עיקר וע' בס' חדרי דעה (סי' קל ס"ח). ובשו"ת שערי צדק (חיו"ד סי' קיט). ובשו"ת ישמח לב גאגין (ס"ס ח). ע"ש.].

לג

לג) ומיהו לא שרינן בנתקלקל החותם שלא ע"י אדם. אא"כ אין אנו יודעים אם הגוי שנמצא ברשותו ידע מזה שהחותם נתקלקל. אבל אם אנו יודעים בבירור שידע הגוי שנתקלקל החותם הרי נשאר הדבר ברשותו של הגוי לעשות בו כחפצו. ולכן אסור. שו"ת פנים מאירות ח"ב (סי' עו). ונוב"י מה"ת (סי' עב). וכן פסק בשו"ת זרע אמת ח"ב (סי' לו). ע"ש. ודוקא שנודע לנו בבירור שהגוי ידע מזה. הלא"ה תלינן לקולא. וכמבואר באחרונים הנ"ל. וכ"כ בשו"ת נהרי אפרסמון (סי' קסד). ע"ש. אבל מ"ש בשו"ת שערי צדק (סי' קיט) לצדד להקל אף בידע הגוי מקלקול החותמות. ע"ש. אין לסמוך ע"ז למעשה. וע' בס' בית אהרן קריספין (מע' ח אות ג) בשם ירך אברהם (סי' ב). ע"ש. וע"ע למר אחיו בשו"ת בגדי יו"ט קרספין (סי' ו). ודו"ק.

לד

לד) מעשה בא' ששלח יינו ע"י גוי והיה החותם מבצק ונתקלקל החותם והתירו היין דתלינן שמא עכברים אכלו הבצק ונתקלקל החותם שלטי הגבורים פ"ב דע"ז בשם בעלי אסופות. וכן הוא במאירי ע"ז (ע סע"א). ד"ה אירע. (וע"ש בהערת המו"ל). כנה"ג סי' קל הגב"י או' לב. שו"ת זרע אמת ח"ב (סי' לו). שו"ת ויאמר יצחק (ס"ס עג). שו"ת בני בנימין (סי' ו). שו"ת שערי צדק (סי' קיט). וכ"כ בזבחי צדק ס"ק כג בשם בל"י

לה

לה) ואם ישראל יוצא ונכנס אפי' נתקלקל החותם בכוונה ע"י אדם מותר. ב"י בשם סמ"ג. וכ"פ הרמ"א לקמן סי' קל ס"ח). זבחי צדק ס"ק כד. ופשוט שאפי' ברור לנו שיודע הגוי שהחותם נתקלקל מותר, דהואיל וישראל יוצא ונכנס מרתת הגוי להחליף או לנגוע. וע' להלן סעיף י'.

לה) בהגה ומיהו דוקא אם הוא דבר כו' ונהנה בחליפין וכו'. וכ"כ מרן בש"ע להלן סעיף י'. ועמש"כ שם בס"ד

לו

לו) [סעיף ג'] אות א' חשיב כחותם א'. ומשמע שאפי' בדברים שדי להם בחותם א' חשיב אות א' כסימן. ועדיף ממפתח שכ' מרן בסעיף ד' דל"מ. וכ"ה בחי' רשב"א חולין צד. ש"ך ס"ק כא. כנה"ג הגה"ט או' כ"א. פר"ח ס"ק יז. לחה"פ ס"ק טו. מסגרת השלחן. זבחי צדק ס"ק כח.

לז

לז) שתים הוי כב' חותמות. ודוקא כשהכתב על גוף הסתימה בטיט או בזפת וכיו"ב. אבל דיבק עליו ניר כל מה שכתוב באותו ניר אינו אלא חותם א'. המאירי (ע"ז לא.) ד"ה לדעת. ומה שחשב דיבוק הניר החתום כחותם אחד מיהא. דוקא כשנעשה באופן שא"א ליטלו ולהחזירו. שלא אמרו דאותיות הוי חותם אלא כשהם דבוקים לבשר או בסתימת החבית שא"א לזייף הלא"ה לא הוי חותם כלל. וכ"פ ה' ויאמר יצחק (סי' מז). וכשהחותם הוא על שעוה הסותמת את הכלי צריכה להיות ניכרת היטב באותיות. ועמ"ש בתפארת אדם בזכרונות (מע' ש אות י'). וע' באור זרוע ח"ב (פ"ב דע"ז ס"ס קס) שכ' דחותם של שעוה שכתוב בו חותם אינו אלא חותם א'. דאותיות הוי חותם. אבל סתימת שעוה לא הוי חותם. דליכא טירחא אי מסלק לה והדר מדבק לה. ע"כ. ומשמע שאפי' הרבה אותיות בשעוה אינו אלא כחותם א'. וכ"כ להדיא המאירי (ע"ז שם). וע' בשו"ת הרשב"ש (סי' שה ותק"נ). ובשו"ת כנף רננה חיו"ד (מין כנף. סי' לו). ע"ש.

לח

לח) ונכון הדבר לכתוב האותיות חציין על העור (המכסה פי החבית) וחציין על דופני קרשי החבית. או על פני הסתימה. שאם יגביה העכו"ם את העור לא יוכל לכוין ליישבו כבתחלה. כ"כ התוס' ע"ז (לא:) בשם ר' ברוך. ושם (ע.) ובפסקי התוס' שם. וכ"כ האו"ז שם (ס"ס קסא). והרוקח (סי' תצז). וסה"ת (סי' קפד). והמאירי ע"ז (לא:) וכ"פ הרמ"א לקמן (סי' קל ס"א).

לט

לט) אם חתם בחותם א' על כמה מקומות אינו חשוב אלא כחותם אחד. כ"כ בשו"ת נוב"י תנינא (סי' עא). אולם בס' ערוך השלחן ס"ק טו כ' ע"ז בשם הגרב"פ (האמרי ברוך). שדברים תמוהים הם. דמה לי ב' אותיות מה לי ב' חתימות. כל שאין חשש שיש לגוים חותם כזה הוי כב' חותמות. ובשו"ת לבושי מרדכי מה"ת (חיו"ד סי' סה). מצדד להקל בזה. ושכ"כ בס' דברי יוסף ע"ש. והוסיף עוד שכ"כ הגאון בעל פמ"א בס' אור הגנוז. ע"ש. וע"ע בשו"ת זכרון יהודה ח"ב (סי' ה). ע"ש. וכ"נ עיקר להקל. וע"ע בנוב"י מה"ת (חאו"ח סי' ס). ובגנזי חיים (מע' ח אות צא). אופנים ודרכים אחרים של ב' חותמות. וע' בשו"ת בית ישראל (סי' מה). ואין להאריך.

מ

מ) וי"א שבמקום שמצויים מומרים וכו' אין כתב סימן אלא למי שמכיר הכתב. בב"י לקמן (סי' קל). כ' כן מהאו"ח בשם הרא"ה. ונראה שאין סברא זו חולקת על ד' הראשונה. ומ"ש מרן כן בל' וי"א כ"ה דרכו הקדש, כמ"ש הסמ"ע (סי' טז סק"ח). שכ"מ שמצא (מרן) דין שאינו נזכר ג"כ בשאר פוסקים כותבו בל' וי"א ועמש"כ בשו"ת יביע אומר ח"ב (חאו"ח סי' ד אות ג). אכן הפר"ת סק"ו כ' דלסברא א' ליכא למיחש אא"כ השליח עצמו מומר או שחבריו ההולכים עמו מומרים הלא"ה לא חיישינן שמא יחזר אחריו. אך לד' הי"א חיישי' דמייתי מומר ומזייף ליה. א"נ דילמא איהו ידע. ע"כ. ולדבריו הלכה כסתם מרו שאין לחוש למומרים כששולח ע"י גוי. ולא משמע כן מד' מרן לקמן (סי' קל ס"ו) ע"ש. והפר"ת עצמו חזר בו מזה להלן בס"ק יב מכח ההיא דסי' קל. וכ' שחזר בו מרן וסתם לאסור. א"נ דמ"ש כן בשם י"א הוא כדרכו ז"ל שכל סברא שלא נמצאת בהרבה פו' אלא באחד כותבה בל' י"א הגם שאין חולק. עכת"ד. ותפוס לשון אחרון. וכ"פ בזבחי צדק ס"ק כט וסז. ודלא כהדרכי תשו' ס"ק כח שהביא ד' הפר"ת סק"ו. ונעלם ממנו מ"ש הפר"ת אח"כ בס"ק יב הנ"ל. והן אמת שמצאתי להמאירי (ע"ז לא:) שחולק ע"ד האוסרים בזה. מ"מ הרי מרן לא הביאו כלל. וגם לעומתו ד' הריטב"א (ע"ז לא.) לאסור. וכ"כ בס' אהל מועד ח"א שער או"ה (ד"ז נ"ד. דכ"ב ע"א). ע"ש. וע' בשו"ג ס"ק כא. ודו"ק.

מא

מא) ומיהו כל שכתוב שם כתב מיופה תו לא חיישינן לזיופא כלל ואפי' במקום מומרים. ובכל כתב ידו אנו רגילים להתיר בכל כתב במקום חותם [כשמכיר הכתב]. כ"כ בחי' הריטב"א (ע"ז לא.) וכן בא מעשה לידי הכנה"ג הגב"י או' ל והתיר ג"כ מטעם יפוי הכתב שניכר שהוא של ישראל. וזכה לכוין בקדשו לד' הריטב"א הנ"ל.

מב

מב) ודע דבש"ע או"ח (סי' לב ס"י). איתא. מה שמסמנים הקלף המעובד לשם תפלין כעיו אותיות במרצע אע"פ שנקל לעכו"ם לזייף אין חוששים משום דמרתת הגוי פן יכיר הישראל בטביעות עין. וכ' המג"א ס"ק יג. וצ"ע דביו"ד סי' קיח כ' שבמקום שמצויים מומרים וכו'. ואפ' שגם שם לא החמיר אלא בשולח לחבירו שיודע הגוי שלא יכיר הכתב. א"נ י"ל דבד' מאכל החמירו טפי. כהב"י סי' קל. ע"כ. וק"ק על תי' א' דמדברי מרן כאן משמע דקאי עמ"ש בסעיף א' בין במפקיד בין בשולח. אך לתי' ב' ניחא דכל כי האי סימנא דידן מיירי במאכל. ומ"ש בס' אות חיים שם ס"ט ע"ז, דשאני ההיא דהב"י סי' קל דמיירי לענין יי"נ דהוי מדרבנן ע' פמ"ג שם שי"ל אף עיבוד לשמה מדרבנן כמ"ש בתשו' רמב"ם לחכמי לוניל, ועוד דביי"נ עשאוהו כשל תורה לב' חותמות או משום חיבת ניסוך או משום שאסור בנגיעה בלבד בלי חליפין. וע"ע בשו"ת חת"ס (חיו"ד סי' קכד) בביאור ד' המג"א בזה. וע"ע באות חיים בשם מגן גבורים שס שכ' לתרץ, קו' המג"א, דה"ט משום שאיו העכו"ם חשוד להחליף בדבר שאין בו הנאה. והקשה ע"ז דהא כמה פעמים יש לו הנאה מזה וכו'. הנה קדמו הש"ך (סי' רעא סק"ו). שכ' דצ"ל דמיירי שיש לעכו"ם ריוח בחליפין דאל"כ בלא"ה לא חיישינן שיכוין להכשילו כיון שאין לו הנאה בדבר. וכמ"ש בסי' קיח. ע"כ. וכ"כ הפמ"ג א"א שם. ובעיקר קו' המג"א י"ל דמיירי באומן דלא מרע נפשיה לזיופי כדלעיל (סי' קיד ס"ה). וע"ע בכנה"ג הגב"י או' כג בכיו"ב. וכן בשואל ומשיב תליתאה (ח"א ס"ס שעז). ובשו"ת טוב טעם ודעת תליתאה (ח"ב סי' יז). ובכ"ד. וה"נ מרתת פן יודע לישראל שזייף האותיות שלו על קלף אחר. וע' תוס' (כתובות יט.) ושו"ר כן בשו"ג יו"ד (סי' רעא ס"ק יג). וע"ע בס' אניה דיונה (דכ"א ע"ד).

מג

מג) [סעיף ד'] מפתח וחותם הוי ב' חותמות. ואין חילוק גבי מפתח בין כשהדלת סגור מבפנים ותוחבים המפתח בדלת לפתחו. ובין כשהדלת סגור מבחוץ. ע"י שלשלת שהיא קבועה בדלת ותחובה ראש השלשלת בטבעת במזוזה וסגור במסגרת מבחוץ. ב"ח. כנה"ג הגב"י או' ד. פר"ח ס"ק יח. לחה"פ ס"ק יז. זבחי צדק ס"ק לב.

מד

מד) מפתחות של עץ עם שינים בולטים הנהוגים בארצות ישמעאל מהני במקום חותם א'. פר"ח ולחה"פ שם. וכן פסק בזבחי צדק ס"ק לג. אבל בשו"ת התשב"ץ ח"ג (סי' פט). כ'. שאע"פ שמפתח וחותם דינם כב' חותמות. זהו במפתח של ברזל שאינו יכול להזדייף כ"א בעמל וטורח. אבל במפתחות שבארצות אלו יש לחוש לזיוף ואסור אף בדיעבד. ע"ש. וכן בשו"ת חקרי לב ח"א מיו"ד (סי' קמז). כ' לפקפק ע"ד הפר"ח בזה שהרי אף במפתח של ברזל כ' הריטב"א בשם קצת רבנים שלא התירו אלא במנעול חדש שא"א לזייף. ואף שהריטב"א חולק עליהם בזה. בכה"ג י"ל הבו דלא להוסיף עלה, ודיינו להקל במפתח של ברזל. ולא בשל עץ דבקל יכול לזייף. ושוב מצא בתשב"ץ הנ"ל כן. וסיים במסקנתו לאסור. ע"ש. וכ"כ במזמור לדוד פארדו (דקי"ג רע"ב). שאין להקל במפתח של עץ ודלא כהפר"ח. ע"ש. וע' היטב להגאון מליבאוויטש בשו"ת צמח צדק (חאו"ח סי' נה אות ה). ודו"ק.

מה

מה) אבל בדברים שדי בחותם א' וכו' מפתח לא חשיב חותם. הנה אף שסתם מרן דמפתח לא הוי חותם. מ"מ אסברא לן הפר"ח סי' קיח. שלפ"ד הי"א שבסעיף א' (שהם ד' רש"י ותוס' והר"ן). שפיר מהני מפתח במקום חותם. ושכ"ה לד' הרמ"א בהגה שם שמחלק בין עכו"ם לישראל חשוד. וכן פסק הפר"ח להקל אף לכתחלה דמפתח מהני במקום חותם. ושכן פסק הב"ח. ע"כ. וכ"כ בלחה"פ ס"ק יז. גם הט"ז סק"ג וסק"ו פסק להקל בדיעבד מיהא עפ"ד הרמ"א הנ"ל. וכ"פ בשו"ת צמח צדק (סי' קטז). ובשו"ת עבודת הגרשוני (סי' צח). וכ"פ בדמשק אליעזר על התו"ח הקצר (כלל לב או' כב). וכ"כ בערוך השלחן ס"ק טז. וע' בשו"ת דבר משה (סי' יח). אכן לעומתם ד' הש"ך ס"ק כב להחמיר במפתח אף בדיעבד. וכן בנקה"כ כ' לדחות ד' הט"ז. וכ"כ הכנה"ג הגב"י אות ג. והמנח"י כלל לב אות לז. וכ"פ בשו"ת טוב טעם ודעת תליתאה (ח"ב סי' יט). וע"ע בשו"ת שמש צדקה (חיו"ד סי' טו). ובס' משחא דרבותא (דע"ב ע"ד). וי"ל ע"ד. וכ' בזבחי צדק סק"ל שהעיקר להחמיר כהש"ך משום שכ"ה ד' מרן שקבלנו הוראותיו. וע"ע בזבחי צדק ס"ק מב. ומיהו נראה דהזבחי צדק לשיטתו לעיל ס"ק יב שכ' שאין להקל כד' הי"א שבסעיף א' אפי' במקום הפ"מ. אבל לפמש"כ לעיל ס"ק יז דבהפ"מ שפיר סמכינן ע"ד הי"א שהביא מרן שם. יש מקום להקל גם כאן לפחות בהפ"מ. כשעבר וסמך על המפתח. ומה גם שישנם עוד פוסקים שכ' להקל כד' רש"י ותוס' והר"ן הנ"ל. הלא הם הראבי"ה והאור זרוע ח"ב (ספ"ד דע"ז סי' רלט). וכן ד' הרא"ה בבדק הבית (דקנ"א ע"א). וסה"ת (סי' קפב). והריטב"א (ע"ז לא.). והג"א (ספ"ד דע"ז). ועוד. וכדאים הם הפוסקים הנ"ל לסמוך עליהם במקום הפ"מ. וביחוד באיסור דרבנן. וכן מצאתי בשו"ת חקרי לב (סי' קמו). שהעלה כן לדינא להקל במפתח בחמפ"ג במקום הפ"מ. עש"ב. וכ"פ בחכ"א (כלל ע סי' ד). וכ"כ מהר"ם בנעט בשו"ת הר המור (סי' יג). שכיון שד' כמה עמודי עולם להתיר. שכדאים הם להתיר על פיהם איסור דאו'. וכ"ש במידי דרבנן. איך יעלה על הדעת לאסור בדיעבד ולהפסיד ממון ישראל. ע"כ. ומ"ש שם (ס"ס יד). שאין לעשות כן להתיר ע"י מפתח. שאף שהט"ז מתיר בזה. כבר חלק עליו הש"ך והוא בתרא וקי"ל כוותיה. ע"כ להלאה חלילה להתיר במפתח לבד. ע"ש. נראה שדוקא להבא הזהיר לכתחלה ועכ"פ סוגיא בדוכתה עדיפא. ובסי' יג עמד על דין זה במיוחד. והתיר בדיעבד בפשיטות. כנ"ל. וע"ע במסגרת השלחן סי' זה שכ'. דלענין דינא נ"ל להקל בדיעבד כהט"ז שהיא דרך אמצעית. ורק לכתחלה יש להצריך חותם דוקא ולא מפתח. ושכ"כ ה' בית לחם יהודה ושאר אחרונים. ע"כ. גם בשו"ת חת"ס (ר"ס קכו) כ' שרוב האחרונים דעתם להקל כהט"ז. ע"ש. וכן פסק בס' יין המשמח (סי' קל סק"ה). ע"ש. וע"ע בשו"ת שערי צדק (חיו"ד סי' קח וסי' קכ). שכ' בשם הג' שערי דעה שיש להקל במפתח בדיעבד כהט"ז. ע"ש. וע"ע בשו"ת מהרש"ג (חיו"ד סי' נח). שג"כ הסכים להקל לסמוך על מפתח לבדו. והוסיף טעם לזה. משום דבזה"ז יש עונש גדול בערכאות על המזייף ומרתת העכו"ם לזייף. ע"ש. גם הגר"ד פארדו כ' בס' מזמור לדוד. דאפי' אי נקטינן להחמיר כסתמיות פסק מרן ז"ל. מ"מ יש להקל במפתח דידן להחשיבו כחותם. שבאמת א"א להכחיש שיש שינוי גדול בין המפתחות שבזה"ז למפתחות שבזמן הש"ס והפו'. שבשלנו יש טורח גדול לזייף ולא מתרמי כ"כ שיהיו שנים שוים. בפרט בשל ערי אדום. ובצירוף ד' רש"י ותוס' והר"ן שמתירים הו"ל ס"ס להיתרא. וכן עמא דבר לסמוך על המפתח במקום חותם. ע"כ. ונראה שהסומך ע"ז בדיעבד מיהא אף בלא הפ"מ יש לו ע"מ שיסמוך.

