אלשיך/במדבר/יא

אלשיך במדבר יא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה' וכו'. ראוי לשים לב למה לא פי' מה היתה אשמתם ואנינותם וגם אומרו ויהי לשון יחיד. (ב) אומר רע באזני ה' מי לא ידע שהכל בפני ה' וגם או' באזני ולא אמר לפני. (ג) אומרו וישמע ה' כי הלא מבלי יאמר שהיה באזני ה' ידוע ששמע וגם אחר אומרו באזני ה' ודאי ששמע ה'. (ד) אומרו ויחר אפו היה ראוי תהיה הגזרה שפעל על ידו חרון אפו ולא ותבער בם אש ה' כדבר נעשה מאליו והל"ל ויחר אפי ויבער בם אש שיורה שהבעיר חרון אפו את האש. (ה) למה אמר אש ה' למה ייחס האש אל השם והל"ל יתבער בם אש וידוע כי מה' הוא. (ו) למה אכל בקצה המחנה לא ימנע או חטאו בני קצה המחנה בלבד או גם אחרים אתם אם לבדם ודאי שלא תאכל יותר מהם ואם גם אחרים עמהם למה לא אכלתם האש. (ז) אומרו ויצעקו וכו' למה לא צעקו אל ה'. (ח) למה שקעה האש ולא עלתה אל יסודה. (ט) למה קרא שם המקום תבערה. (י) למה מפרש הטעם כי בערה בם וכו' מי לא ידע כי על זה היה.

אמנם הנה ארז"ל שהיו מבקשים לפרוש מהקב"ה ומעין זה יתכן כי קרה למו כמשרת את רבו המדריכו ללכת בדרך טובה ומעכבו מלכת אחרי תאויותיו והוא מבקש להתפקר ולהסיר את עול סבלו של רבו מעליו ובוש מלאומרו בפניו אך מה עושה משרת אותו מדאגה ובשממון בעצבון למען ישכיל אדוניו כי רע עליו שירותו אולי יפטרנו לחפשי חנם כן היתה עליהם אז למשא עבודת ה' ועמל התורה וקצים בפרישות תאות חומרם ע"כ היו עושים מצות ה' בעצבון כמתאוננים וקצים בעבודתו יתב' אך לא ערבו אל לבם להוציא מפיהם מלים כי בושו מקונם ית' וממשה רבם והוא עון פלילי כמאמר הכתוב תחת אשר לא עבדת וכו' בשמחה ובטוב לבב והנה זה דרכו של שטן יורד ומסית ומחטיא ועולה ומקטרג לפניו יתברך וכן העין העצמי כי המשחית שנעשה בו הוא עולה ומקטרג לפניו ית' וכמאמרם ז"ל על פסוק גם ה' העביר חטאתך וכו' שחטאו של דוד עלה והיה מקטרג באזני ה' וכאשר שב והתודה העבירו מלפגיו וכן היה פה כי אחר עשיתם הרע אותו הרע עצמו עלה והיה מקטרג ומשמיע הדבר באזני ה' וזהו רע באזני ה' כי רע שעשו היה מדבר ומשמיע לאזניו ית' ע"ד מאמרינו על פסוק הסירו רוע מעלליכם מנגד עיני שהיא הסירו את השטן הוא הרוע שנעשה במעלליכם מלקטרג כנגד עיני כן גם פה את כח הטמא הנעשה מהעון קורא אותו רע וזה לא היה ידע משה הבלתי רואה ללבב אך וישמע ה' שהוא ל' הבנה שהוא כד"א שמעני אדני אי כפשוטו כי מיד שוישמע ה' ויחר אפו והוא כי הנה האף הוא א' ממלאכים המשחיתים והנה כתיב אצלנו למעלה ההפרש שבין העשות הפורענות על יד משחית שאינו מבחין בין צדיק לרשע לכאשר נעשה על יד הקב"ה שמדקדק ומבחין ואמר כי הנה וישמע ה' ומיד ויחר אפו הוא האף האחד מהמשחיתים לעשות הפורעניות על ידו והנה אם היה עושה כן לא היה מבחין בין צדיק לרשע אך לא רצה הוא ית' כי אם ותבער בם אש ה' לעשות הפורענות על יד עצמו יתב' ולא אש האף וע"י כן ותאכל בקצה המחנה בלבד אך אם היה על יד משחית תם ורשע היה מכלה. וטעם ריחמו ית' אפשר היה על שני דברים א' על אחדותם שנית על שלא חטאו רק במחשבה ולא בדבור וגם לא היה מתאוננים ממש רק כמתאוננים וזה מאמר הכתוב ויהי העם ל' יחיד. וגם כמתאוננים בכ"ף הדמיון. ועל כן גם שוישמע ה' ויחר אפו לא הניח הוא ית' את האף לפעול. רק ותבער בם אש ה'. ולמ"ש ז"ל שאכל ביותר צדיקים יהיה על כי וסביביו נשערה מאד. ואז כאיש אחד באחדות אחד צעקו אל משה יתפלל עמהם באומרם כי משה לא ידע רשעתם כי לא היתה גלויה ולא ימנע עצמו ומשה בראות אחדותם כאומרו ויצעק ולא ויצעקי. מיד ויתפלל וכו' ותשקע האש. והנה ארז"ל ששקעה ולא עלתה אל יסודה למען ייראו פן תשוב מעלה כטבעה אם ישיבו לכסלה. ולפי זה יאמר ויקרא וכו' לבל נאמר כי קראו תבערה על ששקעה שם וקל לעלות ליראה וא"כ היה מעתה כפותח פיו לשטן וכן לא יעשה. על כן אמר מה שויקרא וכו' הוא על העבר כי בערה וכו' לא לבשרם רעה עם שלא יבצר שיתנו אל לבם וישמרו:

עוד יתכן. בשום לב למה נדונו בשרפה. והוא כי הנה היה עם לבבם לפרוש מן התורה כמ"ש ז"ל כי אש דת רוחניות הוא. ולא תכין לבעלי חומר רק ללכת אחר תאות החומר כי מין במינו המה. והם לא ידעו כי התורה תזככם עד עשות מהחומר רוחניות כמ"ש ז"ל על פסוק הלא כה דברי כאש וכו' מה אש כל מה שנותנים בו נעשה אש כך כל הדבק בתורה וכו'. וכן כל הדבק בתורה ארז"ל ת"ח אין אור של גיהנם שולט בהם ק"ו מסלמנדרא וכו'. והוא מה שכתבנו כי תזכך את החומר. ובזה נבא אל הענין. כי אמר הוא ית' אתם געלתם מהדבק בתורה שהיא אש ה' לכן אש ה' תאכלכם. ולבל יאמרו אולי לא יוכל החומר לסבול אש ה' בתורה בקרבו. על כן ותשקע האש. למען יראו ויבשו כי אין לך חומר עכור מגוף הארץ ותשקע בה אש ה' ויסבלנה ומה גם עתה חומר האדם הזך ממנה. ולבל יראה שהמקום גורם כפי הטבע שלו ושעל כן שם המקום תבערה ולא בהשגחה. לז"א כי מה שויקרא שם המקום ההוא תבערה לא על טבע המקום ההוא בייחוד רק על שבערה בם אש ה'. ועל פי דרכו נרמז אש ה' שעולה כ"א במספר קטן כמנין תבערה עם התיבה:

ד

והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וכו'. ראוי לשים לב. (א) באומרו תאוה כפולה. והנה לזה יש אמרו שהתאוו יהיה להם תאוה לבלתי שבוע גם כי ירבו לאכול למען ההנות באכילה על דרך הכתוב אצלנו בפסוק ובטן רשעים תחסר כי הצדיק אינו אוכל להשביע את הגוף רק לשובע הנפש לקיימה לעבוד את ה' לא כן הרשעים כי צריך לומר שיאכל לשובע גופי כ"א שגם חפצים ותאבים מי יתן והיה להם בטן גדול מאשר להם למען יחזיק מאכל יותר וז"א ובטן רשעים תחסר שחסר להם בטן למלאת אותו מתאותם. אך בפסוק זה לפי מה שמפרש אח"כ באומרו מי יאכילנו בשר נראה כי כבר התאוה היתה להם ולא שהיו מתאוים אליה ועוד שאדרבה היו מתלוננים שהיה בטנם ריקנית ומבקשים במה למלאה. (ב) אומרו וישובו ויבכו היכן בכו ששבו עתה. ועוד למה סתם כדי לפרש ולא פירש מתחלה ואמר התאוו בשר. (ג) אומרו זכרנו את הדגה וכו' איך מזכירת הדגה יתאוו בשר. (ד) אומרו חנם מה שהקשו ז"ל שאפילו תבן לא היו ניתנים להם חנם ודחקו לפרש חנם מן המצות. (ה) או' את הקשואים שהל"ל ואת. (ו) או' ועתה נפשנו יבשה כי או' ועתה הוא מיותר פי ידוע כי על העת ההיא היתה התלונה. (ז) שהל"ל גויתנו יבש כי למה ייחסו היובש אל הנפש ולא אל הגוף. (ח) כי הל"ל בלתי המן אך מלת אל ומלת עינינו מיותרת. (ט) אומרו והמן כזרע גד וכו' כי אין כאן מקומו רק בפרשת בשלח וכן אומרו שטו וכו' ואומרו ברדת וכו'. (י) אומרו וישמע משה את העם בכה למשפחותיו וכו' כי יותר יצדק ואמר וירא משה וכו' פי עיניו ראו אותם בוכים. (יא) למה מה שקשה הרבה בעיני ה' מאד כאומרו ויחר אף ה' מאד לא יקשה בעיני משה כ"א מעט כאומרו ובעיני משה רע ולא אמר מאד כאשר בעיני ה'. (יב) אומרו למשפחותיו והנה ארז"ל על עסקי משפחות שיתירו להם עריות והנה קשה כי מתחלה לא הזכיר רק בשר ועתה בא לגלות ומטמין הדבר ברמז ואינו מפרשו:

אמנם הנה אין ספק כי שתי תאות היו להם עריות ובשר. פי אם שתלונות העריות בושו מלפרש כי היא זמה ולכן לא ערבו אל לבם לפרש רק הבשר וז"א התאוו תאוה שהם הב' תאוות אלא שמה שויאמרו בפי' לא היה רק מי יאכילנו בשר ואף גם זאת לא היו מגלים כי הוא זוללות כי אם שהאספסוף היחלו ויסר מעט ממסוה בושתם מפניהם כי נמשכו אחריהם. וזהו והאספסוף וכו' ועל ידי כן ויבכו גם בני ישראל פעם שנית. והוא כי כבר היחלו מעט להראות אנינות ובכי בקודם כאומרו כמתאוננים ומי שהתחיל בדופי א' קל לימשך שנית בה כי עבירה גוררת עבירה וז"א וישובו ויבכו. וסיפרה תורה איך הדבר היותר קשה הסתירו בקרבם. והבלתי קשה כ"כ בהדרגת תחלה התאוו בלב ומזה נמשך הוראה מה בבכי ועוד מעט ויאמרו אותו בפירוש. עוד הורה לנו כמה שכנים רעים עושים. כי במתאוננים שלא היתה יד האספסוף בדבר לא הגיע עניינם עד דברים בפירוש. אך במה שהיחלו הערב רב הפריזו עד הוציא מפיהם. וגם למדנו כמה קשה בעיניו ית' עוץ בני ישראל מעצמם מהנדבק מהזולת כי במתאוננים מיד בערה בם אש ה' מה שאין כן בזה שנמשך להם מהאספסוף ואמר כי מה שהיו מראים פנים לזולת לשאלת הבשר שלא יובן כי תאוה אחרת היתה מסותרת הלא הוא אומרם זכרנו את הדגה וכו' והוא לומר ראו נא איך הבשר הנותן כח באדם העדרו עושה בנו רושם כי הנה זכרנו את הדגה ופי' אשר נאכל במצרים חנם שהוא מקום היגיעה בחומר ובלבנים וכו' מעונים בסבלותם ועם כל זה באכלנו דברים קשים לגוף הייני חזקים כי הנה היינו אוכלים דגה הנתנת חנם היא הנפסדת הבאושה אשר בחוצות ישליכו ולקחת חנם המעפשת את האצטומכה ומחריבה את הגוף כלומר והיינו חזקים. ולא אמר ואת הקישואים רק את של תאמר אולי היותם מצרפים לדגה מאכל מתקן עיפושה לז"א הנה הדגה היינו אוכלים עם הקישואים לגוף כחרבות כמ"ש ז"ל למה נקרא שמם קישואים וכו' וגם האבטיחים המלחלחים האצטומכא ומעכבים העיכול. וש"ת כי אולי טורח העמל היה מחממם כ"כ שע"כ היו מעכלים הלא גם היינו אוכלים חציר ובצלים ושומים שהם חמים מאד כאופן שבהצטרף חום עמל עם חומם היה ראוי יזיקם הרבה ואדרבה ועתה שאין לני עמל נפשנו יבשה וכו'. ואז עם כל העמל היינו חזקים באוכלנו דברים מזיקים והיינו יכולים לעבוד. לכן עתה נשאל בשר כדי שיתן בנו כח מה. ושמא תאמר הלא המן היה מתהפך לכמה טעמים שבכללם בשר לז"א ועתה נפשנו יבשה כלו' מה בצע אם אטעם טעם בשר אם לא יעשה פעולת הבשר להחזיק את אוכליו. כי הנה עתה נפשנו יבשה כלומר במצרים שהיינו על סיר הבשר אוכלים לחם לשובע על ריח הבשר היינו חזקים ועתה שאנו אוכלים ממש מה שבו טעם בשר נפשנו יבשה. על כן מה שנגזור אומר הוא כי אין במן כל מיני אוכלים ליקרא המן כל. וזהו אין כל. כלומר אין המן כל. אחר שהוא טעם ולא פועל. וש"ת כי הדמיון בטעם הבשר יפעל. לז"ת בלתי אל המן עינינו. כלומר הנה לסומא שטועם ואוכל טעם בשר במן אפשר דמיונו לפעול לו כבשר שאינו רואה שהוא ד"א אך אנו הנה אל המן עינינו שאנו בעיניני נראה מן ומה שנטעם בשר היו יהיה לנו כמו אכזב ולא נהנה בטעם נכזב בחוש:

עוד כיון באומרו נפשנו. והוא כי הנה כתבנו למעלה כי המן הוא מזין בעצם אל הנפש וממנה נמשך קיום אל הגוף ונוסף על זה כי הנה מה שהיה להם תשות כח לא כי התורה היא שהיתה מתשת כחם. והוא מן הטעם עצמו ככתוב אצלנו בפסוק אל יליזו מעיניך נצור תושיה ומזמה ויהיו חיים לנפשך וכו' כי למה שמחזקת את הנפש מתשת את הגוף על כן אמרו אל תאיצו לנחמנו כאמור כי אם תתיש החומר תחזיק הנפש. כי הנה עתה בעסק התורה שאם מתשת הוא את הגוף אך את הנפש מחזקת. מי יתן והיה כך. אך הנה נפשנו יבשה ושמא תאמר מי הגיד לנו שהנפש יבשה אולי היא חזקה ואך החומר הוא החלש. לז"א אין כל לומר מוכרח הוא. כי התורה מתשת החומר ובאכול דבר רוחני כמן מתיש גם החומר ואיך יהיה לה כח בגוף חלש מאד להתקיים כי על כן היה הלל אומר שהיה גומל חסד עם נפשו בהאכיל החומר ולכלכלה בו. אך אנו בשניהם מתישין נמצא שאין כל לא נפש ולא גוף. כי גם שיש בה טעם בשר הוא דמיון ולא בשר אחר שבלתי אל המן עינינו כמדובר למעלה. והנה עניא תורה אבתרייהו ואמרה והמן כזרע גד הוא כו'. לומר ראו עתה כי תואנה היא שחלת הבשר בערך התאוה הנסתרת של עריות. כי הלא שאלתם זו של בשר כפי טעמם הוא כסף סיגים מצופה על חרש כי הלא אשר עשו עיקר לאמר שהיו חלשים במן שקר הוא. כי הנה והמן כזרע גד הוא שהוא מסוגל להחזיק הראש כן המן היה מחזיק בעצם כזרע גד ולא כן ידברו. וע"ד רז"ל בספר הזוהר שאומר על שבט גד שאירע למן כזרע שבט גד שלא נכנס לארץ וע"ד זה על פי דרכנו יאמר הנה המן שזרע של גד יוצאי ירכו של גד כלם חזקים וגבורים כנודע כי הנה המה היו החלוץ ההולך לפני מחנה ישראל והם גבורי ישראל טורפים זרוע אף קדקד מחזיקים את לב כל ישראל כך המן מחזיק גופם. ואם כן מה צורך להם הבשר הבלתי ניתן בהם כח כ"כ. ואם על הזנת העין הנה ועינו כעין הבדולח המשמח הלב בראיה. ולמ"ש ז"ל כי נקרא גד שהיה מגיד בן ט' לראשון בן ז' לאחרון וכו'. יאמר הלא אמרתם כי גם לנפש לא היה מיעיל היא שקר. הנה היה מגיד ואין זה רק להיותו רוחני ומועיל לנפש הרוחניות. וגם לגוף בשני בחינות בין להזנת העין כי היה עינו כעין הבדולח בין להזנת הגוף. ושמא תאמרו כי אולי אפילו מה שאתם טועמים בו טעם בשר הוא על ידי בישול שאתם מבשלים או טעם פת הסועד הלב הוא ע"י עשית עוגות האופים בתנור. אינו כן כי הנה שטו העם וכו' לומר הנה שטות היו עושים העם במה שלקטו וטחנו ודכי ובשלו כו' ועשו עוגות כי הלא מאליו היה טעמו כטעם לשד השמן מבלי עשות שינויים אלו בו ואמר אל חתשבו שהיה בתת לבו אל מאכל בשר טועם בו טעם בשר שהוא מעין בשר ולא ממש כאשר באכלי הבשר כ"א יהיה טעמו ממש הויה עצמית כטעם לשד השמן. וחוזק שניתן הבשר אין צורך לאומרו כי הרי נאמר באומרו והמן כזרע גד היא עוד יתכן במה שלא אמר וטעמו אלא והיה טעמו לומר כי שני דברים היה בו. כח שנותן הבשר. וגם הטעם. וזהו והיה טעמו נוסף על הווית הבשר ג"כ טעמו:

והנה במסרה ד' טעמי במקרא (א) והיה טעמו כטעם וכו'. (ב) וישנה את טעמו ויתהולל בידיו. (ג) בשנותו את טעמו לפני אבימלך. (ד) שאנן מואב וכו' ועמד טעמו בו וריחו לא נמר. ויהיה מעין מאמרנו בפסוק זה והוא כי אחר אומרו שטו וכו' והיה טעמו כטעם לשד השמן כמו שפירשנו שהיה שטות מה שהיו מבשלים ואופים אותם וזהו שמתפרש ביתר הפסוקים לומר כי ענין פסוק והיה טעמו הוא כי אל יעלה על רוחך שע"י מה שבשלו בפרור' היה טעמו כטעם לשד השמן כ"א וישנו את טעמו ויתהולל בידיו כלומר אחר שוישנו את טעמו היה משתנה לכל טעם שירצו וא"כ ויתהוללו בידיו כי הוללות היו עושה המבשל בידיו בפרור או אופה או דך במדוכה כי בלי זה היה משתנה לבשר שמן באופן שיובן מזה פירוש שטו העם כמו שפירשנו שהוא כי שטות והוללות היו מה שהיו מבשלים בפרור כיון שמאליו היה טעמו כטעם לשד השמן ועל כן בשנותו את טעמו ישראל לפני אבי ומלכו של עולם ע"כ ויגרשהו מן העולם וילך כי שם קברו את העם המתאוים. ואין לומר שלא יאשמו כ"כ חשבו הדבר לטבעי כי הלא מי פתי לא יכיר כי לא בטבע היתה הוזנת המן בראות שני דברים. א' שהיה נבלע באיברים ולא היה עומד ונשאר באדם רק טעמו בלבד וזהו עמד טעמו בו ועוד כי לא היה מקום לחשוב שמא אינו נבלע כ"א נשאר ואחר ימים רבים יתעכל ויוצואוהו שאין כן אפשר שהרי אם טבעי הוא יתעפש בגוף ויסריח ולא יסבלנו הגוף בקרבו ימים ושנים אלא ודאי כי רוחני הוא וזהו וריחו לא נמר:

או שעור הענין והיה טעמו כטעם לשד השמן לומר באופן שאחר שמשתנה טעמו. המבשל ואופה מתהולל בידיו היה. ושמא תאמר א"כ איפה מה ראו על ככה לומר נפשנו יבשה אין כל. הלא הוא כי בשנותו אינו אלא את טעמו דרך משל שהיה בו טעם בשר היה בו טעם בעלמא אך לא היה נעשה בשר ממש כי הלא א"כ הי' מתעפש במעי' כטבע האוכל בשר והיו מוציאין אותו בהסך את רגליהם אך עמד בלבד בו ולא נעשה בשר והראיה כי ריחו לא נמר בגוף כאשר יעשה הבשר בגוף דבר נבאש ומסריח על כן היה להם דרך לטעות באומרם כי כאשר באכלם מן כאשר הוא. נבלע באיברים כן גם עתה בהשנותו את טעמו ועל כן אמרו בלבבם כי לא היה רק טעם בעלמא אך לא ממשי והנאתו כלל.

או יאמר והמן כזרע גד וכו' לומר כי הנה היה מקום לומר אולי מה שקצים במן הוא על א' מכמה טעמים: (א) על שלא יחזיק גופם. (ב) על העדר הזנת העין שאין העין רואה דבר הזן שתאב לו. (ג) שקצו בו למה שהיה בא להם עד אהליהם ומה שהיה בת ואדם רגיל בו בלי עמל קץ בו. (ד) למה שהיה כמים נמוח בעיניהם לא היה להם נחת רוח בו וימאס בעיניהם. (ה) על בלתי היותו דבר מוצאם כי כן הוא הדבר הרוחני כי אין החומר מוצא בו טעם כאשר בא כלו בשר ודומה לו: (ו) למה שהיה נמצא על פני השדה ואין דומה לנקיות בשר בתוך קלחת נכס' ונקי שהנפש תאב לו משא"כ לדבר הנמצא על עפר ארץ שלא תהיה קורת רוח לאכלה. ע"כ על הא'. אמרה תורה ראו עתה כי רעה בלבבם ואין זו תאותם האמיתית כ"א מן השפה לחוץ כי הלא כזב ידברו ואין דבר מהדברים הגורמים לקוץ במן כי הנה על הא' והמן כזרע גד הוא שמחזיק הראש כמאמר כל הטבעי' הוא ועל השנית אמר ועינו וכו' שהוא כעין ספיר באופן שתאוה הוא לעינים. ועל הג' אמר שטו וכו' כי הלא הצדיקים בלבד היה בא להם המן עד אהליהם אך לא המון העם המתאוים כי אם שטו העם שהיו מתפשטים והולכים עד מרחוק. ועל הד' אמר וטחנו ברחים ואם היה נמס כמים איך היה נטחן ברחים או נדוך במדוכה ושמא תאמר אולי זה היה טרם יבא אל פי אוכל אך בחום הפה יקרנו כחום היום כד"א וחם השמש ונמס לז"א ובשלו בפרור ואם החום מתיכו מיד ונעשה מים מה היה הבישול. ושמא תאמר שהיה כמי' חמים ומתבשל כמי' לז"א ועשו אותו עוגות שהיה נעשה עיסה. ועל הה' אמר והיה טעמו וכו'. ועל הו' אמר וברדת הטל וכו' והוא כי היה נעשה למטה כמין יריעה מפסקת בין הארץ אל המן יריעה קשה כאומרו דק ככפור על הארץ למען יהיה נקי בתוך ארגז יריעה למעלה ויריעה למטה וא"כ אחר כל ההכרחיות האלה יוכרח לומר כי מה שאמרו מי יאכילנו בשר אין זו עיקר תאותם כ"א מחפים תאות הערמת ומראים פנים לשאלת הבשר וז"א וישמע משה את העם וכו' לומר כי שמע והבין כד"א שמעני אדני שהוא לשון הבנה הבין מתוך הדברים האלה כי מה שהיה העם בוכה לא היה העיקר על הבשר כ"א למשפחותיו על עסקי משפחות שהוא על העריות שיתירו להם. וז"א איש לפתח אהלו ולא אמר בפתח לומר כי איש בשביל מה שפתח אהלו הן קרובותיו כבת או אחות היה בוכה. והנה למה שהקב"ה לא היה צריך להבין זה מתוך הכרת דברים כי הלא יראה ללבב ע"כ ויחר אף ה' מאד כי לבם נכון לפניו יתברך אך ובעיני משה שיראה לעינים ולא ללבב ולא הוציא הדבר רק על ידי הכרחיות אלו מסברא על כן לא חרה לו כ"כ רק ובעיני משה רע בלבד:

יא

ויאמר משה וכו'. ראוי לשים לב איך פה קדוש יאמר ליוצרו למה הרעית לעבדך. (ב) מה היא הרעה שהרע לו הוא ית' כי אינו מה שאומר אח"כ כי הלא אומרו ולמה לא מצאתי חן וכו' שמורה שהוא דבר אחר. (ג) שיראה מתרעם על שומו ית' כל משא העם עליו וא"כ הל"ל ששמת כל משא וכו' ולא ישים שמורה הפך המכוון ואף גם זה כמו זר נחשב שיתלונן על קונו ית' למה לא מצא חן בעיניו ויותר מזה תכפל הקושיא באומרו האנכי הריתי וכו' שנראה כקץ בבני אל חי. (ד) מהו כל הכפל הזה האנכי הריתי וכו'. (ה) אומרו כי תאמר אלי שאהו וכו' כי מעולם לא אמר לו כך. (ו) באומרו על האדמה וכו' כי איך יתכן אמר לו הוא ית' ישאהו בחיקו בא"י אם היה עתיד משה שלא יכנס שמה כנבואת אלדד ומידד על ענין זה ביום ההוא כמ"ש ז"ל שהיתה נבואתם משה מת יהושע מכניס את ישראל לארץ. (ז) היתכן היה מעתה מיצר על מה שיהיה אחרי הכניסה לארץ ואנה עזב הצרה שבידו עתה ודאג על העתיד. (ח) אומרו מאין לי בשר וכו' האם משלו היה לו ליתן ולא יהיה הוא אלא סרסור וה' יתן. (ט) אומרו כי יבכו עלי לאמר כי מלת לאמר היא בלתי צודקת שאינו לאמר לזולת. (י) כי כל התלונה הזאת היא על העם לא על ה' שיאמר לו ית' למה הרעת וכו'. (יא) אומרו לא אוכל אנכי לבדי יכו' האם בהיותו עם אחרים יוכל לתת להם בשר. (יב) אומרו ואם ככה את עושה לי וכו' כי מהראוי יאמר אתה וידוע מ"ש ז"ל שתשש כחו כנקבה אך עדיין בלתי מתיישב על לשון אומרו עושה לי שהוא עתיד ולא הווה. (יג) מה כפל אומרו הרגני נא הרוג. (יד) אומרו ואל אראה ברעתי כי מהראוי יאמר ברעתם. (טו) אומרו אספה לי וכו' למה מאריך לסיים אותם. ועוד שהיה די יאמר אספה לי שבעים איש מאשר היו זקני העם ושוטריו. (טז) למה צוה יקחם אל אהל מועד ושיתיצבו שם עמו שאם להכינם הנה אלדד ומידד התנבאו במחנה בלי הכנת אלו. (יז) אומרו ודברתי אתך שם ואצלתי וכו' כי להאציל מן הרוח אשר עליו מה צורך לדבר מתחלה עם משה. (יח) אומרו ולא תשא אתה לבדך הוא מיותר בכלל אומרו ונשאו אתך וכו' הוא:

אמנם הנה ארז"ל בדברים רבה שאמר משה היעלה על דעתכם שאינו יכול להנהיג אלף כיוצא בכם אלא למה אמרתי לא אוכל אנכי לבדי שאת אתכם אלא שהקב"ה הרבה אתכם ע"ג דייניכם שאשמתכם בראשי מנהיגיכם. עוד הקדמה שנית והוא כי לפי איכות נפש הרועה כן הוא הנשפע אל עם מרעיתו על ידו ועל כן לא יאות יושפע לישראל בזכות משה רק מן שהוא מזון עליון תתייחס אל איכות גדולת נפשו אך לא דברים עכוריים ארציים כבשר וכיוצא בו. ונבא אל הענין אמר משה רבינו ע"ה בלבו הנה אין ספק כי אין עיקר בכייתם על הבשר רק על עסקי משפחות שאסר למו את העריות אך אמנם הנה בושו מהזכיר רק תלונת בשר לאכול והנה אם היה סיפק בידי לתת להם בשר אולי ישתקו מלפרש תלונת העריות אך אם זאת לא אוכל לתת ויראו כי אין. אז יהיה להם פתחון פה להתפקר ולגלות גם העריות. על כן שם מערכת מאמריו על תלונת הבשר לאמר למה הרעית וכו' לומר הנה לא יבצר מהיות אשמת העם על שני דברים אחד על מדת בלתי טובה אשר להם שהם תורעמנים ומתלוננים שנית מי יתן ולא אמרו רק מי יאכילני בשר ולא הוסיפו לומר כי טוב להם במצרים באומרם זכרנו את הדגה וכו'. והנה הדבר הראשון הוא עלי. כי אשמתם בראשיהם ומנהיגיהם שאין טורחים ללמדם סבלנות והסתפק בהכרחי ולבלתי בקש מותרת. והשניה היא על העם. ועל כן על הנוגע בעצמו אמר למה הרעות לעבדך שהוא כי שמתנו רועה יחידי וכל אשמת מדותיהם הבלתי טובותיהם עלי לבדי. ועל השנית אמר ולמה לא מצאתי חן בעיניך וכו' לומר כאשר נתת בי כח לתת להם לחם מן השמים בזכותי אם היית שם בי כח לספק כל צרכיהם כבשר וכיוצא מיד בשאלם בשר הייתי נותן להם טרם יתפשט מאמרם לומר כי טוב להם במצרים וז"א למה לא מצאתי חן בעיניך שיהיה החן לשום כל משא העם הזה עלי שאוכל לתת להם יתר משא תאוותם כלחם. כי האנכי הריתי וכו' והוא כי זה דרכו ית' להשפיע על אב ואם צורך הבנים וסיפוק צרכיהם בא להם כי יגזור על ראובן לתת לו מה שהוא צורך מזון ילדיו והוא כצנור שעל ידו צורך סיפוק צרכיהם בא להם וזה שאמר משה האנכי הריתי וכו' שכל צרכיהם יורקו להם על ידי כאב. או אם אני כאם. והוא כי שני סוגים הם הא' מתייחס לאב והשני לאם ועל האחד אמר האנכי הריתי שעל ידי תריק להם צרכם כאשר תתן לאב בהשגחה להאכיל לבן או אם אנכי ילדתיהו שמזון הילד בטבע בשדי אמו כי יינק הנה לא זה ולא זה בי כי לא שמת כל משא צרכיהם עלי לתת להם שאלותם בכחי להשפיע להם בשר או כל דבר זולתו ממקום בחינתו שאגזור על בחינת השפע ההוא להריק להם מהכח אשר נתתי בי לספק להם צרכיהם עם שהבשר הוא למטה מגדר שורשי. או אם אנכי ילדתיהו כאם הילד שבטבע מוצקה לו מדדיה ותניקהו. לא כן אנכי עמהם כי אין הרקתי להם בשר ודומה לו כפי איכותי רק הלחם לבדו לחם שמים כמדובר ואם תאמר אלי ה' כי מה אתלונן על זאת כי לא חייבתני לספק צרכיהם כאומנה הנקבה רק כאומן הזכר שמגדל את ילד המלך שכל מאסור הילד על אומנתו ועל המלך אביו אך לא יבקש מהאומן רק יבאהו בחיקו וישדלהו בדברים וילמדהו דרך ארץ לפי דעתו של בן וזה היה לי לעשות באופן ישתוק מדון גם על זה אשיב תשובה וזהו אומרו כי תאמר אלי שאהו בחיקך וכו' והוא כי מלת כי משמש בלשון דילמא כד"א כי תאמר בלבבך וכו' וזה יאמר שמא תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן הזכר את היונק לשדל ולהדריך בלבד הנה זה יתכן על האדמה אשר נשבעת לאבותם שהיא זבת וכו' שלא יחסר כל בה שלא יצטרכו סיפוק צרכיהם רק לשדל בדברים ולימוד דרך ארץ ואם היה עתה על הארץ ההיא היה הענין צודק אך לא כן במדבר הזה שאין בו רק מן ויתאוו שאר מיני מזונות וז"א כי תאמר וכו' זה יצדק על האדמה וכו' מה שאין כן במדבר שאין כל בו. ופירש ואמר מה שאמרתי שלא מצאתי חן בעיניך לשום וכו' שהייתי חפץ יהיה על כל מחסורם שאוכל לתת להם כל שאלותם הלא הוא כי מאין לי בשר כי אינו מעין איכות שפע המתייחס אל נפשי לימשך על ידי רק מן הרוחני ודומה לו. ושמא תאמר כי גם בשר הארציי אוכל תת בזכותי על ידי השתלשלות והתעבות השפע לז"א לתת לכל העם הזה כי הבא שלא בהדמות אל יחס השפע רק ע"י השתלשלות לא ירבה רק מעט מזער ואיך יהיה לכל העם הזה. ושמא תאמר נא ה' כי הן לו היתה התלונה כפשוטה על בשר לאכול. טוב דברך אך כל עיקר תלונתם לא על זה הוא רק על עסקי משפחות שאתיר להם העריות וא"כ מה היה לתקן בהיות בך כח לתת להם בשר לאכול. הלא הוא כי הנה יבכו עלי לאמר וכו' לומר הנה ממה שיבכו שערבו אל לבם לאמר בפה אינו רק מי יאכילנו בשר אך בשר ערוה בושו מלאומרו ע"כ אם הייתי יכול לתת להם בשר היה נתקן הכל כי מכל שכן שיבושו אחרי ראותם יכולת קונם שלא יזכירו מה שהוא זמה שהוא עון פלילי:

או יאמר הנה ידעתי ה' כי אין גודל אשמותם על שאלת בשר רק על מה שנמשך מהדבר שבאו לומר זכרנו את הדגה וכו' שהוא לומר כי טוב למו במצרים ע"כ אני אומר מאין לי בשר לתת וכו' מעתה יבכו עלי לאמר תנה לנו בשר טרם ימשכו לומר כי טוב להם במצרים כי בראותם שמיד ניתן למו לא תתפשט לשונם אז יותר וז"א לאמר וכו':

או יאמר כמאמר המשורר כי באומרם מי יאכילנו בשר כיונו היוכל אל לערוך שלחן במדבר כלומר מי יאכילנו האם גם האל יאכילנו חלילה ובזה יאמר משה למה לא מצאתי חן וכו' לשום וכו' שיהיה בי כח לתת כל שאלתם מיד הנה היינו מרויחים הרבה כי ביודעם שיש בידי יכולת למלא כל מיני תאותם בחסור להם דבר לא ישיתו בשמים פיהם רק יאמרו לי תנה לנו בשר כי ידעו כי יש לאל ידי משא"כ עתה כי אין כל תאותם בידי ויצטרכו לשאול כל דבר מאת קונם שאפשר ימשך לשום ספק בדבר וז"א למה לא זכיתי שתשום כל משא העם הזה עלי כי הלא מאין לי בשר ומה שהיינו מרויחים אם היה כח בידי לכל הוא כי אם כך היה כאשר יבכו עלי יהיה לאמר תנה לנו בשר ונאכלה ולא יהיה לאמר מי יאכילנו כמספקים במאכיל וז"א כי יבכו עלי ולא על ה' לאמר תנה לנו בשר ולא מי יאכילנו:

או קרוב לזה שאמר מאין בשר שאוכל לתת להם מיד ומה שאני מצטער אינו על יכולתי שירבה רק על גודל צרתם כי הלא לא יעצרו כח לשאול טרם יבכו רק יבכו עלי תחלה כדי לומר תנה בשר ונאכלה וע"י היות בי כח לכל לא היו צריכים לבכות רק לשאול כי יבטחו בכחי כי רב הוא לתת להם שאלותם. והנה עד כה ביאר ענין תלונתו השנית שהיא ולמה לא מצאתי חן וכו'. ואחר שסיים פירוש מאי דסליק מניה בא לבאר מאי דפתח ביה שהוא למה הרעת לעבדך ואמר לא אוכל אנכי לבדי לשאת וכו' כי אשמותם על רועיהם וטוב לי היות רבים עמי כי היכי דנמטייה לכל חד שיבא מכשורא ואם ככה תניחני רועה לבדי את עושה לי כי יתמעטו זכיותי ויותש כחי כנקבה וזהו את עושה לי לכן הרגני עתה כי בין כך ובין כך אני בסכנת הרוג כי ההרג מתהוה לי כי ירבו עלי אשמות העם ואחייב את ראשי וז"א הרוג לשון מקור ושהוא ג"כ מיותר ומה ארויח במוחי עתה מבמותי אחר זמן הלא הוא כי ואל אראה ברעתי כי אמות זכאי וכאשר תהרגני נא על אראה ברעתי כי לא אראה בעת הסילוק רק זכיותי ומתן שכר. אך בהתמודי לרעות יחידי והם מרבים אשמה והכל נחשב עלי כאשר אהיה הרוג אז אהיה רואה ברעתי היא אשמת העם הנחשבת עלי כאשר מראים לכל חוטא בסלוקו. וזהו אומרו ברעתי ולא נצטרך למ"ש ז"ל שכינה הכתוב אך הכונה באומרו ברעתם והוא פירש אל אומרו למה הרעות כמדובר:

טז

ויאמר ה' וכו'. אמר הנה על תלונתך הראשונים שאמרת למה הרעות לעבדך שהוא על היות רועה יחידי ואשמם בראש מנהיגם לכן אספה לי וכו' והוא להוי כי אין ראוי להנהיג רק אשר ידמה לך בהשראת רוח נבואיי והיה אפשר אשרה עלימו רוח נבואה מאתי בלתי נאצל ממך אך לבל תהיה קנאה ברבויי המנהוגים עשה זאת איפה ויהיה יתרונם על שאר ישראל נאצל מאתך מעין מ"ש ז"ל כי אין אדם מקנא בבנו ותלמידו כי גם לענין זה יהיו כתלמידך. ולחול הנבואה צריך חכמים גבורים ועשירי' ובעלי ענוה ושפלות וע"כ על החכמה אמר מזקני ישראל שהוא חכמיהם כנודע מכל זקנים האמורים בתורה. ועל גבורה ועושר וענוה אמר אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו הם השוטרים שמינה פרעה לרדת בם את ישראל בעבודת הלבנים שאין ממנים רק עשירים לקיים גזירתם שיהיו חשובים בעיני העם וגם גבורי' לרדות והכות לבלתי עושה מלאכה וגם ענו ושפל כי אין ענוה ושפלות גדולה כשוטרים ההם שהוכו על בלתי אמור להם לישראל שיעשו מלאכתם כמדובר במקומו וזה רמז באומרו אשר ידעת וכו' כי הוא ידעם בעצם. ולמען הכינם לכך ולקחת אותם אל אהל מועד שיועיל למו הכנת המקום וגם הכנת התבודדת עמך וזהו והתיצבו שם עמך ואז וירדתי היא השראת שכינה. ולא יהיה ענין שתחול הנבואה על המוכן תחול על הבלתי מוכנים כי הלא המדרגות לא ישתוו ולכן לא ישרה עלימו רוח נבואיי בחול עליך. והוא ענין מז"ל שהיה הוא ית' מדבר עם משה והוא לבדו היה שומע ולא אהרן שהיה אצלו וכן אמרו כנגד י"ח פעמים שנאמר וידבר ה' אל משה ואל אהרן נאמרו י"ח מיעוטין דלא שוה לו התחברותו אל משה לחול בו נבואה אגבו אך הוא למה שגדר נבואת משה לא יעצר כח זולתו להשיג עמו כי הוא באספקלריא המאירה. ע"כ למען ישכילו ולא יעלה על רוח השבעים איש כי יחד התנבאו עם משה כי אולי מדרגתם שוה עמו אם יתנבאו יחד. ע"כ אמר הוא ית"י וירדתי ודברתי עמך שם כי יראו מה שוירדתי בהשראת ענן ויכירו כי תחלה ודברתי עמך לבדך כי גם שיכירו במציאות דברי בך לא ישמעו כי לא אדבר בכללותך עמהם. אלא שאחרי כן ואצלתי מן הרוח אשר עליך לא שהבא אליך יתחלק קצת יחול עליך וקצת אליהם. כ"א אחר שנחה עליך. וגם לא ככל כח שבך כ"א קצת וזהו מן הרוח ולא שמאליו יאצל ממך אליהם כי אין מדרגתם באה לזולתך כ"א שאחר שמאציל מן הרוח אשר עליך אשים עליהם והוא כנודע כי אין איכות מה שנאצל שוה לאיכות הרוחניות שממנו נאצל כי הנאצל משתלשל ומתלבש בצד מה ממה שנאצל ממנו שנית שאינו חסר מהקודם כ"א הוא מדליק נר מנר ולא ממש כנר מנר שהארת הנדלקת שוה אל אור שממנה הודלק כ"א שאחר האצל ממך תעשה שימה שפלה מאשר בך וזהו ואצלתי מן הרוח אשר עליך כלומר מקצתו שאשלשל מגדר אשר עליך כדי לשים עליהם. באופן שלא יהיה השווי אליך רק בבחינה שונשאו אתך במשא העם. ועל כן לא נתייחד הדבור לו ולהם יחד כי אינם מגדר אחד כ"א הם לבדם כאומרו אחרי כן ויהי כנוח עליהם הרוח ויתנבאו. עוד אמר לו הוא ית' הנה לא נצלת בעצם מלשאת משא העם כ"א שהם ונשאו אתך לא שישוה מה שישאו כלם במשא העם למה שתשא אתה רק שלא תשא אתה לבדך. אך העיקר תשא אתה יותר מיחד כלם כי אתה העיקר מכל הבחינות וזהו ואתך. והנה כל זה הוא על הדבר ראשון שעליו אמרת למה הרעות לעבדך. ולמה שאמרת על השניה ולמה לא מצאתי חן וכו' שהוא על ענין העם אמר ואל העם תאמר וכו'.

ובמדרש אספה לי שבעים איש כנגד שבעת ימים טובים שנתן ה' לישראל שבעת ימי הפסח ושמנת ימי החג ור"ה ויה"כ ועצרת הרי י"ח ונ"ב שבתות הרי ע'. ד"א כגגד שבעים נפש שירדו למצרים. ד"א משל למלך שהיה לו בן ועשה לו פדגוג והיה מוליכו לאיסכולי והוא היה מביא ואוכל על ידיו ושותה על ידיו ומשגדל הנער התחיל הפדגוג צווח לאביו אמר לו אינו יכול לעמוד בטרחו' בנך בעצמו עשה אחר. אחר לו המלך הייתי מבקש לומר כן אלא שהיתה כמוזרה בעיני מפני שאתה גדלתו ועכשיו שנתת לי רשות לך עשה. כן הבן אלו ישראל שנא' בנים אתם לה' הפדגוג זה משה שנאמר כאשר ישא האומן את היונק והיה משה זקוק להאכילו שנאמר הנני ממטיר לכם וזקוק להשקותו שנאמר עלי באר ומזהירן על המצות ועל התורה ובאחרונה אמר לא אוכל אנכי לבדי ע"כ:

והנה על דבר המנין איך המה נ"ב שבתות הוא שס"ה ימות החמה שאם היותנו מונים ללבנה הנה חדש העיבור משלים ההפרש כנודע. אמנם מה שראו להעיר מה ענין הימים טובים אצל השבטים זקנים אלו ועוד כי לא נסתלק מרע"ה מהיות רועה ישראל גם הוא והיכן הוא יום אחר כנגד וגם הדרך השני שהוא כנגד שבעים נפש מה ענינו פה. ועוד בדרך הג' משל וכו' אין בו ייחס אל היותם שבעים כלל ואם הוא על אחד מהטעמים הקודמים אינו דבר אחר. ועוד אומרו ומזהירן במצות וכו' כי זה אינו מן הענין:

אמנם הנה כתבנו כי על שני דברים היה ענין מאמר משה א' על הנוגע אל עצמו שלא ישא לבדו אשמות העם. שני לספק צורכי ישראל כי לא היה מחוקו לתת להם בשר וכיוצא בו כאשר כת'. עוד כתבנו כי להיותם כדאיתא להתחבר למשה במשא העם היו צריכים יתדמו אליו בצד מה בהשרות עליהם רוח נביאיי ושכינה. ונבא אל הענין הנה דעת הא' הוא שמנין שבעים היה על ענין הנבואה והוא כי כאשר להכינם אל קבלת השפע הביאם אל אהל מועד ושהתיצבו שם עם משה ושתשרה שכינה ועל ידו יוכנו ויאצל ממנו אליהם כן ראה הוא ית' אליהם להכינם במנין שבעים שהוא כנגד שבעי' יום לשנה שנפתחים צנורות שפע וקדושה לעולם בהם שהם בע' צנורות המריקים שפע כי מהם תורק שפע להיות למו לעזר ולהועיל כי אותם המציאיות תמיד רושם הרקתם הווה בעולם בצד מה כי הקדוש' אין מציאותה נעדרת גם בזולת יום הרקתם בייחוד כנודע והנה כל זה לא הוצרך רק להם אך משה לא היה צריך שום הכנה שיהיה לו יום מנוחה להיות לו עזר כנגדו והדרך השני הוא כי היותם שבעים הוא על מה שמקבלים אשמות העם לכפר בעדם כאומרו ונשאו אתך וכו' ע"כ הוצרך היותם שבעים כנגד שבעים נפש שירדו מצרים והוא כי השבעים נפש היו כשבעים שרשים ועיקרים שמיחס נפשותם התפשטו פארות ובדים כל נפשות ששים רבוא כנודע על כן היו שבעים לישא כל א' המסתעף משורש א' מאותם שבעים וגם יעזר מאיכות כל שורש המתייחס אליו ועם כל זה לבדם לא יספיקו לולא משה שכולל את כולם כנודע אלא שלא רצה שישא לבדו במשא העם והדרך השלישי הוא על דבר פרנסתם בענין המשל והיא כי משה עיקר עניינו היה ללמדם תורה כאומרו והיה מוליכו לאיסכולי אלא שעל פי דרכו היו נזונים על ידו בזכותו ולמד מאומרו הנני ממטיר וכו' כי הל"ל הנני ממטיר לכם וכו' ויצא העם ולקטו וכו' אך אומרו לכם שמורה שכולל את אהרן בל' לנוכח וחוזר ואומר ויצא העם בלשון שלא לנכח אין ספק שאומר הוא ית' למשה הנני ממטיר לכם בלבד בזכותכם לחם וכו' שמפני כבוד אהרן כולנו עמו ועל פי דרכם ויצא העם ולקטו ויתפרנסו בזכותך. וכן עלי באר כי אחר סילוק מרים עלתה בזכותו ולמד מאומרו עלי באר ולא נאמר שיעלהו הוא ית' אך הוא כמאליו כאלו בסלוק מרים לא נסתלקה כי זכות משה מעכבתה מליפסק אלא שלא נזכר בשיר ההוא משה מפני שלקה ע"י כמז"ל אלא שבאחרונה שלא שאלו דברים דקי האיכות כמן ובאר המתייחסים למשה כ"א בשר כי עליה אמר מאין לי בשר כמפורש למעלה אז היה עליו לטורח. ואז הסכים הוא ית' למנות אנשים שעל ידם יושפעו בספוק צרכיהם. ועל הבחינה הזאת לא הוצרך לפרש למה היו ע' והוא כי יובן מאליו במה שנדע למה הוצרכו צדיקים לספק לישראל מזונם על ידם והוא כי הנה בח"ל ומה גם במדבר הוא מקום שליטת שבעים שרים וכל השפע יורק ויתחלק על ידם משא"כ בארץ ישראל שהוא על ידו ית'. והנה בהיותם במדבר אמר הוא ית'. לשום את ישראל תחת חצונים להתפרנס על ידם אינו כבודו ית'. ואם על ידי עצמו אינם כדאים. על כן עד כה היה מפרנסם על יד משה ולהיותו האיש משה גדול מאד השבעים שרים כאין נגדו. אך ע"י זולתו ינגדו השרים באומרם לפניו ית' הלא הנחלתנו שתהא ביאת השפע בח"ל על ידינו ולמה נגרע עתה ולא בלבד יקטרג השרש במדבר ההוא כ"א יחד כלם כי כל א' יחוש פן כמקרה זה גם הוא יקרנו באיזה זמן שיהיה. על כן צירף הוא ית' זכות זקנים רבים שעל ידי זכותם יורק לישראל מן השמים שלא ע"י שרים. וע"כ היו שבעים כנגד ע' שרים השולטים בח"ל שיכריע זכות כל א' מהם את אחד מהשבעים שרים שלא ינגדו לישראל באומרם כי שם ירצו כי גם ישראל יזונו על ידם כי המה בתחומם. אלא שהע' זקנים מצד הקדושה נכנסים במקומם לון את ישראל שם באמצעותם מאתו ית'. ומפני שעל הדרך הג' הזה הוקשה לו המבלי אין כח במשה שיתפרנסו על ידו הוצרכו שבעים איש על כן נשא המשל שהורה בו שני דברים. א' כי לא היה זה מיוחד למשה רק הלימוד ומה שהיה לרומם על ידו היה על פי דרכו שנתרעם ולכן אינו נוגע בכבודו מה שיעשה על ידי אחרים כי מתחלה היה ראוי ליעשות כן. ועדיין היה מקום לומר כי הלא אחר שהיה נעשה זכות זה על ידו והיו נזונים על ידו זה כמה שנים ומי שמקיים נפש א' מישראל כאלו מקיים עולם מלא ומה גם עתה כל ישראל ולמה הוסר ממנו. לז"א במשל ובנמשל כי באחרונה אמר שלא היה יכול והיא מה שכתבני כי מן ובאר שהיו בראשונה היו דברים דקים ורוחניים מתייחסים אליו מה שאין כן בשר שבאחרונה שאינו מחיקו כאומרו מאין לי בשר כמדובר אז אמר לא אוכל וכו' וזהו שעור לשון המאמר והיה זקוק להאכילו כאמר הנני ממטיר וכו' ולהשקותו שנאמר עלי באר וכו' ומזהירן על המצות כלומר שבתחלה שלא שאלו בשר שכלו גשמיות היה מאכילם מן רוחני ומי רוחניים כנודע מעין הבאר שהיה הולך אתם לכל מקום שהיו נוסעים ולא אמר לא אוכל כי הלא היה מזהיר על המצות מעשיות ששרשן רוחניים ומעשיהן גשמיים כמן ששורשו רוחני עליון ומתגשם ליאכל. וכן מזהירן על התורה שבע"פ שהוא ענין הבאר כמפורש אצלינו יפה בפרשת חוקת כי ע"כ אמרו רז"ל שאומרו ית' ודברתם אל הסלע היא שיאמרו לפני הבאר פרק א' או הלכה א' ויתן מימיו. על כן להיות שני דברים אלו רוחנים נאותים לינתן על ידי משה המזהירם מצות ותורה שהן דוגמתן שתק וזה היה זקוק וכו' ומזהירם וכו' אך באחרונה שויאלו בשר שהוא דבר שפל מבחינת משה אז אמר לא אוכל וכו':

יח

ואל העם תאמר התקדשו וכו'. ראוי לשים לב. (א) למה איחר הדבר עד יום מחר. (ב) אומרו באזני ה' שהוא מיותר כי אין דבר נעלם ממנו ית'. (ג) אומרו לאמר כהיי אינו לאמר לזולת. (ד) למה יצא הקצף כ"כ לחייבם מיתה שאם על תאות עריות מחשבה בלבד היתה ואין הקב"ה מצרפה למעשה. ואם על שאלת הבשר אין נראהכ"כ קשה שלא יספיק עונש אחר. שיסר ייסרם ולמות לא יתנם. (ה) למה חזר ואמר ותבכו לפניו לאמר למה וכו'. (ו) במאמר משה שש מאות אלף וכו' האם סיכל חלילה כי יד ה' לא תקצר וכן כל מה שהאריך לשון הצאן ובקר וכו'. אך הנה זה דרכו ית' ברוב רסדיו להניח פתח תשובה טרם מכה וז"א התקדשו למחר אולי בטרם בקר ישובו אליו ית' ואל אל יקראו יחד ויצילו ממות נפשם ואמר הנה למען תראו ההשגחה הנה ואכלתם בשר והן אמת כי בכיתם באזני ה' כלו' כי מה שבכיתם שהוא על העריות כאומרו בוכה למשפחותיו הלא לא אעניש על זה כי אין זה רק באזני ה' ולא באזני העם כי לא דברתם זה בפירוש ומחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה. רק במה שהיה לאמר בפירוש שהוא מי יאכילנו בשר שעל זה שהיה בו דבור על כן ונתן וכו' לא יום אחד וכו' וז"א לאמר שהוא בשביל האמירה. והיה הענין ב' דברים. א' שהייתם מהרהרים ביכלתו ית' כמאמר המשורר אמרו היוכל אל לערך שלחן במדבר וז"א מי יאכילנו כלומר היש מי יאכילנו בשר. ועוד שנית שאמרתם כי טוב לנו במצרים וכו' שהוא אומרם זכרנו את הדגה וכו' וזה עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא שתקוצו בזו המתו יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם והיה לכם לזרא. ושמא תאמרו האם על אמור מי יאכילנו או אומרם כי טוב לנו במצרים אין זו מאיסה כי היות היישוב טוב ממדבר אין רע כי לא אמרנו על א"י. ואפילו היה על הארץ אין זה גדר מאיסה. לז"א ותבכו לפניו לאמר למה וכו' לומר לפניו ית' שהכל גלוי לפניו כי יראה ללבב שמה שאמרתם זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים כונת האמירה היא לאמר למה זה יצאנו ממצרים שתוהים על היציאה אשר הוציאם ה' ממצרים וז"א פה למה זה וכו' ולא אמר כי טוב לנו במצרים כאמור למעלה.

