כף החיים/יורה דעה/קיז

כף החיים ‏ יורה דעה קיז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

א) [סעיף א'] כל דבר שאסור מה"ת וכו' אסור לעשות בו סחורה וכו' מדברי הרשב"ץ ח"ג סי' רצ"ב נראה דאיסור זה מה"ת וכ"מ מדברי קיצור שבלי הלקט ח"ב כ"י. אמנם מתשו' הרשב"א ח"ג סי' רכ"ג נראה דסבר דאיסור זה מדרבנן. ברכ"י בשיו"ב או' א' והא דבפסחים דף כ"ג מייתי לה מקרא כתב הט"ז סק"א בשם תה"ד דקרא אסמכתא בעלמא יעו"ש. ונ"מ אי הוי דאו' או דרבנן לענין ספיקא דאו' לחומרא או לענין תיקון אי עבר ועשה. [וע' בשו"ת חקרי לב ח"א חיו"ד ס"ס קמ"א. ומש"כ להלן אות י"ט].

ב

ב) שם. אם הוא דבר המיוחד למאכל אסור לעשות בו סחורה וכו' ובענין זה אזלינן כפי הדבר ומה דאתעביד במקום ההוא והיינו מין איסור דבמקום א' עומד לאכילה ובמקום אחר עומד למלאכה וכדומה אינו אסור אלא במקום שהוא עומד לאכילה. ודבר שהוא עומד לתרתי לאכילה ולמלאכה אזלינן בתר רובא וכל שהרוב לאכילה הגם דהוא לאו לאכילה קא זבין להו אסור. פר"ת או' א'.

ג

ג) ומותר לעשות סחורה בפירות מתולעים משום דאינו מסתחר בתולעים אלא באוכל דאינו נמכר ביוקר מפני התולעת כמ"ש לעיל סי' פ"ד או' ן' יעו"ש.

ד

ד) שם. אם הוא דבר המיוחד למאכל אסור וכו' וכל דבר שהוא למאכל אפי' אם הוא לא מסתחר בהם אלא למשוח בהם עורות וכיוצא אסור. ב"י בשם תשו' הרשב"א ח"ג סי' רכ"ג. לבוש סעי' א' מיהו דעת הש"ך סק"א להתיר בכה"ג וכתב דגם דברי הש"ע יש לפרש כן. אבל הפר"ח סוף או' ב' כתב דראוי לחוש לדעת הב"י בשם הרשב"א. וכ"כ הלה"פ סוף או' ב' בל"י או' ב' וכ"ה דעת הפר"ת שם.

ה

ה) עופות טמאים שמגדלים אותם בבית משום נוי או שחוק כגון אלו עופות המדברים מותר לגדלם ולמכרם ולהשתכר בהם. ב"י. לבוש. פר"ת סוף או' א' וכ"כ מהריק"ש על מ"ש בש"ע דבר המיוחד למאכל אסור וכו' ע"ז סמכו לגדל עופות המדברים גם בהמות של רכיבה עכ"ל. והב"ד הברכ"י בשיו"ב או' ב' וכתב וכן סמכו ע"ז לגדל צפורים טמאים המנגנים וכיוצא. [וכן מותר לגדל קופין. שו"ת יכין ובועז ח"ב (סי' כ"ה) ע"ש].

ו

ו) נזיר מותר לעשות סחורה ביין מדאו' אבל אסור מדרבנן שמא יבא לידי תקלה. וכן כל איסור הבא ע"י עצמו בשבועה או נדר (או תרומות ומעשרות) אינו אסור בסחורה אלא מדרבנן. מהרי"ט אלגאזי בס' קהלת יעקב סי' רל"ב. ער"ה או' א' ואפי' להאכיל בידים לבנים הקטנים אסור. זכ"ל חי"ד ערך סחורה. [אבל בשו"ת ברית יעקב (חיו"ד סי' מג). כ' להתיר להסתחר באיסור נדר או שבועה. וראיתו מספרי פ' נשא לא ישתה אבל מותר בסחורתו. ע"ש. וע' בער"ה שם. וע"ע בשו"ת התעוררות תשובה ח"ג (סי' ז). ובשואל ומשיב קמא (ח"ג ס"ס קכב) כ' לצדד בזה. ע"ש. ובשו"מ תנינא (ח"ג סי' נ"ז) פשיטא ליה טפי לאיסורא. ע"ש ודו"ק].

ז

ז) שם. אם הוא דבר המיוחד למאכל אסור וכו' לאפוקי סוסים וחמורים וגמלים דסתמן למלאכה. ב"י בשם הירושלמי. ש"ך סק"א. פר"ח או' ב' לה"פ או' ב' בל"י או' ב' והגמלים אף במקום שהערביים אוכלים אותם מ"מ סתמייהו למלאכה קיימי ומותר לעשות בהם סחורה. פר"ח שם. שו"ג או' א'.

ח

ח) עור דבר טמא מותר לעשות בו סחורה. הרשב"א בתשו' ח"א סי' תפ"ט. כנה"ג בהגב"י או' ט"ו. שו"ג שם.

ט

ט) וכן מותר לעשות סחורה בדם משום דאיתקש למים. פר"ת סוף או' ד'. וכן הסכים הנוב"י תניינא חי"ד סי' ס"ב. וכ"כ חת"ס סי' ק"ו. (והוסיף עוד דה"ה אבר מן החי דאיתקש לדם) פ"ת או' א'. [וע' להלן אות פ'].

י

י) ובענין המומיא והוא בשר מת אדם שחונטין אותו בסמים ומתרפאין בו אסור באכילה וסחורה דלא כהרמב"ם ומהרי"ק שמתירין משנפסד מאכילת כלב ועפרא בעלמא הוא. גו"ר חי"ד כלל א' סי' ד'. והב"ד היא"פ בסעי' זה. אמנם החס"ל אלקלעי בתשו' ח"א סי' ט' דף פ"ו ע"ב הביא דברי הגו"ר הנז' וגם הביא עוד דעת החולקים בזה. וסיים דדין זה במחלוקת שנוי די"א דמותר באכילה ובסחורה וי"א דאסור בין באכילה ובין בסחורה זולת לחולה אף שאין בו סכנה דלדידיה שרי באכילה. וסוגיין דעלמא כהמתירין להסתחר בה. ופוק חזי מאי טמא דבר. עכ"ל. וכ"כ קהל יהודה בסעי' זה דאין לאסור המומיא בסחורה דכבר בטלה ממאכל אדם וכל כה"ג אין בו איסור תורה וכמ"ש הרמב"ם פי"ד מה' מ"א דין י"א יעו"ש. [וכ"כ בשו"ת צמח צדק סי' ס' ד"ה ואפי' דבנפסד לאכילה שרי'. ושכ"כ הרשב"א בתשו' ע"ש].

יא

יא) שם הגה. או להלוות עליו. בתה"ד סי' ר' צדד בדבר ומסיק שמכוער הדבר להלוות על כותלי חזיר. ולפי מ"ש בשם ב"י בשם הרשב"א שיש לחוש שיבוא לאוכלו איסור גמור יש גם בהלואה. ט"ז סק"ב.

יב

יב) שם בהגה. ואפי' לקנותו להאכילו לפועליו עכו"ם אסור. מיהו הש"ך סק"ג דעתו להתיר לקנות כדי לאכול לפועליו עכו"ם שיש לו בביתו יעו"ש. וכ"ה דעת הפר"ח או' ג'. אבל דעת הפר"ת או' ג' לאסור וכ"כ הרע"ב ריש פ"ג דדמאי גבי פועלים דכיון דמזונותיהם עליו אסור לפרוע חובו וכ"כ הר"ש שם דה"ט דבודאי אסור יעו"ש ער"ה או' ג'. [וע' שו"ת מקום שמואל (סי' עז) שכ' סמך להמקילים בזה. וע' בשו"ת מהר"ם שיק (סי' קלו) שכ' דיר"ש יחוש לד' האוסרין. אבל אין אנו מחוייבים למחות ביד מי שירצה להקל בזה ע"ש. וע"ע בשו"ת פרי השדה ח"ג (סי' קצג) שג"כ אוסר בזה. וע"ע בשו"ת מהר"ם בריסק ח"ב (סי' נו) ובשו"ת פני מבין (חיו"ד סי' קא) ובס' בית דוד ביסטריץ ס"ק י"ג. וע"ע בשו"ת נטע שורק (חיו"ד סי' מא). ובשו"ת די השב (סי' ה).].

יב) כאן נתבקש בישיבה של מעלה הרב הגאון המחבר זצ"ל ומכאן והלאה עד סוף הספר ליקטתי ואספתי מאשר השיגה אנכי הצעיר באלפי ישראל עובדיה יוסף ס"ט.

יג

יג) שם. חוץ מן החלב וכו' דוקא חלב של בהמה טהורה אבל חלב של בהמה טמאה אסור לעשות בו סחורה. מרן בב"י דלא כהא"ח. וכן הסכים הב"ח. ש"ך סק"ה. פר"ח סק"ד. לחה"פ סק"ה. מסגרת השלחן. קהל יהודה. וכ"כ בשו"ת צמח צדק (סי' ס') ושכן דעת כל האחרונים. ע"ש. וכ"כ מראה הפנים (ס"פ מרובה). והגם דהגאון ישועות יעקב סק"א עשה סניגורין לד' הא"ח והמציא להם מקור מד' ר"ת בפסחים (כ"ג.). הרואה יראה שאין דבריו מוכרחין. וכן בשו"ת יריעות שלמה (ר"ס י"ט) אחר שכ"כ מדנפשיה. סיים שבכל זאת העיקר כהב"י והש"ך. גם מ"ש בשו"ת משיב דברים (חיו"ד סי' פט) שכן ד' ראבי"ה במרדכי (פ' כל שעה). כד' הא"ח. הנה אין זה מוכרח וכבר כ' בכנה"ג הגב"י אות כג ליישב ד' ראבי"ה באופן אחר. וכיו"ב כ' בשו"ת טוב טעם ודעת תליתאה ח"ב (סי' ד). וע"ע בשו"ת חקרי לב ח"א מיו"ד (סי' קמא) ובשו"ת בית שערים (סי' קצח) מ"ש בד' ראבי"ה. ועוד האריכו בדבריו בס' האחרונים.

יג) הנה כי כן מ"ש בשו"ת טוב טעם ודעת תליתאה (ס"ס טו) שכיון שהתורה התירה החלב להסתחר בו אין לחלק בין חלב בהמה טהורה לחלב חזיר. והכל מותר לסחורה. ורק בשומן חזיר אסור לעשות סחורה וכו'. ע"ש. וכ"כ עוד בספרו האלף לך שלמה (חיו"ד סי' קפט). ע"ש. באמת שדבריו בזה הם ממש כד' הא"ח שכ' "שלא חילק הכתוב בין חלב טהורה לטמאה". אבל כבר השיג עליו מרן הב"י דהא קרא בחלב נבלה וטרפה מיירי יצא חזיר וכיו"ב דלא שייך בהו נו"ט. וכבר העירו הש"ך ומראה הפנים הנ"ל שכ"ה להדיא בזבחים (ע.). ולכן העיקר לאסור חלב בהמה טמאה בסחורה וכד' האחרונים הנ"ל. וכן העלה בשו"ת חסד לאברהם אלקלעי (חיו"ד ר"ס ט). ובשו"ת פרי השדה ח"ג (סי' ל אות ב). ובשו"ת הרמ"ץ (חיו"ד סי' נב אות ז). ובשו"ת מצות כהונה (סי' סח אות יט). וכן פסקו בזבחי צדק סק"ט. ובערוך השלחן ס"ק כג. וע' בשו"ת מהר"י אשכנזי (חיו"ד סי' לט. דפ"ג ע"ב). ובשו"ת בית שערים (חיו"ד סי' קצח דקי"ג רע"ב). ודו"ק.

יד

יד) מותר לקנות חלב חזיר לעשות נרות או בורית. שו"ת צמח צדק (סי' ס). וכ"ש שהחלב שקונים לצורך זה כבר נפסד לאכילה. וכבר כ' הרשב"א בתשו' והובא בב"י דבכה"ג משרא שרי. צמח צדק שם. וכ"כ להתיר מן הטעם האחרון בשו"ת כרם שלמה (סי' טז). והובא בשו"ת חסד לאברהם אלקלעי (סי' ט דפ"ו ע"א). וכן פסק החסל"א שם לדינא (בדף פט ע"ב). וכן העלה בשו"ת תשואות חן (סי' לו) הובא ביד אפרים. לחה"פ סק"ה. זבחי צדק סק"י. ובישועות יעקב סק"ב פלפל בזה ולא העלה דבר ברור. וע' למהר"י דייטש בשו"ת יד יוסף (ס"ס פד) שפסק להקל כהאחרו' הנ"ל. וע"ע שו"ת מהר"י אשכנזי (סי' לט דפ"ג ע"ג). ושו"ת טוב טעם ודעת (סי' ד וסי' טו). ושו"ת הרמ"ץ (חיו"ד סי' נב). ושו"ת שואל ומשיב קמא (ח"ב סי' קנט). ע"ש.

טו

טו) שם. שהרי נאמר בו יעשה לכל מלאכה. מרן בב"י הביא דברי האו"ח [יו"ד עמוד שיב] שכ' דנסוך בחלב בודאי אסור משום דבכלל שתיה הוא. ע"כ. אבל התוס' נדה (לב.) כ' בשם ר"ת דדוקא סיכת שמן אסמכוה רבנן אקרא ואסורה מדרבנן. אבל סיכת שומן חזיר ושל חלב שריא. ע"כ. וכ"כ בתוס' יומא (עז.) בשם ר"ת. וכ"כ בחי' הרשב"א ובחי' הריטב"א ובתוס' הרא"ש ובמאירי (בנדה שם). וכ"כ בחי' הרשב"ץ ר"פ בנות כותים. גם מרן הב"י לקמן (סי' קכג) הביא תשו' הרשב"א שהתיר לסוך בשומן חזיר ובחלב. אכן באו"ה (כלל לט סי' לד) כ' שאדם בריא אסור לו לסוך בשומן חזיר או בחלב סיכת תענוג דסיכה כשתיה מדרבנן. וכ' בסמ"ג וסמ"ק דמ"מ אם יש לו חטטין בראשו מותר בכל איסורין דאו' דבמקום צער לא גזרו. ומ"ש התוס' פ' בנות כותים להתיר סיכת שומן חזיר ושל חלב שמא היינו דוקא במקום צער ע"כ. והנה מ"ש בדעת התוס' נדה. לכאו' מפורש בתוס' יומא (עז.) בשם ר"ת עצמו. דלא אשכחן דאתסר סיכה כשתיה אלא ביוהכ"פ ובתרומה ובאיסוה"נ ע"ש. ואם יש חטטין בראשו אמרינן בגמ' שם דסך ביוה"כ כדרכו. אלמא דבכל האיסורין מותר אפי' סיכה של תענוג. וז"ל מרן בבד"ה (סי' פד) כ' ר' ירוחם נט"ו אות כו, לסוך התינוקות בשומן חזיר. כ' ר' ברוך בתוס' פסחים שאם היא סיכה של תענוג אסור. ולפר"ת מותר דלא אמרינן סיכה בכלל שתיה אלא בשמן שהוא נבלע יותר בגוף. ע"כ. מבואר להדיא דר"ת מתיר גם סיכה של תענוג. וכ"כ להדיא בחי' הריטב"א ובחי' הרשב"ץ נדה שם. (וע"ע בחי' ריטב"א יומא עו:) ומצאתי לה' נקודות הכסף שהעיר כן על האו"ה (ול"ז מהריטב"א והתשב"ץ). ופסק להתיר. ושכן המנהג. גם המחנה אפרים על הרמב"ם (פ"ח מהמ"א הט"ז) העיר כן על האו"ה מד' התוס' שאין סיכה אלא בשמן. ע"ש. וכן נראה מד' הב"ח (בס"ס קטז ובסי' זה) שיש להתיר בכל גווני. וכ"מ בהגהות מהריק"ש. וכ"כ הפר"ח (סק"ד) שדברי התוס' יומא (עז.) עיקר [וע' היטב בפר"ח א"ח סי' תריא]. וכ"כ בסולת למנחה (כלל לה) ושכ"כ בתורת האשם. וכ"פ במחזיק ברכה (סי' תריד). אולם הט"ז סק"ד מסיק כד' האו"ה דלא שרי סיכה של תענוג. ורק במקום צער יש להתיר. וכן הכנה"ג בהגב"י ס"ק יז כ' ליישב בזה סתירת ד' מרן הב"י בזה. דמה שאסר כאן בשם הא"ח מיירי בסיכת תענוג. ולקמן סי' קכג שהתיר בשם תשו' הרשב"א מיירי במקום צער. וכן הסכים לזה ה' מקום שמואל בחי' ליו"ד סי' זה. לחה"פ סק"ג. זבחי צדק ס"ק מה. ערוה"ש ס"ק כט. וטוב להחמיר הואיל וגם במרדכי (פ"ה דשבת). ובס' התרומה (סי' רלח). ובארחות חיים או"ח (ה' שבת סי' שמא). ובכל בו (סי' לא) כ' כד' האו"ה לחלק בין סיכה של תענוג לסיכה של צער. ע"ש. וכן דעת הגר"א באו"ח (סי' שכו ס"י). דלא כהרמ"א שם. וכ"כ בשו"ת תפארת אדם (חיו"ד ס"ס כז).

טז

טז) ואפי' תינוקות אסור לסוך בשרם בחלב או בשומן חזיר כשאינו אלא לתענוג. אבל מניחים גוים לסוכם בחלב או שומן חזיר. שאין הגדולים מצווים על הקטנים אלא כשסכים אותם בידים. ס' התרומה (סי' רלח). או"ה (כלל לט בסופו). כנה"ג שם. ט"ז שם. זבחי צדק ס"ק מט. ומכאן מוכח דלא כהא"ר (סי' שמג סק"ג) שכ'. דמ"ש ר' ירוחם שאין למחות בעכו"ם המאכילים אותם איסור. היינו אחרים. אבל האב צריך למחות דהא מצוה להפרישו. ע"ש. ומד' הפו' הנ"ל ל"מ כן. עוד נלע"ד דאף שכ' תלמיד מהר"ם בתשב"ץ (סי' שפב). מה שמניקות גויות נותנות יין נסך לתינוקות לשתות או שאר דברים של איסור אין למחות בידם. אד נראה דאסור לומר לגויה להאכילו ולהשקותו דבר איסור. דלא ספינן ליה בידים. ע"כ. וכ"כ בארחות חיים יו"ד (עמוד רמ"ד) בשם מהר"ם. וכ"ה בבד"ה (סי' קנד). וכ"כ המג"א וא"ר (סי' שמג) בשם ר' ירוחם. מ"מ בנ"ד מותר לומר לעכו"ם לסוך התינוקות בחלב או שומן חזיר. שהואיל ולד' ר"ת וריטב"א ורשב"ץ וסיעתם מותר אפי' סיכה של תענוג גם לגדולים. לקטנים מיהא סמכינן עלייה. וע' בשו"ת קול אליהו ח"א (חאו"ח סי' כד). וגדולה מזו אומר אני שאם אין גוי מותר לסוכן בידים כשיש קצת צורך בזה. שהרי אף להאוסרים אינו אלא מדרבנן. ולד' רשב"א ור"ן באיסור דרבנן ספינן להו בידים. והואיל ויש מתירים בזה אף לגדולים הו"ל כעין ס"ס ומותר לסוכן. וע' בהגה א"ח (סי' שכח סי"ז). כנלע"ד.

יז

יז) ולרחוץ בסבון הנעשה מחלב. כ' הש"ך בנה"כ שאף שנהגו בו היתר מ"מ ראה מחמירים שלא לרחוץ בו. ונכון הוא ע"כ. אבל הפר"ח סק"ד כ' שאף לד' הפו' האוסרים לסוך בחלב משום תענוג. יש להתיר לרחוץ בבורית אע"פ שהוא עשוי מחלב לפי שהוא פגום. ע"ש. וכ"כ בסולת למנחה (כלל לה דין יג). ובס' בית דוד ביסטריץ ס"ק כג. וכ"כ ה' ערוך השלחן ס"ק כט שבבורית שלנו שהוא מסריח ואף לכלב אינו ראוי. ואין נ"ט לפגם יותר מזה. פשוט שאין בזה כל חשש אפי' לבריאים. וכן המנהג פשוט בכל תפוצות ישראל לסוך בבורית במרחץ ואין פוצה פה ומצפצף. עכ"ל. וכתב בתורת האשם הובא בסולת למנחה שם. פוק חזי מאי עמא דבר לרחוץ בבורית של חלב אף לתענוג. ע"כ. וכ"ז דלא כמ"ש בס' שבילי דוד סק"ב להחמיר אף בפגום. וע' במשנ"ב בבאה"ל (סי' שכו ס"י) שכ'. שנכון לחוש להמחמירים בסיכת חלב ושלא לרחוץ בבורית אם אפשר להשיג בורית שאינה של חלב. ע"כ. ולא נחית להחילוק הנ"ל דשאני בורית שהיא פגומה. והעיקר להקל בזה. וכ"כ בכף החיים (שם ס"ק מה). וע' בס' אבן שלמה (דמ"ד ע"ב). ודו"ק.

