שו"ת מבי"ט/א/רח

שו"ת מבי"ט א רח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

סימן רח

נשאלתי על מי שמשכן בית לחברו משכנת' דסורא ובתוך ימי המשכנתא נפלה הבית או נשרפה ובעל המעות כדי שלא יפסיד מעותיו הנשארים על הבית רוצה לחזור להוציא עוד ולבנות הבית שמשכן והוא ירא כי במשלם שניא אילין דמשכנתא תיפוק ארעא דא בלא כסף ויפסיד כל מה שהוציא בבי' מלבד דמי השכירו' שכבר פרע קוד' אם יוכל אחר שישלמו השני' של השכירו' לחשוב עם בע"ה שיפרע לו מה שהוצי' על ביתו או לא והשבתי כמה פעמי' בא לידי נדון זה ודנתי שיחשוב בעל המעות עם בע"ה ויפרע לו ממה שהוציא כפי השבח שנשאר עתה בבי' ועתה אני מברר הראיו' שסמכתי עליהן בנדון זה ולא חששתי למי שחלק עלי על פה וכדי לברר זה אביא מה שכתבו הפוסקים ז"ל בענין שריפת הבית או נפילתה מה דינה ומזה ימשך אם יוכל לתקן אות' אם תקן אותה בעל המעות יפרעו לו כי בזה לא מצאנו פוסק שידבר זה בפי' והביאו התוספות בשם ר"ת על מתני' המלוה את חבירו לא ידור בחצרו חנם וכו' על מה שכתב בקונט' דלא דמי למשכונא של כרם דשרי בנכייתא משום דזמנין דלא שקיל מידי ואפ"ה מנכה לו אבל בבית נהנה תמיד ולכן אסור להלוות על הבית ולדור בו אפילו בנכייתא כדתנן לא ישכור ממנו בפחות וכו' ועל זה אמר ר"ת כי בית נמי זימנין דלא שקיל מידי או נופל או נשרף או שלא יצטרך לו ולהכי היכא שהלוה על הבית או על השדה מותר בנכיית, וכו' וכמו שכתב שם ובסמ"ג בלאו קצ"ג הביא דברי ר"ת אלא שכתב שבדבריו יש תמיהו' והרא"ש ז"ל הביא בפסקיו דברי ר"ת ז"ל ומה שתמה עליו ר"י שהן התמיהו' שכתב בסמ"ג שיש בדבריו וכתב דמ"מ נר' לו דברי ר"ת ולאו מטעמיה אלא משום וכו' וכמו שכתב ר"י ז"ל שם וביו"ד סי' קעב הבי' ג"כ דברי ר"ת ושהרמב"ם והרא"ש ז"ל הסכימו לדע' רש"י ז"ל ועל מי שפור' שכירות ביתו המושכנ' לשמעון ע"י לוי הבי' תשו' הרא"ש ז"ל ולא הוי רבי' קצוצ' מהאי טעמא שאם יפול או ישרף יפסי' שמעון מעותיו ולכתחל' יש לאוסרו ונראה שגם החולקים על ר"ת ואומרי' כי דוקא בשדה שרי נכייתא ולא בבית משום דהוא נהנה תמיד מודו דאם נשרף או נפל הוא על בעל המעות שאין בע"ה חייב לשכור לו בית ולא לתקן הבית שנשרף או נפל אלא שאין חוששין לשריפה ונפילה דלא תדירי כמו השדה שהו' מצוי שלא יעש' פרי וצריך לתת טעם למה לא יתחיי' בע"ה להעמי' לו הבית שמשכן לו או להחזיר לו מה שנשאר מן המעות כמו משכיר בית ונפל שחייב לבנותו או להעמיד לו בית אחר כדתנן ס"פ השואל ואפי' שאמר בית זה אני משכיר לך דאמר בגמרא עלה דמתני' אי דאמר ליה בית זה נפל אזל ליה ופרש"י ז"ל מזלו גרם ואמאי חייב להעמיד לו בית אפ"ה שלומי ליה מאי דאשתייר גביה מדמי השכירות בעי כדדיי' רש"י ז"ל ואמאי חייב להעמיד לו בית כיון דאמר לו בית זה משמע דשלומי מיהא בעי וכן כתב בפי' הרמב"ם ז"ל פ'ה מהלכו' שכירות בית זה אני משכיר לך ונפל אינו חייב לבנותו אלא מחשב וכו' וכ"כ הרא"ש ז"ל וכן הביא בנ"י בשם הרמב"ן ז"ל וכתבו דלא דמי לחמור זה דאמרינן שאם יש בדמיו לשכו' ישכור משום דהתם לזבוני קאי כשמ' משא"כ בבית ואם כן במשכן לו בית זה נמי למה לא יחזיר לו מה שנשאר בדמי המשכנות אין לחלק בין השכירה לזמן מועט כמו שהוא דרך שכירות למשכנא במשכנתא דסורא במשלם שניא אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף כו' דהא לא שנא במשכנתא דסורא אי משכנה לעשר שנים או למאה וכן נמי איכא שכירות לעשר שנים בלא משכנתא כההיא דרב נחמן בפ' השואל ובמאי מפלגינן ביניהו ואין לחלק ולומר דשכירות משום דאינו פורע אלא מידי חדש בחדשו או משנה לשנה חייב להעמיד לו בית לאותו הזמן או לחשו' עמו על מה שדר ולפרוע לו השאר אבל במשכנתא שפורע לו לכמה