אלשיך/דברים/טז

אלשיך דברים טז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

שמור את חדש האביב כו'. ראוי לשית לב. (א) מה זו שמירה. שאם הוא לעשות המצות שבימי הפסח אינו שומר את החדש כי אם את החג. (ב) למה לא סידר מיד כל מצות הפסח כי אם את הקרבן בלבד כאומרו ועשית פסח לה'. (ג) כי באומר שמור את חדש האביב ועשית פסח מי לא ידע כי על כי בו יצאנו ממצרים הוא ולמה יודיע ויאמר כי בחדש האביב הוציאך כו'. (ד) אומר לילה שהוא מיותר. (ה) אומר וזבחת פסח כי הרי נאמר ועשית פסח. (ו) איך אומר כי בחפזון יצאת כו' הוא טעם אל האמור. (ז) אומר למען תזכור כו' כל ימי חייך כי אומר כל ימי חייך הוא מיותר כי ודאי שמה שמחייבנו הוא ית' לזכור שכל ימי חיינו יהיה. (ח) כי אחר אומרו אזהרת החמץ היה לו לסמוך אזהרת השאור. (ט) איך סמך ולא ילין מן הבשר אצל לא יראה לך שאור. (י) כי פסוק לא תוכל לזבוח כו' ופסוק שאחריו היה ראוי ליכתב אחר פסוק וזבחת פסח כו'. (יא) אומר ופנית בבקר למה הוציא ענין הלינה בלשון הליכה לאהלו. (יב) אומר ששת ימים תאכל מצות והלא שבעה אמר למעלה. (יג) אומר וביום השביעי עצרת למה נקרא עצרת יום השביעי של פסח כי טעם רז"ל על יום שמיני של חג לא יצדק כאן. (יד) אומר לא תעשה כל מלאכה כי הלא יום ראשון אסור במלאכה ולמה לא הזכירו פה.

אמנם עודנו עומד ומצוה אותנו נחזיק במדת החזיק טובה לאבינו שבשמים על כל אשר היטב היטיב עמנו. והנה למה שהעשותנו זכרון לאשר עשה לנו הוא ית' בימים ההם הוא הוראת היותנו מחזיקים לו יתב' טובה על כל הטובה. וע"כ העולה על לב איש הלא היה כי טוב טוב היה לבלתי שנות מהזמן אשר נעשה לנו הטובה. והיוצא מזה הלא היה כי כאשר בזמן מועד צאתנו ממצרים בי"ד לחדש האביב עשינו פסח איש בביתו ובחומותיו ויאכלוהו באותו הלילה כן נעשה שנה ושנה. וכן כאשר אז לא אכלו מצה רק ביום הראשון ג"כ אנחנו. וע"ד זה ביתר דברים. על כן בא ואמר לא כן הוא כ"א מה שתשמור לבלתי שנות הוא את חדש האביב כי לא נעשה הזכרון רק לחדש ההוא למועד צאתנו ממצרים. אך לענין הקרבן לא כן כ"א ועשית פסח לה' אלהיך כלומר קרבן לה'. ולכן לא יהיה רק במזבחו יתב'. ופירש הטעם אל שני דברים. ואמר אשר אמרתי שמור את חדש האביב שהוא לבלתי שנותו הלא הוא כי בחדש האביב הוציאך ה' לומר כי היות בחדש ההוא הוא עיקר זכרון גדולתו ית' ושהוא ית' היה העושה ואין זולתו. והוא כי החדש ההוא מזלו טלה אשר היו עובדים אותו והחדש ההוא אשר נהפך להם הוא היה עזר כנגדם והוא ית' הכניעו בזמן ממשלתו ותוקף עלייתו. וז"א כי בחדש האביב הוציאך לומר להיוא בחדש האביב ניכר כי הוציאך ה' אלהיך כי זולתו לא היה ספק בידו לשדדו. וגם בזמן שטומאת שר מצרים היה לה כח שהוא בלילה שהוא זמן שליטת החצונים וז"א ממצרים לילה כי בלילה הוא זמן שליטתה ואז שידדו ה'. והוא כנודע מרז"ל כי שרו של מצרים מצרים שמו כמו שנאמר וירא ישראל את מצרים מת מתים לא נאמר כו'. וזה יאמר כי בחדש האביב כו' לומר מה שראוי לשמור חדש האביב לעשות הרמז בזמן המסויים אשר היה שם הוא למה שיזכר כי שידד הוא ית' את המזל ואת השר. את המזל במה שבחדש האביב הוציאך ה' שהוא זמן ממשלתו ואת השר למה שהי' ממצרים לילה שהוא בזמן כח החצונים וזה אמר במצרים לילה שהוא מהשר ששמו מצרים הוציאך לילה. וע"כ ראוי לשמור את חדש האביב בכל בחינותיו בין להיות בחדש בין לאכול הפסח והמצה בלילה שהיתה אז היציאה בו. ועל אשר אמרתי ועשית פסח לה' אלהיך שהוא בביתו ית' ולא כפסח מצרים שהיה חוצה הלא הוא כי עתה הוא זבח ולא דרך שמירה בלבד כאשר בצאתך ממצרים. וא"כ אחר שהוא זבח לה' אלהיך וגם טעם שני והוא כי גם תזבח אז בקר וצאן לה'. שהוא מוכרח יהיה במזבח ה' ג"כ על ב' כחות אלו ששידד ראוי יהיה גם זה במקום אשר יבחר ה' ולא שישחוט אותו כל איש בביתו כפסח מצרים. וז"א וזבחת כו' בקר וצאן כו'. וע"כ שינה את טעמו ולא אמר ועשית כאשר אמר למעלה כ"א וזבחת שהוא לתת טעם ולומר כי הוא זבח לה' אלהיך ולכן יאות יהיה במקום אשר בחר ה':