מו

מו) ומיהו ב' מפתחות לכ"ע הוי מיהא כחותם א'. פר"ח ס"ק יח. לחה"פ ס"ק יז. זבחי צדק ס"ק לא. והנה ד' התוס' והרא"ש (ע"ז לא.). דב' מפתחות חשיבי כב' חותמות. וכ"כ הרא"ה בבד"ה (דקי"ח ע"ב ודקנ"א סע"א). ובסה"ת (סי' קפב). וע' ד"מ אות ג'. ולפמש"כ באות הקודם נראה שחף כאן יש לפסוק כן בדיעבד (אע"ג דב' חותמות צריך לאיסור דאו'.) וכמ"ש בפר"ח ס"ק יח בד"ה אמנם, שהעיקר בש"ס כמ"ד דב' מפתחות הוי כב' חותמות. ע"ש. ועמ"ש בשו"ת מנחת אלעזר ח"ג (סי' לו). ובשו"ת ערוגת הבושם ח"ב (סי' קיז). ומכ"ש במקום הפ"מ שיש להקל. וכ"פ בחכ"א (כלל ע סי' ד). וע' שו"ת לבושי מרדכי ח"א (סי' עט). וג' מפתחות לכ"ע מהני. במקום ב' חותמות. קהל יהודה.

מז

מז) בהגה אם שולח איזה דבר בשק וחתם השק אינו אפי' כחותם א'. ודוקא בתפירה רגילה שלא נעשית לחותם כי אם לצרכו. אבל בתפירה משונה אה"נ דמהני. שהרי גם הקשר משונה חשיב חותם (כנ"ל ס"ק כה). וה"נ בתפירה משונה. וצ"ע. חקרי לב (ס"ס רא). וכ"פ להקל בשו"ת ויאמר יצחק (חיו"ד סי' מז). וע"ע בשו"ת שערי רחמים ח"ב (סי' טו). גם בס' בית אהרן קריספין (מע' ח אות ג). כ' בשם שו"ת ירך אברהם (סי' ב). דתפירה משונה הויא חותם גמור. ע"ש. וכן עיקר.

מח

מח) אא"כ הפך התפירות לפנים. שאז מועילה חתימת השק במקום חותם א'. פר"ח ס"ק יט. לחה"פ ס"ק יח. מסגרת השלחן. זבחי צדק ס"ק לה. וע' לעיל ס"ק כו. וע' בשו"ת ויאמר יצחק (סי' מז). ובס' גנזי חיים (מע' ח או' צא) ד"ה ומעשה.

מט

מט) ואם חתם דבר ששלחו וגם השק הוי כב' חותמות פי' שחתם השק "בהפיכת התפירות" דאז הו"ל חתימת השק וחתימת הדבר ששלח ב' חותמות. פר"ח ס"ק כ. לחה"פ ס"ק יט. זבחי צדק ס"ק לו. ולפע"ד פירוש זה אינו מחוור לדינא. כי הנה ז"ל הד"מ (אות ו). כ' הכל בו בשם הר"פ. אם שלח בשר בשק צריך לחתום הבשר ולא השק. שהרי יכול לפתחו בתפירות. ואם חתם הבשר וגם השק הוי כחותם בתוך חותם. וכ' באו"ה כלל כב אם הפך התפירות לפנים די שיחתום השק. עכ"ל. (וד' הכל בו מקורם בארחות חיים יו"ד עמוד שמ"א. ומ"ש שם שהרי יכול לנקוב השק. נראה דר"ל לנקבו ע"י פתיחה במקום התפירות. וכמ"ש הכל בו.) מבואר להדיא דסגי בחתימת הבשר וחתימת השק לחשבו כב' חתימות אע"פ שלא הפך התפירות. שהרי בד' הכל בו לא נזכר עדיין מהיפוך התפירות. וכ"ה בתו"ח כלל לב או' יח. וכן מצאתי בביאורי הגר"א ס"ק טז שכ'. ואם חתם הדבר וגם השק ר"ל אפי' בלא היפוך התפירות. דתפירת השק הוא כמו מפתח. אא"כ היפך שאז הוא כחותם. עכ"ל. וכ"פ בס' חדרי דעה סי' זה. וכ' דה"ט דחותם הב' סגי בכל דהו. ע"ש. והלום ראיתי בערוך השלחן ס"ק יז שכ'. דקמ"ל הרמ"א דא"צ ב' חותמות וקשר את השק וחתמו הוי ב' חותמות ע"כ. ומוכח דס"ל דקשירת השק לא מהני אא"כ חתמו. וליתא. דקשירה נמי מהניא בלי חותם ע"ג השק. (וכנ"ל ס"ק כז). וקשירה ותפירה שוים בשיעורם. והעיקר כד' הגר"א וחדרי דעה הנ"ל. וכ"כ מהר"י בן סאמון בשו"ת עדות ביהוסף (סי' לט). שדין תפירה כדין מפתח ובצירוף חותם הוי כב' חותמות. והובא להלכה בשו"ת ויאמר יצחק (סי' מז). ומצאתי בס' יין המשמח (סי' קל סק"ח) שהעלה כאמור עפ"ד הד"מ. אלא שהחמיר לכתחלה כהפר"ח. ע"ש. וע"ע בסולת למנחה (כלל לב דין יח) שהעיר ע"ד הפר"ח. דבכל בו וד"מ לא משמע כן. ע"ש. ונראה שהעיקר להקל.

נ

נ) תנור של גוי שמטמינים בו חמין לשבת א"צ חב"ח. דל"ד לשולח ע"י גוי או מפקיד אצל גוי. דהכא הגוי בעל התנור לא מרע נפשיה להחליף בשר שמן בכחוש וכיו"ב. שהוא מתירא שמא יכירו בעלי החמין שאין זה בשר שלהם ויתברר זיופו ויפסיד אומנותו. ודמי קצת למ"ש לעיל (סי' קיד ס"ה). שדבר שקונים מן האומן לא מרע נפשיה. ולכן אף לד' מרן דס"ל בעלמא דמפתח לא חשיב חותם. בנ"ד די במפתח התנור ביד ישראל כיון דאומן לא מרע אומנותיה. פר"ח ס"ק יח. וכ"ה להלכה בשו"ת חקרי לב (ס"ס רב). וכן דעת ה' סולת למנחה (כלל לב דין יז). וכ"כ בדמשק אליעזר על התו"ח הקצר (כלל לב או' כב). וכ"כ בשו"ת ויאמר יצחק (סי' מז). אבל בשו"ת ח"צ (סי' לט) פסק לאסור, משום דלא שייך אומן לא מרע נפשיה אלא היכא דאיכא למיקם עלה דמילתא. אבל הכא איכא לאשתמוטי שהרי התבשיל מצטמק והולך כל הלילה. [וע' ה"ה פ"ח מהמ"א ה"י]. ועוד שאינו מתירא להפסיד אומנותו. בחשבו אם יתברר הדבר ולא יאמינו לו יחתמו חב"ח. ע"ש. וכ"כ בשאלת יעבץ ח"ב (סי' קמ). דשרא לי' מאריה להפר"ח שהקל במידי דאיסורא ע"ש. ולזה הסכים בס' מסגרת השלחן. שיו"ב סק"ב. זבחי צדק ס"ק לז. אבל בשו"ת מהרש"ג (חיו"ד סי' נח). כ' שדברי הפר"ח שפיר ניתנים להאמר. וקו' הח"צ לק"מ. שמבואר בשו"ת בית שלמה (סי' קעח) בשם הר"ן. דאפי' בליכא למיקם עלה דמילתא סמכינן אהא דאומן לא מרע אומנותיה. וה"נ הגוי מרתת פן לא ירצה הישראל לעשות חב"ח ויניחנו וילך אצל אחר. ע"ש. וע"ע בשו"ת שמש צדקה (סי' טו). גם בשו"ת חיי אריה (סי' כו) הביא קו' הח"צ על הפר"ח. והאריך הרחיב ליישב דברי הפר"ח להלכה ע"ש. (ובס' ערוך השלחן (ס"ק כג) הסכים מטעם אחר דסגי בחותם א', כיון שיכול להכיר חותמו.) ונכון להחמיר לכתחלה כהח"צ וסיעתו. וע' משחא דרבותא (דע"ב ע"ב). ובשו"ת הרמ"ץ (חיו"ד סי' כא סוף אות ג). ודו"ק.

נא

נא) יין הבא בכדים ופיהם סתום במטלית מהודקת ומזופתים בזפת. ועל הזפת דבוק היטב ניר שכתוב עליו בכתב ישראל "כשר". הורה מהר"י זיין בס' שערי ישועה להתירו בשתיה דשפיר מקרי חב"ח. ולא אמרינן שאפשר לזייף ע"י שיחמם ויפשיר הזפת ויוכל להסיר הניר ולהניחו שנית. והובא בשיורי ברכה סק"ג. אך בסק"ד כ' להעיר ע"ד מהר"י זיין. ממ"ש בשו"ת הרשב"ש (סי' שה) להחמיר בחבית שטחו אותה בזפת וכתבו על העץ שלה "כשר" וכו'. ואסר היין בשתיה. וסיים בשיו"ב. ואין תשו' מהר"י זיין תחת ידי. ע"כ. ובזבחי צדק ס"ק לח הביא להלכה ד' מהר"י זיין שהובאו בשיו"ב סק"ג ולא סיימוה קמיה דמר מ"ש אח"ז בסק"ד לפקפק עליו מתשו' הרשב"ש. וצ"ע.

נא) ונראה לתרץ קו' השיו"ב. כי בתשו' הרשב"ש שם כ' הטעם שאסר בזה. משום שאם ירצה לזייף לא יהיה ניכר זיופו לעולם. שהרי החותם שע"ג העץ אינו כלום וכו'. שעל טיחת הטיט או הזפת צריך שיהיה החותם. וכן עושים בחביות של חרס שע"פ החבית אחר שסדים אותם בסיד כותבים עליהם יין כשר כו'. ובנ"ד בקל יוכל להסיר העץ והזפת ולהחזירו. ולא דמי למגופה שטחה בטיט שא"א להסירה אלא בקושי וגם להחזירה צריך סיד אחר. וכל זה בקושי. משא"כ בזפת שבהבל פיו ירפה הזפת ויסירנו וישרוף אותו בהבל פיו וכו'. עכת"ד. ומוכח שאם היה החותם על הזפת באופן שאם יסיר המגופה לזייף יהיה ניכר זיופו, משרא שרי. ודוקא בנידונו החמיר שהיה אפשר להסיר המגופה ע"י הפשרת הזפת ולהחזירה שנית. והחותם נשאר על מקומו בלי היכר. וע"ע בשו"ת שערי רחמים ח"ב (סי טו). א"כ בנידון מהר"י זיין י"ל שהיה מדובק הנייר היטב ע"ג הזפת עד שאם היה מוציאו היה ניכר זיופו. דבכה"ג שפיר חשיב חותם גמור. (וכמש"כ לעיל אות לח). ומש"ה חמרא שרי. וע' משחא דרבותא (דע"ב סע"ג). ודו"ק.

נב

נב) חביות של יין שסתמוה וטחוה בסיד. וכ' על הסיד במקום כשר "קשר" בקו"ף. והתיר הרשב"ץ ז"ל. דאטו מי שאינו יודע לכתוב כשר בכ"ף לאו ישראל הוא. שו"ת הרשב"ש סי' שה. (וע' שיו"ב סק"ה שהביאו בקצרה וע' בזבחי צדק ס"ק לט. ויש ט"ס שם.) וע' בכנה"ג הגב"י או' ל בדין גוי שהביא גבינות ועליהם היה רשום בסכין תיבת "כשר" ובקצת גבינות כ' כשר בשי"ן הפוכה. והעלו הרב כמהר"א מוטל ומהרח"ש לאסור. ע"ש. וכ"ה בשו"ת דבר משה (סי' טז). ובשו"ג מחודש ד. ויש לחלק בין זה לנידון הרשב"ש הנ"ל. אבל בשו"ת חקרי לב (ס"ס קמח) למד מדברי הרשב"ש לדחות ד' הכה"ג הנ"ל. ואינו מוכרח. וע' בס' ישרי לב (דט"ו סע"א) ודו"ק.

נג

נג) חביות של יין שהובאו ע"י גוים. והחותמות שע"פ החביות היו כהוגן, אך בקצת מהם לא מצאו הפתק שהודיעו עליו בעליו. נשאל בזה בשו"ת הרשב"ש (סי' תקנ). והשיב, שהואיל והחותם כהוגן דב' אותיות כב' חותמות היין כשר. שבגדר האפשר הוא שנפל הפתק או ששכח להניחו. וכן אם לא נמצא כתוב על הסיד ונמצא הפתק כשר. שאפשר ששכח ולא חתם. וכיון דב' אותיות כב' חותמות, בפתק או בכתיבת הסיד היה די. אלא דלאו כ"ע דינא גמירי. ועושים תוספת שמירה. ע"כ. והביאו בקיצור נמרץ בשיו"ב סק"ו. וכן בזבחי צדק ס"ק מ. (ויש שם ט"ס ע"ש.) וכ"ה בשו"ת בני בנימין (סי' ו). וע' לעיל ס"ק ל.

נד

נד) השולח לחבירו גבינות בתיבה של עץ ומסומרת במסמרות רבים אי חשיבא כחותם א'. הנה בשו"ת שמש צדקה (חיו"ד סי' טו) כ' לצדד בזה. הואיל ולא שייך בה היכר זיוף משום שיכול להסיר המסמרים ולהחזירם. אפשר נמי דגריעא אפי' ממפתח. אבל מהר"י לאמפרונטי בעל פחד יצחק בתשו' שם כ' דלא גרע תיבה קבועה במסמרים ממגופת חבית מהודקת שהתיר בשו"ת עבודת הגרשוני (סי' צח). משום שהכל תלוי בטירחא יתרה דלא טרח ומזייף. וה"נ בודאי שטירחא רבה יש לפתוח התיבה. מאחר שקבעוה במסמרים הרבה היאך יוכל הגוי להסירם על נקלה אשר על הרוב תשבר בהסיר המסמרים וכו'. ע"ש. ובס' ערוך השלחן (ס"ק כ). כ'. שכיון שקשירה חזקה הויא כחותם כ"ש כשנתון הדבר בכלי עץ או מתכת ודבוק המכסה במסמרים הרבה. דהוי כחותם א'. דאנן סהדי שיש בזה טעמא רבה. והדבר ברור. דלא כמי שנסתפק בזה. ע' פתחי תשו' סק"ג. ע"כ. וכ"מ בשו"ת לבושי מרדכי ח"א (חיו"ד ס"ס עט) לסמוך ע"ז בדיעבד. ע"ש. וע' לעיל ס"ק כד. וע' בשו"ת שערי רחמים ח"ב (סי' טו). ובשו"ת ישמח לב גאגין (סי' ח). ובשו"ת מקור ישראל (סי' א-ב). ובשו"ת זרע אמת ח"ג (ס"ס צז). ובעקרי הד"ט (סי' טז או' טו). ובשיו"ב סק"י.

נה

נה) ספינה שבאה ממקום א', ובתחתית הספינה היו מונחים חביות יין כשר. ועליהם הונחו חביות של יי"נ. באופן שא"א להוציא היין הכשר אא"כ יפרקו מעליו חביות היי"נ. ויהודי א' שומר שם. ובחצי הדרך שמע השומר שבאים שוללים על הספינה וברח משם ואח"כ הגיעה הספינה בשלום אל העיר. וכשבאו ישראלים לקחת היין הכשר, ע"פ הודעת השומר שיש שם כו"כ חביות. א"ל המלחים שא"א לקחת היין הכשר שלכם עד שיפרקו המטען שעליו. והניחו שם שומר עד שפרקוה. היין מותר. כיון שחביות הרבה היו על היין הכשר ולא היה אפשר לעכו"ם לנגוע בו אא"כ יפרקום מעליו. וזהו ברור שלא פירקום עד שבאו לעיר ועדיף טפי מסנ שע"פ חבית סתומה ומהודק דקי"ל (ע"ז לא.) דהוי חב"ח. וה"נ הואיל והיו עליו חביות הרבה ולא היה אפשר לזייף בו אין כל חשש בדבר. שו"ת התשב"ץ ח"ג (סי' כא.) זבחי צדק ס"ק מא. וע' בשו"ת דבר משה ח"א (סי' יח). ע"ש. ויש לצרף עוד בזה מ"ש בשו"ת המבי"ט ח"א (סי' רח). ובשו"ת שמש צדקה (סי' טו). שבספן או בעל עגלה קבוע חשיב כעין אומן דלא מרע נפשיה לזייף. ע"ש. וכ"ה בס' פחד יצחק (מע' בשר הנשלח). ובשו"ת לב חיים ח"ב (סי' צט). ובשו"ת בגדי יום טוב (סי' ה). וכ"כ בשו"ת חקרי לב (ס"ס רב). והביא להלכה גם ד' התשב"ץ הללו. ע"ש.

נו

נו) וכל שכן באניות קיטור וספינות של אש ההולכות במהירות מעיר לעיר. שלא נחשדו בעלי האניות לזייף ולהחליף. ועוד דמצויים שם רבים ומתיראים מפני הרואים ולכן אם יהיה משקל ומנין מכוון יש להקל. שו"ת לב חיים ח"ב (סי' צט). וכ"כ בשו"ת ויען אברהם (חיו"ד סי' ז). וע"ע בשו"ת בגדי יו"ט (סי' ה).