יח

יח) שם. ואם נזדמנו לצייד. דוקא לצייד שאומנתו בכך (וגם דרך המלכות ליקח מס מן הציידין). אבל שאר כל אדם אע"פ שנזדמנו לו בצידה לא התירו לו. הר"ש פ"ז דשביעית. שו"ת תרומת הדשן (ס"ס ר). וכ"כ מרן הב"י לדעת הפוסקים. אבל בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' כט) כ' דלא שנא לן בין צייד לאדם אחר ובנזדמנו מותר לכל. והסכים עמו הפר"ח סק"ו. ושכן דעת ה' שי למורא (סי' יז). וכ"נ ד' הש"ך סק"ו. פר"ת סק"מ. והנה כן יוצא ג"כ להלכה לפמ"ש בתשו' צמח צדק (ס"ס ס). אבל עיקר דבריו תמוהים וכאשר הושג בשו"ת חקרי לב (סי' קמא דרי"ח ע"ד). ע"ש.

יח) והנה בשו"ת מגן שאול (סי' יד) כ' להתיר אף למי שאינו צייד מטעם ספק ספיקא. שמא הלכה כהמתירין, ושמא איסור סחורה בד' האסורים אינו אלא מדרבנן וספיקו להקל. והובא בתשו' חק"ל (ס"ס קמא דרי"ט ע"ב). וכ' עליו שהם דברי תימה, הואיל וד' התה"ד בשם גליון תוס' דס"ל דאיסור סחורה בד' האסו' הוי מדרבנן. היא סברת יחיד. ורבו החולקים עליו. וא"כ אין לצרפה לס"ס. ע"ש. וכן ראיתי בשו"ת אשדות הפסגה (וחיו"ד סי' ד די"ח ע"ד) שדחה כן את דברי ה' מגן שאול. ע"ש. אולם לפע"ד העיקר דבעלמא אפשר לצרף זאת לספק ספיקא. וכמו שיתבאר בס"ד בסמוך. ומ"מ בנ"ד הואיל ואנו קבלנו ד' מרן הב"י נראה שאין להתיר אלא לצייד. וכבר האריך בס' מזמור לדוד פארדו בסימן זה לקיים וליישב ד' מרן בזה. ואע"פ שלהלכה נראה מדבריו בשו"ת מכתה לדוד (ס"ס יד) שנוטה לד' הפוסקים שלא חילקו בזה. וכ' שכן שיטת הרמב"ם וכל הפוסקים קמאי ובתראי שאין חילוק בין צייד לאדם אחר. ע"ש. וכן פסק ג"כ בשו"ת בארות המים (חיו"ד סי' ה דקי"ד ע"ד). מ"מ אנן בדידן אין לנו אלא ד' מרן שקבלנו הוראותיו. (ובפרע שכן דעת האור זרוע (סי' של). ע"ש). וכ"כ מסגרת השלחן. וכן פסק זבחי צדק (ס"ק יד). וע' בשו"ת דעת כהן (סי' נז). ע"ש.

יט

יט) ועתה נבא לבאר אם אפשר להתחשב בסברת האומרים דאיסור סחורה בדברים האסורים אינו אלא מדרבנן. ולצרפה לספק ספיקא. כי נראה שרוב הפוסקים ס"ל דאיסור זה הוי מדאורייתא. התוס' פסחים (כג.) והרא"ש ב"ק (עט:). ונימוקי יוסף שם. אור זרוע הגדול ח"א (סי' של). שו"ת התשב"ץ ח"ג (סי' רצב). שבולי הלקט כת"י הובא בס' יעיר אזן (מע' א אות סח). וכ"ד מהרש"ל ביש"ש (פ' מרובה סי' לו ולט). ובד' הרמב"ם ישנה מחלוקת רבה בספרי האחרונים. כי המל"מ (פ"ח מהמ"א הי"ח) כ' דס"ל דהוי מה"ת. וכ"כ הפר"ח סק"א. אבל בשו"ת נוב"י תנינא (סי' סב) ס"ל בד' הרמב"ם דאיסור זה הוי מדרבנן ודחה ד' המל"מ. וכ"כ בס' באר יעקב (דס"ה ע"ב). ובנחל אשכול על ס' האשכול (ה' שחיטה ס"ס י). ובשו"ת ברית יעקב (סי' מב). ואמנם החיד"א בס' יעיר אזן (שם) לא ניח"ל במ"ש ה' באר יעקב הנ"ל. מ"מ גם בתשו' רעק"א תנינא (סי' לב) כ' דלהרמב"ם איסור זה מדרבנן. ע"ש. וע"ע בשו"ת כתב סופר (סי' עד). ובשאר אחרונים. (גם בתשו' נוב"י שם כ' דאף התוס' פסחים יודו דהוי דרבנן לפי המסקנא. ע"ש). כל קבל דנא מצינו להרשב"א בתשו' ח"ג (סי' רכג) שכ' להדיא דאיסור זה אינו אלא מדרבנן. ומ"ש הפר"ח סק"א להעמיס בד' הרשב"א כוונה אחרת. הנה לא ראה גוף תשו' הרשב"א כאשר היא לפנינו (רק בד' הב"י שהעתיק ממנה בקצרה). וכבר העיר בזה בס' יעיר אזן שם. וכ"כ בשו"ת ברית יעקב (ר"ס מב). והנה בתה"ד (סי' ר) הביא ד' גליון התוס' שכ' דאיסור זה מדרבנן. והמל"מ והפר"ח לא מצאו לו חבר. ובאמת שמלבד שכן ד' הרשב"א הנ"ל. מצאנו כן מפורש להראב"ד בפי' הספרא (פ' שמיני פרשה ב ספ"ה) שכ' דהאי דדרשינן בפסחים (כג.) יהיו בהוייתן יהו שאסור לעשות סחורה בד' האסורים. אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא. ע"ש. והובא ג"כ בס' עמודי אש (סי' יג אות ב). ודבריו נעלמו מהאחרונים ז"ל. וע"ע להמבי"ט בס' קרית ספר (ספ"ה מהל' בכורות) שג"כ כ' דאיסור זה הוא מדרבנן וכ"כ בשו"ת רמ"ע מפאנו (סי' כט). וכ"נ מד' הש"ך סק"ב והט"ז סק"א.

יט) ועינא דשפיר חזי בשו"ת מכתם לדוד פארדו (סי' יד דס"ו ע"ב) שהעלה דלד' הרי"ף והרמב"ם והתוס' והרא"ש איסור זה מה"ת. אבל לד' הרמב"ן והרשב"א והמרדכי וגליון תוס' ותה"ד אינו אלא מדרבנן. ע"ש. ובשו"ת נוב"י תנינא (סי' סב) העלה לדינא דאיסור זה מדרבנן. ע"ש. וכן בשו"ת משיבת נפש (סי' לט) העלה דאיסור זה מדרבנן. ודחה ד' המל"מ והפר"ח. וכ"כ בשו"ת מהר"י אשכנזי (סי' לט) ובשו"ת שערי דעה ח"ב (סי' נה). וע"ע בשו"ת מאזנים למשפט (ר"ס יז). ובשו"ת חלקת יואב (חיו"ד סי' יח). וע' בשו"ת חות יאיר (סי' קמב) דבאיסורין שיש להם שעת הכושר כגון נבלות וערפות הוי מדרבנן. וכ"כ בשו"ת יד אליהו מקאליש (סי' סט). ובשו"ת כתב סופר (סי' עד). וע"ע בס' קהלת יעקב אלגאזי (סי' רלב). וע' בשו"ת רעק"א תנינא (סי' לב) דס"ל דאיסור זה לא יצא מידי פלוגתא דרבוותא. [אך מ"ש שם בשם מהר"ם די בוטון (סי' ה) דס"ל דהוי מדרבנן. הנה הכנה"ג הגה"ט או' ב' כ' בשמו להיפך דהוי מדאו' וצ"ע]. וכן מסקנת הגאון ברית יעקב (ס"ס מב) דהו"ל מחלוקת הפוסקים. וכ"כ בשו"ת מי נח (סי' כט). ובשו"ת יד יוסף דייטש (סי' פג). גם בשו"ת זרע אמת ח"ג (סי' צד) כ' שיש לצרף סברא זו לספק ספיקא. ע"ש. וכ"כ בס' שלחן גבוה (סי' קיז). והובא בשו"ת חסד לאברהם אלקלעי (סי' ט דפ"ו סע"ג). [ובעיקר מ"ש שם בדין עשיית סחורה בספק איסור יבואר להלן ס"ק סב. ע"ש]. וכ"כ בשו"ת בית שערים (סי' קצח) לצרף סברא זו דהוי מדרבנן לס"ס.

יט) ומעתה נראה שאין לדחות ד' כל האחרונים הנ"ל בגילא דחיטתא. ושפיר מצרפינן להאי סברא דאיסור זה הוי מדרבנן. לספק ספיקא. ומכ"ש בהגלות נגלות דברי חד מן קמיא הראב"ד ז"ל דרב גובריה דס"ל הכי. ואלמלי ראוהו האחרונים לא היו כותבים דהיא דעה דחויה. ויחידאה היא. והן אמת שאין לכחד דרבו הפוסקים רוא"ח דס"ל כל בתר איפכא. דהוי מדאו'. עכ"פ האי מילתא לא נפקא מפלוגתא דרבוותא וחזיא לאצטרופי לס"ס. ובשו"ת יביע אומר כת"י הבאתי עוד אחרונים בזה. ואכמ"ל. ומה גם לפמ"ש בזבחי צדק (סי' קי ס"ק קנח) דאף סברא דחויה מצטצרפת לס"ס. ושכן ד' הרבה אחרונים. ע"ש. הא ודאי דהאי סברא עדיפא טפי מסברא דחויה דכמה רבוותא קמאי ובתראי ס"ל הכי לדינא. והנלע"ד כתבתי. וע' להלן סי' קיח ס"ק יב ד"ה והנה.

כ

כ) שם ואם נזדמנו לצייד. ואפי' במקום שאין לוקחים מס מן הציידין נמי שרי. דלא פלוג רבנן במלתייהו. ולפיכך לא חילקו הפוסקים בכך. מרן בב"י. אולם בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' כט) לא ניח"ל בהאי סברא. שכ' להקשות על האומרים דה"ט דהותר לצייד משום שדרכו לשלם מס, שא"כ אם אינו משלם מס יאסר אפי' לצייד. וכי תימא הכי נמי, הא לא משתמיט חד מכלהו קמאי ובתראי דלימא הכי. ע"כ. וכן בשו"ת חקרי לב (סי' קמא דרי"ח ע"ג) כ' בשם מהרח"ש ח"ג סי' יז. ומהר"ש יונה סי' יז. שהקשו על מרן הב"י בזה. וגם הוא סיים שדברי מרן ב"י תמוהים אצלו. ע"ש. אך בשו"ת משיבת נפש (סי' לט) כ' להסביר ד' מרן הב"י דס"ל דאיסור סחורה בד' האסורים הוי רק מדרבנן. מש"ה אמרינן לא פלוג להקל. וכ' שכן הלכה רווחת להתיר לניידים אע"פ שאין נותנים מס. ע"ש. וע"ע שד"ח (מע' ל כלל צג). ע"ש וע' בשו"ת צמח צדק (סי' ס) ד"ה ועוד הא'. ובשו"ת זכרון יהודה ח"ב (סי' מב). ובשו"ת משפטי עוזיאל (דרל"ו ע"ב).

כא

כא) שם ואם נזדמנו לצייד. וה"ה אם נפלו לו בירושה חשיב כנזדמנו לו ומותר. כ"כ התוס' פסחים (כג.) והרשב"א בחי' לב"ק (פב:). וכ"ה בתוס' ר' פרץ ב"ק שם. וכ"ה בטוש"ע חו"מ (ס"ס תט). הרמ"ע מפאנו (סי' כט) כנה"ג בהגה"ט אות ג. ש"ך סק"ה. פר"ח סק"ה. לחה"פ סק"ז. מסגרת השלחן. זבחי צדק ס"ק יג.

כב

כב) שם לצייד. ואם מצא דבר טמא כגון חתיכת נבלה. כ' בס' שלחנו של אברהם סק"ב דאסור ליטלו ולמכרו לעכו"ם שכיון שעדיין לא זכה בו לא הוי כנזדמנו לו. ולמד כן מד' הפר"ח סק"ו שכ' מי שמוצא קן טמא אסור לצודו. ע"ש. ואינו מוכרח. דשאני התם דמחוסר צידה. וכן ראיתי בזבחי צדק ס"ק לד שדחה כן ראית ה' שש"א הנ"ל. והוא דייק להיתר מד' ה' מקום שמואל (סי' ע"ו). ולכן העלה לדינא שהמוצא דבר טמא יכול לזכות בו לכתחלה ולמכרו לעכו"ם. ע"ש. אולם בשו"ת חקרי לב (סי' קמא) האריך למעניתו בשאלה זו. ובתוך דבריו רצה לדייק מד' התוס' סנהדרין (כו.) ד"ה ימכרו. דבפעם אחת דרך אקראי בעלמא ליכא משום סחורה. וא"כ במציאה נמי הוי אקראי בעלמא ולית לן בה ומ"מ למעשה העלה לאסור לזכות במציאת דבר טמא כדי למכור ולהרויח. ע"ש. ומ"מ המיקל יש לו ע"מ שיסמוך. וכ"כ להקל בס' מאורי אור (עוד למועד. ד"ה ע"א). אלא שכ' שצריך למכור המציאה מיד. ע"ש. וכ"כ להקל בהגהות זר זהב על האו"ה (סוף כלל כא).

כג

כג) מצא קן של עופות טמאים שהדין הוא שאסור לצודן (כנ"ל בס"ק כב) אם עבר וצד אותם, וכן אם עבר וקנה דברים האסורים ע"מ למכרם ולהרויח בהם אין לו למכרם אלא בכדי מה שקנאם ולא יותר. פר"ח סק"ו. ומוכח דעכ"פ מותר למכרן אע"פ שצד אותם באיסור. וכ"כ בשו"ת הרמ"ע מפאנו (ס"ס כט) שאם עבר ולקח לא קנסוהו חכמים שיהא איסורן איסור הנאה. ע"כ. וכ"כ בשו"ת שי למורא (סי' יז). וכ"כ פר"ת סק"ה ד"ה אסיקנא. וע"ע בשו"ת אשדות הפסגה (חיו"ד ס"ס ד). אולם ראיתי בס' האשכול (הל' שחיטה ס"ס יו"ד) גבי השוחט וצריך לדם נוחר או עוקר. שכ'. וחזי לן לענ"ד דהעושה כן מפסיד מיהא דאפי' לגוי לא מזדבן. דאין עושים סחורה במידי דאכילה דאסורין. כדתנן אין עושין סחורה בנו"ט. וציידי חיות ועופות שנזדמנו להם מינים טמאים מותר למכרם. אלמא דוקא נזדמנו, אבל לעשות נו"ט בידים ולסחור אסור. וצריך להשליכה לכלבים. עכ"ל. ולפ"ז כ"ש מי שעבר ולקח לשם סחורה. או צד קן טמא. שאסור למכרם וליהנות מהם אפי' בכדי דמיהם. גם באור זרוע ח"א (סי' של) כ' שמותר לקנות נו"ט להאכיל לפועליו נכרים ואם קנה לצרכם ולא נצטרכו להם אסור למכרם אפי' בכדי דמיהן וא"צ לומר ביותר מכדי דמיהן כדתנן אין עושים סחורה וכו'. וסיים. ושאר כל אדם לבד מצייד שקנה הרבה ביחד ונמצא בהם מינים טמאים אסור לו למכרה אפי' בכדי דמיהן אלא חייב להפקירן. עכ"ל. וכ"נ מפשט ל' הטוש"ע שכ' ואם נזדמנו לצייד מותר למכרם. הא בא לידו באיסור אסור למכרם. וכ"כ הפרישה (סוף אות ב) דהצד טמאים בלבד אסור למכרם שבאיסור בא לידו. וכ"כ בתשו' חק"ל (ס"ס קמא) ושכ"נ מד' הרשב"א. ודייק ג"כ מל' הטוש"ע להחמיר. וסיים דעכ"פ היכא דליכא הפסד (כגון מציאה לפי שיטתו שאוסר כנ"ל בס"ק כב) נ"ל עיקר דלא שרי למכור. ע"כ. ונראה שיש להחמיר. וע' להלן ס"ק לט.

כד

כד) שם. חיה ועוף ודגים טמאים. ואפי' היכא דבשעה שצד את הטהורים היו טמאים עם טהורים וצד את כולם ברשת אפ"ה מותר לצודן, דכיון שאילו היה מניח את הטמאים מלצודן לא היה אפשר לו לצוד את הטהורים, וכדי שיהיה צד את הטהורים היה צריך לצוד גם הטמאים עמהם מש"ה שרי. ב"ח. כנה"ג. פר"ח סק"ח. פר"ת סוף סק"ה. זבחי צדק ס"ק טו.

כה

כה) בהגה. וכן מי שנזדמנו לו נו"ט בביתו מותר למכרם. דוקא אותו שנזדמנה לו יכול למכרה לעכו"ם מפני הפסד ממונו. אבל ישראל אחר אסור לקנות מחבירו הנו"ט שנזדמנה לו כדי להרויח בה למכרה ביוקר לעכו"ם. דהאי נמי סחורה היא ואסור. תוס' סוכה (לט.) ב"ח. ש"ך סק"ח. כנה"ג הגה"ט אות ה. ושכ"כ בשו"ת התשב"ץ ח"ג (סי' רצב). פר"ח סק"ח. לחה"פ סק"ג מהרח"א בס' עץ החיים (ד"ל ע"א). שלחן גבוה סק"ח. וכל זה דלא כהט"ז סק"ג שהתיר בזה. וכן העלה בשו"ת בית יעקב (סי' מב דל"ה רע"ד) דלא כהט"ז. וכן פסקו בשו"ת חתם סופר (סי' קח). שו"ת חתן סופר (סי' מט). מהר"י אסאד בשו"ת יהודה יעלה (סי' קמח). מהר"י דייטש בשו"ת יד יוסף (סי' פג). מהר"ש גרינפלד בשו"ת מהרש"ג (סי' כב). מהר"י עייאש בשו"ת בית יהודה (סי' טו). שו"ת די השב (ס"ס ה). שו"ת זרע אמת ח"ג (סי' צג). זבחי צדק ס"ק י. ערוך השלחן ס"ק כג. שו"ת מהרי"ץ דושינסקי (סי' סח). ע"ש. ועי' להלן בסמוך.

כו

כו) במקום שנהגו להקל בזה כד' הט"ז אי שבקינן להו במנהגם. הנה בשו"ת נדיב לב ח"א (חיו"ד סי' עה) האריך הרחיב בזה. ואסיפא דמילתא מסיק (בדף קמ"ב ע"ד) שאף במקום שנהגו להקל. שאם נזדמן לישראל נו"ט בא ישראל אחר וקונה אותה ממנו בזול כדי למכור ביוקר. יש לבטל המנהג בזה. דקרוב לודאי דשלא ברצון חכמים עבוד. ובתחלה היו הם עצמם מוכרים הנו"ט לגוי. ושוב פרצו גדר ואין מי שידע בהם. והואיל ואפשר לתקן הענין בדרך אחרת של היתר (וכמו שיתבאר בס"ק כז) מי הוא זה אשר מלאו לבו לתקוע עצמו לקיים המנהג הרע הזה וכו'. ע"כ. אולם בשו"ת בית שערים (חיו"ד סי' קצח) כ' ליישב דברי הט"ז ולהעמידם על תלם. ע"ש. וכן בשו"ת משיבת נפש (סי' לט) כתב ע"ד הט"ז שכבר הורה זקן. ודחה ד' הפר"ח במה שהשיג על קולת הט"ז בזה. ע"ש. וכן בשו"ת מהרש"ג (ס"ס כב) הביא בשם שו"ת בר ליואי שמביא ראיות להתיר כהט"ז. ע"ש וכ"כ בשו"ת כתב סופר (סי' עד) דבנו"ט יש לסמוך ע"ד הט"ז. ע"ש. וא"כ י"ל דבמקום מנהג כדאי לסמוך על האחרונים הנ"ל להקל. וקרוב הדבר לע"ד שלא החמיר ה' נדיב לב הנ"ל בזה. אלא לפי שיטתו שם דס"ל דאיסור סחורה בד' האסורים הוי מה"ת. אבל כבר הבאנו לעיל (ס"ק יט) רבים וכן שלמים שהתחשבו עם הסברא של הפוסקים דס"ל דאיסור זה הוי רק מדרבנן. ולכן במקום מנהג מיהא שפיר סמכינן בדרבנן על האחרונים שמתירים בזה. ולהעלים עין מן המקילים הואיל ויש להם על מה שיסמוכו. וכן ראיתי תנא דמסייע לי הגאון זרע אמת. שאף שהעלה בזר"א ח"ב (ס"ס לד) שאין לסמוך על הט"ז בזה. מ"מ כ' בזר"א ח"ג (סי' צג) שבמקום שנהגו להקל כהט"ז יש להם ע"מ שיסמוכו. ע"ש. וכן בשו"ת רעק"א (סי' עד) מקיים המנהג וכד' הט"ז.

