רש"י/ויקרא/א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

רש"י ‏ ויקרא א

א

ויקרא אל משה. לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה, לשון חבה, לשון שמלאכי השרת משתמשין בו, שנאמר וקרא זה אל זה (ישעיהו ו'), אבל לנביאי אמות העולם נגלה עליהן בלשון עראי וטמאה, שנאמר ויקר אלהים אל בלעם (במדבר כ"ג):

ויקרא אל משה. הקול הולך ומגיע לאזניו וכל ישראל לא שומעין. יכול אף להפסקות היתה קריאה, ת"ל וידבר, לדבור היתה קריאה ולא להפסקות, ומה היו הפסקות משמשות, לתן רוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין. ק"ו להדיוט הלומד מן ההדיוט:

אליו. למעט את אהרן. ר' יהודה אומר י"ג דברות נאמרו בתורה למשה ולאהרן וכנגדן נאמרו י"ג מעוטין, ללמדך שלא לאהרן נאמרו אלא למשה שיאמר לאהרן, ואלו הן י"ג מעוטין: לדבר אתו, מדבר אליו, וידבר אליו (במדבר ז'), ונועדתי לך (בראשית כה), כלן בתורת כהנים. יכול ישמעו את קול הדבור ת"ל קול לו, קול אליו, משה שומע וכל ישראל לא שמעו:

מאהל מועד. מלמד שהיה הקול נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל. יכול מפני שהקול נמוך, ת"ל את הקול, מהו הקול, הוא הקול המפרש בתהלים קול ה' בכח קול ה' בהדר קול ה' שבר ארזים (תהילים כ"ט), אם כן למה נאמר מאהל מועד, מלמד שהיה הקול נפסק. כיוצא בו וקול כנפי הכרובים נשמע עד החצר החיצנה (יחזקאל י'), יכול שהקול נמוך ת"ל כקול אל שדי בדברו, אם כן למה נאמר עד החצר החיצנה, שכון שמגיע שם היה נפסק:

מאהל מועד לאמר. יכול מכל הבית, ת"ל מעל הכפרת, יכול מעל הכפרת כלה, ת"ל מבין שני הכרבים:

לאמר. צא ואמר להם דברי כבושין, בשבילכם הוא נדבר עמי. שכן מצינו שכל ל"ח שנה שהיו ישראל במדבר כמנדים, מן המרגלים ואילך, לא נתיחד הדבור עם משה, שנאמר ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות, וידבר ה' אלי לאמר (דברים ב), אלי היה הדבור. ד"א צא ואמר להן דברי והשיבני אם יקבלום, כמה שנאמר וישב משה את דברי העם וגו' (בראשית יט):

ב

אדם כי יקריב מכם. כשיקריב. בקרבנות נדבה דבר הענין:

אדם. למה נאמר, מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל (ויקרא רבה):

הבהמה. יכול אף חיה בכלל, ת"ל בקר וצאן:

מן הבהמה. ולא כלה, להוציא את הרובע ואת הנרבע:

מן הבקר. להוציא את הנעבד:

מן הצאן. להוציא את המקצה:

ומן הצאן. להוציא את הנוגח שהמית. כשהוא אומר למטה מן הענין מן הבקר, שאין ת"ל, להוציא את הטרפה (ספרא):

תקריבו. מלמד ששנים מתנדבים עולה בשתפות:

קרבנכם. מלמד שהיא באה נדבת צבור, היא עולת קיץ המזבח, הבאה מן המותרות (שבועות י"ב):

ג

זכר. ולא נקבה. כשהוא אומר זכר למטה, שאין ת"ל, זכר ולא טמטום ואנדרוגינוס:

תמים. בלא מום:

אל פתח אהל מועד. מטפל בהבאתו עד העזרה. מהו אומר יקריב יקריב, אפלו נתערבה עולת ראובן בעולת שמעון יקריב כל אחד לשם מי שהוא, וכן עולה בחלין, ימכרו החלין לצרכי עולות, והרי הן כלן עולות, ותקרב כל אחד לשם מי שהוא. יכול אפלו נתערבה בפסולין או בשאינו מינו, תלמוד לומר "יקריבנו" (ספרא):

יקריב אתו. מלמד שכופין אותו, יכול בעל כרחו, תלמוד לומר "לרצונו", הא כיצד, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני (שם):

לפני ה' וסמך. אין סמיכה בבמה (שם):

ד

על ראש העלה. להביא עולת חובה לסמיכה ולהביא עולת הצאן (שם):

העלה. פרט לעולת העוף (שם):

ונרצה לו. על מה הוא מרצה לו, אם תאמר על כרתות ומיתות בית דין או מיתה בידי שמים או מלקות, הרי ענשן אמור, הא אינו מרצה אלא על עשה ועל לאו שנתק לעשה (שם):

ה

ושחט והקריבו, הכהנים. מקבלה ואילך מצות כהנה, למד על השחיטה שכשרה בזר (שם):

לפני ה'. בעזרה:

והקריבו. זו קבלה, שהיא הראשונה, ומשמעה לשון הולכה, למדנו שתיהן:

בני אהרן. יכול חללים, ת"ל הכהנים:

את הדם וזרקו את הדם. מה ת"ל דם דם שני פעמים, להביא את שנתערב במינו או בשאינו מינו, יכול אף בפסולים או בחטאות הפנימיות או בחטאות החיצוניות, שאלו למעלה והיא למטה, ת"ל במקום אחר דמו (זבחים פ"א):