נז

נז) [סעיף ה'] אם שלח ע"י גוי ירך בלא חותם וכו' אחר חטיטת הגיד כשרה. י"א דדוקא בדיעבד ששלח הוי הניקור וכיו"ב סימן. אבל לכתחלה אין לשלוח ע"י גוי בלא חותם ע"י הכרת הניקור. או"ה כלל כב אות יו"ד. תו"ח כלל לב. ט"ז סק"ח. ש"ך ס"ק כ"ג. ערוך השלחן ס"ק כא. מסגרת השלחן. ושכן מורה ל' הש"ע. אולם בש"ך שם העיר שאין מל' הש"ע ראיה. שהרי הטור ג"כ כ' כלשון הזה. ואעפ"כ כ' הטור (סי' סה) שמותר לשלוח לכתחלה ע"י היכר ניקור. ע"ש. וכן מבואר להדיא בהרשב"א בתה"א (דקי"ח ע"ב). וכ"כ במשמרת הבית (דקי"ט ע"א). דהשתא ע"י סימן ב' אותיות הקלות להזדייף ביד עכו"ם סמכינן עליה. חטיטת גיד לא כ"ש. וזהו ק"ו שאין עליו תשובה. ע"כ. וכ"כ בארחות חיים יו"ד (עמוד שמב) בשם רש"י. וכ"ה בהר"ן (חולין צד.) בשם רש"י. וכ"ה באור זרוע ח"א (סי' תנ). וכ' הפר"ח ס"ק כא שכן עיקר. וכ"כ מנ"י כלל לב ס"ק לח. לחה"פ ס"ק כ. וכ"מ בפרי תואר סק"ח. וכן פסק בשלחן גבוה ס"ק כד. ושכן הוא ד' מרן ז"ל. ושכן עמא דבר פה שאלוניקי ששולחים בשר מנוקר ע"י גוי לכפרים בלי חותם. ואין פוצה פה. ע"כ. וכ"נ מד' הזבחי צדק ס"ק מג. וע' בשו"ת שער שלמה (סי' כ). ובשיורי ברכה סק"ט.

נח

נח) וכן כל חתיכה שניכר בה ניקור כו' כגון בנטילת חוט דידא וכו'. ובכלל זה תרנגולת שניכר בה ניקור הגידים של הצואר כמו שישראל עושים שיש לסמוך ע"ז להתיר. ט"ז סק"ט. וכן עשה מעשה להקל הכלה"ג הגה"ט או' כג. וכ"פ פר"ח ס"ק כא. לחה"פ סוף סק"א. שו"ת זרע אמת ח"ג (סי' צז). גנזי חיים (מע' ח או' צא). שיו"ב סק"ט. שו"ג ס"ק כח. זבחי צדק ס"ק מה. ערוך השלחן ס"ק כא. ומיהו כ' בס' שערי דעה סק"ה דבכה"ג שאין בו אומנות כ"כ אין לסמוך ע"ז לשלוח לכתחלה ע"י גוי ורק בדיעבד יש להקל. והובא בדרכי תשובה ס"ק מ. אך בס' בית הלל סק"א משמע קצת דבכה"ג נמי שרי אף לכתחלה. וי"ל.

נט

נט) וחוט שאצל החזה "וכיוצא בו". משמע דלאו דוקא בניקור גיד סמכינן אלא גם בניקור שאר איברים מידע ידיע והוי סימן לסמוך עליו. וזה כמ"ש כנה"ג ס"ק כג בשם הרא"ש. ולא כד' הרשב"א. זבחי צדק ס"ק מו. וע"ע בזבחי צדק סי' סג סק"ה. ומיהו כשעשאו לסימן במיוחד לכו"ע מותר כההיא דב"מ (כג:) רבה בר"ה מחתך לה אתלת קרנתא. וכ' הרא"ש שם דעדיף טפי מחותם א' והו"ל כחב"ח. (וע' תוס' ע"ז לא. דל"מ כן). וע' מנח"י כלל לב ס"ק לח. ובשו"ת זרע אמת ח"ג (סי' צז) ובשו"ת ויען אברהם (סי' ז). ע"ש.

ס

ס) ומיהו כל זה אינו אלא בשולח ע"י גוי. אבל נמצא ביד גוי ירך חתוכה ומנוקרת לא סמכינן אניקור להתירה. דשמא אחר שחתכה נודע לו שהיא טרפה ומכרה לגוי זה. (ומ"מ לא שכיח כ"ך דניחוש גם לאחלופי כששלח ע"י גוי). כן מוכח בתוס' (חולין צד.) וכ"ה בריטב"א והר"ן שם. או"ז ח"א (סי' תנ). או"ה (כלל כב או' י). ב"י (סי' סה). פר"ח ס"ק כא. לחה"פ ס"ק כ. זבחי צדק ס"ק מד. ערוה"ש ס"ק כא.

סא

סא) ונראה דה"ה אם נמצאת ברחוב ירך מנוקרת. דחיישינן שמא נטרפה ומכרה לגוי וממנו נפלה. (ואמרי' נמי כה"ג הואיל ונפל איתרע). וכ"כ לדינא בשו"ת גור אריה יהודה (סי' צא) שיש לאסור כה"ג. וה"ט משום דלא אמרינן לסמוך על ניקור הגיד וכיו"ב אלא בדיעבד אבל לא לכתחלה. ובמציאה בכ"מ אף בדיעבד הוי כלכתחלה. כדקי"ל באו"ח (סי' רסו). ע"כ. והובא בדרכי תשובה ס"ק מא. אולם לפמש"כ לעיל ס"ק נז דאף לכתחלה מותר לא שייך טע"ז. ומ"מ י"ל שהדין דין אמת וכנ"ל. אבל בשו"ת טוב טעם ודעת תליתאי (סי' קט) העלה להתיר בנמצא בשוק. דהניקור הוי סימן להכשיר הבשר. והובא בדרכי תשו' לעיל (סי' סג ס"ק לב). ע"ש. וכ"מ בש"ך (ס"ק כה), ע"ש.

סב

סב) תרנגולת שניכר בה שהובהבה באש ע"י קש ותבן וכיו"ב להסיר הנוצות הדקות שעליה כמו שישראל עושים כדלעיל (סי' סח ס"ג). התירה רב גדול א' הובא בפ"ת ס"ק ו. משום שאין העכו"ם רגילים לעשות כן אלא ע"י מליגה ברותחין. ע"ש. והפ"ת כ' ע"ז וצ"ע. ונראה שאף שקשה לסמוך ע"ז בלבד מ"מ מצטרף עם עוד סימן. וכ"כ מהר"ח פלאג'י בס' רוח חיים סק"א.

סג

סג) וה"ה לחיתוך טלפים שרגילים לעשות לפני המליחה. וכמ"ש לעיל סי' סח ס"ח. דחשיב סימן להתיר כנטילת חוט החזה וכיו"ב. וכן פסק בשו"ת טוב טעם ודעת קמא (סי' קעז). וכ"כ בכף החיים לעיל (סי' סג סק"ו) בשם דעת קדושים.

סד

סד) בהגה ושאר חתיכות שעמהם כו' אסורות. ונראה שאפי' הכל בשק א' ובכפיפה אחת מ"מ כיון דהוי חשש איסור דאורייתא יש לאסור שאר החתיכות. וכדמוכח בתה"ד (סי' רו). ואפי' השק חתום בחותם א' או קשור בקשר משונה נראה דלא מהני לדידן באיסור תורה. וע' בשו"ת טוב טעם ודעת קמא (סי' קעז). שכ' לצדד בנידונו להקל להתיר החתיכות האחרות שאין בהם היכר ניקור, משום דאנן סהדי שדרך ישראל לדקדק שלא להשים בשר טריפה וכשרה יחד בשק א' בלי הפסק מפה. ולכן אמרינן דגם שאר החתיכות כשרות. וכו'. ע"ש. ונראה שכ' זה לסניף בהצטרפות שאר האומדנות שכ' שם. אבל בזה בלבד אין להתיר.

סה

סה) אבל אם שלח איסור דרבנן כגון גבינות וכו'. ואפי' ראה הישראל שנשבר החותם ונתקלקל לגמרי והיה ניכר בודאי שנפתח החותם ע"י הגוי מותר. כן מבואר בתה"ד שם. ש"ך ס"ק כד. פר"ח ס"ק כב. מסגרת השלחן. זבחי צדק ס"ק נ.

סו

סו) דודאי אם החליף היה לוקח הטובים שבהם. ואם אינו מכיר הטובים שבהם פשיטא דחוששים באותם שאינו מכירם. תה"ד שם. כנה"ג הגב"י או' סב. זבחי צדק ס"ק נט. [ושם ט"ס במ"ש "תורת הבית" וצ"ל תרומת הדשן]. ואף במכיר הטובים לא הותר אלא בתנאי שאותן שלא הוחלפו לא היה בהם סימן הניכר דא"כ יש לחוש שהיה ירא להחליף אותם מפני הסימן. כ"ה בתה"ד בתי' האחרון. וכ"פ בית מאיר. זבחי צדק ס"ק נב.

סז

סז) גבינות ששלחום הגוים בדרך ושוב באו לידי היהודים והכירום בטביעת עין. הגבינות מותרים שאף בהם שייך טב"ע וכמ"ש התה"ד סי' רו. והרמ"א כאן. ודלא כמהר"ר מנחם בתשו' סי' קלה שכ' שאין ט"ע שייך בהם. בית חדש בסוף הסימן. מסגרת השלחן בסעיף יג. זבחי צדק ס"ק קד. וע"ע דרכי תשובה ס"ק נ. [ומה שחשב שם שהוא הרמ"ע מפאנו הרואה יראה דליתא]. וע' בשו"ת דבר משה ח"א (סי' טז). וע' בס' האשכול ח"ג (עמוד קנ) בשם תשו' הגאו'. ע"ש.

סח

סח) פעם א' נתפסו יהודים ונטלו הנכרים כל אשר להם ולבסוף נתפשרו והוחזר אשר להם ומצאו קדרותיהם בשומן אווז. ואמרו שהכירום בטב"ע כמו שהניחום. ונ"ל להתירם דלא גרע מטב"ע דקלא. אגודה פ' גה"נ. ב"ח. ט"ז ס"ק יב. פר"ח ס"ק מא. לחה"פ ס"ק יא. מסגרת השלחן בסעיף יג. זבחי צדק ס"ק ק"ה. ערוך השלחן ס"ק לז. וכ' בשו"ת נחלת שבעה (סי' עה). שמכאן ראיה לנידונו בא' שהיה לו שומן אווז בחביות שלא היו חתומים. ונשללו ע"י השר ושוב החזירם לו והכירם בטביעות עין שהיו מלאים וסתומים במגופה כבתחלה ולא היה בהם כל שינוי. והעלה להתיר. ע"ש. והובא להלכה בלחה"פ ס"ק יא. ובבאה"ט לעיל סי' סג סק"ה. מסגרת השלחן כאן בסעיף יג. זבחי צדק ס"ק מא. שו"ת עמודי אש (ס"ס ח). ושו"ת זר"א ח"ג (סי' צה). וע"ע פרי האדמה ח"ג (דף פ ע"ג). ובשו"ת בגדי יו"ט (חיו"ד סי' ה). ודלא כמ"ש בס' חדרי דעה כאן להחמיר אף בטב"ע גמור. ע"ש. וע' בס' רוח חיים סק"ג. ודו"ק.

סט

סט) קדרת שומן שנלקח ממנה מעט בכף ונשארה בין הגוים וכשהוחזרה לישראל עם השומן שבה הכירה ע"י הגומא שבשומן שנלקח ממנה בכף שהיתה כמו שהניחה. נראה להתיר דבכה"ג שייך טב"ע. ב"ח בשם מהר"ר מנחם. ט"ז ס"ק יב. פר"ח ס"ק מא. לחה"פ ס"ק יא. חכ"א (סוף כלל כז). מסגרת השלחן בסעיף יג. זבחי צדק ס"ק קו. וכ' הפר"ח שם דלאו דוקא בטב"ע שע"י הגומא אלא אף אם בלא"ה יש לו בה טב"ע אה"נ דמותר. וכ"ה בלחה"פ וזבחי צדק שם. וע' להלן ס"ק קלז:

ע

ע) ישראל שהביא בספינה טלאים מלוחים ממיורקא. והניחם בספינה והלך למקום אחר לחוג חג הפסח. ובכל אותן מקומות לא נמצא טלאים מלוחים כאלו. לפי הנשמע אחר החקירה. אלא שבקשטיליא מולחים הגוים גדיים. והשיב הר"ן בתשו' (סי' מה) להתיר. שאפי' היו אותן שבקשטיליא דומים לאלו. כיון שהוחזק כאן שבאו טלאים ממיורקא ואין דרך הגוים לעשות כן בכל הארצות האלו. ולא נשמע מעולם שבאו טלאים מלוחים מקשטיליא יש לנו לומר שחזקתם מן הכשרים וממיורקא הם. והובא בב"י בסוף הסימן. תו"ח כלל לב דין ו. שו"ת נחלת שבעה (סי' עה). ושו"ת ויאמר יצחק (סי' עא). וכ' בשיורי ברכה (ס"ק י). שמכאן ראיה לנידונו בא' שהביא בספינה כד של שומן אווז נתון בתיבה סגורה ומסומרת. ונשאר במכס אצל הגוים כמה ימים. ולא היה חתום כלל. והעלה להתיר עפ"ד הר"ן הנ"ל וה"נ כיון דשומן אווז אינו מצוי כלל אצל הגוים בעיר ההיא וכו'. ועוד כ' לצרף כמה צדדים להקל. ע"ש. וכ"ה בזבחי צדק ס"ק מט. ובזל"א ח"ג (מע' ח אות פא).

עא

עא) [סעיף ו'] שלח ע"י עכו"ם בהמה או עוף בלא חותם אסורים. והיינו כשאין לו בהם טב"ע דחיישינן שמא החליף הגוי טוב ברע ושחט בעצמו את זה שהחליף, ואפי' במקום שרוב עבחים ישראל ורוב ישראל אסור. ש"ך ס"ק כ"ה ודלא כהפרישה והב"ח בקו"א. והסכים עמו הפר"ח ס"ק כג. לחה"פ ס"ק כג. שו"ג ס"ק כז. מסגרת השלחן. ערוך השלחן ס"ק כב. רוח חיים סק"ג.

עב

עב) אסורים. ואפי' בערי אדום שאין דרכם לשחוט בע"ח אלא חונקים או נוחרים אותם אעפ"כ אין השחיטה סימן דתלינן דשחט אחריני דכחישי ונטל הני דלא שכיחי. פר"ת סק"ט. זבחי צדק ס"ק נג. דרכי תשו' ס"ק נג. וע' בס' המכריע (סי' סז) בשם הר"ש בן היתום. ע"ש

עג

עג) ואם שלח עוף ע"י גוי המשרת בשביל לשחוט. ובעל העוף מכירו בעב"ע או בסימנים אין לחוש שהגוי שחטו כיון שאין לו הנאה בדבר. ומיהו היינו דוקא במקום שאין נותנים שכר על השחיטה [במזומנים]. וגם במקום שאינו רחוק כל כך. שאל"כ יש לחוש שהגוי שחטו בשביל להרויח שכר השחיטה או משום טורח הדרך. ואם שאל את השוחט וא"ל ששחט לגוי המשרת עוף א' לא חיישינן שנתן לשוחט עוף אחר וזה שחטו בעצמו דלהכשיל בחנם לא חיישינן. מנחת יעקב כלל לב ס"ק מ. חכ"א כלל ע ס"ו. וע"ע בש"ך ס"ק כו. ובשו"ת כנסת יחזקאל (סי' לט). וע' לעיל בכף החיים (סי' א ס"ק קנב) והלאה. ובשו"ת יביע אומר כת"י כתבנו עוד בזה בס"ד.

עד

עד) שאין סימן שחיטה סימן לסמוך עליו. ומ"מ נראה שמצטרף עם אומדנות וסימנים אחרים קטנים להתיר בדיעבד. הואיל ולד' בעל העיטור שפיר חשיב סימן לסמוך עליו לגמרי. וכ"כ בעל המאור (חולין צה.). ובס' המכריע (סי' סז). ונהי דלא קי"ל כוותייהו. מ"מ חזי לאצטרופי. וכ"כ מהר"ח פלאג'י בס' רוח חיים סק"א. באחד ששלח ע"י גוי ב' תרנגולות ותרנגול שחוטים ומהובהבים באור למקום קרוב כשיעור מבוי א', ופסק שהם מותרים. שכיון שיש סימן קצת שאחד זכר וב' נקבות. וגם הבהבם באור. וגם שבשיעור מועט כזה לא יספיק ליקח עוד תרנגולות כדמותן כצלמן ולנקותם ולהבהבם באור. מש"ה מצטרף גם סימן השחיטה לסימן. וכמ"ש הכנה"ג בס' בעי חיי (סי' קס). והוא ברור. עכת"ד. וע"ע בשו"ת מהרש"ם ח"ג (סי' י) ובשו"ת חלק לוי (סי' סא) שג"כ כ' לצרף סימן השחיטה. ע"ש.

עה

עה) [סעיף ז'] אם שלח ע"י גוי בלא חותם אם אותו מקום מעבר לרבים מותר. משמע שאף בשולח ע"י גוי שאינו עבדו ושפחתו מותר בדיעבד כיון שהוא מקום מעבר לרבים. ודלא כמ"ש באו"ה כלל כב דלא הותר בדיעבד אלא בעבדו ושפחתו. וכן המנהג להקל אף בגוי דעלמא. תו"ח כלל לב דין טז. ש"ך ס"ק כז. פר"ח ס"ק כד. לחה"פ ס"ק כה. שו"ג ס"ק ל. מסגרת השלחן. זבחי צדק ס"ק נה. ערוך השלחן ס"ק כד. ובס' ויכוח מים חיים כ' דהאו"ה מיירי במדינות מארוקו וכיו"ב שהיהודים עשוקים ורצוצים שם. ואין העכו"ם מתיירא או מתבייש מלרדות הישראל אף בתוך ביתו. לכן אין להתיר כ"א בעבדו ושפחתו. משא"כ בשאר מקומות אף האו"ה מודה דשרי בשאר עכו"ם ג"כ. ע"ש. וכ"ה בדמשק אליעזר או' כז. ע"ש.

עו

עו) מעבר לרבים מותר. ואפי' במקום דלא שכיחי רבים ישראל אלא גוים. מסתפי הנכרי פן יראוהו העכו"ם ויגידו לישראל. וכמ"ש לקמן בש"ע (סי' קכע ס"ד). ט"ז סק"י. כנה"ג הגה"ט או' כג. פר"ח ס"ק כה. לחה"פ ס"ק כו. שו"ג ס"ק לא. מסגרת השלחן. חכ"א כלל ע סי' ח. זבחי צדק ס"ק נו. אבל בערוך השלחן ס"ק כה כ' נחלק דשאני ההיא דסי' קכט דמיירי בפועל ושכיר שלו שמתירא לנגוע ביינו שהכל יודעים שישראל נזהר ממגע עכו"ם ביין. ומתירא פן יגידו לבעלים. אבל בנושא דבר מאכל מנין ידעו העכו"ם שהמאכל שבידו הוא של ישראל וכו'. ולכן די לנו להקל במעבר שרובו ישראל שמתיירא השליח בחשבו שהם בקיאים במאכלי ישראל. ואת"ל שיש להקל גם ברוב עכו"ם די להקל בעבדו ושפחתו שאימת רבן עליהם. ומחשש כל דהו נמנעים. ע"כ. ולכאו' יש לסייעו ממ"ש בתו"ח (כלל לב דין טז) ע"ד האו"ה שכ' דאין להקל אלא בעבדו ושפחתו כו' ואין נוהגים כן אלא מתירין אף בשאר עכו"ם במקום שהוא מעבר לרבים והיא שכונת ישראל ואין עכו"ם מצויים שם". הרי שלא התיר במעבר שרובו עכו"ם. אדרבה כ' והא שכונת ישראל". אולם בתה"א להרשב"א (דקמ"ו ע"ב) מבואר שאע"פ שאין הכל בקיאים שדבר זה הוא של ישראל. אעפ"כ מרתת הגוי שמא ידעו. ושכן מוכח בתוספתא דאמרינן שאין חוששין לא משום דמאי ולא משום שביעית מה"ט. ע"ש. והובא בקצרה במנחת יעקב (שם ס"ק מב). וע"ע במנ"י ס"ק מג. שכ' ע"ד התו"ח הנ"ל. שאין זה אלא מצד המנהג אבל לדינא הואיל וקי"ל כד' הרשב"א והוא מתיר אף במעבר רבים גוים ואין ישראל מצויים שם הכי נקטי'. ע"ש. וכן פסק בשו"ת לב חיים ח"ב (סי' צט). שאף במקום שהם גוים סמכינן על הטעם הנ"ל. ע"ש. וכ"כ בשו"ת מהרש"ג (סי' נח). וע"ע בשו"ת בגדי יו"ט (סי' ה). ומצאתי בשו"ת ירך יעקב (חיו"ד סי' כד) שהרגיש ג"כ בקו' העה"ש מדנפשיה ואיהו מפרק לה כמ"ש בתה"א הנ"ל ומסיק הכי לדינא. וכן עיקר שאין לזוז מד' האחרו' הנ"ל להקל בדיעבד במעבר רבים אפי' הם עכו"ם.