שנים לא יתחייב להעמיד ולא לפרוע דהא בשכירות נמי לפעמים פורע לו לכמה שנים ואפ"ה הם שכירות ולא נשתנה דינו ונראה דטעמא דמלתא הוא משום דנתן המעות לבע"ה ובע"ה נתן לו משכון ואחריו' למעותיו אות' הבית וכמו מי שהלוה על המשכון ונגנב או נאבד האחריות הוא על בעל המעות כמו כן אחריות בית זה שהלוה מעות עליה הוא על בעל המעות דאע"ג דמנכה מן המעות דרך שכירות הא נהגי במשכנתא לסלקו מן הבית ולחזור לו שאר מעותיו וא"כ הויא כהלואה דלהכי אית במשכנתא צדדי איסור רבית משום דהוי כמלוה וכן נראה מדברי ר"ת ז"ל שכתב אבל היכא שהלוה על הבית או על השדה מותר בנכייתא דאין מפסיד בעל שדה ובעל חצר דבלאו הכי לא יוכל להשכירו לאחרים שזה מחזיר בו במשכון ע"כ וכיון דמחזיר במשכון דין הוא שהיא אחריות המשכון עליו כמו משכון דמטלטלי דנגנב ונאבד אחריותו עליו כדאמ' ולא תימא דוקא דומיא דנגנב ונאבד אבל שריפה ונפילה הוי אונסים גדולים ולא חייב בהו בעל המעות כמו במשכון דמטלטלים שאם נאנסה חייב הלוה לפרוע לו מעותיו דמשכון דמקרקעי שני דלית בהו גניבה ואבדה ולהכי שריפה ונפילה דשכיחא בהו הוו כגניבה ואבידה במטלטלין ואחריות נפילה ושריפה בסתם על הקרקעות הוי כאחריות גניבה ואבידה על המטלטלי' ואף משכנת' דסורא דשריא לכ"ע משום דהויא כשכירות ולא כהלוה וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל ספ"ו מהלכות מלוה הויא נמי משכנתא בידיה על דמי שכירתו ואם נשרפה או נפלה אחריות' עליו כמלוה ואדרבא משום הכי שריא טפי דאם נפלה או נשרפה אינו יכול לגבות משאר נכסי לוה וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל דאם שטפה נהר אינו נוטל כלום אלא פירות שהיא עושה ואינו יכול לכופו לפרוע לו חובו לא מזו ולא משאר נכסים וכמו שהבי' הרב בעל מ"מ ז"ל שם ספ"ו ואם כן שכירות דעלמא אפילו לשנים הרבה חייב להעמיד לו בית או לחשוב עמו כשנפלה משום דבתורת שכירות ירד לה ולא בתורת משכון אבל במשכנתא כיון שירד לה בתורת משכון אחריות' עליו כדפי' וכן יש לחלק בין שכירות בית לענין נפילה ושריפה לממשכן בית כפי הטעם שנתנו התוספות לדברי ר"ת ז"ל דכשמלוה על הבית או על השדה שרי טפי בנכייתא דהוי כאלו השדה היתה בידו בתורת מכר כל אותם השנים כדאמר' גבי משכנתא בלא נכייתא אינהו בתורת זביני אתו לידיה ע"כ משמע דמשכנתא דבית ושדה הוא כמכר לאות' השכי' ומשום הכי נשרף או נפל או ששטפה נהר הוי אחריות עליו משום דהוו שלו לאותם הימים ואף על גב דבכל שכירות נמי אמרי' בפ' הזהב דהויא מכירה ליומי' גבי בעיא דר' זירא שכירות יש לו אונאה או לא ופשיט ליה אביי דלא כתיב וכי תמכרו ממכר לעולם ממכר סתמא כתיב ואפילו ליומי' מכירה הוי הרי פרש"י דהיינו לענין אונאה דהוי כמכירה והיינו בדבר המטלטל וגופו ממון דשייך בו אונאה ולא בקרקעות וכמו שהביא בנמוקי יוסף ולהכי אסור להשכיר בית דירה לע"א דכיון דגוף הבית של ישראל הוא שפיר קרינא ביה ולא תביא תועבה אל ביתך דאפי' במאי דאמר' דשכירות מכירה ליומיה היינו לענין שישתמש בו כל ימי השכירות אבל גוף הדבר אינו קנוי כלל וכמו שהביא שם ואפילו תימא דבקרקעות נמי הוי שכירות מכירה ליומיה היינו לענין השימוש כדאמ' או לענין זכיית השכירות כמו שכתב הרמב"ם ז"ל ריש פ"ז מהלכות שכירות שהשכירות מכירה לזמן קצוב היא וכל שממכרו בנכסיו ממכר שוכר שכירות וכו' וכן לענין שהקרקע נקנה לשוכר בכסף בשטר ובחזקה כמו מכירה לענין חזרה כמו שהביא במרדכי פ' הזהב אבל לענין גוף הקרקע אינו כמכירה ליומיה גבי שכירות ולהכי אם נפל הבית חייב ב"ה להעמיד לו בית או לחשוב עמו אבל כשירד לה בתורת משכון הויא כזביניה כמו שכ' התוס' ולהכי נשרף או נפל הבית הויא על בעל המעות כדאמרן:

ואחר שנתבאר זה אין צריך לברר מאין לנו שיוכל בעל המעות לתקן הבית ולדור בה נימא דמזלו גרם וישתמש בה ולשטוח בה פירות עד שתכלה זמן השכירות ולא שירד לבנות לתוך שדה חבירו שלא ברשות דכיון שהיא משכון בידו לטעם הראשון שכתבתי או היא כמכר לטעם השני אם כן יכול לתקן ולבנות לזמן שהיא בידו משכון או מכר:

ואם כן חשיב כיורד לתוך שדה חבירו ברשות דאמר פ' חזקת דאפילו בשדה שאינה עשויה ליטע שמין לו וידו על העליונה ואפילו היורד שלא ברשות ונטע שדה העשויה ליטע אומדין כמה אדם רוצה לירד בשדה זו לטעת ונוטל מבעל השדה כדאמר בהניזקין וכמו שהביא הרמב"ם ז"ל פ' עשירי מהלכות גזילה ואבידה והאי ממשכן יורד ברשות חשבינן ליה כיון שיש לו עדיין זכות בבי' או בשדה עד כלות ימי שכירותו אם ירצה לתקן ולבנות לדור בה הרשות בידו וכשיכל' זמן שכירותו יחשוב עם בעל הבי' ולא יוכל לומר לו טול עציך או אבניך כיון שברשות ירד דאפילו שלא ברשות אינו יכול לומר לו כן כיון שעשה מה שראוי לעשות ואומדין לו כדאמר לעיל והכא נמי בנה ותקן מה שעומד לבנות ולא היה יכול לבנות בנין עראי שיעמוד לימי שכירותו לבד ולהכי אחר שתכלה זמנו מחשב עמו על השבח שנשאר ועכשיו שהחזירו בנוי חייב לפרוע לו מה שההנהו כיון שבאונס בלי פשיעת בעל המעו' נשרף או נפל הבית וגם שהתה בידו היתה נשרפה או נופלת:

וכן הביא הרא"ש ז"ל כלל צ"ז בדיני משכנתא שאם מה שבנה לצורך הבית הוה ליה כשותף דהוי כיורד ברשות דלהשביח חלקו הוא יורד וצריך להשביח הכל שאין חלקו מבורר ואיכא לאקשויי מההי' עובדא דפרק המקבל דההוא גברא דמשכן פרדסא לחבריה לעשר שנין וקש לחמש שנין דאביי דאמר פירא הוי כיון דקש בזימניה עצים שבו יטול המלוה רבא אמר קרנא הוי וילק' בו קרקע והוא אוכל פירות ובמשכנתא דבית נמי אם אינו רוצ' לבנו' לאביי יטול העצים והאבנים ולרבא ילקח בהן בית כל שהוא וידור בה אבל לבנות בה משמע דלכ"ע לא מדלא קאמר חד מינייהו דיחזור ויטע הפרדס ויאכל ובסוף ימי השכירות יחשוב עמו:

ולא היא דע"כ לא פליגי אביי ורבא בפרדס שהזקין אלא משום שירד בה לאכול פירות ולא סגי דלא אכיל למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ואי מפיק זוזי לחזור וליטע הפרדס עד שיהיו הנטיעות ראויות לאכילת פירות אזיל זימניה ולא אכיל פירות ומשום הכי לא מפיק ואין הכי נמי דאי משיך זימני' ומפיק וטרח ונטפל דאכיל עד מישל' זימני' ויחשוב אחר כך על מה שהוציא ובית העומ' לדירה נמי אי נפל מצי לבנויה ולמידר ביה מיד ועדיף טפי ממה שיקח בית אחר בעצים ואבנים ומודה רבא דהלכת' כוותיה בהכי ומשום דבפרדס לאו אורחא למעבד הכי לא נקט לה וילפינן נמי מהאי עובדא דמצי בעל המעות למשקל עצים ואבנים של בית זה שנפל ליקח בהן בית אם ימצא או להשתמש בהן במה שירצה לרבא כל דלא כליא קרנא ואפי' עצים ואבנים שלא נפלו אלא שעומדי' ליפול יכול לסותרם ולהשתמש בהם כל זמנו דומיא דעצים דאמר ילקח בהם קרקע והיינו שתולש אותם מעיקרם ומוכרם כיון שלכך הם עומדים ואין בעל הפרדס יכול לעכבו שהרי שניהם אסורים בהם כדאיתא התם בגמרא ה"נ בבית אין בעל הבית יכול לעכבו כלל העולה בנדון זה שבית של משכנתא שנפל או נשרף אם רוצה בעל המעות להוציא כדי לבנותו הרשות בידו ויחשוב אחר תשלום זמן המשכנתא עם בעל הבית על מה שהוציא וינכה מה שנפח' מעת שבנה עד עתה והנשאר בבית יפרע לו ואם בא בע"ה לסלקו קודם תשלום זמן המשכנתא יחזיר מה שנשאר מדמי המשכנתא ומה שנשאר שבח בבית בבנין שבנה כדאמ' ואם אינו רוצה לבנות יכול להשתמש מן העצים והאבנים כל משך ימי המשכנת' או ליקח בהן בית כל שהו' לדור בו כל משך זמן המשכנת' ואח"כ תחזור לבע"ה נאם הצעיר משה:

ראיתי ת"ח מנגחים זא"ז ולוחמים במלחמתה של תורה ועורכים מערכה לקראת מערכה ויקראו לפניה' אברך א"ב בשני' ור"ך בחכמ' לשום שלום ביניהם לכוין ההלכה לתלמיה ואשמע את קול כנפי דבריהם והמה בכתובים ואותיותיהם מסכימות לענין הדין זה את זה להקשות זה על זה ולכן קראתי בכל לב את כל דברי פסקי שני החכמים יצ"ו וגם עד השלשה אבא לחקור ולדעת טוב טעמם וקודם אכתוב מה שנ"ל לענין הדין במה שחלקו עליו שני החכמים יצ"ו ואחריהם אלך ללקט שבלי ראייתם אותם שיהיו ישרות בעיני ואולי אוסיף אי זה נופך משלי:

ומעשה שהיה כך היה שבאו יינות בספינה מאי קנדיאה והיו בהם מעט דבש ונכנסו יהודים בתוכה לבוא במחוז מצרים ואחר כך יצאו מאותה ספינה ונכנסו בספינה אחרת והניחו החביות ביד הכותים ובפי החביות חותם בתוך חותם ויש בחבית נקב קטן להוציא הרוח כדי שלא יבקעו החביו' ומהנקב יוכלו להכניס ולהוציא ויש חביות שיש על הנקב עור תקוע במסמרים משני צידי הנקב ויש חביות שאין שום דבר על הנקב וכשהגיע הספינה בנמל ראו החביות כאשר הניחום ע"כ:

ואני משיב על ענין מיעוט הדבש ביין לדעת גאוני המערב שהביא הרמב"ם ז"ל שאפילו לדעת הרא"ש ז"ל בנ"ד יציל מיעוט הדבש את ריבוי היין שהרי כתב הרמב"ם ז"ל הואיל ואינו ראוי לנסך הרי הוא כיין מבושל וכשכר ומותר לשתותו עם הגוי הרי שהפליגו בהיתר זה לשתותו לכתחלה עם הגוי כיין מבושל וכשכר וכתב ביורה דעה סי' קכ"ג וכתב א"א הרא"ש ז"ל דאין לסמוך על זה שעיקר הגזירה משום בנותיהן אלא שהחמירו לאוסרו בהנא' כיין שנתנסך וכו' ע"כ משמע דמה שאין לסמוך על הוראה זו היינו להתיר שישתה עם הגוי לכתחלה משום דאכתי איכא גזר' בנותיהן אבל בנ"ד דאין מערבין מיעוט הדבש אלא משום חששא דשמא יגע הגוי דרך הנקב הקטן מודו דיציל מעט הדבש דכיון שאינו שותה אחר כך יין זה עם הגוי אכתי גזירת בנותיהן במקומה עומדת ואם כן יש לסמוך על זה לכ"ע להציל היין מחשש נגיעה כיון שאינו שותה אותו עם הגוי כדאמר וכמו שמוכיח יותר ענין זה מה שכתב פ' אין מעמידין ויין מבושל שאני דמשום דלא שכיח לא גזרו ביה וגם לא חיישינן שיבשל אדם כל יינו כדי לשתותו עם הגוי דטריחא ליה מלתא טובא אבל להטיל מעט שאור או דבש כל אדם יעשו כן להפקיע עצמם מאיסור יין נסך ונמצאו שותים תמיד עם הגוים ומתוך כן יבואו להתייחד עם בנותיהם הא קמן דלא חש אלא לשתות עם הגוי ולא תימא דאפילו להציל מחששא נגיעת גוי לא מהני מיעוט דבש משום דאתי למשתי עם הגוי לכתחלה דנהי דאם נגע גוי בפנינו ביין שנתערב בו מיעוט דבש נימא דלתסר למי שחולק להוראת גאוני מערב כדי שלא יבא לשתותו לכתחלה עם הגוי כגאוני מערב אבל שנפליג לומר דאף על הספק יחלקו על גאוני המערב לא אמרינן דלא גזרי' כולי האי גזירה לגזרה כיון דליכא הכא כלל גזרת בנותיהן דהא אינם שותים יין זה עם הגוים ואפילו למאי דכתב הרא"ש ז"ל בטעם הרמב"ם ז"ל דאף אם תמצא לומר דלא גזרו אלא ביין הראוי לנסך וכו' אפ"ה אין לסמוך על הוראה זו דמאן לימא לן דאינהו לא מנסכי יין המעורב בו שאור ודבש הלא הם מקריבים בנות שוח ופירות לע"ז שאסרה תורה למזבח ע"כ מצינן למימר לדעת גאוני המערב דאף על גב דמקריבים בנות שוח או פירות ודקל טב שהוא דבש שאסרה תורה היינו אינהו גופייהו בלי עירוב אבל כשמנסכים יין אין מנסכין אותו כשהוא מעור' בדבש והרמב"ן ז"ל נמי נקיט ליה בספק' כלשון שהביא הרא"ש ז"ל דקאמר מאן לימא לן דאינהו לא מנסכי וכן הריב"ש ז"ל תשובה ק"פ והר"ד ז"ל תשובה ר"מ כתבו דלמא אינהו מנסכי ליה בלשון ספק ועליהם הראיה וא"כ בנ"ד נימא הכי ספק אי מנסכי לי' אי לא ואת"ל מנסכי ליה דלמא לא נגע גוי בהאי יין שנתערב בו מעט דבש:

וכיון דנקב זה הוא צר הרבה דאינו עשוי אלא להוציא חוזק ריח היין לית ביה אלא חשש מגע ולא נאסר בחשש זו כמו שכתבתי למעלה וחשש חילוף ליכא בנקב צר וקטן כי האי דהא אמרינן פ' בתרא וכי מאחר דקי"ל דלא חישי' לזיופא כר' אליעזר מ"ט לא מותבינן חמרא בי גוים חיישינן לשיכי ופירש הרי"ף ז"ל שם ופ' אין מעמידין שהיא מנקת שמניחין במגופת החבית וכן פי' רש"י ז"ל ומשמע דליכא חשש נגיעה וחילוף בנקב כי האי כיון דמקשה גמרא מ"ט לא מותבינן משמע דקים להו דליכא חשש נגיעה וחילוף כיון שהוא חתום לרבי אליעזר ואפילו יהא בו אותו נקב קטן דהא כ"ע ידעי דבכולהו חביות איתיה ומשני דחיישי' לשיבי כלו' נהי דלחילוף נגיעה ביד ליכא למיחש למינקת מיהא חיישי' דעל ידי המנק' נוגע בפיו ומצאתי לר' ישעיה מטראני ז"ל פ' השוכר שכ' וז"ל דרך חביות של יין שיש במגופו' שלהן נקב קטן כדי להריח בו אותו היין ולבודקו וגוי שבא להריח ביין ישראל מותר שאין יכול ליגע דרך נקב קטן עכ"ל ואחר כך על ההיא דמאחר דהלכתא כר' אליעזר כתב אין מניחין חביות של יין בבית גוי וכו' לפי שיש בהן נקב קטן שמריחין בו היין ושמה יכניס הגוי שפופרת קטן באותו הנקב וימצוץ מן היין וישתה עכ"ל משמע בהדיא דליכא חשש נגיעה אלא ע"י שפופרת ואם כן פשיטא דליכא חשש חילוף בנקב שהוזכר בגמרא שהוא עשוי להוציא הריח כדי שלא תשבר החבית או בנקב שהוא עשוי להריח בו כפי' רבי' ישעיה זצ"ל ואין סברא שבזמן הזה יעשו נקב יותר רחב שיוכלו להכניס אצבע דרך הנקב ליגע ביין וגם שיהיה עתה הנקב שיעור הכנסת אצבע על הרוב לא יגע האצבע ליין כי אין ממלאים החביות כ"כ ואפילו יגע באצבע בדבר אחר כבר כתבנו דביין זה שיש בו מעט דבש לא נאסר בחשש מגע גוי וכיון שאין עושים נקב קטון זה אלא מפני הרוח או הריח למה יעשו אותו גדול בזמן הזה ממה שהיו טושים בזמן הגמרא שלא היה בו חשש חילוף אלא חשש מנקת דק להכניסו דרך נקב קטן כמו שכתבתי למעלה ובכל זמן יקפידו הבעלים לעשות יותר דק שאפשר כדי שלא יכניסו בו שפופרת וימוצו ממנו כל שאפשר לצאת ממנו הרוח או הריח שאם ירצו להוציא ממנו לתת לקונה לנסותו יפתחו פי החבית או דרך חורים אחרים רחבים אם יש בחבית והם בחותם בתוך חותם ואם הנקב שעושים בזמן הזה הוא רחב יותר שיכולים להוריק ממנו בריוח ולהכניס בו דרך משפך בינוני כמו שמעיד החכם ה"ר משה נ"ר בתשובתו למה שהשיג עליו החכם ה"ר יעקב ן' תבון נ"ר צריך לתת טעם למה לא נחוש לחלופי והחכם ההר"י מעיד שהוא נקב צר וקטן שיש טורח הרבה להוציא ממנו ואם כן בנקב כזה לא חיישינן לחלופי ומחלקותם היה נראה שהוא במציאות וצריכין אנו להאמין עדות שניהם כי זה נזדמן לו חבית שנקב שלה רחב וזה נזדמן לו נקב צר וקטן:

אבל נוכל לומר כי רוב החביות הבאות משם חתומות חותם בתוך חותם בנקבים הרחבים וזה הנקב שהיא פתוח מפני הרוח או הריח מסתמא מקפידים שיהיה צר שיועיל לרוח או לריח כי אם יהיה רחב מה יועיל להם חב"ח שבנקבים האחרים כיון שיכולים להחליף היין דרך אותו הנקב ומסתמא לא יחתמו הנקבים הגדולים חב"ח אלא כשהנקב הפתוח מפני הרוח הוא צר וקטן שלא יהיה בו חשש חילוף להרמ"א נזדמן לו חבית א' או שתים שנתרחב הנקב קטן שלהם וכיון שרובם הנקב קטן אזלי' בתרייהו ואמרי' כיון דלא חיישי' לחלופי ברובם אפילו נמצא מיעוטם הנקב רחב לא אתו לאחלופי יין שבהם דסברי גוים כולם נקבם קטן כדרך רוב החביות ומדאורייתא אזלי' בתר רובא ובענין יין נסך נמי חזינן דאזלינן בתר רובא בחבית הצפה כנגד עיר שרובה ישראל וכו' או רוב מוכרי היין ישראל כדאמר בפ' לא יחפור ורוב גנבי העיר ישראל כדאמר פ' בתרא דע"ז וכי היכי שליין ובנוגעין אזלי' בתר רוב' וה"נ ל"ש ואף על גב דהתם הוי טעמא משום דכל דפריש מרובה פריש והכא הוי כתשעה חנויות מוכרות בשר שחוטה וא' נבלה ולקח מאחד מהן ואין ידוע ממי לקח אסור מפני שהוא קבוע כדאמר פ' גיד הנשה אפ"ה כשהולך גוי זה למקום קביעות החביות להחליף ורואה ב' או ג' מן הרוב שנקב שלהן צר אינו בודק את כולן ואינו מחליף וכתב כיון דהוי במקום קביעותם דלמא פגע ברישא בההיא שנקב שלה רחב א"כ הוי ס"ס ספק אם פגע בההיא ברישא או לא ואת"ל דפגע בה דלמא לא החליף ושרי ואם החביות הם במקום מיוחד בספינה שאינ' נכנסים שם בני אדם איכא ספקא אחרינא ספק נכנס שם גוי או לא כדאמר בעלמא ואת"ל נכנס ספק פגע בההיא וכו':

