רמב"ן/במדבר/יא

רמב"ן ‏ במדבר יא

א

ויהי העם כמתאוננים. אמר ר"א מגזרת און וכן מחשבות אונך (ירמיה ד יד) שדברו דברי און. ואיננו נכון כי למה יכסה הכתוב על חטאם ולא יגידנו כאשר עשה בכל המקומות.

והנכון בעיני כי כאשר נתרחקו מהר סיני שהיה קרוב לישוב ובאו בתוך המדבר הגדול והנורא במסע הראשון היו מצטערים בעצמם לאמר מה נעשה ואיך נחיה במדבר הזה ומה נאכל ומה נשתה ואיך נסבול העמל והענוי ומתי נצא ממנו מלשון (איכה ג לט) מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו שהוא לשון כואב ומצטער על עצמו וכן (בראשית לה יח) בן אוני בן צערי ואנו הדייגים ואבלו (ישעיה יט ח) וכאשר אמר הכתוב כי היו כואבים ומצטערים כבר הזכיר וספר החטא ואמר כמתאוננים כי היו מדברים במר נפשם כאשר יעשו הכואבים והיה רע בעיני ה' שהיה להם ללכת אחריו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל טובה אשר נתן להם והם היו כאנוסים ומוכרחין מתאוננים ומתרעמים על ענינם ולכך אמר בשנייה וישובו ויבכו גם בני ישראל כי היה חטאם הראשון להתרעם על חסרון הנאותיהם בו במדבר וישובו עוד לעשות כענין ההוא ולא לקחו מוסר על אש השם שבערה בם:

ג

וטעם ויקרא שם המקום ההוא תבערה. למקום אשר ירדה בו האש בקצה המחנה קראו כן ולא נסעו מן המקום ההיא רק בחניה ההוא התאוו תאוה וקראו שם העיר או המקום קברות התאוה:

ד

וטעם והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה. שלא היה להם חסרון בדבר כי היה להם המן לשובע והיו עושים בו מטעמים שונים בטעם חשוב מאד כאשר יספר אבל המשילו בנפשותם תאוה רעה כמתאוים לאכול הפחמים והעפר והמאכלים הנבאשים:

ויאמרו מי יאכילנו בשר. כי לא היה לכל העם בשר לאכול בכל יום אע"פ שאכלו ממנו פעמים רבות והיה למקצתם מקנה יאכלו ממנו הגדולים כמנהג המחנות במקומות היוקר:

ה

אבל בדגים אמרו זכרנו את הדגה כזוכר הנשכחות כי לא אכלו דגים מיום צאתם ממצרים ועד הנה.

וטעם אשר נאכל במצרים חנם לפי פשוטו כי היו הדייגים המצריים מעבידין אותן למשוך הדגים שנאחזים במצודה ובמכמורות והיו נותנין להם מן הדגים כמנהג כל פורשי מכמורת והקשואים והאבטיחים והחציר והבצלים והשומים במצרים הרבה מאד כי היא כגן הירק וכאשר היו חופרין להן בגנות ובכל עבודה בשדה היו אוכלין מן הירקות או שהיו שם ישראל עבדי המלך עושים מלאכתו והיה מפרנס אותם בלחם צר ובמים לחץ והיו נפוצים בעיר ונכנסין בגנות ובשדות והיו אוכלין מן הירקות ואין מכלים דבר כמנהג בעבדי המלך ונותנים להם על שפת היאור ממנת המלך דגים קטנים אשר אין להם דמים במצרים כאשר פירשתי בסדר ואלה שמות. וזאת תלונת בני ישראל לא תלונת האספסוף והנה היו מתאוננים על משה וצועקים עליו תנה לנו בשר ונאכלה כאשר יזכיר:

ו

וטעם נפשנו יבשה. שנתחמם טבעם מרוב התאוות ויבשה לה כדברי אונקלוס או נפשנו יבשה כי אין לה כל ללחלח אותה כי המאכל מוליד הליחות בגוף וישיב הנפש (רוח) [רוה] ואמרו בלתי אל המן עינינו שאפילו המזון אשר אנו חיים בו איננו בידינו שתהיה נפשנו דשנה ושבעה בו אבל נתאוה לו ונשא עינינו אליו בכל עת כי באולי יבא לנו והנה אין כל בלתי תוחלת המן אמרו המשל הידוע אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו וספר הכתוב כמה מעלות במן ואמר שטעמו כטעם לשד השמן להגיד כי נפש אוכליו לא תיבש כי הוא ילחלח וירוה ותהיה נפש אוכליו כגן רוה וכמוצא מים:

יב

האנכי הריתי את כל העם הזה על דעת אונקלוס כמו (בראשית מט כו) על ברכות הורי כי האב יקרא הורה מפני שנותן ומזמין ההריון יאמר אם אני אביהם או אמם שילדתי אותם.

ובעלי הפשט אמרו בהפך האנכי אמם שהייתי הרה בהם ויולדת וכן (דברי הימים א, ד יז) ותהר את מרים ואת משה שהרתה וילדה אותם או אנכי אביהם שילדתיהו כמו ויולד נח, אביך זה ילדך, וזולתם, ואמר כאשר ישא האומן את היונק האב או האם.

ועל דעתי הכל מליצה באם וטעמו כמו האנכי הריתי את כל העם הזה ואנכי ילדתיהו והזכיר כן כי האשה תסבול צער גדול הבנים בזכרה מה שסבלה בהם מלידה ומבטן ומהריון ואמר אומן כי הוא אומן לא אמנת:

יד

וטעם לא אוכל אנכי לבדי. לא שיעזרוהו הזקנים לתת להם בשר כי מאין להם ועוד אפילו בהיות להם פרנסים רבים לא יתלוננו רק על משה רבינו שהוציאם ממצרים כמנהגם לאמר לו למה העליתנו ממצרים, והוא שיתן להם בתפלתו כל משאלותם ותאותם יביא להם, אבל חשב משה כי בהיות להם מנהיגים רבים ישככו חמתם וידברו על לבם בעת תלונתם ואפשר כי כאשר התנבאו הזקנים שנאצל עליהם מן הרוח וידעו העם כי נאמנים הם לנביאים לא יתאספו כלם על משה וישאלו תאותם גם מהם:

טו

וטעם ואם ככה את עשה לי. תשש כחו של משה כנקבה שהראהו הקב"ה פורענות שהוא עתיד להביא עליהם על זאת אמר לפניו אם כן הרגני נא הרוג לשון רש"י. ולא הבינותי זה, שכנוי את כלפי מעלה הוא.

ועל דרך הפשט מנהג הלשון הוא גם בזכר את כרוב ממשח הסוכך (יחזקאל כח יד).

ועל דרך האמת אם ככה את עושה לי במדת הדין ידבר כמו שאמר ויחר אף ה' מאד וכן (דברים ה כד) ואת תדבר אלינו כנוי לאש הגדולה שתדבר דברי השם אלינו ושמענו מפיך ועשינו וכן את כרוב ממשח בכרוב השני ירמוז והמשכיל יבין:

וטעם הרגני נא הרג. שתשלח עלי הורגים בחרב כי טוב מותי אפילו בחרב אדם מחיי בצער הזה. ויתכן שהוא כמו (שמואל א, כ ח) המיתני, וכן (ירמיה יח כא) ואנשיהם יהיו הרוגי מות בחוריהם מוכי חרב במלחמה, וכן (יחזקאל לז ט) ופחי בהרוגים האלה:

טז

אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. כבר הזכירו רבותינו כי שבעים אומות הן בשבעים לשון ויש לכל אחת ואחת מזל ברקיע ושר למעלה כענין שנא' בדניאל (י יג) ושר מלכות פרס וכתוב אצל מלכי (יון) [פרס] והוא שנאמר (ישעיה כד כא) יפקוד ה' על צבא המרום במרום ואמרו כי פרי החג ירמזו בהם ובפרקי ר' אליעזר (פ' כד) אמר הקב"ה לשבעים מלאכים הסובבים כסא כבודו בואו ונבלבל לשונם. ולכן היה המספר ביורדי מצרים שבעים וצוה המספר הזה בשופטי ישראל כי המספר הזה יכלול כל הדעות בהיותו כולל כל הכחות ולא יפלא מהם כל דבר. וכן במתן תורה (שמות כד א) ושבעים מזקני ישראל, כי ראוי במספר (שלהם) [השלם] הזה שישרה עליהם כבוד השכינה כאשר הוא במחנה העליון כי ישראל צבאות השם בארץ כמו שנעשה ארון וכפורת ומשכן בדמות המשמשין במרום ונעשו הדגלים בדמיון המרכבה אשר ראה יחזקאל להשרות שכינה עליהם בארץ כאשר היא שכינה בשמים. והנה משה על גבי שבעים זקנים רמז לישראל שהוא גוי אחד בארץ וקבלו רבותינו כי כל סנהדרי גדולה היושבת בבית השם במקום אשר יבחר לשכנו שם כן יהיה מנינם שבעים והנשיא על גביהם כמשה רבינו והנה הם שבעים ואחד וכן האותיות בשם הגדול המפורש שבעים ושתים כנגד השרים והשם המיוחד שהוא אדון יחיד על כולם ולזה ירמוז הכתוב באמרו (תהילים פב א) אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט כי השכינה עמהם להסכים על ידם ואמר הכתוב (שם שם ב) עד מתי תשפטו עול יזהיר בהם אחרי שהשם הנכבד עמהם בדבר המשפט איך לא תיראו ממנו להטות המשפט כטעם (ישעיה סה ג) העם המכעיסים אותי על פני, ואומר עוד (תהילים שם שם ו) אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם כי מספרכם כמספר שרי מעלה ואדון היחיד ואמרתי שתשבו מושב אלהים בארץ אכן כאדם תמותון כאדם הראשון שגורש ממקומו הנכבד ומת כן תתגרשו מבית השם ותמותו, וכאחד השרים תפולו, וכאחד השרים של מעלה הייתם ותפלו מן המעלה ההיא וכבר הזכרתי מן הענין הזה בסדר ואלה המשפטים:

יז

וירדתי ודברתי עמך שם ואצלתי. ענין הכתוב להגיד כי בעת הדבור עם משה יהיה האצילות וממנו הוא וכן אמר במעשה וירד ה' בענן וידבר אליו ולא פי' הכתוב הדבור הזה מה היה כאשר הוא כתוב בכל התורה שיבאר אחרי כן מה אמר ומה דבר ה' כי הענין בכאן כי הזקנים אשר אמר בהם שהתנבאו לא שמעו דבור מפי השם ולא נראה להם במראה או בחלום אבל השם מדבר עם משה ומאצילות רוח משה הם יודעים הנבואה ההיא וזה טעם ויתנבאו ולא יספו שלא יספו להתנבאות מעצמם אבל בנבואה שאמר השם למשה בה לבדה התנבאו.

וזה טעם ואצלתי, שאניח אצלי מן הרוח אשר אני שם עליך ושמתי עליהם. ואין זה כענין ונתת מהודך עליו כי אצילות בכל מקום לשון עכוב אצלו כלשון (קהלת ב י) וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם, (בראשית כז לו) הלא אצלת לי ברכה, וכן (יחזקאל מב ו) על כן נאצל מהתחתונות ומהתיכונות מהארץ, שנשאר אצלם מהלשכות התחתונות והתיכונות מהארץ שלא יאכלו (העתיקים) [האתיקים] מהנה בעליונות וכן (שמות כד יא) ואל אצילי בני ישראל הנשארים והפרושים מהם שנאצלים אל עצמן מכלל המון העם או שנקראים כן הגדולים שהכל באים אצלם. והמעתיקים מן הלשונות אמרו אצילות על יציאת כח מן הכחות מאת הבורא ומתפשט על הנברא ואומרים בנפש אצולה מרוח הקדש כי הוא אצלם לשון המשכה. ואיננו נכון אצלי כי האצילות יהיה המשכה או הנחה והפרשה אצל הנותן על המקבל.

ואונקלוס יעשה בו שני פנים, תרגם כאן ואירבי וכן ואל אצילי ולרברבי ותרגם הלא אצלת לי ברכה שבקת, נראה שדעתו באצילות שהוא ענין המשכה או מאציל הנותן על המקבל ויאמר בכאן אמשיך מאשר אצלך מן הרוח הנבואה ושמתי עליהם ונאמר עוד על ההמשכה שימשוך הנותן אצלו מן הדבר הנתון וישאר עמו וזה טעם הלא אצלת לי ברכה שמשכת לי אצלך אחת מן הברכות לברכני בה ועל הכלל בזקנים כי אין נבואתם רק מן הרוח אשר ידבר במשה וממנו הוא להם ולפיכך אמרו במדרש במדבר סיני רבה משל למלך שמסר פרדס לשומר ונתן לו שכר השמירה אחר זמן אמר לו השומר איני יכול לשמרו כלו לבדי הבא עוד אחרים שישמרו עמי אמר לו המלך נתתי לך הפרדס שלי לשמרו וכל פירות שמירתו נתתיו לך ועכשיו אתה אומר הבא עוד אחרים שישמרו עמי הריני מביא אחרים שישמרו עמך והוי יודע שאין אני נותן להם שכר שמירה משלי אלא מתוך שכר שנתתי לך משם הם נוטלין שכרן כך אמר לו הקב"ה למשה אני נתתי לך רוח ודעת לפרנס את בני ולא הייתי מבקש אחר כדי שתתייחד אתה באותה השמירה ועכשיו אתה מבקש אחר תדע שמשלי אינן נוטלין כלום אלא ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם ואעפ"כ לא חסר משה כלום ע"כ במדרש. והקרוב אלי כי כל ימי הזקנים נעשה להם כן שידעו בכל מה שיצוה השם לישראל ביד משה בצרכי שעתם והמקרים אשר יבא להם במדבר וזה טעם ונשאו אתך במשא העם כי כל מה שיאמר משה לעם ידעו הם ויתנבאו בהם לעם כל אחד בשבטו ואלופו ומפני זה לא ישא משה לבדו תלונותם:

יט

לא יום אחד תאכלון. שיעורו לא יום אחד בלבד תאכלו ולא יומים בלבד וכמוהו (מלכים ב, ו י) לא אחת ולא שתים שאינם אחת ושנים בלבד. ועל דעתי האוכל והעושה דבר ימים רבים רצופים איננו נקרא אוכל ועושה יום אחד וכן האוכל שלשים יום רצופים איננו נקרא אוכל עשרים יום. או שיהיה האחד נמשך לא יום אחד תאכלו ולא יומים ועשרה ועשרים יום אחדים רק חדש שלם והנה נתן להם תאותם בבשר ולא בדגה ולא בירקות כי עיקר שאלתם אשר יבכו עליו תנה לנו בשר:

כ

וטעם עד חדש ימים עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא. שיתן להם בשר הרבה ויאכלו ממנו כל החדש לרוב מאד עד שיקוצו בו ויהיה להם לדבר נתעב וזר שאיננו נאכל. ועל דרך הפשט כן היה כי ביום הראשון הוכו מכה רבה ומתו העם המתאוים תחלה הם האספסף אשר בקרבו גם בני ישראל הנזכרים תחלה שאמרו מי יאכילנו בשר ושאר כל העם אשר בכו אחרי כן למשפחותם איש פתח אהלו אכלו ממנו חדש ימים:

והיה להם לזרא. שזרקו החמרים אשר נשארו להם מן השלו וכן אמר המזמור (תהילים עח) וימטר עליהם כעפר שאר וגו' ויאכלו וישבעו מאד ותאותם יביא להם לא זרו מתאותם עוד אכלם בפיהם וגו' ואף ה' עלה וגו' כי קצתם אכלו וישבעו מאד ובעלי התאוה לא נפרדו מתאותם כלל כי בעוד אכלם בפיהם עלה בהם אף ה'. ואין מדרשו של רבי שמעון ושל רבי יהודה הנשיא נאותין ללשון הכתוב בעבור שאמר עתה תראה היקרך דברי אם לא. ומדרשו של רבי עקיבא שאמר דברים כמשמען מי מספיק להם הוא משמעות הכתוב באמת והוא דעתו של אונקלוס.

אבל הענין בעצמו תמה כמו שאמר רבי שמעון מי שכתוב בו (להלן יב ז) בכל ביתי נאמן הוא יאמר אין המקום מספיק להם. ועוד כי כלם ראו כבר נפלאות גדולות מזו.

ור"א תירץ כי משה היה חושב שלא יחדש השם מופת כי אם להצדיק נביאו. וגם זה איננו נכון בעיני כי כבר עשה עמהם כזה בשלו ראשון וכן במים ובמן כי כולם על תלונותם נתנו להם.

והנכון אצלי כי כאשר יעשה השם אותות ומופתים לישראל חסד הם מאתו וכולן לטוב להם כי טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו זולתי כאשר יצא הקצף על עוברי רצונו שיעשה עמהם באף ובמדת הדין לרעה גמורה. והנה אין בנסים רק טובה גמורה שלימה ברחמים או נקמה במדת הדין, אבל עתה כשאמר לו שיתן להם שאלתם ויאכלו בשר עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא ידע משה רבינו שלא יהיה אות מאת השם לבראות להם בשר כאשר נתן להם דגן שמים כענין שאמרו חכמים אין דבר רע יורד מן השמים, ועוד כי כל הנסים יודיעם למשה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים הנני עומד לפניך שם על הצור אבל בכאן שאמר לו ואל העם תאמר התקדשו למחר ולא הודיעו הבין משה שלא יהיה זה בנס מאתו יתברך ועל כן שאל בתמיה מה יעשה להם כדרך כל הארץ אם ישחט להם צאן ובקר מכל סביבותיהם לא יספיק להם ואם יאסף להם כל דגי הים אשר במקום ההוא הקרוב להם לא יספיק להם והשם השיבו כי אין יד השם קצרה לתת להם שאלתם גם בדרך המקרים וזה טעם היקרך דברי אם לא.

ואמר היד ה' תקצר כלשון (אסתר א ז) ויין מלכות רב כיד המלך. ולא אמר ה' הממני יפלא כל דבר כי לא יעשה זה במופת. וכן היה שנסע רוח מאת השם כמנהגו של עולם לא רוח ים חזק מאד ולא רוח קדים עזה כאשר יזכיר במופתים אבל רוח סתם כנהוגים ויגז שלוים מן הים לא שנבראו עתה בעבורם ואין בדבר חידוש מטבעו של עולם. ועוד שכבר היה להם כן ולא חידש עתה רק שיהיו שלוים רבים מאד:

כח

אדני משה כלאם. הטעם בזה כי משה דבר אל העם את דברי ה' כי הוא יאצל מן הרוח אשר עליו ויתן על המתיצבים עמו באהל מועד והנה אלה אשר לא יצאו אל האהל ועושים עצמן מכלל הנאצלים כממרים בדבריו ולכך אמר לו כלאם כי אולי רוח שקר בפיהם או רוח רעה מבעתם והנה צריכין לשומם בבית הכלא כאיש משוגע ומתנבא.

ומשה בענותנותו השיב ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם כי השם נתן עליהם רוחו מבלתי אצילות הרוח שעלי ומי יתן ויהיה זה בכל העם אבל מדברי רבותינו נראה כי היה המנהג בישראל שלא יתנבא אדם בעתידות במקום נביא גדול ממנו אבל הולכים אחריו כתלמידיו והם בני הנביאים כך אמרו בסנהדרין (יז.) בשלמא למאן דאמר משה מת היינו דקאמר יהושע אדני משה כלאם אלא למאן דאמר על עסקי שלו אמאי כלאם דהוה ליה כמורה הלכה לפני רבו וכן למאן דאמר על גוג ומגוג נתנבאו וכך הזכירו עוד בענין דבורה במסכת מגלה (יד:) ומשה אמר כי הוא הרב ומחל על כבודו ומתאוה ושמח בכך.

ובתרגום ירושלמי ראיתי שאמר כלאם מנע מנהון רוח קודשא עשאו מלשון (תהילים מ י) הנה שפתי לא אכלא, (שם שם יב) לא תכלא רחמיך ממני, וטעם הענין כי חשב יהושע מפני שהם בכתובים הם מתנבאים כי נאצל רוח משה על כל הכתובים שעל כולם נתכוון ולכן אמר לו אין נכון שיתנבאו הם במחנה שלא הקימו דבר ה' שצוה ולקחת אותם אל אהל מועד והתיצבו שם עמך והנה נראה לשומעין שאין נבואת כולם מאצילות הרוח אשר עליך וראוי לאדוני להתכוון ברוח האלהים להשיבו אליך לבל יאצל ממך רק לעומדים לפניך בדבר ה' כי בעבור שנתכוונת מתחלה על כל הכתובים היה מהודך עליהם ואם תתכוין עתה להשיבה מהם תנוח אל העומדים לפניך בלבד כדבר ה' ומשה אמר שלא יקנא לו כי הוא חפץ שיתנבאו לפניו או שלא בפניו כיון שנתן ה' רוחו עליהם באצילותו ממשה או בלתי אצילות ממנו:

---

---

שולי הגליון

---

---

< הקודם · הבא >