וזרקו. עומד למטה וזורק מן הכלי לכתל המזבח למטה מחוט הסקרא כנגד הזויות, לכך נאמר סביב, שיהא הדם נתון בארבע רוחות המזבח. או יכול יקיפנו כחוט, ת"ל וזרקו ואי אפשר להקיף בזריקה, אי וזרקו יכול בזריקה אחת, ת"ל סביב, הא כיצד, נותן שתי מתנות שהן ארבע (ספרא):

אשר פתח אהל מועד. ולא בזמן שהוא מפרק (שם):

ו

והפשיט וגו'. מה תלמוד לומר העולה, לרבות את כל העולות להפשט ונתוח:

אתה לנתחיה. ולא נתחיה לנתחים (ספרא):

ז

ונתנו, אש. אע"פי שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט (שם):

בני אהרן הכהן. כשהוא בכהונו, הא אם עבד בבגדי כהן הדיוט עבודתו פסולה:

ח

בני אהרן הכהנים. כשהם בכהונם, הא כהן הדיוט שעבד בשמונה בגדים עבודתו פסולה (זבחים י"ח):

את הנתחים את הראש. לפי שאין הראש בכלל הפשט, שכבר התז בשחיטה, לפיכך הצרך למנותו לעצמו (חולין כ"ז):

ואת הפדר. למה נאמר, ללמדך שמעלהו עם הראש ומכסה בו את בית השחיטה, וזהו דרך כבוד של מעלה (שם):

אשר על המזבח. שלא יהיו הגזירין יוצאין חוץ למערכה (ספרא):

ט

עלה. לשם עולה יקטירנו:

אשה. כשישחטנו יהי שוחטו לשם האש. וכל אשה לשון אש, פוש"ייר בלעז:

ניחוח. נחת רוח לפני, שאמרתי ונעשה רצוני (שם):

י

ואם מן הצאן. וי"ו מוסיף על ענין ראשון, ולמה הפסק, לתן רוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה (שם):

מן הצאן, מן הכשבים, מן העזים. הרי אלו ג' מעוטין, פרט לזקן ולחולה ולמזהם (שם):

יא

על ירך המזבח. על צד המזבח:

צפנה לפני ה'. ואין צפון בבמה (שם):

יד

מן העוף. ולא כל העוף. לפי שנאמר תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים, תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות, יכול אף מחסר אבר, ת"ל מן העוף (שם):

תרים. גדולים ולא קטנים:

בני יונה. קטנים ולא גדולים:

מן התרים או מן בני היונה. פרט לתחלת הצהוב שבזה ושבזה שהוא פסול, שגדול הוא אצל בני יונה וקטן אצל תורים (חולין כ"ב):

טו

והקריבו. אפלו פרדה אחת יביא (ספרא):

הכהן, ומלק. אין מליקה בכלי אלא בעצמו של כהן, קוצץ בצפרנו ממול הערף וחותך מפרקתו עד שמגיע לסימנין וקוצצן (שם):

ונמצה דמו. לשון מיץ אפים (משלי ל'), כי אפס המץ (ישעיהו ט"ז), כובש בית השחיטה על קיר המזבח והדם מתמצה ויורד (זבחים ס"ה):

ומלק, והקטיר, ונמצה. א"ל כן מאחר שהוא מקטיר הוא מוצה, אלא מה הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו, אף מליקה כן. ופשוטו של מקרא מסרס הוא, ומלק והקטיר, וקדם הקטרה ונמצה דמו כבר:

טז

מראתו. מקום הרעי, זה הזפק (ספרא):

בנצתה. עם בני מעיה, ונוצה לשון דבר המאוס, כמו כי נצו גם נעו (איכה ד'), וזהו שתרגם אנקלוס באוכליה. וזהו מדרשו של אבא יוסי בן חנן שאמר נוטל את הקרקבן עמה. ורבותינו ז"ל אמרו קודר סביב הזפק בסכין כעין ארבה ונוטלו עם הנוצה שעל העור (ספרא). בעולת בהמה שאינה אוכלת אלא באבוס בעליה, נאמר והקרב והכרעים ירחץ במים והקטיר, ובעוף שנזון מן הגזל, נאמר והשליך את המעים, שאכל מן הגזל (ויקרא רבה ג'):

אצל המזבח קדמה. במזרחו של כבש (ספרא):

אל מקום הדשן. מקום שנותנין שם תרומת הדשן בכל בקר ודשון מזבח הפנימי והמנורה, וכלם נבלעים שם במקומן:

יז

ושסע. אין שסוע אלא ביד, וכן הוא אומר בשמשון וישסעהו כשסע הגדי וגו' (שופטים י"ד):

בכנפיו. עם כנפיו, אינו צריך למרט כנפי נוצתו:

בכנפיו. נוצה ממש. והלא אין לך הדיוט שמריח ריח כנפים נשרפים ואין נפשו קצה עליו, ולמה אמר הכתוב יקריב, כדי שיהא המזבח שבע ומהדר בקרבנו של עני (ויק"ר ג'):

לא יבדיל. אינו מפרקו לגמרי, לשתי חתיכות, אלא קורעו מגבו. נאמר בעוף ריח ניחוח ונאמר בבהמה ריח ניחוח, לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכון את לבו לשמים (ספרא):

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.