אברבנאל/במדבר/יא

אברבנאל במדבר יא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה' עד ותדבר מרים ואהרן במשה ויש לשאול בספור הפסוקים האלה שאלות:

השאלה הא' באמרו ויהי העם כמתאוננים רע ולא פי' מה היה החטא הזה ולמה אמר כמתאוננים בכ"ף הדמיון ולא אמר מתאוננים רע ולמה היה ענשם אש ה' בקצה המחנה האם היו החוטאים בקצה ההוא ולא במקום אחר:

השאלה הב' באמרו והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו ויבכו גם בני ישראל ומה היתה זאת התאוה ולמה אמר וישובו ויבכו שמורה שכבר בכו וחזרו ובכו פעם אחרת ואם האספסוף הסיתו את בני ישראל למה נענשו בני ישראל בלבד:

השאלה הג' באמרו מי יאכילנו בשר זכרנו את הדגה כי אם הם התאוו בשר הנה הדגה לא היתה תמורתו אמנם המתאוים בשר אמרו בסדר בשלח מי יתן מותנו ביד ה' בשבתינו על סיר הבשר אבל אלו לא דברו כהוגן כי התחילו בשאלה הבשר ונעתקו מיד לדגה ולדברים אחרים שאינה לא דגה ולא בשר:

השאלה הד' באמרו והמן כזרע גד הוא כי מה ראה עתה לזכור שלמיות המן וכבר פירש אותם בסדר בשלח גם שאלה לא אמרו שהיה המן דבר רע אלא שעם היותו מאכל טוב לא היה להם דבר זולתו ומה היה השלמות שספר וברדת המן על המחנה לילה:

השאלה הה' באמרו וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו כי מה שפי' בו רש"י אינו מספיק שהיו בוכים על העריות שנאסרו וזה לא יתכן כי המתאוה אוכל לנפשו כי ירעב לא יבכה על חסרון המשגל כי הם תאוות מתחלפות והשם לא השיב על זה:

השאלה הו' באמרו ויחר אף ה' מאד ובעיני משה רע כי אם היה העון כל כך חמור שחרה עליו אף השם מאד בידוע שיהיה בעיני משה רע ומה בא לאשמעינן:

השאלה הז' באמרו למה הרעות לעבדך ולמה לא מצאתי חן בעיניך כי הם שני המאמרים בלתי נקשרים שאם הרע עמו בידוע שלא מצא חן בעיניו כ"ש שבפי' אמר לשום את משא כל העם הזה עלי וזה בלי ספק פירוש למה הרעות לעבדך אבל למה לא מצאתי חן בעיניך לא השיב הכתוב כלל ולא ביאר מה ענינו:

השאלה הח' למה המשיל משה ענינו לאשה היולדת ולא לאיש המוליד כי האב הוא המתעמל יותר לזון את בניו והכתוב אומר כרחם אב על בנים כי האב נותן הצורה והאשה החומר ונותן הצורה יאהב הדבר יותר מהנותן החומר:

השאלה הט' למה המשיל עוד כאשר ישא האומן את היונק כי בהיות שהמשיל ענינו באשה היולדת למה חזר והמשיל עצמו באיש גם כי אומן לא ישא את היונק אלא האומנת תשאהו בחיקה ומי ייחס היונק אל האומן ומה ענין ואל אראה ברעתי כאלו לא היה חושש אל הרע הבא אלא שלא יראה אותו:

השאלה הי' מהתקון שתקן לו ית' על תלונתו באסיפת שבעים איש להנהיג את העם עמו שהנה משה היה מספיק להנהיגם ומה הצורך שיהיו הע' איש נביאים והיה די שמשה יקחם מתוך העם ויטיל עליהם צרכי צבור כל שכן שאם היה זה לענין המשפט כבר הושמו עליהם בחורב שיפטים שרי אלפים ושרי עשרות ואם היה לענין התלונות מה יועילו השבעים איש כי העם בעת הצורך אל משה יבאו לצעוק:

השאלה הי"א מה ההכרח שיבואו אל אהל מועד ויתיצבו שם עמו כי אם היה זה כדי שידעו שהם כלם תלמידי משה הנה הנבואה אשר הגיעה אליהם תודיעם שכן הוא ואם כדי שיסכימו כלם ולא יחטאו בדבר הנה עכ"ז לא יועיל כלום כי כלם חטאו במרגלים וכלם מתו במדבר:

השאלה הי"ב למה נענשו ישראל עתה בשאלתם הבשר ולא נענשו בפעם הראשונה כשיצאו ממצרים ושאלו בשר ואם היתה שאלתם רעה בעיני ה' יותר ראוי היה שימנע מהם שאלתם משיתננה להם ומרה תהיה באחרונה ולמה היו חדש ימים והיה די ביום אחד או עד חמשה ימים אחרי שלא היתה הכוונה אלא למלאת תאותם:

השאלה הי"ג באמרו יתברך ואתה אמרת בשר אתן להם הצאן ובקר וגו' ואיך לא האמין אדון הנביאים בדבר האלהים ויכולת בורא עולם הן הכה צור ויזובו מים והוריד המן והשלו פעם אחרת ואיך עתה יד ה' תקצר. וכבר התעוררו חז"ל על זה ומגדוליהם אמרו שלהיות זה הדבר בסתר נתכפר לו אבל ענין מי מריבה שהיה בגלוי לא כופר לו. ואין הקושי אצלי איך כופר לו אלא איך יצא מפי קדוש השם כפירה כזאת בחק היכולת האלהי. וקצתם השיבו כי לא שם הדבר בהעדר היכולת חלילה אלא מצידם שלא נסתפקו בשום דבר כי היתה שאלתם בלתי מוגבלת. ויקשה אליהם שאם לא היה גבול לתאוותם גם כן לא היה גבול ליכולת האלהי הבב"ת. והרמב"ן כתב שחשב משה שהשם לא יעשה נס לתכלית רע רוצה לומר להמיתם והנה המוכיח שכל הדעות האלה בלתי ישרות. מה שהשיבו ית' היד ה' תקצר מורה שדברי משה היו מכוונים זה ולכך אמר היד ה' תקצר בה"א התימה כי היא נקודה בשו"א פתח כי הוא סי' על ה"א התימה:

השאלה הי"ד באמרו הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם כי הוא מאמר חוץ מההקש כי הנה היום הזה ימצאו בעולם יותר משלש מאות אלפי אלפים רגלי ואוכלים צאן ובקר ומספיק להם. ובדברי הימים כתוב שהיו בישראל במלחמות ירבעם ואביה אלף אלפים ומאתים איש ואין ספק שכלם היו אוכלים בשר ומצא להם וכל שכן מה שאמר אם את כל דגי הים כי בידוע שאין זה מאמר צודק לעצמו:

השאלה הט"ו באמרו ויתנבאו ולא יספו ופי' אונקלוס זר מאד שהוא לא פסיקו כי לא מצאנו בהם עוד נבואה אחרת שינבאו גם שאם היו נביאים איך חטאו במרגלים שכלם מתו במדבר באותו עון. ואם נפרש ולא יספו כדברי רש"י (במדבר י"א כ"ו) תשאר השאלה למה אחרי שהוכנו לנבואה מנעה השם מהם והוא יתברך אינו מונע טוב מבעליו ועוד כי מה היה הצורך לנבואתם אחרי שלא היתה כי אם ליום אחד וגם אז לא הוצרכו אליה לענין הבשר כי הנה לא נזכר בכתוב דבר שעשו או דברו בענין ההוא:

השאלה הט"ז למה אלדד ומידד נשארו במחנה ואיך נבאו אחרי שהיה מאמר השם שיבואו אל המחנה ואם השם נתן את רוחו עליהם מה פשעם ומה חטאתם שאמר יהושע אדני משה כלאם ואיך אמר משה ומי יתן את כל עם ה' נביאים כי זה להיותם בלתי מוכנים היה תפלת שוא שיהיו כל העם נביאים:

השאלה הי"ז באמרו הבשר עודנו בין שיניהם טרם יכרת כי אחרי שהסכים דעת המקום ב"ה לתת להם בשר חדש ימים איך לא קיים מאמרו שבעודנו בשיניהם שלא היה עדיין באצטומכא מתו וכמ"ש לא זרו מתאוותם עוד אכלם בפיהם ואף ה' חרה בהם:

והנני מפרש הפרשה הזאת באופן יותרו כל השאלות האלה כלם:

