משך חכמה/דברים/טז

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
רמב"ן
דעת זקנים
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רבנו בחיי
רלב"ג
רלב"ג - ביאור המילות


אברבנאל
אדרת אליהו
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
יריעות שלמה
מזרחי
מלבי"ם
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה



פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

משך חכמה TriangleArrow-Left.png דברים TriangleArrow-Left.png טז

ב[edit]

מלכים ב' כ"ג עשו פסח כו' בספר הברית הזה. יתכן דפרשו שמצאו ספר התורה נגלל במקום יולך ד' אותך ואת מלכך כו', וזה בספר דברים ושם כתוב וזבחת פסח כו' צאן ובקר, ופירושו כתרגומו צאן לפסח ובקר לחגיגה, וכן צוה יאשיהו כמו שכתוב בדברי הימים סי' ל"ה שנתן צאן לפסח ובקר לחגיגה והקדשים בשלו בסירות כו' יעו"ש, וזה בספר הברית הזה במשנה תורה, שבשמות כתיב מן הכבשים ומן העזים תקחו. וברור[1].

ה[edit]

לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך. יעוין ספרי, ומביא זה בגמ' דזו אזהרה לשוחט פסח בבמת יחיד בשעת היתר הבמות. ונראה דהפסח פסול, ולא דמי לשלמי חגיגה דאמר בירושלמי מגילה דאם שחטן בבמת יחיד לא עלו לבעלים לשם חובה וכשרים, מכמה טעמים, והעיקר דאמרו בספרי לא יבכר מלמד שאינו רשאי לבכר יכול אם בכרו יהא מבוכר ת"ל לא יוכל הא אם בכרו אינו מבוכר, וכאן נמי כתיב לא תוכל לזבוח אה"פ, שלל ממנו את היכולת, ללמדך שאם שחטו פסול ואינו פסח. וראי' לזה מליצת הרמב"ם דפסק דלר' יוסי דסבר דשוחטין פסח על היחיד אם יכול לאכול את כולו, בכל זה אין שוחטין לכתחילה רק אם יכול לאהדורי ארבים מהדרינן קו"ח מפסח שני דרק יחיד שוחטו, בכל זה כתיב יעשו אותו בלשון רבים דמהדרינן ארבים כ"ש בפסח ראשון, וכי פליג ר' יהודה ואמר אין שוחטין על היחיד, הוא דאף בדיעבד אם שחטו על היחיד פסול, וטעמו משום דאיהו יליף מקרא דלא תוכל לזבוח את הפסח באחד שאין שוחטין על היחיד, וכתיב לא תוכל הרי דבדיעבד פסול, והוה"ד לדידן בבמת יחיד. ודו"ק.

לא תוכל לזבח הפסח באחד שעריך כו'. פירוש דכבר נתבאר בספר אור שמח שהפסח עיקרו לאכילה, ומי שאינו יכול לאכול כזית אין שוחטין עליו, ולכן פסלא בי' שלא לאוכליו, ונטמא הבשר לא יזרק הדם דעיקרו לאכילה והוי כשחיטת חולין, ובהעלאה בחוץ המעלה להדיוט פטור אבל בשוחט בחוץ אף להדיוט לוקה, לכן כתב דבפסח דהוי כשוחט להדיוט גם כן לוקה. ולר"ש דמפרש דגם בשוחט בבמת יחיד בזמן היתר הבמות גם כן לוקה, יתכן דכוון כן דבכל קרבנות חובה אין לאו בזמן היתר במות, ועל פי מה שנתבאר לעיל בקרא דהשמר לך פן תעלה עולותיך, דעפ"י נביא לסיג לעו"ג מותר לשחוט בחוץ למקדש, זה דוקא בעולה כמו דשחט הפר ביחיד אליהו לבדו, אבל אם יבוא נביא ויאמר לשחוט פסחים כל ישראל בהר הכרמל לא תשמעון אליו, דזה מבוא לעו"ג וכמו שנתבאר שם, לכן כתוב כי אם במקום אשר יבחר כו' לשכן שמו שם, זה בבית הבחירה או בבמת צבור, אבל גבי השמר לך פן תעלה עולותיך כתוב כ"א במקום אשר יבחר ד' זה עפ"י נביא כמו אליהו בהר הכרמל, וכפי מה שנתבאר שם. ודו"ק.

ז[edit]

ובשלת ואכלת במקום כו'. דע דלא מצאנו דיוצא נפסל רק בחטאת דכתב הן לא כו' פנימה, כמו שאמרו ריש פרק בהמה המקשה, לכן קמ"ל קרא דגם בפסח נפסל ביוצא מירושלים מקום אכילתו, לכן צריך בשולו, היינו לצלותו באש במקום אשר יבחר ד', שאם יצלנו חוץ לירושלים יפסל ביוצא ולא יהא נאכל. ודו"ק.

