משאת המלך/ויקרא/א
ב[עריכה]
דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה' (א ב)
במשך חכמה (כאן) הביא הא דתניא בשילהי מנחות (קי.), בן עזאי אומר לא נכתב בקרבנות לא אל"ף למ"ד ולא אלקים, אלא ה', שלא ליתן פתחון פה לבע"ד לחלוק, וביאר דקרבנות הגויים היו לכוחות רוחניות, ולא כן חלק ה' עמו כי קרבנותיהם רק לשי"ת, ולכן צוה הקב"ה דהקרבנות יהיו לשם ה', ולא לשם א-ל או אלקים שמצינו בהם פעמים שנקראו על שם כח מסויים, ע"ש בדבריו, ובסו"ד כתב ויעויין ענין נחמד עפי"ז בזוה"ק פ' משפטים סוף המקרא אם אדוניו, ע"כ.
וכוונתו למש"כ הזוהר (עמ' ק"ח) כתיב (תהלים נ"א) כי לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא תרצה, זבחי אלקים רוח נשברה, לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה, כי לא תחפוץ זבח, וכי לא בעי קב"ה דיקרבון קמיה קרבנא, והא איהו אתקין לגבי חייבא קרבנא דיקרבון ויתכפר להו חובייהו, אלא דוד לקמי שמא דאלקים אמר, וקרבנא לא קרבין לשמא דאלקים אלא לשמא דהוי"ה, דהא לגבי דינא קשיא מדת הדין לא מקרבין קרבנא דכתיב אדם כי יקריב מכם קרבן לה', לה' ולא לשמא דאלקים, וכי תקריב קרבן מנחה לה', זבח תודה לה', זבח שלמים לה', ובגין כך כיון דדוד מלכא לגבי אלקים אמר, איצטריך למכתב כי לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא תרצה, דהא לשמא דא לא מקרבין אלא רוח נשברה, דכתיב זבחי אלקים רוח נשברה כו', ע"כ.
והנה בשופטים (י"ג ט"ו) ויאמר מנוח אל מלאך ה' נעצרה נא אותך ונעשה לפניך גדי עזים, ויאמר מלאך ה' אל מנוח אם תעצרני לא אוכל בלחמך, ואם תעשה עולה לה' תעלנה, ועיין ברד"ק ובמלבי"ם שכתבו ואם תעשה עולה לה' תעלנה שהזהירו מלהקריב לאלהים אחרים או למלאך, ע"ש. ופירוש זה תמוה שהוצרך להזהירו מאיסור ידוע להקריב לע"ז או למלאך, אמנם למבואר דקרבנות מקריבין לשם ה' ולא לשאר שמות, א"כ י"ל דזהו דציוהו המלאך ואם תעשה עולה לה' תעלנה, היינו לשמא דה' ולא לשאר שמות. [ואכתי קצ"ע אם אכן משום שהיה כאן איזה חששא שיקריב לשאר שמות ולכך הוצרך להזהירו].
דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה' (א ב)
כתב האלשיך ריש פ' צו עה"כ צו את אהרן וגו' ואש המזבח תוקד בו, דבא הכתוב לזרזו ולהעיר את אוזנו בקדושת המזבח אשר לפני ה', לבל יעלה על לבו שהוא מעין שאר במות וכו', כי לא כן מזבח ה', רק קדושתו גדולה כי מעין מזבח העליון הוא וכו'. ואמר ואש המזבח תוקד בו, ר"ל כי אש המזבח שהיא קדושה מן השמים תוקד בו, עכתו"ד. ומבואר מדבריו דנתייחד מזבח דבהמ"ק מבמה, בכך דאין אש מן השמים אלא במזבח דבהמ"ק. [וע"ע מזה במשך חכמה בהפ' לפ' כי תשא].
והנה בהקרבת מנוח בחוץ בזמן איסור במות דאמרו (זבחים קי"ט:) דהיתה זו הוראת שעה, ויש לדון בזה האם ההוראת שעה היתה להתיר איסור במה לשעתו, או שמא היה לזה דין כקרבן הקרב בפנים בבהמ"ק, דכך היתה ההוראת שעה שאף זה יחשב כקרבן בפנים.
ואם נימא דאכן נחשב זה כקרבן דבהמ"ק, א"כ יש לפרש מה שנאמר שם (שופטים י"ג י"ט) ומפליא לעשות, ופי' הרד"ק המלאך היה מפליא לעשות בהוצאת האש מן הצור, דלמבואר דנתייחד מזבח בהמ"ק באש מן השמים, א"כ ה"נ בהוראת שעה דמנוח באם היה זה כקרבן דבהמ"ק, לכך הפליא המלאך בהוצאת האש דאף זה היה אש מן השמים, וכן משמע בבעל הטורים ריש פ' צו דכתב והאש על המזבח תוקד בו, שהוא כמו סולם למלאכים לעלות כענין שנאמר ויעל מלאך ה' בלהב המזבח, ומבואר להדיא דהאש אצל מנוח מענין האש מהשמים, כיוצ"ב דאש המזבח שנאמר והאש על המזבח תוקד בו שהיא אש מהשמים, וכמוש"כ הבעה"ט (שם) לעיל מינה ג' במסורת והאש על המזבח, והאש ירדה מהשמים, יעו"ש.