ויהי העם כמתאוננים עד ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש. ספר הכתוב שעם היות שבני ישראל עמדו בסיני שנה אחת וקבלו שם תורה ומצוות למודים ותוכחות אלהיית הן לא נפרדו מאמונותם הרעות והכוזבות שהיו להם במצרים בתוך המצריים הפושעים ולא נזהרו ג"כ מהמדות המגונות והשטיפה במאכל ובמשתה שהיה להם במצרים כי במקום שהתורה האלהית באה להיישירם באמונות האמתיות ובמדות המשובחות הנה הם לא קבלו מוסר ותמיד היו משוקעי' בהפסד דעותיהם ובזוללות ובפתיחות מנהיגיהם הרעים אשר קנו שמה. ומפני זה בנסעם מהר השם עם היות שהיה ארון הברית נוסע לפניהם וענן ה' עליהם הנה הם חזרו לחסרונם אם בדעות ואם במדות וזה טעם קשור שני הספורים האלה ר"ל מהמתאוננים שבא להודיע רוע אמונותיהם והמתאוים שבא להודיע פחיתות זוללותם ושטיפתם במאכלם והוא אמרו בראשון ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה' ומתאוננים אינו מגזרת און כדברי הראב"ע ולא מלשון צער כדברי הרמב"ן אבל הוא אצלי מלשון תואנה הוא מבקש שהם מבקשים תואנות וטענות דברים להוכיח שרע באזני ה' כלומר שהיה בלתי שומע דברי בני אדם והוא ע"ד ויאמרו לא יראה יה ולא יבין אלהי יעקב שהם מליצות שהיה בלתי יודע ולא משיג עניני העולם השפל ופרטיו. והיה זה עתה בפיהם מפני שראו שמרע"ה היה אומר קומה ה' ויפיצו אויביך ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל היו הם לועגים מדבריו ואומרים רע באזני ה' ואין לו אזנים קשובות לזה. והכונה שלא היה שומע הדברים האלה. ולפי שהיו דבריהם על דרך הצחוק והלעג לכן אמר הכתוב כמתאוננים בכ"ף הדמיון כי לא היו מכחישים השגחת השם ויכלתו בפרסום אבל היו מבקשים תואנות וטענות לטעון שאינו שומע הענינים השפלים ולהיות חטאם בלתי מפורסם לכן לא פירשה התורה יותר ולא הוכיחם משה עליו. אבל אמר וישמע ה' כי עם היות שהם אמרו שרע באזניו ולא היה שומע הנה הדבר היה בהפך ששמע טענותיהם ודבריהם וחרה אפו כי הוא הנוטע אוזן הלא ישמע ובראותו כי תחת אהבתו אותם בפיהם יכזבו לו ושהמה מתוך חסדיו לא הכירוהו רצה שיכירוהו מתוך ענשיו ולזה בערה בם אש ה' ואולי שהיה אש ממש שיצא במחנה והיה שורף אותם ולפי שלא בא האש ההוא על ידי בני אדם ברצון או בשגגה אלא בדרך נס לכן הכירו שהיה אש ה' ותאכל בקצה המחנה להודיע שהיה שלוח ההשגחה שלא נתפשט בכל הצדדים כדרך האש הבוער ועכ"ז האנשים הפושעים ההם לא צעקו אל ה' ולא אמרו למשה חטאנו כי דברנו בה' ובך אלא צעקו אל משה לכבות את האש והוא התפלל עליהם והשם שב מחרון אפו ותשקע האש. כי למען ידעו כי היה האש ההוא בהשגחה נשקע בארץ למטה עם היות שטבע האש לעלות למעלה וכדי שישאר להם זה לזכר עולם קרא הציר הנאמן שם המקום ההוא תבערה וביאר שלא נקרא השם ההוא לסבת האש אשר מצאתם אלא להיות אש ה' והנראה הוא שתבערה הוא בדרך כשנסעו ממדבר סיני לקברות התאוה. ובדרך נסיעתם היה המעשה הזה. וכמו שאמר ובתבערה ובמסע ובקברות התאוה מקציפים הייתם את ה' והנכון בעיני שאש ה' הנזכר כאן היו קדחות חדות ממיתות פתאום ולפי שלא היו בסבת עפוש ליחות כי אם בהשגחת השם בדרך העונש נקרא אש ה' או שנקרא כן מפני שבו מתו נדב ואביהו כאלו אמר האש האלהי הממית כי באש ה' נשפט ואש אוכלה הוא. ואמר ותאכל בקצה המחנה רוצה לומר שמתו בהם מקציני העם ומאציליה. ודעת חז"ל הוא שהם אצילי בני ישראל שבמעמד הר סיני הרסו בעיונם ונתחייבו כליה והעתיר מרע"ה עליהם והאריך הקדוש ברוך הוא אפו עד שנשרפו בתבערה. ואין הענין שמתו שם באותו עון כי הכתוב אומר שהיו מתאוננים רע באזני ה' אלא שכאשר היה זה נענשו אות' הקצינים שבעם לפי שהם חטאו בסיני ועתה הוסיפו לחטא באמרם רע באזני ה' ולכך נתמלאה סאתם ומתו. ואבן כספי פירש שהיו מתאוננים מתרעמים על העמל והטורח שהיה מגיע אליהם בהליכתם במדבר ושהיו מתאוננים. כלומר צועקים מרעתם באזני ה' כדי שישמע בקולם ויתקן ענינם וישמע ה' צעקתם אבל היה לרעה ואינו נכון. הנה הותרה במה שפירשתי בזה השאלה הראשונה אשר בזה הספור הראשון מרוע אמונותיהם. ואחר ספר הפלגתם במדות רעות ושטופם במאכל באמרו והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה רוצה לומר שהערב רב שנאספו לישראל והיה בקרבו במחנה התאוו תאוה כלומר תאוה מבלי צורך ולא הכרח כלל. ושהערב רב ההוא אע"פ שלא מבני ישראל המה לא דברו שלא כהוגן אבל התאוו תאוה ולא עצרו כח לדבר ולצעוק עליו פן יגער בהם משה. אבל הם העירו הענין ובני ישראל העירו בו וזהו וישובו ויבכו גם בני ישראל כי בא הכתוב הזה לספר בגנות ישראל שהאספסוף עם היות שהתאוו תאוה לא בכו ולא אמרו דברי כפירה אמנם בני ישראל הרעו מהם כי הם שבו ויבכו רוצה לומר שמלבד הבכיה הראשונה אשר בכו כאשר בערה בם אש ה' על השריפה. עוד עתה מפני המשכם אחרי תאוות הערב רב לא לבד התאוו תאוה אבל גם שבו לבכות בכיה שנית. ויהיה לפי זה מלת גם בני ישראל מרבה בכיה