או אפשר כיון באומרם כי בכיתם וכו' לומר כי הנה דרך המתאוה דבר ומבקש מאדוניו או אביו. כי ישאל תחלה ואם לא יותן לו אז יבכה בראותו כי תוחלתו נכזבה אך הבוכה טרם ישאל הוא כי מתחלה גמר בלבו כי אזלת יד מבוקשו כי אין לאל יד אדוניו לתתו לו על כן טרם יענה הוא בוכה. וזהו כי בכיתם לאמר וכו' כי מתחלה בכיתם ואח"כ לאמר וכו' הפך דרכו של עולם כי זה הוראת קוטן אמנה חלילה. ואין להשיב כי מגודל התאוה לא עצרתם כח ולא יכולתם להתאפק מלבכות טרם האמירה אך עודכם מאמינים יוכל אל לערך שלחן במדבר. שאם כן לא היה לכם להחליט ולומר כי טוב לנו במצרים וזהו כי טוב לנו וכו' והשאר כדלעיל. או יכוין באומרו לאמר כלומר אלו שאלתם בשר ותאמרו תנה לנו בשר ולא הוספתם דברים רעים אין רע אך כי בכיתם וכו' לאמר עם שאלת הבשר מי יאכילנו בשר כי טוב לנו במצרים:

או יאמר בשום לב אל אמירת המשורר באומרו אמרו היוכל אל לערך שלחן במדבר היתכן כי דור דעה לא האמינו ביכולת ה'. ועל פי דרכנו נבאר אומרו כי יבכו עלי לאמר תנה לנו בשר כי איך שינה משה מאמרם כי לא אמרו רק מי יאכילנו בשר. אך הנה באומרם מי יאכילנו סובל שני פירושים. או מי יתן לנו רועה שיאכילנו בשר כי זה משה האיש לא יוכל. או כלפי מעלה היוכל אל וכו'. והנה משה טרח לקיים הפירוש הראשון ואמר חבל לעבדך שלא שמת כל צרכם עלי כי מה שיבכו לא עליך ה' שהוא הפירוש השני כי אם עלי הוא לאמר תנה לנו בשר כי עלי אמרו מי יאכילני. אך הוא ית' גילה האמת שהיא הפירוש השני כמאמר המשורר אמרו היוכל אל נערך שלחן במדבר. וז"א ואל העם תאמר וכו' כי בכיתם באזני ה' לאמר מי יאכילנו לא בכיתם באזני משה כמדברים אליו אם יוכל תת בשר כי אם באזני ה' לאמר לו מי יאכילנו כמסתפקים ביכלתו חלילה. והענין כי אומרו בלבם הנה כי רם ה' ושפל יראה הוא העולם בערכו להשגיח ולהשפיע בו בדברי חומריים מאתו ובידו אך הכל לפי הענין ולפי המקום. והוא אשר ידענו מחכמי האמת מה בין א"י ליתר מקומות כי א"י מסתופף בצלו ית' כי היא נוכח ארץ העליונה ואין נגדה למעלה חצונים מצד הטומאה כאשר בחוץ לארץ. נוסף על המדבר השמה כי שם חלקת תוקף החיצונים מכל יתר חוץ לארץ. ונבא אל הענין. אמרו בלבם הנה בארץ ישראל שהמקום קדוש גם דברים עכורי הגשמות כבשר ודומה לו ישפיע על ידו ית' כי לא יעצרנו הגשם אשר לה כי קדושה היא כמדובר. אך במדבר שהמקום עכור מאד ומיוחד לתוקף. החיצונים גם שמן ובאר כי רוחניים הם כנודע הלחם לחם אבירים והמים מבארה של מרים שלהיותם רוחניים היו הולכים עמהם בכל מסעיהם. אך בשר גשמי במדבר אשר שם עכירות החיצונים לא יהיה לו ית' בעצמו מביא לתתו שם על ידו אם לא על יד השרים החיצונים כי שם ביתם. וזה אומרם היוכל אל כלומר הקדוש לערך שולחן במדבר שהוא בשר גשמי במדבר המוכן לחלאת עכירות החיצונים וזה המשך מאמר זכרנו את הדגה וכו' שהם דברים גשמיים בעצם כי אותם נאכל במצרים כי שם מקום טומאה ונאכלם מיד השר מה שאין כן במדבר מאתו ית' רק דברים רוחניים. ועל כן קצף היא ית' קצף באומרו הלא ידעו כל יוצאי מצרים כי לא יעצרנו הגשם להפליא לעשות הכי חפצו. וזהו אומרו ית' כי בכיתם באזני ה' וכו' ולא באזני משה לאמר לו מי יאכילנו כמדובר והראיה כי עלי כוונתם ולא על משה כי הלא סוף דבריכם היה כי טוב לנו במצרים הנה כי עלי שהוצאתי אתכם ממצרים כונתכם. והיא כי עין בעין ראו ומה גם על הים כי הוא ית' המוציא אותם ועל כן לא יום אחד וכו' עד חדש ימים. מה שאין כח לשר משרי מעלה להתמדת רבוי הזה ועל כן ראויה להם המיתה יאמר שיהיה לכם לזרא. וראוי לשים לב כי אם אומרו לזרא הוא לשון זכר האל"ף מיותרת ואם היא לשון נקבה היה ראוי תהיה ה"א ולא אל"ף. אך כיון הלא אמרתם היוכל אל הנה תראו שיוכל הוא ולא זר כאשר חשבתם כי על יד שר כי זר הוא היה ראוי לבא הבשר כפי המקום. והנה ע"פ ההשגחה תראו כי כח אל אמת הוא ויהפך לכם לזר להמיתכם וזה ראיה באומרו לזרא שבו אותיות אל זר לומר כי נהפך להם אל אמת לזר שלא ירחם עליהם. וגם היות חדש ימים מיום מחר שיתחילו לאכול עם היות הזה של התראה עולה כמספר אל וזהו עד חדש ימים. והיה לכם לזרא כי תראו יתהפך לכם האל לזר כמדובר:

כג

ויאמר משה אל ה'. וכו'. הנה אין ספק כי רועה נאמן כמוהו אין דבריו נגד ה' חלילה אך כחס על עם ה' ואמר שש מאות וכו' והוא כי הנה ראה בדבריו ית' שני דברים. (א) אומרו ואל העם תאמר וכו' ואכלתם וכו' עד אשר יצא וכו' שמשמעות הענין כי כל אוכליו יאשמו וימותו והנה נראה שכלם אוכלים כאומרו ואל העם תאמר התקדשו וכו' ואכלתם וכו' וא"כ נמצא שימותו כלם. (ב) באומרו ית' והיה לכם לזרא שהוא שיקוצו בבשר והנה ידוע כי הבחירה ביד של אדם ואולי לא יאמרו די. ועל שני הדברים האלה אמר. על האחד הנה שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו שהוא שנים עשר השבטים מלבד שבט לוי שאינו בקרבם כי הוא והם סביב למשכן מסובבים ממחנה ישראל וגם זולת הערב רב שחוץ לענני כבוד שאינו בקרבם והנה אתה אמרת בשר אתן להם שמירה אל כל העם שהם הת"ר אל"ף ואת כל האוכלים הוא עד אשר יצא מאפם ואם כן הכלה אתה עושה חלילה לשש מאות אלף רגלי מישראל. ושמא תאמר כי לא יאכלו רק הרשעים הלא ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים והנה האוכלים חדש שלם הם הצדיקים כמשז"ל כי הרשעים עודנו בין שניהם ימותו ובהדרגה יש י' ימים ויש כ' והטובים חדש ימים והנה זה כל האדם ולמה ימותו יחד כלם כצדיק כרשע. ועל השנית שאמרת שיהיה להם לזרא ויקוצו הלא בעלי בחירה המה והצאן ובקר ישחט להם ויספיק להם כי יאמרו כי היתה דים אם את כל דגי הים וכו' התם יאמרו שמצא להם. והשיב הוא ית' על הראשונה ואמר היד ה' תקצר לומר אל יעלה על רוחך כי כל האוכלים ימותו כי מה שאמרתי שאתן לכלם הוא לבל יראה שהיד ה' תקצר להספיק לכולם אך לא שימותו אנשים גם אשר לא התאוו כי האוכלים חדש יהיה הם הטובים מתוך המתאוים בלבד. ועל השנית אמר עתה תראה היקרך דברי כי ימצא להם ויקוצו בה ולהורות שאין דעת עליון מכרחת אמר לשון מקרה. ועל פי דרכו רמז באומרו דברי מה שכתוב אצלנו בדרוש הידיעה שיש הפרש בין מחשבה לדבור כי הבחירה אפשרית נגד המחשבה ולא נגד הדבור כענין מאמרם ז"ל ואלו צדיק ורשע לא קאמר. ובדרך הזה מצאנו ראינו אל אומרו ע"כ קרא למקום ההוא קברות התאוה וכו' וצורך פי' הדבר כי שם קברו וכו' והוא כי לא כאשר חשב משה שימותו גם מאשר לא התאוו כי על כן קרא למקום ההוא קברות התאוה להורות כי לא קברו רק את העם המתאוים בלבד:

כד

ויצא משה וכו'. בא להורות איך נבואת הזקנים באה בהשגחה ולא בטבע כי הלא לא הכינו עצמן ולא התבודדו וישיגו נבואה בהקיץ וז"א הנה ויצא משה מאתו יתב' ומיד וידבר אל העם כלומר ויצא וכו'. ויאסוף מיד שבעים איש טרם יתבודדו ויתקדשו יומים או שלשה ולהכינם מצד מה ויעמד אותם סביבות האהל והנה רצה הקב"ה להורות שני דברים. (א) כי ממשה נאצלה להם הנבואה ולא מאת ה' אליהם כי לולא השתלשלות משה לא השיגוה. (ב) כי לא היתה ממש מדרגת משה. על כן מה עשה וירד ה' בענן ועם היותם גם הם שם לא שרתה עליהם נבואה כאשר שרתה על משה כי אם וידבר אליו כלומר לבדו והם לא היו שומעין עד ואח"כ שויאצל מן הרוח אשר עליו ויתן על שבעים איש וכו' ואז ויהי כנוח עליהם הרוח ויתנבאו אך לא מאז דבר עם משה. שאינו כחושבים שבחול הנבואה על משה מאליה תלה עליהם שאם כן למה בהנבאו לא התנבאו גם המה עד אחרי כן. עוד שנית באומרו ויאצל והוא כי אין דבר נאצל שיהיה כגדר מה שנאצל ממנו שא"כ הכל היה אחד כנודע וז"א ויאצל מן הרוח שהיה אצילות מקצת הרוח אשר עליו ואז יושם מאתו ית' אליהם ויתנבאו לפי ערכם. והנה באומר ולא יספו י"א לא פסקו וי"א לא הוסיפו ואחשוב שהכל אמת כי לא פסקו מהתנבא אך מדאפקיה בלשון זה יהיה שלא הוסיפו להנבא בהקיץ כאשר התנבאו שם ואלו היתה במדרגת משה היה להם להתמיד אך היה אצילות גרוע מהדרגתו. ושוה למו חברת' לגדר ההוא לפעם ההיא בלבד:

כו

וישארו שני אנשים במחנה וכו'. הנה למדונו רז"ל כי ענותנותו של אלו הטיבה להם כי אמרו הנה כתובים ע"ב זקנים ו' מכל שבט והש"י לא צוה רק ע' והיה צריך להסיר שנים. אלו אמרו נכיר ערכנו ונפרש מעצמנו וישארו ובזכות זה התנבאו גם המה כי ענותנותם הכינותם לנוח עליהם הרוח מבלי בואם אל אהל מועד והתיצב שם עם משה. וזהו וישארו שנשארו בענותנותן עם היותם שני אנשים שהם חשובים ככל אנשי' שבמקרא ועי"כ עם היותם במחנה ולא באהל מועד עכ"ז ותנח עליהם הרוח הידוע הוא רוחו של משה שהאציל הוא ית' ממנו כי מצאה בם מנות לנוח בהכנת ענותנותם:

וראוי לדעת מה היה ענין הצער באמור למשה אלדד ומידד וכו' ומה ענה אותו יהושע אדוני משה כלאם ולמה יכלאם וה' נתן רוחו עליהם. ולמה יודיע פה שיהושע היה משרת משה מבחוריו. ושקרא אל משה אדוני. ומה כיוון משה באומרו המקנא אתה לי מה היא הקנאה הזאת. וגם אומרו כי יתן ה' את רוחו עליהם האם קשה היה עליו שיאצל מן הרוח אשר עליו והלא הוא משוש דרכו יהיה הוא צנור השפע ואצ"ל שלא יחסר לו כ"א אדרבה ירבה לו מאד. אך הן אמת כי בהיות איש כמשה בדור וההיקש שמואל בדורו ודומה למו כי המה כצנור רחב שכל שפע הדור על ידו נפרץ ויורק בהשתלשלותו כנודע כי זה ענין אין חזון נפרץ הנאמר בכתוב כי לא היה נפרץ עד שקם שמואל ובאמצעותו נתרבה ואפי' בדור רשב"י כל גלוי אור הסודות לא היה אלא בימיו שהיה כמבוע גם לכל משיגים שבדור ונסתם בסלוקו וע"כ לא היה מקום לשרות נבואה בימי משה אם לא באמצעיתו ובסיוע אהל מועד כמדובר למעלה וכן הי' בע' איש באהל מועד ובאצילות רוח משה. אך אלדד ומידד קנו בענותנתן שבלי היותם סביבות האהל סמוכים אצל משה בהאציל רוח משה לשבעים איש שרתה גם עליהם בהיותם במחנה. וז"א וישארו וכו' ובזכות השארם ותנח עליהם הרוח הנזכר בה"א הידיעה הוא רוח משה והאיך זכו לכך ולא היו באהל מועד ולא בצד משה הלא הוא כי המה בכתובים והיה להם דרך לצאת עם אחיהם ונשארו בענותנותן לכן גם שלא יצאו האהלה הוא אהל מועד לקבל הכנה מהמקום וממשה אשר שם על כן ויתנבאו עם היותם במחנה. והנה הנער אמר בלבו הנה אלה לא הוכנו לא על יד האהל ולא על יד משה וא"כ אין נבואתם נאצלת ממשה. ואם מאתו ית' שנתן את רוחו עליהם לא הוכנו לכך. וגם הוא יותר מהשבעים איש כי עם כל ההכנות לא השיגו רק מרות משה ע"כ גזר אומר הנער כי לא היתה נבואה אמיתית וז"א הנה מתנבאים והמה במחנה ולא באהל מועד וגם במקום שלא היית שם לומר שנאצל מרוחי עליהם. אז השיב יהושע ויאמר וכו'. לבא אל ענינו נזכיר מאמרם ז"ל כי היתה נבואתם משה מת יהושע מכניס את ישראל לארץ וכמאמר דורשי רשומות שהוא ר"ת של מתנבאים "משה "תנוח "נפשו "באור "אלהים "יהושע "מכניס וראוי לדעת מה זה היה להנבא אז הענין ההוא מזולתו. ואפשר היה על מאמר משה כי תאמר אלי שאהו בחיקך וכו' שהוא כמו שפירשנו שאמר אם שתרצה ממני הוא שאנהיגם ואשדלם בדברים טובים להשקיטם ולמונעם מהתלונן כאשר ישא האומן הזכר את היונק הנה זה לא יצדק רק על האדמה שלא יחסר כל בה אך לא במדבר הזה. ע"כ רצה ית' לגלות אזנו כי מה שחפץ הוא ממנו הוא עתה כי ישאם כאומן כי על האדמה אשר נשבע כבר יש זולתו כי משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ. ולא רצה היא ית' יתנבא זה משה ולא השבעים איש אשר לפניו באהל מועד מפני כבוד משה רק ע"י הנשארים במהנה שלא בפניו ובזה מצאנו טעם אל הודיעו ית' זה קודם ענין מי מריבה וטעם זה צודק בעצמו ומה גם לאומרים מז"ל כי לא היה רצונו ית' ישים זקנים עם משה רק הוא לבדו וכמ"ש ז"ל שאמר משה לישראל יכולני לרעות אלף כיוצא בכל אלא שהקב"ה נותן אשמתכם על דיוניכם וע"כ רצה הקב"ה לבשרו זה פה ולא רצה מפני כבודו יתנבאו זה העומדים לפניו רק הנשארים במחנה וע"כ היה בוש על מה שעשה ויאסף אל המחנה הוא וזקני ישראל כי יותר היה חפץ הוא ית' יהי' משה לבדו כאמור. והנה הנער הכל הגיד כאומרו ויגד למשה שהוא הגדה בשלמות והנה ליהושע היתה בשורה ולכן לבל יראה כשמח בדבר בבשורת גדולתו ושיפקוד משה אשר גדלו מבחוריו. על כן על בחינה זו שהיא למה שהיה משרת משה מבחוריו ענה ויאמר אדוני משה כלומר אדוני אתה תמיד ולא יפקד מושביך. ועל מציאות התנבאם ביראה שאינה מרוחך כמדו' אם כן לא אמיתית היתה לכן כלאם. ע"כ על הא' השיב ואמר המקנא אתה לי על נוטלך שררתי אינו נוגע אליך כי בעל הדבר אתה. ועל השנית שאמרת כלאם כלומר כי לא מרוחי היא והיא בלתי אמיתית לא כן הוא כי אם אמיתית. ולא יקשה עליך הדבר כי מי יתן כל עם ה' ענותנים כאלו שיהיו נביאים אף כי לא יהיה נאצל מרוחי שהם כתלמידי לא אקנא גם שיתן מרוחו וכ"ש כמו שכתבנו כי מרוחו היתה נבואתם:

לב

ויקם העם וכו'. הלא כמו זר נחשב כי הלא לו חכמו ישכילו כי אשר לא טוב עשו בשאלם בשר ומה גם בראותם כי בא להם תאותם וגם תבא פקודתם האמורה עליהם כי יאכלו וימותו ולכן מהראוי היה לא יגעו בו יד באמרם חטאנו כי שאלנו בשר. ואדרבה כל היום ההוא וכל הלילה וכל יום המחרת פשטו ללקוט והממעיט אסף עשרה חמרים וישטחו וכו'. ומה עלה על רוחם שאדרבה יורה על קוטן האמנתם. אמנם הם חשבו למשפט כי לא ה' פעל כל זאת ויחר אפו מאד על שאלת הבשר. אך העיקר היה כי ידע את אשר בלבבם הלא היא תאות עשויות ושעל זו היה הרוגז רב מאד אלא שלא הזכירו הוא ית' על שהם לא גלו אותה אך עיקר חמתו עליה איתה. לכן ייעצות כליותם לאמר במה יודע שאלת הבשר היה העיקר אם לא בהפעיל עצמנו ללקוט ולאסוף משא"כ אם נאסוף ידינו מלאסוף כי הלא יאמרו מה לכם שלא תאספו בשר אך אין זה כי אם לא זאת המנוחה והתאוה אשר דאבה נפשכם כי אם עריות. לכן הכניסו עצמם בכל עוז להורות כי זו היתה עיקר תאותם ועל כן שמחים עליה כעל כל הון.

לד

ויקרא וכו' . כתבנו למעלה כי הודעת התורה בקריאת העם והודעת הטעם שקראהו כך להורות כי לא כאשר עלה בדעת משה על הבשר כי על כל אוכליו יאשמו על כן למקום ההוא קרא קברות התאוה כי לא קברו שם רק את העם המתאוים. ולא דבק כל מאוס בזולתם מאוכלי הבשר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.