תורה תמימה/במדבר/יא
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ב[עריכה]
ויתפלל משה אל ה'. תניא, אמר ר׳ אלעזר, משה הטיח דברים כלפי מעלה, שנאמר ויתפלל משה אל ה׳, אל תקרא אל ה׳ אלא על ה', שכן דבי ר' אליעזר בן יעקב קורין לאלפי"ן עייני"ן ולעייני"ן אלפי"ן [א]. (ברכות ל"ב א׳).
ד[עריכה]
והאספסוף וגו'. תניא, אמר רב יהודה, זה אחד מעשרה נסיונות שניסו אבותינו במדבר להקב"ה [ב]. (ערכין ט"ו ב׳).
ה[עריכה]
זכרנו את הדגה. פליגי בה רב ושמואל, חד אמר דגים ממש וחד אמר עריות, מאן דאמר דגים – דכתיב אשר נאכל, ומאן דאמר עריות – דכתיב חנם [ג]. (יומא ע"ה א׳).
את הקשואים. תנא דבי רבי ישמעאל. למה נקרא שמן קשואים – שהם קשים לגוף כחרבות [ד]. (ברכות נ"ז א׳).
את הקשואים וגו׳. פליגי בה ר׳ אמי ור׳ אסי, חד אמר טעם כל המינים טעמו במן, טעם חמשת המינים הללו לא טעמו בו, וחד אמר טעם כל המינים טעמו טעמן וממשן וחמשת המינים הללו טעמו טעמן ולא ממשן [ה]. (יומא ע"ה א׳).
ו[עריכה]
נפשנו יבשה אין כל. מהו אין כל, אמרו עתיד מן זה שתיפח במעיהם, כלום יש ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא [ו]. (יומא ע"ה ב׳).
ח[עריכה]
כטעם לשד השמן. מהו לשד, א"ר אבהו, מה שד זה תינוק טועם בה כמה טעמים, מה שהאם אוכלת, אף המן כל זמן שישראל אוכלים אותו מוצאים בו כמה טעמים, איכא דאמרי, לשד ממש, מה שד זה מתהפך לכמה גוונין אף המן מתהפך לכמה טעמים [ז]. (שם שם א׳).
י[עריכה]
בכה למשפחותיו. על עסקי משפחותיו [ח]. (שבת ק"ל א׳).
יב[עריכה]
כאשר ישא האומן. תניא, א"ר שמלאי, אזהרה לדיין שיסבול את הצבור, ועד כמה, א"ר חנן ואיתימא ר׳ שבתאי, כאשר ישא האומן את היונק [ט]. (סנהדרין ח' א׳).
טז[עריכה]
אספה לי שבעים איש. תניא, סנהדרי גדולה היתה של שבעים ואחד איש, דכתיב אספה לי שבעים איש מזקני ישראל ומשה על גביהן, ומניין דמשה היה על גביהן, דאמר קרא (פ׳ י"ז) והתיצבו שם עמך – עמך ואת בהדייהו [י]. (שם ב׳ א׳, ט"ז ב׳).
אספה לי שבעים איש. תניא, מאי דכתיב (קהלת י״ב:י״א) דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות, אין אסופות אלא סנהדרין, כמה דתימר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל [י"א]. (ירושלמי סנהדרין פ"י ה"א).
מזקני ישראל. א"ר חמא בר חנינא, מימיהם של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם, היו במדבר – ישיבה עמהם, שנא' אספה לי שבעים איש מזקני ישראל [י"ב]. (יומא כ"ח ב׳).
מזקני ישראל. תניא, אין זקן אלא חכם, שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל [י"ג]. (קדושין ל"ב ב׳).
מזקני ישראל. מכאן אתה למד שחלק הקב"ה כבוד לזקנים [י"ד] [ספרי]
והתיצבו שם עמך. מהו עמך – בדומין לך, מה אתה אינך לא גר ולא נתין ולא ממזר, אף הם לא גרים ולא נתינים ולא ממזרים [ט"ו]. (ירושלמי הוריות פ"א ה"ד).
כ[עריכה]
עד חדש ימים. ולהלן הוא אומר (פ' ל"ג) הבשר עודנו בין שניהם, הא כיצד, בינונים לאלתר מתו, רשעים מצטערין והולכין עד חודש ימים [ט"ז]. (יומא ע"ה ב׳).