על בכיה ששבו ובכו שנית בהיותם בני ישראל. ולהגדיל פשעם אמרו מי יאכילנו בשר אחרי שאנחנו במדבר הזה והכחישו בזה יכולת הש"י ולזה לא אמרו למשה תנה לנו בשר ונאכלה כי היה דעתם שלא יספיק לזה היכולת האלהי ולכן היו בוכים כי האדם לא יבכה אלא מה שאי אפשר תקנתו. ואמרם זכרנו את הדגה וגומר היתה תשובה למה שאפשר שיאמר אליהם השומע את בכיתם כי יאמר להם ולמה תתרעמו לבלתי אכול בשר האם הייתם אוכלים בשר במצרים אין ספק שלא אכלתם שמה בשר וזה כי הם היו שמה דלים ועניים והבשר במצרים ביוקר גדול על כן היו אומרים הנה במצרים אם לא היינו אוכלים את הבשר הנה היינו אוכלים את הדגה כי רבה היא שמה ממי נילוס. ולא היינו צריכין ממון לקנותם כי היינו לוקחים אותה בחנם בלא כסף ובלא מחיר והיה זה לפי שנהר נילוס יוצא ומתפשט וכל אחד מהמצריים היה חופר גומץ שהיה מתמלא מהיאור וכשהנהר שב למקומו היו נשארים הדגים בחפירות ההם ובזה הדרך היו אוכלים אותם חנם. ויש אומרים שבהיותם בעבודת המלך ברבות הדגים היו לוקחים חנם. ומלבד הדגים שהיו אוכלים שמה. עוד היו אוכלים ירקות שהיו הרבה במצרים את הקשואים ואת האבטיחים וגומר אבל עתה לא נאכל הבשר ולא הדגים וגם לא הירקות כי נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו לאמר מתי יבא. ובזה נתגלה פחיתותם מכמה צדדים. הא' שהם הוסיפו לחטא יותר מהאספסוף והערב רב כי הם התאוו תאוה לבד ולא אמרו דברים מגונים אבל בני ישראל בכו וכפרו בהשגחתו ויכולת השם ודברו דברים אשר לא כן. הב' שהראו דבריהם פחיתות טבעם ומדותיהם ושהיו זוללים כל כך שבהיות להם המשובח שבמזונות שהיה המן היו שואלים דגים וקשואים ואבטיחים ובצלים ושומים שהם מאכלי עובדי אדמה ואנשים כעורים ומזוהמים וכבר כתב הרב המורה שעובדי האדמה יבחרו להם המאכל הפחות ויבחרוהו על המאכל הטוב מאנשי המעלה. והג' מסכלותם שעם היות שבערה בם אש ה' הקדחות השורפות שפרשתי היו מבקשים לאכול פירות וירקות לחות שחמרם קרוב לעפוש והם סבת מקדימות לאש הקדחות כי הקשואים הם קרים בתכלית קשים לגוף כחרבות. והיו האבטיחים חומר מוכן מאד לעפוש. והחציר שהם הכרתיים ובצל ושומים שהם מחודדים וחמים. ומזיקים לגופים החמים ובזמן הקיץ ישרפו הדם וכל שכן במדבר החם ובזמן ההוא שהיו מתאוים מה שיזיקם וימיתם כדרך התאוה הכלביית מבלי השכל. ואפשר עוד לפרש שהיה התרעומת שלהם שהמה לא היו מתאוים במדבר דגים לפי שאין שם ים שיאספו ממנו. אבל התאוו בשר כי כמו שבמקומות הסמוכים לים ימעט הבשר וירבו הדגים כן במקומות היבשה הרחוקים מן הים ירבה הבשר וימעטו הדגים וזהו אמרם זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם והיינו מבשלים הדגים עם הקשואים ועם האבטיחים ועם החציר והבצלים והשומים כדי להסיר רעת הדגים ושם לא היינו מתאוים בשר. אבל כאן שאין דגה וירקות נמצאים להיותינו רחוקים מן הישוב במדבר שאינה ארץ משקה בהיותם כבר הכרחיים כפי חום הזמן שהיה בחדש אייר והבהמות חסרו להם בהפרדם ממדבר סיני לכן היו מתאוים מי יאכילנו בשר. ומה שפירשתי ראשונה הוא היותר נכון. והותרו בזה שתי השאלות הב' והג'. והנה להוכיח שהיתה תאוה בהמית ולא כפי השכל ספר הכתוב שבחי המן באמרו והמן כזרע גד הוא כלומר ראה גם ראה כמה היתה תרעומתם מגונה בהיות להם מזון נכבד ומועיל שהוא המן ורשם בו ד' מעלות שהיו נמצאות בו הא' שהיה מאכל יפה לא מכוער נמבזה ונמאס ועל זה אמר והמן כזרע גד שהוא מקשיי עגול כשלמה שבתמונות. ומראהו נחמד כי היה עינו ומראהו כעין הבדולח והמעלה הב' שהיה מאכל טוב בחנם ועל זה אמר שטו העם ולקטו ר"ל שלא היו מריבים אלו עם אלו על קנינו ולא היו עושים עליו הוצאות רבות אבל יצא העם כל אחד מאהלו ולקטו איש כפי אכלו והמעלה הג' הוא מאכל ערב ומעודן וע"ז אמר והיה טעמו כטעם לשד השמן ר"ל אם היו מתאוים בשר שמן מתוק לחך הרי המן היה כן ואין סתירה בזה למה שנאמר בסדר בשלח וטעמו כצפיחית בדבש לפי ששם ספר הכתוב הטעם שהיה במן כמו שהוא ברדתו על הארץ שהוא כצפיחית בדבש. וכאן ספר הכתוב הטעם שהיה בו אחרי התקון והבשול והוא אמרו וטחנו ברחים או דכו במדוכה ובשלו בפרור ואחרי התקונים והבשולים ההם היה טעמו כטעם לשד השמן. והמעל' הד' שהיתה במן הוא אמרו וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו ר"ל שהיה המאכל ההוא טהור ונקי מכל לכלוך וזוהמה כי הנה כשהיה יורד הטל על השדה בלילה היה יורד המן עליו באופן שלא היה נוגע המן אל עפר הארץ אבל היה על הטל בטהרה רבה ובזה סתר למה שאמרו בלתי אל המן עינינו באמרו שבהיותם ישנים על מטתם היה יורד המן בלילה ובקומם ממטתם ימצאו הלחם מוכן. והם לא יקוו אליו אבל הוא מקוה אליהם הנה א"כ היה המן מזון יפה בתמונתו ובמראהו יבחנם מבלי הוצאה וערב וטהור. ומזה התבאר גנותם שבהיות להם לחם אלהי כזה לשובע בקשו להם הבשר והדגה והירקות הפחותות אשר זכרו והותרה השאלה הד'. והנה ראה משה את