טעמא דקרא/ויקרא/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
רמב"ן
דעת זקנים
בכור שור
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רבנו בחיי
רלב"ג
רלב"ג - ביאור המילות


אבי עזר (על אבן עזרא)
אברבנאל
אדרת אליהו
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
טעמא דקרא
יריעות שלמה
מזרחי
מיני תרגומא
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה


מראי מקומות


פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

טעמא דקרא TriangleArrow-Left.png ויקרא TriangleArrow-Left.png א

ויקרא
פרשת ויקרא

ב[עריכה]

אדם כי יקריב מכם. פירש"י מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל שהכל הי' שלו אף אתם לא תקריבו מן הגזל. וקשה דהא בסנהדרין נ"ו ב' אמרי' מכל עץ הגן ולא מן הגזל א"כ שייך גזל באדם הראשון ואין לומר דבשעה שהקריב הקרבן עדיין לא נולדו קין והבל דהא הקרבן הקריב למחר בשבת כמ"ש בע"ז ח' א' דלאחר עה"ש הקריבו (ויותר נראה שהקריבו למחרתו ביום א' שהרי נדרים ונדבות אין קרבין בשבת) וקין והבל נולדו ביום הששי כמ"ש בסנהדרין ל"ח ב'. וי"ל דבהמות וחיות כיון שהקב"ה א"ל בהדיא ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חי' וגו' א"כ הכל הי' שלו ולא שייך לקין והבל מאומה ול"ש גבי' גזל בזה אבל שאר דברים שלא ניתנו לו שייך גבי' גזל.

מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם. בספר משנת חיים (על ויקרא, סימן ד' ה') העיר למה כאן הקדים בקר לצאן, ואילו בפרשת מזבח אדמה תעשה לי (שמות כ' כ"א) כתב וזבחת עליו וגו' את צאנך ואת בקרך, הקדים צאן לבקר. וי"ל דהנה בקר קודם לצאן כדאיתא בזבחים (צ' א' ב') פרים קודמין לכבשים שכן נתרבו בנסכים, ומפרש"י ושניהם עולות וכן אילים קודמין לכבשים וכבשים לשעירים שכן נתרבו באליה, ועיין בירושלמי הוריות פ"ג ה"ד עבד מביא פר ורבו מביא שעיר (כגי' הפ"מ) עבד קודם לרבו, ולהכי כאן דמיירי בקרבן יחיד דבקר עדיפא הקדים בקר לצאן, אבל בסו"פ יתרו מיירי אף בקרבנות ציבור, הקים הצאן לבקר שקרבן תמיד בא ממנו והוא חובה, וחשיב טפי. עוד י"ל דכאן מקדים בקר לצאן דבקר קודם לצאן כנ"ל אבל בפרשת מזבח אדמה פשטיה דקרא דוזבחת עליו היינו ההקרבה כדאיתא שם בתרגום ירושלמי ותקרבון עלוי [אף שבגמ' זבחים נ"ח א' דרשוהו אשחיטה מדאפקיה בלשון זביחה] והנה איתא בויק"ר (ספ"ב סי"ב) נאמר הקרבה באיל ולא נאמר בשור כדי שלא יאמר אדם בעצמו אלך ואעשה דברים מכוערים דברים שאינם ראויים אביא שור שיש בו בשר הרבה ואעלה לגבי מזבח והריני עמו ברחמים ומקבלני בתשובה לכך נאמר הקרבה באיל ולא בשור, ולזה הקדים צאן לבקר לאשמועינן דהקרבת צאן חביבה לפני הקב"ה כהקרבת הבקר, ואף הקדימוהו לבקר וכדברי המד"ר, דלפני הקב"ה זכותן שוה שלא יאמר אדם וכו' וכמ"ש מנחות ק"י א') אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים. ואע"ג דבקרא כתיב גם ואת שלמיך, ובשלמים ל"ש טעם המדרש שהרי הבשר אינו נקטר ע"ג המזבח מ"מ האימורים בשור הרבה יותר מבצאן שהאימורים גדולים ביותר.

יל"ע אי בהמה שנוצרה על ידי נס כשרה לקרבן או לא, ונראה דכשרה וכדמוכח מהא דמנחות ס"ט ב' חיטין שירדו בעבים מהו למאי אי למנחות אמאי לא אלא לשתי הלחם מאי ממושבותיכם אמר רחמנא לאפוקי דחו"ל דלא אבל דעבים שפיר דמי או דלמא ממושבותיכם דווקא ואפילו דעבים נמי לא, ופירשו התוס' (ד"ה חיטין) דמיירי בחיטים שירדו ע"י נס בעבים (ודלא כפירש"י ע"ש), ומבואר דגם חיטים שע"י נס חשיבי חיטים וכשרים למנחות [ורק לגבי שתי הלחם מיבעיא ליה אי בכה"ג שירדו בעבים לא חשיבי ממושבותיכם], ולפי"ז ה"נ בהמה שנוצרה ע"י נס חשיבא בהמה וכשרה לקרבן. ומה שאינם פסולים מטעם דלא הוי ממשקה ישראל דהא אין ליהנות ממעשה נסים, הוא משום שאי"ז איסור ממש וכמש"כ רש"י בתענית כ"ד ב' (ד"ה אמר להו) דכמה דאפשר להתרחק ממעשה נסים יותר טוב ונכון, ומבואר שאין בזה איסור.

ג[עריכה]

אם עולה קרבנו. העולה נקרא ע"ש שעולה כולה כליל. ונשאלתי למה נקרא עולָה ל' נקבה ולא עולֶה ל' זכר שהרי עולה לעולם זכר. ונראה דהא דעולה זכר שייך רק בחייה אבל לאחר שחיטתה היא כשאר חתיכת בשר שהוא לשון נקבה וכדמסיים ונתח אותה לנתחיה, ואע"ג דגבי צאן כתיב ונתח אותו לנתחיו הוא כמש"כ האע"ז כל שאין בו רוח חיים זכרהו ונקבהו. ועי"ל דבהמה נקראת לעולם לשון נקבה בין זכרים בין נקבות כדכתיב בפ' נח מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה אבל כשמדברים על מין מסוים כגון שור כתיב וחצו את כספו. ועדיין צ"ע.

סדר הקרבנות חשיב עולה מנחה שלמים חטאת אשם ובפ' צו חשיב עולה מנחה חטאת אשם תודה שלמים, נ' דבפ' ויקרא חשיב תחלה באים בנדר ונדבה כמו שהקדים אדם כי יקריב מכם וגו' וחשיב עולה ראשונה שכולה כליל וסתם המתנדב קרבן מביא עולה כמ"ש בתוספתא דמנחות ספי"ג ואח"כ מנחה שהיא ק"ק ואח"כ שלמים שהן קק"ל ואח"כ מתחיל חובה וחשיב חטאת דשכיח טפי שהיא על ל"ו דברים ואשם על ו', אבל בפ' צו חשיב סדר הנאכלים וחשיב תחילה עולה שאין נאכלת כלל ואח"כ מנחה שלפעמים אין נאכלת כגון מנחת כהן ולפעמים נאכלת ליום ולילה ואח"כ חטאת ואשם שנאכלין ליום ולילה ואח"כ תודה שהיא קק"ל ונאכל ג"כ ליום ולילה ואח"כ שלמים שנאכלין לב' ימים ולילה.

ז, ח[עריכה]

ונתנו בני אהרן הכהן אש וגו' וערכו בני אהרן הכהנים וגו'. בנתינת אש כתיב כהן משום דכהן אחד הי' נותן אבל בעריכת הנתחים כתיב כהנים משום דכמה כהנים היו מעלין הנתחים עי' ספ"ב דיומא (כז.) וערכו שנים וכו'.

יא[עריכה]

ושחט אותו על ירך המזבח צפונה. צריך טעם למה כתבה התורה צפון בבן צאן ונלמד בן בקר מבן צאן ולא כתבה בבן בקר שהוא הראשון. וי"ל משום דאמרינן במנחות מ"ט א' אין מחנכין את מזבח העולה אלא בתמיד של שחר נמצא דהקרבן הראשון שהי' טעון צפון הי' בן צאן ולכך כתבה התורה בבן צאן וכה"ג אמרי' בזבחים ט' ב' לשם חטאת נחשון פסולה ולימא חטאת נזיר ומצורע עיקר חטאת נקט פירש"י שהיא היתה חטאת יחיד ראשונה ובמנחות ע"ט א' שביק תנא דידן איל נזיר דשכיח ונקט איל המילואים ותנא דידן עיקר מילתא נקט פירש"י שהוא תחלה ע"ש, ובתוס' שבת פ"ז ב' הביאו מתו"כ עשר עטרות נטל שמיני למילואים ראשון לשחיטת צפון (וכ"ה בב"ר פ"ג) והיינו משום דעד ח' למילואים הי' למזבח דין במה שא"צ צפון כמש"כ התוס' בע"ז ל"ד א' ד"ה במה ולפי זה נראה דבשמיני למילואים שנתחנך בדין מזבח הקריבו תמיד של שחר תחלה לפני המילואים שבזה מתחנך מזבח העולה וכן מפורש בפסוק מלבד עלת הבקר.

יב[עריכה]

ואת ראשו ואת פדרו. בפ' בן בקר כתיב את הראש ואת הפדר ובפ' בן צאן כתיב ראשו ופדרו. נראה משום דאמרי' ביומא כ"ז וערכו שנים וכו' האי בבן בקר כתיב כו' איזהו כו' זה טלה נמצא דפסוק זה לא קאי כלל אפרשה דבן בקר ולכך לא מצי למכתב ראשו ופדרו אלא ראש ופדר דקאי אטלה אבל בקרב וכרעים כתיב קרבו וכרעיו דקאי אבקר (והא דבצאן כתיב והקרב והכרעים כבר נתנו טעם לזה בויק"ר ספ"ב).

יג[עריכה]

עולה הוא. הנה לעיל גבי בקר פסוק ט') מסיים עולה אשה וגו' וכאן גבי צאן וכן גבי עוף פסוק י"ז) כתיב עולה הוא אשה וגו'. וי"ל משום דסתם עולה בן בקר כמש"כ הרמב"ם בפט"ז ממעה"ק ה"ג}} דנדר סתם מביא מן הגדולים כו' לכן בבקר כתיב עולה סתם אבל בצאן ועוף כתיב עולה הוא שג"ז עולה הוא.

יז[עריכה]

לא יבדיל. י"ל טעם למה בעולת העוף צריך למלוק ב' סימנים ובחטאת העוף א'. דהנה בעולת בהמה יש מצות הפשט וניתוח ובעוה"ע אין ניתוח אבל מ"מ הראש והגוף צריך להקטיר כל א' לעצמו כמ"ש בחולין כ"א ב' והמליקה היא גם הניתוח של הראש מהגוף נמצא דהמליקה משמש גם דין ניתוח ולכן צריך למלוק ב' הסימנים שזה הניתוח שלו, ואע"ג דהעור א"צ להפריש אפשר דגם בבהמה לא הי' צריך להפריד העור בניתוח אלא דלא משכח"ל שהרי צריך הפשט תחלה, והיינו דפליגי בזבחים ס"ה ב' אם שהי' פוסל בסימן שני בעוה"ע די"ל דזה אינו מליקה אלא ניתוח וי"ל כיון דרחמנא חייבי' במליקה כולו דין מליקה הוא, אבל בחטאת העוף דצוארה ככלי שרת דמי וממנו זורקין את הדם מוטב שלא יבדיל כדי שיזרוק כל הדם מהצואר יחד ושם אין דין ניתוח שהרי אין מקריבין אותה ע"ג המזבח.

· הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

ספרי רבנו הגר"ח קניבסקי זללה"ה מונגשים לציבור בהורמנא דמרן זללה"ה (הזכויות שמורות)