והעירני הגר"מ שפירא שליט"א לבאר עפ"ז הכתוב בדבה"י (א' כ"א כ"ו) ויבן שם דוד מזבח לה' ויעל עולות ושלמים, ויקרא אל ה' ויענהו באש מן השמים על מזבח העולה וגו', ויאמר דוד זה הוא בית ה' האלקים, וזה מזבח לעולה לישראל. וכבר כתב מרן הרי"ז זצ"ל דבכאן היה בחירת המקום לבית ה' ולמזבח, וזהו מאמר דוד זה הוא בית ה' האלקים וזה מזבח לעולה לישראל, ומשום שראה שנענה במקום הזה באש מן השמים, ולמבואר דאש מן השמים זהו ממעלת ביהמ"ק, א"כ יתפרש היטב דלכך ראה בכאן מקום בהמ"ק לפי שנענה כאן באש מן השמים.
אלא דלפי"ז יבואר לן דהמיוחד בקרבנות ביהמ"ק אינו רק כשהבהמ"ק בנוי, אלא עיקרו הוא מקום הקודש, וכן נראה מהתוס' מגילה (י'.) ד"ה ומ"ט שכתבו דמאן דאמר לא קדשה לעתיד לבוא, סבר דאף במקומו של מזבח אין יכולין להקריב, ונראה קצת מדבריהם דאף דנאסרו במות ואף מקום המזבח לא קדשה לעת"ל, מ"מ היה יתכן דשניא מקום המקדש ויהיה שרי להקריב בו, ועכצ"ל דמקום המקדש נתייחד לעצמו עד דהוה קס"ד דה"ז כמקדש בנוי, וצ"ע בזה אם זו כוונתם.
ובזה יש ליישב מה שראיתי לח"א שהעיר מהכתוב אצל נח (בראשית ח' כ"א) וירח ה' את ריח הניחוח, וקשה הרי אין ריח ניחוח בבמה כדתנן בזבחים (קי"ג.), אולם למבואר דחילוקא דקרבנות המקדש זהו גם במקום המקדש ואף שאינו בנוי ניחא, שהרי הקרבת נח היתה במקום המקדש וכמוש"כ הרמב"ם (בפ"ב מהל' ביהב"ח הל"ב) ז"ל, ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה, הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק, והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה, והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל, ובו הקריב אדם הראשון כשנברא קרבן, ומשם נברא, אמרו חכמים אדם ממקום כפרתו נברא, והלכך שפיר היה כאן ריח ניחוח דהא מקום המקדש הוא הגורם לריח ניחוח, ושו"ר שכ"כ במשך חכמה (פ' נח) דמשום דהיה זה מקום המקדש לכך היה לזה ריח ניחוח], ע"ש. [ועמש"כ לפ"ז בפ' וירא עה"כ ואיה השה לעולה].
יעויין במשך חכמה (כאן) דהביא מחלוקת הקדמונים בטעם הקרבנות, שהמורה אמר כי הוא להרחיק לב האדם מע"ז, והרמב"ן וסיעתו אמרו כי הוא לקרב כל כוחות העולמות וכו', וכתב דאולי יש להכריע, כי קרבנות במה הם רק להרחיק ע"ז מלבבות עמו ישראל, וכדתנן בזבחים (קי"ג.) דאין ריח ניחוח בבמה, לא כן קרבנות בהמ"ק המה ודאי לקרב העולמות ולחבר דודים, וביאר עפ"ז הכתוב (תהלים נ"א) כי לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא תרצה, פי' בבמה שאין הקרבנות לריח ניחוח, הטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל וגו', שאז יהיה עצם הקרבנות חפץ הבורא באמת לענין נכבד לקרב העולמות ולהועיל לכל העולם כולו, ע"ש.
וכדבריו איתא בבעל הטורים עה"כ (דברים ל"ג י') וכליל על מזבחך, וכתב ב' (במסורה), וכליל על מזבחך, אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל, אע"פ שזר מקריב בבמה אינו זבחי צדק, אלא מה שקרב בפנים ע"י כהן וכו', ע"ש, והיינו נמי דבבמה אין הקרבנות לרצון אלא בבהמ"ק.
ובילקוט מלאכי (רמז תקפ"ט) על הכתוב (מלאכי ג' ד') וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות, רבי אומר כימי עולם כימי נח וכו', וכשנים קדמוניות כימי הבל שלא היתה ע"א בעולם, ונראה שגם זה יתפרש ע"פ חילוקא דהמשך חכמה, דכ"ז שיש ע"ז בעולם הרי היה בענין הקרבנות גם כדי להרחיק האדם מע"ז, וזה ע"ד קרבנות במה שאינם לריח ניחוח, ורק כשאין ע"ז בעולם אז כל ענין הקרבנות הוא רק לקרב כוחות העולמות ולרצון לריח ניחוח, וזהו וערבה לה' וגו'.