העם בוכים למשפחותם איש פתח אהלו ר"ל שראה שלא היה במרד הזה איש אחד או שנים ממשפחה וגם לא היו הדברים מדברים האלה בסתר כי כלם היו מתחברים למשפחותיהם לבכות ולזעוק ע"ז כאשה המתאבלת על מת ולא היתה הבכיה כאלו יבכו על מת א' אלא כאלו כל אחד הי' בוכה למשפחותיו כאלו כל אנשי משפחותיו היו מתים לפניו והוא ע"ד וספדו עליו משפחות וגו' וזכר שגם אותה בכיה שהיו עושים למשפחותם לבית אבותם לא היו עושים אותה בסתר כי אם איש לפתח אהלו שכל אנשי המשפחה שהיו שוכנים לעבר אחד היו יוצאים איש לפתח אהלו ובוכים בפרהסיא כי לא בושו ולא נכלמו מדברי כפירתם ומפחיתות זוללותם. ומלבד מה שנראה הדבר הזה בעצמו מגונה אצל משע"ה ראה והשיג שחרה אף ה' ע"ז מאד כי כחשו השגחתו ויכלתו. ועדין היו בכפירתם הקודמת. ואמנם אמרו ובעיני משה רע י"מ שמרע"ה לא הכיר הנסתר מזה אבל היה רע ומגונה בעיניו היותם בוכים על אכילת הבשר כתינוק הזולל השואל למה שאין לו בו צורך ואינו נכון. אבל הנראה בזה הוא שמרע"ה כאשר ראה פשע העם ורוע דבריהם. וראה עם זה בכח נבואתו שחרה אף ה' מאד עליהם. היה נגד עיניו של משה גלוי וידוע הרעה אשר תבואם על זה כי נגלה לפני שכלו העונש הנמרץ שיענישם הש"י ועל זה אמר ובעיני מרע"ה שהיה גלוי וידוע לפניו של משה העונש שיבא בעבור זה עליהם. ובראותו זה חשב אדון הנביאים לעשות תחבולה לשכך חמתו יתברך ושהוא ברחמיו יעבור על חטאתם והיא שקודם הגזרה והעונש שיעשה ית' על זה יצטער משה עצמו מאד מישראל ואומר שאינו רוצה בהנהגתם כדי שהקב"ה יחלה פני משה שיעבור על חטאותם ולא יעזבם ויהיה זה סיבה למחילתם ולזה מהר משה לומר לפניו ית' למה הרעות לעבדיך וגו' והותרה בזה השאלה הה' והו' וי"מ שהיתה הכוונה בזה למה הרעות לעבדך לשלחני להוציאם ממצרים ובעבור שאמרתי שלח נא ביד תשלח מיד ויחר אף ה' במשה ואלו מצאתי חן בעיניך לא הייתי נשלח לעם הזה ואינו נכון כי הם שני דברים מתחלפים לא אחד אבל היותר נכון בזה הוא שהיתה כונתו בדבריו אלה לומר שהוא היה בין שני דברים מתנגדים. הא' היות כל משא העם עליו ושהם יתרעמו עליו בעת צרכם להפיק רצונם. והב' שלא היה לו יכולת על זה כי אלו היה בידו יכולת למלאת שאלתם ובקשתם לא היה מצטער מההנהגה ועל הראשונה אמר למה הרעות לעבדך. ועל השנית אמר ולמה לא מצאתי חן בעיניך שתחנני באופן שאוכל להשלים צרכם ובקשתם וביאר שתיהם כי על הראשונה אמר לשום את משא כל העם הזה עלי וחזק הטענה הזאת באמרו האנכי הריתי את כל העם הזה רוצה לומר למה הרעות לעבדך לשום את משא כל העם הזה עלי. האם אני כמו האם שתקבל טורח גדול בניה אם אנכי ילידתיהו והייתי לעם הזה כמו האב המוליד הבנים שיטרח עליהם כרחם אב על בנים. ולמה א"כ שמת את משא כל העם הזה עלי. וכנגד השנית מקוצר יכלתו להפיק רצונם אמר כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק רוצה לומר ומדוע תאמר אלי שאשא את העם הזה בחקי רוצה לומר שאוליכם אל האדמה אשר נשבעת לאבותיו. כי הנה אם היתה שבועת מתנת הארץ נעשת לי ובעבורי היה ראוי שאטרח להוציאה לפועל מפני שהיא מתנתי שנתת לי אבל המתנה והשבועה לאבותיהם היתה ולמה עמלתי אני עליה. והיותר קשה שבזה הוא שתעשה ממני כמו האומן לא כמו האומנת כי האומנת כאשר תשא את היונק ויבכה תפייסהו באתה לו משוד תנחומיה ומחלבה. אבל האומן שהוא בעל ואיש האומנת לא יוכל לפייס את התינוק כי אין לו שדים וחלב לכן התינוק בכה יבכה ולא יפייסהו וכן דמיתי לאומן בשנתת את משא כל העם הזה עלי ולא מצאתי חן בעיניך לתת לי כח למלאת שאלתם ובקשתם כי מאין לי בשר לתת לכל העם הזה כי הם בוכים עלי ואומרים לי תנו לנו בשר ונאכלה. והם בזה כתינוק השואל חלב משדי האומן ואין לו דבר לתת לו לפייסו. ומפני זה לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה ר"ל ולא תחשוב שיספיק לזה בשתתן אליהם בפעם הזאת בשר לשובע כי הנה תאוותם היא בלתי מוגבלת ובכל יום ויום יוסיפו לחטא ויבקשו דברים אחרים וכ"ש עתה שמתו זקניהם ואציליהם כמ"ש ותאכל בקצה המחנה שהיו עוזרים בתוכחותם והנהגתם ועל זה אמר לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה ר"ל להוליכם בדרכים ולנחותם ולשאת אותם אל הארץ אשר זכר. כי כבד הוא ממני וזה הפך המנהג הטבעי שהיות הכבד ראוי שיהיה נושא לא נשוא ואיך אשא אני היותר כבד ממני. ואם ככה את עושה לי ר"ל שאשאם ולא תתן להם תאותם טוב מותי מחיי והרגני נא הרוג כי בזה אחשוב כאלו מצאתי חן בעיניך לפי שבמותי אל אראה ברעתי והותרו כפי מה שפרשתי השאלה הז' והח' והט'. ואפשר לפרש אם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג אם ככה אתה עושה לי כאשר עשית לשאר אצילי בני ישראל שנשרפו שתהרגני במדה הזה כאשר הרגת אותם אחלה פניך שתהרגני עתה קודם שאראה ברעתי באופן שלא אתבייש לעיניהם ולא אוכל להנהיגם ולתת צרכם כפי שאלתם וי"מ אתה עושה לי שלא תמנה אחרים שיעזרוני בהנהגתם:

טז

ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש עד ותדבר מרים ואהרן במשה. הנה ית' הבין כוונת משה ורובי דבריו והשיבו ע"פ דרכו אם לענין תרעומתו ותלונתו לא רצה לבקש ממשה שיסבול טרח' ויכפר בעד חטאת' כמו שחשב משה שיעשה אבל מלא שאלתו ונתן לו חברי' ומסייעי' בהנהג' ונתן א"כ שאלתו אבל לא נתן רצונו ולפי שהיה דעת מרע"ה ומחשבתו שמפני דבריו יפטרו ישראל מהעונש הודיעו יתברך שלא יהיה כן כי עם כל התחכמותו לא ימלטו מהעונש הראוי אליהם וז"ש ואל העם תאמר התקדשו למחר וגו' והנה באמרו אספה לו ע' איש מזקני ישראל ביאר לו שהע' איש יהיו חכמים ונבונים כי אין זקן אלא שקנה חכמה ושידעו בענין הנהג' העם וע"ז אמר אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו ר"ל שנוהגי' פעמים רבות להתעסק בצרכי צבור ואמ' ולקחת אותם אל אהל מועד אל אהלו של משה ללמד' כן כמו שעשית לראשונים כשמנית השופטים הזקנים שעלו עמך אל ההר. ואמר ולקחת' אותם מלשון ולוקח נפשות חכם וכבר כתב הרמב"ן שצוה ית' שיהיו ע' איש מפני שיש בעול' ע' אומות וע' לשונות וכנגד' שבעים שרים בשמים. ואמרו ויתיצבו שם עמך אין הכונה לשישמעו הקול האלהי מדבר אל משה כי הזקנים האלה לא הגיע למעלות הנבואה באמת ואמנם אמרו ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליה' ר"ל שיושפע עליהם מהשם כח מנהיג ומעיר אותם אל השלמות ולהשיג אופני ההנהגה עד שיספיקו לישראל את העם ולפייס' בדברים ולמשוך לבבם אל האמת ולזה יוסרו התרעומות מעל משה כי בראות כל העם שאלה המתנבאים היו מסכימים במצוות ובמעשים ההם אין ספק שישמעו אליהם כי היו אלו הע' איש מגדולי השבטים והמשפחות ישמעו אליהם כי יהיו קרוביהם או קרובי קרוביהם ומפני זה הושפע על אלו הזקנים זה הרוח והוא הרוח הקדש שזכר הרב המורה במדרגה הראשונה מהנבואה בפמ"ה ח"ב שאין ענינו ראיית צורה ולא שמיעת דברים והשגה רוחניית אלא שילוה באדם רוח אלהי יזרזהו ויניעהו לעשות פועל משובח וע"ז נאמר ונחה עליו רוח ה' רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה' וזה הרוח היה במע"ה בתחלת נערות' ולכן באומץ לבו הכה את המצרי והושיע את בנות יתרו וע"ז אמר כאן ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליה' אבל בענין הנבוא' האמיתית נאמר כאן וירדתי ודברתי אתך שם ר"ל שעמו בלב' ידבר ולא עמהם אלא בלבד שישפע עליהם בלבד רוח עצה וגבורה ושלמות הכח לטוב ההנהג' ולכך צוה ית' שיהיו שם עם משה כי זה הרוח וכח ההנהג' ראוי שיצא ממעין אחד כדי שהכל יסכימו בטבע במה שראוי לעשותו ולא יהיה ביניהם חלוף דעות. ואפשר לומר והוא היותר נכון שבאהל מועד אשר במשכן השם היו מתקבצים כדי שמרע"ה כשישמע את קול נבואתו יודיע מיד להם דבר ה' והם יזרזו להוציאו לפעל במצותו ולכך נאמר ונשאו אתך במשא העם כי לא יספיק הכח הנתון להם להנהיג הגוי העצום ההוא אלא שיהיו עם משה ויעזרוהו בתוך ההנהג' כמ"ש ולא תשא אתה לבדך כי לא היה תכלית כל זה בעבור התועלת אשר יעשו אלא להפיק רצונך שלא תשא לבדך כל טורח העם והותרו במה שפירשתי השאלות הי' והי"א. וכדי שישראל יקבלו עונש חטאם צוה ית' לומר אליהם התקדשו למחר ואכלת' בשר ואינני נותנה לכם להיות שאלתכם נכונה כי היא רעה ומגונ' אלא מפני שאתם בכיתם באזני ה' לאמר מי יאכילנו בשר כי עם היות שמרע"ה כדי להקל בחטא אמר שכנגדו היה התרעומ' באמרו תנה לנו בשר ונאכלה אנכי ידעתי את רוע דבריהם שכפרו בהשגחתי וביכלתי ואמרו מי יאכילנו בשר. ולכן אתן לכם בשר לשבעה כי לא תאכלו אותו ימים אחדים שנים או חמשה או עשרה. עד חדש ימים כדי שיצא מאפכם כלומר שלא תוכלו להריח בו כי זהו עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרה כלומ' להרחקה שתחפצו להרחיקו מכם כמו שקרבת' אותו בשאלתכם. וזרה הוא מלשון ואתכם אזרה בגוים וזר לא יקרב שהם כלם מענין רחוק. וידוע כי זה דרך התאוות הגשמיו' למתמיד בהם שיבא לתעוב במהרה. והנה זכר גבולי הימים האלה לפי שכן היתה מיתתם שמהם מתו ליום אחד ומהם לחמשה ומהם לעשרה ומהם לעשרי' יום והיותר חי חיה עד חדש ימים כי כפי חטא כל אחד מהם כך קבל ענשו כדי שיכירו כלם כי יד ה' עשתה זאת להביא בהם תעוב הבשר אשר התאוו עד שכל חוטא מהם בו יקוץ ויחלה עד שימות וז"ש כי מאסת את ה' אשר בקרבכ' משגיח ומנהיג אתכם. והנה נתחייבו עתה בעונש הגדול הזה ולא נתחייבו כן בפעם הראשונה ששאלו הבשר לפי שהשאלה ההיא היתה קודם מתן תורה וקודם ירידת המן ולא נשלמו עדיין באמונות האלהיות. אבל אחרי שירד להם המן מזון נכבד מאד ושעמדו בסיני וראו את מעשה ה' כי נורא הוא והיה ארון הברית לפניהם וענן כבודו עליהם ואש מן השמים ירד על זבחיהם לא היה ראוי שיספקו בהשגחתו ולא ביכלתו כ"ש שכבר נתן להם פעם אחרת את השלו. ואיך אמרו עתה מי יאכילנו בשר. הנה מפני זה נתחייבו כאן עונש ולא בראשונה. וע"כ אמר כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם ור"ל המשגיח בכם ותבכו לפניו כי באמת לפניו היתה הבכיה שעשיתם לפי שהוא היה משגיח בכל מעשיכם. והנה יראה שמאסתם אותו באמרכם למה זה יצאנו ממצרים כאלו מאסתם את דבקות אלהותו. והותרה בזה השאלה הי"ב. והנה מרע"ה מאשר ראה שהקב"ה נתן לו עוזרים רבים ואחר כך יעדו בבשר חשב שיהיה מוטל עליו לבקש להם הבשר אשר יאכלו ושלכן נתן עמו הע' איש כדי שיעזרוהו בדבר הזה כי עם היות שכבר אמר ונתן ה' לכם בשר ואכלתם אולי שהבינו שיתנה להם על ידו ומפני זה אמר לפניו ית' שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו ואתה אמרת בשר אתן להם ר"ל שעל עצמו אמר משה כן. לא על הקב"ה ולכך תמה ואמר הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם ר"ל מה דעתך האם אתן להם בשר או דגים שהם בבשר וגם בדגי' דברו. ואם על הבשר אמר ומאין לי צאן ובקר לשחטם גם שלא נוכל לתת להם כל מה שיספקם ואם על הדגה כוונתם שג"כ יקרא בשר להיותם ב"ח הנה אף שנשלח לחוף הים להביאם היספיק להם כל דגי הים אשר יאספו ואיך א"כ אמרת שאני משה בשר אתן להם ואכלו חדש ימים. ובעבור שכל זה היה מפני שמשה ע"ה לא הבין כוונת הש"י ולכך השיבו היד ה' תקצר ר"ל נראה מדבריך שחשבת שאני לא אעשה הדבר הזה אלא אתה ואינו כן. כי אין הדבר מוטל עליך להביא הבשר כי אם עלי וז"ש היד ה' תקצר כלומר מתת הבשר ע"ד נס ותצטרך אתה לעשותו בדעת ובמלאכה עתה תראה בנסיון היקרך דברי שאני אתן להם הבשר ושיהיה לרעתם אם לא. הנה זהו דרך נכון בפי' הענין הזה והתר הספק הי"ג העצום כי דברי המפרשים לא נתכנו בהתירו כמו שתראה מדבריהם. והיותר נכון בעיני הוא שמרע"ה הבין תמיד שהשם יתן להם הבשר ולא היה מספק ביכלתו חלילה. אבל שאמיתת הענין הוא שהוא השיב לשני הענינים שאמר לו הש"י אם למה שאמר לו אספה לי שבעים איש וגומר ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם שעליו השיבו משה בקצור ורמיזה שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו והסתכל שלא אמר העם הזה אלא העם אשר אנכי בקרבו כלומר ולהיותו עם רב מופלג היה ראוי להוסיף בי רוח על רוחי להנהיג ואתה אמרת שתאצל מרוחי לשום עליהם. והנה קצר בזה מפני כבודו פן יחשב שהוא היה מקנא בנבואתם. והענין השני שאמר לו ית' הוא בענין נתינת הבשר ועליו אמר ואתה אמר' בשר אתן להם הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם ר"ל אע"פ שיש לך יכולת רב לתת להם כל מיני בשר האם אפשר שהם לשטיפת תאוותם ימצא ויספיק להם באמת תמיד יבקשו דבר מותר. וכן בדגי הים מפני תאוותם הרעה לא יסתפקו