ופנית בבקר והלכת לאהליך ששת ימים תאכל מצות. מן החדש. פירוש, דהקרא משמיע לנו שאינו צריך להמתין עד שיקריבו העומר, שחזקה שאין ב"ד של כהנים מתעצלין מלהקריבו, ועדיף מחזקה שליח עושה שליחותו כמוש"כ עירובין ל"ב, ולכן אמר ופנית בבקר והלכת לאהליך, ובכ"ז ששה ימים תאכל מן החדש. ודו"ק.

והנה מכאן יליף הגמ' פסחים דף צ"ה דטעון לינה ופרש"י לאחר יו"ט, מפני שיו"ט הוא יום של ראית פנים וראית קרבן. ולפלא דלא כתיב לינה בשום פרשה ובשום מקום רק כאן. והענין, דתוספות נתקשו שם הא מחויב בלינה משום שלמי שמחה, ותירצו שישמח בשלמי חברו, אבל איך יכתוב והלכת לאהליך, הלא אסור לו לילך מירושלים שמחויב לאכול שלמי שמחה, וכדאמר הגמרא בר"ה לענין אשה כו' ותיפוק ליה דהא איתא בשמחה, פירוש ומשום שמחה חייבת להיות בירושלים, לכן רק הכא שאמר קרא לא תוכל לזבוח הפסח באחד שעריך אשר ד' אלקיך נותן לך, והא הוי שחוטי חוץ ופרשוהו רז"ל בזבחים דף קי"ד דבהיתר במות הכתוב מדבר בגלגל ונוב וגבעון ואפ"ה עובר בל"ת אם שוחט שם הפסח, וכן כתב הרמב"ם פ"ק מהלכות קרבן הפסח וזה שאמר כי אם אל המקום אשר יבחר ד' היינו במת צבור שם תזבח הפסח כו' ובשלת ואכלת במקום אשר יבחר ד' ופנית בבקר וכו' ושם באחד שעריך תשחט שלמי שמחה ושמחת בחגיך, וכאן בפרשה ראה כתיבא כל עניני במה והתירה [דהיה תיכף בעבור הירדן ודו"ק] כמו דכתיבא לעיל לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה כו'. ועיין בכ"ז בזבחים ובתוספות בכמה מקומות המדברים מעניני לינה וביחוד בפסחים ובחגיגה ותראה כי הוא ענין אמתי בס"ד ודו"ק.

ח[edit]

ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת כו' לא תעשה מלאכה. ולא כתב מלאכת עבודה, לרמוז דאף כי יום השביעי חל בשבת שאסור בכל מלאכה ג"כ ששה ימים תאכל מצות מן החדש, שלדברי הצדוקים היה צ"ל ממחרת השבת של הרגל והיה כל ימי הפסח אסור באכילת מצה מחדש, לזה אמר ששת ימים תאכל מצות מחדש אם כי יום השביעי אסור בכל מלאכה וזה שחל בשבת, אבל מששת ימים אין פירכא לצדוקים דדילמא כשחל יום הראשון של פסח בשבת אז מותרים לאכול ששה ימים מן החדש, ולכן אמר בפרק ר' ישמעאל דלית ליה פירכא. ולפ"ז מחוור יותר טעמא דבן דורתאי דמפיק מוזבחת פסח כו' צאן ובקר דחגיגה דוחה שבת, דהך קרא מיירי בערב פסח בשבת כמוש"ב. ודו"ק.

ט[edit]

מהחל חרמש בקמה. יתכן לתנא דבי ר"י קמא דסבר דמושב לאחר ירושה וישיבה, א"כ גבי עמר וספירה כתוב כי תבואו לחוד רק גבי איסור חדש בכל מושבותיכם, ויתכן דהיה נוהג העמר בי"ד שנים ראשונים טרם שכבשו וחלקו, רק חדש היה מותר באכילה טרם זמן הבאתן, והא דמצאנו דעמר בא להתיר, היינו דקצירה לקצור קודם העמר היה אסור בא"י וקצירת העמר התירה לקצור. וא"ש טובא דמשום כן היו מסתפקים ממן שבכליהם עד ששה עשר שהיו מותרים לקצור תבואות דעלמא, והא דאמר הגמ' דמעיקרא נמי אכיל היינו מה שהיו קוטפים ביד. ולפ"ז כאן דמדבר גם על שנים שקודם כבוש וחלוק, שאז הבמות מותרין, וכמו דפרישית בקרא דופנית בבקר לא מזכיר מיום הביאכם את עומר התנופה רק מהחל חרמש בקמה דהקצירה של העמר התירה קצירה, אבל הקרבתו לא התירה מאומה, דלא היו אסורים לאכול חדש עד גמר כבוש וחלוק. ודו"ק. היטב.