עז

עז) הא דשרינן במקום מעבר לרבים דוקא שלא לן בדרך אבל לן לילה א' לא שרינן. פר"ת סק"י. זבחי צדק ס"ק נז. ומיהו אין חילוק בין יום ללילה כל דשכיחי רבים. וכמ"ש הרמ"א בהגה (ס"ס קל). וכ"כ בדרכי תשו' ס"ק נח. וע' בכנה"ג לקמן (סי' קכט הגב"י או' כג) ביין הבא בספינה אי חשיב כמעבר רבים. והביא מחלוקת בזה (מתשו' המבי"ט סי' רח) והוא העלה להחמיר. ע"ש. ובשו"ת ירך יעקב (סי' כד) כ' דמ"מ א"צ שיהיו מקום שיש בו הרבה עוברים ושבים אלא אף אם עוברים לכמה דקים מרותקים מאחר שהגוי בהאי פחדא יתיב בכל רגע ורגע שמא יעברו בנ"א מרתת ולא אתי לזיופי. ע"ש. ומיהו כ' בשו"ת מהרש"ם ח"ו (סי' נה) שאם הוא מהלך כמה פרסאות אין לסמוך ע"ז להקל. ע"ש. וכ"כ בשו"ת ברכת משה (סי' ד). ע"ש. ונראה דהיינו בהילוך שמחוץ לעיר (דאף בכה"ג שרי כשאין הדרך רחוקה מיהא. וכמ"ש בשו"ג ס"ק ל). אבל בתוך העיר שמצויים עוברים ושבים תמיד אין חילוק בזה.

עח

עח) ומיהו לכתתלה לא ישלח ע"י עכו"ם בלא חותם. ואפי' ע"י עבדו ושפחתו. פר"ח ס"ק כו. לתה"פ ס"ק כז. זבחי צדק ס"ק נח. והנה מקורם של דברים אלו בתשו' הרשב"א (סי' תשסא). והובאה בב"י. אכן ז"ל הטור בשם הרשב"א (בת"ה) שאפי' שלח ע"י נכרי בלא חותם אם הוא מעבר לרבים מותר כו' והמחמיר שלא לשלוח לעולם אלא בחותם תע"ב. ע"כ". עכ"ל. ומשמע דהרשב"א מתיר מדינא אף לכתחלה. ובאמת שבתה"א (דקי"ט סע"ב) כ'. מי ששלח בשר כו' רבים מצויים שם ה"ז מותר דנכרי אירתותי מרתת. והמחמיר תע"ב. עכ"ל. ור"ל דהמחמיר לאסור אף בדיעבד שלא לאכול מזה שנשלח תע"ב. וכמו שפירש שיחתו בהדיא בתשו'. וזה שלא כהבנת הטור. וכבר עמד בזה השו"ג ס"ק לב. ותמה שלא ראה מי שערער על הטור בזה לא הב"י ולא הכנה"ג. ע"ש. גם בשו"ת יוסף אומץ (סי' כב) כ' על הטור. דלישרי לן מר שלא ראה תשו' הרשב"א כו' ומוכרח לו' דמ"ש הרשב"א בת"ה והמחמיר תע"ב היינו דהמחמיר שלא לאכול מזה הדבר שנשלח במקום מעבר לרבים תע"ב. ע"כ. והנה מלבד כ"ז. אין ד' הרשב"א מוסכמים בזה להתיר בדיעבד. כי באו"ה (כלל כב אות ז) כ' בשם רש"י לאסור בזה אף בדיעבד. וכן המאירי (ע"ז לא:) דחה ראיות הרשב"א מההיא דבין הגתות שנו. וכן מהתוספתא. שאין לדמות המעבר במקומות הללו למעבר שבמקומות אחרים. וכ' עוד המאירי (בחולין צה.) ד"ה יתבאר. ע"ד הרשב"א. ואנו מפקפקים בזה. ומ"מ במקום שאין עוברים מצויים אסור. ובעל נפש יחוש בכל. ע"כ. וכן מרן הב"י הביא מ"ש ר' יונה באגרת התשובה. שהשולח מחבת מהתנור ביד נכרי כו' ה"ז אסור עד שיהא תב"ח. אלא שכ' מרן שאף שדבריו כסותרין לד' הרשב"א דמסתמא התנור במקום מעבר לרבים הוא. ומ"מ כדאי הוא הרשב"א לסמוך עליו בדיעבד. וכ"ש שמביא ראיה לדבריו. (וכ"כ בתו"ח כלל לב דין טז.) אכן כבר נתבאר שהמאירי מפקפק בראיות הרשב"א. וע"ע בשו"ת דעת כהן (סי' סג). גם בס' קהל יהודה העיר מד' הר"ש (פ"ז מ"ז דטהרות) שכ' דההיא דבין הגתות בחבית של כותים מיירי. משמע דמחלק בין עכו"ם לכותי. ע"ש. וכן נראה להחמיר מד' התשב"ץ תלמיד מהר"ם (סי' שלא) שכ'. פשטיד"א אסור להניח גויה לישא אותה לבדה לתנור משום דבשר שנתעלם מ"ה אסור. ע"כ. וכ"ה בארחות חיים יו"ד (עמוד שמא). וע"ע באו"ה (שם אות ח). ולכן בודאי שיש בזה מדת חסידות להחמיר שלא לאכול מזה (אף בדיעבד). וכמו שהעלה בתשו' יוסף אומץ הנ"ל. [וע"ע בתשו' הרשב"ץ ח"ב (סי' מה).] וכ"כ בס' מסגרת השלחן. וכ"כ בזבחי צדק ס"ק נט שהמחמיר בזה במקום שאין הפ"מ במידי דאו' תע"ב. ע"ש. ומ"מ לענין הלכה למעשה נהורות. לשעה ולדורות. אין לנו אלא ד' מרן שלכתחלה לא ישלח בלא חותם. ואם עבר ושלח בדיעבד מותר. וכן פסק בזבחי צדק שם.

עט

עט) לכתחלה לא ישלח ע"י עכו"ם. וכ' בתשו' הרשב"א (סי' תשסא) והובאה בב"י ובד"ה. שבכל המקומות אע"פ שיש להם שכונת ישראל והשכונה כעיר א' בפ"ע שהיא מיוחדת לישראל ואין דרך העכו"ם מפסקת. אפ"ה לא ראינו מי שסמך לכתחלה לשלות בשר ביד נכרי בלא סימן אע"פ שבדיעבד יש להתיר כמ"ש בנמצא הלך אתר הרוב. ואמרי' בגה"נ (צה.) דהיינו בנמצא ביד גוי. ע"כ. אך הט"ז ע"ק יא כ' בזה"ל. בתו"ח כלל לב כ' דנוהגין לשלוח ע"י גוי במקום מעבר לרבים והיא שכונת ישראל ואין עכו"ם מצויין שם. דמידע ידעי שהוא של ישראל. עכ"ל. ומשמע דאף לכתחלה נוהגים להקל בשכונת ישראל. וזה דלא כמ"ש בתשו' הרשב"א הנ"ל. וכ"כ להדיא בס' ערוך השלתן ס"ק כו. דקמ"ל הרמ"א דאע"ג דבמקום מעבר לרבים לא שרי אלא בדיעבד. מ"מ בשכונת ישראל נוהגין היתר אף לכתחלה. ע"ש. וכן כתב גם בחכמת אדם (כלל ע ס"ח) ושכן המנהג. וכ"פ בשו"ת דעת כהן (סי' סג). ע"ש. ותמוה מאד. שלא כ' כן התו"ח. אלא אתר שהביא ד' האו"ה שכ' דלא שרי בדיעבד אלא בשולח ע"י עבדו. כ' וז"ל. ואין נוהגין כן אלא מתירין אף בשאר עכו"ם במקום שהוא מעבר לרבים והיא שכונת ישראל ואין עכו"ם מצויין שם. עכ"ל אות באות תיבה בתיבה. ואין שם תיבת "לשלוח". וא"כ פשוט שלא התיר אלא בדיעבד. ובא להתמיר להצריך שכונת ישראל. וכן מפורש להדיא בד' הרמ"א בסימני התורת חטאת. ע"ש. וכ"כ המנ"י שם ס"ק מג. שכל זה מצד המנהג. אבל לדינא קי"ל כהרשב"א שאף במקום שהוא מעבר רבים עכו"ם ואין ישראל מצויין שם אין לחוש. דמרתת פן יאמר העכו"ם לישראל כו'. ע"ש. [אכן הדבר ברור שהערוך השלחן העתיק ד' התו"ח מהט"ז. ולא ראה במקורם של דברים. ולכן סיים ע"ז בזה"ל. ויש להסתפק אם דוקא ע"י עבדו ושפחתו או ע"י שאר עכו"ם כו'. ובאמת על מדוכה זו ישב הרמ"א לדחות ד' האו"ה שהצריך עבדו ושפחתו. ואיהו ס"ל דשרי אף בשאר עכו"ם וכנ"ל. ונעלם מעינו הבדולח של הערוה"ש].

עט) והנה הכנה"ג הגב"י או' כ. הביא לשון התו"ח (כמקורו הנכון). וכ' שכן הסכים הט"ז. וסיים. ומנהג שלנו שלא לסמוך ע"ז אפי' בעבדו ושפחתו אם לא בד' שיש בו טב"ע. וכמ"ש התשב"ץ והאגודה שאסור לשלוח חמין ע"י שפתתו גויה כו'. ע"כ. וכ' ע"ז בשו"ג ס"ק ל. ומנהג הרב ז"ל איני מכיר דבדין הוא דלכתחלה אין לסמוך ע"ז כו'. וצ"ל דהבין הרב דמנהג התו"ח והט"ז הוא להתיר אף לכתחלה. ולכן כ' שמנהגם שלא להתיר לכתחלה וה"ט דהתו"ח והט"ז דס"ל דע"כ לא אסר הרשב"א לכתחלה אלא בשולח חוץ לעיר. אבל בתוך העיר ושכונת ישראל ואין גוי מצוי שם אפי' לכתחלה נמי שרי אף להרשב"א. וכן נראה לענין דינא שכל שהוא בתוך העיר ושכונת ישראל ואין גוים מצויין ביניהם מותר לשלוח בשר ותבשיל ע"י עבדו ושפחתו. וכן נהגו פה שאלוניקי לשלוח הבשר ע"י שפחה מהמקולין ישראל לבית בעה"ב בלי שום חותם. עכ"ל בקיצור. וכל מעיין ישפוט בצדק דאשתמיטיתיה ד' הרשב"א שהובאו בב"י ובד"ה הנ"ל שאסר להדיא לכתחלה אף בשכונת ישראל ואין עכו"ם מצויין שם. וע"כ אין להשגיח במנהג זה שכ' הרב ז"ל. דמאן לימא לן דברצון חכמים עבוד. ומכ"ש לפמ"ש רב גדול מרבני שאלוניקי בשו"ת מעט מים (סי' עט) ובס' טהרת המים (מע' מ אות נו). שאין לסמוך על המנהגים שכ' השו"ג. שכמה מרבני העיר הזאת חולקים עליו במנהג. ע"ש. ומה שהק' על הכנה"ג בזה. י"ל דכוונת הכנה"ג לאסור אף בדיעבד. וכדמוכח מד' התשב"ץ (סי' שלא) שכ' דהו"ל בשר שנתעלם מ"ה דאסור (וכ"ה ד' רבינו יונה והאו"ח וכנ"ל בס"ק עח). וכן מצאתי שהבין כן בד' הכנה"ג. הזבחי צדק ס"ק נט. שכתב דאף דלענין הלכה קי"ל כמרן דבדיעבד מותר. אבל הכנה"ג כ' שמנהגם שלא לסמוך ע"ז אפי' בעבדו ושפחתו כו'. וכ"כ בל"י ס"ק כג. וע"כ יר"ש נכון להחמיר. ע"כ. גם במסגרת השלחן הביא ד' הט"ז. ותפס עליו במה שהבין דהתו"ח מקל לכתחלה בשכו' ישראל. דנוכל לפרש שלא התיר אלא בדיעבד. ולא כ' נוהגין "לשלוח" כמו שהעתיק הט"ז. ושוב הביא ד' הכנה"ג שנראה שפי' ד' התו"ח כפשוטו שלא התיר אלא בדיעבד. ומ"מ הוא מחמיר גם בדיעבד. וכ' שאע"פ שנ"ל שהיא חומרא יתרה לאסור אף בדיעבד נגד כמה רבנן דשרו. מ"מ הואיל והכנה"ג נסתייע מהתשב"ץ ואגודה המחמיר תע"ב. ע"כ. הנה שגם הרב פי' ד' הכנה"ג כמש"כ. (וגם ע"ד הט"ז העיר כמש"כ). ודלא כהשו"ג שיצא לידון בד' חדש ע"פ פירושו להקל לכתחלה בשכונת ישראל. דליתא. וכן עיקר שאין להקל בזה. ומכ"ש שבלא"ה יש מהראשונים שחולקים על הרשב"א לאסור בדיעבד. מסתיין להקל בדיעבד מיהא. אבל לכתחלה אף בשכונת ישראל ואין עכו"ם מצויים שם אין להתיר. [ולעת הלום מצאתי בשו"ת ירך יעקב (סי' כד) שהאריך בזה כיד ה' הטובה עליו. ובכ"ד כיונתי לדעתו הרמה]. וע' דרכי תשובה ס"ק סג שהבין ד' הכה"ג כד' השו"ג דלכתחלה קאי. וליתא.

עט) ודע דמה שחשב במסגרת השלחן שם. שהט"ז (ס"ק יא) משיג ע"ד התו"ח וחולק עליו. ותמה על הכנה"ג שכ' שהט"ז הסכים עם הת"ח. ושנה ושילש בזה. ע"ש. הנה הדבר ברור שהוא ט"ס בט"ז. ותמיהתו שבס"ק יא שייכת ע"ד מרן בש"ע סעיף ט. וממקומו הוא מוכרע. וגם מהנה"כ מוכח שהבין כן. כיעו"ש. וכן מבואר בבאה"ט ס"ק יז שהעתיק ל' הט"ז ע"ד הש"ע ס"ט. וכ"כ בחכ"א (כלל ע ס"ח). ובערוה"ש ס"ק כו. ובדרכי תשובה ס"ק סד. וכ"כ בזבחי צדק ס"ק סו בפשיטות. [וע"ע בשו"ת ירך יעקב סי' כד].

פ

פ) ישראל ששלח ע"י גוי שומן מהותך כחצי מדה דרך רחוב היהודים מקום מעבר לרבים. נראה שאין להתיר. דדוקא בחבית שהוא דבר מסויים ונתפס עליו כגנב התירו הפו' במקום מעבר לרבים. משא"כ בדבר שאינו מסויים והוא דבר מועט ויכול להתנצל ולומר שנמשך מעט ממנה וחזר למלאותה. והואיל ועשה בפשיעה לשלוח בלא שמירה ראוי לאסור. שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' עד. יד אפרים. זבחי צדק ס"ק ס. וע' בשו"ת יוסף אומץ (סי' כב).

פא

פא) בלא חותם. ומשמע דבחותם א' מהני לכתחלה אף באיסורי תורה. בצירוף הטעם דמירתת במעבר לרבים. וכן מוכח להדיא בתשב"ץ (סי' שלא) ובארחות חיים יו"ד (עמוד שמא) שכ' שאם נתן בו סימן מותר. וזה שלא כמ"ש ר' יונה דבעי חב"ח. והובא בב"י. וכ"נ עיקר להלכה להקל בזה. (בפרט אם נאמר דחב"ח לאיסור תורה אינו מדאו' אלא מדרבנן. אלא שבשו"ת נדיב לב (חיו"ד ס"ס י) נחלקו בזה זוגא דרבנן. דהרה"ג הפוסק מהר"י הלוי ס"ל בפשיטות דהוי מדרבנן. והרה"ג המחבר ס"ל דהוי מה"ת. אבל אין דבריו מוכרחים.) וע"ע בשו"ת מהרש"ג (חיו"ד ס"ס נח) שמצדד להקל בזה אף במפתח. ע"ש. וכ"נ להקל. בפרט ברחוב היהודים ושכונת ישראל. וע' שו"ת דעת כהן (סי' סג).

פב

פב) [סעיף ח'] הלוקח בשר ושלחו ביד א' מע"ה נאמן עליו וכו' ואפי' עבדי ישראל ואמהותיהם וכו'. היינו עבדים כנענים שמלו וטבלו לשם עבדות והרי הן כנשים. ה"ה (פ"ח מהמ"א ה"י). והובא בב"י לעיל (סי' ס"ה). באר הגולה. ש"ך ס"ק כח. כנה"ג הגב"י או' יט. פר"ח ס"ק כז. לחה"פ ס"ק כט. זבחי צדק ס"ק סא. והיינו אפי' בסתם עבדים שאינם כשרים. וכמ"ש הש"ך לעיל (סי' א סק"ב). ובכה"ח (שם ס"ק טו"ב). ע"ש.

פג

פג) אע"פ שאינו מוחזק בכשרות. והיינו אף שהוא חשוד לאכול דברים אסורים שאין דרך הרבים להקל בהם. אעפ"כ אינו חשוד להחליף. והיא סברת הרמב"ם. ופליג על סברת היש מי שאומר שהביא מרן בש"ע אח"ז דס"ל להחמיר בזה. וזוהי סברת הרשב"א. וכ"כ להדיא ה"ה (פ"ח מהמ"א ה"י) ומרן הב"י (סי' סה). שהרמב"ם חולק על הרשב"א בזה. ולכאו' משמע מד' מרן כאן שדעתו לסתום להלכה להקל כד' הרמב"ם. אבל לקמן (ס"ס קיט) פסק כד' הרשב"א להחמיר. וכן עיקר לדינא. ויתבאר שם בס"ד.