עד חדש ימים. תניא, מניין שאין מחשבין שעות לחדשים, שנאמר עד חודש ימים, ימים אתה מחשב לחדשים ואי אתה מחשב שעות לחדשים [י"ז]. (מגילה ה' א׳).
עד חדש ימים. מכאן שאין נדוי פחות משלשים יום [י"ח]. (ירושלמי מו"ק פ"ג ה"א).
כא[עריכה]
שש מאות אלף רגלי. אמר להם משה לישראל, בשבילי נצלתם כולכם מגזירת פרעה [י"ט]. (סוטה י"ב ב׳).
כב[עריכה]
דגי הים יאסף להם. מכאן דדגים לאו בני שחיטה הם, אלא באסיפה בעלמא סגי [כ]. (חולין כ"ז ב׳).
כו[עריכה]
ויתנבאו במחנה. מאי נתנבאו, אמרו, משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ, אבא חנן אומר משום ר׳ אלעזר, על עסקי שליו הם מתנבאים, עלי שליו, עלי שליו [כ"א], ורב נחמן אמר, על עסקי גוג ומגוג הם מתנבאים [כ"ב]. (סנהדרין י"ז א׳).
כז[עריכה]
מתנבאים. תניא, בשעה שאמר הקב"ה למשה אספה לי שבעים איש אמרו אלדד ומידד אין אנו ראויים לאותה גדולה, אמר הקב"ה, הואיל ומיעטתם עצמכם הרי אני מוסיף גדולה על גדולתכם, ומה גדולה הוסיף להם, שהנביאים כולם נתנבאו ופסקו, והם נתנבאו ולא פסקו, מנלן, הכא כתיב ויתנבאו ולא יספו והתם כתיב מתנבאים, עדיין מתנבאים והולכים [כ"ג]. (שם שם).
כח[עריכה]
אדני משה כלאם. א"ר לוי, כל דמותיב מלה קמיה דרביה אזיל לשאול בלא ולד, שנאמר ויען יהושע ויאמר אדוני משה כלאם, וכתיב (ד"ה א׳ ז') נון בנו יהושע בנו [כ"ד]. (עירובין ס"ג ב׳).
אדני משה. כלאם. מאי טעמא, דלאו אורח ארעא, דהו"ל כתלמיד שהורה הלכה בפני רבו [כ"ה]. (סנהדרין י"ז א').
כלאם. מאי כלאם. אמר ליה, הטל עליהם צרכי צבור והם כלים מאליהם [כ"ו]. (שם שם).
לב[עריכה]
את השלו. כתיב שליו וקרינן סליו, אמר ר' חנינא, צדיקים אוכלים אותו בשלוה, רשעים אוכלים אותו ודומה להם כסילוין [כ"ז]. (יומא ע"ה ב׳).
וישטחו להם שטוח. אמר ריש לקיש, אל תקרא וישטחו אלא וישחטו, מלמד שנתחייבו שונאיהם של ישראל שחיטה, ומה ת"ל שטוח, מלמד שירד להם משטיחין משטיחין [כ"ח]. (שם שם).
לג[עריכה]
הבשר עודנו בין שניהם. אמר רב חסדא, אכל בשר אסור לאכול גבינה, אמר ליה רב אחא בר יוסף לרב חסדא, בשר שבין השינים מהו, קרי עלי׳ הבשר עודנו בין שניהם [כ"ט]. (חולין ק"ה א').
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |
- ↑ נראה דר"ל דבי ראב"י דורשין אלפי"ן כמו דכתיב עייני"ן ולהיפך, והטעם הוא משום דאותיות שהן ממוצא אחד מתחלפות, ואל"ף ועיי"ן הם ממוצא אחד, ובכלל הדרשה עיין במהרש"א שכתב לא ידענו מה הטחת דברים איכא כאן והלא לשון זה נמצא בכמה נביאים וכו', ועיי"ש שהגיה בגמרא שהמכוון לפסוק אחר, וכל דבריו דחוקים לדעתי, כפי שיתבאר למעיין. אבל אני תמה עליו מאוד על שתמה לחנם, כי הלא הפרשה שבכאן מלאה הטחת דברים קשה ממשה להקב"ה כמבואר בסמוך מפסוק י"ט והלאה, ויאמר משה למה הרעות לעבדך וגו', האנכי הריתי את העם הזה וגו' מאין לי בשר וגו' לא אוכל אנכי לבדי וגו', ואם ככה את עושה לי וגו', שכל דברים אלה לגבי משה נחשבים לטרוניא ותרעומות ודברים קשים, ומה שהביא הגמרא הפסוק ויתפלל משה, פשוט הוא מפני שתחילת הענין הוא וכעין הקדמה ומבוא להפרשה ומכוין להמשך כל הפרשה, ומסמיך הדרשה על הלשון אל ה' כאלו היה כתוב על ה', כלומר שבא בטרוניא ובתרעומות ורוגז על הקב"ה.
- ↑ פרטי העשר נסיונות נבאר אי"ה לקמן בפ' שלח בפסוק וינסו אותי זה עשר פעמים, ועיין מש"כ שם.
- ↑ הכונה שנאסרו להם קרובות, ודגה הוא מלשון וידגו לרוב, ויתבאר ע"פ מ"ש בספרי וכי חנם היו נותנים להם דגים אם תבן לא ניתן להם אלא מאי חנם – חנם מן המצות, וי"ל דמ"ד דדגים פירושו עריות לא ניחא ליה בתירוץ זה משום דלא שייך כלל לענינא הא דחנם מן המצות, וגם לא ניחא ליה בתירוץ הגמרא למ"ד זה בפי' חנם דהוו מייתי דגים ממקום הפקר שהקב"ה מזמין להם דגים קטנים בתוך המים, מפני הטעם שנבאר בסמוך אות ה', ולכן מפרש דדגים פירושו עריות, ויהיה לפי"ז באור המלה חנם משום דעריות של קרובים ישיגו בחנם לא כמו רחוקות.
- ↑ במס' ע"ז י"א א' הלשון שקשים לכל גופו של אדם, ועיי"ש עוד.
- ↑ מ"ד טעם חמשת המינין הללו לא טעמו בו הוא מפני שהם קשים לעוברות ולמניקות, כדאמרינן בספרי משל לאומר לאשה אל תאכלי בצל מפני התינוק, ועיין בסמוך, ומ"ד חמשת המינים הללו טעמו טעמן ולא ממשן הוא מפני שלא התרעמו רק על חמשת המינין, ע"כ משום שהיה המן חסר ממשן שהוא קשה לעוברות ולמניקות כמש"כ, אבל טעמן לא היה חסר, שכל הטעמים היו במן, דטעמן אינו קשה. והנה לפי המבואר בזה מפורש דהא דלא טעמו טעם הוא רק מחמשת המינין שבפסוק זה, מפני שקשים לעוברות ולמניקות, אבל טעם דגים בודאי טעמו, אבל קשה לפי המבואר כאן באגדה שהדגים שאכלו במצרים היו דגים קטנים שהזמין להם הקב"ה בתוך המים [ע"ל אות ג'], ואיתא בכתובות ס' ב' שדגים קטנים קשים למניקות, וא"כ הו"ל לחשוב שגם טעם דגים לא טעמו במן מאותו הטעם שלא טעמו חמשת המינים מפני שקשים לעוברות ולמניקות, והנה ברש"י פסוק זה במקום חוץ מאלו חמשת המינים כתוב רק חוץ מאלו, ולפי"ז קאי גם על דגים, אבל הן בגמרא ובספרי מפורש חמשת המינים, וצ"ע.
- ↑ לא נתבאר לי על מה סמכו חז"ל לדרוש כן, וי"ל דקשה הלשון שאמרו אין כל, ולמה אין כל, והלא אכלו את המן, ולכן דרשו כל מלשון עכול שהוא התבשלות המאכל במעיים [בחסור הע' כאשר כן נמצא בהרבה תיבות], וכמבואר באגדה כאן שהיה המן כבלע באברים ולא היו צריכים לנקבים, והתאוננו שמכיון שאין מוציאים מה שמכניסים הלא עתיד המן לתפח כריסם, כי כלום יש ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא.
- ↑ רומז להמבואר בסוגיא כאן, כתיב לחם וכתיב שמן וכתיב דבש, כאן ובפ' בשלח, א"ר יוסי בר חנינא, לנערים לחם, לזקנים שמן, לתינוקת דבש. ובמ"ר פ' בשלח הגירסא לנערים לחם ולזקנים דבש ולתינוקת שמן, ונראה ראיה לגירסת הגמרא מספרי כאן, דבר אחד משמש לג' לשונות, הלחם והשמן והדבש, וכנראה דריש המלה לשד בנוטריקו"ן לחם, שמן, דבש, וכאן בהדרשה שלפנינו מסמיך ענין שנויי הטעמים על מלת לשד, הרי דהסדר – לחם, שמן, דבש, וגם מצינו בכ"מ שהדבש הוא מאכל תינוקת [ע' נדה מ"ה א']. ומה שיש עוד דרשות ובאורים בפסוקים (ז', ח', ט') באו לפנינו בפ' בשלח.
- ↑ שנאסרו להם עריות וכמש"כ לעיל בפסוק ה', ועיין בירושלמי תענית פ"ד ה"ה מענין זה.
- ↑ לא נתבאר ערך הדמיון בזה. ונראה שבא ללמד שאף אם יקרה שאחד מטריד ומצער את הדיין ומדבר קשות וגם מעיז פניו בו וכדומה מן הענינים המטרידים ומצערים את הגוף ואת הנפש, אל יאמר הדיין מה לי ולצרת המשרה הזאת, אניחנה ואפטר ממנה, או שישא בלבו טינא וכעס על בני אדם אלו, אלא ישא ויסבול משאם וטרחתם באהבה, והדמיון בזה מאומן ויונק הוא כמו שהאם האומנת את היונק שלה, הנה אע"פ שהתינוק מטריד וגם מצער לה כדרך התינוקות, בכ"ז הלא לא תשליכהו ולא תרחיקהו מעליה, אלא אדרבה תשעשעהו ותניקהו ותחזור ותחבקנו באהבה וחיבה, ובערך כזה יתנהג הדין עם הצבור גם בפגעו בו, כמבואר. – ועיין בפירש"י בפסוק ט"ו וז"ל, ואם ככה את עושה לי – תשש כחו של משה כנקבה, עכ"ל. וכונתו ליישב הלשון את בל"נ ולא אתה, וכמה תמהו המפרשים שהרי תשישת הכח מוסבת על משה והלשון את מוסבת כלפי מעלה, וא"כ איך מיושב הלשון הזה, ולבד זה תמוה הדבר, כי כשרוצה לצייר תשישת כח במדה נפרזה האם לא מצא לתאר בבריה יותר חלושה מאשה. ולכן נראה דהכונה תשש כחו של משה כנקבה המחלשת את הגבר בהזדוגות, ובזה ניחא הכל, כי באמת מוסב התואר כנקבה כלפי מעלה, והחלישות ההיא באמת גדולה היא באפיסת הכחות.
- ↑ ור' יהודה ס"ל דהיו רק שבעים. ומה דכתיב עמך ס"ל דפירושו – בדומין לך, שיהיו מיוחסים ובלא מום, ורבנן ילפי דין זה מפסוק ונשאו אתך שבפ' יתרו, כמבואר לפנינו שם. – ועיין בסוכה נ"א ב', תניא. ר' יהודה אומר, היכלות של אלכסנדריא היו בה ע"א קתדראות של זהב כנגד ע"א של סנהדרי גדולה, וכתבו התוס' תימא דר' יהודה אדר' יהודה, דבפ"ק דסנהדרין ס"ל דסנהדרי גדולה היו רק של שבעים איש, וא"כ היה צריך לעשות רק שבעים קתדראות, ומתוך כך צריך לפרש שאותה הקתדרא היתירה על שבעים היתה למופלא שבסנהדרין ולא היה מן החשבון, עכ"ל. והנה אי משום הא לא אריא, יען כי כנראה יש ט"ס בגמרא, והנוסחא האמיתית צ"ל כמו שהיא בירושלמי סוכה פ"ה ה"א, אמר ר' יודא, שבעים קתדראות של זהב כנגד שבעים זקנים, ולפי"ז הענין מיושב בפשיטות דר"י כאן הוא כדעתיה בסנהדרין. – אלא מש"כ תוס' דהמופלא שבסנהדרין לא היה בחשבון הע"א סנהדרין לכאורה הוא דבר חידוש, יען כי מכבר הדבר מקובל שמספר הסנהדרין היה ע"א. אך באמת מצאתי מתבאר כדבריהם בהוריות ד' ב' לענין חיוב פר העלם דבר בהוראת שגגה מב"ד איתא במשנה שם הורו ב"ד ולא היה מופלא של ב"ד שם הרי זה פטורים, ואין לומר דאותו המופלא היה ממספר הע"א, והיינו שהע"א סנהדרין בחרו מתוכם אחד מופלא להיות להם לראש, זה אינו, דלפי"ז למה דוקא אם לא היה המופלא, והלא אפילו אם היה חסר רק הקטן שבסנהדרין אין הוראתם הוראה לענין זה כמבואר בהוריות ג' ב' אי איכא כולם הוי הוראה ואי לא לא, אלא ודאי היה המופלא נוסף על מספר הסנהדרין, וכ"כ הרמב"ם בפי"ב ה"ב משגגות וז"ל, במה ד"א שב"ד חייבין כשהיו המורים ב"ד הגדול של ע"א ויהיה עמהם ראש ישיבה בהוראה, עכ"ל. והרבותא בזה דנקט מופלא אע"פ דכפי שכתבנו גם קטן שבסנהדרין מעכב, י"ל דאשמעינן דהו"א כיון דעיקר מספר הסנהדרין ע"א יש שהם המספר הקצוב, כמבואר לפנינו בפסוק זה, שוב לא מעכב חסרון המופלא, קמ"ל. ועיין מש"כ בפ' שלח (ט"ו כ"ד). וע"פ המבואר יתבאר לשון המשנה בזבחים י"א ב', אמר שמעון בן עזאי, מקובלני מפי שנים ושבעים זקן, והיינו ע"א סנהדרין עם אחד מופלא, כמש"כ, וכן מצאתי בתפא"י סנהדרין פ"א מ"ו. וכן יש לכוין ע"פ זה מעשה דתלמי המלך שכנס ע"ב זקנים להעתיק לו התורה (מגילה ט' א'), ופשוט שכנס כמספר ע"א סנהדרין עם האחד המופלא הנוסף עליהם, כדי שיהיה בטוח באמתת ההעתקה.
- ↑ נראה הכונה מפני שכל דבר היוצא מפי א' אינו ברור כ"כ, כי יכול להיות ששגג וטעה, משא"כ דבר היוצא מאסיפת חכמים הוא חזק ואיתן וכמו נטוע במסמרים, משום דכיון שרבים חקרו ושקלו וטרו בזה בודאי חקרו ודרשו ועמדו על טעמו של דבר ובירורו להוציא אמת לאמיתו. ועל יסוד סברא זו בארנו במק"א המאמר הידוע אלו ואלו דברי אלהים חיים, אשר רבים טרחו בהבנתו, כי איך יתכן שזה שאומר מותר וגם זה שאומר אסור שניהם דברי אל"ח, והלא האמת רק אחד הוא, ובארנו הכונה משום דע"פ דעות שונות ומתנגדות זל"ז באות סברות שונות ומתוך כך מתברר אמתת הדין, וא"כ מכיון שע"פ דעות סותרות מתברר הענין, ממילא הוו דברי אלה ואלה דברי אל"ח, כלומר דבזה רצון ה' שיחלקו בדעותיהם כדי לברר הדבר. ועוד בארנו מענין זה האגדה דחגיגה ג' ב' על פסוק זה דקהלת ועוד אגדות שונות, וכאן די בזה.
- ↑ סמך על הדרשה שבסמוך אין זקן אלא חכם יעו"ש, ובכלל ענין הישיבה ולמוד התורה הנהוג אז בישראל בארנו בפ' חיי בפסוק ואברהם זקן עיי"ש וצרף לכאן.
- ↑ באור הענין, כי סתם זקן כל אחד לפי ערכו אסף חכמה ודעת ע"פ נסיונותיו ומקרי ימיו הרבים, וכמ"ש באיוב ל"ב אמרתי ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה, וכן אמר שם (י"ב) בישישים חכמה, אבל בלא"ה אין מעלה לזקנה על הבחרות, ולכן כשאמר הקב"ה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל בודאי כונתו לחכמים ובעלי דעה. אכן יש שמשפיע הקב"ה מרוחו רוח חכמה ותבונה גם על צעיר לימים ונקרא גם הוא זקן על שם קנין החכמה הבאה לו ונועדה בטבע רק לזקן, כמש"כ. וזו היא כונת אונקלוס שתרגם על בן זקונים – בר חכים, וזהו טעם הרבה דרשות חז"ל בענין זה ביומא כ"ח ב' אברהם זקן ויושב בישיבה היה שנאמר ואברהם זקן אין זקן אלא מי שקנה חכמה, וכן דרשו גם ביצחק וביעקב דכתיב גם בהו התואר זקן, והיינו משום דעיקר המעלה והסגולה בזקנה היא החכמה, ואל"ה אין להכתוב ליחס בתואר זה, וע"ע מש"כ בפ' קדושים בפ' מפני שיבה תקום.
- ↑ ואפילו לדרשות הקודמות דזקנים שבכאן ענינם חכמים ג"כ ניחא, דמה שחלק הקב"ה כבוד לזקנים הוא מחמת חכמתם, כמש"כ באות הקודם, אכן גם לפי פשוטו ניחא, כמו דקיי"ל במסבה הלך אחר זקנה. (ב"ב ק"כ א')
- ↑ ועיין בבלי סנהדרין ל"ו ב' דמביא שם פסוק זה לראיה דסנהדרין צריכין להיות מיוחסים בלא פגם משפחה, ודחו דאין ראיה מכאן, די"ל שאני כאן מפני כבוד השכינה, וילפו זה מפסוק דפ' יתרו ונשאו אתך, יעו"ש לפנינו, אבל אין ה"נ, דכאן ממעט ופוסל כל הני דחשיבי כאן מפני כבוד המקום, ויש ללמוד מזה לכמה דברים שיש בהם משום כבוד המקום שאין להשתמש בכאלה.
- ↑ כנראה מפרש דמה דכתיב והיה לכם לזרא קאי על משך כל החודש ולא בסופו לבד.
- ↑ ר"ל לחשב חודש כ"ט יום וי"ב שעות ותשצ"ג חלקים, שכן היקף מהלך הלבנה, כנודע, אלא מחשבין ימים שלמים, כפי שיתבאר, וע"ל בפ' מסעי עוד דרשה בזה הענין, ונ"מ בזה לדינא פירש"י כגון האומר לאשתו הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן עד חודש זה והיה חודש חסר ובא משחשיכה ליום כ"ט אין אומרים עדיין הוא בתוך החודש שעדיין לא כלתה חדשה של לבנה אלא מחשבין לחודש שלם, והרי זה לא בא בזמנו ומגורשת, גם נ"מ בנודר שיהיה אסור חודש דבר פלוני אינו אסור רק מבערב ולא מזמן המולד. ואני תמה על מה הוכרח לפרש בציורים כאלה ולא בפשיטות שנ"מ למנות ר"ח משעת המולד ויהיה החציו השניה של אותו היום נחשב ליום שלם ולמחרתו יום שני, וכן להלאה, וזה נ"מ גדולה ופשוטה בחשבון כל המועדים וכלל חשבון השנה וענינים הרבה מאוד הנוגעים במצות עשה ול"ת ואיסורי כרת וכו', כמו פסח ויוהכ"פ וכדומה, וצע"ג.
- ↑ עיין ברא"ש פ"ג דמו"ק סי' ז' שהביא ירושלמי זה ופירשו דאין בהכרח שיהיה המנודה מנודה שלשים יום, משום דאם נתחרט על מעשיו מתירין לו נדויו מיד, ואם לא פייס גם לאחר ל' יום עומד בנדויו לעולם, אלא הכונה שלכתחילה מנדין אותו על ל' יום דהוי כעין זמן ב"ד ששיעורו ל' יום, ועיי"ש עוד ולפנינו בפרשה הסמוכה פ' י"ד בדרשה תכלם שבעת ימים.
- ↑ רומז להאגדה שראו אצטגניני פרעה שמושיען של ישראל במים הוא לוקה וגזרו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, וכיון דשדיוהו למשה אמרו תו לא חזינא כהאי סימנא, ובטלי גזירותייהו, והם לא ידעו שמה שראו שבמים הוא לוקה קאי על הלקוי שנענש במי מריבה, וזהו שאמר בשבילי נצלתם כולכם, שבטלה גזירת פרעה, ודריש רגלי כמו בשבילי, כמו ויברך ה' אותך לרגלי (פ' ויצא). וכתב המהרש"א שדרשו כן מפני שהלמ"ד של רגלי נקוד בחיר"ק, ולפי פשוטו היה צריך להיות מנוקד בציר"י, עכ"ל, וצ"ע. שהרי כמה פעמים נמצא בתנ"ך מלה זו במובן זה ובנקוד חיר"ק, עיין בפ' בא (י"ב ל"ז) שש מאות אלף רגלי, ובשופטים (כ') ארבע מאות אלף איש רגלי, ועוד. – ולכן נראה דדריש ע"ד רמז ואסמכתא מלשון העם אשר אנכי בקרבו, וכאומר – העם שזכותי בקרבו, וכסמך ראיה לפי' זה, שכן בע"י מביא כל הפסוק הזה, שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו, ואין להאריך בזה, כי כל דרשה זו באה ע"ד הדרש ואסמכתא.
- ↑ ואע"פ דבסמוך גבי שליו (פסוק ל"ב) כתיב ג"כ לשון אסיפה ויאספו את השליו, ושלו בודאי טעון שחיטה כי מין עופות הוא, אך התם אינו כתיב אסיפה במקום שחיטה דאחרינא, אבל הכא כתיב אסיפה אצל שחיטת בהמה, כדכתיב הצאן ובקר ישחט אם את כל דגי הים יאסף, ומדשני בדבוריה וכתב אסיפה ש"מ דוקא הוא, וכן הדין בחגבים שא"צ שחיטה, ומבואר לפנינו ס"פ שמיני, ומכיון דא"צ שחיטה אין בהם משום אבר מן החי אם אכלם חיים או כשחותך אבר מהם, וגם אין איסור אבר מה"ח שייך רק היכי דשייך איסור דם, ודם דגים מותר, ומ"מ אין לאכלם חיים משום בל תשקצו את נפשותיכם דמאיסי הן וכמבואר לפנינו ס"פ שמיני. ונראה דבכלל זה גם לחתכם חיים שלא להתרגל במדות אכזריות, ולבי יתחמץ בשעה שאני רואה מחתכים דגים חיים.
- ↑ פירש"י צורך שעה היתה, עכ"ל. ונראה שמפרש שאמרו עלי שלו בלשון צווי, ולאיזה צורך צווי על השלו שיעלה, לכן פירש שצורך שעה היתה.
- ↑ ומביא על זה סמך מפסוק דיחזקאל ל"ח. ובכלל הרבה רמזים נאמרו במקור דרשות אלו, ובחא"ג כתב בשם ת"י דכולהו נפקי מהאי קרא ממלת במחנה דכתיב ויתנבאו במחנה, ר"ל יהושע משמש במחנה ישראל אחריו, ובשלו כתיב ויטוש על המחנה, ובענין גוג ומגוג – במחנה גדולה שיבא לעתיד, עכ"ל. אמנם כל אלה אינם רק רמזים בעלמא ועיקר הדבר צ"ל שהיה הדברים לחז"ל בקבלה וסמכום אקרא, ועיין בבעל הטורים.
- ↑ ומפרש בגמרא דא"א להביא ראיה דשאר הנביאים נבאו ופסקו, משום דכתיב ויתנבאו ולא יספו, יען כי מלות אלו ולא יספו אפשר לפרש גם במובן הוספה וכמו בפ' ואתחנן קול גדול ולא יסף, אך קשה, דהא עכ"פ כתיב ולא יספו, ואפשר לפרש ולא פסקו וא"כ היו הענינים סותרים, ומנ"ל לפרש כאן ולא יספו מלשון תוספת, וצ"ל דכיון דיש לו שני מובנים בבאור הפעל יסף מלשון תוספת. ומלשון הפסק, ולכן הכונה דאחרי שהפעל ויתנבאו מורה על העבר ולא על העתיד לכן לפי"ז בהכרח נפרש ולא יספו מלשון תוספת ודו"ק.
- ↑ ס"ל דמה שאמר כלאם הוי כהוראה, כאומר לו ראוים הם לכך, ומ"ש בלא ולד הכונה בלא ולד זכר, כי נקבות היו לו [ע' רש"י מגילה י"ד סע"ב] ולשון התוס' מגילה ג' ב' מפורש שלא היה לו בן זכר, והכתוב מספר שלא יפה עשה יהושע, ולכן כתיב משרת משה מבחוריו, אשר באמת תואר זה אינו מוכרח להזכיר כאן לענין, אלא אמר הכתוב שהיה משרת משה מבחוריו היה לו יותר להזהר שלא לדבר בפני אדונו גם דבר זה דהוי כמורה הלכה. – ודע שאמרו בחלק ק' ב' הקורא לרבו בשמו הרי זה אפיקורס, ופירש"י שאינו אומר אדוני פלוני, עכ"ל. ולכאורה מניין לו זה, ודילמא אסור לקראו כלל בשמו, אלא לומר רבי סתם, אך הנה מפסוק שלפנינו מוכרחת דשרי כן, שהרי כן אמר יהושע אדוני משה. והש"ך ביו"ד סי' רמ"ב סעיף ט"ו כתב דדוקא שלא בפניו מותר לומר רבי פלוני אבל בפניו אסור גם זה אלא צ"ל רבי סתם, ותפסו עליו האחרונים שנעלם ממנו לפי שעה פסוק זה שאמר יהושע בפני משה אדוני משה. והנה אע"פ שבודאי אישתמיט ליה לשעה פסוק זה, דאל"ה לא יתכן שלא זכרו, בכ"ז אפשר לקיים דיניה ולומר דמפסוק זה אין ראיה מכרחת כ"כ, יען כי עיקר הטעם שאסור לומר בפניו רבי פלוני משום דלשון זה מורה שיש לו עוד רב, וכדי לציין זה מזה אומר רבי פלוני, והוי זה העדר הכבוד להרב שמרמז לו בפניו שיש לו עוד רב, והנה זה שייך רק ברב ותלמיד דעלמא, אבל לא במשה, יען כי לו יהא שהיה לו ליהושע עוד רב, אך הלא גם אותו הרב היה תלמידו של משה, שהרי משה היה רבן של כל ישראל, וא"כ אין בזה פחיתות הכבוד למשה, אבל בעלמא באמת אסור כן.
- ↑ כתב בס' מיני תרגימא בבאור הדבר, שהיה המנהג בישראל שלא יתנבא אדם בעתידות במקום נביא גדול ממנו אלא הולכים אחריו כתלמידים והם בני הנביאים, עכ"ל. ומפרש בגמרא דפי' זה צ"ל רק למ"ד בפסוק הקודם שנבאו על עסקי שליו או על עסקי גוג ומגוג, אבל למ"ד שנבאו משה מת ויהושע מכניס פשוט הוא מ"ש אדוני משה כלאם שקנא לכבודו או לצערו של משה.
- ↑ דקשה לפרש מלשון כליה ממש, דהא לא חטאו בעונש מיתה בידי שמים, ומ"ש בדרשה הקודמת שחטאו משום מורה הלכה בפני רבו דחייב מיתה, הנה שם הוי ענינו עונש בידי שמים, וגם אין זה הוראה ממש אלא כעין הוראה כמש"כ שם, וגם קשה לפרש כלאם מלשון כלוא בית, דמאי שייך עונש זה לחטאם, לכן מפרש דקאי על כלית הנבואה שלהם, ור"ל שלא יוסיפו לנבאות, ונותן לו עצה לזה שיטיל עליהם צרכי צבור ויהיו טרודים הרבה ואין הנבואה שורה מתוך הטרדה.
- ↑ ובמכילתא פ' בשלח איתא שהכשר שביניהם היה אוכלו ונתרז מיד, והרשע מצטער עד ל' יום, ומשמע שכולם לא ניקו מעונש לאכול בשלוה, וצ"ל דמדרשות חלוקות הן, או דכשר הוא במדרגה פחותה מצדיק והוא בגדר בינוני.
- ↑ ר"ל השליו היה עשוי לפניהם על הארץ בשטחים רחבים. ואינו מבואר כלל הכרח דרשה זו, ומה סאני ליה לפרש כפשטות הענין ששטחו את השלוים סביבות המחנה, ואולי מדייק הלשון וישטחו להם, דהול"ל וישטחו אותם, ולכן דריש ע"פ הפוך האותיות שטח – שחט, וכמו כבש כשב שמלה שלמה, ומפרש וישחטו להם כמו שדרשו במגלת אסתר על העץ אשר הכין לו – לו הכין, וה"נ להם שחטו. והבאור הוא שנתחייבו כליה מפני שבקשו להם בשר תאוה שיש בזה משום איסור שחוטי חוץ כנודע, עיין בחולין ט"ז ב' ולפנינו בפ' ראה (י"ב כ').
- ↑ ר"ל אלמא דנקרא בשר, ואסור לאכול חלב כל זמן שהבשר בין שיניו, ועיין ביו"ד סי' פ"ט.