יא[edit]

והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך. פירוש כי בעצרת המה פזורים בשדות ללקט לקט שכחה ופאה כמו רות, לכן אמר בקרבך, אבל בחג סכות זמן האסיף המה בשעריך. ופשוט.

יב[edit]

ושמרת ועשית את החקים האלה. בספרי פסקא קל"ט מלמד שכל שנוהגים בעצרת נוהגים בפסח ובחג. פירושו דכתיבא בחג המצות את חג המצות תשמר ובסכות כתיבא את חג הסכות תעשה לך, וזה שאמר וזכרת כי עבד כו', ושמרת, זהו חג המצות, ועשית, זהו חג הסכות שתיהם יהיו את החקים האלה ודו"ק. ודרשה כזו אשכחן דר' שמעון דסתם ספרי כותי' בתורת כהנים ויקרא והבאת לרבות מנחת העמר להגשה כו'.

יג[edit]

חג הסכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך. ובשמיטה ויובל שאין שם אסיפה של גורן ושל יקב ג"כ שבעת ימים תחוג לד' כו' כי יברכך בבטחון עצום כי בשכר זה יברכך ד' לעתיד בכל תבואתך כו' והיית אך שמח, פירוש תשמח בלא אסיפה של גורן ויקב רק שמחה של מצוה. ודו"ק.

או יש לפרש והיית אך שמח, שהיינו בשמיני שאך אתה שמח ולא האומות, שבשאר ימי החג שמחין גם האומות שמביאין עליהם פרי החג, יעוין סוף סוכה והבן, וכאילו כתוב והיית אך אתה שמח.

טו[edit]

שבעת ימים תחג וכו' כי יברכך ד' בכל תבואתך. הרצון שבחג הסוכות עדיין לא עשרו התבואות, כמו"ש רש"י סוף סוכה בהומבה"י, לכן אמר שתהא בטוח כשתבוא למדוד אחר החג תמצא ברכה בתבואתיך שכבר הובא לבית וגורן, ולכן לא כתוב בפרי אדמתך, משום שמעשר פירות אינו מן התורה לשיטת כמה פוסקים.

ובמכילתא פ' בא ריה"ג אומר שבעת ימים תחג לד' אלדיך להביא שבעת ימי פסח שיטענו חגיגה או אינו מדבר אלא בחג כשהוא אומר וחגותם אותו חג לד' הרי חג אמור כו'. כאשר תעיין בפרשה ראה תראה כי זה אינו רחוק מהפשט. ומה שאמר כי יברכך ד' אלדיך בכל תבואתך הוא הבטחה שבשביל זה יברכך ד' בתבואה שבפסח נידונין על התבואה. ולפ"ז נאמרה מצות שמחה גם בפסח שכתוב בהך קרא והיית אך שמח, ודלא כמו שחקרו רבותינו בתוס' חגיגה ח' ע"ב ד"ה ושמחת בחגיך, עיי"ש. והא דדריש בספרי כל שנוהגים בעצרת צריך קרא להורות דין חגיגה דמביא מן החולין וטופל מן המעשר וכי"ב. אולם סוגיא דגמרא דלא כריה"ג בכמה דוכתי אכמ"ל. ולכן אם שמח עבור ברכה גשמיית, אז והיית אך שמח שמחה שיש בה קנאה, כמו שאיתא בפסיקתא על קרא דתשפות שלום לנו, אבל כשישמחו בלולב ברוחניות כמו שהיו אומרים חסידים ובע"ת בשמחת בה"ש אשרי ילדתינו כו' אמר ושמחתם שמחה תמה ושלמה לפני ד' אלדיכם, במה בלולב. ולמ"ד דכל זה חובה ותשלומין זה לזה, וחגר בראשון ונתפשט בשני חייב, אבל בשמיני מודה דפטור, ואם נתפשט בשמיני פטור לכו"ע, ואתי שפיר מה דכתיב שבעת ימים תחג שחל החיוב עליהן בעצמן, אבל שמיני הוא תשלומין כמו בעצרת ודו"ק.