פד

פד) ויש מי שאומר שאם הוא חשוד לאכול וכו' אף הוא חשוד להחליף. ודוקא לאותו דבר שהוא חשוד לאכול חשוד ג"כ עליו להחליף. אבל לא לשאר דברים. ש"ך ס"ק כט. כנה"ג הגב"י או' יט. זבחי צדק ס"ק סד. וע"ע להלן (ס"ס קיט).

פה

פה) ואם הוא חשוד על הגזל חשוד להחליף כל הדברים. הרשב"א בתה"א (דקי"ח ע"א). ה"ה שם. וכן פסק מרן בש"ע לקמן (סי' קיט סי"ט) שהחשוד על הגזל כ"ש שהוא חשוד להחליף. וכ"ה בזבחי צדק ס"ק סה. אך יש שם ט"ס.

פו

פו) קטנים החריפים מותר לקנות על ידם בשר ויין מן השוק שאינם עשויים לקלקל לקנות מן האיסור ולהניח את המותר. הרשב"א במשמרת הבית (רף ט ע"א). פר"ח ס"ק כז. לחה"פ ס"ק כח. זבחי צדק ס"ק סב. ערוך השלחן כח. וכ"כ בס' תורת האשם והובא להלכה בסולת למנחה (כלל לב דין טו). וכ' האחרונים שם שכן המנהג.

פז

פז) וכן מותר ליתן ביד הקטנים הנ"ל תרנגול להוליכו לשוחט לשחטו ואף במקום שהשוחט מקבל שכר אין לחוש פן יקח הפרוטות וישחטם לעצמו בידו. דאע"ג דקטן לאו בר עדות הוא מ"מ מהני מדין חזקה. וכן עמא דבר. פר"ח ולחה"פ שם. סולת למנחה שם. זבחי צדק ס"ק סג. כף החיים לעיל (סי' א ס"ק קנא). וכ' שם בשם האחרונים. דהיינו בסתם קטן בר דעת שיודע להזהר. ואינו מוחזק שהוא רע מעללים. ע"ש.

פח

פח) [סעיף ט'] בשר הנמצא ביד עכו"ם וכו'. הט"ז ס"ק יא כ' לתמוה טובא על דין זה. דניחוש שמא אחר שעשה הישראל הסימן בבשר הזה נודע לו שהבהמה טרפה ומכרו ונתנו לעכו"ם. וכמ"ש כיו"ב התוס' חולין צד. ע"ש. וכ' ע"ז בנה"כ דלק"מ. ולא חיישינן להאי מילתא משום שאין דרך לחתום או לכתוב כשר עד שיודע בודאי שהוא כשר. א"נ. דא"כ היה לו להסיר החותם או הכתב כדי שלא יבאו לידי מכשול. ע"כ. ונ"ל ראיה לזה מיבמות (קטו:) מצא כלי וכ' עליו ק' קרבן וכו' דאם איתא דפינהו מכפר הוה כפר ליה. ופרש"י מקנח וגורר היה את האות. ע"ש. וכן הובאו ד' הנה"כ במנח"י כלל לב ס"ק מד. חדרי דעה סה. זבחי צדק ס"ק סו. ועיקר.

פט

פט) אע"פ שאינו ידוע מי כתבו כשר. גבינות שהביאם עכו"ם ממרחקים ובידו תעודה מהב"ד או מעדים שהגבינות שבידו שמנינם ומשקלם כו"כ כשרים הם. ואין קיום לחתימות שלהם. כ' בשו"ת הרשב"ש (סי' תקנב) דהואיל וקי"ל קיום בשטרות דרבנן. ומדאו' עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד. בגבינות ובשאר איסורין דרבנן א"צ קיום כדאמרי' (כתובות כח:) הימנוהו רבנן בדרבנן. ושכן הורו למעשה מר אביו הרשב"ץ וכן הריב"ש. ע"ש. וכ"כ בשו"ת יכין ובועז ח"א (סי' קכ דל"ב סע"ג). ושכן דעת מר אביו הרשב"ש בתשו'. ע"ש. גם בשו"ת מהריב"ל ח"ג (סי' מ) כ'. שאם יביא הגוי כתב בידו וחתומים בו מאנשי הקהל שהגבינות שכו"כ מנינם נעשו בכשרות. אע"פ שלא יהיה ניכר כתב ידם יש להקל. ולא חיישינן שמא גוים או משומדים זייפו הכתב והחתימות שבידו. ע"ש. וכ"כ מהריק"ש בהגהותיו. וכן הוא בפר"ח ס"ק לא. ובכנה"ג הגב"י או' כו. ובשו"ג ס"ק מ. וכן פסק בשו"ת חקרי לב (סי' קמח). וכ"כ בס' כסא אליהו סק"ב. וכ' לדחות ד' מהרימ"ט ח"א (סי' יב) שכ'. שאין לו' כאן עדים החתומים על השטר וכו'. אלא בשטר הנעשה מדעת הלוה למסרו למלוה וכו'. שהרי בתוס' (יבמות לא:) העלו דאף בכה"ג הקיום הוי מדרבנן. וע"ע בתוס' כתובות (כ סע"א). ובכס"א שם הביא ראיה מדין זה דקי"ל אע"פ שאינו ידוע מי כתבו כשר. ושכן ד' הרשב"א. וסיים. שכדאים הם הרשב"א והריב"ש והרשב"ץ לסמוך עליהם. וכ"ש במידי דרבנן שיש להקל. אע"פ שאין עליהם שום חותם. ע"ש. והובא בשיורי ברכה ס"ק יב. וכ"כ בשו"ת ויאמר יצחק (סי' עא וסי' עג). ע"ש. ובשו"ת מילי דעזרא (סי' כו). ובשו"ת שערי רחמים ח"ב (ס"ס יד). וכ"ה בזבחי צדק ס"ק עג. ובס' זכרנו לחיים ח"א (מע' ח או' ב) ע"ש. ודו"ק.

צ

צ) ואם יש מקום שנוהגים להחמיר שיהיה ניכר הכתב חייבים לקיים מנהגם. שו"ת מהריב"ל שם. כנה"ג הגב"י או' כז. וכתב. שצריך ב' עדים להעיד על החתימות. וכן מנהגינו. ע"כ. וכ' בשו"ת חיים שאל ח"א (סי' עד או' טו) שכן מנהג ירושלים ת"ו לקיים הכתב בב' עדים. ושכ"כ מהר"י הכהן בעל בתי כהונה. ושכן מנהג איזמיר לסמוך על הכתב יד שניכר (בקיום). כשהמנין של הגבינות מדוקדק אף שהמשקל אינו מדוקדק אם הוא חסר שיעור הניגוב לפי ראות עיני הבקיאים. ע"כ. וכ"כ בס' פרי האדמה ח"ד (דף כ ע"א). וכן פסקו בחכ"א כלל ע ס"א ובזבחי צדק ס"ק עא. שיש להחמיר ולהנהיג כן לקיים הכתב. ומה גם האידנא שנתקלקלו הדורות והעכו"ם רשעים ומהדרי אזיופא. ע"כ. וכ"ה בס' ישרי לב (דט"ו ע"א). יבס' מנהגי ירושלים אות לד. וכן כתב בשו"ת זכור לאברהם אביגדור (חיו"ד סי' ה). וכ"ד מהר"א חזן. בס' נוה שלום (סי' קיח). ומיהו כ' בשיורי ברכה (ס"ק יב) שאף בעיר שפשט המנהג והרבנים דור אחר דור נהגו לקיים הכתב. בשעת הדחק והפ"מ יסמכו על עדות הרשב"ש בשם הריב"ש והרשב"ץ להקל בלי קיום. ע"ש. גם בשו"ת ויאמר יצחק (ס"ס עא) ושערי רחמים ח"ב (ס"ס יד) כ' להקל בזה בדיעבד. ע"ש. וכ"כ בס' נוה שלום שם להקל היכא דא"א ויש הפ"מ. ע"ש.

צא

צא) ומיהו אף במקום שנהגו להצריך קיום די בקיום א' מן החותמים שכיון דעד א' נאמן באיסורין לא בעינן קיום ב' חתימות. כנה"ג הגב"י או' כז בשם מהר"ם די בוטון. וכ"כ מהר"י הכהן הובא בשו"ת חיים שאל (סי' עד או' טו) הנ"ל. ישרי לב (דט"ו ע"א). נוה שלום (סי' קיח). וכ"פ זבחי צדק ס"ק עב. גם נלע"ד שאם חתומים על התעודה ב"ד של שלשה. בכ"מ א"צ קיום. הואיל ולד' כמה פו' א"צ קיום. וע' באה"ע (ס"ס קמב) ופ"ת שם. ואכמ"ל.

צב

צב) והא דאמרינן דמדינא לא בעינן קיום לחתימות אא"כ במקום שנהגו. היינו דוקא כשהם חתימות של אנשים ידועים אצלינו. אלא שאין חתימתן ניכרת. אבל אם החתומים אינם ידועים לנו אין לסמוך על הכתב והחתימות שמביא הגוי. מהרימ"ט חיו"ד סי' ג'. כנה"ג הגב"י או' כו. פר"ח ס"ק לא. לחה"פ סק"ז. שו"ג ס"ק מ. קהל יהודה. שו"ת ויאמר יצחק (סי' עא). זבחי צדק ס"ק עד. וע' בשו"ת חקרי לב (סי' קמח) שמפקפק קצת בזה.

צג

צג) ואם לא בא על החתום אלא יהודי א' נודע אצלינו. וכגון הרב מרא דאתרא. אלא שאינו ניכר חתימתו די בזה להתיר הגבינות. מהריק"ש בהגהותיו. פר"ח ס"ק לא. לחה"פ סק"ז. שו"ג ס"ק מ. קהל יהודה שם זבחי צדק ס"ק עה. ולכאו' יש לפקפק בזה לפמ"ש הרמ"א בחו"מ (ס"ס מו) וז"ל. י"א הא דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ואינם יכולים לחזור היינו דווקא בשנים. אבל עד א' החתום בשטר יכול לחזור בו. ריב"ש סי' קכז. ע"כ. א"כ בנ"ד שכל הטעם שמועיל הכתב בלי קיום הוא משום שנעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד. (כמ"ש הרשב"ש והאחרונים הנ"ל בס"ק פט) בעד א' מיהא לא יועיל זה בלא קיום. וצ"ל דשאני הכא דמיירי שיש ג"כ חותם על הגבינה מלבד הכתב ואיכא תרתי לטיבותא. וכמ"ש להדיא הפר"ח ושאר אחרונים שם. וע' בסמוך ס"ק צה. מש"ה סגי בחתימת אחד שידוע ומפורסם לנו. וכיו"ב הקינו בעדות אשה. כמ"ש בבית שמואל (סי' יז ס"ק כח). הגם שיש לחלק ביניהם. וכמ"ש בשו"ת בית שלמה (חאה"ע סי' נא) דהתם מהני אף באנשים שאינם ידועים ולא דמי למ"ש מהרימ"ט בנ"ד (כנ"ל בס"ק צב). ע"ש. מ"מ כדאים הם כל האחרונים הנ"ל לסמוך עליהם ובפרט במידי דרבנן. וע' דרכי תשו' (סוף ס"ק עב). ובש"ך חו"מ שם ודו"ק.

צד

צד) וכשמנין הגבינות מדוקדק כמ"ש בכתב התעודה. אבל המשקל אינו מדוקדק שהוא חסר. אעפ"כ יש לסמוך על הכתב, יען שדרך הוא להתחסר ממשקל הגבינות שמנגבים בדרך. ובאופן שהוא לפי שיעור הניגוב לפי ראות עיני הבקיאים. כנה"ג הגב"י או' כד. ודלא כרבו מהרימ"ט שמחמיר בזה. ושכן המנהג להקל. וכ"פ בשלחן גבוה ס"ק מ. אך הפר"ח (סוף ס"ק ל"א) כ' להחמיר בזה כד' מהרימ"ט. ע"ש. וכ"כ בחכ"א כלל ע ס"א. אכן בס' פרי האדמה ח"ד (ד"כ ע"א) הסכים להכנה"ג. ושכן העיד הרב כהנא רבה (מהר"י הכהן) דפה עיה"ק לא נהגו כסברת הפר"ח בזה, אלא כמ"ש הכנה"ג. ע"ש. וכ"כ בשו"ת חיים שאל ח"א (סי' עד או' טו). וכ"פ בשו"ת זכור לאברהם אביגדור (חיו"ד סי' ה) ושכן עושים מעשים בכל יום. וכ"פ בזבחי צדק ס"ק עו. [אך מ"ש שם שכ"כ הפר"ח (להקל). ליתא. והוא אזיל ומודה למהרימ"ט שהחמיר בזה. ע"ש.]. ועמ"ש בשו"ת בני בנימין (ס"ס ו). ודו"ק. וע' ברוח חיים סק"ב שאם המנין חסר יש לאסור.

צה

צה) ואע"פ שהכתב מקויים וניכר לנו. והמנין והמשקל מתאימים לכתב ההכשר אין לסמוך ע"ז בלבד אא"כ חתומים הגבינות בחותם הדפוס "כשר". אבל אם לא חתום עליהם כשר אין להתיר. כן הובאה סברא בס' מהר"ם די בוטון (סי' ז). וכ' ע"ז הכנה"ג. ובמחכ"ת טעות הוא בידו שאם הכתב אינו מועיל מה יושיענו זה החותם של הדפוס הרי כ' הרשב"א שאין לסמוך דפוסי הגוים שכמה פעמים גונבים אותם וכו'. ואף מהריב"ל אילו לא סמך על הכתב לא מהני כלום החותם. ושכ"כ מהר"ם די בוטון שם. ע"כ. וכ"ה בשו"ת ויאמר יצחק (סי' עא). וכן משמע מד' הכסא אליהו סק"ב. וכ"כ ה' קהל יהודה. וכ"נ בשו"ת זכל"א אביגדור (סי' ה). וכ"כ בשו"ת שערי רחמים ח"ב (ס"ס יד). אבל הפר"ח ס"ק לא כ' שאין לסמוך על הכתב בלא החותם שעל הגבינה. ע"ש. וכ"כ החכ"א כלל ע ס"א. וכ"פ בזבחי צדק ס"ק עז. ושכ"כ בשו"ת תורת חסד (סי יז) ובס' בני דוד (דנ"ב ע"ב). ונכון להחמיר. וע"ע בס' עקרי הד"ט סי' טז אות כ. ודע דבס' מנהגי ירושלים או' לו. כ'. גוי המביא גבינות ע"פ כתב כו'. ואין שום חותם. המנהג להקל כד' הכנה"ג. ודלא כהפר"ח. פרה"א ח"ד ד"כ ע"א. עכ"ל. וליתא דהפרה"א שם מיירי שהגבינות חתומים בדפוס "כשר". וכמבואר להדיא שם. ונתחלף להם במחלוקת אחרת שבין הכנה"ג והפר"ח. היינו אי סמכינן על שיעור המשקל באומדנא מה שרגיל להתחסר. וכנ"ל ס"ק צד. וע"ז כ' פרה"א שם שאין המנהג כהפר"ח אלא כהכנה"ג. וזה ברור. וכאשר עיני המעיין תחזינה מישרים. במקורן של דברים.

צו

צו) צריך ליזהר שלא ליתן לגוי בעל הגבינות אלא כתב הכשר אחד ולא יותר. כדי שלא יוציא כתב א' במקום זה. ואחר שימכור הגבינות הכשרות. ישתמש בכתב הכשר על גבינות עכו"ם במקום אחר. וכמו כן הב"ד בעיר שבאו שם הגבינות. לא ירשו לגוי למכור עד שיקחו מיד הגוי את כתב ההכשר. בכדי שלא ישתמש בו פעם אחרת בגבינות אסורות. מהריב"ל ח"ג סי' מ. מהריק"ש בהגהותיו. פר"ח ס"ק לא. לחה"פ סק"ז. שו"ג סק"מ. שו"ת פרח מט"א ח"ב (סי' יג). שו"ת ויאמר יצחק (סי' עא). קהל יהודה. זבחי צדק ס"ק עח. [וכיו"ב נהגו בבתי הדין של הרבנות הראשית בא"י שאדם שיש בידו תעודת רווקות או תעודת גירושין ובא לשאת אשה. הרב המסדר חופה וקידושין לוקח מידו התעודה וגונזה. וע' בס' שער המפקד חאה"ע ח"ב (עמוד ו-ז). ע"ש].

צז

צז) והוא שלא יהיו מצויים שם עכו"ם היודעים לכתוב. אבל אם מצויים שם עכו"ם היודעים לכתוב אין לסמוך על הכתב אא"כ מכיר את הכתב וכדלקמן (סי' קל ס"ו). וע"ע לעיל ס"ק מא. [ובמסגרת השלחן (סוף סעיף י) הביא תשו' הרשב"א סי' קט (שהוא מ"ש מרן ריש סעיף זה). וסיים, ולע"ד עכשיו יש לחוש שהגוי ידע לזייף. אבל כבר הורה זקן. עכ"ל. ודבריו תמוהים. וק"ל].

צח

צח) בהגה וכן מותר לקנות גבינות החתומים וכו'. ע' להלן סעיף יג ובמש"כ שם.

צט

צט) ויש אוסרים בכל זה. ובדיעבד אין להחמיר. הנה האוסר הוא מהרי"ק שרש לג. והובא בב"י. וכ' שם. דלא משתמיט הש"ס לו' שהמוצא ביד גוי מותר בחותם א' או בחב"ח. ע"ש. [וכ"כ באו"ה כלל כב אות ז] וזה היפך תשו' הרשב"א שפסקו מרן כאן. ונראה דאנן קי"ל כד' מרן שקבלנו הוראותיו. וכ"כ הפר"ח ס"ק כט. שאין להשגיח בד' מהרי"ק הנ"ל. משום דלא שמיע ליה תשו' הרשב"א שמתיר. ע"כ. ומשמע דאף לכתחלה מותר לקבל החפץ מיד העכו"ם. אלא שהרמ"א חושש להחמיר לכתחלה. ודוקא אם כבר קנה מהעכו"ם מותר באכילה. (וכמו שפי' הפר"ח ס"ק לב ד' הרמ"א. וכ"כ הש"ך ס"ק לא). וכ' בדרכי תשו' ס"ק ע בשם שערי דעה. שהפר"ח שכ' כנ"ל מפני שהוא נמשך אחר מרן המחבר. אבל לדידהו בני אשכנז מחוייבים לשמוע לד' הרמ"א שמחמיר לכתחלה. ע"ש. ובזבחי צדק ס"ק סט כ' דלא קי"ל כהאוסרים בזה ואין לנו אלא ד' מרן והרמ"א שיש לסמוך על החותם (כצ"ל) בדיעבד. משום דמידע ידיע שהוא של ישראל. ע"כ. וק"ק שעירב ד' מרן והרמ"א. ואפשר דה"ק דלדידן קי"ל כמרן. ולבני אשכנז כד' הרמ"א. וכן עיקר.

