העמק דבר/ויקרא/יז

העמק דבר ויקרא יז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

זה הדבר אשר צוה ה׳ לאמר. ידוע בנדרים פי״א ובב״ב פ׳ יש נוחלין למדו מלשון זה הדבר בג״ש מפ׳ נדרים דשואלין על נדרי קרבנות כמו התם כתיב זה הדבר אשר צוה ה׳. ולמדין שתי פרשיות הללו זמ״ז לענין שמחה וג׳ הדיוטים כמבואר שם. ולפי הפשט כתיב כאן אשר צוה ה׳ דמשמעו כ״פ שבא בקבלה כמו שביארנו ס״פ שמות ההכרח לזה משום דכאן בא הענין בקבלה בעיקר פי׳ הפרשה. דמשמעות הפסוקים קאי ביחוד על דור המדבר. ובחולין ג״כ. אבל בקבלה בא דה״ה לדורות ובקדשי מזבח. כאשר יבואר עוד. [ובפ׳ נדרים כתיב זה הלשון משום התרת נדרים]:

ג

אשר ישחט וגו׳. פרש״י במוקדשין דבר הכתוב. וכ׳ הרמב״ן דזה לר״ע דס״ל בשר תאוה היה מותר במדבר. אבל לר׳ ישמעאל המשמעות כפשוטו דאפילו חולין אסור היה במדבר. אבל מלשון הרמב״ם הל׳ שחיטה פ״ד הי״ז מבואר דאפילו לר״ע הכי הוא דהמשמעות כפשוטו. ולא היה מותר במדבר בשר תאוה אלא בנחירה דוקא ולא לשחוט. ומשום שהיו רגילים לשחוט במדבר לשעירים כדי להביא את שטף הדם לע״ז. אבל בנחירה לא היו רגילים להקריב לע״ז. מש״ה לא אסר הכתוב לאכול לתאוה אלא שחוטה ולא נחלקו ר״ע ור״י אלא במשמעות הפ׳ דכי ירחיב וגו׳ דשם כתיב מצות שחיטת חולין אבל במשמעות פ׳ זו דשחוטי חוץ לא נחלקו לעולם. ולכ״ע היה מתפרש אפי׳ בחולין שהרי סתם כתיב אשר ישחט וגו׳ אבל לדורות היה פי׳ הפ׳ במוקדשין. מעתה לא נחלקו דרשת הת״כ והמדרש שהביא הרמב״ן במשמעות הפ׳. דהת״כ דריש לדינא לדורות והמדרש לפי דרכו דרש באגדה שהיה לשעתו וע״ע מש״כ בס׳ במדבר י״א כ״ב:

ה

אשר הם זבחים על פני השדה. שהכינו לכך. וא״כ המה חולין. ומכ״מ והביאם לה׳ וגו׳:

וזבחו זבחי שלמים לה׳ אותם. אין הלשון מדויק והכי מיבעי וזבחו אותם זבחי שלמים לה׳. אלא כלפי שהתיר הכתוב באותה שעה דבר שהיה אסור לדורות. דבא״י שהיה בשר תאוה מותר היה אסור להביא שלמים כדי לאכול הבשר לתיאבון דמשלחן גבוה קא זכו ומי שאוכל בשר קרבן ה״ז דומה לאוכל על שלחנו של מלך. והושע הנביא ט׳ הוכיח את ישראל לא יסכו לה׳ יין ולא יערבו לו זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם לא יבא בית ה׳. פי׳ אחר שאוכלים לנפשם כמו לחמם וה״ז כמו שלא בא בית ה׳. מש״ה לא יערבו הנסכים לרצות הקרבן. אבל כ״ז היה בא״י דמי שירצה בשר תאוה היה אוכל כאשר תאוה נפשו. אבל במדבר שלא היו יכולים לאכול בשר תאוה. ואפילו לר״ע דבשר נחירה היה מותר מכ״מ לא היו רגילים בכך. והרי גם לר״י היו רשאים בכל שאינו ראוי לקרבן כדאי׳ בחולין שם אלא לא היה מצוי כ״כ מש״ה התיר להם הקב״ה להקריב שלמים כדי לאכול הבשר לנפשם אע״ג שאין זה כבודו ית׳ מכ״מ הניח להם כדי להפרישם משעירים שהיו רגילים בהם במדבר ביחוד כידוע דשם עיקר משכן שדים. והיינו דאי׳ ברבה פ׳ זו משל למלך שהיה בנו רגיל בנבילות וטריפות צוה עליו המלך שלא יאכל כ״א על שלחנו. ר״ל דאע״ג שא״כ בע״כ מוכרח להקל ממנו מורא שלחן המלך כדי שיהא אוכל לשובע נפשו מכ״מ הוא כדאי כדי להפרישו מנו״ט. וכ״ז רמז הכתוב וזבחו זבחי שלמים לה׳ אותם. פירושו עמם. תכלית השלמים יהא גם לגבוה גם לנפשם. וכיב״ז נתבאר ס׳ דברים א׳ ט״ו. וביאר הכתוב דרק החלב והדם יהא לגבוה אבל הבשר יהא לתיאבון. ולא כמו שאוכלין משלחן גבוה כמו לדורות. וע׳ מש״כ בס׳ דברים י״ב ח׳. ומש״ה במקרא הסמוך דכתיב וזרק את הדם והקטיר החלב. לא כתיב נמי והבשר תאכל כמו בס׳ דברים י״ב כ״ז דשם אכילה הוא מצוה והכא רשות כמש״כ:

ז

לשעירים השדים נקראים כך כאשר הם אינם בעלי מנוחה ורק טסים כטבע שעיר. וע״ע בס׳ דברים ל״ב י״ח:

תהיה זאת להם לדורותם. פי׳ אע״ג שכל הפרשה של חולין אינה לדורות. אבל איסור זביחה לשעירים אסור לדורות ג״כ:

ח

ואלהם תאמר. פי׳ לכולם לאהרן ובניו וכל ישראל ובא ללמד שגם ישראל מוזהרים על העלאה כמו כהנים. דס״ד שאין מוזהר על העלאת חוץ אלא מי שראוי להעלות בפנים. וכמו שאין זר חייב על ביאה לקדה״ק משום שאין עליו מצוה ליכנס באיזה זמן. וכיב״ז כ׳ התוס׳ יבמות דל״ב דבטומאה לא הוזהרו זרים על העבודה היינו משום שאין בהם מצוה בטהרה. וא״כ ס״ד דדוקא בשחיטה שכשרה בזר בפנים הוא מוזהר בחוץ משא״כ העלאה. מש״ה הוצרך הכתוב לפרש שגם ישראל מוזהרים. ואפילו הגר אשר יגור בתוככם. שאינו רגיל להעלות בעצמו בחוץ דגם בהיתר במה לא הכל היו מקריבין אלא אדם המעלה כמו כהני במות. משא״כ גר שהוא אדם פשוט ואינו רגיל להעלות בחוץ ס״ד שאינו חייב על העלאת חוץ בשעת איסור במות קמ״ל דאפילו גר חייב כרת. והיינו דדייק הכתוב אשר יגור בתוכם ולא כתיב הגר בתוכם כמו להלן י׳ י״ב י״ג ללמדנו אפילו עדיין אינו גר בישראל וא״כ בודאי אינו אדם המעלה אלא אחר שנתגייר ודעתו שיגור בישראל ה״ז ח״כ:

יא

כי נפש הבשר וגו׳. אמר הכתוב טעם איסור אכילת דם בהמה ביתית משום דנפש בשר הבהמה בדם היא מש״ה ניתן לכפר על נפש ישראל שחטא בתאוה. שהדם הוא נפשו של אדם החוטא. ובאשר חלקו של המקום הוא כמו חלב הבהמה מש״ה אסור באכילה ואפילו חולין ובע״מ כמו בחלב. דכך עלה בטבע היצירה שיהא חלב ודם בהמה ביתית לגבוה. ע״כ אין טעון כסוי בעפר אפי׳ חולין ובע״מ. שלא משום בזיון הוא אסור באכילה כמו דם חיה ועוף שיבואר בסמוך. אלא משום שהוא חלק גבוה. וע׳ מש״כ בס׳ דברים ט״ו כ״ג עוד טעם:

יג

אשר יצוד ציד חיה וגו׳. כלפי שביאר הכתוב בסמוך טעם איסור דם אלו הברואים משום בזיון נפש פראים אלו כאשר יבואר. מש״ה הקדים הכתוב בלשון אשר יצוד דעפ״י רוב חיה או עוף המה טעונים צידה והמה חפשים בלי עול וממילא כן הדין בשאינם טעונים צידה דמכ״מ כך נוצר טבע נפש חיה ועוף שיהיו פראים. ושינה הכתוב כאן לכתוב מבני ישראל ובכל הפ׳ כתיב מבית ישראל. היינו משום דבית ישראל משמע ג״כ נשים. ונשים לאו בנות צידה הן שאין דרכן בכלי זיין ע״כ כתיב בני ישראל:

וכסהו בעפר. ללמדנו שמי שנפשו פראי ראוי לכך. וכדאיתא באבל רבתי פי״ב בבנו של רחב״ת שיצא לתרבות רעה ונהרג וקראת עליו אחותו ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיהו חצץ. זהו משפטו של אדם פרא:

יד

כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא. קאי בנפש האדם מש״ה אומר לב״י שלא יאכל דם חיה ועוף שהוא דם פראי כי נפש כל האדם דמו הוא. וימצא האוכלו טבעו פראית כמש״כ הרמב״ן ז״ל לפי דרכו:

כי נפש כל בשר. היינו של חיה ועוף מה שהוא פראי:

דמו היא. טבע דמו היא הנותנת לכך. ע״כ כל אוכליו יכרת. אפילו מי שגבר על טבעו ואין לחוש לכך מכ״מ אין נ״מ אלא כל אוכליו יכרת:

טו

אשר תאכל נבלה וטרפה. עפ״י הפשט המקרא תמוה. שאין מקום לפרש על חיה ועוף שהם נבלה או טרפה. שהרי דין חיה כבר נתפרש בפ׳ שמיני דטמאה לעולם נבלתה במגע ובמשא וטהורה דוקא כי ימותו ואז מטמא במגע ובמשא ובאכילה. אלא ע״כ מיירי בעוף לחוד. וכדרך המקרא כמש״כ לעיל י״ג כ׳. דמיירי במידי דסליק מינה במקרא הקודם. ואם נפרש נבילה או טריפה ויהיה הפי׳ טריפה שנשחט מטמא באכילה. זה ג״כ א״א שהרי סתם נבילה משמע ג״כ אפילו נשחטה כמו לשון הכתוב בבהמה טמאה. דבבהמה טהורה כתיב כי ימות ובטמאה כתיב נבילה משמע בכל אופן אפילו נשחט וא״כ יהא במשמע כל עוף שחוט וזה אאל״כ. ותו הא ק״ו היא מה בהמה שמטמאה במגע ובמשא שחיטת טריפה מטהרה מטומאה עוף שאינו מטמא אלא באכילה לא כש״כ. וזה הק״ו שנינו במשנה זבחים פ״ז. אלא ע״כ פי׳ נבלה וטרפה יחד. והכונה דעוף טריפה אין דרכו להיות נשחט דבהמה טריפה דרכה להיות נשחט כדי לטהר מטומאת מגע ומשא משא״כ עוף דוקא כשר דרכו להיות נשחט לאכילה ולא טריפה וממילא כיון דנטרפה למדנו דמיירי בלא נשחטה. והדרשה בפרש״י תדרש מדלא כתיב בפי׳ בלשון מבואר וכי ימות מן העוף וגו׳:

טז

ונשא עונו. הדרש ידוע דקאי בטומאת מו״ק. אבל לפי הפשט כך הענין דמי שאכל מאכלות אסורות ראוי בהגיעו לתשובה לטבול עצמו ובגדיו כמבואר באדר״נ פ״ח בריבה שנשבית בין הגוים וכשפדאוה צוה ר״י לטבול אותה משום שאכלה מ״א. מיהו נבלת בהמה אפשר להיות בשגגה שלא נשחט כדין וכן טריפה אפשר שנודע אח״כ שהיא טרפה. אבל נבילה וטריפה וכמו שפירשנו שהיא טרפה וממילא לא נשחטה וה״ה נבילה. מש״ה אפילו כשהוא שב טעון טבילה ושנוי בגדיו לטהרה ואם לא התעורר לזה ונשא עונו. דמאכל איסור מטמטם וגורם לחטוא להבא כמש״כ בספר דברים ו׳ י״ב. ועיקר אזהרת הכתוב הוא על רחיצת גופו כמו לפי הדרש דקאי על טומאת מו״ק כ״ה לפי הפשט. וכ״ה ביו״ד סימן רס״ח לענין מומר:

---

הרחב דבר

---

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.