כו) ודע דמ"ש בתשו' חת"ס (סי' קח) שנעלם מהט"ז ד' התוס' (סוכה לט.) שכ'. דאפשר שהקונה מחבירו כדי להרויח ולמכור ביוקר היינו נמי סחורה. דבפ"ז דשביעית תנן אין עושים סחורה בפירות שביעית וכו' ולא בנבלות כו'. ולא משכחת שיהו כולם שוים לענין סחורה אלא כה"ג דבהדיא שרי רחמנא למכור דכתיב או מכור לנכרי. עכ"ל. הרי להדיא דאסור בכה"ג. ע"כ. הנה דבריו תמוהים שהרי הט"ז שם במקומו הביא ד' התוס' סוכה הנ"ל. [ויש להעמיד ד' התוס' דהיינו לקנות מעכו"ם נו"ט כדי להרויח. אבל כשנזדמן נו"ט בביתו של ישראל. יוכל גם ישראל אחר למכרה.] וכבר עמד ע"ד החת"ס בפתחי תשו' סק"ד. וכן העיר בזה בשו"ת לבושי מרדכי במה"ק (חיו"ד סי' סח). ובמה"ת (חיו"ד ס"ס נא). ע"ש. גם בשו"ת פרי השדה ח"ג (סי' קסו) העיר על החת"ס בזה. וכ' ליישב דהתוס' מיירי במי שקונה הנו"ט וממתין עד שיזדמן לו קונה שירויח ממנו, ומשהה האיסור אצלו. אבל הקונה נו"ט למכרם לגוים הידועים לו ואין דעתו להשהות האיסור אצלו כה"ג משרא שרי. ע"ש. [וע"ע בשו"ת מחנה חיים ח"ב מיו"ד (ס"ס כו). ובשו"ת משיב דברים (סי' צ). ע"ש.] גם בשו"ת מהרי"ץ דושינסקי (סי' סח) עמד על דברי החת"ס בזה. וכ' ג"כ לצדד להתיר במקום מנהג שנהגו עפ"ד הבאר יעקב (דס"ה ע"ג). ע"ש. וע"ע בשו"ת צבי תפארת (ס"ס כו). בהא סליקנא ובהא נחתינן שבמקום שנהגו כהט"ז יש להם ע"מ שיסמוכו. וכ"כ הט"ז שכן פשט המנהג. [ונכון לזרזם עכ"פ שימכרו הנו"ט מיד ולא ישהום כלל אצלם.] וכן כתב בשו"ת מהרש"ם ח"א (סי' קכו). ע"ש. ויש לצרף בזה מ"ש בשו"ת יד שלום (סי' יב) דאף להב"ח וסיעתו אין איסור זה אלא מדרבנן. ע"ש.

כז

כז) ומיהו אם אותו שנזדמנו לידו הנו"ט אינו יכול למכרה לעכו"ם שאינו בר הכי מותר למנות לישראל אחר שליח למכרה במקומו ולתת לו שכר טרחתו. ואף להב"ח וסיעתו שפסקו להחמיר במכירה לישראל אחר הן הן יודו להקל בכה"ג. שיש פנים מסבירות להקל בזה. שו"ת זרע אמת ח"ג (סי' צג). שו"ת נדיב לב ח"א (ס"ס עה). ואף אם השליח מרויח במכירתו ומעכב הריוח לעצמו בשביל שכר טרחו ג"כ מותר ובלבד שלא יקנה השליח מיד אותו שנזדמנה לידו הנו"ט לחלוטין שאז אינו שלוחו ואסור. חכמת אדם (ריש כלל סט). זבחי צדק ס"ק יט. וכן פסק בשו"ת טוב טעם ודעת תליתאה (סי' יג). ובשו"ת מהרש"ג (ס"ס כב). ואע"פ שבשו"ת בית יעקב (סי' מב דל"ו ע"א) התיר גם במכירה בכה"ג שאינו בר הכי למכרה לעכו"ם. משום השבת אבידה. [גם בשו"ת ברית יעקב (סי' מב) כ' להתיר מיהא גם לד' הב"ח והש"ך כשאינו קונה ע"מ להרויח. רק למכור לעכו"ם במחיר שקנה. ע"ש. אבל בס' קהל יהודה בסימן זה כ' דאפי' למכרו בדמיו אסור.] מ"מ יש לחוש לד' החכ"א ולא יקנה הנו"ט בהחלט. אלא יעשה כן דרך שליחות. ובשו"ת נוב"י תנינא (סי' סב) כ' דלא אסרו הב"ח והש"ך אלא כשמחזר הישראל לקנות נו"ט מישראל שנזדמנו לו כדי להרויח מהם. אבל אם נזדמן לאחד נו"ט בביתו ונותנה במתנה לישראל אחר למכרה לעכו"ם חשיב שפיר נזדמנו לו ומותר ע"כ. וכ' בשו"ת מהרי"ץ דושינסקי (סי' סח) דנראה דה"ה אם מוכרה לישראל אחר כיון שטובתו של מי שנזדמן לו היא לא אסרה תורה בכה"ג. ע"ש. ואינו מוכרח. ובלא"ה כבר כ' מהרי"ץ שם שא"א להתיר בזה. וגם הנוב"י לא כ' כן רק לדחות ראיה. ע"ש. וע' בשו"ת חת"ס (סי' קח) ד"ה ובתוס'. שהתיר ג"כ למכור ע"י שלוחו (אבל לא ע"י דרך מכירה.) וע"ע כ"ד החת"ס בשו"ת נטע שורק (חיו"ד סי' מא). ובשו"ת מהר"ם שיק (חיו"ד סי' קלז). ובשו"ת יד יצחק ח"ב (סי' קעב). ובשו"ת מהר"ם בריסק א"א (סי' קג). ובשו"ת לחם שלמה (סי' קלז אות ח). ובשו"ת לבוש מרדכי עפשטיין (סי' כג). ע"ש.

כח

כח) כל דבר שאיסורו מה"ת כשם שאסור לעשות בו סחורה כך אסור לקנותו כדי ליתנו במתנה לנכרי. ב"י בשם הגמ"י. וכ' הב"י. דנ"ל הטעם משום שהמתנה דינה כמכר דאי לאו שקיבל הנאה ממנו לא הוה יהיב ליה מידי. עכ"ל. והובא להלכה בש"ך סק"ג. והוסיף לזה מ"ש בגמ' (ב"מ טז.) מתנה כמכר דאי לאו דטרח וארצי קמיה לא הוה יהיב ליה מתנה. וע"ע בתוס' עירובין (סד:) ד"ה ולמדנו. (וע' טורי אבן מגילה כו'. ואכמ"ל). וכ"כ הפר"ח סק"ג. פר"ת סק"ג. ומה שהק' ע"ז בשו"ת בית יעקב (סי' מב). עמ"ש ליישב בשו"ת מקום שמואל (סי' עז). ובשו"ת שואל ומשיב קמא (ח"ג סי' קכב). ובשו"ת שאול שאל (סי' ע). וע"ע בשו"ת די השב (סי' ו). ובשו"ת מצות כהונה (סי' לו). וע"ע בס' בית דוד בסימן זה ס"ק יא. זכרון יהודה ח"ב (סי' מג). ומהר"י עייאש בשו"ת בית יהודה (סי' טו). פסק ג"כ כד' הגמ"י. ושכן מוכח מד' הטור. ע"ש.

כט

כט) ואם נזדמן לישראל דבר טמא ורוצה ליתנו במתנה לישראל חבירו והוא ימכרנו לעכו"ם. לכאורה הואיל ונתבאר (בס"ק כח) דמתנה כמכר. וגם נתבאר לעיל (בס"ק כה) שאסור למכור לישראל אחר שימכרנו לעכו"ם, ה"ה שלא יתן במתנה לישראל אחר שימכרנו לעכו"ם. דמתנה כמכר ממש. אולם בשו"ת בית יעקב (סי' מב דל"ו ע"ב) כ'. דדוקא לגבי מתנה לעכו"ם חשיב דרך סחורה. משום דאי לאו דהו"ל הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה מתנה. אבל כשנותנו לישראל אחר לא אמרינן דמשום הנאה יהיב ליה. אלא תלינן דיהיב ליה כדי שלא יהיה דרך סחורה שאסור. ע"ש. לפ"ז בנ"ד שפיר דמי. ואע"פ שיש לפקפק ע"ז. וכן בשו"ת די השב (ר"ס ו) דחה דבריו בזה. וכ"כ גם בשו"ת מקום שמואל (סי' עז). דהא בכל דוכתא קי"ל מתנה כמכר אף לגבי ישראל. ע"ש. מ"מ יש להעיר מד' הנוב"י מה"ת (סי' סב). שהביא קושית המל"מ למ"ד איסור זה מה"ת. מבכורות (ו:) וחלב בהמה טהורה מנ"ל דשרי וכו' אלא מדכתיב ואת עשרת חריצי החלב תביא לשר האלף. ודילמא לסחורה וכו'. ואם איתא דאיסור סחורה מה"ת היכי שרי לסחורה. ותי' המל"מ דמיירי בנזדמנו לו שמותר למכרם. ע"כ גם הפר"ח סק"א הביא שכן הק' התי"ט פ"ז דשביעית. ותי' דמיירי בנזדמנו לו. [וע"ע שו"ת מקום שמואל סי' עו.] וקשה דסו"ס איך שלח ישי החלב לשר האלף. והרי לא נזדמנו לו לשר האלף. ויש לדחות שאין איסור אלא כשמחזר הישראל לקנות נו"ט להרויח בהם. אבל אם אחד נזדמנה לו נבלה בביתו והוא נותנה במתנה לישראל אחר. זה מקרי לגבי ישראל אחר נזדמנו לו. עכ"ד הנו"בי. ומוכח להדיא להתיר במתנה. איברא דבשו"ת מהרי"ץ דושינסקי (סי' סח) כ' שאין לסמוך על דחיית הנוב"י בזה לדינא. וע"ע בשו"ת לחם שלמה (חיו"ד סי' קלז אות ד) שג"כ סובר כן. וכ"נ דס"ל למהרח"א בס' עץ החיים (ד"ל ע"א). שהביא תי' הפר"ח הנ"ל דאיירי בנזדמנו לו. וכ' עליו דליתא. דלא שרי אלא לאותו שנזדמנו לו ולא למכרו לאחר. וא"כ היאך שלחו ישי לשר האלף. אך העה"ש (סק"א) כ' דלק"מ דמקבל מתנה מותר לעשות סחורה וישי נתן במתנה לשר האלף. ע"ש. וכן ראיתי בתפארת ישראל (פ"ז דשביעית) שג"כ כ' ליישב קו' התי"ט. דמיירי בנזדמנו לו. ובמתנה אפשר ליתנו לאחר, ואע"ג דמתנה כמכר כב"מ (טז.) הכא שאני שהואיל ואין מקבל המתנה יכול לתבעו בב"ד הדר הו"ל כנזדמנו לו ומותר ע"ש. (ומ"ש שם דהו"ל כגבאו בחובו דהוי כמציל מידם. נראה דלא שייך כן לגבי ישראל. וכ"כ להדיא בס' קהל יהודה. אלא שסיים דאפשר דלגבי מתנה מציל מידו מקרי דשמא לא יהיב ליה זימנא אחריתא.) ובערוך השלחן סק"ז דחה תי' הפר"ח שכ' דמיירי בנזדמנו לו שא"א לומר כן דהרי שלחם ישי לשר האלף ואצלו לא הוי נזדמנו וכמו שהשיג הנוב"י. עכ"ד. ומוכח דס"ל לאסור בנ"ד. ודלא כדחיית הנוב"י. וכנ"ל. וכ"כ בשו"ת נפש חיה (סי' נד). גם בס' קהל יהודה צידד להחמיר, ובסו"ד ציין לד' מהרח"א בעץ החיים הנ"ל דפשיט"ל לאסור. וכן בס' בית דוד בסימן זה ס"ק טו צידד להחמיר. וע"ע בשו"ת עמודי אור (סי' נא). ובזבחי צדק ס"ק לד כ' לפשוט מהמל"מ ופר"ח הנ"ל להתיר במתנה. וציין להנוב"י ועה"ש. ונראה שהרוצה להקל יש לו ע"מ שיסמוך. ובפרט שאף במכירה יש מקילים כהט"ז. וכנ"ל (ס"ק כו). וכ"ש במתנה דהו"ל כס"ס. והמחמיר תע"ב. וע' בשו"ת מהר"ח או"ז (סי' רסא). ודבריו צע"ג. ע"ש.

ל

ל) שם. שנזדמנו לו. וכן מי שמוצא בהמות טמאות עם טהורות למכירה ואין המוכר רוצה למכור הטהורות בלבד אלא למכור הכל ביחד. דעת רבים מהאחרונים דבכה"ג נמי חשיב נזדמנו לו. אע"ג דלא הוי דרך צידה אלא דרך מקח וממכר. ודלא כהפר"ח וסיעתו. ע' להלן ס"ק סד.

לא

לא) שם. מותר למכרם. ומותר למכור בנזדמנו לו טמאים וטהורים אפי' הטמאים לבדם. וא"צ למכרם ביחד עם הטהורים. מרן בב"י דלא כהאו"ח. וכ"פ כנה"ג הגב"י אות ב ושכן מעשים בכל יום ואין מהרהר בדבר. ודלא כהש"ך סק"ט שחולק על הב"י ומצריך למכור הטמא והטהור יחדיו. וכן הפר"ח סק"ח פסק להקל כהב"י. וכ"נ מד' ה' צמח צדק (סי' ס) ד"ה ועוד הא'. וכ"כ מסגרת השלחן. ושכ"כ בס' אורח מישור. לחה"פ סק"ח. ואע"ג דבשו"ת חו"י (ס"ס קמב) נראה שסובר כהש"ך להחמיר בזה. העיקר כד' הב"י והאחרונים. וכן פסקו הזבחי צדק ס"ק כב. וערוך השלחן ס"ק כא. וכן ד' הנוב"י כמ"ש בפתחי תשו' סק"ו. וכן פסקו בשו"ת מהרש"ם ח"א (סי' קכו) ובשו"ת לבושי מרדכי מה"ת (חיו"ד סי' נג). ובשו"ת משפטי עוזיאל מה"ת (חיו"ד סי' טו).

לב

לב) בהגה. וצריך למכרה מיד. ואם אינו מוצא כדי שויה יכול לעכבה אצלו עד שימצא כדי שויה. פר"ח סק"י. לחה"פ סק"י. מסגרת השלחן. [וכן אם הבהמה שנטרפה אצלו היא כחושה ואינה ראויה לשוחטה ולהאכילה לעכו"ם מותר להשהותה עד שתשמן מעט בכדי שלא יפסיד דמיה. כ"כ בערוגת הבושם לעיל (ס"ס נז). ע"ש.] וע"ע בסמוך. ולהלן ס"ק מ.

לג

לג) שם וצריך למכרה מיד. ואסור להשהותם כדי להשתכר בהם. אבל לדמיהם מותר להשהות "אפי' חזירים". כ"כ בשו"ת הרמ"ע (סי' ל). ובשו"ת משאת בנימין (סי' לו). ש"ך ס"ק יא. כנה"ג. פר"ח. ונראה להוכיח כן מד' הרשב"א בחי' לב"ק (פב:) לא יגדל חזירים. וא"ת תיפוק ליה שאסור לעשות סחורה בד' האסורים וכו'. וי"ל דהכא אפי' נזדמנו לו שנפלו לו בירושה קאמר דאסור לגדלם. וכדתניא לעיל (פ.) מי שנפלו לו כלבים וחזירים בירושה אין מחייבין אותו למכור מיד אבל מוכר הוא על יד על יד. עכ"ל. הרי דאפי' חזירים אם נזדמנו לו מותר למכרם על יד על יד שלא יפסיד דמיהם. וכן פסקו הטוש"ע חו"מ (ס"ס תט) כההיא ברייתא שגר שנפלו לו חזירים בירושה מוכרם מעט מעט. וכן בתוס' פסחים (כג.) ובתוס' ר' פרץ ב"ק (פב:) תי' על קו' הנ"ל. דבנזדמנו לו מיירי כגון שנפלו לו בירושה ואפ"ה אין לגדלן. ע"ש. וכ"כ מהר"ם חלאוה פסחים שם. ומיירי ג"כ במגדלם להשתכר בהם. אבל מותר הוא למכרן על יד על יד וכברייתא הנ"ל. וכמ"ש גם בחי' הרשב"א הנ"ל.

לד

לד) אולם לפ"ז יש לדייק דדוקא חזירים שאסרו לגדלן מוכרם על יד באופן שלא יפסיד דוקא. אבל להשתכר בהם אסור. משא"כ שאר דברים האסורים מותר גם לגדלם ולהשתכר בהם. ולפ"ז התוס' ור' פרץ והרשב"א ומהר"ם חלאוה חולקים על האו"ח שפסקו הרמ"א כאן שאוסר להשתכר גם בשאר ד' האסורים. דא"כ מאי רבותא דחזירים הא בכל בהמות ועופות טמאים אסור לגדלן ולהשתכר בהם. והאו"ח והרמ"א יתרצו על קו' התוס' כהתי' הב' למיקם עליה בארור. וכן תי' המאירי (ב"ק ע"ט: עמוד רכו). ועכ"פ זכינו לדין שאין ד' הרמ"א מוסכמים בזה. ושו"ר שכ"כ הג' מהרי"א צבי בשו"ת מהריא"ץ (ס"ס סו) שהתוס' לא ס"ל כד' הרמ"א. וכ' שדעת ראב"יה במרדכי ר"פ כל שעה להקל כהתוס' דבנזדמנו מותר להשהותן ולהרויח בהם. ע"ש. וכ"כ ג"כ בס' חדרי דעה (דמ"ב ע"ב) ע"ד ההגה. וכ' שכ"נ מד' הירוש' כד' התוס' דלא החמירו להשתכר בהם אלא בחזירים דקאי בארור. ע"ש. וכ"כ בס' בית דוד בסי' זה ס"ק יח דהתוס' והרשב"א פליגי על האו"ח והרמ"א. וכ"נ ד' הרא"ש ונמק"י. אולם בערוך השלחן (ס"ק כב) אחר שהעיר ע"ד הרמ"א מד' הרשב"א הנ"ל. דמשמע דבשאר ד' האוסרים א"צ למכרן מיד כשנזדמנו לו. כ' בזה"ל. ואפשר דלכן דקדק רמ"א לו' שלא ימתין עד שתהא שמנה אצלו דזהו ודאי אסור כעושה מסחר חדש. אבל אם אין מכוין להשמינם אלא שאין מזדמן לו קונה שיתן לו שווי המקח ודאי דמותר להשהותם אצלו. הג' רב"פ. עכ"ל. ולא ידעתי מה תירץ בזה. שהרי גם חזירים אם אין לו קונה בשווי המקח מותר להשהותם. (וכמ"ש האחרונים הנ"ל בס"ק לג). וכדתניא מוכרם על יד על יד. גם הלום ראיתי בס' דרכי תשובה ס"ק נד שהביא דברי ה' אמרי ברוך (הוא הג' רב"פ הנ"ל) שהק' על הפר"ח שהתיר להשהות לדמיהן אפי' חזירים, מד' הרשב"א ב"ק דמוכח דכלבים וחזירים אסור להשהותן גם כדי להוציא הקרן שלהם וצריך למכרם מיד. ע"כ. ולא משמע כן מלשון הברייתא אין מחייבין אותו למכור מיד אלא מוכר על יד על יד. ולכן אין לזוז מד' האחרונים והפר"ח בזה, שהתירו אף בחזירים. כשנזדמנו לידו. וכן פסקו בלחה"פ סק"י. וחכ"א כלל סט סי' א. מסגרת השלחן. זבחי צדק ס"ק כה. ובשאר דברים טמאים אף שיש לחוש לד' הרמ"א והאחרונים. מ"מ הרוצה להקל כד' התוס' ור' פרץ והרשב"א ומהר"ם חלואה יש לו ע"מ שיסמוך. [וכן הר"ש משאנץ בתוס' הרשב"א על פסחים (כג.) ס"ל כד' הפוסקים הנ"ל. ומ"ש הגאון האדר"ת (שם אות ס') דבחזירים אינו מוכר על יד על יד. נעלם ממנו ד' הברייתא (ב"ק פ.). וגם פי' ד' הר"ש שם הוא כמ"ש בברייתא שם וכד' חי' הרשב"א ב"ק הנ"ל. ופשוט]. וע' בחי' הר"ן שבת (צ:) שכ'. כמלא פי חזיר. אע"ג דאסור לגדל חזירים. ה"ד כשלוקח להרויח. והכא מיירי בנפלו לו בירושה כו'. ע"ש. וע"ע בשיו"ב א"ח (ס"ס שכד).

לה

לה) שם. בהגה וכן מותר לגבות דברים טמאים בחובו מן העכו"ם דהוי כמציל מידם. וסתמא דמילתא חשיב כמציל מידם. מרן הב"י. דלא כהא"ח. ש"ך ס"ק יב. פר"ח ס"ק יב. מסגרת השלחן. וע"ע בשו"ת לבושי מרדכי מה"ת (חיו"ד ס"ס נב). [וד"ז בתשו' הרשב"א ובחי' מהר"ם חלואה ובמאירי פסחים (כג.). ועמ"ש בס' בית דוד בסימן זה ס"ק יט, ואין דבריו מוכרחין. לעשות מחלוקת בזה בין הפוסקים].

לו

לו) ואפי' חזירים מותר לגבות מהעכו"ם בחובו מה"ט דהוי כמציל מידם. תשו' רשב"א. ב"י. ש"ך ופר"ח שם. מסגרת השלחן. ומיהו אע"פ שהוא מותר מן הדין היכא דאפשר יש להזהר שלא יקח החזירים לרשותו כלל. ב"ח. כנה"ג. ושאר אחרונים.