וכן על דבר החמץ ומצה אינו בזמן ההוא כי אז היה יום א' ועתה לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות ולא יום אחד בלבד. והטעם הוא כי בחפזון יצאת ממצרים והוא מז"ל באומרם מצה זו שאנו אוכלים שלא הספיק בצק' כו' כי גורשו ממצרי' ולא יכלו להתמהמה וזהו כי בחפזון יצאת. כלומר שע"כ לא הספיק בצקם להחמיץ זה הוא טעם אל מציאות המצוה. ואשר אמרתי שבעת ימים ולא יום אחד כמאז הלא הוא למען תזכור את יום צאתך כו' כל ימי חייך והוא כי היות שבעה ימים הוא רמז אל ימי שנותך שבעים שנה כי זה כל ימי חייך. כי בזה תשים לבך כי על כן היה זכר יום צאתך ממצרים שבעת ימים למען יהיה הזכרון כל השבעים שנה שהם ימי שני חייך. ואחר החילו לרמוז אשר ישית איש על לבו השבעה ימי' כנגד ימי שנותיו שבעי' שנה רמז עוד באומרו ולא יראה לך שאור כו' ענין רמז הדבר שהוא לרמוז אל שאור שבעסה הוא היצה"ר. שכל שבעים שנה הרמוזים בשבעת הימים יבערהו האדם מעליו. ורמז שני דברים הם תכלית עשות רצון קוננו ית' בדבר הזה הלא המה. א'. שלא בלבד יבער האדם היצה"ר מעצמו כי אם גם מכל גבולו שיחזיר את כל האדם בתשיבה ויקרבם אל ה' וזהו אשר רמז באומרו ולא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים שיבער את היצר הרע מכל בני גבולו כל שבעים שנותיו. והדבר השני הוא שיעבוד את ה' מאהבה עד עשותו מהעון זכות והוא מז"ל על שני מאמרי רש"בל הסותרים זה את זה הוא שאומר גדולה תשובה שזדונות נעשים לו כזכיות ואחד. אומר כשגגות ומשני לא קשיא כאן מאהבה כאן מיראה. והוא הנרמז בקרבן פסח כמשז"ל על פסוק משכו וקחו לכם צאן כו' משכו מע"ג וקחו לכם כו' והוא כי יעשו מהעון זכות כי מהטלה שהוא היה עונם כי אותו היו עובדים הפכוהו לזכות לעשות קרבן לה' כי בזבוח אותו היו מכוונים להתיש כחו ולהכניעו עד דכא. וזה רמז פה באומר ולא ילין מן הבשר אשר תזבח כו' כי מאשר תזבח להכניעו שהוא את הטלה אשר היה עון שלך תהפך עתה לבשר קדש ליפסל בלינה. וע"כ לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך כו' כי אם אל המקום כו' שם תזבח כו' כי תהפך לך לזכות. ומאימתי תהיה זובח ומכניע את היצה"ר ומהפך העון לזכות הלא הוא בערב פסח שהוא בי"ד לחדש שהוא אור לי"ד כי בא היצ"ט. ולרמוז זה נאמר אור לי"ד כמפורש רמז זה בספר שמות. וזה ירמוז פה באומרו כבא השמש הוא על ביאת אור היצ"ט. וכן דרשו ז"ל רמז מעין זה על פסוק כי בא השמש על ביאת יעקב אל המקום ההוא. ואמר מועד צאתך ממצרים כי בשנת י"ד הוא מועד צאת האדם ממצרי היצה"ר. ואל תחוש אם זכיותך לא ייטיבו לך בעוה"ז כי הלא ובשלת כי אינך רק כמבשל בעוה"ז ומכין. אך ואכלת במקום אשר יבחר ה' אלהיך בו. ועל רמז זה הוציא הצליה בלשון בישול ועוד בני תזהר שהוא ופנית בבקר כו' והוא דבר כי אפילו גוי גם צדיק תהרוג דאגת הדבר הזה. והוא כי כמה צדיקים אשר הרבו לעשות הטוב והישר בעיני ה' עד אין מספר לגדודי מעשים טובים אשר פעלו ועשו אך לא נטהרו לגמרי מכל עון וכל חטאת אך הם המעט בערך הזכיות כי רבו מאד. הנה עודנו פה לא ירגש צערו כי יאמר הלא מזער הם עונותי בערך זכיותי וינחם. אך בצאתו מן העולם להתעדן בדשן זכיותיו. נפשו נהפך לאבל מחולו כי יראה כי כל אורות זכיותיו רחקו מנו וחשך אשמותיו יגשו אליו ויגזרו עליו לאמר לו לך אבל שאולה עד תברר ולבן חלאת אשר חטאת על הנפש כשנה או חציה או כמשלש חדשים. ואז משלך יתנו לך כל אורות מצותיך השומרים אליך. כי הלא ישוער עוצם יגונו לקול תצלנה אזניו כי כל צדקותיו אשר עשה לא יהנה מהם עד זמן ועידן. ויתעצב אל לבו מאד ולפי רוב אשמותיו כן תרבינה דאגותיו מי גרם לו זה אם לא כי עודנו פה עד אשר לא תחשך השמש לא שת לבו לתקן אשר עותו עד ירחץ יטהר עד בלתי השאיר לו כל מכל חלאת עון ופשע וחטאה. כי אז ישמח ויגיל בצאתו ולא יעצרנו פוק או מכשול כ"א הלוך ילך עם אור השכינה הבאה להקביל עד המדור וצל חופת חלקו אשר לו בגן עדן להתענג בדשן כל צדקותיו אשר עשה מיום היותו. ואשריו אשר יזכה לכך ועליו ירמוז ויאמר ופנית בבקר והלכת לאוהלך לומר עשה באופן שכאשר ופנית בבקר שהוא בצאתך מחשך העה"ז ותפנה אור בקר השכינה הבאה להקבילך והלכת לאוהלך הוא אוהל חופתך שבמדור שלך בג"ע בלי שום עיכוב בביתם. והוא מאמרנו על פסוק ויאסף אל עמיו שהוא כי הנה בפרשת ויחי אמרו בספר הזוהר כי בעת סילוק הצדיק מכריזים בשמים שילכו בני מדינתו ומחיצתו להקביל פניו והולכין ומוליכין אותו אל מקומו אשר בתוכם. והנה אם האיש ההוא מעוכב מהגיע אל מקומו עד ימרק איזה עון אשמה איך ילך עמהם עד מקומו. ע"כ אשוב אחשבה כי על אשר לו אין שום עיכוב נאמר ויאסף אל עמיו כי הוא נאסף בתוך עמו שבאו להקביל פניו שלא עיכבו שום עון מלהתקבל והאסף בתוכם. וזהו ופנית כו' ועל כן נאמר ענין הכתוב בלשון זה על דבר הרמז הרומז בו:

ח

ששת ימים כו'. הנה בשמות רבה ארז"ל כי שבעת ימי הפסח הם כנגד שבעת ימי בראשית ויום השביעי כנגד יום השבת ויהיה עניינם כי רצה הקב"ה על יד נסים שעשה לישראל במצרים להשרישם בעיקר אמונת חידוש העולם. והנה עיקר הבריאה היו שני ימים. הראשון והשביעי והיא אשר כתבנו על פסוק שבת וינפש ועל פסוק ויכל אלהים ביום השביעי כי עיקר הבריאה היתה תלויה ביום השבת והוא כי כל העולם היה גשמי משולל רוחניות לקיימו כגוף בלי נשמה והיה בלתי אפשרי להתקיים עד שבא שבת והושפע רוחניות בעולם כנפש בגוף ונתקיים וזהו שבת וינפש שהוקנה נפש בעולם. והוא מאמר הכתוב ויכל אלהים ביום השביעי וארז"ל היה העולם חסר מנוחה בא שבת באת מנוחה שהיא הנפש הנותנת נייחא לגוף מליפסד. ונבא אל הענין והוא בהזכיר מז"ל כי ביום הראשון של בריאה היה כל מה שנברא בששת הימים בכח בשמים ובארץ אלא שבכל יום ויום היה יוצא הנמצא בו לפי חכמתו יתב' אל הפועל נמצא כי כל גוף העולם נברא בראשון וכל הנפש המקיימו נברא בשביעי. ע"כ יתכן כי בשבעת ימי החג הפסח שהם רמז אל בריאת העולם נצטוינו לעשות עיקר מהראשון ומהשביעי כי הראשון שהיה יום יציאת מצרים שהוא תחלה וראש לגאולה ידמה ליום ראשון של בריאה. ויום השביעי של קריעת ים סוף שבו הושפע קדושת האמנה שלמה בכל העולם כמשז"ל ויבקע הים לא נאמר אלא ויבקעו המים שלמד שכל מימות שבעולם כו'. שהיה להקנות האמונה בעולם שיקנו נפש וזכיות כאשר קנה יתרו ורחב הוא מעין יום שביעי של בריאה שבו הושפע שפע נפשיי אל העולם. וזה יאמר ששת ימים מצות תאכלו לומר כי הששת ימים נגררים הם אחר יום הראשון של יציאת מצרים. שהיום ההוא היה ענין המצוה בזמן ההוא ועתה יהיו כלם נגררים אחריו אך וביום השביעי גם שמצות יאכלו בו אינו זה בלבד עניינו כי עוד לו כי עצרת לה' אלהיך כלומר רמז אל יום שהיה עצרת לה' שהוא ביום שביעי של בריאה שבו נעצר מלברא דבר גשמי. כי ע"כ הג' דברים שהיה ראוי ליברא בהם נבראו בששי כמשז"ל. ע"כ לא יהיו כימים הסמוכים אליו שמותרים במלאכ' מן התורה החמשה מהם הסמוכי' אליו. כי אם לא תעשה מלאכה למה שהוא רמז אל מה שלא נעשה מלאכה שהוא יום שנח בו יתברך מכל מלאכתו. אך ליום הראשון לא הוצרך לתת טעם אל בלתי העשות מלאכה כי הוא עיקר החג. אך לשביעי שהקודמים אליו לא נאסרו במלאכה הוצרך לתת טעם:

ולהמשיכו גם פסוק זה אחר רמז שכתבנו בקודמים יאמר כי הששת ימים שהם רמז אל ששים שנותיך שלא תקפיד על אכילתך כי אם גם שלא תספוק להחמיצה ולתקנה כי היה לך העוה"ז עראי. אך בעשור השביעי עד מלאכת שבעים שנה עצרת לה' תהיה עצור בעצמך ותתקדש לה' אלהיך לא תעשה כל מלאכה של העה"ז רק תפרוש לעבוד את ה' ולברר וללבן עצמך להכין את אשר תביא לפני אביך שבשמים:

ט

שבעה שבועות כו'. ראוי לשום לב. (א) מה זה הי' כי בפסח לא הזכיר שמח' רק בשבועות ובסוכות. ובשני אלה שינה בשבועות הוא אומר ושמחת לפני ה' אלהיך ובסוכות הוא אומר ושמחת בחגך. (ב) כי בשבועות הוא אומר מסת נדבת ידך אשר תתן ולא אמר כן בשנים האחרים. (ג) אומרו וזכרת כי עבד היית כו' כי זה היה צודק בחג הפסח ולא נאמר בו כי אם בשבועות. (ד) אומרו ושמרת ועשית את החקים האלה כי הלא בחג השבועות לא הזכיר חקים כי אומר ושמחת כו' אינו חקים. גם לא יזכר עבדות לאמר וזכרת כו' ואם הוא על ספירת השבעה שבועות הוא חק אחד ואיך יאמר חקים לשון רבים:

אמנם הנה בא ללמד לאדם דעת בל יעשה עיקר מטובות העולם הזה. ולא מהעדר שעבוד וצרות הגוף ולא מטובות קנייניה. כ"א מטוהר הנפש מחלאת טומאת אשמותיה וטוב קנייני שלמיותיה. ולבא אל הענין נזכירה מאמר ספר הזוהר הלא הוא כי כאשר אשה דוה בהפסק טומאתה ממנה תספור לה שבעה נקיים ואחר תטהר לקבל שפע הולדה בקדושה. כך ישראל בפסוק מהם דם נדות טומאת ע"ז במצרים צוה ית' יספרו שבעה שבועות מעין ז' נקיים להתם ולנקות כל שיורי פורענות המעכבים את הברכה ואחר טבלו ליום מתן תורה וליום חתונתו הוא יום חג השבועות לקבל שפע תורה ומצות להוליד בהן שרפי קדש ואורות קדושים כי כל העושה מצוה אחת קנה לו פרקליט אחד. ונבא אל הענין אומרת תורת ה'. הנה בחג הפסח יצאת מעבדות לחירות שהוא סילוק היזק. ובחג הסוכות קנית טובות קניינים כי תראה ברכה באסמיך ואוצרותיך תמלא כל טוב כי הוא חג האסיף. וגם יש בצד מה שמחת הנפש כי אז מתגלה מה שנצחו ישראל בדין ר"ה ויום הכפורים לפניו ית'. כמאמרם ז"ל משל למלך שעמדו לפניו לדין כו' ולא נודע מי נצח אלא מי שרואים בידו שרביטו של מלך יודעים שהוא נצח. כך כולם הם בדין לפני הקב"ה בר"ה ויוה"כ ואין ידוע מי נצח אלא מי שנוטל לולב כו' נודע שהם נצחו. ונמצאו בחג ההוא שתי בחינות אחד האסיף שהוא טובת הגוף. ב' בשורת כפרת נפשם בר"ה וביוה"כ. אך בחג השבועות אין בו רק בשורת תיקון הנפש על יד השבעה שבועות שנגמר מלספור לעומר שבעה נקיים שהוא לכוין ליבון טהרת הנפש בגמר תשובה וקבלת אושר התורה. נמצא כי כלו טובות הנפש אחר שלילת חלאת זוהמא וטוב קניני שהוא קבלת התורה. וזה נועם מוסרו ית' כאב את בן ירצה לומר בני אל תשית לבך אל סילוק היזק הגוף או קנין תועלתו לעשות ממנו עיקר חלילה רק שום תשים עליך כי אין טוב רק סילוק חלאת טומאה מהנפש והקנות לה אושר קניני. והוא כי הנה בחג הפסח אשר סילוק היזק הגוף היה בו בעצם כי יצאתם מעבדות לחירות. אך סילוק חלאת טומאת הנפש לא נגמר בו כי עדיין הוצרך לספור ז' שבועות לגמור הטהרה והנקיון לגמרי שהם ימי ליבון ע"כ לא אמרתי לך ושמחת בחג הפסח כי גם שלא יבצר מלשמוח אינה בעצם בבחינת הנפש אך אחרי כן שבעה שבועות תספר לך שהוא לך להנאתך לגמור טהרת הנפש ע"י תשובה בהם. ואז בסילוק טומאת הנפש והזדככה מכל חלאה לקבל הטוב הקנייני העצמי אז ועשית חג שבועות לה' אלהיך שאותן החג כלו לה' שהוא על טהרת הנפש וקבלת תורתו ית' אז ושמחת כו'. וגם אז לא תרבה שמחות רק מסת נדבת ידך בנדרי שלמיך כפי אשר יברכך ה' תהיה שמחתך וגם השמחה תהיה לשם שמים על שמחת הנפש והתדבקת בה ע"י טוהר הנפש והתורה שניתנה לך בה. וזה אומר ושמחת לפני ה' אלהיך לומר כי תכיר לפני מי אתה עומד. באופן שלא תהיה שמחת קלות ראש חלילה. וגם תצרף עמה צדקה לגוי ולגר כו' ותהיה השמחה במקום אשר יבחר ה' כי שמחתו ית' היא. וש"ת הלא אמר לי לעשות חוקים רבים בפסח ושבועות המורים על ענין מה. שבפסח יצאתי לחירות הגוף וע"כ אעשה חג המצות וגם על שאז געלתי הע"ז שמשכתי ידי מהע"ז שהיה הטלה. ועשיתיו קרבן לה'. ושאעשה גם עתה דוגמתו כי אז היה התחלת תיקון הנפש. וגם שבעה שבועות אספור לי רמז אל מה שהיו אז ימי ליבוני. וש"ת הלא כל זה היה לבני הדור ההוא אך כל יתר דורות שאחריהם מה לנו מזה. ע"כ אני אומר לך וזכרת כי עבד היית במצרים כלומר גם אתה שבכל דור ודור עבד היית כי לא את אבותיך בלבד גאל כ"א גם אותך כי אלו לא הוציא ה' כו' עדיין אנו ובנינו כו'. ועי"כ ושמרת לעשות את כל החוקים האלה פי עליך הוא החיוב כאלו אתה יצאת ממצרים:

יג

חג הסוכות תעשה לך כו'. הלא אמרתי לך כי בחג הפסח שלא נגמרה טהרת הנפש לא אמרתי ושמחת עם היות שלא תעדר מציאותה אך רמזתי כי אז לא הגדלת השמחה לפני ה' אלהיך כי עדיין לא הטהרת לגמרי אך אח"כ ששבעה שבועות תספור לך שהוא גמר הליבון וקבלת התורה אז ושמחת לפני ה' אלהיך כי מעצמך תכוין לשם ה' ולא לשמחה בעלמא. אך בחה"ס ידעתי כי מעצמך חה"ס תעשה לך כלו' לך שהלא על הנוגע אל הנאת גופך. ולא לה' כחג השבועות שהיה לה' אלהיך וז"א תעשה לך ומה שתעשנו לך ה"ה למה שהוא באספך מגרנך ומיקבך שע"כ תשמח על כל הטובה אשר תראה. אך לא זו הדרך כי אם הבט אל בחינה אחרת והיא כי ושמחת בחגך כלומר בחג הזה שהוא שלך והוא מה שכתבנו כי חג הסוכות הוא לנו כי בו יורה הוא ית' שנצחנו בדין של ר"ה ויוה"כ. כי הטהרנו ונתכפר מכל עון וחטא ועל בחינה זו תשמח וז"א ושמחת בחגך שהיא בחג המתייחס לך. ובדבר הזה לא יהיה כאשר היית אתה חוגג על שם טובותיך הגשמי שהוא על היות חג האסיף כאמרו חג הסוכות תעשה לך. כ"א תשתנה לטוב שהוא לחוג לשם ה' אלהיך וזהו שבעת ימים תחוג לה' אלהיך לשמו ית' על טוב הנפשיי ולא על ההנאה הגשמית. ועכ"ז לא תרבה השמחה פן תתפקר על רב אוסף תבואתך כי אם והיית אך שמח כי כל אכין ורקין מיעוטין הן. וזהו כי יברכך כו' בכל תבואתך כו' והיית אך שמח:

טז

שלש פעמים כו'. הנה ג"פ נאמר פסוק זה בתורה. באחד נאמר את פני האדון ה' ובשני אמר פני האדון ה' אלהי ישראל ובג' בפרשה זו נאמר את פני ה' אלהיך. ואפשר כי הוא כנגד פסח שבועות סוכות. והאחד שכנגד פסח עדיין לא היה ה' אלהינו בעצם כי לא נגמרה הטהרה עד ו' בסיון ולא קבלנו התורה. רק נודע היותו ית' אדון על הכל כי השתרר על פרעה ומצרים ולא שוה להם השר שעליהם וגם עלינו שלט. ויראהו לעינינו מת על שפת הים. וז"א את פני האדון וגם הורה היותו ית' ה' מהוה הויות כי ברא העולם כאמור במקומו איך הורה חידוש העולם וז"א ה'. אך השני שהוא כנגד שבועות שקבלו עליהם אלהותו ית' ותורתו ע"כ עליו אמר האדון ה' אלהי ישראל. אך להיות כי מיד עשו את העגל ומה גם למשז"ל כי היו מקבלים התורה ורעה בלבבם לע"ז כד"א ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו וזה לא בכולם היו רק בקצתם ע"כ לא היה האלהות בפרטות לכל אחד. אך בחג הסוכות שנתכפר להם העון ומה גם שעבר עליהם יוה"כ וקבלו למחרתו לוחות שניות אז כל אחד מישראל היה עליו קבלת אלהותו כלשונו יתברך באמרו אנכי ה' אלהיך ולא אמר אלהיכם על כן הפעם השלישי שהוא כנגד סוכות נאמר בו ה' אלהיך לשון יחיד. ולא אמר האדון למה שהיא תואר דין כנודע ובחג הסוכות שאחר יום הכפורים הכל רחמים. וע"כ יתכן רבה שמחת סוכות מהשנים האחרים כי בפסח הראשון נאמר ראה ראיתי שראה הוא ית' שתי ראיות העגל והענוי וגם המרו על ים בים סוף. ובשבועות כנ"ל. אך סוכות בו היו נקיים וגם שבפסוק זה נזכרו השלשה חגים חג המצות וחג השבועת וחג הסוכות עכ"ז עיקר הענין הוא על חג הסוכות דעלה קאי:

יז

איש כמתנת ידו כו'. הנה מהראוי היה לומר מתנת איש כידו או כמסת ידו כי אומרו איש כמתנת ידו יראה משולל הבנה. וגם אומר כברכת כו' יראה שהוא ענין ראש הכתוב והוא כפול:

אך יאמר מאמר התנא באומר תן לו משלו שאתה ושלך שלו. וזה יאמר איש כמתנת כו' לומר הלא אמרתי לך שלא תראה את פני ריקם אל יראה בעיניך כי שואל אני ממך כי אתה דע לך כי האיש הנותן הוא כמתנת ידו מה מתנת ידו הוא שלו יתברך כי לי הכסף ולי הזהב אמר ה' צבאות. כן האיש עצמו הוא שלו ית' ואל תאמר כי אתה הוא הנותן. כי הלא אמשול לך משל כי הלא הכסף והזהב שהרוחת על יד אמצעות בני אדם שנשאת ונתת עמהם האם תאמר כי אותם בני האדם הם נתנו לך הריוח לא כן הוא כ"א ברכת ה' היא העשירתך וא"כ לא היו רק סרסורים שעל ידם ברכך ה'. כן גם זה ה' הוא הנותן לדל אלא שהוא על ידך. וזהו כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך עם שלא נתן לך מידו לידך כי אם על יד הזולת כן גם אתה מתנתך שלו ית' הוא אלא שהוא על ידך לכן אל ירע בעיניך לתת. א"י מעין זה. איש שהוא כל עצמות האיש בתתו צדקה ידמה למתנת ידו מה מתנת יד האדם בתתה לדל אין היד היא הנותנת כי אם כל האדם עצמו ובפרט הנפש שהיא העיקרי כי היא האדם. ואין האדם בידו רק חלק שהיא שליח של הכל. כך כל האיש עצמו אינו רק שליח כי נפשו שהיא האדם שהיא חלק אלוה ממעל הוא שליח הכל שהוא הקב"ה. נמצא כי הוא יתברך הנותן והיא כברכת ה' אלהיך כו'. והוא כי ית' אומר וצויתי את ברכתי לכם והנקראת ברכה היא העושה כאומר ועשת את התבואה לשלש השנים וכן הוא אומר ברכת ה' היא תעשיר ועם כל זה האם נאמר שהיא הנותנת ולא השי"ת. לא כן הוא כ"א נאמר שה' הוא הנותן אלא שהוא על ידה כי חלקו ית' היא והחלק שליח הכל. כן הוא ענין הצדקה כי נפשך הנותנת היא שליח יוצרה כי חלקה היא וז"ל כברכת ה' אלהיך שהוא העושה. ועכ"ז לא אמר אשר נתנה לך כ"א אשר נתן לך ואין זה רק כי מה שהיא עושה הוא ית' העושה ונותן כמדובר. וע"פ שני הדרכים האלה מה שהתחיל הפסיק שלא לנוכח ויצא לנוכח הוא. כי מתחלה אומר כלל אחד. שאיש כמתנת ידו שהוא כולל על כל איש כצדיק לבלתי צדיק. וכשבא לתת טעם באו' כברכת ה' אלהיך שהוא להביא ראיה מברכת ה' דבר לנוכח כי אין הקב"ה מצוה את ברכתו רק לצדיק. משא"כ לרשע שלפעמים טובתו היא לרעתו ולא דרך ברכת ה' בא לו עושרו כנודע. ואל הש"י מכוון להודיע טעמו של דבר:

או יאמר הנה איש יראה לו כאלו הוא נותן מתנת ידו הוא ולא מה' הוא וזהו איש כמתנת ידו ואיש כזה שלא לנוכח אדבר בו. אך דע לך הקרוב אלי כי אינו כן כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך כן הדבר הזה כי כאשר ברכת ה' אשר נתן לך הוא ית' הוא הנותן כן גם מה שאתה נותן ממנו ית' הוא לדל ההיא כי אינך רק אמצעי. כי כאשר ברכת ה' באהלך באמצעות זולתו ית' והוא הנותן באמת כן אשר תתן לדל הוא ית' הנותן על ידך. או יאמר איש כו'. לומר הנה איש הנותן צדקה דרכו הוא לתת כמו בנותני מתנת ידיו שהוא כמי שנותן לחבירו מתנה דק"ל הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו. כן בתתו לדל מודיע או נותן מיד ליד. אך לנותן לדל לא טוב הוא כי יתבייש. ולכן אל העושה כן אני מדבר שלא לנוכח. אך הקרב אלי ושמע בקולי איעצך והוא כי תתן כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך שלא בירך אותך רק בסמוי מן העין בדרך הסתר וגם אתה לא ראית אותו בברכך אותו ולא נתביישת כן גם אתה כברכת ה' תתן שהוא מתן בסתר:

יח

שופטים ושוטרים תתן לך כו'. ראוי לשים לב. (א) אל אומרו לך שהוא מיותר וכן אומר אשר ה' אלהיך נותן לך שגם הוא מיותר. (ב) אומר ושפטו את העם מי לא ידע כי את העם ישפוט ואם הכונה הוא שישפטו משפט צדק עם כל זה אומר את העם מיותר. (ג) מי לא ידע שלדון משפט צדק יתמנו. (ד) כי הלא באומר שופטים ושוטרים תתן לך הוא מדבר עם הממונים ובאומר ושפטו כו' הוא צווי אל הדיינים. (ה) למה לא ידבר לנוכח עם הדיינים לומר שפטו צדק כפ' שאחריו שידבר לנוכח אתם. (ו) אומר לא תטה למה נאמר כי בכלל אומרו ושפטו את העם משפט צדק היה. (ז) אומר לא תטה משפט ואומרו לא תקח שוחד הם דברים חמורים מהכרת פנים ולמה שם או' לא תכיר פנים בין שניהם שאינם לא מלמעלה למטה ולא מלמטה למעלה. (ח) אומרו דברי צדיקים כי לפי המפרשים היה ראוי דברים מצודקים יאמר. (ט) אומר צדק צדק תרדוף למה כפל מלת צדק וגם איך יצדק בו ל' רדיפה. (י) כי אחר אומר וירשת את הארץ אומרו אשר ה' אלהיך נותן לך הוא מיותר כי נודע הוא:

אמנם הנה כללות הענין הוא כי שלשת הכתובים האלה. הא' ידבר עם ראשי ישראל הממונים את השופטים ואת השוטרים. והב' עם הדיינים. והג' עם הבעלי דינים. ונבא אל עניינם אחד לאחד. והוא כי הנה צווי מינוי הדיינים אינו רק לגדולי ישראל ונשיאיהם. ויקרה ימנם גדול הדור דיין לשפוט ושוטר לכפות את הבלתי שמוע בקול הדיין ויבא דין הגדול ההוא בפני השופט אשר מינה ויתחייבהו בדין ואם לא ישמוע יצוה את השוטר יכפנו. ואז העשיר ההוא יענה עזות ויאמר הלא אני מיניתיו וזו היא שימת עין הגמול הוא משלם כי ישתרר עלי וגם השוטר אשר מיניתיו היכפה את שר בישראל כמוני היום. ע"כ כמדבר אל הממונה אמר שופטים ושוטרים תתן לך ותמנה לך כלו' לעצמך שידונו לך הדיינים ויכופו אותך השוטרים וז"א לך. ויהיו שופטים ושוטרים בכל שעריך שהוא בכל עיר. ובאו' אשר אני נותן עם שבעת העמדתם כבר ניתנה. והוא כאומר עדיין מתנת שעריך הווה אם תעשה צווי זה ואם תחדל לא תתקיים לך המתנה כי ירושת הארץ תלויה במינוי הדיינים הכשרים. ודרך כלל אם תתן שופטים לשבטיך שהוא בכל שבט ושבט יצוה עליהם שגם שיהיו שופטים מיוחדים בכל עיר שבכל שבט אל ימשכו ידיהם מלשפוט את הזול' מבני השבט אשר נתמנו עליו רק ושפטו את העם דרך כלל בבוא לפניהם מא' משבטי ישראל במקום אשר הוא שם. ולז"א ושפטו את העם ויהיה משפט צדק שגם שיתמנו בכל העיר לאנשי העיר ובכל שבט על השבט עכ"ז כשישפטו את העם דרך כלל לא יהפכו בזכות בני העיר או השבט שעליו נתמנו יותר מעל שאר עם הארץ. וזהו או' לשבטיך אחר אומרו בכל שעריך ואז ושפטו את העם דרך כלל משפט צדק. וככתוב אצלנו ע"פ דן ידין עמו כו' שאמר כי שמשון שעליו הכ' ידבר ידין עמו הוא שבטו כאשר ישפוט לא' משבטי ישראל. כי גם שבטו כמו זר נחשב בעיניו לבלתי הפך בזכותו מכל שאר ישראל:

או יהי' כי בא ללמד ימנו שפטים ושטרים. ושפטו את העם ולא ששפטים ושטרים יצטרכו לשפוט אותם כי יהי' להם דבר כי האי דייני דנ"מ ממונא בדינא לאו דיינא הוא. וע"ז אחשוב שהיה מתפאר אבשלום בגונבו את לב בנ"י והוא בשום לב אל דברי הכתובים ההם באומרו והשכים אבשלום ועמד כו'. והיה כל איש אשר יהיה לו ריב לבא אל המלך למשפט ויקרא כו' ויאמר אי מזה עיר אתה ויאמר מאחד שבטי ישראל עבדך ויאמר אליו אבשלום ראה דבריך טובים ונכוחים ושומע אין לך מאת המלך ויאמר אבשלום מי ישימני שופט בארץ ועלי יבא כל איש אשר יהיה לו ריב ומשפט והצדקתיו:

והנה ראוי לשים לב מה זו שאלה אי מזה עיר אתה מה איכפת לזה. וגם תשובת האיש יראה קרה כשלג באומרו מאחד שבטי ישראל עבדך כי לא היה מגלה עירו. ועוד שהיה משיב שלא כענין כי הוא שאל על העיר והוא השיב על השבט. ועוד אומרו ראה דבריך טובים ונכוחים כי הלא עד כה לא סיפר טענותיו שיאמר לו שדבריו טובים ונכוחים. ועוד אומרו מי ישימני כו' איך יתכן שכל הבא לפניו יצדיקהו האם אפשר לזכות שטרא לבי תרי הלא אם אחד יצדק שכנגדו יתחייב. אך יאמר כי לגנוב דעת את העם שאל אל הבא לידון לפני המלך טרם יכנס. אי מזה עיר אתה. כלומר אם אתה מערי יהודה ממשפחת המלך יצדיקך כלומר שיחנף את קרוביו. אז האיש יבין דבר ויאמר מה זו שאלה משוא פנים יש בדבר הלא עברי אנכי מאחד שבטי ישראל מאיזה שבט שאהיה משפט אחד לכל. אז היה משיב ואומר לו ראה דבריך טובים ונכוחים בדבר הזה כי אין לישא פנים לרחוק ולקרוב. אך ושומע אין לך. ומי יתן והיה זה מאת העומדים לפני המלך ולא מהמלך עצמו אך הוא מאת המלך כי המשוא פנים ממנו הוא. ולבל יראה שעל עצמו היה דורש לא היה סומך מיד ואומר מי ישימני שופט כו'. רק היה שותק כאלו גמר עניינו. ואח"כ חוזר וניעור אומר מי ישמני כו' וזהו אומרו ויאמר אבשלום פעם שנית בתוך דבריו לומר שהיה עושה כאלו היתה אמירה בפני עצמה. וגם לא היה אומר מי ישמני מלך בארץ בל יראה כי מחמת אדר מלכות היה עושה כי אם מי ישימני שופט בלבד והענין שאמר מי ישימני שופט בארץ כי א"צ לומר שלא הייתי נושא פנים את בני שבטי או קרובי כ"א אפילו את עצמי אם שאין דרך בני אדם לראות חובה לעצמו אני הייתי רואה חובה לעצמי בריבם עמדי. ולא היו צריכים להוציא ממני ממון בדין. וזהו אומרו ועלי יבא כל איש כו' לומר אפילו עלי יבא כו' שתביעתו היא עלי עם היותו כל איש חשוב או נבזה. שיהי' לו עלי ריב ומשפט שיהי' לו המשפט שיהי' הדין עמו אראה חובה לעצמי והצדקתיו בלי יצדיקוני דיינים זולתי ויוציאו ממנו ממון בדין. וזה יתכן כונ' תורה באומרה שופטים ושוטרים תתן לך בשבילך שישפטו אותך. אך לא תמנה מי שיצטרכו דיינים לדון אותם. כי האי דיינא דמפקי מיני' ממונא בדינא לאו דיינא הוא. וש"ת ומה נעשה אם לא ימצאון כאלה ואם היו כהם בא' הדורות לא יהיו בדורות אחרים. לזה אמר אל תירא מזה כי הלא איני שואל ממך תמנה דיינים כמשה ושמואל בכל דורות כי אם בערך דורו כי יפתח בדורו כשמואל בדורו ולפי ערך הדור לא יעדרו בכל דור ודור. כנודע מרז"ל שהראה לו הקב"ה למשה דור דור ודורשיו דור ודור ושופטיו כו' הנה כי מאז ראה יתברך ויחלק השופטים הראויים לכל דור ודור להביאם בעולם כפי ייחס כל דור ודור. וזה אמר אל תאמר אולי לא ימצאון כי דע לך כי השופטים והשוטרים שאמרתי הם אשר ה' אלהיך נותן לך בכל דור לשבטיך שהוא בערך שבטיך אשר יהיו בכל דור. כי מיוחדים ומיועדים הם מאתו ית'. ושעור הכתוב שופטים ושוטרים תתן אתה ראש ישראל הממנה אותם ותכוין לשם שמים שהוא לדון לך בעצמך שתקבל עול דיונותם גם על עצמך שע"י כן מגלגלים זכות ע"י זכאי שיזמין לך הוא ית' אותם אשר ה' אלהיך נותן לשבטיך הם ההגונים המיועדים לתיקון הדור שהם אשר ושפטו את העם ולא שיצטרכו גם הם להשפט:

או יאמר ושפטו כו' ע"ד זה לומר הלא אמרתי תתן לך שהוא לך ולא להם שלא תמנה מי שלהם יצטרכו לדון. ושמא תאמר מאי איכפת לך שיהיו הדיינים רואים חובה לעצמכם או שיוציאו הדיינים מהם ממון חיובם בדין כיון שבין כך ובין כך נעשה הדין. לז"א ושפטו את העם כו' לו' כי הנותן בלי דיינים ממונו ולא יצטרך ידינוהו הנה נבטח בו ישפוט את העם משפט צדק וזהו ושפטו את העם מ"צ. כלו' כי הבלתי עושה כן ויצטרכו להוציא ממנו בדין באופן שהי' בלבו לעשות שלא כדין איך יעשה הדין לאחרים. שקל וחומר הוא אם על עצמו אינו נאמן כיצד יהא נאמן על של אחרים:

או יאמר. בשום שכל והבין ענין אומרו כי המשפט לאלהים הוא וכן מאמר יהושפט לדיינים באומרו לא לאדם תשפוטו כ"א לאלהים תשפוטו. והוא כי הדיין לפעמים חושב שדן את האדם. ודן את הקב"ה ע"כ אלהים נצב בעדת הדיינים על כי אליו ית' ישפוטו הם. והוא כי הנה הוא ית' דן את יושבי תבל ושוכני ארץ בראש השנה ויגזור על ראובן לתת לו בשנה זו מאה זהובים ולשמעון מאתים. ויקרה יהיה ריב בין שני אלה וכאשר עלה במשפט צדקו ית' הוא כי אין לראובן ביד שמעון כלום ונותן באותה שנה מאה זהב לראובן כאשר דן וקצב לו. ובא הדיין ודן משפט מעוקל ועל תביעת ראובן דן את שמעון שיתן לראובן י' זהב ולפי האמת הוא שלא כדין נמצאו מהפכים משפט אלהים בב' פנים. א'. שיצטרך הוא ית' עתה להחסיר לראובן הי' שלקח ממנו שלא כדין. ולהשלים למאתים אשר קצב על שמעון עשרה. שנית כי הוא יתב' ראה משפט תביעת ראובן על שמעון ודן שאין לו עליו כלום וע"כ נתן לראובן בלעדי זה ק' זהב אשר קצף לו ועתה הדיין הזה דן הפך דינו יתברך שהוא יתברך דן ופטר את שמעון וזה חייבו נמצא כי דן את הקב"ה ומהפך משפטו. ועל זה הזהירה תורה ואמר כי המשפט לאלהים הוא כי לאלהים ישפטו הם. והוא מאמר יהושפט לא לאדם תשפוטו כי לאלהים תשפוטו אם דן בדין אם אין. אך כאשר השופטים אשר בארץ המה ישפטו צדק יבא משפט מכוון אל משפטו יתברך נמצאו בלתי דנים את האלהים כ"א את האנשים. וע"כ הזהיר' תורה ואמר שופטים ושטרים תתן לך כלו' שישפטו לך ולא שישפטו את ה'. וזה בכל שעריך שהוא כי ישפטו באופן יהי חלק כל אחד אשר נתן לו האלהים קיים בלי שינוי. והראיה כי הכל קצוב מלמעלה והוא הדבר הניתן לכל אחד בהיות הדבר נעשה בצדק ואמת ושזה חפצו ית' יותן לאיש למטה מה שהוא שלו מלמעלה. כי הלא ראית בעיניך בעת חילוק הארץ כי שעריך הנזכר אשר אני נותן לך מהם הוא אשר היה לשבטים. והוא כי חלקו י"ב חלקים בלתי שוים זה עם זה. והיה אלעזר הכהן אומר אם שבט פלוני יבא בגורל חלק פלוני יעלה עמו כי הוא חלקו מאתו יתברך וכך היה עולה. הנה כי כאשר אין הטיה למטה אין יוצא לאדם רק חלק אחד אשר קצבו ויישרו לו מן השמים. וזהו אשר אני נותן לך לשבטיך כי החלק משעריך הנזכר אשר אני נותן לך הוא אשר היה לשבטיך בעת פועל הגורל אשר היה משולל הטיה. ולמה עשה ה' ככה ולא צוה תנו חלק פלוני לפלוני וחלק פלוני לפלוני אך אין זה כ"א להורות כי הנעשה למטה בצדק בלי הטיה מעין גורל המשולל הטיה יצא למטה לאיש מה שהיא לו למעלה כאשר היה יוצא בגורל מאמר אלעזר מפי ה'. וזהו אשר כו' לשבטיך כלומר שע"כ ראוי תמנה דיינים ישיתו לב אל דין האמת באופן ישפטו לך ולא שישפטו את ה' אם דן שלא כדין חלילה כי אם שישפטו את העם וזהו ושפטו את העם שהוא שיהי' משפט צדק שהוא משפט צודק אל משפטו ית' למעלה בבית דינו הצדק:

או שעור התיבות ושפטו את העם פה משפט צדק הוא אותו המשפט צדק שכבר נשפט שהוא בבית דין העליון:

יט

לא תטה משפ' לא תכיר כו'. הנה זולת אשר הערנו למעלה ראוי לשית לב אל מה שלא אמר ולא תכיר פנים בוי"ו כאשר אמר ולא תקח שוחד:

אמנם הנה כתבנו כי פסוק ראשון דבר על ממני הדיינים. וזה השני אל הדיינים עצמם והוא כי ידבר אל כל אחד ואחד ואומר לו לא תטה משפט. והוא מה שכתבנו בסמוך כי כל משפט הבא לפני בית דין של מטה כבר נשפט בב"ד של מעלה והמכוין אל האמת צודק אל משפט אלהי' אשר שפט למעלה והבלתי עושה כן הוא מטה משפט העליון וז"א לא תטה משפט כלומר המשפט העליון לא תטנו והנה אם היית שם לבך כי האלהים נצב בעדת הדייני' אין פחד שתטה משפט. אך הוא כי אינך מכיר רק פנים אשר תראה אך לא אשר אין לו תמונה ואינך רואה והוא לפניך. וע"כ לבל תטה משפט אני אומר לך לא תכיר פנים שהם פני הבעל דין כלומר אך הכר אשר אין לו פנים כי אין לו תמונה אותו תכיר כי הוא נצב עמך. ואם ככה את עושה גם ולא תקח שוחד המביאך ודאי להטות. ואל תאמר אני אקח ולא אטה כי אם אדקדק וארד עד עומק הדין לעשות משפט צדק דע לך כי אי אפשר כי השוחד יעור עיני חכמים הם עיני שכלם לבלתי ראות חובה לנותן למו השוחד ובכל אשר יפנה יראה לו זכות. עוד כי ויסלף דברי צדיקים והוא כי יסלף ומסתם טענות הצדיקים בדינם. כי בראות הצדיק בדינו שהדיין מטה כלפי חבירו אשר השחיד מסתתמין טענותיו ומסתלפים כי יבהל מראות כי לב הדיין עם שכנגדו. באופן שאם יש לו טענה טובה תסתלף בלשונו ויאבד זכותו:

או מעין זה כי השחד יסלף ויעקש דברי הצדיקים בדינם בעיני הדיין שייראו בעיניו טענות עקשות וסלוף ורמאות. עם היות האמת אתם. ויחייבם נגד המשחידו:

או יאמר כמדבר אל כל א' מהדיינים בפני עצמו ואומר לו. הנה אפשר תורה היתר לומר לא אעות משפט רק אטה אותו מעט משורת הדין וגם אין הדין נחתך ע"פ כי רבים אשר אתי ומה אתן ומה אוסיף אנכי לבדי ודעת כל שאר הדיינים הוא שהדין כך אטה אני לומר כהם. ע"כ אמר גם אתה היחיד לא תטה משפט אפילו הטיה מה וזהו בדבור שאומר אתה זכאי או אתה חייב. אך כדי לימנע פן תבא להטות בדבור הזהר במחשבה וזהו לא תכיר פנים שאינו אומר לא תשא פנים כ"א לא תכיר שהוא אפילו הכרה בלב לא תכיר פנים בל תבא לידי דבור ומזה תבא לחטא גם במעשה וזהו לא תקח שוחד כו'. ושעור הכתוב לא תטה כו' אם תרצה שלא תטה משפט בדבור שמור המחשבה תחלה שלא תכיר פנים כי ממנה תבא להטות בדבור ומדבור תבא אל השוחד שהוא מעשה וע"כ אין באומר לא תכיר וי"ו:

או יאמר אם יחד עשיר ואביון יבאו לפניך והדל דרך משל תובע לעשיר עשרה זהב ואינו זוכה בדין. אל תאמר אוי לי אם אומר שהוא פטור ולרש אין כל ואוי לי אם אחייבנו והוא שלא כדין. אך אעשה זאת לא אעבור הדין לחייבו בכל כי לא אשחית בעבור העשרה אך אטה מעט מהדין שאזכה את העשיר בתשעה ואטה מעט לחיובו באחד בלבד שהוא קרוב לדין וישמח הדל בטוב מעט ולבל יקצוף העשיר אכיר פניו ואכבדהו באמור לו כי פניו אני נושא לבלתי חייבו יותר. אמרה תורה הנה אם ככה את עושה בשתי עבירות תתחתן כאחת. אחד לא תטה משפט. ואחד לא תכיר פנים. ושמא תאמר אם כן איפה אבחר דרכי שלא אטה משפט ולא אכיר פנים כי אם שאפטור את העשיר כי היא צדיק בדינו אחר שהזהוב שהייתי חפץ לתת לאביון תקחני לעצמי על פטורו ואז טוב לי שאיני מטה משפט ולא תכיר פנים כי אם פוטר את הפטור ונהנה על זה אני אומר ולא תקח שוחד שהוא אפי' לדון אמת כנודע מרבותינו ז"ל כי השוחד לא יניחך לראות לנותנו חובה כי יעור עיני כו' כמפורש למעלה. או יאמר סמוך אל סוף פ' הקודם שופטים כו' ושפטו את העם כו' והוא ענין מז"ל על סוף פ' ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו שהוא הבצוע שהוא משפט עם הצדקה שע"י הפשרה בלתי זכאי עושים עמו צדקה. וזה יאמר שופטים לשפוט ושוטרים לכפות את הסרבן תתן לך כו'. אך עצה טובה איעצך לבלתי יצטרפו לכפות על יד השוטרים והוא כי מעצמם ישפטו את העם משפט צדק שהיא פשרה שהוא משפט וצדקה האמור בדוד שע"י כן יקבלו שלום ביניהם. ושמא תאמר הלא יש סרבנים בלתי מתרצים בפשרה שלא לותר אפילו פרוטה ותתגדל מלחמה ביניהם ע"כ טוב הדבר כי גם בלי פשרה אעשה שלום ביניהם והוא שלא אעשה המשפט ע"פ הנקודה שיהיה אחד חייב לגמרי ואחד זכאי לגמרי כי תגדל הקטטה ביניהם אך אטה המשפט מעט ואעשה קרוב לדין לבל יצא החייב קרח לגמרי ואמור להם שכך הוא המשפט ושורת הדין ואינה פשרה באופן אעשה שלום ביניהם. ע"כ מצוך לא תטה משפט כשאתה דן בתורת משפט כי יש מהם בלתי חפץ בפשרה לא תטה אפילו הטיה מה מהמשפט עם היות כי מפני השלום אתה עושה. כי עתה תעשה מפני השלום ועוד מעט תעשה מפני הכבוד כי תכיר פנים ועוד מעט מפני הממון כי תקח שוחד וזהו לא תטה משפט ובזה גם לא תכיר וגם ימשך שלא תקח שוחד:

כ

צדק צדק תרדוף כו'. עד כה דבר פסוק ראשון עם ממני הדיינים והשני עם הדיינים. ועתה בא הכתוב השלישי ודבר עם הבעלי דיני' ואמר צדק כו' ופשוטו של מקרא הוא כפירש רש"י הלך אחר בית דין יפה ויהיה הכפול לומר לא בלבד תשית לבך אל בית דין שהוא של צדק בערך אשר אינו בית דין יפה. כי אם גם צדק מצדק שהוא כי תבחר צדק מתוך אחרים של צדק שהוא היפה בין היפים. או יאמר קרוב לזה צדק כו' לומר ברודפך צדק שהוא הבית דין יפה. אל נא תכוין לומר כי תבחרהו למען על ידי חכמתו ידע לזכותך משא"כ זולתו אולי להעדרו יחייבך. כי אם צדק למה שהוא צדק תרדוף. ואל תשית לבך כי למען חייבם אותך יחסר לך מחייתך כי אדרבה עתה תחי' באמת. משא"כ אם היית נוטל ממון רעך שלא כדין שהוא לך העדר חיים כענין ואקבע את קובעיהם נפש. או אל תשית לבך למען תרויח מעות על ידי יודע חכמה לזכותך רק למען תחיה חיים אמתים על ידי משפט האמת וזה יתקיים בידך גם אם יחייבוך. ואל תחוש על חסרונך שגם עתה ירבה לך ממון כי וירשת את הארץ אשר ה' נותן לך שהיא זבת חלב ודבש ומלאה כל טוב וא"כ תחת אותו המעט תירש הרבה. או יאמר בהזכיר דין הידוע מהפרש שבין מתנה לירושה. והוא כי מתנה יש לה הפסק ויכול אדם לומר מתנה זו אני נותן לך לא בתורת ירושה כי אם בתורת מתנה ואחריך לפלוני אך ירושה אין לה הפסק. והנה על דרך זה אפשר מתנת הארץ אשר הוא יתב' נותן לבני ישראל נותנה בתורת מתנה שאם ייטיבו את דרכם היא להם ואם לאו אחריהם לגוים. או אפשר דרך ירושה שאין לה הפסק. ונבא אל הענין. והוא כי הנה שלשה הדרגות משפט. (א) שורת הדין שיקוב הדין את ההר וזה יקרא משפט. (ב) יקרא משפט צדק והיא פשרה ככתוב בסמוך מעין מאמרם ז"ל על פסוק ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו. (ג) הוא להיות הצדיק נמשך אחר הצדק יותר מאחר המשפט שהוא חסידות הרבה לפנים משורת הדין וזה יקרא צדק צדק. והוא כי משפט צדק שהמשפט עיקר אלא שהקרוב אל הצדק שהוא פשרה הקרובה לדין כי אינו רק צדק נמשך אחר המשפט. אך צדק צדק הוא צדק נמשך ונוטה אל הצדק ולא אל הדין שאינה קרובה לדין כי אם רחוקה הרבה ממנו: ואמר הנה הדיינים אין להם רשות להרחיק הפשרה מהדין כי אם משפט צדק כי מה שירבה לותר לזה הוא גוזל לכשנגדו. אך אתה הבעל דין שאני דובר בך בזה הפסוק טוב לך לוותר משלך דרך חסידות מפני השלום לעשות צדק של צדק נמשך אחר צדק ולא אל הדין. ומה שתרויח בזה יותר מהיות קרוב לדין שאמרתי למעלה אל הדיינים הוא כי הנה על עשות עיקר מהמשפט אמרתי אשר אני נותן לך שאפשר שהיא מתנה שיהיה לה הפסק. אך צדק צדק תרדוף אז היטיב אטיב עמך והוא כי מלבד אשר תחיה תחשב לך לצדקה הנותנת חיים לעושיה וזהו למען תחיה עוד אוסיף לך והוא כי לא בלבד תהיה לך הארץ בתורת מתנה כאמרי אשר אני נותן לך כ״א גם תעש' מהמתנה שיש לה הפסק ירושה שאין לה הפסק. וזהו אומרו וירשת את הארץ שתהיה לך בתורת ירושה הארץ אשר ה׳ אלהיך נותן לך בתורת מתנה כאומרי למעלה שעריך אשר ה׳ אלהיך נותן לך. ולפי מה שפירשו ז״ל על ויהי דוד עושה משפט וצדקה שהיה מחייב בדין את הדל ואם אין לו לשלם עושה עמו צדקה ופורע מכיסו. יאמר פה לדיינים ושפטו את העם משפט צדק כדוד. והנה אפשר שהבעלי דין יעשה קנוניא עשיר ורש להמציא תביעה שיתחייב הדל ויחלקו הצדקה ביניהם או להאכיל את הדל ברמאות ע״כ בפסוק זה שמדבר עם הבעל דין אומר צדק צדק תרדוף כלומר של צדק ולא של רמאות למען תחיה כו׳. או יאמר צדק למה שהוא צדק תרדוף ולא לאהבת השכר. אך אם כל זה אני לא אמנע ממך שכר הרבה כי מה שאני מצוך זה לא להיותי צריך לזה כ״א צדקת מה תתן לי אך כוונתי היא למען תחיה כו׳ להרבות שכרך: או יאמר צדק כו׳. והוא כי יש אנשים שלפי הטענות הדיין מזכה אותם בדין והם יודעים כי לפי האמת חייבים הם ושותקים ואומרים הקולר מל הדיין. אמר לא תעשה כן כי אם תרצה צדק כלומר שיעשו לך צדקה מן השמים גם אתה צדק תרדוף שאם תראה הצדק בורח ממך כענין שכתבנו שהדיין מצדיקו והוא חייב אתה תרדוף אותו עד תשיגנו ותעשה אותו. ומה הוא הצדק אשר יעשה לך ה׳ הוא שכר טוב וזהו למען תחיה כו׳. או יאמר ענין רבה ב״ב תנא ששכר פועלי׳ להוליך לו חבית ממקום למקום ושברוה שקל גלימייהו אתו לקמיה דרב א״ל הב להו גלימייהו א״ל דינם הכי א״ל למען תלך בדרך טובים אהדר להו. אמרו עניי אנן וטרחינן כולי יומא ולית לן מידי למיכל א״ל הב להו אגרייהו א״ל דינא הכי אמר ליה וארחות צדיקים תשמור ע״כ. והנה הוקשה לנו בזה כי הלא יותר חסידות היה תת להם שכר מהחזרת טליתם ואיך על האחד קרא דרך טובים שהוא חסידות כי טוב והישר הוא לפנים משורת הדין. ועל הב׳ אמר וארחות צדיקים תשמור שהוא אורח לצדיק ולא לחסיד. והשבנו במקומו כי החסידות הוא משמרת לצדק׳ שהמתנהג בחסידות אפי׳ כשישגה לא יגע בצדקות וידוע כי העושה חסידות פעם אחת עדיין אינו משמרת לצדקות כי פעם אחת אינה חזקה עד לפחות בפעם שנייה כי בתרתי הויא חזקה. וע״כ על האחד אמר למען תלך בדרך טובים שהוא חסידות לפנים משורת הדין כד״א ועשית הטוב והישר ואמרו ז״ל זו לפנים משורת הדין אך עדיין בפעם ראשונה אין בה כדי להיות מדה זו משמרת אל מדת צדקות עד בא חסידות פעם שנית ומה גם בהיות גדולה מהראשונה כי כן דרך מדה זו להיות בכל פעם הולך ומוסיף באיכות בשנית אז יש בה כח להיות משמרת אל מדת הצדיק. וע״כ על השנית אמר וארחות צדיקי׳ תשמור שעל ידה ארחות צדיקים ישמור כי יהיה לו בחסידות חזקה להיות משמרת אל ארחות צדיקים הוא הצדקות. וזה יתכן במאמר הכתוב ועשית הטוב והישר שהא׳ תקרא טוב והב׳ ישר. וזה יאמר פה הלא צויתיו על המשפט אמנם אתה הבעל דין שמע בקולי ואל תשת לבך אל המשפט כי אם צדק שהוא לפנים משורת הדין פעם ושתים ולא כרבה בר בר חנה שלא הי׳ רודף רק המשפט והדיין הכריחו בצדק כי אם שאתה מעצמך תרדפהו. למען תחיה בעו״הז וירשת את הארץ לעו״הב כד״א לעולם ירשו ארץ שהוא עוה״ב:

כא

לא תטע לך אשרה כו׳. הנה ארז״ל כל המעמיד דיין שאינו הגון כאלו נוטע אשרה אצל המזבח. ותהיה דעתם כי למה שעיקר הדיינים הוא אצל המזבח כמאמרם ז״ל למה נסמכה פרשת משפטים לפרשת מזבח לומר לך שתשים דיינים אצל המזבח. וע״כ המעמיד דיין שאינו הגון כאלו נוטע אשרה אצל המזבח כי גם שיהיה מהדיינים שבחוץ הנה גם אשר בחוץ עולים מעט מעט עד היותם מאשר הם אצל המזבח כנודע. ואמר לשון נטיעת אשרה לומר כי כאשר הנוטע אשרה הולכת וצומחת וגדלה כן דעת הדיין בלתי הגון יהיה כן כי יתחיל במועט ותהיה רעתו הולכת וגדלה. והוא מה שכתבנו למעלה כי יתחיל מהכיר פנים ועוד מעט יטה משפט ומזה ימשך גם ליקח שוחד. ועל דרך פשט הכתובים יהיה הסמוכות במה שנמשך סדר הכתובי׳ מראש הפרשה. שאומרת התורה הנני מלמדך להועיל כלל גדול בכל ענייני התורה. והוא אשרי הגבר המתחיל להחזיק בכשרון מעט ויבטח בה׳ כי קו לקו יהיה עוזר לו הוא יתב׳ עד העלתו ממדרגה אל מדרגה מעלה מעלה עד בלי די. ואוי למתחיל להתפתות ביצרו אף גם בדבר מועט כי יצרו הלוך ילך ועוקר איש מעבודת שמים עדי אובד. ובראשון היחל ואמר כמדבר אל ראשי עם גדולי ישראל ראשי שבטיהם ואומר להם שופטים ושוטרים תתן לך שהוא שופטים לשפוט שורת הדין ושוטרים להכות את הסרבנים בדין. אך התחלה זו תוכל אתה ראש העם לסובלה כ״א יחייבוך בדין תעבור במסורת הברית יתקבל מה שיחייבוך בסבר פנים יפות. וז״א שופטים ושוטרים לכפות על שורת הדין תתן לך אתה הגדול הממנה שידינוך השופטים ויכפוף השוטרים כי עשיר אתה כי עיקר שעריך הם אשר אני נותן לך לשבטיך שאתם הראשים ומחלקים לשבטיכם. אך לא כל המון העם יכולים לסבול שיקוב הדין את ההר. ע״כ ממדת הדיינות לשורת הדין יהיה נמשך עוד דרך חסידות לעשות משפט צדק הוא פשרה ע״ד מז״ל על פסוק ויהי דוד עושה משפט וצדקה שאמרו ז״ל זה ביצוע. הנה כי התחלת הטובה מביאה אל טובה גדולה הימנה. וכן הרעה כי הנני אומר לך הדיין לא תטה משפט שהוא ככתוב למעלה שאם לא ירצו פשרה לא תאמר מפני השלום לא אעשה המשפט אך אטנו מעט קרוב לדין לעשו׳ ואומר להם שהדין כך מפני השלום לא תטה משפט. כי אין היצ״הר חפץ רק תתחיל לעשות אשר לא טוב כי מעט מעט יגרשך מעבודת ה׳ כי תתחיל להטות מפני השלום ואחר כך תטה מפני הכבוד כי תכיר פנים. ועוד מעט מפני המעות כי תקח שוחד. וזהו לא תטה כו׳ לא תכיר פנים ולא תקח שוחד לומר השמר מהתחלה ולא תעשה השנית ומבלתי עשותך השנית גם לא תעשה השלישי׳. ואל הבעל דין אמר הנה אתה תוכל לעשות יותר מהב׳ הדרגות טובות שאמרתי אל הדייני׳ שהוא משפט ואח״כ משפט צדק. עוד תוסיף גם אתה והוא כי לא בלבד משפט צדק כ״א צדק צדק תרדוף שאינו צדק מעט עם המשפט אלא צדק כפול שהוא לפנים מן השורה הרבה באופן שאפילו דיינים לא תצטרך כי תניח מזכותך עד תשלום עם בעל דינך בייתור וחסידות כי תאמר גם כי אלך אל הדיין יעשה לי משפט צדק שהוא פשרה מפני השלום א״כ טוב לי אוותר גם מהפשרה הראויה ואעשה צדק צדק וע״י כן תחיה כי הוא יתברך מנהל אותך כשאתה בא ליטהר מעט מעט עד הטיב אותך כי אינו עוזר לך רק למען תחיה וירשת כו׳. כלל הדברים כי בא ליטהר מסייעין אותו. בא ליטמא יצר סמוך מסירו מעל ה׳ עד האבידו כמדובר שתתחיל להטו׳ משפט מפני השלום. וממשיכו לעשות מפני הכבוד. ואח״כ מפני המעות. ולכן ראוי יהיה אדם רץ למצוה אפילו תהיה קלה. כי תגרור לו רבות וכן יברח מן העביר׳ אפילו קלה כי תגרור לו עד האבידו אותו. והנה בחמלת ה׳ עליו ובחמלת תורתו על עם בני ישראל הוסיפה להראות לנו דרכו של יצ״הר למען נברח ממנו בל יתחיל ללכדנו במצודה רעה אפילו בדבר בלתי חמור כי יגורנו בחרמו יאסיפנו במכמרתו קו לקו. ולו לא הי׳ רק עד קחת שוחד כמדובר למעלה. כי אם גם עד העבידו ע״ג מעט מעט כי כך הוא דרכו של יצר הרע מתחיל והולך עד שנעשה בעל הבית להביאך עד סוף קצה הרעה הוא עבוד אלהים אחרים. כי הלא יתחיל במעט לא כביר והוא כי לא יאמר לך עבוד אלהי נכר רק נטע לך אילן יפה ענף וחורש מצל לנוי אצל מזבח ה׳ לא לעולה ולא לזבוח בלתי לה׳ לבדו על מזבחו. כמאמר הרמב״ן ז״ל כי אומרו לא תטע לך אשרה הוא אילן לנוי ולכבוד לפני מזבח ה׳ ולא נאסר רק להיות כמעשה הגוים ההם לפני אליליהם. כי הלא יאמר לך יצרך כי אין זה רע ואדרבה כבוד ותפארת לה׳ אלהיך. ועוד מעט יטך גם לעשות שינוי במזבח עצמו כי יפתך לעשו׳ מצבה אשר שנא ה׳ אלהיך להקריב בה כי ממה שאצל המזבח יביאך עד תגע במקום ההקרבה שגם זו היה מעשה הגוים להקריב לטעותם וזהו לא תטע כו׳ ולא תקים לך מצבה כו׳. ואחר החטיאך במקום ההקרבה יביאך לחטא גם בדבר הנקרב שתקריב לה׳ בעל מום כאשר יעשו הגוי׳ שלא ימנעו מהקריב בעל מום אם לא שיהיה מחוסר אבר וזהו שסמוך ואמר לא תזבח לה׳ אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום. ועוד מעט יעשה שגם המקריב הזבח יקריבנו לע״ג וזהו שסמך כי ימצא כו׳ איש או אשה כו׳. וילך ויעבד אלהים אחרים כו׳. הנה כי היצ״הר היחל מאשר אצל המזבח ואח״כ מהמזבח עצמו ואח״כ נגע בקרבן הנעשה בו ואח״כ במקריב עצמו ע״כ טוב מאד מאד צריך אדם לברוח מהתחלת אחיזת היצ״הר. כי מעט מעט יגרשנו מאלהי אמת ועד הבלי נכר יוליכהו להאבידו. והוא ענין כתוב אצלנו במשנת בן עזאי באומרו הוי רץ למצוה קלה כאשר נכתוב בס״ד פ׳ קדושים:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.