פרשת שופטים


כ[edit]

צדק צדק תרדוף הלוך אחר ב"ד יפה כו' ד"א אחד לדין ואחד לפשרה הרי שהיו שני ספינות כו' טעונה כו' היו שתיהן קרובות כו' הטל פשרה ביניהן ומעלות שכר זל"ז. פירוש הך פשרה הוא במקום שאין דין ע"ז, לכן כיון שאין ע"ז דין מצוה בפשרה, והמצוה על הבעלי דין, שהבעלי דינין מצווין לפשר, אמנם במקום שיש דין שעפ"י דין אחד זכאי ואחד חייב רק שבאים לדין, אז אין הבעלי דינין מצווים לפשר רק ברצונם תלוי אם ירצו דוקא בדין רשאים רק על הדיין כ"ז שאינו יודע או שלא נגמר הדין [כמו דפליגי תנאי בזה] אמרו בפ"ק דסנהדרין דמצוה להדיינים לאמר להם לפשר אי פשרה בעיתון כו', ויליף לזה מקראי דמשפט שלום שפטו בשעריכם זה שער ב"ד וכן ויהי דוד עושה משפט וצדקה כו'. ויתכן דלפי מה דאמר דפשר הוי משפט וצדקה, הא דאמר בצדק תשפוט מדבר ג"כ על הפשר שעושה הדיין במקום שיש דין, ורק אליבא דרבי דסבר משפט וצדקה הוא משפט לזה וצדקה שהוציא גזילה מת"י אמר ריש לקיש דבצדק תשפוט מדבר על הדין לבד, ולכן כתוב אחד צדק ויליף מהא דכתוב בלשון יחיד דאחד כשר לדון אין כמ"ל. ודו"ק ורק על פשרה במקום שיש דין שהדיין עושה פליגי תנאי אם רשות או מצוה, אבל על הבעל דין במקום שאין דין, מצוה לכו"ע לפשר.

כא[edit]

לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ד' אלודיך אשר תעשה לך. הענין כי הקרבנות אף כי המה חלק גדול מהתורה, והתורה קראתם לחמי לאשי פעמים רבות, בכ"ז נודע לנו הדבר מצד המושכל כי הבורא כל אינו ניזון מאומה, ואין נוסף בו שום שלמות חלילה מפעולות הנבראים, והוא בעצמותו בלא שנוי כמו שהיה טרם המציא הנמצאות, וכן הפליגו הנביאים אם צדקת מה תתן לו כו', החפץ לד' באלפי אילים, וכולם הסכימו שענין הקרבנות הוא מופלא ע"ד סוד ענין חוקי מפעיל פעולה נשגבה בנפש האדם ומוסיף בו שלמות ודביקות בהתבוננו על פעולתו, כי כל זה היה ראוי להיות על נפשו. וכיו"ב ענינים תמצאם בספר האמונות והדעות לר"ס גאון. ולפי מה שהעמיקו הזהר והמקובלים, כי זה מחבר ומקשר כל העולמות להיותם פונים למטרה המכוונת, אבל הבורא יתברך כמו שאינו צריך לשלימות כל המציאות, כן אינו צריך לשלימות פעולתם. והדברים עמוקים. והנה ידוע מהקדמונים מעשי הצאב"א, כי היו עובדים להמזלות וכוחות מופשטים, באופן שהיו מוסיפים להם כח ושפע ועבור זה בשביל הנאותם אותם בקרבנותיהם ובדם בניהם המה יתנו להם כח וברכה בכל מעשי ידיהם וכמו דברי הארורות להנביא.

וע"ז כוון האלדי בן עזאי, ז"ל בוא וראה [כי זה באמת הרגש נפלא מאד] מה כתיב בפרשת קרבנות, שלא נאמר בהן לא אל ולא אלודים אלא ד' שלא ליתן פתחון פה למינים לרדות (תו"כ ויקרא פ' ב'), וביאור דבריו, כי שם אלדים הוא כח כל הכחות העלולים ונמצאים מאתו יתברך, ושם אל הוא מורה על חוזק פעולותיו וחסדו לכל בשר, ואם היה כתוב כן בפרשת קרבנות היה פ"פ למינים, כי הוא צריך ליזון חלילה מהקרבנות, לכך נאמר בכל מקום ד', כי הוא מורה על היותו נמצא מחוייב במציאותו והוא מהוה וממציא כל, וא"כ לא יתכן בשכל לאמר כי הוא מקבל הזנה ותוספות מהנמצאים התלויים ברצונו ונבראים יש מאין הגמור רק בחפצו. והנה ידוע כי הדומם אינו ניזון ואינו ניתוסף כי הוא התערבות חלקים ויסודות דוממים פשוטים, ואשר נמצא כי יגדל האבן הוא באשר יתדבקו חלקי העפר אשר סביבו ויתקשו עד כי יהיו לאבן, אבל לא מיניה קא רבו (ב"מ ס"ד עיי"ש היטב), לא כן הצומח והחי ניזונים וגדלים ומוסיפים שלמות בחיותם תמיד כנודע, ולהורות כוונה זו צוה יתברך לעשות מזבח אבנים ולא יהיה בו שום עץ, להתבונן כמו שהמזבח מקום הקרבנות הוא דבר שאינו ניזון וא"צ למים ומזון, כן כל ענין הקרבנות הוא לא לסבת הזנה והתוספות בשלמותו כלל, לזה נאמר לא תטע לך אשרה כל עץ [ודייק במלת אשרה, כמו שאמרו בתו"כ, קדושים עשרה שמות המגונים שנתגנתה בהם ע"ז כו' אשרה על שם שהם מתאשרים מאחרים והוא כמו שכתבנו] אצל מזבח ד' אלודיך אשר תעשה לך, כי כל ענין המזבח הוא אין צורך לו חלילה, ואינו שום הזנה אצלו, רק הוא צרכך ותועליותיך ועשייתו הוא לך לסבתך ולשלמותך.