לז

לז) שם. מותר לגבות. ומותר למכרם על יד על יד כדין נפלו לו בירושה. רבינו ירוחם בשם הפוסקים. ש"ך ס"ק יב. והנה ראיתי בדרכי תשו' ס"ק נו שכ' וז"ל. עפר"ח ס"ק יב שכ' שאם גבה בחובו חזירים צריך למכרם כולם בבת אחת דוקא. ואסור למכרם על יד על יד. ולא דמי לנפלו לו בירושה. ע"ש. עכ"ל הדרכי תשו'. ואנן לא חזינן כהאי סימנא לא מינה ולא מקצתה. ואדרבה הואיל וכתב דגביית חוב חשיבא כנפלו לו בירושה. ושם מפורש דאף בחזירים מוכרם על יד על יד. ה"נ היכא דגבי איהו בחוביה הואיל ובהיתרא קאתי לידיה. שפיר דמי. ומאן פליג לן בין נזדמן לו בדרך זו או אחרת. וכן מוכח מד' הפר"ח סק"ו שכ'. אם עבר וקנה דברים האסורים דרך מו"מ חייב למכרן ביחד ולא על יד על יד. ומאי דשרינן (בב"ק פ.) בנפלו לו חזירים בירושה למכרן על יד על יד. שאני התם דלא קעביד איסורא. אבל היכא דעבד איסורא קנסינן ליה מיהא בכס"ג. ע"כ. הרי שהחילוק הוא בין כשנפל לו בירושה דבהיתר אתא לידיה ובין עבר וקנה באיסור. וא"כ בגבה בחובו שהוא דרך היתר מותר למכור על יד על יד. וצע"ג על הדרכי תשו' שכ' להיפך בשם הפר"ח.

לח

לח) קצב שמוכר בשר אחוריים לנכרים. ורוצה לעשותו סארסיג'א (נקניקים). כ' בשו"ת שדה הארץ ח"ג (חיו"ד סי' ב) בשם מהר"א נחום שאף שיהיה דינו כנזדמנו לו ומותר למכרם. מ"מ אפשר שצריך למכרם מיד ואין לו להשהותם אצלו ואפי' יפסיד מן הקרן. דחיישינן דבאורך הזמן אתי למיכל מיניה. וסיים דאין ולאו ורפיא בידיה. עיי"ש. ולכאו' לפי האמור לעיל כל שהוא בדרך היתר כנזדמנו לו יש להתיר למכרו מעט מעט. ויש מקום לומר דשאני הכא דמיירי ששוהה זמן ממושך עי"ז. ולא התירו להשהותן זמן מרובה דחיישינן לתקלה. וע' בערוגת הבושם (ס"ס נז). ושו"ר שכן הקשה ותירץ בשו"ת חסד לאברהם אלקלעי (סי' ט. דפ"ה ע"ד). ע"ש. ולפ"ז אם כשעושה אותם נקניקים מוכרם מיד תוך זמן קצר שפיר דמי. וע' בשו"ת משיב דברים (חיו"ד סי' פט) ד"ה וע' בחות יאיר. ובשו"ת די השיב (סי' ה). וע"ע מ"ש בנ"ד בשו"ת אשדות הפסגה (סי' ד). ע"ש. [ועמ"ש בזבחי צדק ס"ק כז בשם פרי הארץ. והוא ט"ס וצ"ל שדה הארץ. ולפי האמור י"ל ע"ד הזב'צ שם בזה].

לט

לט) בכל אלו הדרכים של היתר כגון נזדמנו נו נו"ט או שגבה בחובו דברים טמאים. והוא מוכרם מיד. מותר למכרם אפי' ביותר מכדי דמיהם. שהואיל ובהיתר באו לידו ואינו משהה אותם למכרם בריוח שרי, דרווחא ממילא קאתי. פר"ח סק"ג. אבל הכנה"ג (הגה"ט אות ו) הביא דברי שו"ת מהר"ם די בוטון (סי' ה) שכ'. דאפי' מי שנזדמן לו נו"ט בביתו לא ימכרנה אלא בדמים שקנאה ולא יותר. וכ' ע"ז הכנה"ג דסוגייא דעלמא אזלא דלא כוותיה. ע"כ. גם בשו"ת זרע אמת ח"ב (סי' לד) כ' דפשוט אצלו דבנזדמן לו נו"ט יכול למכרה אפי' יותר מכדי דמיה. דלא גרע מצייד שיכול למכור בריוח אף שלא הוציא כלום. וכן מעשים בכל יום. ולאפוקי ממ"ש מהר"ם די בועון (סי' ה) שאינו מוכרה אלא בדמים שקנאה וכו' ודבריו תמוהים וצ"ע. שו"ר שכ"כ הפר"ח. עכת"ד. וע"ע בשו"ת אשדות הפסגה (ס"ס ד) שהביא מחלוקת מהר"ם די בוטון עם הפר"ח בזה וע"ש מ"ש בזה. ונראה קצת דמסיק כהפר"ח. ע"ש. וכן בשו"ת חסל"א אלקלעי (סי' ט דפ"ו ע"א) הביא מחלוקת זו. וסיים איך שיהיה מנהג העולם אינו כן ומעשים בכל יום שמוכרים ומרויחים בבשר הטרף ואין פוצה פה ומצפצף. ופוק חזי מאי עמא דבר. וכ"כ בזבחי צדק ס"ק כו. ושכן המנהג בבגדאד.

לט) כל קבל דלא נראה דרבים וכן שלמים ס"ל לאסור בזה. וכד' מהר"ם די בוטון. כי הנה בב"י בשם הא"ח כ' וז"ל. אמרי' בירושלמי מי שלקח חזירים לצורך פועלים גוים. כשמוכרן אינו מוכרן אלא בדמיהן. ופי' ר' שמשון במה שקנאן ולא יותר. ע"כ. ומשמע דאף שלקח בהיתר אסור להרויח מהם. אמנם כבר הרגיש בזה הפר"ח סק"ג ותי' דר"ל מי שעבר ולקח לפועליו. והואיל ועביד איסורא מש"ה אסור להרויח מהם. (וע' לעיל בכף החיים ס"ק יב ובמש"כ שם בחצאי לבנה). אבל מי שבא לידו בהיתר מותר למכרן בריוח. ע"כ. אולם באור זרוע (סי' של) כ' וז"ל מותר לקנות [ דברים טמאים] להאכיל לפועליו נכרים ולכלבים שלו. ואם קנה לצרכם ולא נצטרכו להם אסור לו למכור אותם אפי' בכדי דמיהן ואצ"ל ביותר מכדי דמיהן. כדתנן אין עושים סחורה לא בבכורות וכו'. ובתוספתא לקח בכור וא"צ לו מותר למכרו רבי אומר אומר אני לא ימכרנו אלא לדמיו. כלומר אלא בדמיו שקנאו שלא ירויח בו כלום. ור' לא פליג את"ק. אלא מה שלא פי' ת"ק פי' רבי וכו'. ודוקא גבי בכור קתני הכי מפני שסחורתו אינה אסורה אלא מדרבנן. ואילו גבי נו"ט לא קתני הכי דהתם ודאי אסור מפני שסחורתם אסורה מדאו' וכו'. עכת"ד. ובזה נדחה מ"ש הזרע אמת דהא בתוספתא מבואר דת"ק פליג ארבי וס"ל שמוכר יותר מכדי דמיו ואין הל' כרבי מחבריו. ומהר"ם די בוטון לא ראה התוספתא אלא מ"ש הר"ש בשם רבי והבין דליכא מאן דפליג אדרבי. וכצ"ל לד' הרע"ב שם שפי' למתני' כרבי. ואילו היה רואה ד' התוספתא במקורה היה מבין דמתני' דלא כרבי וכו'. ע"ש. ולפי האמור בטלה מחלוקת בין ר' ות"ק. ושפיר פירש הרע"ב למתני' כרבי. (וכ"כ בשו"ת די השב (סי' ה). ויש ט"ס שם). וכבר מצאנו חבר להאו"ז הוא ראב"י אב"ד בס' האשכול (ה' שחיטה ס"ס י) שהובא בדברינו לעיל (ס"ק כג). [אלא שי"ל דאף האשכול יודה בנזדמנו לו דשרי למוכרם]. וא"כ קמה וגם נצבה הוראת מהר"ם די בוטון לאיסורא. ואפשר שזוהי ג"כ ד' הרשב"א בתשו' (ס"ס שא) שהביא ד' התוספתא ומפרש טעמא דרבי "כדי שלא יראה שעושה בו סחורה". ע"ש. ומשמע דהלכה כר'. וכ"כ בשו"ת אשדות הפסגה (ס"ס ד) בד' הרשב"א. [אך מ"ש שם שכ"ה ג"כ ד' הרמב"ן סי' קעג. הנה ידוע דתשו' המיוחסות להרמב"ן הם ג"כ להרשב"א. ובפרט תשובה זו שהיא שפה אחת ודברים אחדים בתשו' הרשב"א סי' שא הנ"ל]. ומ"מ אינו מוכרח. גם מ"ש שם שכ"ה ד' הב"י בשם האו"ח הנ"ל. ג"כ אינו מוכרח לפמ"ש הפר"ח דבעבר ולקח מיירי. וכ"ש שהרבה אחרונים אוסרים לקנות לצורך פועליו עכו"ם כנ"ל. נמצא דע"כ התם בעביד איסורא מיירי. וכעת ראיתי בשו"ת חסל"א הנ"ל שדחה כן ד' השד"ה שייחס למרן הב"י כסברת מהר"ם ד"ב הנ"ל. וכן דחה ההוכחה מד' הרשב"א.

לט) וכן בקודש חזיתיה לה' בארות המים (דקט"ו ע"ב) שהעלה להחמיר בזה כד' מהר"ם די בוטון דאף בנזדמן לו לא ימכור ביותר מכדי דמיהן. ע"ש. וכ"ה דעת ה' שמו יוסף (סי' קצד). ע"ש. וכיו"ב כ' הפרי תואר (סוף סק"ב) שצריך למכרם תיכף ומיד "במה שישוו בזבינא חריפא" אבל לא ימכרם באופן שישתכר בהם. כללא דמילתא כל דשהי להרויח אסור. וע' באו"ח שהביא הב"י. ע"כ. אלא דמשמע שאם מוכרם מיד. והאלקים אנה לידו קונה בריוח רשאי למכור. כיון שאינו שוהה משום כך. וכ"נ מלשון הש"ך (ס"ק יא) ושאר אחרונים המובאים לעיל (ס"ק לג) שלא אסרו אלא "להשהותן" כדי להשתכר בהם. הא בלא שהייה שפיר דמי. וכן דייק הזבחי צדק (ס"ק כו). ולפ"ז צ"ל דאע"ג דהש"ך (סק"ג) ס"ל להתיר לקנות ד' טמאים לפועליו נכרים. אין להוכיח מזה דאף בנזדמנו לו בהיתר אסור להרויח מהם. ועפ"ד האו"ח בשם הירוש' הנ"ל. די"ל דמיירי בעבר ולקח לגדלן ולהאכילן לפועליו. וכמ"ש הפר"ח סק"ג. (ואף הוא סובר דמותר לקנות להאכיל לפועליו. ומוקי להירוש' בעבר ולקח דרך איסור. ע"ש) ודלא כה' מסגרת השלחן שדייק מהש"ך לאסור. (וכ"ש לתי' הב' של הפר"ח דאף דהירוש' אוסר י"ל דלא קי"ל כהירוש' בהא). ואף ה' מסגרת השלחן מסיק להתיר כהפר"ח. והנה אף למהר"ם די בוטון וסיעתו לא אסרו אלא להרויח. אבל בכדי דמיהן מותר. וזה שלא כמ"ש הראשונים הנ"ל האשכול והאו"ז לאסור למכור אותם בכלל והצריכו להשליכן לכלבים. ונראה דהתוס' פסחים (כג:) והרשב"א בב"ק (פב:) ותוס' ר' פרץ שם חולקים ומתירים. וכמשמעות הברייתא (ב"ק פ.). שדוחק לחלק בין נזדמנו לו בירושה. ובין נזדמנו בדרך היתר אחרת. וי"ל. גם בס' מאורי אור (קן טהור. דמ"ט ע"ב) כ' דבנזדמנו לו מותר להשהותן לפחות ל' יום למכרן ביוקר. וכן בשו"ת די השב (סי' ה) ס"ל להיתרא למכור ולהרויח כשבאו לידו ד' היתר. וכשבאה לידו דרך איסור מותר למכרם בדמיהם. וע"ש. וכ"כ בשו"ת ידי דוד קראסו (ס"ס עה). ע"ש. וע"ע שו"ת לבושי מרדכי מה"ת (חיו"ד סי' נב) שג"כ נראה להקל. וע' בשו"ת מהר"י אשכנזי (סי' לט דפ"ג ע"ג) מ"ש בזה. וע' בשו"ת בית דוד אשכנזי (סי' קמב) שכן הסכים בפשיטות שבעבר ולקח אין לאסור למכרו בכדי דמיו. ותמה על הגאון מהר"ם אריק שכ' שאין דבר זה מבואר בשום מקום. ול"ז מתשו' הרמ"ע והפר"ח ושי למורא. שאין לאסור בזה. [הובא בדברינו לעיל ס"ק כג]. ע"ש. וגם הוא ל"ז מד' האו"ז והאשכול וש"א הנ"ל. וע"ע בשו"ת טוב טעם ודעת (ס"ס ד). ונראה דהמיקל בזה כשבאו בהיתר לידו למכרם אפי' ביותר מכדי דמיהם. יש לו ע"מ שיסמוך. ובפרט שכן המנהג וכמ"ש הכנה"ג וחסל"א וזבחי צדק. וע' לעיל (ס"ק כג).

מ

מ) אם נזדמנה לו טריפה ולא מצא קונים מיד מותר למלוח אותה עד שימצאו קונים. אבל אם מצא קונים אפי' בזול הרבה אסור למלחה ולהשהותה בכדי שימכרנה אח"כ ביוקר ולהרויח בה. ואם לא מכרה מיד ה"ז עובר על ד"ת ואפי' לא מצא קונה לטריפה שומר נפשו ירחק מהם. שו"ת התשב"ץ ח"ג (סי' רצב). כנה"ג הגה"ט סק"ח. שיו"ב סק"ד. ומש"כ לעיל ס"ק לב בשם האחרונים דמותר להשהותה למכרה בכדי שויה. היינו באופן שאינו עושה מעשה בכדי לקיימם למען יעמדו ימים רבים. אבל כאן שהוא טורח למלחה לקיום באופן שישהנה זמן רב חיישינן טפי לתקלה. וכיו"ב החמיר בשו"ת שדה הארץ ח"ג (סי' ב) לעשות מהם נקניקים. והביא ראיה מד' הרשב"ץ. והסברנו לעיל ס"ק לח דה"ט משום שצריך להשהותם זמן רב. וכיו"ב כ' בשו"ת חות יאיר (ס"ס קמב) שאסור לייבש בשר טרפה עד שיזדמנו לו קונים ביוקר, ולא התירו אלא באופן שהוא שוא"ת כגר שנפלו לו בירושה וכו'. ע"ש. וכ"כ בזבחי צדק ס"ק כח. וע' בכסא אליהו סק"ג שהביא דברי הכנה"ג הנ"ל. והעיר כי בתשו' הרשב"ץ לא נזכר "בזול הרבה". וכן בדין. שאם אתה מחייבו למכור בזול גם גר שנפלו לו בירושה צריך שימכור בזול. והא ליתא דבב"ק (פ.) אמרי' שאין מחייבין אותו בזה. ופי' המפרשים כדי שלא יבא לידי הפסד. ובאמת כיו"ב אמרו ניתי ספרא ונחזי. דאף שבאמצע דבריו כשהזכיר דין מליחה לטריפה לא נזכר "בזול", אלא "אם מצח קונים ומולחה להרויח אסור". מ"מ בסוף התשובה כ' וז"ל, והדבר פשוט שאם מצא קונה אפי' בזול הרבה שהוא עובר על ד"ת אם אינו מוכרה מיד. עכ"ל. וזה מבואר כד' הכנה"ג בשמו ודבריו נאמנו מאד. ועיקר קושיתו של הכס"א מגר שנפלו לו בירושה. לק"מ. דהתם שוא"ת הוא. והרי הוא כמבואר.

מא

מא) בזה"ז שיש מקררים חשמליים ואפשר להשהות הבשר בתוכם זמן רב. נראה שאין לאסור להשהות הנו"ט במקרר עד שיזדמן לו קונה בכדי שויה. הואיל והאי נמי שוא"ת הוא. ולא אסר הרשב"ץ רק לעשות פעולה ולמלחה. וכן לייבש הבשר ולעשות נקניקים אסרו האחרונים. שהוא קום ועשה. משא"כ בזה. ודע דאף לזמן קצר אין למלחה ולהשהותה. ולא דמי למ"ש האחרונים (בסי' נז) דמותר להשהות עוף ספק טריפה למשך כ"א יום להוציאו מן הספק, הואיל והוא זמן מועט. ולא דמי לבהמה שצריכה י"ב חודש. ע' בזבחי צדק שם ס"ק קטו. ובכה"ח (ס"ק קלה). דשאני התם דהוי מחיים. ולא חיישינן לתקלה כולי האי. ואף שהביצים ראויים לגמוע. מ"מ שדינן להו בתר האם. משא"כ כאן שהיא שחוטה. ושוב מצאתי שכיו"ב חילק בשו"ת נוב"י מה"ת (חיו"ד סי' יג) בהגה מבן המחבר. וע' בסמוך.

מב

מב) לבשל תבשיל מבשר נו"ט שנזדמנו לו ולמכרם לעכו"ם הבאים למסעדה שלו. כשהדבר קשה למכור הבשר חי. הנה המהרש"א בחולין (קו.) כ' בפשיטות שדבר זה מותר. ע"ש. ואין סתירה נזה מד' הרשב"ץ הנ"ל (ס"ק מ). דשאני תבשיל שאינו עומד זמן רב. ותיכף עוברת צורתו ונפסל בלינה ומתקלקל טעמו. ובזמן מועט הוא גומר מכירת הנו"ט. אבל במליחה דעיקר מטרתו להעמידה ימים רבים יש להחמיר. ולאפוקי ממ"ש בשו"ת די השב (סימן ה) לעשות מחלוקת בין המהרש"א להרשב"ץ בזה. ולפי האמור לא קרב זה אל זה. וכמו כן יש להעיר עמ"ש הפתחי תשובה (סק"ז) לדייק ממ"ש החו"י שאין לייבש הבשר של אחוריים ולמכרו וכו'. דנראה דה"ה שאסור לבשל בשר נו"ט שנזדמנה לו כדי למכור לעכו"ם. דחיישינן לתקלה. ע"כ. דשאני התם שמייבשו ע"מ למכרו לזמן רב. משא"כ בתבשיל. וכאמור. ואע"פ שע"י הבישול מקרבא הנאתיה ויש לחשוש יותר לתקלה מאשר בשר חי. מ"מ לא חששו חכמים לזה בזמן מועט.

מב) ומרן הב"י בסוהס"י הביא ד' המרדכי ר"פ כל שעה דר' יחיאל פ' שאסור לעשות סחורה בדבר טמא כדתנן פ"ז דשביעית. אבל ראבי"ה התיר. והביא ראיה מחולין (קו.) מים ראשונים האכילו בשר חזיר. ואכסנאי יהודי הוי התם. וכ' ע"ז בב"י. וד' ר' יחיאל עיקר. וכ"ד הפוסקים. וההיא דחולין אינה ראיה די"ל ישראל רשע היה. ועוד דאי' במדרש דבימי השמד היה ובפרהסיא היו מחזיקים עצמם לנכרים. ע"כ. ולכאו' אטו נעלם מראבי"ה מתני' דשביעית דאסור לעשות סחורה בד' האסורים. וכבר עמדו ע"ז בכנה"ג וש"א. אכן י"ל דבנזדמנו לו מיירי. דר' יחיאל אוסר לבשל ולמכור לעכו"ם. וראבי"ה מתיר כההיא דחולין. וס"ל לראבי"ה כד' מהרש"א חולין שם. דבנזדמנו לו מותר לבשל ולמכור לעכו"ם. ומ"מ אין הכרח מכאן דלמרן הב"י אסור לבשל ולמכור לעכו"ם. מדקאמר ישראל רשע היה. דמרן סבר דבקונה נו"ט לכתחלה מיירי. וכפשט המרדכי. (וכמ"ש שכ"ד הפוסקים כר' יחיאל. ובודאי דלא מיירי בנזדמנו). אולם החיד"א בברכ"י א"ח (סי' קפא סק"ו) כ' להוכיח דלא כמהרש"א מד' מרן הנ"ל שלא מצא מקום לדחות ראית ראבי"ה אלא דישראל רשע היה. ול"ק דבנזדמנו לו מיירי. א"ו דאף בנזדמנו לו אסור משום תקלה וכמ"ש כיו"ב הרשב"ץ ח"ג סי' רצב שאסור למלוח הנבלה ולמכרו לעכו"ם עכת"ד. ולפע"ד אינו מוכרח כלל. ואדרבה י"ל דפשיט"ל נמרן דאילו בנזדמנו לו מיירי פשיטא דשרי, דכך לי מוכרה חיה או מבושלת. ולא הוה פליג ע"ז ר' יחיאל. ועוד דבמתני' דשביעית נמי שרי נזדמנו ומאי מייתי ר' יחיאל ראיה לאסור ממתני'. והראיה שהביא החיד"א מתשו' הרשב"ץ נדחה קראו לה וכנ"ל. דשאני תבשיל דבמהרה מתקלקל וריחו וטעמו פג. ולא משהי ליה איניש. וממילא לא חיישינן לתקלה. ולכן אין שום ראיה לומר דמרן הב"י אוסר בתבשיל דלא כמהרש"א. ואף שראיית המהרש"א נדחית לפ"ד מרן מ"מ בגוף הדין שפיר סמכינן על דעתו הרחבה של רבינו המהרש"א. ובהגהות הרש"ש על המדרש רבה (פ' בלק אות מה) כ' לדחות ראית מהרש"א ע"פ המדרש שם דשעת הגזירה היה. וכבר קדמו מרן הב"י הנ"ל. [וע"ע בשו"ת קול אליהו (ס"ס כז). ובשואל ומשיב קמא (ח"ב ס"ס מג). ע"ש.].