ואילו היו אלו חביות של גוים שטהרו את יינם או שקנו יין מישראל וחתמו ישראל חב"ח והניחום במקום מיוחד הוו כדין חביות של ישראל דמירתת גוי דלמא מפסיד יינו ולא קנו ליה ישראלים והאי טעמא דהני ספקא מהני אפילו היו החביות שנקבן רחב יותר מאותן שנקבן צר דאכתי איכא ס"ס ואם כולם הם נקבן רחב כאותם השנים שהעיד עליהם החכם הנזכר שבשעה א' היו יכולים להוציא כל היין יש לחוש לחילוף ובדין אסרם אא"כ הניחם ישראל במקום מיוחד שלא הי' רשות לגוי ליכנס שם דאיכא תרתי ספיקא ספק נכנס ספק החליף כד"א וכן אם גוי זה שהביא היין הוא ידוע שלא הביא יין נסך בספינה לא חיישי' שיחליף של אחרים דתנן פ"ג דדמאי אצל הנכרי בפירותיו ולא חיישי' שהחליף בדמאי של ישראל אחר עד כאן כתבתי בענין דין זה להתיר מן הראיות שהבאתי ממה שלא כתבו הם. עתה אקום אחקור על ראיותיהם הצודקות מהבלתי צודקות כתב הרמ"א נר"ו אבל בנדון דידן יש לו הנאה מרובה שיחליף רע בטוב ואפילו נראה היין שבחבית טוב נאמר כי של היהודי יותר טוב מאד והחליפו כי לא נתנו דבריהם לשיעורים וא"ת לא חיישינן להכי מפני שירא שמא ירגישו בו ומרע חזקתיה וכו' אם כן דל מהכא כל חששא שחשו חכמים לאיחלופי וכו' ועל זה השיב לו הרי"ת נראה כי אין הנדון דומה לראיה דנפק' אפילו בשכר אין פרנסתו בכך דיש לו אומנות אחרת ולא חייש אי מרע נפשיה אבל בעלי הספינות דפרנסת' תלויה בכך חיישי' והביא ראיה ממה שכתב ביורה דעה סימן קל"א על גוים שקונין יין מישראל וחותמין אותו וכו' דחש לטורחו ולהוצאתו ולא זייף ובנ"ד נמי חושש שמא יקפח פרנסתו וכו' אם יגלה אותו אחד מן המלחים וכו' ויהיה נתפש כגנב ודמי להא דאמרינן פ' רבי ישמעאל אם נתפס עליו כגנב מותר וכו' וכן מהא דאמרינן פרק אין מעמידין בין הגתות שכו וכ' עלה הרשב"א ז"ל דבמקום דאיכא עוברי דרכים הרבה הוי כבין הגתות ואלו הספינות הוו בהו עוברי דרכים וכו' והרמ"א נר"ו חזר להשי' על זה דאם במקום שמקפח פרנסתו לא מזייף ואין צריך חב"ח גם אם גוי שדרכו לשכ' המרתף שלו וכו' יהיה מותר להניחם בידו בלי חותם שלא יקפח וכו' והא ליתא מדתנן פ' השוכר המניח יינו בקרון ובספינ' ביד גוי אם הודיעו שהוא מפליג היין אסור וכו' ולא אמרינן דלא מרע נפשיה וכו' ואף אם יהיו שם מלחים לא אמרינן שירא מהם שיגלו סודו כי כתב הרשב"א ז"ל בת"ה על אם יש דרך עקלתון היין מותר דאם יש שנים או שלשה אנשים אפילו יש דרך עקלתון אסור כי יגע הוא והשאר יעמדו על הדרך להזהירו וכו' ומה לי ג' ומה לי עשרה וכו' ואפילו יהיו סוחרים בספינה חיישינן כי לא התיר הרשב"א ז"ל רק במקום שיש עוברי דרכים הרבה שאינם מכירים אותו כו' אבל בספינה שכלם מיודעיו וכו' לא מירתת דחיישינן לגומלין וראיה מדתנן פר' רבי ישמעאל רשות גוים א' היא ופסק הרמב"ם ז"ל דחיישינן לגומלין וכו' אם הפקיד היין שלו אצל גוי אחד בביתו אפילו שהיו עשרה שכנים לכ"ע אסור דלא מרתת דחיישינן לגומלין ומה לי עשרה שכנים בבית אחד או עשרה סוחרים בספינה אחד ע"כ ושלשת החכמים ה"ר שלמה סבן וה"ר יצחק והרב רב בצלאל כתבו דלחלופי בזמן מועט לא חיישינן ובהכי אידחיא מה שכתב דבנ"ד נשאר היין לבדו זמן רב ביד המלחים וכו' דכיון שהוא דרך עראי לא חיישי' לחלופי וגם כי בנגיעה לא יירא מן המלחים להחליף שהוא גניבה ממש יירא מהם ואיכא אימת מלכות כמו שאמר פרק כל כתבי משום אימת דבי נשיאה ומ"ס הבתים שבמקום שיש שם אימת מלכות מותר לשלוח בחותם אח' ורש"י ז"ל כתב פ' השוכר דלחלופי בזמן מועט לא חיישינן וכתבי דמדברי הרשב"א ז"ל בת"ה על כל שלא הודיעו שהוא מפליג דנלמוד מדבריו בנ"ד דאם ישארו בנמל זמן רב כל שלא הודיעו שהוא מפליג שרי כיון שצריך שהיה להחליף דרך אותו נקב עד כאן והאריכו בטענות אלו:

מה שהשי' החכם ה"ר יעקב תבון נר"ו על הרמ"א נר"ו דבעלי ספינות דפרנסתם תלויה בכך לא חיישינן כמו שכתוב למעלה נראין דבריו ונמוקו עמו מגוים שקונין יין מישראל וכו' דחש לטרחו ולא יזייף והכא נמי לא שנא דאף על גב דהתם הוא של גוי והכא היין של ישראל ביד גוי כיון דחזינן דבמקום א' התירו משום דלא יזייף דחש לטורחי כמו כן בנ"ד חש לטרחו ושלא יפסיד שכרו בהווה ובעתיד ולא יזייף ולא מפלגי' בין הפסד מרובה דיין שהוא של גוי להפסד מועט של שכירות יין של ישראל ואפשר נמי שיהיה יותר הפסד השכירות מהפסד מכירת היין לגוים ומה שהשיב הרמ"א בזה דאם ימצא גוי שדרכו לשכור המרתף שיהיה מותר להניחם בידו בלי חותם אינו דספינה אינו אלא לשכירות וישראל שרוצה לשלוח יינו דרך ים על כרחין צריך להניחו בספינה של גוי וסמכי' עלי' מדעתיה מטעמא דירא לזייף מה שאין כן במפקיד יינו במרתף גוי אפילו בשכר דלא שכיח וכל זה הוא ביין חתום אבל אם נקב זה רחב אין ראיה מכאן:

אבל מה שהשיבו הרשי"ב הנז' על הרמ"א דלחלופי לזמן מועט לא חיישינן דכיון שהוא דרך עראי כנ"ד לא אתי לאחלופי ואיני מבין איך חושבי' כי בנ"ד הוי זמן מועט או דרך עראי כיון שהוזכר בשאלה שיצאו היהודים מאות' הספינה ונכנסו לספינה אחרת והניחו החביות ביד הגוים חב"ח הרי כאן זמן מרובה ודרך קבע דלא מיקרי דרך עראי אלא כשלא הודיע שהוא מפליג בנכרי שהיה מעביר חבית אחד וכו' אבל הכא שיצאו מספינה זו ונכנסו לאחרת אינו צריך להודיע שהוא מפליג שהרי הם רואים שהוא מפליג ולא ישיגם עד הנמל ואין חילוק בין מפליג ולא מפליג אלא בחביות סתומות דשיעור הפלגה הוא כדי שיפתח ויגוף וכו' והכא נקב זה פתוח ואם היה נקב זה רחב שיכולים להחליף הרי יש להם פנאי הרבה ואם לא השלימו להחליף כשהם מגיעים לנמל אפילו שהיהודים שם יתעכבו מעט שלא יכנסו לנמל עד שישלימו מלאכת חילופם וכן מה שהביאו מאימת מלכות היינו כשהוא חתום דמרתתי לזייף אבל הכא דנקב הוא פתוח ליכא אימת מלכות:

גם ראיתי מה שהאריך הרמ"א נר"ו על מה שכתב הרי"ת נראה בטעם ב' חותמות שאינו מפני שלא ידע הגוי לזייף כמותם אלא בטרחא יתירה אלא משום דלא טרח כולי האי אפילו אינו טורח הרבה כמו שכתב הרשב"א על נבל יין חתום ששם אותו בשק ופיו למטה דעמל בעיניו הוא להוציא ולזייף ע"כ ואמר הוא כי צריך דקדוק גדול לחזור לעשותו בדקדוק כמו שהיה בתחלה והכל כפי מה שהוא החותם שאם החותם בתוך חותם הוא כלי מהודק וטח עליו וכיוצא בו כדאמר בגמרא וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל פי"ב הוא נקל לחזור לעשותו ואפ"ה אמרינן דלא טרח טורח וכו' לזייף ואם החותם ב"ח הוא בדקדוק יותר כמנין הכריכות כמו שכתב הוא שצריך טורח הרבה לחזור ולעשותו כבתחלה אם לא מצא החותם כמו שעשאו חיישינן לזיופא ואם כן דברי שניהם כנים ואין מחלוקת ביניהם וגם שלשה החכמים הרשי"ב האריכו בענין זה ויש לדקדק אחר דבריהם גם מה שהביא הרמ"א ראיה מאין מתרפאין מהן רפוי נפשות אין משם ראיה כמו שכתב הרי"ת וגם הרמ"א בתשובתו השנית הרגיש בזה וכתב דלא אמר אלא לרווחא דמלתא וכן כתב במה שהביא מתשובת הרא"ש ז"ל:

ומה שכתב הרי"ת נר"ו דשפיר מקרי ספינה מקום עוברים ושבים חלק עליו הרמ"א נר"ו וכתב דלפי זה יהיה מותר לשלוח ע"י ספן אפילו בנקב רחב הרבה ובדין חלק כשהחביות מונחות למטה במקום שאין נכנסים שם אלא בעל הספינה אבל אם נכנסים שם אחרים או הם במקום שכל הבאים בספינה הם מצויים שם שפיר טפי מעוברים ושבים גם מה שכתב הרמ"א מענין סידור החביות שאינו חותם נראה דאף על גב דטעמא דחותם הוא משום טרחא יתירא והכא איתא אפ"ה חותם לא מיקרי אלא כשעושה דבר שאין דרך בני אדם לעשות כמו שהביא הוא מדברי הרמב"ם ז"ל פי"ג ונראה לי שאינו נקרא טרחא יתירא הורקת היין שכתבו שלשה חכמים יצ"ו והרי"ת בראשם כי מה שאנחנו אומרים דלא טרח ומזייף היינו בחותם אחר שנגע או החליף דאינו טורח לחזור ולסתום הכלי כמו שהיה וכיון שנמצא הכלי כמות שהיה לא חיישינן דטרח וזייף כי מה שכתב הרשב"א דעצים שבברזא מהודקות טורח הוא להסירן היינו משום דבעי לחזור לטרוח לעשותן כבתחלה מבלי שנוי דמה שעושה קודם בטורח הוא עונג לו וגם כן חילוף היין לא דמי לחותם שאינו בשעת הנאה אבל קודם שיחליף ובשעת החילוף טורח הוא להסי' החותם להחליף כי בהנאתו הוא מתעסק ויעשה כאלה רבות כדי להרויח וכמו שכתב הרמ"א בתשובתו השני' שהתחיל לחלק בענין זה ולא השלימו ושלשה החכמים הרשב"י כוונו על האמת:

לענין הדין אלא שרוב ראיותיהם לא נראו לי ומה שכתב בענין היה נראה טעם יפה אלא שתשובתו בצדו מה שכתבו הם בעצמם כסברת הרמב"ם אלא אם כן נאמר שהוריק כל החבית וכו' דליכא אלא ספיקא אחד דספק החליף ר"ל שאנחנו חוששים שהחליף בחילוף האסור:

כלל העולה דחביות אלו שיש להן נקב צר כמנהג להוציא הרוח או הריח והניחו בהן מעט דבש מותרות וליכא בהו לא חשש נגיעה ולא חשש חילוף כמו שכתב הרי"ת נר"ו אם הנקב רחב יש היתר על הדרך הכתוב למעלה ויש לצדד עוד ולהורות דרך היתר לחביות כאלו שנקבן רחב כשיבואו בספינה בלי ישראל אם ידע הישראל שהניח החביות ביד הספן שלא היה לו יין בספינה ליכא חשש חילוף כדאמר לעיל הכא ליכא חשש חילוף אלא אם כן נהנה בחליפין דבחנם כדי להכשיל לא חיישינן כמו שכתבו התוספות פ"ק דע"ז והכא נמי אם אין לו יין אחר ואין לו הנאה להחליף בשל אחרים לא יחליף בשל אחרים להעביר את ישראל ואפילו יש לו יין אחר לא נחוש לחילוף אלא בכדי היין שיש לו שאם לא היה לו יין אלא כדי חבית א' לא נחוש שהחליף מב' חביות ויש ס"ס שמא לא החליף ואת"ל החליף בכל אחד תלינן לומר שאינה זה וכדמשמע במס' דמאי פ"ג גבי המפקיד אצל נכרי בפירותיו דאמר' בירוש' לא אמר ר' שמעון אלא עד כדי קופתו הפקיד אצל שתים אח' דמאי וא' ודאי וכתב הר"ש כלו' ואח' ודאי פטורה דכיון שאין לגוי אלא קופא אחד לא חיישי' שמא החליף אלא אחת ולא חייש שמא הביא ממקום אחר וכו' וה"ה דהוה מצי למימר לא אמרו חכמים וכו' ע"כ משמע דכשאין לו אלא כדי אח' לא חיישינן שהחליף אלא מא' ולא משתים וכן יכולים אנו להוסיף ספק אח' ספק אם יין שלו טוב משל יהודי ובודאי לא יחליף ואת"ל אינו טוב משלו שמא לא יחליף ואת"ל יחליף בכל אחד אנו תולים שאינו זה כיון שלא היה לו לגוי אלא א' ובעלמא דחיישי' לחילוף היינו כשהוא ידוע שיש לו הרבה מאותו מין שהפקידו אצלו או על הסתם יש לו מאותו המין שהוא מצוי אצל כל אדם ואין כאן אלא ספק א' שהוא החליף רע בטוב דכיון שיש לו הרבה מסתמא יש בו רע ויחליפנו וכל מה שכתבנו הוא בדיעבד אבל לכתחלה ראוי להזהיר את בני קנדינא כמו שכתב הרמ"א שלא ישלחו אלא ע"י שומר נאם המבי"ט:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >