רלב"ג/ויקרא/א

רלב"ג ‏ ויקרא א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

פרשת ויקרא

יאזרני אל גבור ונורא :

בכתבי ספר ויקרא :

ויקרא אל משה וגו' עד ונפש כי תקריב קרבן מנחה וגו'.

וראוי שלא יעלם ממנו למה היה זכר הקרבנות בזאת הפרשה בזה הסדור אשר בא בו כי ראוי שיהיה זה לסבה והנה נתן הסבה בזה לפי מה שאפשר לנו ונאמר כי מפני שהיו קצת הקרבנות מכוונים בעצמם כמו קרבן העולה וקצתם על הכונה השנית והם הקרבנות הבאים לכפרה כמו שביארנו במה שקדם הנה הקדימה התורה לזכור הקרבנות המכונים בעצמם. ואופן עשייתם רוצה לומר העולה עם שהיא עם זה מכפרת על העונות הקלי' ולמדנו שהיא מכפרת מאמרו ונרצה לו לכפר עליו ולא נוכל לומר שתכפר על החטאים העצומים שהרי מצאנו שכבר יביאו עליהם חטאות קבועה או קרבן עולה ויורד או אשם לפי מה שנתבאר בזאת הפרשה והנה זכר מיני העולה על סדרם בגדול החל ובקטן כלה וזה שהוא הקדים תחלה הבקר לפי שהוא היותר חשוב ואחר כך הכבשים ואח"כ העזים ואחר כך התורים ואחר כך בני היונה ולפי שזכר העולה שבאה בנדר ונדבה השלימה המאמר בקרבנות הבאים בנדר ונדבה וזכר תחלה מה שהיה מהם קדש קדשים והיא מנחת הסלת והיא עם זה למטה מקרבן העוף כי הב"ח יותר נכבד מהצמח וכל שכן שהוא יותר נכבד מפרי הצמח וכן מצינו גם כן בקרבן עולה ויורד שבא זכר מנחת הסולת בזולת אפיה כי הסולת הוא הקודם לכל מה שנעשה ממנו אחר כך הקדים מאפה תנור לכל מיני האפיה כי הוא היותר נהוג ויותר שלם ולזאת הסבה בעינה הקדי' הנאפה על המחבת לנאפה על מרחשת כי הנאפה על המחבת יותר מתיחס למאפה תנור מהנאפת על המרחשת וזה מבואר ממה שביארנו בזה ואחר שזכר מנחת החיטים זכר מנחת השעורים כי החטים יותר נכבדים מהשעורים ואחר שהשלים זכר קדשי הקדשים הבאים בנדר ונדבה זכר קדשים קלים הבאים בדר ונדבה והם השלמים וזכר מיניהם על הסדר והראוי בגדול החל ובקטן כלה רוצה לומר שהוא זכר תחלה הבקר ואחר כך הצאן ואחר כך העז ואחר השלים זכר הקרבנות הבאים בנדר ונדבה שב להשלים הקרבנות הבאים לכפרה והחל מהיותר קשה והוא הקרבן הבא על שגגת קצת העבירו' שחייבין על זדונם כרת והוא קרבן חטאת קבועה והקדים לזכור תחלה שגגת הוראה עם זדון המעשה כמו הענין בפר כהן משיח ופר העלם דבר של צבור לפי שזה החטא הוא יותר עצום משגגת המעשה לבד וזה יתבאר מפנים מהם שהחטא בשגגת ההוראה הוא מביא אל חטאים רבים כי ההוראה היא בסבת המעשים מה שאין כן בשגגת המעשה ומהם כי ההוראה סבה שיחטא האדם ההוא וזולתו ממי שיתנהג על פי הוראתו ואמנם שגגת המעשה יחטא בה החוטא ההוא לא זולתו ואם לא היה זה במקרה ומהם כי החוטאים בשגגת ההוראה הם הנכבדים שבאנשים ולזה יהיה החטא יותר עצום כי הוא מבואר שהחטא האחד יהיה יותר עצום כל מה שהיה החוטא יותר נכבד ומזה המקום יתבאר מעניין סדור מה שבא בזאת הפרשה שחטא כהן משוח הוא בשגגת ההוראה עם זדון המעשה כמו העניין בפר העלם דבר של צבור והנה הקדים הכהן המשיח בהיותו יותר נכבד ואח"כ זכר שגגת המעשה וזכר תחלה קרבן הנשיא למעלתו ורוממותו על שאר האנשים וזכר אחר כך העברות שיביאו עליו חטאת בלתי קבועה והם גם כן מהחטאים העצומים והם שבועת העדות כשיעברו עליה בזדון או בשגגה והנה העברה על השבועה מהעבירות הגדולות לפי שכל עבירות שבתורה כתוב בהם ונקה וכאן לא ינקה. וכבר ביארנו הסבה בפשרת וישמע יתרו. ומנה עוד עמה שגגת טמאה מקדש וקדשיו שחייבים על זדונו כרת כמו שיתבאר ושגגת שבועת בטוי והנה הבדילה התורה טמאת מקדש וקדשיו מבין שאר מצות לא תעשה שחייבין על זדונם כרת לפי שרוב עניין הטומאות הוא מכוון על הכונה השנית ולקושי החזק אשר יהיה להשמר מן הטמאות כמו שיתבאר בענינם ולזה הקלה התורה כאלו לפי מה שאחשוב רוצה לומר שיביאו עליהם חטאת בלתי קבועה וזה אמנם יהיה כשהיתה שם ידיעה בתחלה וידיעה בסוף ונעלם בנתים ואמנם כשלא היה בזה התואר סודרו שם קרבנות אחרי' לכפר עליהם כמו שיתבאר בפרשת אחרי מות ואחר כך זכר קרבן הנהנה מקדשי השם בשגגה כי הוא מהעבירות החמורות ואם הוא למטה מהקודמת ואחר כך זכר קרבן מי שנסתפק לו אם חטא בשגגת המעשה בעברות שחייבים על שגגתן חטאת קבועה וזה בלתי ספק למטה מהעברות הקודמות ואחר כך זכר קרבן מי שכפר ממון לחבירו ונשבע על שקר במזיד. וראוי שנעין מה הסבה שבשבועת בטוי לא יתכפר בקרבן כי אם על שגגתה ובשבועת העדות ובשבועת הפקדון יתכפר בקרבן על זדונו ולמה יביאו בשבועת העדות. קרבן על שגגתו ובשבועת פקדון פטר על שגגתה ונאמר שהוא מבואר שאין ההבדל באלו העברות מצד השבועת כי הם מסכימות בזה ולזה הוא מבואר שההבדל הוא ביניהם מפני הנושא אשר בו השבועה והנה יראה ששבועת בטוי תהיה על הרוב במה שיזדרז האדם לעבוד השם יתעלה ולהתרחק ממה שיבלבל עבודתו וזה נקרא בתורה שבועת אסר או שבועת בטוי ולזה תמצא בפרט אחר שזכרה התורה מזה בנדר אסר שהוא בעבור זאת הכונה והוא הנזירות כי היין סבה חזקה כשיתמידו בו להתרחק האדם מעבודת השם יתע' ואמנם שבועת העדו' ושבועת הפקדון הם בממון ולפי שעבודת השם יתעלה יותר נכבדת מאסיפת הקניינים היה עניין שבועת הבטוי יותר חמור משבועת העדות ושבועת הפקדון ולזה לא יתכפר על זדונה בקרבן כמו הענין כאו אבל יתחייב על זדונה מלקות שהוא עונש בגוף החוטא לא בממונו והנה מרי מי שיעבור על שבועת העדות יותר עצום ממרי מי שיעבור על שבועת הפקדון כי העובר על שבועת העדות אל יביאהו לזה הנאת ממון רוצה לומר שאינו נהנה ממון בהשבעו על שקר וכבשו עדותו. ואמנם העובר על שבועת הפקדון הנה יביאהו לזה הנאת ממון כדי שישאר הממון ההוא בידו ולזה הוא מבואר שמרי העובר על שבועת העדות יותר עצום ולזה יתחייב על השגגה בו קרבן מה שאין כן בשגגת שבועת הפקדון ולזה גם כן יתחייב על שבועת העדות חטאת בלתי קבועה ועל שבועת הפקדון לא יתחייב כי אם אשם כי החטאת באה על עבירה יורת חמורה מהאשם וזה יתבאר מהעבריות שחייבין על שגגתן חטאת שכבר יתחייבו על ספק שגגתן אשם וזה ממה שיורה שהחטאת בא על עביר היותר חמורה מהאשם וזה יתבאר עוד כשניתן הסבה למה נעשים הקרבנות באופן אשר צותה התורה והנה התועלות אשר במה שנזכר בזאת הפרשה הם רבים:

התועלת הראשון הוא להישיר האנשים כאשר חטאו שישובו אל השם יתעלה והוא יכפר להם עונותיהם ובזה תועלת נפלא להגיע האנשים אל השלמות האנושי וזה כי אין צדיק בארץ אשר לא יחטא ואם יאמינו האנשים שחטאו חטא מה שיהיה נכתם עונם תמיד לפני השם יתעלה יוסיפו לחטא לחשבם שכבר אבדו בסבת מה שחטאו ולא יועלם השמרם מחטא במה שעתיד ואמנם כאשר ידעו שבשובם מדרכם הרעה וישובו לדרכי השם יתעלה יכופרו להם עונותם אז יהיו נזהרים מחטא עוד וישובו אל השם יתעלה כדי שירחמם ויכפר עליהם מה שחטאו בו והנה רצה השם ית' שיהיה עם התשובה הקרבת הקרבן כדי שיתישב יותר בלב החוטא שכבר נתכפר לו אותו החטא כי לא יצוייר אצל המון האנשים שיהיה האדם רשע ואחר כך יתנקה מרשעו בתשובתו בלבבו בזולת מעשה כלל ולזה צוה השם יתע' שיעשו אלו הקרבנות בבית הנכבד אשר בו שכינתו וע"י הנכבד הנבדל לעבודת השם יתעלה להשלים הכפרה לחוטא עם התשובה וציוה מפני זה שיסמך שתי ידיו על ראש קרבנו ויתודה עליו עונותיו לישב בלבבו שאותם החטאים כלל לאו נעתקו ממנו ובאו על ראש הבעל חי ההוא עם שבאופן עשית הקרבנות הערה להיישיר האדם לעבודת השם יתעלה ולהרחיקו מההליכה אחר יצרו הרע כמו כשנתבאר הסבה למה היו מעשה הקרנות הנזכרים בזאת הפרשה בזה האופן אשר יצוה השם יתעלה:

התועלת השני הוא בדעות. והוא להיישיר האנשים שאין השמש האלוה כמו שחשבו רבים מהקודמי' ולזה היו כל הפעולות הנכבדות במקדש לפאת מערב שהוא להפך מקום זריחת השמש והדברים הפחותים היו לפאת מזרח ולזה צוה להשליך מראת העוף ונוצתה לפאת מזרח מהמזבח ושם היה מקום חדשן לזאת הסבה בעינה:

התועלת השלישי הוא במצות. והוא לבאר קצת דיני קרבן העולה והיא מצות עשה ר"ל שתעשה העולה באופן הנזכר בתורה והנה התועלת לזאת המצוה היא בעצמות להכין הראוי לנבואה מהכהנים העובדי' לקבול השפע האלהי כמו שביארנו במה שקדם עם שימשך מעניין הקרבן העולה התועלת שימשך ממזבח הקטורת והמנורה והשלחן בנתינת הדעות האמתיות כמו שביארנו במה שקדם ובקרבן העולה עוד תועלת שלישי והוא שהוא מכפר על קצת החטאים וכבר זכרנו התועלת המגיע ממנו אצל זכירתנו התועל' הראשון מאלו התועלות ובזה עוד תועלת רביעי וזה כי בעולת הנדבה ירגיל האדם נפשו לתת כבוד לה' מהונו ובזה תועלת לשוב בלבו כי כל הטובות הם באות מאתו עם שבזה ירגיל עצמו למדת הנדיבות ויסיר מתכונת הכילות וזה התועלת כולל כל הקרבנות האלו וזה יהיה בפרשת צו בגזרת הצור:

התועלת הרביעי הוא במצו' והוא לזכור אופני עשיית המנחה הבאה בנדר ונדבה וכבר קדם התועלת המגיע מזה:

התועלת החמישי הוא במצות. והוא האזהרה שלא נקטיר משאור ושלא נקטיר מדבש אשה ליי'. והנה התועלת המגיע מאלו האזהרות הוא לפי מה שזכר ממנו הרב המורה כי עובדי ע"ז היו עושים זה ורצה השם יתע' שלא נעבדהו באופן שהיו עובדי' אלהיהם ולזאת הסבה בעינ' רצה שנקריב מלח על כל קרבן כי עובדי ע"ז לא היו מקריבים מלח כלל כמו שזכר הרב המורה וזה הטעם הוא כולל רוב מה שבא בעניין הקרבנות ובהרבה מקומות המצות זולתם כמו שזכר הרב המורה. וכבר אפשר שנתן אנחנו עוד בזה סבה מיוחדת והוא כי הקודמים חשבו שיהיה מציאו' כל הדברי' הטבעיים בקרי ולא השיגו שיהיה שם סבה פועלת לא צוריית ולא תכליתיית ומהדעות ההוא היה מתחייב שתהיה המלאכה יותר נכבדת מהטבע כי היא תעשה מה שתעשה לתכלית מוגבל ולפי שזה הדעת נפסד הוא הורס הפנות התוריו' ומרחיק האדם מכל שלמות הנה יסדה לנו התורה שהענין בזה נהפך רוצה לומר שהטבע יותר נכבד מהמלאכה לפי שהוא עשה מה שיעש' בתכלית מוגבל וכבר נעירתנו תורה בזה לפי שאנחנו נמצא שהיא תדקדק שיהיו מיני הקרבנו' מהדברי' היותר נכבדים והרחיקה עם זה הקטרת אשר להשם מהשאור שחדושו מן המלאכה וכן מהדבש שתחדשהו הדבורה במלאכה להורו' שאלו הדברים המתחדשים במלאכה הם מאוחרים מהדברים הטבעיים ואחשוב עוד שיהיה תעולת מיוחד בהקרבת המלה עם כל הקרבנות לפי שהמלה דוחה העפושים אשר היה ראוי שיחדשהו שם בסבת הקטרת הבשר והחלבים ושאר הדברים הנקטרי' שם ואפשר שיהיה בזה תועלת אחר אך לא ידעתיו עד היום:

התועלת הששי הוא במצות. והוא להודיע מעשה קרבן השלמי' וכבר קדם לנו זכרון התועלת המגיע מזאת המצוה במה שקדם:

התועלת השביעי הוא במצו' והיא האזהרה שהזהירנו מאכילת חלב ודם והנה נתבאר בפרשת צו שכבר יתחייבו על זדון אלו העברו' כרת ואולם התועלת המגיע באלו האזהרות אמנם באכילת הדם הוא התרחק מהתנהג בנימוסי עובדי ע"ז שהיו אוכלים הדם והיו חושבים שהוא מזון השדים ושכבר השתתפו עמהם כאשר אכלו הדם ויבאו להם ויודיעום העתידות וקצתם לא היו אוכלים הדם אבל עושים חפירה ומקבלים שם הדם או בכלי וסביב הדם ההוא יאכלו הבשר ויחשבו שישתתפו בהם עם השדים כי הם אוכלים הבשר והשדים אוכלים הדם ואוכלים יחד על שלחן אחד ולזה צותה התורה שלא נאכל כל דם ושלא נאכל כל דם ושלא נאכל על הדם שנ' לא תאכלו על הדם זה הוא הטעם אשר זכר בזה הרב המורה. ואולם בחלה נתן הסבה להגדלת הקרבן ולולא יראת העונש הגדול לא יפרדו ממנו לרוב ההנאה המגעת באכילתו והנה זאת הסבה בעינה אפשר שתנתן בדם כי מפני שנת' הדם על המזבח לכפר בזה האופן הנפלא שיראה בעניין הקרבנות מנע מלאכלו להגדיל עניינו שתשלם להם האמונה כשהכפרה תשלם על ידי זריקת הדם ולרוב ההנאה המגעת על אכילתו שם העונש על אכילתם חמור מאד כדי שיתרחקו ממנו האנשים ולפי שכבר גדלו יוצא מצרי' באכילתם חייב השם יתע' שלא יאכלו במדבר בשר אם לא יהיה שלמי' כדי שיקריבו החלב והדם לא יאכלום והנה במניעת החלב והדם אצלי תועלת אחר והוא שכבר התבאר בטבעיו' שהדם יפרד ממנו החלק האוירי והאשי בקלות כשנפרד מהבעל חי וישוב ארציי ולזה ימצא בו הקדוש וכן העניין בחלב ומה שזה דרכו בלתי נאות להיות מזון וכ"ש למין האנושי והנה הפליגה התורה לענוש באלו העברות כי לרוב התאוה על אכילתם לא ימנעו מאכילתם אם לא ליראת עונש הגדול והנה זכר אסור החלב והדם אחר זכרון קרבן השלמים בזאת הפרשה ובפרשת צו כאלו העירתנו התורה שאחת מן הכונות בקרבן השלמים היתה להרחיקנו מאכילת החלב והדם ולזה לא הותר לדור המדבר בשר אם לא יהיה שלמי' זולתי בשר חיה ועוף שאין לה חלב ובדמם צותה התורה שנכסהו בעפר:

התועלת השמיני הוא במצות. והוא המצוה שצונו להקריב קרבן על השגגה שתפול בהרבה מהעבירות שחייבים על זדונן כרת. והתועלת המגיע מזאת המצוה להודיע שאדם הוא אשם על שגגתו בדברים שאפשר שיהיה בעניינם חטא כי מי שהוא ירא ה' כראוי יזהר בענייניו עד שלא יקרהו עון בהם ובה התועלת מבואר להביא האנשים אל שיפליגו לחקור בעניניהם באופן שלא יצאו מדרכי התורה והמשל כי מי שתהיה אשו ואחותו עמו בבית אם לא יפליג לחקור על מי יבא מהם אולי יבא על אחותו ואולם כשיפליג להזהר בזה ויזכור שאחותו שם או לא יתיר עצמו לבא על אחת מהם אם לא יתבאר לו שאשר יבא עליה היא אשו והודיעתנו התורה בזה שני מינים מהשגגו' שגגת ההוראה ושגגת המעשה והנה לא נכון בשגגת ההורא' רק ליותר עליוני' באופן ההוראה כמו כהן משיח או ב"ד הגדול אך לזולתם יהיה הטעות ההוראת זדון לא שגגה כי אין להם לסמוך על הוראתם כמו הענין באלו והיה ראוי שישאלו זה לגבוהים בהם ולא יהרג זקן ממרא ע"פ ב"ד כשטעו בהוראה כמו שיתבאר במשנה תורה ולא נדונהו בדין שגגת ההוראה ולזה לא יתחייבו קרבן על שגגת ההוראה עם זדון המעשה זולתי הכהן המשיח וב"ד הגדול והנה הקדים בזכרון קרבן יחיד הדיוט זכרון השעירה קודם זכרו הנשבה לפי שהכונה היא באלו החטאים העצומים שיהי ההקרבן פחות ולזה הקדים הפחות לנכבד בזה המקום והנה בזאת המצוה תועלת עוד לישב בלב החוטא שכבר נתכפר לו חטאו כי בזה תועלת מבואר כמו שזכרנו בתועלת הראשון שמנינו בזה:

התועלת התשיעי הוא במצות והוא המצוה שצונו להקריב קרבן עולה ויורד על שבוע' העדות וטומאת מקדש וקדשיו ושבועת הבטוי. והנה התועלת המגיע מזאת המצוה זכרנוהו בתועלת הראשון שמנינו והנה בזה התועלת עוד במה שאמר בענין שבועות העדות אם לא יגיד ונשא עונו וזה שכבר יתבאר מזה שמצוה להגיד ולולי זה לא יהיה לו עון כשלא יגיד ואולי יאמר אומר כי אין המצוה הזאת אלא אחר שמיעת קול האלה. אלא שכבר יתבאר שהתור לא הקפידה מזה מפני השבועה לבד שאם היה הדבר כן לא יהיה זה נוהג בעדות בלבד אבל בכל דבר שישביעוהו עליו. ולפי שהקפידה בזה מפני העדות למדנו שרצון התורה הוא שיגיד גם אם לא ישביעוהו אלא שלא יתחייב קרבן כשלא יגיד אם לא אחר שמיעת קול האלה:

התועלת העשירי הוא במצו' והוא מה שהזהירנו מהשים על מנחת החוטא שמן או לבונה וכבר זכרנו סבת זה אצל ביאורנו זאת האזהרה:

התועלת האחת עשרה הוא במצו' והוא מה שצוה שיקריב קרבן מעילה מי שנהנה מקדשי השם בשגגה כמשלם קרן וחמש והנה התועלת המגיע מזה הקרבן כבר זכרנוהו בתועלת הראשון. ואולם הסבה בתוספת החמש הוא לפי דעתי שמי שיחשוק קניין דבר מה יתכן שיתן יותר מדמיו כמו חמישיתו וכדי שלא יהנה בסבת חטאו צור להוסיף חמה ולזאת הסבה היה שיעור האונאה במקח וממכר עד שתות כי יאמרו החכמי' בין מוכר וקונה הם שליש וחמש ושתות הם בזה האופן שליש:

התועלת השתים עשרה הוא במצות והוא שיביא החוטא בספק שגגת הרבה מהעבירו' שחייבין על זדונן כרת אשם וכבר נזכר התועלת בזה במה שקדם:

התועלת השלש עשרה הוא במצו' והוא שיביא הנשבע על שקר על כפירת ממון אשם וכבר נזכר תועלת זאת המצוה במה שקדם ומוסיף חמש לסבה שזכרנו באשם מעילה או יהיה החמש בזה המקום קנס והוא היותר נכון הנה כמו שהגנב יעש בשישלם כפל או ארבעה וחמשה אם טבח או מכר כן יענש הכופר ממון להוסיף חמש ואולם שרשי המצות הנזכרות בזאת הפרשה הנה ראוי שנזכירם לפי מנהגנו והנה המצוה הראשונה שבאת בזאת הפרשה הוא להקריב העולה באופן הנזכר בזאת הפרשה:

והנה השרש הראשון בה הוא שאין מקבלי' קרבן עולה מישראל משומד לעבודה זרה או מחלל שבתות בפרהסיא כי התורה אמרה אדם כי יקריב מכם ולא בא הכתוב להתנות שלא יקובל קרבן עולה מן הגוי שכבר מנע בפרשת אמור שלא יקובל מן הגוי בעל מום שנאמר ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה וזכר שכבר יקובל מהם בנדר ונדבה קרבן עולה אם היה תמים ולזה הוא מבואר ממה שאמר מכם להוציא ישראל שאינו מכם ומודה בעבודה זרה או הכופר במצות שבת כי אינו מכלל ישראל וזה מבואר במי שהוא מודה בעבודה זרה. ואולם מי שהוא כופר במצות רבות או אם כופר במציאות האלוה או אם כפר בחדוש העולם אשר כל אחד מאלו יביא לכפור בכלל התורה כבר נזכר זה השרש בכ"א מחולין ומזה השרש יתבאר כי אין מקבלים קרבן על שגגת חטא ממי שהוא משומד לאותו החטא כי גודל עונו מנשא בקרבן אחר שהוא משומד לעברה ההיא במזיד כבר נתבאר זה השרש בכ"א מחולין:

השרש השני הוא שאין עולת בהמה באה אלא מן הבקר או מן הצאן ר"ל בצאן מן הכבשים או מן העזים ויהיה עם זה זכר ולא נקבה ולא טומטום ולא אנדרוגינוס כי אין אחד מהם זכר וראוי כמו שנזכר בספרא ויהיה עם זה תמים ולא בעל מום וזה כולל כל הקרבנות מהבהמה כמו שיתבאר בפרשת אמור ומזה יתבאר שאין מקריבין זקן כי אינו צמים בטבעו והבקר יהיה זקן משעברו עליו ז' שנים וזה מבואר מן החוש עם ארך החקירה ר"ל שאחר זה הזמן יתחילו להחלש פעולותיהם הטבעיות. כבר נתבאר זה בכ"א מפרה. ובזה תמצא שהקפידה התורה במיני העוף שיקריבו מהם קרבן לה' והם התורים ובני היונה שהיו קרבים כעת אשר הם יותר נבחרים והם הגדולים בתורים וקטנים בבני יונה אף על פי שלא הקפידה בהם שיהיו תמימים כמו שזכר בספרא והנה התחלת הצהוב שבזה פסול כי הוא ממוצע בין הגדולים ובין הקטנים ואחר שיצהיבו התורים הם כשרי' והיונים נקרא בני יונה כל זמן שיתלוש נוצה מהכנף ומלא המקום עקרה וזהו כולל לכל קרבנות העוף כבר נזכר זה השרש בראשון מחולין:

השרש השלישי הוא שצריך שתהיה כל בהמה בעזרה קודם שישחטנה שנאמר יקריבנו אל פתח אהל מועד וזה גם כן שרש כולל לכל הקרבנות כבר נזכר זה בפרק שני מזבחים ומזה המקו' יתבאר גם כן שהבעלי' מטפלין בהבאת הקרבן עד העזרה כמו שנזכר בספרי:

השרש הרביעי הוא שבית דין מכריחין הבעלים להביא הקרבן שנתחייבו בו כנדר או בנדבה וכופין אותו עד שיאמר רוצה אני שנאמר יקריבו אותו וזה יהיה ע"י ב"ד כי להם לבדם כח להכריחו כבר נתבאר זה השרש בא' מערכין:

השרש החמישי הוא שצריך שיהיו פני הקרבן לצד מערב ששם קדש הקדשים שנאמר לפני השם וזה היה להעיד שהקרבן הוא לה' כבר נזכר זה בראשון מיומא ולזאת הסבה גם כן חוייב שיהיו פני השוחט לצד המערב שנאמ' ושחט את בן הבקר לפני השם כבר נזכר זה השרש בחמישי מזבחים וברביעי מיומא:

השרש השישי הוא ששחיטת קדשים כשרה בזרים שנ' ושחט את בן הבקר לפני יי' ולא התנה בשוחט שיהיה כהן כמו שהתנה בהקרבת הדם ועריכת הנתחים והקטרתם כבר נתבאר זה בחמישי מזבחים ולזאת הסבה גם כן יהיה התפשט והנתוח כשרים בזר כמו שכבר נתבאר וראוי שתדע שהפעולות הנזכרות בקדשים צריך שתהיינה שלמות רוצה לומר שיהא השוחט מכוין לשחוט ולזה הוא מבואר שאם שחט כמתעסק בזולת כוונה לשחוט הקרבן פסול ולזאת הסבה יהיה הקטן פסול לשחיטת הקדשים אעפ"י שהגדול עומד על גביו כי אין לקטן כוונה ראוי מה שאין בשחיטת החולין והוא מבוא' מלשון התורה שצרך שיהיה כל הנשחט בעזרה כשנשחט שכבר קדם אמרו יקריבנו אל פתח אהל מועד ואמר גם כן ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפי' אם לא היה כל הנשחט בעזרה הקרבן פסול כבר נתב' זה בב' מחולין. וראוי שתדע שהשחיטה והזביחה והכונה בהם לפי הוראת הגדר מבואר שתהיה בדבר בלתי מחובר לקרקע על יד איש או אשה בהולכה ובהובאה לא בדרסה ולא בהכאה ובנקיבה ולא בדבר פגום כי זה יקרא נחור לא שחיטה. וזאת החתיכה ראוי שתהיה באופן שתמות הבהמה אחר זה שיעור מועט וזה אמנם יהיה בחתיכת סמני' שהם הקנה והוושט או רוב כל אחד מהם ואולם העוף ימות בחתיכת סמן אחד או רובו לפי שהוא יותר חלוש החיים מהב"ח המהלך כמו שנזכר בפרשת בראשית. ואולם הדגים שהם יותר חלושי החיים לא יצטרכו לשחיטה כי כשיצאו מהמים ימותו אחר זמן מועט ולזה די להם האסיפה לבד שנאמר הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם ואם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם והוא מבואר שלא יקרא זביחה או שחיטה החתיכה בצואר הבהמה מתה או שהיא קרובה למות וזה שרש כולל לקדשים ולחולין אין הבדל ביניהם בזה אלא ששחיטת החולין יחוייב שתהיה חוץ העזרה כבר נתבאר זה השרש כלו בראשון ובשני מחולין:

השרש השביעי הוא שצריך שתהיה השחיטה בקרקע העזרה בצפון על ירך המזבח צפונה ואם שחט בגג של היכל פסול שאין זה מבוא אהל מועד ואין חוששין למקום השוחט לפי שהשחיטה כשרה כזר כבר נתבאר זה השרש בשני מזבחים:

השרש השמיני הוא שהבעלים סומכים בשתי ידים על ראש הקרבן לא על הצואר ולא על הצדדים ולא יהא דבר חוצץ בינו ובין הבהמה ואפילו היו רבים שותין בקרבן אחד כל אחד סומך ידו עליו ובקרבן צבור אין בו סמיכה וזאת הסמיכה היא להתודות החטאים שהקרבן מכפר עליהם כמו שביארנו וזה כולל בכל הקרבנות שאינם של צבור והוא מבוא' במה שאין ספק בו שצריך שיהיו פני הסומך לפאת המערב ששם קדש הקדשים וכבר דקדקה התורה גם בבהמה בביאתה לעזרה ובשחיטתה. וכבר נזכר שהסמיכה היא לכפרה על האופן שזכרנו יחוייב שיהיה בעל הקרבן סומך לא בנו ולא שלוחו לא עבדו ולא אשתו ויתבאר שאין העבד סומך ולא הנכרי ולפי שכבר אמר דבר אל בני ישראל. והוא אינו מבני ישראל. ויתבאר גם כן שאין האשה סומכת לזאת הסבה ולא נלמד זה הדין מן האיש לפי שאיש יותר ראוי בזה הדין מן האשה להיותה חסרת הדעת ביחס אל האיש ויתבאר שאין הסומא סומך בו כי אין לו מעצמו הרגש ובחינה לסמוך ידו על ראש קרבנו ויתבאר שאין חרש ושוטה סומכין כי אינם בני דעת כבר נתבאר זה בעשר' ממנחות. וראוי שתדע שאין הסמיכה מעכבת הכפרה אף על פי שכבר אמ' על הסמיכה ונרצה לו לכפר עליו שהרי ביאר בפרש' אחרי מות שהדם הנתן על המזבח נתן לכפר על נפשותיכם ואולם היתה הסמיכה על צד היותר טוב לתת רושם בנפש שכבר הוסרו העונות ההם ממנו והושמו על ראש הב"ח ההוא כבר נתבא' זה השרש בראשון מזבחים ומיומא:

השרש התשיעי הוא שקבלת הדם והולכתו לא יהיה אלא בכהן שנאמר והקריבו בני אהרן אלא כשהם לפנים למדנו שצריך המקבל את הדם או המולק ואתו שיהיה כלו בפני' ויהיה לבוש בגדי כהונה ולפי שהשחיטה היא לצפון הנה יחוייב שתהיה הקבלה בצפון ולפי שזה הענין הוא שרות הנה יחוייב שתהיה בכלי שרת כי בהם ישרתו בקדש כמו שנזכר במה שקדם והנה הקבלה יחוייב שתהיה בימין כמו שהתבאר השרשים הכוללים ויחוייב גם כן שתהיה ההולכה ברגל ולא בזריקה כי זה הוא הנהוג ממנה ואם לא יהיה כל זה בזה האופן שזכרנו שהוא הנהוג מאלו הפעלות ובו תהיינה יותר שלמות הנה יהיה הזבח פסול כבר נתבאר זה השרש בא' ובה' מזבחים:

השרש העשירי הוא שאפילו לא קבל הכהן מן הדם אלא מקצתו מצואר בהמת הזבח כשר והוא שיהיה דם הנפש לא דם התמצית ולא דם העור שנאמ' והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם וגו' כבר נזכר זה השרש בא' ובג' מזבחים ובד' מיומא ולפי שכבר הגבילה התורה מקום מוגבל לאלו הפעלות והוא המקדש ודקדקה גם בחיים שתהיה הבהמה שם קודם שתשחט ושיהיו כל מעשיה שם שאם יצא דבר ממחיצתן אחר שנשחט' לחוץ ר"ל חוץ למחיצתו נפסל ביוצ' היה דם או חלבי' או בשר לפיכך אם יצא הדם כולו לחוץ קוד' זריקה נפסל הזבח כי הדם מתיר חלק המזבח למזבח כבר נזכר זה השש בב' מזבחי':

השרש האחד עשר הוא שצריך שתהיה הבהמה שלמה בשעת קבלת הדם שנ' בפרשת אתה תצוה ולקח מדם הפר שיהיה שלם בשעת קבלה ובזאת הפרשה אמר ולקח הכהן המשיח מדם הפר ואולם אם היתה חסרה אחר קבלת הדם לא נפסל הזבח אם נשאר כזית לאכול במזבח במה שכלו למזבח ובמה שאינו כלו למזבח יחוייב שישאר ג"כ כזית לאוכלי' מהזבח ההוא ואפשר שיזרוק הדם להתיר לק המזבח למזבח ויותר אחר זה חלק הכהנים לכהנים וחלק הבעלים לבעלי' כבר נתבאר זה השרש בי"ג מזבחים:

השרש השנים עשר הוא שזריקת דם העולה היה סביב בחלק התחתון מהמזבח החיצון ונותן שם שני זריקות שהן ארבע לשתי הזאות המקובלות והוא הדין לשלמי' שנ' בהם סביב לזריקתן כבר נזכר זה השרש בה' מזבחים. וראוי שתדע שכל הדמים הנתנים על המזבח החיצון אם נתן הכהן מתנה אחת לבד תתיר ואפילו בשפיכה שנא' ודם זבחיך ישפך וגו' מגיד ששפיכת הדם על המזבח הוא העקר ואמר ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם מגיד שנתן על המזבח לכפר ואולם הדמין הנתנים על המזבח הפנימי אם חסר בו מתנה אחת לא כפר שהרי הכתוב הקפיד במנינם שנא' ז' פעמים כבר נזכר זה ברביעי מזבחים ואם שנה מקום המתנה אפילו במזבח החצון נפסל בשר הזבח כי התורה דקדקה בתאר הזריק שתהיה בקצתם מהקרבנות למטה ומקצתם למעלה סביב ודקדקה בדם הנפשך שיהיה נפשך ליסוד מזבח העולה ואע"פ שנתכפרו הבעלים כין שהגיע הדם למזבח כבר נתבאר זה השרש בשלישי מזבחים:

השרש השלשה עשר הוא שהעולה טעונה הפשט ונתוח לנתחיה הראשונים לא שינתחוהו לנתחים וזה ההפשט והנתוח כשר בזר כי לא הקפידה התורה שיעשה ע"י כהן כבר נתבאר זה:

השרש הי"ד הוא שנתינה על המזבח ועריכת העצי' עליו הוא בכהן לא בזר שנ' ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח והנה יחוייב לעולת תמיד שיערכו שם ב' גזירי עצים קודם שיערכו נתחי העולה על האש כדי שתהא עריכת העולה על העצי' כי בזה הערה גדולה להגעת הנבואה אשר היתה כונת התורה בזה כמו שנבאר כבר נתבאר זה בשני מיומא לפי שלא ידוקדק בזאת ההערה כי אם בעולת התמיד כי היא לבדה היתה מכוונת בהערת הנבואה הנה לא ידוקדק בדברים שהיא בעולה התמיד כאלו תאמר חיות עריכת הנתחים ע"י בספר מוגבל מהכהני' באופן שתשלם בזה מה שכונה התורה מן ההערה בזה הקרבן כאלו תאמר שהצאן מוליכין אותן למזבח י"ח כהנים כבר נתבאר זה השרש ברביעי מתמיד:

השרש הט"ו הוא שהולכת הנתחי' למזבח היה לפי הראוי מצד גודל הנתחים וקטנם וזה שהנתחי' הגדולים שהיה דרכם שישאום ג' כהנים או שנים ולזה אמר בשור וערכו בני אהרן את הנתחים. והנתחים הקטנים שהיו דרכם שישא מהם הכהן שני' בימינו ואחד בשמאלו נושא כהן שני' ולזה אמ' בצאן וערך הכהן אותם ואלו הנתחים היו עשרה באופן שהיה נוהג לנתח הב"ח לנתחיו הראשוני' שהיה הראש נתח אחד ואע"פ שבו אברים רכים והנה הריאה והלב והכבד היו החוברים עם הנתחים הנלוים להם כי אין הכונה שיהיה שם אבר נפרד. אבל יהיה כל נתח מורכב מהאברים רבים כדי שיכיר התועלת אשר בהרכבת האברים אשר בתנה האחד על התועלות אשר באבר אבר והנה היה החזה נתח אחד וחגיו נתח אחר והעקץ נתח אחר ועמו האליה ואצבע הכבד ושתי הכליות ומסיר הכרעים וקרבו והיה רוחץ אותם במים לא בשאר משקים באופן שיהיה מנקה אותם מהלכלוך והיה היד עם הכתף נתח אחד והשנית לה נתח אחר והרגל הימנים ושתי בצים שעמה נתח אחד והשמאלית נתח אחד והנה היו שני הבצי' יחד בנתח אחד כי הם היו מכווני' יחד לפעל אחד ולזה גם כן היו ברגל הימיני הפעל המסודר מן הימיני הוא היותר שלם והיו שתי הדפנות ב' נתחים נמצאו הנתחים עשרה מלבד הקרב והכרעים כבר נתבאר זה השרש ברביעי מתמיד ובשני מיומא:

השרש הי"ו הוא שכשעורכין הנתחים על המזבח זורקי אותם שם תחלה שנ' ועשית עולתיך הבשר והדם כשם שהדם בזריקה ואח"כ עורך אום על האש כבר נתבא' זה:

השרש הי"ז הוא שהשער והצמח והעצמו' והגידי' והקרני' הטלפי' בזמן שאינם מחוברי' אינו חייב להקטירם שנ' ועשית עולותיך הבשר והדם כבר נתבאר זה מט' מזבחים ולזאת הסבה היו מסירין גיד הנשה כי אין דרכו שיהיה מחובר לבשר כבר נזכר זה השרש בז' מחולין:

השרש הי"ח הוא שהמליק' היא ממול העורף לא מן הצדדי' והיא לפי הוראת הגדר בצפורן לא בסכין וקוצץ ויורד אם בהולכ' והובא' ואם בדריסה ואם נעקרו הסמנין אינו חושש וחותך השדרה ומפרקת בלא רוב בשר שעמה כדי שלא תהיה מתה קודם מליקה וחותך שני סימנין אם היה העוף עולה כי יחוייב בעולת העוף שיבדיל הראש מהגוף אולם בחטאת העוף לא יצטרך רק בדין עוף והוא סימן אחד או רוב ולפי שיחוייב בחטא' העוף שלא יבדיל הראש מהגוף כמו שיתבאר בראשון מחולין וב' מזבחי':

השרש הי"ט הוא שהמליקה היתה במקום שממנו יוכל להקטיר שנאמ' ומלק את ראשו והקטיר וגו' ולכך היתה בדרום כי שם היה הכבש אשר בו יעלו למזבח ובזאת המליקה היה מבדיל הראש מגוף העוף ומלק את ראשו ממול ערפו לא יבדיל ואם היתה כונת התור' שלא יבדיל בעוף העוף שהוא ראוי יותר להבדיל כי העולה היתה מנותחת לנתי' ולזה הוא מבואר כי בעולת העוף חייב להבדיל ולזה אמר לא יבדיל להורות שלא יצטרך בעוף אלו הנתחים ואף על פי שהוא עולה ולזה תמצא באברהם שלא בתר העוף במראה בין הבתרים ואולם אם הבדיל כשישסע אותו בכנפיו כשר כי אמרו לא יבדיל במה שמצד עצמותו יראה שהו' מחוייב להבדיל שול החיוב והכונה בו שאינו מחוייב שיבדיל הנה נתבאר זה מזבחים:

השרש הכ' הוא מחוייב שימצה דמו על קיר המזבח למעלה מחוט הסקרא רוצה לומר בחלק העליון אחר שסלקו מן הראוי שימצא דם הגוף ודם הראש שנא' ונמצה דמו ולזה הוא מכו' שאם נמצה דם הגוף לבד כשר שאני קורא בו דמו וזה מבואר בנפשו כבר נתבאר זה השרש בזבחים:

השרש הכ"א הוא שהוא ראוי שיסירו מוראת העוף בנוצתה והוא הדין לבני מעיים כי העניין אחר בעינו ומשליך אותו לצד מזרח להפך צד הקדשים למאוס זה הדבר ולכלוכו והוא מבואר שאם לא הסיר המראה על זה האופן כשר מאחר שנמצה דמו כראוי כי התורה לא דקדקה בזה אם לא על צד היותר כשר וטוב וזה מבואר במעט עיון כבר התבאר זה כו' מזבחים:

השרש הכ"ב הוא שהעוף אינו זכר או נקבה פסול לקרבן כי הנהוג בב"ח הוא שיהיו זכרים או נקבות. ועוד שהתורה דקדקה בקרב שיהיה זכר או נקבה ולזה אם היה העוף טומטום או אנדרוגינס הוא פסול לקרבן ואף על פי שלא ידקדק בו שיהיה תמים מזולת מום ואם כן היה חסר אבר מן האברים הנראים כמו שיבש גופו או נמת עינו וזה שרש כולל לכל קרבן העוף וכבר נתבאר זה בספרא:

השרש הכ"ג הוא שצריך שיהיה חטא מה בזאת השגגה ואם יתחייב השוגג כה קרבן חטאת שנאמ' נפש כי תחטא בשגגה ולזה יהיה פטור מקרבן מי שיהיה עושה מצוה ונמשך מעשיתה עברה מן אלו העברות כמו שבא על יבמתו והיא נדה או שהיה לו חטא מה לפי כונתו ונזדמן לו שהיה במעשה ההוא מצוה כגון שפירש מצודה להעלות דגים מן הים והעלה תנוק פטור אף על פי שעלו דגים עמו לפי שאין בזה המעשה מצד עצמותו חטא וכבר יתבאר זה השרש בר יעי מכריתות ובט' משבת:

השרש הכ"ד הוא שאם לא עשה מזאת העברה בשגגה כי אם קצתה לא יתחייב קרבן חטאת שנאמר בעשותה כולה. ולא מקצתה כבר נתבאר זה כי"א משבת:

השרש הכ"ה הו' שאם בזה הפעל עברה ולא ידע שחייבין עליה כרת הנה זאת שגגה ויביא קרבן כשיודע לו שחטא כי התורה הבדילה העבירו' שחייבין על זדונן כרת מבין שאר אלו העברות לעצם העש הנמשך מהם כי זה ממה שחייב שידקדק האדם בעניניו די שלא יחטא בהם ואולם כשלא ידע שהוא מאלו העברות החמורות הנה היה סבה שלא דקדק כראוי בענינה והרי זה שגגה שאלו היה יודע עצם העונש הנמשך היה נשמר מעשייתה בבד נתבאר זה בז' משבת וכ"ט שתהיה השגגה אם לא יודע כלל שזה הענין אסור כאו תאמר שחלה אסור לאכלו ואח"כ יודע לו שחייבין על זדונן כרת והנה יהיה זה הענין נחשב לו לחטא לפי שלא השתדל ללמוד מצות התורה כדי שידע לשמור עצמו מהדברים האסורים כבר נתבאר זה בשלישי מכריתות:

השרש הכ"ו הוא שצריך שידע עצמו של חטא שחטא בו שנ' ונודעה החטאת אשר חטאו עליה ואז יתחייב קרבן ואף על פי שלא ידע הנושא שחטא בו כאלו תאמר שהיו שתי אחיותיו בבית ואינו יודע על אי זה מהם בא כבר נתבאר זה ברביעי מכריתות:

השרש הכ"ז הוא שעל חטא אחד לא יתחייב כי אם חטאת אחת אע"פ שיחטא בו פעמים רבות בהעלם אחת ואפי' אם קרה שיהיה החטא האחת משמות רבי' כמו שאכל חלב והוא נותר הנה יהיה מניין החטאו' כמניין השמות ההם אם היו האסורים כלם באים באחד כי אז הם תלים יחד או היה אסור מוסיף כמו שבא על אשת איש והיא נדה או אם היה אסור כולל ואולם בעריות לפי שהתאוה תשתנה לפי המקבל הנה יתחייב על שגגה בו פעמים רבות כמספר הגופים הנחלקים היו נשים או בהמות כבר נתבאר זה בשלישי וחמשי מכריתות:

השרש הכ"ח הוא שעל שגגה אחת מביא חטא' על השגגו' הרבה מביא חטאת כמספר השגגות שהרי בכל המקומות אמר חטאתו אשר חטא ולזה יקרה שאם חטא מה על חטאת פעולות שונות תהיה השגגה על הדבר המשותף לכולם ולא יתחייב כי אם קרבן אחת ואם היתה השגגה על כל אחת מהפעולות ההם יתחייב חטאות כמספר השגגות והמשל שאם לא ידע אדם מה שזו ע"ז והשתחוה וזבח ונסך לפניה וידע שאלו העבודות אסור לעשות עבוד' זרה והנה אין בכאן כי אם שגגה אחת ואולם אם הזיד בע"ז ושגג בעבודות אלו חייב על כל אחת ואחת כבר נתבאר בראשון מכריתות:

השרש הכ"ט הוא שמה שאפשר שיהיה יחד בעת אחת אע"פ שהוא בהעלם אחד ומשם אחד הוא שגגות רבות ולזה יתבאר שאם בא על הנדה וטבלה וחזר ובא עליה כשהיא נדה שנתחייב על כל אחת ואחת שהרי זמן הנדו' האחד הוא זולת זמן הנדות השנית ובזה תהיינה שגגות נחלקו' לחטאת כבר נתבאר זה בשלישי מכריתות:

השרש הל' הוא שאם שגגו ב"ד הגדול שהם שבעים ואחד בהוראה ועשו הקהל על פיהם או רובו ר"ל רוב ישראל אם בע"ז שגגו מביאין קרבן הנזכר בפרשת שלח לך פר ושעיר על כל שבט ושבט שהשבט נקרא קהל שנאמר כל קהל יהודה ואם בשאר המצות שגגו מביאי' קרבן הנזכ' בזאת הפרשה והוא פר על כל שבט ושבט שנאמר והקריבו הקהל וזה הקרבן מביאים הסנהדרין שנאמר בפרשת שלח שלך ועשו כל העדה והם הסנהדרין ואם כל עדת ישראל ישגו ואמר גם כן על הסנהדרין ושפטו העדה והצילו העדה ולזה גם כן אמר וסמכו העד' את ידיהם על ראש הפר כי הם בעלי הקרבן והם החוטאים בזאת השגגה כבר נתבאר זה באחד מהוריות:

השרש השלשים ואחד הוא שצריך שיהיו אלו השוגגין בהוראה עיני הקהל בעצמותם ולזה לא יהיה אם לא היה ראש הקהל עמהם ואם לא היו כלם ראויין להוראה וצריך שיהיו כלם בלתי שוגגים שנאמר ואם כל עדת ישראל ישגו ולפי שנאמר ונעלם דבר מעיני הקהל הוא מבואר שהוא ראוי שיטעו רבים בדבר זה שהורו בו עליו לפי שאמר ונעלם דבר למדנו שההעלם הזה הוא שיורו לבטל קצת מהמצוה הזאת ולקיים קצתה לא שתעלם מהעדה השלמה הזאת מה שלא יעלם מקטני המעיינים ולפי שחטא הסנהדרין הה הוא מה שיעשו הקהל מזה על פיהם ראוי שיאמר לעם השומעים מפיהם מותרים אתם ולפי שאמר ועשו ששב אל הקהל ראוי שיהיו העושים ע"פ זאת ההוראה רוב ישראל בשעת מעשה מזולת עיני העדה שאינם נכללים בזה להשלימם עמם לרוב וצריך גם כן שיהיה אחר כן נודע גוף שטעו בו מעצמם שלא שיודיעו להם זה אחרים ואז יתחייבו סנהדרין קרבן הנזכר והעושים פטורין מפני ישראל בב"ד ואם חסר מאלו התנאים יהיו הב"ד פטורים מן הקרבן וכל אחד מהעושים בשגגה חייב חטאת. וכן אם אמר אחד מן הסנהדרין לחברו טועים אתם ורבו להם חבריו וטעו והתירו הם פטורין מן הקרבן שאין כולן שוגגין ואולם אם שתקו מעוט הסנהדרין ויודעין שטעו בהם שלא היה חולק בזאת ההוראה הרי ב"ד חייבין בקרבן וכל העושים על פיהם לראות אם הם כת ישראל אם לא משגיחין אלא ליושבי הארץ שאין קרוי קהל אלא שבארץ ישראל לפיכך אם עשו רוב אנשי ארץ ישראל על פיהם אף על פי שלא חטא אלא שבט אחד או שעשו בו השבטים אף על פי שהם מעוט הקהל הרי ב"ד חייבים ומביאין קרבן על כל שבט ושבט אף על פי שלא חטאו כלם כבר התבאר זה בראשון ובשני מהוריות. וראוי שתדע שאם לא היתה סבה השגגה בהוראת העלם בביאור עניין המצוה אלא שנתחדש דבר הטועה אותם כגון שנתכסה השמש בעכין ודמו שהוא לילה ואחר כך זרחה או שבא עד אחד ואמר שמת פלוני והתירו אשתו להנשא אין זה הוראה אלא טעות כבר נתבאר זה בששי מיבמות ואם הורו בית דין באחד משני דברים זה אחר זה ועשו ממנו הקהל על פיהם באחד אחד וכשהצטרפו העושים היו רוב כיון ששגגת הוראתם היתה סבת להחטיא רוב הקהל הרי אלו מצטרפין ויתחייבו בית דין קרבן אף על פי שהיתה להם ידיעה בנתים ולזה לא היתה כן אם היו המורי' שני בתי דינין אף על פי שהשגגה היא נדבר אחד בעינו כבר נזכר זה בראשון מהוריות:

השרש הל"ב הוא כל שגגה שההדיוט מביא עליה חטאת קבועה כשבה ושעירה אם שגג בה הנשיא מביא שעיר ואם שגג בה כהן משיח מביא פר שנאמ' אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם הנה דין כהן משיח הוא כדין אשם העם ר"ל שראוי שיהיה שוגג בה ראה כדמיון שגגת ב"ד בהוראה ר"ל שיורה לעקור מקצת הגוף ושיהיה ראוי להוראה ויעשה על פי הוראתו והוא בלתי יודע שטעה ואולם בשגגת ע"ז ועשו על פי הוראתו והוא בלתי יודע בשגגת בית דין הכהן המשיח דין ההדיוט ואם שגג במעשה לבד לא בהוראה בין בעבודה זרה בין בשאר מצות אינו מביא קרבן כלל כבר התבאר זה בהוריות:

השרש השלשים ושלשה הוא שהכהן המשיחי הוא הכהן הגדול שנמשח בשמן המשחה אף על פי שעבר מעבודתו מפני מום או מפני זקנה וכיוצא בהם לא המרובה בבגדים ולא נמשח אע"פ שהוא משמש בכהונה גדולה ונשיא הוא המלך מישראל שאן עליו אלא אלהיו אף על פי שהיו בישראל מלכים שאין אחד מהם נכנס תחת חברו וצריך שיהיה זה נשיא בשעת החטא שנאמ' אשר נשיא יחטא וכן צריך שיהיה כהן המשיח כהן משיח בשעת שחטא שנאמר אם הכהן המשיח יחטא ואם לא היה הרי דין כל אחד מהם כהדיוט. ונשיא שנצטרע עבר מנשיאותו והרי הוא כהדיוט כבר נתבאר זה בשלישי מהוריות:

השרש ה שלשים וארבעה הוא שאם הורה כהן משיח עם ב"ד ושגג הוא והם בהורא' אחת אף על פי שיעשה ע"פ ההוראה הזאת פטור מקרבן שהרי לא סמך לה על הוראתו לבדה כבר נתבאר זה בשני מהוריות:

השרש השלשים וחמשה הוא שנשיא שיעשה עם הצבור בהוראת בית דין הרי זה מתכפר לו בכלל העם ואם היו העושין מביאים קרבן על שגגתן הרי הוא מביא שעיר כבר נזכר זה בשלשה מהוריות:

השרש השלשים וששה הוא שמעשה פר כהן משיח כשרי' בכל כהן שנאמר וטבל הכהן וגו' ונתן הכהן מדם וגו' ולא נאמר כהן משיח אלא שמצתו שיקבל כהן משיח ואם כהן אחר כשר כבר נזכר זה בספרא בפרשת כהן משיח:

השרש השלשים ושבעה הוא אחר שהפשיט אותה אם היא נאכלת או אחר שקרעה אם היא נשרפת מוציא את האמורין והקטיר אותן על מזבח העולה אחר זריקת הדם והשאר בנשרפת מוציא חוץ לשלש מחנות ומנתה שם כנתח עולה כענין שנאמר ואת כל בשרו על כרעיו ועל קרבו ופרשו ושורפין אותו שם בבית הדשן וכל העצי' כשרי' לשרפתה שנאמר על העצים אפילו קש וגבבה שנאמר עצים ממש ובכלל הנה שם מבואר מכונה התורה שהיא שתדלה להסיר הכבוד מזה הקרבן ולזה הוא מבוא' שלא דקדקה אלא שתהיה השרפה על עצים אי זה שיהיו כבר נזכר זה בספרא בפרשת כהן משיח:

השרש השלשים ושמנה הוא שזריקת דם החטאות הנאכלות היתה על ארבע קרנות מזבח העולה וזה יהיה בזה האופן וטבל הכהן באצבעו הימנית הסמוכה לגודל בדם ומחטא ויורד כנגד חודה של קרן עד שיכלה כל הדם שבאצבעו ואם נתן סמוך קרן עד שכבו אמה בפר סמוך וצריך לטבול אצבעו על כל קרן וקרן שנאמר בפר כהן משיח וטבל והזה וכן מצינו בפסח מצרים וכן נלמד זה הדין בשאר וגו' בקרן מערבית דרומית. ואולם החטאות הנשרפות כגון פרים הנשרפים ושעירים הנשרפין חוץ מפר ושעיר של ים הכפורי' שהוגבל בהם דין מיוחד הדם הנכנס לפנים ההיכל ומזים ממנו שם כמו שכתוב בתורה רוצה לומר שהזורק ממנו שבע הזאות על הכפרת המבדלת בין הקדש ובין קדש הקדשים וארבע הזאות על ארבע קרנות מזבח הזהב מתחיל מקרן מזרחית צפונית וגו' במזרחית ושירי הדם שופך אל יסוד מזבח החצון שפוגע בו תחלה והוא מערבי דרומי כבר נזכר זה בספרא בפרשת כהן משיח ובח' ובי"א מזבחים:

השרש השלשים ותשעה הוא ששריפת החטאת אע"פ שהוא חוץ לשלשה מחנות על שפך הדשן הנה יחוייב שיהיה המקום טהור ואם יהיה טמא יטהרנו כבר נזכר זה בספרא בפרש' כהן משיח ואולם שאר החטאו' יתבארו בפרש' צו:

השרש הארבעים הוא שלא יתחייב האדם באשם תלוי עם שיהיה שם אסור קבוע שנ' ועשה אחת מכל מצות יי' אשר לא תעשנה ולא ידע וגו' כאלו תאמ' שבא על אשת איש שעד אחד אומר מת בעלה ועד אחר אומר לא מת שהרי נקבע האסור וכן אם היו לפניו שתי חתיכו' אחת של חלב ואחת של שמן ואכל אחת מהם ואינו יודע איזו מהם אכל אם היתה לפניו חתיכה שהיא ספק חלב לא היה בה פטור באשם תלוי שאין כאן אסור קבוע וכן אם הוא יודע בודאי שחטא אבל אינו יודע בעצמו שלא חטא והתורה אמרה ואם נפש אחת תחט' וגו' ולא ידע. רוצה לומ' שלא ידע שחטא אם היו לפניו שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של חלב נותר ואכל אחת בשגגה מביא חטאת על החלב ואשם תלוי על הנותר שהרי אינו יודע אם חטא בו אם לאו כבר התבאר זה בשלישי ובד' ובכה' מכריתות:

השרש האחת וארבעים הוא שכל דבר שחייבן על ודאי חטאת אחת קבועה חייבים על לא הודע שלו אשם תלוי אחת קבועה ומה שחייבין עליו ודאיי חטאות הרבה חייבין עליו אשמות תלויות כמנין החטאות והנה ידיע' ספק מחלקת לשם תלוי כמו שידיעת ודאי מחלקת לקרבן חטאת כבר נתבא' זה בד' כריתות וראוי שתדע שכהן משיח אם נסתפק לו אם שגג שגגה שהיא שגגה הוראה עם המעשה או לא שגג אינו מביא אשם תלוי על לא הודע לפי שהוא שאין מביאים אשם תלוי על לא הודע על שגגת ההוראה אבל הנשיא אם נסתפק לו אם חטא או לא חטא מביא אשם תלוי כהדיוט בר נזכר זה בשני מהוריות וסבת זה מבוארת בעצמה:

השרש הארבעים ושתים הוא שמי שנהנה מקדשי יי' בשוה פרוטה בשגגה חייב להביא קרבן מעילה ומשלם מה שנהנה בתוספת חומש מלבד שהוא מרביעית מלוג וקדשי מזבח וקדשי בדק הבית מצטרפין זה עם זה להשלים זה השעור אם היה זה בהעלם אחד ואפילו לזמן מרובה ואפי' נהנה קצת בהנהנה קצת שאני קורא וחטאה בשגגה במהנה בנהנה כבר נתבאר זה בח' ממעילה ומציעה. והאוכל מדבר שמועילין בו בה מתמחויין אף על פי שהם מזבח אחד ובהעלם אחד חייב אשם על כל תמחוי ותמחוי שכל אחד מהם אני קורא ואת אשר חטא מן הקדש ישלם כבר נתבאר זה בשלישי מכריתות:

השרש הארבעים ושלשה הוא הקדשי' קלי' אינם נקראי' אישי יי' אלא מה שהיה מהם למזבח אחר שקרבו מתיריו. רוצה לומר שנזרק הדם שנ' והקריב מזבח השלמי' אשה ליי' אחר שזכר זריקת הדם למדנו שעד שנזרק הדם לא יקרא דבר ממנו אשה ליי'. ואולם קדשי קדשים כגון עולה וחטאת ואשם הם בהפך כי הם בכללם קדשי השם עד שיזכו הכהנים בחלקם משלחן גבוה אחר שקרבו המתירים ולזה אמר והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו קדש קדשים מאשי השם למדנו שלא זכו בהם אהרן ובניו עד שתהיה נותרת ושהמנח' בכללה נקראת אשה להשם ולא ימעלו בקדשים קלים גם באימורין כי אם אחר שיקריבו מתירים ואולם בקדש הקדשים ימעלו בכל חלק מהם משהוקדשו עד שיותר לכהנים חלקם כי אז לא ימעלו. בחלק הכהנים כי אינם נקראים קדשי ה' ואף על פי שנפסלו אחר זה כיון שהיה להם שעת התר ואם כן היתה להם שעת ראויה להתיר כי בכמו אלו הדברים נחשב העומד להתיר בנתר כמו שהתבאר בשרשים הכוללים ואולם קדשי בדק הבית הם בכללם קדשי השם ומה שתהיה מהקדשים להשם אין מועילים בו אחר שנגמרה המלאכה בו רוצה לומר שמה שנשרף מהם כיון ששב אפר ויצא לבית הדשן אין מועילין בו וכן העניין כפרים הנשרפין ושעירים הנשרפים בבית הדשן ר"ל שמועילין בהם עד שתגמר שרפתן שם וכן הנסכי' מועלין בהם עד שירדו לשיתין כי אז נגמרה מלאכתן ולזאת הסבה אין מעילה בקדשי מזבח שמתו ולא חטאות אשר דינם שימותו ולא יקרבו כגון חטאת שמתו בעליה וכיוצא בה ולא בתורים שלא הגיעו זמנם לפי שאינן ראוין לפדיון אך קדשי' בעלי מומין שראויין לפדותן הן עדיין נקרקין קדשי השם עד שיפדו כבר נתבאר זה בראשון ובשלישי ממעילה. וראוי שתדע שאין מועילין בדם הקדשים היוצא מהם בעת השחיטה או אחריה כי אינו מגוף הקדשים כמו שאין מועלין בפרש הקדשים ואינו גם כן מיוחד להיות ממנו אשה להשם אבל היה מיוחד לכפר. ואולם דם היוצא מהם בחייהם מועלין בו לפי שהוא כגופם שהוא ראוי אז לזון האברים באופן שישוב חלק מבעל נפש כבר התבאר זה בשלש' ממעילה וח' מיומא וכן העצמות הגידים והקרנים והטלפין שפרשו שאפילו מקרבן עולה שהוא כולו כליל לאחר זריקת דמים אין מועלין בהם ואולם אם פרשו קודם זריקת דמי' מועלין בהם כי הם עדין נקראים קדשי יי' כבר נתבאר זה בט' מזבחים. וראוי שתדע שחלב קדשי מזבח וביצהן אין מועלין בהם כי אינם מגוף הקדשים ואין בהם צד מזבח ואולם חלק קדשי בדק הבית וביצהן מועלין בהם כי הם קדשי יי' וכן הענין אם הוקדשו דמי בהמה ועוף למזבח לנסכים כי יש בדמים צד מזבח. ואולם אם הוקדשו דמיהם לשלמים אין מעילה בשלמים כי אם באמורים אחר שקרבו המתירין כבר נתבאר זה בראשון ובג' ממעילה:

השרש הארבעים וארבעה הוא שכל המנחות הקרבות למזבח יחוייב שתהיה מצה וכן שיריה שנאמר לא תאפה חמץ ואמר בפרשת צו לא תאפה חמץ חלקם נתתי וגו' לחייב על מעשה שבא בה כגון הלישה והאפיה והקטוף והנחת שאור על גבי העסה ואפילו מחמץ אחר מחמץ לוקה אם היתה כשירה ואינו לוקה על הפסולה שנאמר כל המנחה אשר תקריבו להשם לא תעשה חמץ ולזה הוא מבואר שאם חמץ מנחת נסכי' לוקה שהמים פוסלין אותה ובזולת מים לא תעשה חמץ וזה מבואר מן החוש כבר נזכר זה בה' ממנחות:

השרש הארבעים וחמשה הוא שהקמיצה הוא כדרך שבני אדם קומצים ומה שבראשי אצבעותיו או בראשי הצדדין לא יקשיר לכתחלה שאינו מכלל הקמץ ואם הקטיר כשר ואם הוסיף הקמץ כגון שהרחיק אצבעותיו וקמץ הרי זה פסל כי אינו קמצו ומזה יתבאר שאם חלק הקמץ לשני חלקים אינו קדוש והנה הקמיצה כשר' בכל מקום מהעזרה ואפילו קמץ המנחה מכי שעל גבי הקרקע הרי אני קורא בו וקמץ משם ואין מקדשין הקמץ בכלי שעל גבי הקרקע כבר נזכר זה כלו בראשון ממנחות:

השרש הארבעים וששה הוא שהמנחות הנזכרות פתות אותה פתים ועושין שכל עשרון עשר חלות וזה נלמד מלחמי התודה ואם רבה או חסר כשרה וכשפותת החלה כופלה לשנים והשנים לארבע ומבדילן וכלן פתיתין כזית ואם היו יותר או פחות כשרה ואם המנחה היתה של זכרי כהונה אינו מבדיל כבר נתבאר זה בשביעי ממנחות:

השרש הארבעים ושבע הוא שמנחת מרחשת בצקה רך שהרי יש לה שפה והיו כלולו' בשמן ויוצק עליהם השמן הנשאר מן הלוג לכל עשרון אחר שנתון בכלי שרת. ואולם מנחת מאפה תנור היתה בלולה בשמן ואין בה יציקת שמן והיתה באה פתיתין כמו העניין במנחת מחבת או מרחשת כי הסבה אחת ואם עשאה רקיקין מושח אותו בשמן לוג לכל עשרון כי זה השיעור הוא אשר אפשר בו לפי הנהוג מענין אלו החלות ואולם מנחת הסלת בלולה בשמן ועוד יש בה יציקת שמן ואחר כך ניתן עליה לבונה כבר נזכר זה בששי ובה' ובי' ממנחות:

השרש הארבעים ושמנה הוא שהקומץ את המנחה מסלק את כל לבונתה לצד אחד וקומץ ממקום שנתרבה שמנה שנאמר מסלתה ומשמנה וחוזר ומלקט את כל לבונתה ונותנה על הקומץ שבכלי ומעלה אותה על גבי המזבח כבר נתבאר זה בשני מסוטה:

השרש הארבעים ותשעה הוא שהקמץ והלבונה מעכבין זה את זה וכן הסלת והשמן ואולם הבלילה והפתיתה וההגשה ומשיחת הקיקין אין מעכבין כבר נתבאר זה בשלישי ממנחות:

השרש החמישים הוא ששאור ודבש אוסרין בכל שהם אם נתערבו בקרבן ואולם לא ילקה על הקטרתו על המזבח הפנימי ולא על החיצון אם לא היה בהן כזית כי אין הקטר פחותה מכזית כבר נתבאר זה בשלישי מפסחי' וזה יהיה כשהקטירן לשם קרבן אבל אם הקטירן לשם עצמן אינו לוקה שנאמר ואל המזבח לא יעלו לריח ניחח כבר נתבאר זה:

השרש החמשים ואחד הוא שאם הקטיר דבר שראוי להקטיר מינו אע"פ שאינו ראוי להקטיר בעצמו וערב בו שאור או דבש כגון שהעלה בשר חטאת ואשם וכיוצא בהם שאינם ראויים להקטיר חייב שהרי הן עצמן ראוין לקרבן שנאמר קרבן ראשית תקריבו אותם לה' כבר התבאר זה ברביעי ממנחות:

השרש הנ"ב הוא שאין הבדל בחיוב הקרבן מפני שבועת העדות בין זדון לשגגה כי לא אמרה בו התורה ונעלם ממנו והנה השגגה שיתחייב עליה קרבן הוא שידעו שהיא אסורה אבל לא ידעו שחייבין עליה קרבן הוא שידעו אבל אם לא ידעו ששבועה זו אסורה או שלא ידעו שהוא שקר הרי אלו פטורין אף מן הקרבן כי הם כמו אנוסים כבר נתבאר זה בשני משבועות:

השרש הנ"ג הוא שעל שגגת טומאת מקדש וקדשיו לא יתחייב קרבן עלה ויורד אם לא היתה לו ידיעה בתחלה וכל העניינים אשר לא יהיה החטא בזולתה כאלו תאמר לטמאה ולקדש או למקדש ר"ל שידע שנטמ' שזה קדש או שזה מקדש ויהיה לו אחר כך העלם בנתים וידיעה בסוף שנ' ונעלם ממנו והוא ידע ואשם והוא מבואר שהידיעה שנתחדש שכבר אשם לא תשלם אם לא ידע כל הענינים הנזכרים ולפי שידיעת החטא' יחוייב שיהיה בנושא אשר היה בו ההעלם למדנו שהעלם היה בענין אלו הענייני' אשר לא יהיה בזה הפעל חטא לזולתם כאלו תאמר שנעלם ממנו שנטמא או נעלם ממנו שזה קדש או מקדש ולפי שההעלם לא יהיה אלא במה שהיתה בו ידיעה בתהלה. למדנו שהיתה לו ידיעה בתחלה בכל אלו העניני'. והמשל שאם יעלם ממנו שכבר נטמא ולא ידע מעולם שזה קדש הנה לא יחוייב שיהיה זה ההעלם סבת החטא. שאף על פי שלא נעלם ממנו שהוא טמא היה אוכל זה הקדש ולשון התורה יורה שההעלם הוא סבה חטאו ולזה לא יחוייב שתהיה לו ידיעה בתחלה בכל אלו העניינים ואם יאמר אומר שכזה גם כן בשגגת ב"ד בהוראה שנאמר ונעלם דבר ונודעה אמרנו לו שאין הענין אחד כי שגגת ב"ד הוא בדבר ובו יפול שם העלם גם במה שלא נודע ולא יתכן שנודע כאמרו ונעלמה מעיני כל חי ואלו באלו הענינים לא יתכן שיאמ' העלם במה שלא נודע ולא יתכן שיודע כאמ' ונעלמה מעיני כל חי ועוד שזה הלשון לא תמצאהו בשגגת ב"ד בהוראה בע"ז ולא בשגגת כהן משיח בהוראה מגיד שלא דקדקה התורה שתהיה בהן ידיע' בתחלה ואולם בזה המקו' כפל המאמר בחלקם שזכר ונעלם שני פעמים להורות שזה העניין הוא תנאי בחיוב זה הקרבן והנה נפל ספק בזה אם ידע ששרץ מטמא ונגע בה בהודעה ממנה ולא ידע ששרץ מטמא כבעדשה אם זאת תקרא ידיעה בטמאה אם לא כי לאומר שיאמר שזו ידיעה לטמאה לפי שאם לא תעלם ממנו היה ראוי שישאל לחכמים אם זה השעור מטמא קדם שיאכל את הקדש או יכנס למקדש ולזה יהיה זה ההעלם סבת החטא וכבר אפשר שיאמר שכיון שלא ידע שזה השעור מטמא הנה אין זו ידיעה לטמאה כי אין לפי דעתי להתרחק מפני זה מאכילת הקדש או מהכנס למקדש. וזה הספק בעינו יקרה במי שידע שיש מקדש בעולם אבל לא שזה מקדש אם זה העניין יקרא ידיעה למקדש אם לא כי לאומר שיאמר כי לא יתרחק האדם הטמא מהכנס למקדש אם לא ידע תחלה שזה מקדש כבר נתבאר זה כלו בראשון ובשני משבועות וכמו ששעור אכילת הקדש הוא כזית כי הוא השעור הקטן אשר יפול בענינים אשר בעבורם יכנס האדם למקדש והוא מבואר שהשעור הקטן הוא שעור השתחואה כי כל הנכנסים שם אחר שעשו חפציהם שם משתחוים וכבר יכנס האדם למקדש להשתחוות לבד כבר נתבאר זה בשני משבועות והוא שכבר ישארו שלשה סוגים בעברות שגגה טומאת מקדש וקדשיו עם זדון טמאת מקדש וקדשיו והנה השגיחה התורה במה שיתכפרו כלם והנה מה שהיתה בו ידיעה בתהלה ולא בסוף שעיר של יום הכפורים תלויה בו עד שיודע לו ויביא קרבן עולה ויורד ושאין בה ידיעה בסוף שעיר הנעשה בחוץ בה' ויום הכפורים מכפרים על זדון טמאה מקדש וקדשיו פר כהן גדול של יום הכפורים מכפר לכהנים ועל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף שעירי הרגלים ושעיר ראש חדש מכפרי' ודם השעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים מכפר לישראל שנאמר וכפרל על הקדש מטמאות בני ישראל וגו' כבר נזכר זה בראשון משבועו' ויתבאר עוד בג"ה במקום מקום מאלו והסבה בזה כדי שיוכר עון כל הטמאות בכללות מישראל כי לרוב המצאו ראוי שתשגיח התורה בו יותר כמו שהשגיחה בהמצאת מה שיכופר בו עון שבועה אפילו היה בזדון לרוב המצאו בדברי' אשר יתכן שימצא יותר כמו הענין בשבועת העדות ושבועת הפקדון כי הרבה נמצא שישבעו על שקר באלו הדברים לחמדת הממון לרוב רגילותם בשבועת כי זה ממה שיביאם להקל בה:

השרש החמשים וארבעה הוא שההעלם אשר בשבועת בטוי הו' ההעלם השבוע' ונעלם ממנו שלא יזכור השבועה ונעלם ממנו שזה החפץ הנשבע לה' כאלו תאמ' שנשבע שלא יאכל פת חטים ולא הכיר שזה הפת הוא פת חטים ואכלו והוא מבואר שזה לא יקרה כמה שיהיה מענין שבוע' בטוי להבא ואולם במה שיהיה מזה לשעבר יהיה חייב בו תכף שנשבע עשה זה החטא ואז יהיה ההעלם וכן אם זכר את השבועה והוא מצטער מאד וחשב שמותר לעבור על שבועתו מפני הצער וזה כי אין סבת זה החטא העלם השבועה ממנו וכן אם נעלמה השבועה ממנו ונעלם ממנו היום הנוש' הזה מה שהוא באופן שאף על פי שהוא זכר השבוע' לא יהיה נזכר ממנו כגון שנשבע שלא יאכל פת חטים ודמה פת כוסמין כבר נתבאר זה בשני משבועות:

השרש החמשים וחמשה הוא שבטוי שבועות הוא שבועות שאני קורא בהן לכל אשר יבטא האדם בשבועה כבר נתבאר זה בראשון מנדרים. וכן האומר לאו לאו או הין הין דרך שבועה והזכיר שם או כנוי הרי זו שבועה לסבה הקודמת בעינה כבר נזכר זה בד' משבועות:

השרש החמשים וששה הוא שהנשבע חייב במה שיוציא בשפתיו ויהיה בשפתיו מה שיסכים למה שהיה בלבו באופן שיהיה פיו ולבו שוים באופן מה שנאמר לבטא בשפתים והמורגל והבטוי בשפתים הוא זה ואם לא היה כן לא חלה עליו השבועה כגון שנשבע שלא לאכול פת חטים ובלבו היה פת שעורים כבר נזכר זה בשני משבועות. וצריך שיעמוד בזה הדעת אחר שבועתו שאם חזר בו תוך כדי דבור לא חלה עליו השבועה כי אין כמו זה בטוי נהוג עמו בלב והתורה אמרה לכל אשר יבטא האדם בשבועה ומזה גם כן יתבאר שהנשבע שבועות הבאי כגון שנשבע שראה עיר גדולה ובצורה. עד לב השמים כי המכוון מזה שהוא בלבו גבוהה לא שיהיה ראשו בשמים וכן אם היה זה אנוס על שבועתו או שעבר עליה באונס פטור כמו שהתבא' בשרשי' הכוללים וכן אם היה מוטעה שאין אני קורא בו לכל אשר יבטא האדם בשבועה כגון שנשבע שלא תהיה לו אשה בעבור שגנבה כיסו או הכת בנו ונמצא שלא עשתה כן או שנשבע שלא אכל לפי שהוא שכח שכבר אכל כי אין מדרך האנשי' שישכחו וג הענין אבל ישכחו מינו ר"ל שלא ישכח האדם אם אכל כשאכל לפי הנהו' אבל אפשר שישכח מה שאכל או שנשבע שלא יאכל ושכח השבועה הזאת בכללה ואכל שהרי הוא דומה לשגגת אשר לשעבר והנה הדין בזה ראוי להיות אחד ר"ל הטעות אשר לשעבר עם הטעות שהוא להכא אבל הדברים ק"ו כי ידמה שיהיה החטא יותר עצו' כשהיה האשם בעת השבועה כמו שימצא זה בשבועה אשר לשעבר כבר נזכר זה בשלישי מנדרים. ואולם שגגת שבועה בטוי לשעבר שחייבין עליה קרבן הוא שידע שהוא נשבע לשקר ולא ידע שחייבין על זאת השבועה קרבן ולהבא הוא כגון שנשבע שלא יאכל פת חטים והרי הוא זוכר שכבר נשבע על פת חטים וחשב ששבועתו היתה שיאכל פת חטים כבר נזכר זה בשני משבועות:

השרש החמישים ושבעה הוא שאין השבועה חלה כי אם על דבר שהוא רשות שנ' להרע או להטיב מקיש הטוב לרע מה הרעה רשות אף הטובה רשות לפי לא תהיה השבועה הזאת דבר נוסף כאלו תאמר שנשבע שלא יאכל שתי ככרות אלו וחזר ונשבע שיאכל אחת מהם או שנשבע שלא ישב בסכה עשרים יום והיה חג הסכות נכלל בהם או שלא ישב בסכה עשרים יום וחזר ונשבע על ד' מעשרים יום וצריך גם כן שיהיה בידו לקיים השבועה כאלו תאמ' שישבע שיאכל או שלא יאכל לא שלא יאכלו אחרים שאין זה ברשותי ואין זה האשם כשלא תתקיים השבועה תלוי בהעלם השבועה ממנו ואולם לשעבר כבר תהיה השבועה בטוי בענין המצות כגון שנשבע שהניח תפלין בזמן מה שכבר עבר ולא הניח או מזה ג"כ יתבאר שאם נשבע על מה שאי אפשר לו לקיימה לא יתחייב משום שבועת בטוי כי טבעו יאנסהו כגון שנשבע שלא ישן ג' ימים שאין אשמו תלוי בהעלם השבועה ממנו ולזה היה זאת השבוע' שבועת שוא לא שבועת בטוי כבר נזכר זה השרש בב' משבועות':

השרש החמישים ושמנה הוא שקרבן עולה ויורד שהגבילה תורה בשבועת העדות אפי' בזדון ובשגגת מקדש וקדשיו ושל שגגת שבועת בטוי אם הביא מי שהשיגה ידו קרבן עני ביחס אל לא השיג ידו לא יצא שנאמר ואם לא תשיג ידו ואולם אם הביא עני קרבן עשיר יצא והנה השג היד כשיעדהו לפי עת הבאת הקרבנות מביא קרבן עני כבר נזכר זה השרש בששי מכריתות:

השרש החמשים ותשעה הוא שכל מקום שיש בו חיוב הבאת קרבן חטאת ועולה יחויב שתהיה חטאת קודמת לעולה וכבר התבאר הסבה בזה בפרשת צו והבריק את אשר לחטאת ראשונה ומזה גם כן אחד לחטאת ואחר לעולה ומזה גם כן נלמד שצריך שיהיו כל מעשיו לשם חטאת כבר נזכר זה בספרא:

השרש הששים הוא שהוא מזה מדם חטאת העוף על קיר ושירי הדם מתמצה על היסוד וזה המצוי מעכב בחטאת העוף כבר נזכר זה בחמישי ובששי מזבחים ובא' מחולין:

השרש הששים ואחד הוא שכל מקום מהמזבח כשר למליקה ובלבד שיזה דמה למטה באמצע המזבח ואם הזה בכל מקום כשרה והוא שיתן למטה מדם הנפש שנאמר והזה מדם החטאת וגו' והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח כבר נזכר זה השרש בששי מזבחים:

השרש הששים ושנים הוא שמה שהוא מקדשי יי' בהקש אל זה האיש החוטא בשגגה כמו הענין במי שנדר ואמר כבר זה עלי כקרבן יש בו מעילה אם נתנה האיש ההוא כבר נתבאר זה השרש בד' מסנהדרין:

השרש הששים ושלשה הוא שהמועל משוה פרוטה בשוגג או במזיד חייב לשלם את הקרן והוא פטור מן החומש והקרבן כבר נתבאר זה השרש בספרא:

השרש הששים וחמשה הוא שאין מעילה אלא בתלוש מן הקרקע של הקדש אם לא תלש ממנו ונהנה בו והיה זה כן כי התורה אמרה וחטאה בשגגה וגומ' ואת אשר חטא מן הקדש ישלם וגו' ואם ימצא דבר בקרקעות כשיהנו בו יכלה כי אם במטלטל כמו הענין בפירות וכלים אבל מועלין בגבולי הקדש כגון עשבי שדה שג' הקדש אם הקדיש למזבח מה שאינו ראוי לו אבל אם הקדיש שובך ונתמלאה יונים אין מועלי' ביונים שהרי אינן גדולי הקדש כבר נתבאר זה בשלישי וברביעי ובחמישי ממעילה:

השרש הששה וששים הוא שהדבר של הקדש שיהנו בו בזולת פגם כמו המשתמש בכלי הזהב של הקדש כיון שנהנה בו בשוה פרוטה מעל והדבר שיפגם כשיהנו בו כגון בגדים וכן ברזל והדומה להם אין בהם מעילה עד שיהנה בשוה פרוטה באותה ההנאה בעצמה שנהנה בה שנ' ואת אשר חטא מן הקדש ישלם ולא יקרא חטא הזיקו להקדש וזה מבו' בנפשו ולזה ראוי שיהיה החטא ההנאה הוה תשלומין הפגם כבר נתבאר זה בחמישי ממעילה:

השרש הששים ושבעה הוא שהמועל בקדשים שאין בהם קדושת גוף בשגגה כגון קדשי מזבח שנפל בהם מום הרי הם עומדים לפדיון או בקדש בדק הבית שכבר נתחלל ההקדש רוצה לומר שיצא לחולין ולזה אל יהיה בו מועל אחר מועל ואולם אם היה זה במזיד לא נתחלל המקדש כי אין ההקדש מתחלל בזה האופן וכן אם נשתמש בו בזולת שיוציאוהו לחולין כאלו תאמר שנשתמש בקדרות של הקדש זה אחר זה וכן יהיה בקדשי מזבח שאין בהם מום רוצה לומר שאחר יהיה בהם מועל אחר מועל והוא מבואר מאד כבר נתבאר זה בחמישי ממעילה:

השרש הששים ושמנה הוא ששלוחו של אדם כמוהו בעניין המעילה וזה כי החטא הוא מבואר שהכוונה בו שנשתמש בו והנה בו כאלו היה חולין והוא מבואר שההשתמשות וההנאה אשר יהנה האדם בקניניו הוא שאם שיאכלם או שישתמש בהם או ישאילם ויתנם והרבה פעמים יהיה זה ע"י שליח וזה מבואר בנפשו ולזה הוא מבואר שאם עשה השליח שליחותו המשלח מעל אם לא ידע שהוא הקדש עד שיצא לחולן ואם ידע זה קודם צאת הדבר לחולין הנה אינו החוטא בשגגה בזה ויתחייב השליח כי הוא השוגג כבר נתבאר זה השרש בששי ממעילה:

השרש הששים ותשע הוא שמי שנתחייב קרבן מעילה מביא בשתי סלעי' ומקריבו אשם ומתכפר לו אך צריך שישלם תחלה הקרן בתוספת חומש שנאמר ואת אשר חטא מן הקדש ישלם וגו' והכהן יכפר עליו באיל האשם איל אשם מעכבי' ואין חומש מעכב ואם הביא מעילתו ולא הביא אשמו לא יצא לידי קרבן כי איך יכופר לו והוא מחזיק בחטא כבר נזכר זה השרש בספרא:

השרש השבעים הוא שהכופר לחברו או לשלוחו ממון המטלטל שאם הודה בו הוא מחוייב לשלם ונשבע על שקר על זאת הכפירה בב"ד באופן שהועילה לו הכפירה והשבועה הרי זה בשוגג או במזיד משלם קרן וחומש ומביא קרבן אשם והנה מלשון הכתוב למדנו שזה הדין לא ינהג במה שאינו ממן מטלטל אין הבדל בזה בין שנשבע מעצמו או שהשביעו התובע ואע"פ שלא ענה אמן שכפירתו אחר שהשביעו היא בעניית אמן כי זה יורה שעל דעת ההיא אמר מה שאמר כבר נתבאר זה ברביעי ובחמישי משבועות. ומזה יתבאר שאם כפר ונשבע על ממון אחד אפילו כמה פעמים חייב שאם הודה באי זה שיהיה מהם חייב לשלם. וכבר יתבאר שאם כלל בשבועה אחר כפירת ממון לרבים שהיו תובעים אותו כל אחד מהם ממון מה וכפר ונשבע שבועה שאין לכם בידי כלום אינו חייב אלא אחת. ולפיכך אם היה בכלם שוה פרוטה חייב אחת שאין בכל ממון שבאחת מהם שוה פרוטה וזה מבאר חיובו ובזה יתבאר שאם נתבע לאחר שבועות רבות על כפירו' רבות חייב על כל אחת ואחת כגון שנתבעו גזל ועשק ופקדון ותשומת יד ואבדה ואמר לו בפני בית דין שבועה שאין לך בידי גזל ועשק ופקדון ותשומת יתד ואבדה ואמר לו בפני ב"ד חייב ה' אשמות. ואם אמר לו שבועה שאין לך בידי כלום לא היה חייב ה' אשמות. ואם אמר לו שבועה שאין לך ידי כלום לא היה חייב אלא אחת כבר נתבאר זה ברביעי ובחמישי משבועות וראוי שתדע שאיך שיהיה שתועיל לו הכפירה חייב כשנשבע על שקר וזה מבואר מלשון התורה לפיכך אם שכר שור מחברו וטען ששאלו חייב שהרי הועילה לו כפירתו לפטרו ממיתה מחמת מלאכה כבר נתבאר זה בחמישי ובט' מקמא וכן אם חייב מלוה בעדים וכפר ונשבע חייב שהרי הועילה לו כפירתו שלא חוייב להשלם עתה עד שיבאו העדים ושמא לא יביאו העדים או יבאו העדים ולא תתקיים עדותן או יפסלו כבר נזכר זה בחמישי משבועות והוא מבואר עוד שלא יקרא נשבע לשקר כשהשביעו התובע אם לא השביעו בלשון שהוא מכירה כבר נתבאר זה השרש בששי מסוטה:

השרש האחד ושבעים הוא שלא ינהג זה הדין אלא לישראל ולא לגוי שנאמר וכחש בעמיתו וכן הגוזל פחות פחות משוה פרוטה לא ינהג בו זה הדין ולא ינהג גם כן בקרקעות וכמה שאין גופו ממון ובעבדים כבר התבאר זה בט' ובעשירי מקמא אבל יתחייב באלה מפני שבועת בטוי שהרי נשבע על שקר כבר נתבאר זה בספרא:

השרש השבעים ושנים הוא שאין מקריבין את האשם אלא אחר השבתו הגזלה או הממון שכפר שנ' והשיב את הגזלה אשר גזל וגומ' ואת אשמו יביא ואין החומש מעכב את הכפרה כמו שזכרנו באשם מעילות כבר נתבאר בט' מקמא והוא מבואר שהשבתו הגזלה הוא שיחזירנה בעינה אם לא נשתנית ואם נשתנית או מוכרה ישיב דמיה. ולא תקרא השבה אם לא תתננה לנגזל בעצמו או לבנו ולא לשלוחו כי אין זה הזבה אם לא מת הנגזל כי יחוייב שישיבה ליורשיו שנ' לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו ואולם אם אינם שם והוא נחפז להביא אשמו מביא הגזלה והחומש לבית דין שבעירו והם מטפלין בה עד שתגיע לבעליה שכיון שנתן לד' הרי זה כאלו הגיע ליד הנגזל ואולם בגזלן לא נשבע על שקר לא יחוייב שירדוף אחר הנגזל להשיב לו גזלתו אך ישיבה לו כשישאלנה ואמנם היה זה הדין כשנשבע על שקר לפי שכבר נתיאשו הבעלים מלשאול לו הגזלה בהשבעו לשקר עליה כבר נתבאר זה בתשיעי מקמא. וראוי שתדע שאף על פי שירש הגזלן את הנגזל ראוי שיוציא הגזלה מתחת ידו קודם שיביא אשמו ולזה יחוייב לו שיפרעה בחובו או יתננה לבניו או לצדקה כבר נזכר זה בתשיעי מקמא:

השרש השבעים ושלשה הוא שלא ינהג זה בגזל אביו או בשק אביו אע"פ שכבר בו ונשבע על שקר שנ' אשר גזל אשר עשק פרט לגזל אביו או לעשק אביו האלהים אם לא היתה הגזלה בעינה ביד הבן כי אז אני קרא בו אשר עשק כיון שאינו משיב אותה לו ואם כפר האב ונשבע והודה או שהודה היורש משלם קרן וחמש ואינו מביא אשם אין כפרה לאחר מיתה כבר נזכר זה בספרא ובתשיעי מקמא:

השרש השבעים וארבעה הוא שמי שהודה אחר כפירתו והשבעו על שקר הוא שיתחייב חמש ואשם אם לא באו עדים והוא עומד עדיין בכפירתו לפי שהחמש והקרבן הם באים לכפרה ואינו מביא אותם אלא על פי עצמו והוא שדין החמש הוא כדין הקרן אם כפר ונשבע על שקר שהרי החמש הוא גם כן ממון שיתחייב בו אם יודה כבר נזכר זה בט' מקמא:

השרש השבעים וחמשה הוא שכבר יתחייב אדם להשיב את הגזלה אשר גזל אע"פ שלא נשבע בה על שקר וזה נלמד מזה המקו' משני צדדין ואחד שכבר יראה שמה שהחמירה התורה להוסיף חמש ולהביא אשם בכסף שקים הוא כשכפר ונשבע על שקר אמנם בזולת זה יתחייב להשיב ממון שנתחייב וזה מבואר בנפשו והשני הוא שאנחנו נראה באבדה שהיא אחת מן הפרטים הנזכרים בזה המקום שכבר יחוייב להשיב אותה לבעליה והוא הדין בגזלה ועשק ויתר הדברים אבל יראה שהדברי' ק"ו ולזה הוא מבואר שהגזלן יחוייב להשיב הגזלה אם לא נשתנית ואש נשתנית או מכרה או נתנה משלם דמיה ואם היתה הגזלה בקרקעות ואכל פירותיהם או תלש האילנות משלם דמיהן כי הקרקע היא בחזקת בעליה ואינה נגזלת אך פרותיה נגזלין וכן אם השחית הקרקע בידיו אך אם נשחת הקרקע מעצמו לוקחין הבעלין את אלהן ואם השביחה מאליה השבח לבעלים ואם הוציאה בה הוצאות והשביחה יד הגוזל על התחתונה אם השבה יותר על ההוצאה נוטל ההוצאה ואם ההוצאה יתרה נוטל השבח כי מה שעשה עשה שלא ברשות כבר נזכר זה בששי מקמא ובי' ממציאה והנה הרמב"ם ז"ל מנה השבת הגזל מצוה בפני עצמה ולא נגלה לי עדיין חיוב זה מהעקרי' שהשריש הר"ם בזה בספר המצות ועוד שלפי זה הדעת היה לו למנות השבת העשק והשבת הפקדון כל אחת מהם מצוה בפני עצמה וגם היה לו למנות ואת אשר חטא מן הקדש ישלם מצוה עשה כי ממנו למדו שהנהנה מקדשי השם במזיד או בפחות משוה פרוטה משלם את הקרן:

השרש השבעים וששה הוא שלשון אלה היא שבועה או קללה ולא תהיה אלא בשם המיוחד או בכנוי מן הכנוים וזה נלמד באופן מה מעניין הסוטה כבר נזכר זה ברביעי משבועות וזה שרש כולל לכל השבועות ואם ענה אמן הרי הוא כאלו נשבע וזה נלמד גם כן מסוטה כבר נזכר זה בשני משבועות וזה גם כן שרש כולל לכל השבועות:

השרש השבעים ושבעה הוא ששמיעת קול אלה כבר תהיה אפילו חוץ לב"ד והוא שיענה אמן אמנם הכפירה לא תהיה כי אם בפני ב"ד. כי במקום ההוא לבד תועיל לו עדות העדים ויגיעהו היזק בספירתם וזה יתבאר ממה שאומ' והוא עד והנה לא יקרא עד על הגדתו בזולת המקום ההוא ויתבאר מהעניינים הנלוים לזה שאם ינהג לבד בטענת הממון המטלטל וזה יתבאר ממה שנזכר בשבועת הפקדון שנזכרו בה בפרט דברים שהם ממון מטלטל לא תהיה כפירת העד חמורה מכפירת מי שהפקדון בידו ובהיות העניין כן הנה יחוייב שננהג זה לבד בדבר שבממון אשר ינזק הטוען בכפירת העד ויתחייב הנתבע בעדותן לבדה לפיכך אם היה יכול להתקיים העדות מזולתו או אם לא יחוייב הנתבע לבד בעדותן ממון לא יהיה זה הדין וכן אם היה העד קרוב או פסול כי אז אינו עד לפי האמת וצריך גם כן שיחד עדיו בעת השבועה או בעת התביעה לא יאמ' דרך כללות משביע אני בש' ית' כל מי שידע לי עדות שיבא ויגיד שנאמר ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד מגיד שצריך שישמע הסומך קול האלה ולפי שלא תהיה השמיעה הזאת מזולת הבנת הדברים למדנו שצריך שישביעם בלשון שיבינוהו העדים ואם חסר אחד מאלו התנאים לא יהיו העדים חייבין בקרבן עולה ויורד מפני שבועת העדות כבר נתבאר זה כלו בד' ובה' משבועות:

· מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---