מב) וכן בקדש חזיתיה להגאון שם אריה (חיו"ד סי' כו) שנשאל בד"ז. והעיד בגדלו שראה נוהגים להקל בדבר. ומתחלה רצה לחשוש בזה משום תקלה והעיר ג"כ מד' הפתחי תשו'. ושוב העיר מד' מאור עינינו המהרש"א הנ"ל. ואף שהב"י ס"ס קיז אפשר דלא ס"ל כמהרש"א. מ"מ העושים כן יש להם ע"מ שיסמוכו ואין למחות בהם. ע"ש. ועמ"ש בזה בשו"ת חתן סופר (סי' מט). וע"ש. ולא זכר שם מד' המהרש"א והברכ"י הנ"ל. ובשו"ת די השב הנ"ל כ' דראבי"ה ס"ל כמהרש"א. ע"ש. וע' בס' דרכי תשובה ס"ק נב שהביא בשם ס' מגדים חדשים שכ' דנ"ל פשוט דמותר לבשל ולא חיישינן לתקלה. ולא דמי למ"ש החו"י לאסור לייבש בשר נו"ט כו' דשאני התם שדרכו לעמוד זמן מרובה אבל תבשיל דרכו להתקלקל בזמן מועט. ע"ש. וזה כסברא שכתבנ" לעיל בס"ד. וע"ע בשו"ת לבושי מרדכי ח"א (חיו"ד סי' סז). ובשו"ת שערי דעה ח"ב (ר"ס נה). ובשו"ת פרי השדה ח"ד (סי' סה) מ"ש בזה. והלום ראיתי בשו"ת חלקת יואב (סי' יח) דס"ל כד' מהרש"א. וע"ע בשו"ת משפטי עוזיאל מה"ת (חיו"ד סי' טו אות ג) שהביא ד' החיד"א הנ"ל. וכ' שאין ראיה דמרן הב"י חולק על מהרש"א. דמרן הבין דהתם כסתם חנוני שקונה מאחרים ומוכר קימעא קימעא ואין בו דין נזדמנו לו. מש"ה כ' דישראל רשע היה. ומחוורתא דאף לד' מרן הב"י כשהותרו ד' האסורים כשנזדמנו לו לגמרי הותרו ומותר לבשלם ולמוכרם. ע"ש. ודבריו נכונים. וכמש"כ לעיל. והזבחי צדק סק"ל סמך סמיכה בכל כחו ע"ד החיד"א בברכ"י וכ' להחמיר. ואינו מוכרח. ולכן העיקר כמ"ש הגאון שם אריה וסיעתו דהמקל בזה יש לו ע"מ שיסמוך.

מג

מג) ישראל שעובד פועל וטבח אצל עכו"ם ודורש ממנו לבשל לו תבשיל של נו"ט אם יש לאסור מטעם שמא יבא לאכול ממנו או לא. הארכתי בזה בס"ד בשו"ת יביע אומר בכתב יד והעלתי להקל בס"ד. במקום צורך. כגון שקשה להישראל להשתמט מזה ולמצוא פרנסה אחרת. ושם הבאתי דברי האחרונים המדברים בזה להימין או להשמאיל. ואסיקנא בכחא דהיתרא. ואכמ"ל.

מד

מד) שם. לגבות בחובו מן הגוי דהוי כמציל מידם. ופשוט שכל זה באופן שכבר הלוהו ורוצה להציל מעותיו ע"י קבלת דברים האסורים. אבל להנוותו לכתחלה ע"מ ליקח מהם דברים האסורים הא ודאי דאסור. דדמי למ"ש הפוסקים דאף בנזדמנו בעינן שלא יכוין לכך. שו"ת חיים ביד (סי' יח) ע"ש באורך. וע"ע בשו"ת צבי תפארת (סי' כו) בנידון מי שהלוה מעות לגוי ותבעו כמה פעמים ולא החזיר לו חובו. וכעת בא ודורש מהישראל שילוה לו עוד סך מעות ויתן לו שטר ע"ז וגם ימשכן לו באפותיקי את החזיר שלו על כל החוב. והעלה לאסור בזה. ע"ש.

מה

מה) והאידנא אפילו במלוה בשטר נפרעים מהם וגובים מדברים טמאים. פר"ח ס"ק יב. בית מאיר. ומיהו בפתחי תשובה לקמן (ר"ס קמח) כ' בשם שו"ת חוט השני (סי' צ) שבמקומות שעושים משפט חרוץ לשלם, נשתנה הדין דכל העומד לגבות כגבוי דמי. ע"ש. וא"כ נראה דה"ה לנ"ד.

מו

מו) ואפילו מלוה על המשכון מותר לגבות חובו מדברים טמאים. וכמ"ש הרא"ש פ"ק דע"ז דאף מלוה על משכון נפרעין מהם בזה"ז ביום אידם דבכלהו הוי כמציל מידם. וה"ה לנ"ד. פר"ח שם. זבחי צדק ס"ק לב. וע' בלשון הטוש"ע לקמן ר"ס קמח ובאחרונים שם.

מז

מז) גוי שהביא דורון לישראל דבר טמא מותר לקבלו דאף במתנה מהגוים חשיב כמציל מידם. דאי לא דקיבל הנאה מישראל לא הוה יהיב ליה דורון. שי למורא (סי' יז). כנה"ג הגב"י אות י'. ואות כב. פר"ח ס"ק יד. פר"ת סוף סק"ה. לחה"פ ס"ק יא. קהל יהודה. מסגרת השלחן. שו"ת מכתם לדוד פארדו (ס"ס יד). ובספרו מזמור לדוד בסוף הסימן. בית הרואה דמ"ג ע"ד. אמנם המחנה אפרים (דכ"ה ע"ב) הק' ע"ז מדקי"ל לקמן (סי' קמח) דנפרעים מהם מלוה מפני שהוא כמציל מידם. ושם (ס"ד) פסקינן שאסור לקבל ממנו דורון ולא אמרינן דמתנה נמי הוי כמציל מידם. והובא בעה"ש סק"ד. אולם מהר"ח פלאג'י ברוח חיים סק"ב כ' ע"ז דלא דמי כי אוכלא לדנא. דשאני התם דאיכא חשש דאזיל ומודה לע"ז. מש"ה החמירו אף במתנה. משא"כ בנ"ד חשיב שפיר כמציל מידם בעבור טוה"נ שקיבל ממנו. וכן חילק בזבחי צדק ס"ק לג. ודחה ד' המחנ"א. והביא עוד שכ"פ הבל"י סק"ז. והחכ"א כלל סט סי' ג. וסיים דנקטינן כרובא דרבנן בתראי להקל. ע"ש. אך מ"ש בשו"ת חלקת יעקב (סי' קטו) דאף להמחנ"א דלא חשיב כמציל מידם מ"מ מותר הואיל ונזדמנו לו. ע"ש. ל"מ כן מד' הרשב"א והב"י גבי גביית חוב. דאע"ג דנזדמנו לו במקרה. לא התירו אלא מטעם דהוי כמציל מידם. הלא"ה חשיב כעושה סחורה בד' האסורים. וכן יש להעיר עמ"ש בערוך השלחן ס"ק כח להתיר בדורון משום דהוי כנזדמנו לו. וצ"ע. ומ"מ העיקר להקל כד' האחרונים הנ"ל. וכ' האחרונים דמ"מ בעל נפש יחוש לעצמו. ולא יקבלם. כנה"ג. ולחה"פ. ומסגה"ש. וזבחי צדק. וש"א. וז"ל חי' הר"ן שבת (צ:). אם לאכילה כמלא פי חזיר. ואע"ג דאסור לגדל חזירים. י"ל דמיירי שנתנום לו במתנה. ע"ש. והוא סיוע להמתירים.

מח

מח) בדבר נחירת התיישים. שדרך בעלי מלאכות של העורות שלא לקנות העורות אלא כשנוחרים את התיישים. אבל לא כשהם שחוטים. מפני שמתקלקלים קצת בשחיטה. אם מותר לנוחרם ע"מ למכור בשרם לעכו"ם. נשאל בזה הט"ז סק"ד והעלה להתיר. ואין בזה משום בל תשחית. כיון שיש לו הנאה מזה. וכמ"ש בחולין (כח.) השוחט וצריך לדם לצבוע בו הצמר נוחר או מעקר. ושם (פה:) התיר ר' לר' חייא לנחור ולהוציא דמה לצבוע הצמר. [שם איתא דנפל לו תולעת בפשתן. והדם מבריח התולעת]. ואי משום שאין עושים סחורה בד' האסורים. הואיל ובהיתר הוא עושה אותה נבלה. הו"ל אח"כ כאילו נזדמנה נו"ט לידו. שלא אסרו חכמים אלא במכוין לעשות באיסור מעיקרא כגון לצוד מינים טמאים. משא"כ בזה. ושו"ר כן בשו"ת משאת בנימין (סי' כה). אבל בהגה מבן המחבר כ' להחמיר. והעמיד מ"ש בגמ' חולין נוחר או מעקר. במשליך הבשר לכלבים. אבל למכרו אסור משום שאין עושים סחורה בד' האסורים. וכ' ע"ז הט"ז, שהוא טעות דא"כ הי"ל לפרש בגמ' שישליך הבשר לכלבים. ועוד דא"כ הי"ל לאסור מעיקרא פן לא ישליך הבשר אח"כ לכלבים וכו'. ע"כ. אולם בס' האשכול (ה' שחיטה ס"ס י) כ'. וחזי לן מי שעוקר הסימן מהבהמה והעוף ואח"כ שוחטו. מפסיד מיהא דאפי' לגוי לא מזדבן. שאין עושים סחורה בד' האסורים באכילה. כדתנן אין עושים סחורה בנו"ט וכו'. אלמא דוקא נזדמנו. אבל לעשות נו"ט בידים ולסחור אסור. וצריך להשליך לכלבים. והא דאיתא בתוספתא השוחט וצריך לדם נוחרו. וכן הא דהתיר ר' לר"ח לנבל בידים. לא שרי ליה למכור הבשר לגוי. עכ"ל. מבואר להדיא דאף כשצריך לדם לא הותר לנחור ע"מ למכור הבשר לגוי אלא משליכו לכלבים. וכד' בן ה' משאת בנימין. (וכבר כ' שם בהגה שהרצה הדברים לפני אביו המשאת בנימין. והניח הדבר בצריך לימוד בזה).

מח) וכבר עמדו האחרונים על הט"ז הנ"ל והקיפוהו בחבילות תשובות והסכימו להלכה דלא כוותיה. והש"ך סק"ח הביח שכן פסק הב"ח באו"ח (סי' תקנא) לאסור בזה משום שאין עושים סחורה בד' האסורים. וכן בנה"כ כ' להשיג על הט"ז דאשתמיטתיה ד' הב"ח. וכן פסק הפר"ח סק"ח. גם הא"ר (סי' תקנא ס"ק כט) דחה ד' הט"ז והסכים לד' הב"ח לאסור. וכ"כ בשו"ת עבודת הגרשוני (סי' יג). ושו"ת חות יאיר (סי' קמב). ושו"ת פנים מאירות ח"א (סי' עה). והן אמת כי בשו"ת נחלת שבעה (סי' ע) כ' לקיים ד' רבו הט"ז. גם בס' מסגרת השלחן סי' זה הביא מחלוקת זו. וסיים שכתב על זה להגאון ר' מזל טוב מודינא ז"ל ונטה גם הוא להתיר כהט"ז. ע"ש. מ"מ נראה שהעיקר כד' הב"ח והש"ך וסיעתם שאוסרים בזה. מאחר שמצאנו להם סיוע בד' הקדמון הר"א אב"ד בס' האשכול הנ"ל. וכן העלה לדינא בשו"ת חתם סופר (חיו"ד ס"ס קח) וכ' שדברי הט"ז שמתיר בזה תמוהים מאד. וכבר מחו ליה מאה עוכלי באוכלא. שהרי עיקר קנייתם את התיישים למכור הבשר לעכו"ם ורק משום הפסד מועט של העור רוצים לנחר. וישתקע הדבר. ע"כ. וכ"פ להחמיר בשו"ת טוב טעם ודעת תליתאה (סי' ה). ובשו"ת יד יצחק ח"א (סי' קל). וע"ע בשו"ת שבט סופר (סי' יט). וכ"פ זבחי צדק ס"ק לז. (ודע דמ"ש בזבחי צדק שם בשם כנה"ג הגה"ט אות ט לאסור. אנן לא חזינא כהאי סימנא. וקצת נראה מדבריו להקל. וכן במסגרת השלחן מנאו עם המתירים. אלא דמ"מ העיקר להחמיר כנ"ל).

מט

מט) ומיהו מה שאסר הב"ח (סי' תקנא) בדרך כלל לנחור התיישים לצורך העור לפי פרש"י בע"ז (יא.) ודלא כהתוס' ולפ"ז משמע דאפי' משליך הבשר לכלבים לא הותר אלא במקום הפסד. כההיא דר' חייא דנפל יאניבא בכיתניה. בהא לא קי"ל כוותיה. ורבו האחרונים החולקים עליו. הלא הם הדרישה יו"ד (סי' כח אות ו). והא"ר (סי' תקנא ס"ק כט). ובשו"ת בית יעקב (ר"ס מב). ובשו"ת חינוך בית יהודה (סי' כ). ובשו"ת פנים מאירות ח"א (סי' עה). וכן בס' האשכול (ה' שחיטה ס"ס י) הנ"ל. הביא דברי מי שאסר כן ע"פ הגמ' ע"ז (יא.) ודחק להעמיד ההיא דנוחר או מעקר דהיינו לצורך גדול. ודחה דבריו בזה, ופירש ההיא דע"ז (יא.) כפי' התוס'. ע"ש. וכן המאירי בע"ז שם הביא פירוש זה בשם גדולי המפרשים (הראב"ד). ע"ש. וע"ע בשו"ת שבות יעקב ח"ג (סי' עא) שכ' דאפי' משנת חסידים אין בזה. וע' בית הלל (סי' כג). ובפר"ח בקו"א. וע' בתבואות שור (שם ס"ק כו) דאף הב"ח לא החמיר אלא היכא דאפשר בלא שום צורך כלל. וע"ע בשו"ת נחלת שבעה (סי' ע). ועמ"ש בשו"ת אמרי שפר (סי' לד). וי"ל ע"ד. וע' בכף החיים (סי' תקנא ס"ק קלג). וע' רשד"ם (יו"ד סי' נ).

נ

נ) ואם נזדמנו לו התיישים בזול מאד עד שאפי' ישליך בשרם לפני הכלבים כדאי הדבר בשבילו לנחרם לצורך העורות מותר לנוחרם. ושוב אח"ז מותר למכור בשרם ג"כ לעכו"ם. דבכה"ג ודאי הוי כנזדמנו לו כיון שאינו חושב מתחלה על הבשר כלל. שו"ת עבודת הגרשוני (סי' יג). וכן מוכח מהפר"ח (סק"ח). וכ"כ בתפארת ישראל (פ"ז דשביעית). פתחי תשו' סק"ו. זבחי צדק ס"ק לט. שו"ת טוב טעם ודעת מה"ק (סי' קעו). ועמ"ש בערוך השלחן ס"ק כה. ודו"ק.

נא

נא) ואם רוצה לנחור התיישים לצורך העור. והבשר מאכילו לעבדיו ושפחותיו העכו"ם נראה שיש להתיר כנה"ג הגה"ט אות ט. פר"ח בקו"א (סי' יט). מסגרת השלחן. זבחי צדק ס"ק לח. [ומ"ש שם הכנה"ג ומסגה"ש דהדרישה ס"ל כהט"ז להתיר לנחור התיישים לצורך העור ולמכור בשרם לעכו"ם. המעיין יראה בדרישה (שם אות ו) שאין כל משמעות להיתר. וכמו שצריכים לפרש הגמ' דנוחר או מעקר היינו להשליכו לכלבים אח"כ. כן יש לפרש בד' הדרישה שם. וכ"נ מראייתו מהתוס' (חולין ב.) שאסור ליתן לקטן לשחוט לכתחלה אפי' להאכילה לכלבים משום תקלה שמא יבאו לאכול ממנה. ואילו משום שמנבל הבהמה לא אסרו. ע"ש. וע' בלחה"פ סק"ג. וצ"ע.]

נב

נב) אבל להאכילו לעכו"ם שאינם עבדיו לכאו' נראה דאסור. דהא מתנה כמכר. כמש"כ לעיל (ס"ק כח) בשם הגמ"י וב"י והאחרונים. וכבר כ' הפר"ח (סק"ג) דאף דמתנה כמכר והו"ל סחורה. מ"מ להאכיל לפועליו עכו"ם לא מחזי כסחורה. ואע"פ שפסק הזבחי צדק סק"ז שאסור לקנות ד' טמא בשביל פועליו עכו"ם. ואילו הכא משרא קא שרי. וע"כ דשאני הכא שכוונתו לנחור לצורך העור. ואינו עושה במיוחד לצורך פועליו. וא"כ י"ל דה"ה כשנותנו במתנה לעכו"ם. הא ליתא. דשאני לצורך פועליו עכו"ם דעכ"פ יש מתירים. הש"ך והפר"ח ועוד אחרונים. (ועמ"ש לעיל ס"ק יב). אבל גבי מתנה דלכ"ע הויא כמכר נראה שאין להתיר. ותמיהני על הכנה"ג הגה"ט אות ט שכ' "דכ"ש כשרוצה להאכיל הבשר לעכו"ם שאינם עבדיו דשרי". דק"ו פריכא הוא. וצ"ע. ובזבחי צדק השמיט לשון זה. ויפה כיון.

נג

נג) קצבים ששוחטים את הבהמות בעצמם ומנבלים אותם לכתחלה כדי למכור לעכו"ם לבלתי פרוע פרע שכר השוחטים והגאבילה. איסורא קא עבדי. וראוי לב"ד להתרות בהם לבל יעשו עוד כן ואם יתנו כתף סוררת ראוי לנדותם ולהענישם עד שישובו מדרכם הרעה. שו"ת מהר"ם די בוטון סי' ל'. והובא בכנה"ג הגה"ט אות ז. לחה"פ סק"ג. זבחי צדק ס"ק ל"ו. גם בשלחן גבוה (סי' א ס"ק לב) הביא דברי כנה"ג הנ"ל. וכ' שכן נהגו להחמיר בעירו אדריאני שאף הבהמות דקות ששוחטים אותם למכרם לעכו"ם שוחטים אותם בסכין בדוק ונותנים שכר השוחט. אלא שאף שנוהגים תמיד להצריך ב' שוחטים עומדים בעת השחיטה כאן די בשוחט אחד. ע"ש. וע' שו"ת חות יאיר (סי' קעא).

נד

נד) העושים סחורה בד' האסורים ועוברים על איסור זה. צריך למחות בידם. ולא אמרינן מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים. שכיון שהוא איסור תורה. בדאו' לא אמרינן מוטב שיהיו שוגגים וכו'. ערוך השלחן ס"ק כח. ואינו מדוייק דהא קי"ל (בביצה ל.) דאף בדאורייתא אמרי' מוטב שיהיו שוגגים וכו'. וצ"ל דכוונתו דהוי כמפורש בתורה כיון דכתיב ושקץ "יהיו" לכם. ודרשינן בהוייתן יהו (פסחים כג.) ובאיסור שמפורש בתורה לא אמרינן מוטב שיהיו שוגגים כדאי' באו"ח (סי' תרח ס"ב). וכ"כ בנידון זה בשו"ת טוב טעם ודעת תליתאה (סי' ז). אבל לפע"ד ג"ז אינו. הואיל ובמחלוקת היא שנויה. ולהרבה פוסקים אסמכתא בעלמא הוא. אכתי אמרינן בהו מוטב שיהיו שוגגין ולא חשיב מפורש בתורה אלא היכא דזיל קרי בי רב הוא. וכמש"כ בעניותי בשו"ת יביע אומר ח"א (חאו"ח סי' מ אות יט) עש"ב מילתא בטעמא. וכן ראיתי בנ"ד בשו"ת הרמ"ץ (חיו"ד ס"ס נב) שכ' שאע"פ שהעלה דאיסור סחורה בד' האסורים הוי מדאו' מ"מ לא מקרי ד"ז מפורש בתורה וא"כ אין למחות ביד העושים כן דקרוב הדבר שלאישמעו ומוטב שיהיו שוגגין וכו'. ע"ש. וכ"כ בתפארת ישראל (פ"ז דשביעית). ומ"מ נראה שיש למחות בידם מטעם אחר. שכ' המג"א (סי' תרח סק"ב) בשם סמ"ק. שבעבירה שבגלוי יש למחות משום חילול ה' ח"ו. וכ"כ בשו"ת יד יוסף דייטש (ס"ס פב). ע"ש. גם בשו"ת טוטו"ד שם כ' טע"ז משום דבפרהסיא כשיראו אחרים שאינם מוחים יאמרו מדשתקו רבנן ולא מיחו ש"מ דניחא להו וכו'. ע"ש.

נה

נה) עיר שיש שם בית מטבחיים. ולפעמים יש דרישה רבה מהעכו"ם לספק להם בשר. והשוחט אינו בנמצא. והיו נוהגים שם טבחי ישראל לומר לעכו"ם לנחור בהמות שלהם והפועל הגוי עוסק במכירת הבשר לעכו"ם. ונשאל ע"ז החת"ס ח"ו (סי' כד). אי שפיר טבדי. והעלה לאסור בפשיטות. וסיים. ומה שנ"ל פשוט להיתר גמור וכן הורתי זה כמה שנים למכור הבהמה לעכו"ם מכירה גמורה כהלכתה בכסף ומשיכה, ומה שירצה הגוי יעשה. והישראל מוכר לו ביוקר באופן שלא ישאר ריוח לגוי רק של בני מעיים כדרכו בכל יום, ואז אע"פ שהגוי ינחור וימכור הנו"ט. מה בכך בשלו הוא עושה. וכ"כ בשו"ת שבט סופר (חיו"ד סי' יט). וע"ע בשו"ת דעת כהן (סי' נח).

נו

נו) ומיהו אם היה הנכרי עושה כן בבית הישראל המוכר. והמוכר עומד ע"ג ומקבל את המעות וניכרים הדברים שהוא רק הערמה בעלמא. העלה הגאון מהרש"ק בשו"ת טוטו"ד תליתאה (סי' ב) לאסור דקי"ל הערמה בדאורייתא אסור. גם בס' גילוי דעת (סי' ס סק"ז) העלה לאסור הערמה. בכה"ג. הואיל ולרוה"פ איסור סחורה מה"ת. ע"ש. וכיו"ב כ' בשו"ת זרע אמת ח"ב (סי' לה). וע"ע בשו"ת רעק"א מה"ת (ס"ס לב). אבל בשו"ת התעוררות תשובה ח"ב (ס"ס עה) כ' בנידונו שגם אם נחוש משום הערמה. הרי להרבה פוסקים איסור סחורה בנו"ט הוי רק מדרבנן. והערמה בדרבנן שרי. ע"ש. וכ"נ בשו"ת נוב"ת (סי' סג). גם יש להעיר ממ"ש כמה פוסקים אחרונים דהערמה בדאורייתא נמי שריא. ומהם בשו"ת בנין עולם (חאו"ח סי' כא) שדחה ד' התבואות שור האוסר בזה. ע"ש. וכן בשו"ת חת"ס (חאו"ח סי' סב וקיג). ובשו"ת מהר"ם שיק (חאה"ע סי' יא). ובשו"ת מים חיים ראפפורט (סי' ח). ואכמ"ל. ומכ"ש לפמש"כ לעיל (ס"ק יט). שיש להתחשב עם הסברא של הפו' דס"ל דאיסור זה הוי מדרבנן. א"כ הו"ל כס"ס לקולא. וי"ל. ועכ"פ בהערמה גלויה לכל יש להחמיר. והדבר מסור לפי ראות עיני המורה הוראה לראות איזה דרך ישכון אור. וכמ"ש בתשו' רעק"א שם. וע' בשו"ת הרמ"ץ (ס"ס נב). ובשו"ת שערי צדק (חיו"ד סי' קיא). ובשו"ת מאזנים למשפט (ר"ס יז).

נז

נז) מותר לנחור בהמה מסוכנת למכור בשרה לעכו"ם כשאין שם שוחט. שהואיל ואף אם יום או יומים תעמוד. סופה למות מאליה ויצטרך לעשות סחורה בנבלתה שנזדמנה לו. מש"ה גם עכשיו נידון כנזדמנה לו נבלה. ומותר לנחרה כדי שלא יפסיד הרבה בפחות דמים של בשר בהמה שמתה מאלוה. שאף הגוים מתעבים אותה אלא ע"י הדחק. שו"ת פני אריה (סי' סה). פתחי תשו' סק"ו. זבחי צדק ס"ק מ. וכ"כ בשו"ת חת"ס (חיו"ד סי' קג) שמעשים בכל יום באווזות הפטומות כשמגיעים לסכנה. היהודים תוחבים סכין בצוארם להציל מהפסד ואין פוצה פה ומצפצף. ע"כ. והוא כד' הפני אריה הנ"ל.

נח

נח) ונראה שלא הותר באופן הנ"ל אלא בדרך נחירה או תחיבת סכין בצואר. אבל דרך שחיטה כשרה בסכין פגומה. או ע"י שהייה דרסה וחלדה ואפי' הגרמה אסור שמא יבאו לאכול ממנה הואיל ואינה ניכרת ע"י זה. משא"כ בנחירה וכמ"ש הפר"ת לעיל (סי' כח סק"ג) גבי השוחט וצריך לדם נוחר או מעקר. דדוקא קאמר. ולא ישחט ע"י שהייה דרסה או הגרמה, שמא יבא לאכול ממנו. ע"ש. והוסיף בזבחי צדק (שם ס"ק פג) דאף בסכין פגומה לא מינכר. ע"ש. וכן מפורש להדיא בשו"ת בית יעקב (סי' מב) דנוחר או מעקר דוקא קתני דחיובא הוא לעשות כן ולא בדרך שחיטה ע"י סכין פגומה דחיישי' לתקלה. ע"ש. וע' בשו"ת חוות יאיר (סי' קעח) ושו"ת שבט סופר (סי' יט).

נט

נט) בהמה חיה ועוף שנטרפו מותר לנוחרם ולמכור בשרם לעכו"ם כיון דבלא"ה טריפות הם ומעיקרא לאו לאכילה קיימי. ולא אמרינן דצריך למכרם חיים או שחוטים כהוגן. שו"ת נשאל דוד כת"י הובא בלחה"פ סק"ג. ודע שאין זה סותר דברי הפני אריה הנ"ל (ס"ק נז) שלא התיר במסוכנת אלא כשאין שם שוחט. דשאני התם שאפשר שישחטנה כדת ותפרכס כדת ותמצא כשרה. אבל כאן שכבר נטרפה הבהמה ואסורה לישראל אין חשש במה שנוחרה ומנבלה בידים. והזבחי צדק ס"ק מא עשה מחלוקת בזה בין ה' נשאל דוד והפני אריה הנ"ל ולכן סיים דהמחמיר לשחוט הטרפה כהוגן תעב"ט. ולפע"ד אין צורך בזה דמר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי. והרי הוא כמבואר. וע' לעיל בהרמ"א (סי' נז סי"ח) גבי ספק דרוסה, שלא ימכרנו חי לעכו"ם אלא ימיתנו קודם שמא ימכרנו לישראל. ונשאל ע"ז הנוב"י מה"ת (סי' יג), דהא אסור לעשות סחורה בד' האסורים. וא"כ מי שיש לו טרפה בתוך ביתו שיכול למכרה לעכו"ם דהא נזדמנה לו. איך יהיה רשאי לנבלה להוסיף עליה איסור נבלה. והשיב. דאיברא לשון "ימיתנו" משמע שלא בדרך שחיטה קאמר. וה"ט דשמא לא יזדמן לו עכו"ם כ"כ מהר וחיישינן דילמא אתי למיכל נבלה. משא"כ כשהמיתו שלא בדרך שחיטה לא אתי נידי תקלה. ע"ש. וע"ע תבואות שור (סי' כג ס"ק כו). ומינה דאף בספק טריפה יש יותר לנוחרו ולהמיתו שלא בדרך שחיטה. וה"ה לודאי טרפה. (ולא אמרינן שאני ודאי טריפה דחמיר ולא אתי לזלזולי. ועי' תוס' סוטה ז. ובכ"ד). ודלא כהזבחי צדק. ועמ"ש בשו"ת שם אריה (חיו"ד סי' כו) ד"ה ובאמת. בשם הנוב"י וי"ל ע"ד.

ס

ס) עגל תוך ז' ימים ללידתו אסור לנוחרו ולמכור הבשר לעכו"ם (כשהוא חס על החלב של הפרה שלא יינק אותו העגל). משום דהו"ל מכוין לעשות סחורה בד' האסורים. ומ"מ מותר לשוחטו כראוי ולמכור את בשרו לעכו"ם (כשיש לו צורך בחלב כנ"ל). ואפי' הוא ודאי בחודש השמיני מותר. משום דרוב ולדות הם בני קיימא ורבנן הוא דגזור ובאיסור דרבנן לא שייך דין איסור סחורה. לבושי שרד (סי' א). הובא בפתחי תשו' סק"ו. ובשו"ת לבושי מרדכי ח"א (חיו"ד סי' סו) וזבחי צדק ס"ק מב. ומה שאסרו לנוחרו. אע"פ שהוא אסור באכילה. מ"מ לא דמי לבהמה שנטרפה שמותר לנוחרה (כנ"ל ס"ק נט). דשאני הכא שכאשר ישהה ז' ימים יחשב לבר קיימא. ולכן בכשרותו הוא עומד. ואסור לנבלו. משא"כ כשהבהמה טרפה כבר אין לחוש לנוחרה. וע' בשאילת יעב"ץ ח"ב (סי' נז) שכ' בכה"ג דישחט בלא ברכה. ועי"ז יהיה היכר שלא יבאו להתיר הבשר לאכילה. ע"ש. ומצאתי בשו"ת מהרי"א הלוי ח"א (סי' נו) שנשאל ע"ד הלב"ש הנ"ל דס"ל דשחיטה עדיפא מנחירה. ואילו הנוב"י (סי' יג) ס"ל דנחירה עדיפא. וחילק ג"כ כמש"כ. דעגל תוך ז' ימים שאפשר שיבא לידי כשרות כשישלים ז' ימים. אם ינחור אותו יש בו משום בל תשחית ג"כ. ע"ש. וע' חזון נחום (סי' נו).

סא

סא) לקנות לכתחלה עגל תוך ז' ימים כדי לשחטו ולמכרו לעכו"ם. לפי הטעם המבואר לעיל דהוי מדרבנן. משום דרוב ולדות הם בני קיימא. יש להתיר גם לכתחילה. אולם מהר"ש גאנצפריד בתורת זבח (ס"ס ה) כ' שאין להתיר בזה אלא בדיעבד שהוא שלו. והו"ל כנזדמנו לו ומשום הפסד החלב. הלא"ה אין להתיר ע"ש. ובדרכי תשובה ס"ק לז הביא שרבים מתירים אף לכתחלה ע"ש. וע' בסמוך בדין ספק איסור. וכ"ש בזה שאפשר להקל.

סב

סב) איסור שעיקרו שנוי במחלוקת ונאסר מספק אם מותר לסחור בו. הנה מהרש"ל ביש"ש (פ' אלו טריפות סי' קכב) כ' בדין דג ברבוט"א שנחלקו בו הגאונים אם הוא דג טמא או טהור. ומסיק דמ"מ שמע מגדול א' שמותר להסתחר בו. אע"פ שאסור לעשות סחורה בד' האסורים. דשאני הכא שהרבה גאונים התירוהו אף באכילה בסחורה מיהא יש להתיר. ע"כ. וכ' הכנה"ג הגה"ט אות י שמכאן סמך למ"ש ה' פני משה (סי' ג) דהדג הנקרא מורונא אע"פ שאסור באכילה לד' קצת פוסקים מותר להסתחר בו. ע"כ. ומ"מ י"ל דשאני התם דמעיקר דינא שרו אף באכילה לדעתם ז"ל. מש"ה בסחורה מיהא שפיר דמי דאינהו מיכל אכלי וכו'. אבל בספק איסור דאו' ממש יש מקום להחמיר. איברא דהמל"מ (פ"ח מהמ"א הי"ז) האריך למעניתו בזה. ותלי להאי מילתא אם איסור סחורה מה"ת שאז אסור גם בספק משא"כ אם הוא מדרבנן. ומסיק דאיסור סחורה מה"ת וספק ג"כ אסור בסחורה. ע"ש. וע"ע בשו"ת חקרי לב (סי' קמא דרי"ח ע"ב) שהביא מ"ש בס' באר יעקב סי' זה להתיר בספק נו"ט. וכ' לדחותו משו"ת פני משה סי' ג שאסר גם בספק איסור. ושכן מסקנת המל"מ. "ולא היה אדם שערער" ומ"ש הבאר יעקב ל"ר מהפנ"מ שהתיר במחלוקת פוסקים. שאני התם דהרוב מתירים גם באכילה וכו'. אבל בספק שקול גם בסחורה אסור. ע"כ. והסכים עמו נכדו מהר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ביד (סי' טז) ובס' רוח חיים (כאן סק"ב). אולם לא משמע כן בס' שלחן גבוה (סי' קיז) והובא בשו"ת חסל"א אלקלעי (סי' ט). שכ' בדג הנקרא מורונא שנחלקו בו הפו' אם הוא דג טהור. נראה דמותר להסתחר בו משום דאיכא ס"ס. שמא הלכה כהמתירין ושמא הל' כמ"ד דאיסור סחורה בד' האסורים מדרבנן. ובספיקו אזלינן לקולא. ע"ש. ונראה דמיקל בספק איסור. משום הס"ס הנ"ל. גם בס' בית דוד בסימן זה ס"ק כא כתב שאף להחוששים לד' הרי"ף והרמב"ם וסיעתם לאסור בחדש. מותר להסתחר בו. כמו דג ברבוטא. שכ' רש"ל להקל לסחור בו. וכן בשו"ת באר יעקב התיר לסחור אפי' אי דעה אחת מתירו. ע"ש. וע"ע בשו"ת לחם שלמה (ס"ס קיז) שכ' לצרף. סברת ה' באר יעקב הנ"ל. וע"ע בשו"ת רעק"א (סי' עד) בד"ה והנה. ובד"ה א"כ. ע"ש. ובשו"ת מהרש"ם ח"ד (סי' מה) ג"כ כ' להקל. (וע' בשו"ת יביע אומר ח"א (חיו"ד סי' ה' אות יב) בענין ס"ס בידים.) ומ"מ המיקל יש לו ע"מ שיסמוך הואיל וד' הרבה פו' דאיסור סחורה מדרבנן (כנ"ל ס"ק יט). והוי ס"ס. והמחמיר תע"ב.

סג

סג) אסור להתעסק במסחר בדברים האסורים אפי' ע"י רבים, ולא אמרינן דרבים מדכרי אהדדי. דלא כהרב השואל שעלה על דעתו להקל מטעם זה. וכן העלה בשו"ת שואל ומשיב תנינא (ח"ג סי' נז). ובשו"ת מהר"ש גרינפלד ח"א (סי' כ) ע"ש. וע"ע בשו"ת דבורי אמת (סי' יג דמ"ד ע"ד). ובשו"ת מהרש"ם ח"ד (סי' מה). ובשו"ת לבושי מרדכי ח"א (חיו"ד סי' עא). ע"ש.

סד

סד) מי שנזדמנו לו בהמות חיות ועופות טמאים עם טהורים במחיר זול. ואין המוכר רוצה למכור הטהורות לבד אלא הטמא והטהור יחדיו. ועיקר מחשבת הקונה היא על הטהורות. דעת הפר"ח סק"ד דנא חשיב כנזדמנו לו. כיון דהוי דרך מקח וממכר. ושכן ד' הרמ"ע מפאנו בתשו' (סי' ל). ע"ש. וכ"כ בשו"ת שדה הארץ ח"ג (סי' ב). ובשו"ת טוב טעם ודעת תליתאה (סי' ה). וע"ע בשו"ת מהר"ש ענגיל ח"ז (סי' צז). אולם ד' הט"ז סק"ד דבמקח וממכר נמי הוי כצידה שכ' הטור שאם צד טמאים עם טהורים מותר. ומשמע שאע"פ שבכוונה הוא צד את הטמאים ג"כ. כיון שעיקר כוונתו על הטהורים וא"א לצודם לבדם אלא עם הטמאים מותר. וה"ה בדין מקח וממכר. ע"ש. וכן דעת הפרי תואר סק"ה. דמו"מ דמי לצידה ואין כל חילוק ביניהם. וכ"כ בלחה"פ סק"ג. ובל"י סק"ה. וזבחי צדק ס"ק מד. וכ"כ בס' אבני צדק סק"א בשם שו"ת מהר"י באסאן (סי' ג) ודלא כהפר"ח. ע"ש. ובערוך השלחן (סוף ס"ק יח) כ', כשקונה ישראל מגוי עופות טהורים ואין הגוי רוצה למכור אא"כ יקנה ממנו גם הטמאים ביחד י"ל דהוי כנזדמנו לו ומותר כנלע"ד. ויש להתיישב בזה. ע"כ. ושוב אח"כ (בס"ק כו) הביא מחלוקת הט"ז והפר"ח הנ"ל והסכים להתיר כהט"ז. ע"ש. וכן מוכח להקל בשו"ת נוב"י מה"ת (סי' סב). וכן פסק בשו"ת מהרש"ם ח"א (סי' קכו). וע"ע בסמוך.

סה

סה) החוכרים חצרות וכפרים מן השרים ונמצאים שם בהמות טהורות וטמאות בכלל החכירות. ובמשך כל הזמן היהודים החוכרים מגדלים את הבהמות טמאות להאכיל לפועלי השר העכו"ם. כ' הב"ח שאין לזה כל מקום להיתר. וכל העוסקים בזה לא ראו סימן ברכה מעולם. וכן ד' הרמ"ע בתשובה סי' ל. ש"ך ס"ק יד. פר"ח ס"ק יד. ואע"פ שעיקר כוונת החוכרים על ההיתר. והאיסור אינו אלא טפל מ"מ אין להתיר לדעתם ז"ל. דס"ל כהפר"ח הנ"ל (בס"ק סד) שבדרך משא ומתן לא חשיב כנזדמנו לו דשאני לן בין מו"מ לצידה. אולם הט"ז סק"ד כ' ללמד זכות על החוכרים הללו. שכיון שעיקר כוונתם בשעת השכירות על שאר בהמות הטהורות. והטמאות טפלות להם. אין איסור בזה, דחשיב כנזדמנו לו. ואין חילוק בין מו"מ לצידה. וכן ד' הפר"ת ולחה"פ ובל"י וזבחי צדק. כנ"ל בס"ק הקודם. וכן בשו"ת מקום שמואל (ס"ס עז) הסכים לד' הט"ז. ושכן נהגו בכל מדינות ליטא ורוסיא וואלין ואין פוצה פה ומצפצף. ע"ש. וכ"כ בשו"ת יריעות שלמה (ס"ס יט). וכ"נ ד' הנוב"י ומהרש"ם וערוך השלחן. המובאים בס"ק הקודם. וכן דעת ה' ערך שי. ואע"פ שבשו"ת זרע אמת ח"ב (סי' לה) הביא מחלוקת הב"ח והט"ז, וכ' שיש להחמיר בזה כהב"ח הואיל ואיסור סחורה בד' האסורים הוא מדאו'. ומה גם שדברי הט"ז בזה תלויים על בלימה וכמ"ש הפר"ח. ונ"ל דאף הט"ז לא למעשה אמרו אלא ללמד זכות על מנהג החוכרים בזה. ע"ש. מ"מ נראה דהמקילים יש להם ע"מ שיסמוכו. וע' עקרי הד"ט (סי' יז אות ה). ובס' צמח צדק מליבאוויטש בפסקי דינים (דרי"ד ע"א).

סו

סו) אולם מה שהתירו הט"ז וסיעתו דבר זה גם בחזירים. תמה ע"ז בשו"ת יריעות שלמה (ס"ס יט) מד' התוס' פסחיס (כג.) שכ' להדיא דאפי' נזדמנו לו או נפלו לו בירושה. אסור בחזירים. וג"כ קם בארור ע"ז במגדל חזירים. ולא מצאנו חולק ע"ז. ולכן ד' הט"ז צ"ע. ע"כ. אכן כבר נתבאר לעיל ס"ק לד דהארחות חיים והרמ"א חולקים על תי' התוס' בזה וס"ל דאין חילוק בזה בין חזירים לשאר בהמות טמאות. ואע"פ שהם סוברים שאסור להשהות דברים האסורים כדי להשתכר בהם. היינו באופן שיוכל להפטר מהם מיד. אבל כאן כל יומא ויומא חשיבי נזדמנו לו. שא"א בלעדם. וגם בתשו' זרע אמת (סי' לה) פשיט"ל דמהני טעמו של הט"ז לגבי איסור גידול חזירים. ע"ש. וכבר מצאנו להתוס' והמאירי שתירצו תי' אחר על קושיתם שם דנ"מ למיקם בארור כשהוא עושה בהם סחורה. ולא באופן שנזדמנו לו. ע"ש. ובלא"ה הרי כ' הט"ז שם דאיסורא לא ניח"ל למקני וכו' ע"ש. וכ"כ בשו"ת נהרי אפרסמון (ס"ס קלד) ע"ש.

סז

סז) בעלי חנויות מכלת שמחזיקים אצלם גם דגים טמאים וכיו"ב למכרן לעכו"ם. נראה שאין כל מקום להתיר להם. אע"פ שעיקר כוונתם למשוך ע"י זה רגלי העכו"ם לחנותם לקנות מצרכים כשרים. כי בלעדי הדברים האסורים. הם נמנעים בכלל לבקר בחנויות היהודים. ופונים לחנויות של הגוים. מ"מ לא דמי כה"ג לנזדמנו לו דגים טמאים וטהורים ביחד. שהרי הדברים האסורים נמכרים לבדם ג"כ. והמעיין יראה שגם טעמי ההיתר של הט"ז (הנ"ל ס"ק סה) אינם שייכים בזה. וכ"כ בפשיטות בשו"ת חיים ביד (ר"ס טז). ולאפוקי ממ"ש בערוך השלחן ס"ק כז. ללמד עליהם זכות עפ"ד הט"ז. שכיון שעיקר העסק בשביל ההיתר, ומוכרחים להחזיק גם את האיסור. כדי להרגילם לבא. הו"ל כצד דגים טמאים עם טהורים וכו'. ע"כ. והרואה יראה שאין דבריו מוכרחים. ומה גם דהט"ז נ"ט ג"כ דאיסורא לא ניח"ל למקני. וכאן הרי הוא קונה דברים אסורים ומביאם לחנותו. וכן מוכח להדיא לאסור בשו"ת מהר"ם שיק (סי' קלז) ויובא בעז"ה לקמן ס"ק עא. וכן ראיתי בשו"ת יד יצחק ח"א (סי' קל) שנשאל ע"ז ממש מרב א'. וכ' לדחות הוראת מי שהתיר בזה (מטעם הערוה"ש). וכמש"כ וסיים שהמתיר בזה בא לפרוץ פרץ לטהר את השרץ. ע"ש. וכן מתבאר בשו"ת מהרש"ג (חיו"ד סי' כ) ובשו"ת לבושי מרדכי ח"א (סי' סח) ובמה"ת (סי' נג). ע"ש. וכ"כ בשו"ת מהרי"ץ דושינסקי (סי' סו). וכן ראיתי בדרכי תשובה ס"ק מו שהביא ד' הערוך השלחן ודחאו ע"פ דברי ה' יד יצחק הנ"ל. גם הלום ראיתי בשו"ת משפטי עוזיאל מה"ת (חיו"ד סי' טו) שהביא ד' הערוך השלחן, ופקפק על דבריו כאמור. ע"ש. ובאמת שכן נראה עיקר לאסור. ודלא כהערוך השלחן.

סח

סח) אסור לגדל ארנבות חיים בבית כדי להוציא מהם ולדות או לשחוק או לגדלם בשביל העורות, דדוקא אותם עופות המדברים שמגדלים אותם לנוי התירו לגדלם ולהסתתר בהם (וכמ"ש בכה"ח לעיל סק"ה). מפני שרוב בנ"א מגדלים אותם לנוי. והו"ל כסוסים. משא"כ הארנבות שרוב בנ"א מגדלים אותם לאכילה. שו"ת חסד לאברהם אלקלעי (חיו"ד סי' ט דפ"ח ע"ב). זבחי צדק ס"ק מג. גם בשו"ת לבושי מרדכי מה"ת (חיו"ד סי' נ) השיב לאסור לעשות סחורה בארנבות חיים. [ושם הביא ד' הפני יהושע פסחים (כג.) שכ' דמחיים ליכא איסור סחורה. דאיסור טמאה אינו מתחיל מחיים דאית ביה משום אבר מן החי. ואמה"ח מותר בהנאה. ותמה עליו מדתניא (חולין קא.) אמה"ח אינו נוהג אלא בטהורים וכו'. ע"ש. והנה גם בשו"ת מהרש"ם ח"ד (ס"ס מה) נשאל בקושיא זו ע"ד הפנ"י. וכ' דיפה תמה הרב השואל. ע"כ. וקדמם בזה בשו"ת רעק"א תנינא (סי' לב). וכן הקשה בשו"ת חתן סופר (סי' נ) וע"ש. וע"ע בשו"ת בית שערים (סי' קצח דקי"ב סע"ד). ע"ש.] וע' בפר"ח סק"ב שכ' שמותר לגדל ארנבות ושפנים לעורות אע"פ שהם עומדים לאכילה. אלא שסיים, והב"י כ' בשם תשו' הרשב"א להחמיר. וראוי לחוש לסברתו. ע"כ. וע' בינת אדם (סי' סד). וע' לעיל בכף החיים סק"ד.

סט

סט) הנותן מעות לגוי להתעסק בהם. והגוי מסתחר בביתו או בחנותו גם בדברים האסורים. והריוח לאמצע. יש מתירין בזה הואיל ואין הישראל נמצא עם הגוי כלל בשעת משאו ומתנו. ואין לחוש שמא יאכל מהדברים האסורים. והעכו"ם בדידיה קא טרח. שו"ת דבר משה (חיו"ד סי' יג) בתשובת מהר"ר שם טוב בר"י צבי ז"ל. וכ' שם שהסכים עמו רבו מהר"מ מבילוגראדו. והסכים עמו שם (סי' יד) הגאון המחבר. וע"ע בסי' טו. וכ"כ בשו"ת חסל"א אלקלעי (ס"ס ט). ובשו"ת אשדות הפסגה (ס"ס ד). ובשו"ת עמק המלך (סי' פא). שיו"ב סק"ז. זבחי צדק ס"ק מה. אולם מד' פוסקים רבים נראה לאסור. ומהם בתשו' הרמ"ע מפאנו (סי' ל). דבר שמואל אבוהב (סי' קמד). חות יאיר (סי' קמב). חת"ס (סי' קד קה קו). אמרי אש (סי' נ). מהר"ם שיק (סי' קלו קלח). ברית יעקב (ס"ס מג). זר"א ח"ב (סי' לה). בארות המים (סי' ה). ויאמר יצחק (סי' ע). ובתשו' יביע אומר כת"י הארכתי בדין זה בס"ד. והבאתי מלבד הנ"ל דברי שאר האחרונים המדברים בזה. וביניהם שו"ת זרע אמת ח"ג (סי' צד). שצידד להתיר ע"פ ס"ס שמא הלכה כמ"ד דאיסור זה מדרבנן שמא יבא לאכול ממנו. וממילא בכה"ג אין לחוש. ואת"ל דאיסור זה מה"ת שמא לא נאסר אלא מטעם גזירה זו. וכמ"ש כן בתשו' הרשב"א ולכן אין כח בידינו לאסור. ע"ש. והנה אע"פ שיש דוחים סברא זו האחרונה. דאת"ל דהוי איסור תורה הא לא דרשינן טעמא דקרא. וכמ"ש החת"ס (סי' קה). ובשו"ת שם אריה (סי' כו. דל"ז רע"ב). מ"מ דעת אחרונים רבים דה"ט משום גזרה דאתי למיכל מיניה אף דהוי מדאו'. וכמ"ש בשם אריה שם בשם התוי"ט וט"ז ופר"ח ע"ש. וכן מפורש בפמ"ג (סי' פד שפ"ד ס"ק יח) דאיסור סחורה הוא מה"ת שמא יבא לאכול ממנו. ע"ש. וכ"כ בשו"ת חקרי לב ח"א (סי' קמג). וכ"כ בס' שמן המשחה (דקכ"ט ע"ג). והביא דוגמאות לזה. ושכ"כ מהרח"ש ח"ג (סי' טז) ושי למורא (סי' יז). ע"ש. וכ"כ בשו"ת יריעות שלמה (ס"ס יט). וע' שד"ח (מע' א כלל קכא). ואכמ"ל. גם יש פוסקים דס"ל דאף בדאו' דרשינן טעמא דקרא. ועמש"כ בשו"ת יביע אומר ח"ב (חיו"ד סי' ט). אות יב). ואין להאריך. ומ"מ בעל נפש יחמיר בזה לכתחלה. וה' יזמין פרנסתו בהיתר. וכ"כ זר"א שם.

ע

ע) ומיהו אם הישראל יושב עם הגוי שמתעסק בדברים האסורים בחנות א'. אע"פ שכל אחד עוסק בסחורה אחרת. ולא קרב זה אל זה. מ"מ הואיל והוא עמו במחיצתו יש לאסור דחיישינן שמא יבא לאכול ממנו. ואף לדברי המתירין יש להחמיר בזה שו"ת חסל"א (ס"ס ט) זבחי צדק ס"ק מה. ובשו"ת אשדות הפסגה (ס"ס ד) צידד להתיר. ונראה שאם עשו מחיצה בינתים יש להתיר מעיקר הדין. אלא דיר"ש יחוש לעצמו כנ"ל. ותעב"ט.

עא

עא) מי שיש לו חנות משקאות חריפים. ונגש גוי ופתח חנות משקאות סמוך לו. ומוכר עם זה בשר חזיר ודגים ועופות טמאים. וע"י זה ממשיך את כל הגוים לבא אצלו. ומונע פרנסת הישראל. ורוצה היהודי לקחת נכרי אחד שימכור בחנותו בשר חזיר והריוח לגוי בלבד. יש לאסור בזה הואיל והוא בביתו של ישראל. ויש בזה גם משום מראית העין (ע' ש"ך סק"ב). ומ"מ כשיש היזק בזה ליהודים רבים שיש להם חנויות כנ"ל. יש עצה לתלות לוח על פי החנות ויהיה רשום הפירמא על שם הגוי שהוא מוכר בשר חזיר ושיש לו רשיון מהמלכות על כך. והיהודי יהיה מרוחק מהגוי כל מה שאפשר וטוב שיעשה מחיצה בינתים. ועי"ז אין לחוש גם למראית העין. כ"כ בשו"ת מהר"ם שיק (סי' קלז). ולפע"ד יש להקל באופן זה גם ליחיד. ולא רק לרבים. כיון שבלעדי זאת יש הפסד בעין להמוכר משקאות. וכ"נ בשו"ק מהר"ם שיק (סי' קלח). והנה אע"פ שבשו"ת תשורת שי ח"א (סי' תקמא) כתב להקל אף בלי הפירמא, משום שאין לגזור גזרות מדעתינו. אף בדין מראית העין. וכמ"ש הפר"ח בכ"ד. [וע"ע רב פעלים ח"א בהשמעה שבראש הספר] ע"ש. מ"מ נכון לחוש לד' מהר"ם שיק. וכן הובאו ד' המהר"ם שיק להלכה בשו"ת יד יצחק ח"ב (סי' קעב) ובשו"ת לבושי מרדכי מה"ת (סי' נה). וכן בשו"ת מהר"ם בריסק ח"א (סי' קג) מקיים ד' המהר"ם שיק. ע"ש. וכ"כ בשו"ת זכרון יהודה ח"ב (ס"ס מב). וע"ע בשו"ת נטע שורק (ס"ס מא). ובשו"ת מהרש"ג (סי' כ). ובשו"ת נהרי אפרסמון (ס"ס קלד) ובשואל ומשיב תנינא (ח"ג סי' סה). ובשו"ת פקודת אלעזר (סי' פט).

עב

עב) פועל ישראל העובד אצל גוי שמסתחר בדברים האסורים ואין לו כל חלק בהם ואינו נוטל רק שכר פעולה. וכן פקיד העובד אצל סוחר עכו"ם, כנ"ל. הנה בשו"ת קול אליהו (חיו"ד סי' כז) כ' בפשיטות לאסור משום עושה סחורה בדברים האסורים. ולעומתו הביא בשו"ת חסל"א אלקלעי (ס"ס ט) בשם שו"ת עין משפט חיו"ד סי' א' שהאריך למעניתו בזה. והעלה שבפועל אין איסור סחורה בד' האסורים. כיון שאין לו שום קנין באיסור עצמו. וכ' החסל"א שהואיל והדבר שנוי במחלוקת אין ביכלתו להחליט להיתר באיסור דאו' לרוה"פ. ע"כ. וע"ע בס' זכור לאברהם (יו"ד מערכת ס). גם בשו"ת נטע שורק (סי' מ) כ' שהוא מחלוקת בין החת"ס שאוסר בזה לבין הגאון שואל ומשיב שמתיר. וכ' שאינו מכריע הדין עם מי ע"כ. [ודברי החת"ס הם בסי' קו. ודברי השואל ומשיב הם במה"ק (ח"ג סי' קכב) ובמה"ת (ח"ג סי' נז). ע"ש.] וע' בשו"ת מהרש"ם ח"א (סי' קכו) שכ' לדחות דברי הג' בית שלמה (סי' קצב) שאסר בזה, והוא ז"ל העלה בכחא דהיתרא ע"ש. וכן ראיתי להגרש"ק בשו"ת טוטו"ד תליתאה (באמצע סי' ה) שכ' בפשיטות להתיר בפועל. ע"ש. וכן בזבחי צדק ס"ק מו אחר שהביא ד' החסל"א הנ"ל. כ' להכריע להיתר כד' העין משפט מאחר שהוא האריך בדבר והרבה בראיות להתיר. ואילו ה' קול אליהו שאסר לא הביא שום ראיה לזה רק כ"כ בפשיטית ע"כ. וכ"כ להקל מהר"י דייטש בשו"ת יד יוסף (סי' פג) ובשו"ת מצות כהונה (ס"ס לו). וכ"כ בשו"ת יריעות שלמה (ס"ס יט) להקל בכל דברים האסורים (חוץ מחזירים) ושכן ד' הרמ"ע מפאנו. ע"ש. וע' בשו"ת האלף לך שלמה (חיו"ד סי' קפח) ובשו"ת ברית יעקב (ס"ס מג). ובשו"ת לבושי מרדכי ח"א (סי' סז). ובשו"ת ישכיל עבדי ח"ב (חיו"ד סי' ח אות ד). ובשו"ת דעת כהן (סי' נז). ובשו"ת לבוש מרדכי עפשטיין (סי' כג). ע"ש. ונראה עיקר כדעת המתירים בפועל ופקיד. [מכ"ש כשהדברים הטמאים סגורים בתיבות שיש להקל אף להמחמירים כמ"ש בשו"ת יד שלום (סי' יב). וע"ש] וכ"מ בחי' מהר"ם חלאוה פסחים כג. להתיר בכה"ג ע"ש.

עג

עג) ולהיות סרסור בדברים האסורים ואינו נוגע בהם ורק בדיבורו ובעקימת שפתיו הוי מעשה המכירה. יש להתיר לכ"ע. שו"ת חת"ס עצמו (ס"ס קה). וכן מפורש בחי' מהר"ם חלאוה פסחים (כג). וכ"כ בשו"ת חלקת יואב (חיו"ד סימן יח). וכ"פ הגאון מהרש"ק בשו"ת האלף לך שלמה (סי' קפח). וע"ע שו"ת אמרי אש (סי' נ) ומהר"ם שיק (סי' קלו) ובשו"ת מכתם לדוד פארדו (סי' יד). ובשו"ת חיים ביד (סי' יז). וכ"כ בערוך השלחן ס"ק כח. ועמ"ש בס' זכרנו לחיים ח"ב (מע' ס או' א). ובאבני צדק סק"ב. וי"ל ע"ד.

עד

עד) שותפין שעבר אחד מהם והסתחר בנבלות וטרפות וכיו"ב השכר לאמצע. ש"ע חו"מ (סי' קעו סי"ב). ומשמע שבדיעבד שעבר והתעסק בהם לא נאסר הריוח שבא מהדברים האסורים. ובשו"ת בארות המים (חיו"ד סי' ה) נשאל אודות יהודי שנעשה שותף עם ב' גוים. והלך גוי א' ועשה סחורה בדגים טמאים מבלי ידיעתו של ישראל. ושוב קנו עוד סחורה מזה בידיעת הישראל. אם יכול ליהנות מאותה סחורה הא' או הב'. ע"ש. ונראה דספקו בסחורה בעין. אבל מהדמים פשיטא דמותר ליהנות כנ"ל. וכ"כ זכרנו לחיים ח"א (מע' סחורה אות ב). וכ' להשיג עמ"ש בפרי ע"ח להסתפק בזה. ול"ז מד' מרן בש"ע הנ"ל. ע"ש. [וע"ע בשו"ת לבושי מרדכי ח"א (סי' עב) שהעלה ג"כ דשכרו מותר.] ושם (אות ג) הביא בשם מגן שאול שהתיר ליהנות מהריוח גם כשא"ל לגוי שותפו להסתחר בד' האסורים. וע"ש. ובשו"ת אשדות הפסגה (סי' ד). וע' לעיל ס"ק כג.

עה

עה) בהגה ואסור למכור לגוי נבלה בחזקת כשרה. ולענין מתנה אם מותר לתת לגוי נבלה בחזקת כשרה. כ' הטור דר"ת והרא"ש אוסרים. ויש מתירים במתנה אפי' נותנה לו בחזקת כשרה ולא חיישינן בה משום גנבת דעתו של הגוי. ובב"י (סי' סה) כ' שדעת הטור להקל במתנה. [וכ"כ באיסור והיתר. סוף כלל כא.] וכן מוכח בד' מרן בש"ע (שם סי"א) דדוקא בפני ישראל לא יתן לו בחזקת כשרה משום תקלה. אבל שלא בפני ישראל מותר ולא חיישינן לגנבת דעת העכו"ם. וה"ט כמ"ש הדרישה דבמכירה מעלה לו בדמים בשביל חשיבותה משא"כ במתנה שאין העכו"ם מחזיק לו טובה אלא על עצם המתנה. ע"ש [וע' בחי' ריטב"א חולין צד. בעובדא דשמואל וע' תוס' חולין צט. ד"ה והלכתא] וכ"כ בס' בית הלל סק"א שזוהי ד' מרן בש"ע הנ"ל. ושכן ד' רמ"א שדייק לומר שאסור למכור וכו'. אבל במתנה מותר. וכ"כ הש"ך ס"ק יג. וכ"ה בפר"ח ס"ק יג. (ומ"ש הפר"ח לעיל סי' סה ס"ק יז שאסור לגנוב דעתו של גוי וכו'. צ"ל שהישראל טועה וחושב כן.) וכ"פ בלחה"פ ס"ק יב. ובמסגרת השלחן וכ"כ בס' קהל יהודה שהרמ"א דייק לו' אסור "למכור". משום דבמתנה שרי. ושכן פסק מרן לעיל סי' סה סי"א. אולם הר' מקום שמואל בחי' ליו"ד (סי' סה) האריך לדחות ד"ז והעלה לאסור גם במתנה. וכ"כ בסי' זה. וכן ד' מהריק"ש בהגהותיו. וכ"נ ד' העה"ש סק"ה. שבילי דוד סק"ג. וכ"כ הבל"י ס"ק יא בשם שארית יהודה. והובא בזבחי צדק ס"ק נ'. (אך מ"ש בזבחי צדק שכ"כ קהל יהודה לאסור לדעת מרן. ליתא. ואדרבה כ' מפורש שד' מרן להקל.) ונראה דאנו אין לנו אלא ד' מרן והרמ"א והאחרו' המקילים בזה. והמחמיר תע"ב.

עו

עו) ומיהו היינו דוקא בעכו"ם המכירו. הלא"ה הא קי"ל לקמן (סי' קנא סי"א) שאסור ליתן מתנת חנם לעכו"ם. מסגרת השלחן (ויש ט"ס בלשונו). וכבר כ' כן התוס' פסחים (כב.) ד"ה ור"ש בהאי מתני' דשולח אדם ירך לעכו"ם. דמיירי שהיה שכנו או מכירו דהוי כמוכרו לו. וכ"ה בתוס' ע"ז (כ.) וחולין (קיד:) ובתשו' הרשב"א ח"א (סי' ח) כ' דמיירי שנותן לו לגמול מה שקדם ולא לחנם. א"נ בגוי שאינו עובד ע"ז. וכו'. ע"ש וע' בשו"ת נשמת כל חי (סי' נד). ועמ"ש בשו"ת מעשה אברהם (חיו"ד ס"ס כח). ודו"ק.

עז

עז) שם וכל דבר שאין איסורו אלא מדבריהם מותר לעשות בו סחורה. כ"כ הרמב"ם והטור. וכ"ה בירושלמי (פ"ז דשביעית סוף ה"א). וכ"כ בתשו' רשב"א (סי' שא). ובחי' מהר"ם חלאוה (פסחים כג.) ובסמ"ג (מל"ת קמא). ור"ש (פ"ז דשביעית). אמנם בבית הלל (סי' פד סק"ב) כ' שעכשיו נוהגין במדינה זו [שלא] לעשות סחורה בדבר מאכל האסור אפי' מדרבנן כגון גבינות עכו"ם. ושמעתי שעונשים על כך למי שעושה סחורה בזה וכמדומה לי שהיא תקנת מדינה. וזה פשוט. עכ"ל. ובשו"ת טוב טעם ודעת תליתאה (סי' ו) כ'. הנה בש"ע הקטנים בלקט הקמח הביא ד' הבית הלל. דהעושה סחורה בגבינות עכו"ם מחרימין אותו. וס' ב"ה אמ"א. ולכאו' תמוה מד' הירוש' ורמב"ם וכו'. ואפשר דס"ל לב"ה דיש לחוש דמעמיד אינו בטל מה"ת. והירוש' אזיל למ"ד מעמיד בטל מה"ת וכו'. ע"ש. ולא סיימוה קמיה דמר דתקנת מדינה היא. ואין כל איסור מצד הדין בד"ז. וכן בשו"ת חסל"א (ס"ס ט דפ"ט ע"ב) נתקשה בד' הב"ה בזה. וכ' שאין הס' בידו. גם בשו"ת ראש משביר (חיו"ד סי' ד') התיר לעשות סחורה בחמאה של עכו"ם. והביא ד' הב"ה. וכ' שאינו אלא תקנת מדינה. ועוד שחמאה קיל איסורה טפי. ע"ש. וע' בשו"ת חיים ביד (סי' יח) דכוונת הראש משביר הוא דדוקא בערי אשכנז נהגו כן. ואינו מנהג פשוט בכל תפוצות ישראל. וכן בסאלוניקי אין להם מנהג. משא"כ במקום שיש מנהג לאסור כד' הב"ה יש להחמיר. וכן מנהג עירו איזמיר וכל סביבותיה שלא לעשות סחורה בד' האסורים אפי' מדרבנן ע"ש. וע"ע שם (ר"ס טז). ומ"מ במקומותינו שלא שמענו שום מנהג לאסור בזה אין לנו אלא ד' הפוסקים ומרן בש"ע. ופשוט.

עח

עח) שם מותר לעשות בו סחורה. ובסתם יינם אע"פ שהוא מדבריהם אסור לעשות בו סחורה. מהר"ם חלאוה פסחים כג. הרע"ב פ"ז דשביעית. בית הלל (סי' פד סק"ב). ש"ך ס"ק יד. פר"ח ס"ק יד. [וע' בשו"ת מהר"ם פאדואה (סי' עו). ובשו"ת זרע אמת ח"א (סי' מב). ובעה"ש סק"ו.] והיינו אפי' לד' הרמ"א שפוסק דסתם יינם בזה"ז מותר בהצאה. וכמ"ש כן הרמ"א בעצמו (בר"ס קכג). דמ"מ לכתחלה אסור לקנותו ולמכרו להשתכר בו. אבל לד' מרן שם בלא"ה הרי אסור בהנאה ופשיטא דאסור לעשות בו סחורה. וכ"כ כנה"ג הגה"ט אות יח. עה"ש סק"ו. זבחי צדק ס"ק נא. בן איש חי ש"ב פ' בלק או' ד. וע"ע בשו"ת זרע אמת ח"ג (סי' קב) שאסור אפי' להיות סרסור בסתם יינם. ע"ש.

עט

עט) ומיהו סתם יינם של ישמעאלים שמותר בהנאה. כמ"ש מרן בש"ע לקמן (סי' קכד ס"ו). מותר גם כן לעשות בו סחורה. שו"ת מקור ברוך סי' לז. כנה"ג הגה"ט אות יח. זבחי צדק שם. וכ"כ בשו"ת חסל"א (ס"ס ט דפ"ט ע"ב). ולא דמי לסתם יינם אליבא דהרמ"א שאף שמתיר בדיעבד בהנאה אוסר לכתחלה להסתחר בו. דשאני התם דאיכא למיחש לדעת הפוסקים דאף בזה"ז אסרו בהנאה. ולכן אסור להסתחר בו לכתחלה מיהא. משא"כ בסתם יינם של ישמעאלים דקי"ל דמותר בהנאה גם לכתחלה מותר בסחורה. וכן מוכח בעה"ש סק"ו.

עט) והנה ראיתי להחיד"א בשיו"ב (סי' קכג סק"א) שכ', דאף שכ' הגאונים שמגע ישמעאל ביין שלנו מותר בהנאה. אמנם בעיר עוז לנו ציון קרית מועדינו וכולה ארעא דישראל המנהג לאסור מגע ישמעאל ביין שלנו בהנאה. זה כתבתי לפי זכרוני. ועתה אחז"ר ראיתי בתשו' גדול א' מרבני עיה"ק ירושת"ו שמשמע מדבריו שגם בעה"ק מתירין מגע ישמעאל בהנאה. ואני בתוך הגולה. עכ"ל. ונראה שנתכוון לד' מהר"א ישראל בשו"ת קול אליהו ח"א (חיו"ד סי' כג). וזת"ד. פעה"ק ירושת"ו לשים הגוים את הטוטו"ן בדבש ישמעאלים העשוי מתירוש כו', ונ"ל סמך להמתירין מההיא דבת תיהא ששואף ריח היין דרך פיו, ואע"ג דהכא מתכוין ליהנות ממנו. מ"מ כיון שיין של ישמעאלים מותר בהנאה ואינו אסור אלא בשתיה כנידע. ובכה"ג לא חשיבא אכילה ממילא שמעינן דמותר ליהנות. ע"כ. וכיו"ב כ' בשו"ת נחפה בכסף ח"ב (חיו"ד ס"ס ד) ע"ש. הא קמן דאף בעה"ק ירושת"ו נוהגים להתיר בהנאה סתם יינם של ישמעאלים וכ"כ בפשיטות הגאון הראש"ל יש"א בשו"ת בני בנימין (ס"ס ו). ולפלא שלא זכר שר מד' החיד"א הנ"ל. וע' בשו"ת נדיב לב ח"א (סי' צב). ע"ש.

עט) ודע דסתם יינם של ישמעאלים לא יצא הדבר מידי מחלוקת אם נאסר בהנאה. כי בחי' הריטב"א לע"ז (נז:) כ', שאף סתם יינם של ישמעאלים אסור בהנאה. ע"ש. וכ"כ בשו"ת התשב"ץ ח"ב (ס"ס מח) בשם הרמב"ן. דמשום גזרת בנותיהם אסור סתם יינם של ישמעאלים גם בהנאה. ע"ש. [אך בהרא"ש והר"ן ע"ז כט. ל"מ כן. ע"ש.] ועפ"ז נהגו בכמה מקומות לאסור סתם יינם של ישמעאלם אף בהנאה. כמ"ש הכנה"ג (סי' קכד אות יט) [אלא דמ"ש שם דה"ט דהרמב"ן שאוסר בהנאה (וכמ"ש בשמו בתשו' רלב"ח סי' כב) משום חשש נגיעת גוי עע"ז ביינם. ל"מ כן מד' התשב"ץ הנ"ל.] וכ"כ בשו"ת חקרי לב ח"א מיו"ד (סי' קפח) שכן מנהגם. וכ"כ בשו"ת תפארת אדם (סי' כה). ע"ש. מיהו במגע ישמעאל ביין שלנו נהגו להתירו בהנאה אף במקומות הנ"ל. וכמ"ש הכנה"ג והחק"ל והתפ"א שם. ונראה דה"ט כמ"ש התשב"ץ שם שאין מי שחולק בזה שמגע ישמעאל ביין שלנו מותר בהנאה. ע"ש. וכ"כ בשו"ת שער אשר קובו חיו"ד ר"ס ד) שאין חולק בזה. ולפ"ז ק"ק עמ"ש החיד"א הנ"ל בראש דבריו שמנהג עה"ק ירושת"ו לאסור בהנאה גם מגען ביין שלנו.

עט) איברא דחזי הוית בס' האשכול ח"ג (עמוד קנ) שהביא מתשו' הגאונים. דישמעאל האידנא עע"ז הן אף שאינן מכירין שעוע"ז. דאמרי' (ע"ז יא:) ה' בתי ע"ז קבועים וא' מהן נשאר בערביא. אכן שם הביא תשו' אחרת לגאון שישמעאלים אינם עע"ז. ע"ש. וכן במאירי ע"ז (עמוד ריד). כ', ישמעאלים הללו י"א עליהם שאינם עובדי ע"ז, כו', ומ"מ חכמי ספרד חולקים בה. שהרי מצינו בפ"ק (יא:) שמונה בכלל ע"ז גישרא שבערביא. עכ"ל. וזה דלא כמ"ש התשב"ץ שאין מי שחולק שמגע ישמעאל ביין שלנו מותר משום שאינם עע"ז. וע"ע בתשו' התשב"ץ ח"ג (סי' קמח). וע' היטב בחי' הר"ן (סנהדרין סא.) ד"ה יכול. ובמ"ש בשו"ת רדב"ז ח"ד (סי' צב) בשם הריטב"א. וע"ש. וראיתי בס' טהרת המים (מע' י' אות כז) שהק' עמ"ש הרמב"ם ומרן בש"ע דסתם יינם של ישמעאל מותר בהנאה דלאו עע"ז נינהו. שהרי הם זורקים אבנים למרקוליס כמ"ש הראב"ע וכו' ע"ש. ואשתמטיתיה תשו' הרמב"ם (ירושלים תרצ"ד סי' שסט) שהקשו לו כן. והשיב שאמנם כן היו עושים הישמעאלים מקודם. אבל היום הם אומרים נשליך האבנים בפני השטן וכו' ואינם עובדים ע"ז. ע"ש. וע' בס' מראית העין בליקוטים (ר"ס ח). עכ"פ נראה דלדינא נקטינן כפסק רמב"ם (פי"א מהמ"א ה"ז) ומרן בש"ע (סי' קכ"ד ס"ו) דסתם יינם של ישמעאלים מותר בהנאה. כל שלא נתברר המנהג להיפך. ואף החיד"א ז"ל אין ולאו ורפיא בידיה. ולא שבקינן פשיטותא דהקו"א וסיעתו משום ספקו של החיד"א. וכן אנו רגילים להורות פעה"ק ירושת"ו. וגם במצרים נהגו כן. וכמ"ש בס' נהר מצרים (דפ"ב ע"ב). וכ"פ בשו"ת רב פעלים ח"א (חיו"ד ס"ס כח) ושכן רגילים להורות. ע"ש. וכ"כ בס' בן איש חי ש"ב (ר"פ בלק). וכן עיקר. וע' בשו"ת בית דינו של שלמה (חיו"ד סי' יב). ובשו"ת תפארת אדם (ס"ס לד). ובשו"ת ישכיל עבדי (חיו"ד סי' ד או' יד כב).

פ

פ) שם. מותר לעשות בו סחורה. המבשל בשר כשר במסעדה שלו לצורך עכו"ם. אם מותר לו לבשל בלא מליחה. כשהזמן מצומצם. ואין פנאי למלוח הבשר. נראה דהואיל וד' הרבה פוסקים דדם שבישלו מדרבנן. הו"ל עושה סחורה בדברים האסורים מדבריהם דשרי. ואע"פ שכ' התוס' (חולין קיא.) שהחמירו בו כעין דאורייתא. י"ל דהיינו בדברים המבוארים בש"ס שם. ולא לכל הענינים. והגם שיש לפקפק בזה. וע' במשמרת הבית (דע"ה רע"ב). מ"מ הרי בלא"ה דעת הרבה אחרונים שמותר לעשות סחורה בדם. וכמ"ש בכף החיים לעיל סק"ט בשם הפר"ת והנוב"י והחת"ס. ע"ש. וכן הובאו להלכה ד' הפרי תואר שהתיר לעשות סחורה בדם, בשו"ת אשדות הפסגה (חיו"ד סי' ד). ובשו"ת נפש חיה (סי' נד). גם בשו"ת לחם שלמה (סי' קלח) כ' לחזק ד' הפר"ת בזה והן אמת שבזבחי צדק ס"ק יב פסק להחמיר בזה. והוכיח במישור שכן ד' ה' בית הלל והפר"ח וה' מקום שמואל. ועוד. ע"ש. וכן בס' מזמור לדוד כ' שד' הפר"ת אין להם כל יסוד. ועמ"ש בשו"ת מצות כהונה (סי' לו). ובשו"ת ברית יעקב (סי' מג) ובשו"ת פרי השדה ח"ג (סי' קסו). ובשו"ת אמרי אש (סי' נ). עכ"פ האי מילתא לא נפקא מפלוגתא דרבוותא. ובצירוף ד' הפו' דדם שבישלו דרבנן ממש וספיקו להקל. יש להקל בנ"ד מכח ס"ס. וע' מש"כ בשו"ת יביע אומר ח"א (חיו"ד סי' ג). ועוד דאף למ"ד דהוי דאו'. הרי ד' כמה פו' דדם ובשר הוי מין במינו. דמדאו' בטל ברוב. וכמ"ש בשו"ת גנת ורדים (כלל א סי' כט). וע"ע בשו"ת רב פעלים ח"א (סי' יז). ובמקום אחר כ' בזה בס"ד. ונמצא שיש בידינו כמה ספיקות להקל.

פ) אולם ראיתי בשו"ת דברי חיים מצאנז ח"ב (חאו"ח סי' כז) שנשאל בזה. והשיב לאסור בפשיטות. וכל טעמו אינו אלא משום שהחמירו באיסור דם כעין דאו' ע"ש. ולא זכר שר מד' האחרו' שמתירים לעשות סחורה בדם. ומצאתי בשו"ת לבושי מרדכי ח"א (חיו"ד סי' סו) שהעיר ע"ד הדברי חיים בזה. ע"ש. ובר מן הדין עלה על דעתי להעיר בזה ממ"ש בירוש' (פ"ז דשביעית) ר"י נושא ונותן במורייס. הואיל ואין איסורו אלא מדרבנן. וכ' הש"ך והפר"ח (ס"ק יד) דאע"ג דאיסורו הוא משום שמערבים בו סתם יינם וסתם יינם אסור בהנאה. י"ל שאין המורייס נמכר יותר בעבור היין. ע"ש. וכ"ה בהר"ש (פ"ז דשביעית מ"ג). ע"ש. [וכיו"ב קי"ל באו"ח סי' תסז ס"י. וי"ל.] ומוכח להדיא דאף לענין איסור סחורה בד' האסורים אין לאסור אא"כ משלם לו יותר בעד האיסור. משא"כ כאן שהגוים האוכלים מהתבשיל אין משלמים יותר בשביל הדם שבו. וי"ל. וכן יש להביא ראיה ממ"ש הפר"ח בקו"א (סי' פד) שמותר להסתחר בפירות מתולעים. שאין הסחורה אלא באוכל עצמו. ואינו נמכר ביוקר יותר בשביל התולעת. ודלא כה' בית הלל שאסר בזה. ע"ש. ולכאו' ההיא דמורייס מסייעא ליה. ושו"ר בתשו' בית דוד (סי' נט) שכ' ששמע מביאים ראיה מזה להתיר סחורה בפירות מתולעים. ודחה לנכון דשאני התם דאיסור סתם יינם אינו אלא מדרבנן ובודאי שמותר להסתחר בו. ולא קשיא ליה להר"ש הנ"ל אלא משום הנאה גופא. ע"ש. ועמ"ש בערך השלחו (סי' זה סק"ב) להביא ראיה מזה כל בתר איפכא. ואינו מוכרח. וראיתי שכבר העיר עליו בזה בס' מעיני ישועה (סק"ג). וע' זכרנו לחיים ח"ב (מע' ס או' ד). ושואל ומשיב (קמא ח"ב סי' מג). ועכ"פ לדינא נקטינן להקל בפירות מתולעים להתירם בסחורה. וכמ"ש החיד"א במחב"ר (סי' פד ס"ק לא) שדברי הפר"ח ברורים להקל. ודלא כד' החולקים. וכ"פ בזבחי צדק (שם ס"ק לט). ובכה"ח (שם סק"נ'). ע"ש. וע"ע בשו"ת בן אברהם אבוקארא (סי' נ אות כ) מ"ש בזה. ומינה לנ"ד דהואיל ואין הבשר נמכר ביוקר יותר בשביל הדם משרא שרי. ואף שהבשר קודם בישולו מותר דהוי דם האיברים שלא פירש והוא עושה ויוצר איסור בידים ע"י בישולו בלא מליחה. סו"ס הואיל והגוי אינו משלם עבור הדם רק בעד התבשיל והבשר אין לחוש כלום דזיל בתר טעמא. ושוב מצאתי כן בשו"ת שם אריה (חיו"ד סי' כו) שהתיר מה"ט. וע"ע בשו"ת טוב טעם ודעת קמא (סי' קעו). לכן העיקר להקל בזה. ועמש"כ לעיל ס"ק מב.

פא

פא) מותר לשחוט בהמות למכרם לעכו"ם ולהסתחר בהם בלי בדיקת הריאה. הואיל ואין בדיקת הריאה אלא מדרבנן. והו"ל כעושה סחורה בדברים האסורים מדבריהם. וסמוכין לזה ממ"ש הרמב"ם (ס"פ ט"ז מה' מכירה) שהמוכר לחבירו דבר שאסור לאכלו מה"ת מה שאכל אכל ויחזיר את הדמים. אבל המוכר לחבירו דבר שאיסור אכילתו מד"ס ואכלו אין המוכר מחזיר לו כלום. ע"כ. וכ' ה"ה ל"ר לזה מהירוש' דשביעית. שכ"ד שאיסורו מה"ת אסור לעשות בו סחורה וכ"ד שאיסורו מדבריהם מותר לעשות בו סחורה. ואפשר שאף זה כן. ע"כ. ודין זה פסקו מרן לקמן (סי' קיט סי"ג) ובחו"מ (סי' רל"ד ס"ב). וכן הגר"א שם כ' כד' ה"ה. וכ' מרן לקמן (שם סי"ד) והרמ"א בחו"מ (שם ס"ג). שהמוכר מבהמה שלא נבדקה כראוי. הוי כאיסור מד"ס שהרי הבדיקה היא מד"ס. ע"ש. וא"כ לענין איסור סחורה נמי יש להתיר להסתחר בבהמה שלא נבדקה הריאה כראוי. וכן פסק להקל הפר"ח בקו"א (סי' יט). ודחה דברי השע"א שנסתפק בזה. ע"ש. איברא דבשו"ת טוב טעם ודעת תליתאה (סי' ו) כ' לפקפק ע"ד הפר"ח בזה. שכיון שחכמים חששו למיעוטא דהוי טרפה מה"ת. א"כ אסור לעשות סחורה בזה. ע"ש. וכן ראיתי בס' קהל יהודה (סי' קיט דנ"א ע"ב) שפקפק ע"ד מרן (סי"ד) הנ"ל. מד' ה"ה הנ"ל. והרי כ' הרמב"ם פ"ח מהמ"א שאסור לעשות סחורה באיסור ספק דאורייתא. וה"נ כשלא נבדקה הריאה הו"ל כסד"א. ע"ש. אבל אין דבריהם מוכרחים. ולא מבעיא לד' הסוברים שמותר לעשות סחורה בספק איסור תורה (כנ"ל ס"ק סב). דה"נ משרא שרי. ואין כל הוכחה מד' הרמב"ם פ"ח מהמ"א. כיעו"ש. אלא אף להאוסרים. בספק איסור תורה. מ"מ בזה מדאו' אזלינן בתר רובא, ורבנן הוא דאצרוך משום שאפשר לברר האיסור. וה"ד לאכילה אבל לא לסחורה. ואדרבה מהפוסקים מרן והרמ"א שלא חששו לקו' הקהל יהודה יש להוכיח להיתר. (וכ"ש למ"ד דאיסור סחורה בד' האסו' הוי רק מדרבנן דמסתברא דשרי). וכן בקדש חזיתיה לה' שלחן גבוה סק"ז שפסק כן להלכה להתיר בזה. ושכן המנהג בשאלוניקי ע"ש. וכ"כ עוד לעיל (בסי' א ס"ק לב). וע' בשו"ת שמע אברהם פלאג'י (סי' נח דקמ"ב ע"א). וכן בספרו שו"ת ויען אברהם (חיו"ד סי' ב) מ"ש בזה. וי"ל ע"ד. גם מ"ש בשו"ת טוטו"ד להחמיר בזה עפמ"ש בס' בית הלל לאסור להסתחר באיסורין דדבריהם. ע"ש. באמת שאין שום ראיה לזה מד' הבית הלל שלא כ' זה לאסור מדינא. אלא שכן מנהגם ותקנת מדינה היא. וכמש"כ לעיל ס"ק עז. והטוטו"ד לא ראה דברי הבית הלל במקורן. וכמ"ש שם. והמעיין ישר יחזו פנימו שאפשר לדחות כל ד' הטוטו"ד בנקל. ולכן העיקר כהפר"ח והשו"ג להתיר בזה. וכ"כ בפשיטות בשו"ת מהר"ש ענגיל ח"ז (סי' מח). וכן מצאתי להגאון מקאליש בשו"ת יד אליהו (סי' סט) שהאריך בהיתרן של דברים. ודחה בב' ידים דברי מי שרנה להחמיר בזה. דהואיל ואיסור זה אינו אלא מדרבנן. והאמוראים עצמם עשו סחורה בדברים האסורים מדרבנן כדאי' בירושלמי פ"ז דשביעית. איך נבא אנחנו לאסור בזה בלי שום סמך כלל. ולא החמירו חכמים לבדוק הריאה אלא לאכילה ולא לסחורה. ע"ש. וכ"פ עוד בשו"ת נבושי מרדכי ח"א (חיו"ד סי' סו). ובשו"ת שבט סופר (חיו"ד סי' יט). וכן עיקר להלכה ולמעשה.

פב

פב) כל דבר שאין איסורו ניכר בגופו אין להכניסו בביתו. דילמא אתי למיכל מניה הוא או בני ביתו. וכדין פת הנילוש בחלב שאסרו חז"ל מה"ט שמא יאכלנו עם הבשר. כ"כ הפרי תואר סק"ו. זבחי צדק ס"ק נב. ולכאורה יש מקום לומר דדוקא בפת אסרו מפני שהוא חיי נפש ומנוי בו המכשול שעל הלחם יחיה האדם. וכמ"ש הש"ך לעיל (סי' פח סק"ב). ושכ"כ מרן הב"י (סי' קיד). ע"ש. ואפשר שכוונת הפר"ת ללמוד משם בהדרגה. שאסרו בזה אע"פ שהוא גזרה לגזרה. שאף אם יאכל הפת הנילוש בחלב. עם בשר. אינו עובר על איסור דאו'. דהא דרך בישול אסרה תורה. וה"ה הכא שיש לחוש לפחות באיסור תורה ודוחק. ועוד דמסתמות ד' הפר"ת נראה שחושש גם בדבר שיש בו איסור דרבנן דוקא. וכ"כ בשו"ת ראש משביר (חיו"ד ס"ס ד) שמנהג עירו לאסור לסוחרים המוכרים גבינות וחמאה כשרה. למכור גבינות עכו"ם וחמאה האסורה. לגוים. פן ימכור מן האסור לישראל. ע"ש. אכן לפע"ד אין זה אסור מדינא ואתרא דנהוג נהוג. ובפרט דבדילי אינשי מדבר איסור. ולא דמי לפת הנילוש בחלב. שהחלב ובשר כל א' היתר בפ"ע. וכמ"ש הר"ן והש"ך (סי' פח). וראיתי להגה"ח מהר"א מני בזכרונות אליהו חיו"ד (מע' ס או' נא). שכ' להעיר ע"ד הראש משביר. דמנהג עה"ק חברון למכור חמאת העכו"ם בחנות. ע"ש. ואפשר שלא הקילו אלא בחמאה. שמותרת היא מצד הדין כמ"ש בס"ס קטו. אבל בשאר איסורין טוב להחמיר.

פג

פג) לעשות בו סחורה. וצריך למכור לעכו"ם באופן שאין כל חשש שמא ימכרנו לישראל. אבל במקום שיש חשש כזה אפי' איסור דרבנן כגון ביצת נבלה וכיו"ב אסור למכרה לעכו"ם. ואפי' נזדמנה לו. וכבר הארכתי בזה בס"ד בשו"ת יביע אומר ח"א (חיו"ד סי' ה). ע"ש.

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---