ק

ק) דבדיעבד אין להחמיר. הא דמכשרינן בדיעבד היינו במקום שאין לחוש שמא נשארו הדפוסים ביד עכו"ם. אלא שנמצאו הבשר או הגבינה ביד עכו"ם ולא ידענו מי חתמם. אבל במקום שיש לחוש שמא נשארו הדפוסים ביד עכו"ם וקבעו אותם בגבינותיהם אסור אף בדיעבד. ש"ך ס"ק לא. כנה"ג הגב"י או' כא. פר"ח ס"ק לב. נחה"פ ס"ק לא. שו"ג ס"ק מב. זבחי צדק ס"ק ע. ומשמע דאף בהפ"מ אסור ודלא כהעט"ז שהובא בש"ך. וכ"פ להחמיר במנחת יעקב כלל לב ס"ק מה.

קא

קא) אף לדעת האומרים להחמיר שאין לסמוך על החותמות היינו דוקא כשנמצאו הגבינות ביד עכו"ם שאינו תגר. אבל בעכו"ם שהוא תגר קבוע ומוחזק בינינו שעובדים אצלו ישראל לעשות הגבינות בכשרות כדי למכרם לישראל. שפיר סמכינן על החותמות לכ"ע. דאומן לא מרע נפשיה לזייף. וכדקי"ל לעיל (סי' קיד סה). שו"ת באר שבע (סי' מד). כנה"ג הגב"י או' כג. שלחן גבוה ס"ק מא. שו"ת פרח מטה אהרן ח"ב (סי' יג). וע"ע בש"ע או"ח (סי' כ) ובאחרונים שם. ובפי' הרא"ש (פ"ג דדמאי מ"ד). וכ"כ בשו"ת שערי רחמים ח"ב (ס"ס טו). וע"ע בשו"ת הרמ"ץ (חיו"ד סי' כא).

קב

קב) [סעיף י'] המניח עכו"ם בביתו ובו דברים שאם הוחלפו יש בהם אפי' איסור תורה אם הוא יוצא ונכנס וכו' מותר. ואפי' לכתחלה מותר כשהוא יוצא ונכנס. ונקט לשון המניח דמשמע בדיעבד משום סיפא גבי שהה זמן רב ולא הודיעו שדעתו לשהות. דהתם דוקא בדיעבד מותר אבל לא לכתחלה. ש"ך ס"ק לב. פר"ח ס"ק לג. לחה"פ ס"ק לב. מסגרת השלחן. שו"ג ס"ק מג. חכ"א כלל ע ס"ט. זבחי צדק ס"ק פא. ערוך השלחן ס"ק כט. וע' בס' בית הלל (סי' קכח) שכ' שיש ליזהר כשקונים יין בע"ש לקידוש ומניחים היין בחדר והשפחה הולכת שם לפעמים ביחידות ואין עמה שום א'. ויש לחוש פן תשתה ממנו ולא יודע נשום אדם. ע"ש. ולכאו' הרי ביוצא ונכנס מותר לכתחלה. ואף הרמ"א (ר"ס קכט) שכ' דלכתחלה לא יניח בביתו יין אצל עכו"ם לבדו. לא מיירי ביוצא ונכנס. וכדמוכח בש"ע שם. וכ"כ הש"ך. ומיהו ראיתי בס' יין המשמח (ר"ס קכט) שכ' דאף דמדינא ליכא חששא כלל. מ"מ ד' הב"ה להחמיר בזה דרך חומרא בעלמא. וכמ"ש ראב"ן בזה, (והובא בדרכי משה שם) הרחק מן הכיעור וכו'. ע"ש. וכ"ה בדרכי תשו' שם סק"ג.

קג

קג) אם הוא יוצא ונכנס. ואפי' קטן יוצא ונכנס מהני. ואפי' באיסורא דאורייתא. ש"ך ס"ק לג. כנה"ג הגה"ט או' כז. פר"ח ס"ק לד. לחה"פ ס"ק לג. מסגרת השלחן. שו"ג ס"ק מד. חכ"א שם. זבחי צדק ס"ק פב. ובשיעור שנותיו של הקטן יש ללמוד זאת מד' הש"ך (סי' קטו ס"ק יב) בשם האו"ה והת"ח דהיינו בן ט' שנים. וכן הש"ך כאן כ' ללמוד דין הקטן משם. אלא שנראה דלאו דוקא בן ט' שנים וכל שהגיע לעונת הפעוטות כל חד וחד לפום חורפיה מבן שש שנים סגי בהכי. וכמ"ש הרשב"א בתשו' המיוחסות להרמב"ן (סי' קעז). וכ"ה בארחות חיים יו"ד עמוד רסט בשם הרשב"א (הנ"ל) והריטב"א. וכ"ה בב"י (סי' קל). וכ"כ האחרונים בסי' קטו. והובאו בזבחי צדק שם ס"ק יט. וע"ע בש"ע לקמן (ס"ס קכז).

קד

קד) יוצא ונכנס. ואפי' אכסנאים שאינם מכירים זא"ז שרי ביוצא ונכנס. תוס' ע"ז (יב רע"א). ובפסקי תוס' שם. תשו' הרא"ש כלל יט סי' יח. ש"ך ס"ק לה. פר"ח ס"ק לז. כנה"ג הגב"י או' מב. זבחי צדק ס"ק פג וס"ק פט.

קה

קה) או אפילו שהה זמן רב. הרמב"ם (פי"ב מהמ"א הט"ז) כ' אפי' כדי מיל. ומשמע מד' מרן הכ"מ שם דביותר ממיל אין להקל. וכ"פ בערך השלחן (סי' קכט סק"ב). אבל הלח"מ שם הוכיח במישור דאף לד' הרמב"ם לאו דוקא מיל אלא אף ביותר מזה יש להקל. וכ"כ בשלחן גבוה (סי' קכט סק"ד) ושזוהי ד' מרן בש"ע שכ' אפי' שהה זמן רב דמשמע אפי' הפליג כמה פרסאות. ע"ש. וכ"כ ביין המשמח שם סק"ב. וע' קהל יהודה שם.

קו

קו) ולא הודיעו שדעתו לשהות מותר. וכמו כן אם היה היהודי ישן דומה לדין לא הודיעו שהוא מפליג שהגוי חושש שמא ייקץ היהודי פתאום ויראנו. הריא"ז בשה"ג פ' בתרא דע"ז. כנה"ג לקמן סי' קכט הגה"ט או' ח. ובערך השלחן שם סק"ה סייעו ממ"ש כן הרמב"ם (פי"ב ממשכב ומושב ה"ו) לגבי טהרות. (ומקורו בתוספתא פ"ח דטהרות. כ"מ.) וא"כ כ"ש לגבי יין נסך. ע"כ. וה"ה לכל האיסורין אפי' איסורי תורה. וע' בשו"ת רב פעלים ח"ג (חיו"ד סי' י) ד"ה ועל. שחילק בין כשישן סמוך לתבשיל שאם יהיה ניעור יוכל להביט בו מיד. ובין כשנכנס לישון בחדרי משכבו. ע"ש. וע' להלן אות קכב.

קז

קז) והוא שלא סגר הבית עליו. ומן הסתם אין לחוש שמא סגר הבית עליו. שדוקא בידוע שסגר הדלת עליו אסור. וכמ"ש מרן לקמן (סי' קכ"ט ס"א) והוא שלא נודע שסגר העכו"ם החנות. ש"ך ס"ק לד. פר"ח ס"ק לה. שו"ג ס"ק מז. מסגרת השלחן. זבחי צדק ס"ק פה. ערוך השלחן ס"ק כט. והיינו בבית ישראל. אבל בבית עכו"ם אף בסתמא יש לאסור דלא מירתת כלל לנעול את ביתו בשביל שהישראל הניח שם חפציו. יין המשמח (סי' קכט סק"ג).

קח

קח) סגר הבית עליו. ואפי' ראינוה סגורה כל שלא ידענו שנעל במנעול מבפנים אין חוששין. המאירי (ע"ז סט.). וכיו"ב כ' בתשו' הרשב"א שדוקא שידוע שנעל בפנים אבל אם אינו ידוע אע"פ שיש מנעול בפנים אין אוסרים מספק. והובא בב"י ובט"ז לקמן (סי' קכח סק"ה). גם בש"ע (שם ס"ג) הזכיר שסגר אחריו הדלת במנעול מבפנים. וע"ש בשו"ג ס"ק טז.

קט

קט) אפי' סגר הדלת ונעל מבפנים כל זמן שיש סדק או חור בדלת שיכולים לראות מתוכו חשוב כפתוח. מרדכי. ופסקו הרמ"א לקמן (סי' קכט ס"א). וכ"ה בזבחי צדק ס"ק פז. ומיהו בלילה יש להחמיר ולאסור ולא מהני חור בדלת. ואפי' בסתמא יש להחמיר בלילה. וכמ"ש הרמ"א (ס"ס קל). וע"ע בט"ז (סי' קכח סק"ה). ודוקא בפתוח הדלת לגמרי מותר אף בלילה. ט"ז (ס"ס קל) בשם הרשב"א בתה"א. וע' ביין המשמח (סי' קכט סק"ג) שאפי' א"ל הישראל שלא ינעול הדלת ביום, והוא עבר וסגרו. אפ"ה יש לאסור. ע"ש.

קי

קי) ולא אסרו כשסגר הבית עליו אא"כ מצוי שם איסור דאיכא למיחש לאחלופי אבל אם אין שם איסור מצוי אפי' סגר הבית או החנות עליו מותר. מרן בבדק הבית. כנה"ג הגב"י או' מ. שבילי דוד סק"ו. זבחי צדק ס"ק פו. וכיו"ב כ' בשו"ת המבי"ט (ס"ס רח). וע' שערי רחמים ח"ב (סי' טו). והנה בערוך השלחן ס"ק כט כ' וז"ל. ודבר פשוט הוא שאם סגר הישראל את הדלת מבחוץ מותר ג"כ. שאע"פ שהגוי רואה שכוונת הישראל לשהות הרבה. מ"מ הרי אין לו מקום לצאת ולהחליף אמנם אם ביכלתו לצאת דרך חלון וכיו"ב אסור. עכ"ל. משמע שאף שבתוך הבית והחנות אין איסור מצוי שם חוששין שמא יקח מבחוץ ויחליף. ולפ"ז צ"ל דמרן בד"ה מיירי שמיד כשיצא הישראל, סגר העכו"ם עליו. ודוחק לפרש כן. אלא אמרינן דמירתת להביא מבחוץ ד' איסור להחליפו אחר סגרו הדלת. וצ"ע.

קיא

קיא) ואם אינו נהנה בחליפין מותר בכל ענין וכו'. הנה דין זה מפורש יוצא מדברי רוב ככל הראשונים בפ"ק דע"ז (יב.). הלא הם התוס' והרא"ש והר"ן והריטב"א. ואו"ז ח"א (סי' תנ). והתשב"ץ ח"א (סי' מה). והרשב"ש (סי' רצז). ועוד. אך הכנה"ג הגב"י או' מה. הביא ד' הג"א פ"ק דע"ז בשם ר"ת. שאם היו ב' קדירות כו' ואהדר ישראל אפיה חיישינן דילמא שדי עכו"ם נבלה בקדרת ישראל. ומוכח דר"ת חולק על התוס' בזה. ע"ש. ונמשך אחריו ה' שלחן גבוה ס"ק מט. אבל אינו מוכרח כלל. שהרי מסיים ע"ז בהג"א שם. ודוקא להחליף רע בטוב או כחוש בשמן. ע"כ. וכ"ה באו"ז ח"ב (פ"ק דע"ז סי' קכד) בשם רשב"ם. ונראה דקאי על פי' ר"ת ג"כ. וא"כ בטלה מחלוקת. ומצאתי שהעירו על הכנה"ג בזה מהר"א פאלומבו בס' יד המלך (דמ"ד ע"ד). ובשו"ת עמודי אש (סי' ח ד"ס ע"ב). עפ"ד הג"א בסו"ד. ע"ש. אכן מד' רש"י ע"ז לט:) גבי פת. דאמרינן אי כי הדדי נינהו לא טרח ומזייף. ופרש"י דכיון דאיכא חותם א' לא טרח ומזייף במידי דלית ליה רווחא. ע"כ. מוכח דבלי חותם אה"נ דחשיד לזיופי. ומכאן הביא ראיה בתשו' מהרימ"ט ח"א (סי' יב) דאפי' ליכא הנאה כשאין לו טורח יש לחוש שמזייף. ע"ש. והפר"ח ס"ק לו נדחק לדחות ראיתו בזה. אכן בפרש"י פ"ק דע"ז (יב.) מוכח דלרש"י אה"נ דס"ל הכי. וכ"כ באור זרוע שם. ואנן לא קי"ל כרש"י בהאי מילתא. וכמ"ש התוס' וסיעתם וכן העיר בערוך השלחן ס"ק לב. וע"ע בס' לשון לימודים (חיו"ד סי' לא דכ"ד ע"א) ובס' פרח שושן (כלל א סי' ג). ובשו"ת לבוש מרדכי מה"ת (חיו"ד סי' נד). ע"ש.

קיא) והנה בשו"ת צמח צדק מליבאוויטש (חאו"ח סי' נה) תמה על התוס' (ע"ז יב.) דס"ל דבחנם כדי להכשיל ישראל לא חיישינן. והביאו ראיה מההיא ארבא דמורייסא (ע"ז לד:) דלא חייש לעירוב יין. דקיסתא דמואייסא בלומא (זוז). קיסתא דחמרא בארבעה לומי (ד' זוזים). ומה ראיה היא זו שאני התם דהמורייס זול יותר מהיין ואינו מפסיד עצמו אבל באין פסידא אה"נ דמכשיל הישראל. (וזו היא קו' מהר"ם ב"ח בשו"ת קול גדול (סי' פז). וכן הקשה הגאון מהרימ"ט. וע' במנחת יעקב כלל לב אות ג ובשו"ת חכ"צ סי' לט שיישבו ראית התוס' בזה). והוסיף שכ"נ מד' סה"ת סי' קס גבי מורייס שאין לחוש שיערב העכו"ם יין היקר בתוך משקה זול. ומשמע דדוקא כשהיין יקר יותר לא חיישינן אבל כשהם במקח שוה י"ל דחיישינן. ע"כ. ואשתמיטתיה ד' סה"ת (סי' קלו) שכ' ככל ד' התוס' דבחנם כדי להכשיל ישראל לא חיישינן שיחליף. וראיה מההיא ארבא דמורייסא. ע"ש. גם מש"ש הצ"צ בד' הרשב"א להחמיר בזה. ומצא שכ"כ הכנה"ג הגב"י או' מג. ע"ש. וכן בס' בית מאיר כ' להוכיח כן מד' הרשב"א פ"ק דחולין. מ"מ מד' הרשב"א עצמו בתה"א (דף צ:) ל"מ כן. וכמ"ש הפר"ח. וע' בבדק הבית. ובפר"ת ס"ק יט. וע' בס' בני חיי. ובשלחנו של אברהם. ולא נתברר לנו ד' הרשב"א ז"ל בזה. וע' בס' יד המלך (דמ"ד ע"ג). וי"ל ע"ד. וע' שו"ת עמודי אש (סי' ח דס"א סע"ג).

קיא) ולענין דינא רבו האחרונים שמחזיקים בד' התוס' וסיעתם ופסק מרן והרמ"א בש"ע. להקל בזה. ואפי' באיסורא דאורייתא. וכמסקנת הפר"ח ס"ק לו הנ"ל, דאף בדבר שאין לגוי שום טורח לא חיישינן שמכוין להכשיל הישראל. וכמשמעות הפוסקים. וכן פסק הש"ך יו"ד (סי' רעא סק"ו) שאם אין הגוי נהנה בחליפין לא חיישינן שהחליף. וכ"כ המג"א וא"ר (סי' תקיז סק"ג) ובשאר אחרו' שם. וכן העלה הפרי תואר (סק"א וס"ק יד), ודחה ד' מהרימ"ט. וכ"פ בשו"ת נוב"י מה"ק (סי' לח). וכ' שד"ז א"צ שום ראיה שהסברא נכונה מצד עצמה. ע"ש. וכן בלחה"פ (ס"ק לה) הביא ד' הפר"ח להלכה. וכן ד' הרדב"ז ח"ד (סי' רצט). וכ"ה בשו"ת נחלת שבעה (סי' עה). ובשו"ת זרע אמת ח"ב (ס"ס לו). וה' ערך השלחן סק"ז הביא ד' כל הראשונים שסוברים כן. וכן ד' החיד"א בשיו"ב סק"י. וכן בשו"ת ירך אברהם (חיו"ד סי' ב) כ' דנקטינן בהא לקולא דלא כמהרימ"ט. והובא בס' בית אהרן קריספין (מע' ח או' ג). ע"ש. וכ"פ בשו"ת גנת ורדים (חיו"ד כלל א סי' יט). וכן העלה במנחת יעקב (סי' לב אות ג-ד). ובספרו שו"ת שבו"י ח"ג (סי' עב). וכ"פ בשלחן גבוה ס"ק מט. ובס' קהל יהודה. ובס' מסגרת השלחן. ובשו"ת חיים שאל ח"א (סי' עד או' טו). ובשו"ת תשורת שי (סי' רג). ובחכמת אדם כלל ע סי' ג. וזבחי צדק ס"ק כה ופח. וערוך השלחן ס"ק לב. וכ"כ הפמ"ג א"ח (סי' לב א"א ס"ק יג.) וכן פסק בשו"ת לב חיים ח"ב (סי' צח-צט). וע"ע ברוח חיים סק"ג. וכ"כ בשו"ת בית שערים (סי' קצט). ובשו"ת עמודי אש (סי' ח). וכן פסק בכף החיים או"ח (סי' תקיז סק"י). ע"ש. ולכן אף שהכנה"ג נוטה להחמיר כד' רבו מהרימ"ט. וכ"כ בספרו בעי חיי (סי' קסא). והובא בס' קול בן לוי (ד"ז ע"ג). וכ"נ בס' בני חיי. ובס' בית מאיר. ועמ"ש הגאון חקרי לב (סי' קצא דרס"ב ע"א). וכן הצ"צ מליבאויטש (סי' נה) הנ"ל מצדד להחמיר כהכנה"ג. ובישועות יעקב (ס"ס קיד) כ' להחמיר בזה באיסורי תורה. ע"ש. מ"מ אנן בדידן אין לנו אלא ד' רבותינו בעלי הש"ע ורוב כל הפוסקים רוא"ח דס"ל לקולא. וע"ע להלן בסמוך.

קיא) אמנם בשו"ת מעשה אברהם (חיו"ד סי' לג) הביא מ"ש הג"א פ"ק דע"ז בשם ר"ת להחמיר בזה, שלא כד' התוס' והאחרונים. (ול"ז מ"ש בהג"א בא"ד דהיינו דוקא כשיש הנאה לגוי. וכנ"ל). וכ' שיש להכריח כד' ר"ת ממעשה רב שהובאה בס' שבט יהודה. וה"ד בשלחן גבוה (סי' סג סק"ו), שמהר"י אברבנאל נתבקש ע"י המלך לאכול עמו מאכלים כשרים, והמלך עשה מאכלים דוגמתן ובשעת האוכל החליף הכשרה בטרפה. וסירב הרב לאכול משום דהו"ל בשר שנתעלם מן העין. והודה לו המלך ע"ז. וכ' להק' מזה על הר"ן שהתיר לאכול בשר כשר בצדו של גוי האוכל נבלה (והובא בש"ך לעיל סי' פח סק"ב ובש"א שם). ע"ש. ולפ"ז היה לו להעיר על השו"ג עצמו שפסק כאן להקל. אבל באמת אין למדין הלכה מפי מעשה (ב"ב קל:). ואפשר שידע הרב שהמלך מתנכל אליו להכשילו ולהעבירו על דת. וברוב תבונתו הכיר כן מבין ריסי עיניו של המלך שהיה צורר ישראל. וכידוע מן השמדות והגזירות דעדו על עם ישראל בדור ההוא ע"י המלך הרשע ואשתו ויועציו הארורים ימ"ש. ואין ללמוד מזה הלכה לדורות ומה גם שאפשר לומר שהרב החמיר על עצמו בזה. וכעין מ"ש הרא"ש פ"ק דע"ז דליר"ש נכון להחמיר שלא להניח שפחות וכו' כי כמה פעמים אירע קלקול בדבר. וע"ע להמאירי שם. וכן סיים הרמ"א כאן שיש ליזהר לכתחלה אפי' בב' קדרות. ושו"ר בשד"ח (מע' ח כלל קכח) שדחה ראית המעשה אברהם הנ"ל שאין מזה שום הכרע לדינא. וע"ש.

קיב

קיב) מדברי האחרונים הנ"ל נראה שאין כל חילוק בזה בין אם היה הגוי בביתו של ישראל דמירתת טפי. ובין אם היה בדרך או בביתו של הגוי. אכן בשו"ת פרח מט"א ח"ב (סי' יג) כ' לחלק בזה דדוקא כשהגוי בבית ישראל אין הגוי מחליף משום דמירתת אבל כשהפקיד בבית הגוי או ששולח דבר מאכל על ידו לא מירתת הגוי. ואפי' בלא שום הנאה אפשר שיחליף. ע"ש. ול"מ כן ממ"ש התוס' (ע"ז יב.) שאפי' הולך למרחוק לא חיישינן שיחליף להכשיל הישראל. ע"ש. וכ"כ שאר פוסקים. והובאו בב"י. וכן משמע מד' הרמ"א לעיל ס"ב בהגה. דבכל גוונא לא חיישינן. אבל בתשו' מהריט"א בשו"ת מקור ישראל (חיו"ד סי' ב') הביא ד' הפרח מט"א להלכה. ושכן חש לדבריו בשו"ת דבר משה ח"א (סי' יח). ולעומתו הרמה"ח בתשו' (שם סי' ג) כ' דל"מ כן מד' מרן בש"ע (סי' קיד) והרמ"א (בסי' קיח ס"ב). ע"ש. ובתשו' מהר"י לבטון בשו"ת שערי רחמים ח"ב (סי' יד) תמך בד' ה' מקור ישראל שהעלה דלא כהפרח מט"א. והרהמ"ח בתשו' (שם סי' טו) כ' לדחות ד' ה' מקור ישראל בזה. ע"ש. והמעיין יראה שיש לדחות דבריו. ואכמ"ל. ובאמת שעיקר חילוקו של הפרח מט"א בד' התוס' נסתר מד' התוס' עצמם שהביאו ראיה מההוא ארבא דמורייסא וכו'. והא התם מיירי שהיה ברשות הגוי. ואפ"ה ס"ל להתוס' דה"ט דשרי משום שאין הנאה לגוי. ומשמע דבכל גוונא לא חיישינן שיחליף בחנם להכשיל הישראל. ושו"ר שהאחרונים דחו באמת ד' ה' פרח מט"א מטע"ז. ע' לשון לימודים (חיו"ד סי' לא. דכ"ד ע"ב). ובס' אבני שוהם (דל"ח ע"ב). ובס' יד המלך פאלומבו (דמ"ד ע"ג). ע"ש. וכן ראיתי להגאון מהרש"ק בשו"ת קנאת סופרים (דע"ה סע"ב). שהביא מ"ש הרב השואל להק' על הרמ"א דמנ"ל לו' כן גם בשולח ממקום למקום ע"י גוי הרי בטוש"ע מיירי בחנותו או בביתו דמירתת טפי. ותמה עליו שהרי הב"י הביא ד' התוס' שכ' להדיא דאפי' הולך למרחוק כל שאינו נהנה בחליפין מותר. ועוד שהרי התוס' הוכיחו זאת מדין המורייס וכו'. ע"ש. ולכן אף דהשו"ג (סוף ס"ק מט) הביא להלכה ד' הפמ"א. נראה דלדינא לא חיישינן להאי סברא. וכן פסק בזבחי צדק ס"ק פח שאין חילוק בזה. ודלא כה' פרח מט"א וכו' דמד' מרן מוכח דלא חיישינן לאחלופי בכל גוונא. ע"כ. וכ"פ בשו"ת רב פעלים ח"ג (סי' י). וכ' שהאחרונים לא הודו לו לה' פרח מט"א בזה. יען שאין מורים כן ד' מרן ז"ל. ע"כ. וכן עיקר. וכ"מ בש"ך ס"ק מא. וכן נראה מד' מהר"ם ב"ח בשו"ת קול גדול (סי' פז). ע"ש.

קיג

קיג) הא דאמרינן דאם אינו נהנה בחליפין מותר. היינו דוקא במפקיד ביישוב. שמצוי לו להנפקד כמותו אם ירצה לקנותו. אבל בשולח למרחקים שיש לחוש שמא בדרך לא הי"ל כיו"ב והוא היה צריך לו ואכלו. וכשבא לבית נתן תמורתו משלו. בכה"ג ודאי דחיישינן ואסור. כי אין לך נהנה בחליפין יותר מזה. שו"ת חכם צבי סי' לט. בית מאיר. זבחי צדק ס"ק כז. וכ"כ הגאון מהרש"ק בשו"ת טוב טעם ודעת תליתאה ח"ג (סי' יט ד"ט סע"ב). אולם שוב תבריה לגזיזיה בשו"ת קנאת סופרים (דע"ה סע"ב) שכ'. ומ"ש רו"מ דבשולח יש לחוש למ"ש הח"צ סי' לט דשמא היה הנכרי רעב לשעתו ואכל ואח"כ בבואו השלים ממקום אחר, הנה אין דברי הח"צ נראין בזה. כיון דמהתוס' ושאר פו' מוכח להיפך שכ' שאפי' הולך למרחוק לא חיישינן. ומנ"ל לחדש חששות יתירות וכו' ואין לנו אלא מה שארז"ל. ועוד דאיכא ס"ס שמא לא הוצרך הגוי לזה. ואת"ל שהיה רעב וצריך לכך שמא לא החליף. וכו'. ע"ש. וע' בשו"ת עמודי אש (סי' ח דס"א רע"א) שאף הח"צ לא חשש אלא כשידוע שהלך למקום שאין פת מצוי. שיש לחוש שירעב ויאכלנו ויתן במקומו משלו. הלא"ה אין לחוש לזה וכו'. ע"ש.

קיד

קיד) השולח ע"י גוי דבר גרוע שאין הנאה בחליפיו כגון חתיכת בשר כחושה מאד שאין למטה הימנה שכל מה שיחליף הרי היא משובחת ממנה ולא אהני לזייפנא בזייפנותיה שרי לשלוח בלי חותם כלל. פר"ת סק"א וסק"ד. זבחי צדק ס"ק כו. וכיו"ב כ' בשו"ת מקור ישראל (חיו"ד סי' א) שאם באו הגבינות לפנינו מהטובים אשר נמצאים אין לחוש שהחליפם. שהרי הם מהמובחרים ביותר. כיון שאין לו הנאה בחליפיהן. ומהריט"א (שם סי' ב) כ' דיש לחוש ששלנו היו עוד יותר טובים מאלו. ומשמע שאם אין לחוש לזה גם הוא יודה שיש להקל. וע' בב"ח לעיל (ס"ס סג) בשם מהר"ח או"ז שכ' להקל בכיו"ב אף לגבי בשר. מכיון שאין לנכרי ריוח בחילופיו. ע"ש.

קטו

קטו) [סעיף יא'] ישראל ועכו"ם ששפתו ב' קדירות זו אצל זו וכו' מותר. והיינו אפי' בישראל ועכו"ם אכסנאים שאין מכירין זא"ז. אעפ"כ אין לחוש דמרתתי מהדדי. תוס' ע"ז (יב.). ואחרונים שהובאו לעיל ס"ק קד.

קטז

קטז) ואין לחוש שמא כשהחזיר הישראל פניו החליף העכו"ם שחוטה בנבלה. ואפי' אם החזיר פניו הישראל מותר בדיעבד ואפי' יוצא ונכנס מותר. או"ז והג"א (פ"ק דע"ז) בשם ר' ברוך דלא כר"ת. וכ"כ המאירי שם. פר"ח ס"ק לז. לחה"פ ס"ק לו. מנ"י כלל לב ס"ק טז. ער"ה סק"ח. מסגרת השלחן. זבחי צדק ס"ק צ. שו"ת עמודי אש (סי' ח ד"ס ע"א).

קיז

קיז) ודוקא אם יודע העכו"ם שהדבר שמחליף הוא אסור לישראל ומש"ה מירתת ולא מחליף. אבל אם אינו יודע שדבר זה אסור לישראל לא מירתת וחיישינן לאיחלופי ואסור. וכדקי"ל לעיל סי' קטו שצריך שידע העכו"ם שחלב טמא אסור לישראל. פר"ת ס"ק טו. דרכי תשו' ס"ק עז. אבל הרב כנה"ג הגה"ט או' כח כ' שגם אם אינו יודע הגוי שהדבר שמחליף אסור לישראל אפ"ה מותר. דשאני גבי חלב שהעדר הוא של הגוי ולא מירתת מישראל שלא לערב חלב טמא דבדידיה קא עביד. אבל הכא שהקדרה של ישראל מירתת שמא יהיה נתפס כגנב. ונראה שכן ד' הזבחי צדק ס"ק צא.

קיח

קיח) ואפי' פיהן מגולה מותר ואין לחוש שמא יתזו ניצוצות מזו לזו. ומכאן יש ללמוד לדידן בב' קדירות א' של בשר וא' של חלב שמותר לשפות אותם זו אצל זו ואין לחוש לניצוצות. וכ"כ הט"ז ס"ק יב. פר"ח ס"ק לח. אבל במנחת יעקב כלל לב ס"ק יז כ'. דמ"מ יש להרחיק קצת זו מזו משום ניצוצות וכמ"ש באו"ה (כלל לט דין כב). וכן עמא דבר. ע"כ. וכ"כ ערוה"ש ס"ק לד. ואף הפר"ח סיים. דלפמ"ש הרמ"א (סי' צה ס"ו) שטוב ליזהר לכתחלה שלא ליתן כד של בשר וכד של חלב בתיבה א'. כ"ש שיש ליזהר כאן. ע"כ. וכ"כ להדיא בס' הרוקח (סי' תנז). ומיהו אם א' מהם מכוסה שפיר דמי. וכמ"ש בזבחי צדק (סי' נה ס"ק מה). מיהו נראה שאם קדרת הנבלה מגולה חיישינן שמא ינתזו ניצוצות ממנה על הכשרה. ומכיון שהקדרה רותחת יש לאסור אפי' היא מכוסה ולכן צריך לכסות קדרת הנבלה. שאז אין לחוש לניצוצות.

קיט

קיט) בהגה אבל לכתחלה יש ליזהר כו'. פי' משום ניצוצות. ולפ"ז כשפיהן מכוסה א"צ ליזהר בב' קדירות כיון דתו ליכא ניצוצות. ש"ך ס"ק לו. אבל הט"ז ס"ק יב כ' דה"ט משום שמא יתחלפו זו בזו. וכמ"ש שאין צולין ב' פחים כא' מפני התערובת. ולפ"ז יש לחוש גם במכוסות. וכן הסכיה הפר"ח ס"ק לח. מנ"י כלל לב ס"ק יז. מסגרת השלחן. ערוך השלחן ס"ק לד. ושכן יש להורות. זבחי צדק ס"ק צב. אולם הפרי תואר ס"ק טז כ' דלא דמי להא דקי"ל אין צולין ב' פסחים כא' מפני התערובת, דשאני התם דתרוייהו דהיתרא ולא מנכרא מילתא כולי האי וחיישינן לאחלופי. אבל לשפות קדרתו אצל גוי מזהר זהיר מן האיסור של הגוי ומותר אף לכתחלה. ועוד דמסתמא יש טביעות עין בקדרות ולא אתי לאחלופי. עכת"ד. וכעין חילוקו הא' כ' הר"ן פ' גיד הנשה בדין ריחא. והובא בב"י (סי' צז). וע"ע בש"ך (סי' פח סק"ב). וכן ראיתי להחוות דעת (סי' קח) שחילק בנ"ד כחילוק הפר"ת הנ"ל. ומ"מ מסיק להחמיר לכתחלה. ע"ש. גם בשו"ת הרמ"ץ (חיו"ד סי' מג אות יג) כ' לפקפק בזה ע"ד הט"ז והפר"ח הנ"ל מה"ט. וע"ע בשו"ת כתב סופר (חיו"ד סי' עה) מה שהאריך בזה והעלה שהמקילים בזה כד' הש"ך שמתיר בקדרות מכוסות. יש להם ע"מ שיסמוכו. ואין להרעיש עליהם. ומוטב שיהיו שוגגים וכו'. ע"ש. וטוב להחמיר. והמיקל לא הפסיד.

קיט) ודע שיש עוד נ"מ בין הש"ך להט"ז וסיעתו הנ"ל לענין להניח בצונן בתוך מקרר אחד בשר כשר סמוך קצת לבשר נבלה וטרפה. דלהש"ך מותר כיון דלא שייך ניצוצות. וכ"ה לד' הפרי תואר. אבל להט"ז וסיעתו אכתי יש לחוש לאחלופי. וכ"ש כשאין טביעות עין בבשר ולא חותם. וכמ"ש הפר"ת לטעם ב'. ומיהו כשיש חותם לכ"ע משרא שרי. וכן הורתי להקל בזה במצרים. ובלבד שיהיו רחוקים קצת זמ"ז. או לעשות מחיצה ביניהם. ובאופן שהישראל השומר עומד על משמרתו שלא יבאו לידי מכשול ח"ו. וכ"כ בשו"ת פרי השדה ח"ג (סי' קנז). עש"ב. וע"ע בשו"ת חתן סופר (סי' יט). ע"ש.

קכ

קכ) [סעיף יב'] יש להחמיר שלא להניח הקדרות אצל השפחות כשאין ישראל בבית. וה"ט משום דחיישינן שתתן חלב (בצירי) בקדרה כדי להשביח חלקה. הרא"ש והטור. ופי' הפרישה אות טו. דר"ל שתשביח חלקה שגם היא אוכלת ממנו להנאתה. ע"כ. וכ' ע"ז הכנה"ג הגה"ט אות כט. ולי אין צורך בזה. שאפי' אינה אוכלת ממנו חיישינן שתעשה כן שישבחוה שהבישול שלה טוב ושמן. ע"כ. וכ"ה בזבחי צדק ס"ק צה. ומשמע דלהפרישה אם אינה אוכלת ממנו מותר. וכ"כ בדרכי תשובה ס"ק פב לד' הפרישה. ואם אין לה מגע יד בתבשיל כלל שהוזהרה על זה מבעה"ב. אף להכנה"ג מותר. כל שאינה אוכלת ממנו. שהרי אין לה כל הנאה להניח איסור לתוך הקדרה. אכן לדינא נראה שיש לחוש בכל גוונא. שיש לחוש פן תקח בשר טוב מן הקדרה ותתן תחתיו בשר טריפה כחוש שקנתה לצרכה. וזה נכלל בטעמם הראשון של הרא"ש והטור שכ'. שכמה פעמים אירע קלקול בדבר, ועוד שכדי להשביח חלקה כו'. ע"ש. וכן הפרי תואר ס"ק יז הזכיר הטעם דחיישינן לאחלופי. ומ"מ משמע דכ"ז לכתחלה אבל בדיעבד שרי דלא מחזקינן איסורא. וכ"כ לדייק בשו"ת בית שערים (חיו"ד סי' קצט). אלא דלבסוף כ' דעכ"פ הכלים מותרים. ומהיות טוב לא ישתמשו בהם תוך מעל"ע כדי שיהיו נטל"פ. ע"כ. ולא ידעתי מקום להחמיר בדיעבד. ודו"ק כי קצרתי. וע' בסמוך.

קכא

קכא) אצל השפחות. הנה בתשו' הרא"ש (כלל יט סי' יח) כ' דלהניח התבשיל ברשות השפחות שמביאין להם בשר מהמקולין של עכו"ם. ודאי אסור. כל שאין ישראל יוצא ונכנס. כדמוכח בפ"ק דע"ז (יב.) וכו'. ע"כ. ומשמע שהוא אסור מן הדין. והקשה בשלחן גבוה ס"ק נא. שהרי הרא"ש עצמו כ' בפ"ק דע"ז שם. וע"ז סומכין להניח הקדרות אצל השפחות כשהולכין לבהכ"נ. ונכון ליר"ש להחמיר כי כמה פעמים אירע קלקול בדבר ועוד כדי להשביח חלקה וכו'. ע"כ. אלמא דמן הדין מותר להניח. נמצא דד' הרא"ש סותרין זא"ז מפסקיו לתשובותיו. וכ' לחלק. דהא דמדינא שרי היינו כ"ז שלא אירע קלקול של חילוף. אבל אם אירע קלקול על ידן ודאי דמן הדין אסור. וכן כשהדבר קרוב שיבאו לקלקל שמביאין לשפחות בשר נבלה מן העכו"ם יש לאסור מן הדין. ע"ש. וכיון הרב לד' הפרי תואר ס"ק יז, שכ', דלא מבעיא היכא דהשפחות קונים לעצמן בשר טריפה שזה אסור מעיקר דינא, אלא אפי' בסתמא חיישינן דילמא אתרמי להו איסורא ומש"ה יש להחמיר. ע"כ. ומיהו מד' מרן שכ' "יש להחמיר" ולא כ' "נכון להחמיר". משמע שהוא דרך חיוב יותר (ואפי' בסתמא). וכמ"ש האחרונים במק"א. ומהם השד"ח (מע' ח כלל לו) ד"ה ולא.

קכב

קכב) כשאין ישראל בבית. ואפי' ישראל בבית אלא שהוא ישן בלילה בחדר משכבו והקדירות של החמין עומדות בבית התבשיל. חיישינן לאחלופי משום דהשפחה לא מירתתא, דחזקה שלא יקום באמצע שינת קבע של הלילה לבא פתאום לבית התבשיל. שו"ת רב פעלים ח"ג (חיו"ד סי' י'). [וכ"מ בב"ש אה"ע סי' כב סק"ט.] ומשמע דבשינת צהרים אין להחמיר. וע' לעיל אות קו.

קכג

קכג) בהגה. ואינו יוצא ונכנס. אבל אם יוצא ונכנס מותר אפי' לכתחלה. ש"ך ס"ק לז. כנה"ג הגב"י או' מו. פר"ח ס"ק לט. פר"ת ס"ק יז. לחה"פ ס"ק לז. שו"ג ס"ק נא. מסגרת השלחן. זבחי צדק ס"ק צג. ערוך השלחן ס"ק לה. שו"ת בית שערים סי' קצט. ומיהו כ' האחרונים שם שאם הולכים לבהכ"נ ומניחים אותם לבדם יש להחמיר שהרי המשרתים יודעים שדרכם לשהות זמן מה. וכ"כ בשו"ת רב פעלים ח"ג (סי' י). ומ"מ כל שאין דבר איסור בביתו אין להחמיר בזה בדיעבד. שבילי דוד סק"ו.

קכד

קכד) וכל זה כשאין להם קדרת איסור בפני עצמם אבל בב' קדרות יש ליזהר לכתחלה אפי' בהחזרת פנים. וכמ"ש הרמ"א בסי"א. כ"כ ערוך השלחן ס"ק לה. ואינו מוכרח. שדי לנו להחמיר בעלמא שלא בביתו של ישראל. אבל שפחות בבית ישראל מרתתי טפי. וכ"נ במאירי (ע"ז יב.) ובאו"ה כלל כב או' ג. ולכן ביוצא ונכנס מותר אף לכתחלה. וע' מנחת יעקב סי' לב או' יב ויח.

קכה

קכה) ואם אירע קלקול שנתנה דבר איסור בקדרה אין להאכילה וכו'. והיינו כשכיוונה להכעיס את הבעה"ב או שנתנתו להנאתה להשביח חלקה וכדומה. אבל אם לא ידעה שהדבר שנתנה בקדרה הוא אסור לישראל. או שנפל מידה לתוך הקדרה. שפיר דמי להאכילה. ש"ך ס"ק לח. פר"ח ס"ק מ. פר"ת ס"ק יח. לחה"פ ס"ק לח. מנ"י סי' לב או' יט. זבחי צדק ס"ק צד.

קכו

קכו) אין להאכילה אותו מאכל שלא ירגילה בכך. וה"ה שלא יאכילנו לגוים אחרים. (דאכתי ניחא לה לעשות כן שיאכלנו גוי אחר). מרן הב"י בשם שבולי הלקט. תו"ח כלל לב דין ט. ש"ך ס"ק לט. פר"ח ס"ק מא. פר"ת ס"ק יח. (ושם הטעם כנ"ל). לחה"פ ס"ק לט. שו"ג ס"ק נב. מסגרת השלחן. זבחי צדק ס"ק צו. ובס' תפארת למשה כ' שלא נאסר אף לגוים אחרים אלא כשעשתה להכעיס. אבל להנאתה מותר לגוים אחרים דהא לא נתקיימה מחשבתה. והובא בפתחי תשו' סק"ז. והאחרונים לא ס"ל לחלק בזה. וכמ"ש הפרי תואר הטעם דאף בכה"ג ניחא לה. וכ"כ בס' בית הלל (סי' קכד סק"ב). [ומש"ש לחלק בין דין זה לניסוך היין להכעיס. ע' תוס' יבמות (פג רע"ב) כיו"ב.] וכן בערוך השלחן ס"ק לה דחה ד' התפל"מ בזה. וכ"כ החכ"א כלל ע סי"ב. שישליך המאכל לבהכ"ס כדי שלא ירגילו בזה.

קכז

קכז) ומיהו מותר למכור התבשיל לגוים ואפי' לאותו גוי עצמו ובלבד שלא יזלזל אצלו למכרו בזול בשביל האיסור. וגם שיהיה הדבר מצוי לקנות כדי שלא יהיה לו בזה שום הנאה. ואז אין לחוש שירגיל עצמו לעשות כן בחנם. מנ"י כלל לב אות כ. זבחי צדק ס"ק צז. אבל בבית הלל (סי' קכד סק"ב) כ' שמותר למכרו לעכו"ם להציל את שלו. ע"ש. ומ"מ י"ל דהיינו כשאין במכירתו כדי שלא ירגילם בזה. וכד' המנ"י.

קכח

קכח) עכו"ם שאמר לישראל לא תאכל מקדרה זו שהשלכתי לתוכה חלב אינו נאמן והתבשיל מותר. מרן הב"י בשם שה"ל. תו"ח כלל לב דין ט. ש"ך ס"ק לח. פר"ח ס"ק מא. פר"ת ס"ק יח. שו"ג ס"ק נב. מסגרת השלחן. זבחי צדק ס"ק צח. ערוך השלחן ס"ק לו. והיינו אפי' באופן שאילו היה ישראל אומר לו כן היה נאמן כגון שהיה פ"א בידו ועכשיו אינו בידו. וכמ"ש בש"ע לקמן (ר"ס קכז), אפ"ה עכו"ם אינו נאמן. ואם מאמינו להגוי אסור אפי' מתכוין להעיד לאסור ואינו מסל"ת. וכמ"ש בש"ע לעיל (סי' טז סי"א). ועמ"ש בדעת תורה (שם ס"ק יז). ובהגהות זר זהב על האו"ה (סוף כלל יג). ע"ש. וע' בערוה"ש ס"ק לו.

קכט

קכט) ואם היה העכו"ם מסיח לפי תומו שנפל מידו חלב לתוך הקדרה. או שנתן בכוונה לטובת ישראל ולא ידע שנאסרה בכך. והודיע זאת לתומו. אסור. (ומיהו באיסור שומן הגיד וכיו"ב דהוי מדרבנן מותר). פרי תואר ס"ק יח. זבחי צדק ס"ק צט. ותמיהני שהרי הפרי תואר עצמו לעיל (סי' טז סק"כ) כ' בדין עכו"ם שמכר ב' בהמות ואמר שהם אותו ואת בנו שאינו נאמן. דהגם דמסיח לפי תומו יכול אדם א' לשוחטן. שכבר העידה עליהם רוה"ק אשר פיהם דבר שוא. ע"כ. נמצא דאף מסל"ת לא מהני להחמיר ואפי' באיסור תורה. (וע' בשו"ת עין אליעזר חיו"ד סי' א). ומ"ש בש"ע (סי' שצז) דמתאבלין ע"פ עדות עכו"ם מסל"ת. י"ל שכל שמשיאין את אשתו צריכה להתאבל. ומשום דהוי נמי עביד לאגלויי. ומה"ט איכא מ"ד דמהימן מדאו'. וע' שו"ת תורת חסד מלובלין (חאה"ע סי' מ). ואכמ"ל. אבל היכא דלא עביד לאגלויי לא מהימן. ואפי' במידי דעביד לאגלויי דוקא כהתם שניכר אם בא הרוג ברגליו. הלא"ה אינו נאמן. וכמ"ש בש"ע לקמן (ס"ס רצד). ע"ש. וע' בביאורי הגר"א באה"ע (סי' יז ס"ק קכה). ובס' זר זהב (סוף כלל יג). ובשו"ת חלקת יואב (חיו"ד סי' ג). ובשו"ת זרע אמת ח"ג (סי' צו). ע"ש. ודוחק לו' דה"נ הוי מילתא דעבידא לאגלויי. דע"כ מיירי שאומר שטעמו ויש בו טעם חלב. שאל"כ הרי מותר ממ"נ, דאף לד' הרמ"א (בר"ס צב וצ"ח) דלא סמכינן על עכו"ם מסל"ת בטעימת או"ה. שאני הכא דלא נאסר אלא על פי גוי מסל"ת. והפה שאסר הוא הפה שהתיר. וכיון שכאן מיירי שאומר שיש בו טעם חלב. והישראל חושש לטעמו לא הוי מילתא דעבידא לאגלויי. וצ"ע. וע"ע בשו"ת מהרש"ם. ח"ו (סי' נז) שאין עכו"ם מסל"ת נאמן לאסור כשיש חזקת היתר. ע"ש. שו"ר בס' דרכי תשו' סוף ס"ק פט שכ' בשם מגדים חדשים בתוך דבריו. שעכו"ם מסל"ת אינו נאמן בזה לאסור. (וק"ק על הדרכי תשו' שכ' ב' הדיעות כאילו ל"פ.). וע' ראש אפרים ח"ג (סי' לח).

קל

קל) וכשאמר העכו"ם שהשליך חלב לקדירת ישראל לאסור תבשילו. דקי"ל דלא מהימן. יש להורות שהישראל יאכל מיד התבשיל בפני העכו"ם כדי שלא ירגיל העכו"ם א"ע בכך. וכדלקמן (ס"ס קכד) שעכו"ם שנגע ביינו של ישראל להכעיס כדי לאסרו עליו יש לישראל לשתותו בפני העכו"ם שלא ירגילו עצמם בכך. מגדים חדשים הובא בדרכי תשו' ס"ק פט. ואע"פ שי"ל דשאני הכא שאין אנו מאמינים לו שעשה דבר. מ"מ כדאי לאכלו בפניו. לבל יהתל עוד בישראל אחר ויגרום להפסד מאכלו דלאו כ"ע דינא גמירי. ומיהו פשוט מאד שאם מרגיש טעם איסור. אסור לאכול עוד מהתבשיל הזה. וע' בס' בית הלל (ס"ס קכד). ומ"ש עוד בס' מגדים חדשים (הובא בדר"ת שם) שאם העכו"ם מסל"ת שנפל חלב בקדרה אינו מחוייב לאכול בפניו. ומשמע דברישא הוא דרך חיוב. הנה מפורש בנקודות הכסף (ס"ס קכד). שאין זה דרך חיוב רק שיותר נכון לעשות כן. וכ"כ בדרכי תשובה (שם ס"ק פ).

קלא

קלא) [סעיף יג'] ישראל שעשה גבינות בבית גוי וחתמם בחותם דפוס של עץ ושכח הדפוס בבית העכו"ם אין חוששים שמא זייף. מקור ד"ז במרדכי וסמ"ג בשם ר"י. ונ"ט לזה שירא הגוי לזייף שיחוש שמא הישראל רגיל לעשות חותמו במקום מיוחד. ועוד ירא שמא ירגיש הישראל בדבר מחמת שהגבינות שנעשו אח"כ לחות יותר. ומסיק דהוי ס"ס שמא לא בא החותם הנאבד ליד הנכרי ואת"ל בא לידו שמא לא זייף. ושמא לא העמיד אלא בד' המותר. ע"כ. אולם בתשו' הרשב"א שהובאה בב"י קודם לזה כ' שיש לאסור הגבינות החתומים שנמצאו ביד גוי. שכמה פעמים גונבים הדפוסים מישראל. וכ"פ נאבדים. ואנו מצאנו כהנה ק' פעמים. ושומר נפשו ירחק מהם. ע"כ. וכ"ה בהגה לעיל ס"ט. ובשו"ת מהריב"ל ח"ג (סי' מ) כ' דפליג הרשב"א ע"ד המרדכי בשם ר"י. אכן הפר"ח ס"ק לא כ' דלא פליג. וכדמוכח מד' מרן הב"י שהביא ב' הדינים. ושאני נידון ר"י שיש עוד טעם שחושש שמא ירגיש הישראל בדבר מחמת שהגבינות שנעשו אח"כ לחות יותר. ואת"ל שבא החותם לידו שמא לא זייף. משא"כ בגבינות החתומו' שברשותו. ודחה ד' מהרימ"ט שחילק בזה בין חוזר ורואה החותם או שולח לחבירו. ע"ש. ובמנ"י כלל לב ס"ק ח מחלק ג"כ בין כשחוזר ורואה את חותמו לנמצא ביך עכו"ם. וה"ד מהרימ"ט. ע"ש. ולכן כשיש תרתי לטיבותא דהיינו שהישראל חוזר ולוקח הגבינות שמכיר חותמו. וגם אפשר שירגיש בין הגבינות הישנות לחדשות שהם לחות יותר יש להקל בזה בפשיטות. הלא"ה אין להתיר בזה אלא בהפ"מ. וכדמשמע בש"ך ס"ק לא בשם העט"ז. וכן בחכ"א (כלל סז ס"ח) כ' שבמקום שאין הפ"מ יש להחמיר בשכח הדפוס בבית העכו"ם אא"כ מצאו מונח על הגבינות שעשה הישראל. (כד' הרמ"א). ע"כ. וכ"כ בערוך השלחן מ. וכן בזבחי צדק ס"ק ק לא התיר אלא בהפ"מ. ומ"מ בתרתי לטיבותא יש להקל. דאף באיסור תורה סמכינן שהישראל יכיר הזיוף. וע' בשו"ת מהר"ם מרוטנברג (סי' יד). ובש"ע או"ח (סי' לב ס"י). ודו"ק.

קלב

קלב) וכן אין לחוש שמא החליק העכו"ם פני הגבינות בשומן חזיר. דלא חיישינן שמא כיון הגוי להכשילו כ"ז שאין לו הנאה מזה. וכ"ש כשיש לו הפסד בדבר. ש"ך ס"ק מא. פר"ח ס"ק מג. לחה"פ ס"ק מ. זבחי צדק ס"ק קא. וע' לעיל ס"ק קיא וקי"ב.

קלג

קלג) הגה וי"א שאין להתיר כו' אא"כ הניחו מונח על הגבינות. פי' כשהדפיס הגבינות בדפוסים הניחם דבוקים במקומם ולא תלשם דבכה"ג מירתת הגוי שמא לא יחזירנו כדרך שהניחו הישראל. או שמא יש לישראל סימן בגבינה שהניחו בה. כ"כ באו"ה כלל מז אות ב. דרכי משה או' ט. פר"ת ס"ק כ. זבחי צדק ס"ק קב. וע' ערוך השלחן. ודו"ק.

קלד

קלד) אבל אם לא הניחו כך וכו'. פי' אע"פ שהניחו במקום מיוחד בכוונה מ"מ כיון שלא הניחו על הגבינות סבור הגוי שאין הישראל יודע היכן הניחו ואסור. ש"ך ס"ק מב. פר"ח ס"ק מד. לחה"פ ס"ק מא. זבחי צדק ס"ק קג. וע' שבילי דוד סק"ז. וי"ל ע"ד.

קלה

קלה) גבינות שנגנבו מקצתם הנשארים מותרים. דגנבי משקל שקלי מיהב לא יהבי ולא חיישינן לאחלופי בכה"ג. ב"ח בסוף הסי' בשם תשו' מהר"ם. כנה"ג הגב"י או' סו. ואף במקושרים זה בזה יש להתיר משום דאפי' נימא דהני אחריני נינהו דילמא של ישראל נינהו והו"ל ספקא דרבנן ולקולא. פר"ח ס"ק מג. לחה"פ סק"ז. זבחי צדק קח.

קלו

קלו) ישראל שנותן לגוי תבשיל בקדרה להוליכו לבית הגוי יזהירנו שלא ידיח הקדרה אך יש להניח בה קצת משיורי התבשיל וכן שיביאנה בו ביום. מרדכי פ' א"מ. והובא בב"י לקמן (ס"ס קכב). וכיו"ב כ' שם בשם תשו' הרא"ש (כלל יט סכ"ב). כלים ששהו בבית הגוי אם ניכר בהם המאכל ששלח הישראל בתוכם מותר. ואם לאו אסור. והוא שרגילים להדיח הכלים בחמין דחיישינן שמא הודח עם כלי העכו"ם. ע"כ. וכ"פ בש"ע (סי' קכב ס"י) כד' הרא"ש. והשמיט ד' המרדכי מהש"ע. ואפשר משום דס"ל דלכתחלה אין לסמוך ע"ז. וכן פסקו הפר"ח כאן (סוף ס"ק מא). והלחה"פ (סוף ס"ק יא). וכן פסק בס' איסור והיתר (כלל לג אות יט). והובא בכנה"ג (סי' קכב הגב"י או' לא). אמנם הט"ז (ס"ק יב) הקשה ע"ד המרדכי. שאיך יסמוך ע"ז שיאמר לעכו"ם שיניח בה משיורי המאכל. והרי יש לחוש שמא ישתמש בה ואח"כ יחזור ויתן בה משיורי המאכל. ע"כ. ותי' בערוך השלחן ס"ק לז דכולי האי לא חיישינן שמקודם יסיר השיריים ואחר שישתמש בה ישים אותם השיריים דבודאי לא יטריח עצמו כל כך ואין לנו לחשוש חששות רחוקות כאלה. ע"כ. ומדבריו נראה דאף לכתחלה שפיר דמי. ומה שהשמיט בש"ע ד' המרדכי אינו ראיה כ"כ דאשכחן טובא כה"ג. וכמ"ש בשד"ח כללי הפו' (סי' יג אות ה) בשם ה' חכמה ומוסר. שעל הרוב אין דרכו של מרן בש"ע להביא אלא מה שמפורש בש"ס ורמב"ם וטור. וכו'. ע"ש. ואפשר דמה"ט לא הביא בש"ע ד' המרדכי. ומ"מ נראה שיש לתפוס סברא אמצעית של הפר"ח ולחה"פ שאין לעשות כן לכתחלה ובדיעבד שפיר דמי להקל. והזבחי צדק ס"ק קז כ' להחמיר כהט"ז אף בדיעבד. ע"ש. ואין דבריו מוכרחים. דסו"ס אחזוקי ריעותא לא מחזקינן. ומיהו אם שהה אצל העכו"ם זמן רב בזה אה"נ דיש לחוש להט"ז. ולכן כ' המרדכי שיזהירנו להביאה בו ביום. וכ"כ המנח"י (כלל נט אות טו). וגם הוא כ' לדחות ד' הט"ז.

קלז

קלז) ישראל שנגנב לו שומן שהיה מונח בכלים. ונמצא ביד הגנב ונחסר השומן והוכרו הכלים בסימנים וטב"ע. אין לסמוך להתיר השומן ע"י הכרת הכלים דביבמות (קטו:) חיישינן שמא פינם. אם לא במקום די"ל אם איתא דפינהו הוה מכפר ליה. משא"כ בזה. שו"ת עולת יצחק סי' קנה. ודחה ד' החכ"א (סוף כלל כז) שכ' שאפי' אין לו טב"ע אלא בכלים ולא בשומן אפ"ה מותר. ע"ש. וכן פסק בערוך השלחן ס"ק לט והביא ההיא דיבמות (קטו:). וע"ש. וע' לעיל ס"ק ס"ט. וע' בדרכי תשובה ס"ק פד.

קלח

קלח) כלים הנמצאים ביד עכו"ם וכתוב עליהם בפנים "כשר" נוהגים להקל להשתמש בהם. דסתם כליהם אינם בני יומן. תו"ח כלל לב דין יז. כנה"ג הגב"י או' לב בל"י ס"ק כז. זבחי צדק ס"ק פ. ערוך השלחן ס"ק לט. והיינו דוקא בענין שאם היו משתמשים בכלים היה החותם מתקלקל. דאי לאו הכי פשיטא דאסור דהוי כמי שאין עליו אפי' חותם א'. מנח"י שם ס"ק מו. ערוה"ש שם. זבחי צדק שם.

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---