והנה ידוע כי המשפט לאלהים והוא באמת ענין אלדי, ולא יתכן להיות אמת רק אם הדיין אינו מקבל שום תועליות לנפשו לא ממון ושום כבוד בעולם, וכן כשאינו מפחד מהבע"ד והוא שופט בלי שום מכוון חוצי. רק להוציא האמת והמשפט הגמור. וע"ד כוונה שניה אפשר כי כוונו לזה במאמרם כל דיין שדן דין אמת לאמיתו נעשה שותף להקב"ה במע"ב, היינו כמו שלא כוון הבורא יתברך בהמציאות שום תועלת ותוספות לעצמותו יתברך, והוא לאחר שנברא העולם כקודם שנברא העולם, כן הדן דין אמת לאמיתו, היינו בלא שום פניה, שיתכן להיות לפעמים יוצא דין אמת מפי הדיין ג"כ, לזה דייקו לאמיתו, שיתכוון להוציא הדין באמת, שזהו דבר המקיים את העולם בלא שום תועלת כלל, והנה באמת הקרבנות והמשפט בהצטרפותם המה ד"א להדביק ולקרב לבב בנ"י לאביהם שבשמים, וזהו עבודה בבחינת ובכל מאודך, זהו ממונו של אדם, רק המשפט הוא על ענין מה שבין אדם לחבירו, והקרבנות הוא לזכך נפשו המגואלה ממעשים רעים ומהרהורים רעים בחטאות ועולות, ולכן לא ניתן כפרה על מה שבין אדם לחבירו רק במשפט, וזה כוונו במכילתא למה נסמכה פרשת המשפטים לפרשת מזבח לומר לך שתשים סנהדרין אצל המזבח, כי בכללות שניהם נתקיימה האומה בשלמותה, ובוא וראה במה שחשב שמעון הצדיק בג' דברים שהעולם עומד, תורה, עבודה, גמ"ח, ורשב"ג חשיב שלשה, דין, אמת ושלום, והנה אם תעשם מוגבלות, תראה כי אמת זהו תורה, וגמ"ח זה שלום, ודין נגד עבודה, וכמו שבארתי. והנה כמו שאין להבורא יתברך שום תועלת בהקרבנות, כן יאות להיות בהמשפט להשופט שגם הוא ישפוט לא למטרה חוצי, רק להאמת התכליתי יהיה כל עיונו, ולזה כתב לא תטה משפט, לא תכיר פנים ולא תקח שוחד כו', לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ד' היינו כוונה אחת. ומה נפלא מאמרם ז"ל כל המעמיד דיין שאינו הגון והוא שופט לתועליות כבוד או ענין אחר כאילו מעמיד אשרה אצל מזבח. ועיין סנהדרין ז' דהוה קרי עלייהו הוי אומרים לעץ אבי אתה, כי זה מכוון אחד שחושבים שהקרבנות המה תועליותו, וכן המשפט יעשו לתועליות השופט. ודו"ק.

ובספרי פסקא קמ"ה לא תטע לך אשרה וכו' כשהוא אומר אשר תעשה לך לרבות במה, משום דר"ש לטעמו דסתם ספרי כוותיה דסבר דבמת יחיד אינו צריך מזבח ואפילו על הסלע ועל הארץ כשר להקריב. ועיין פרק השוחט והמעלה (זבחים דף ק"ח ע"ב) מזבח באהמ"ע ואין מזבח בבמה, ולכך צריך קרא לרבות במה דאינו מזבח. ודו"ק.




שולי הגליון


  1. מהשמטה בסוף הספר.


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.