אדם כי יקריב (א ב)
כתב רש"י, מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל שהכל היה שלו אף אתם לא תקריבו מן הגזל. והעיר לי הגר"י הלפרין שליט"א הרי בב"ק (ס"ו:) ממעטינן לה מקרבנו ולא הגזול, ול"ל תרי קראי.
והנה יל"ע למ"ד בב"ק (קי"ג.) גזל עכו"ם מותר, וכן למ"ד דאסור אם נבאר דהאיסור הוא משום חילול השם דנמצא דאין עצם הגזילה אסורה, א"כ מי נימא דבגזל מעכו"ם והקדישו יוכשר זה להקרבה, או שמא דהגם דאין לפוסלו משום גזילה דאיסורא, מ"מ שם גזל הוא ונתמעט, וכמאמר רשב"י (סוכה ל'.) על הכתוב אני ה' שונא גזל בעולה משל למלך כו', אמנם מדלמדו התם מהא לפסולא דמצוה הבאה בעבירה, א"כ מבואר שכל פסולו הוא רק משום העבירה שנעשית כאן ודוקא בגזילה דאיסורא.
ומעתה י"ל דלזה הוצרך הדרש מאדם הראשון שלא הקריב מהגזל, שנתרבה כאן דעצם השם גזול פוסל גם בליכא איסורא וכמו בגזל עכו"ם [וכמו"כ נפק"מ באנסוהו לגזול דשרי ליה מדין פיקו"נ, דה"ז נמי גזילה דלית בה איסורא, אמנם בחידושי ביארתי דפיקו"נ לא מפקיע את העבירה שבזה, אלא דמ"מ שרי ע"ד עת לעשות לה' וגו', וא"כ גם באנסוהו לגזול שפיר נתמעט מקרבנו ולא הגזול]. אלא שא"כ יקשה איפכא א"כ הדרש קרבנו ולא הגזול ל"ל, והלא מאדם ממעטינן כל שם גזול אע"פ דליכא איסורא וכש"כ גזל דאיסורא.
ונראה שהרי במקדיש לאחר יאוש הרי עתה אין כאן עוד שם גזול, ורק מדין מצוה הבאה בעבירה אייתינן עלה הלכך צריך למעוטי, אבל מה שנדרש מאדם כי יקריב למעט גזול, היינו כששם גזול עליו כמו באופן שלא הקדישו מתחילה, רק עם השחיטה עצמה אז צריך לחול ההקדש והקרבן. אמנם זה אינו אלא לדעת החזו"א (נגעים סי"א סק"ה) שיתכן להקריב קרבן בלא להקדישו תחילה, לפי שעם מעשה השחיטה גם חל ע"ז קדושת קרבן, אבל בלא דבריו הקושיא במקומה עומדת.
מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם (א ב)
בתמורה (כ"ח.) ת"ר מן הבהמה להוציא רובע ונרבע כו', מן הבקר להוציא את הנעבד כו', ואיפוך אנא מן הבהמה להוציא את הנעבד מן הבקר להוציא רובע ונרבע, התם מענינא דקרא כתיב גבי בהמה ואיש כי יתן שכבתו בבהמה מות יומת, גבי בקר כתיב (תהלים ק"ו כ') וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב. והעיר הגרמ"מ שולזינגר שליט"א מפני מה הוצרך להביא הכתוב בתהילים וימירו וגו', הרי כמו"כ אפשר להביא מהכתוב בתורה (שמות ל"ב ד') ויעשהו עגל, דהרי עגל מורה נמי על בקר כמו שור אוכל עשב.
ונראה דהנה איתא בילקוט (תהלים רמז תתס"ד) בתבנית שור דרש ר' פפייס בשור של מעלה, א"ל ר' עקיבא דייך פפייס הרי הוא אומר בתבנית שור אוכל עשב. וזה נראה המכוון בגמ' דאילו מהכתוב בתורה ויעשהו עגל, הו"א כר' פפייס בשור של מעלה ואין ענינו בקר כלל, לכן הביא הפסוק בתהלים שור אוכל עשב ולומר דזהו שור ממש כר"ע, ולכן שפיר חשיב מענינא דקרא דכתיב מן הבקר. [א"ה, שמא י"ל נמי עפמש"כ רש"י שמות (ל"ב ה') וירא אהרן, שהיה בו רוח חיים, שנאמר (תהלים) בתבנית שור אוכל עשב וכו', וא"כ בלא הכתוב דתהילים אי"ז עגל כלל אלא נסכא דזהב בתבנית עגל, וא"כ אי"ז מענינא דקרא דבקר דהוא נעבד דבע"ח].
ספרי משאת המלך מונגשים לציבור לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של המחבר הגאון רבי שמעון משה ב"ר יהושע זליג דיסקין זצ"ל.
הזכויות שמורות לבני הגהמ"ח יבלחט"א