בדבר מהדברים כי בתת להם דג אח' ישאלו דג אחר וכבר אמר הפלוסוף שהמותר אין לו גבול. והש"י השיב למשה לענין הרוח היד ה' תקצר ויד ה' היא הנבואה וכאלו אמר האם תקצר השפע הנבואיי שלא אוכל להשפיע בהם על ידך מבלי שיגרע מחקך כלום. ולענין הבשר השיבו עתה תראה היקרך דברי אם לא ולא פי' לו מה שיהיה והוא שימותו באכילת הבשר באופן שימצא להם ולא ישאלוהו עוד. ואפשר לפרש היד ה' תקצר על העונש כמו הנה יד ה' הויה. יאמר שיבא עליהם יד ה' וענשו באופן שימצא להם הבשר ההוא. ובכל אחד מהדרכים האלו יותרו השאלות הי"ג והי"ד. והנה משה להרויח את לב העם בשרם תחלה בבשר ואח"כ אסף את הזקני' והיו עמו כמו שצוה לא שהכניסם בהיכל השם הנקרא אהל מועד אבל שהיו סמוכי' לאהל וז"ש ויעמד אותם סביבות האהל ר"ל במחנה לויה והנה אמר וירד ה' בענן וידבר אליו להגיד שעם היות שמשה בהיותו באהל היה שומע את הקול מבלי אמצעות ענן הנה אז כדי שיתפעלו לבבות הזקנים ההם ירד הענן האלהי וידבר אליו השם כי אליו היה הדבור לא להם וכבר זכר הרב המורה שנתיחסת אליו הירידה להיות בחקו ירידה הגלו' נבואתו לבני אדם. ויותר נכון לומר שהיריד' היא בערך הענן שהיה יורד מלמעלה על האהל. והוא שאמרו וירד ה' בענן שבענן היתה הירידה ודבר עם משה ועיני הזקנים רואות הענן על ראש משה. ואז האציל מרוח ההנהג' אשר בו כי להיות משה דבק עם השם נתחזק כחו כ"כ עד שיושפעו הזקנים ההם באמצעותו בכח משער המעשי הנקרא רוח עצה גם בכח המתעורר להנהיג ולמחות ביד עוברי עבירה ולעשות משפט וצדקה והוא הנקרא גבורה. ולפי שענין הזקנים האלה לא היתה נבואה גמורה אלא רוח הקדש מאשר היה מלבש את שופטי ישראל כמ"ש הרב המורה ולכך אמר ויהי כנח עליהם הרוח ויתנבאו ולא יספו ר"ל ויתנבאו ברוח הקדש שלבש אותם כי הוא נקרא נבואה ע"ד ההעברה והכללות כמ"ש הרב במקום הנזכר ולא יספו מדרגה יותר מזה בנבואה כי אחר שניתן להם הכח הזה לא היה צורך שיתנבאו עוד. ואם תרצה לפרש ולא יספו ולא פסיקו כתרגומו אמור מעתה שלא פסקו ולא סרו מהיותם מלובשים בכח ההוא מרוח הקדש אשר זכרתי והותרה בזה השאלה הט"ו. וספר הכתוב שנשארו שני אנשי' ר"ל אנשי המעל' לרוב ענותנות'. ולכן פי' שמותם כי האנשים המיוחדים אם בשלמות ואם ברשע תמיד יספרום ששמותם כדי שיהיו תמיד נזכרים. וכבר ארז"ל בספרי מה ענין האנשים האלה. והוא שמשה כדי שלא להטיל קנאה בין השבטים רצה שיהיו ששה זקנים מכל שבט ושבט והיו עולים כלם לע"ב הכתובים ואלדד ומדד בדעתם שהיה הצווי האלהי אספה לי שבעים איש כדי שלא יתביישו שני' מהכתובים אותם שלא יקבל משה המה לענותנותם נשארו במחנה ולא באו אל אהל מועד כשאר הזקנים. אבל הקב"ה שאינו מקפח שכר כל בריה ובריה עם היות ששני השלמים האלה לא באו אל אהל מועד זכו שניהם להגיע אל השפע ההוא ותנוח עליהם הרוח שנחה על שאר הזקנים כמו שנזכר וע"ז נאמר ויתנבאו במחנה ר"ל שרוח אלהים לבש גם אותם בהתנבאות הנזכר ההוא בהיותם במחנה לפי שהספיק גודל שלמותם להגיע לזה מבלי אמצעות משה והחניות אל אהל מועד לכך זכו במה שזכו האחרים שהלכו שמה והנה רץ הנער ונראה שהיה הוא המשרת בעניני הצבור ושליח ב"ד שהיה קורא את הזקנים לבא לפני משה ולזה הזכירו בה"א הידיעה הנער וכשראה שנשארו אלדד ומידד במחנה ולא באו אל משה אל אהל מועד ושהם היו שם מתבודדים ומכינים עצמם לנבואה אמר למשה אלדד ומידד מתנבאים במחנה כי מתנבא הוא מבנין התפעל וחז"ל אמרו (רש"י במדבר י"א כ"ז) וירץ הנער זה גרשום בנו של משה שאמר שהם היו מנבאים רעה על משה. ויען יהושע בן נון משרת משה מבחוריו רוצה לומר שיהושע להיות משרת משה מזמן בחרותו ונעוריו של יהושע השתומם בעצמו ואמר בלבו איך אפשר שאלו מתנבאים מבלי משה ואני ששמשתי את משה מבחרותי שהולך את חכמים יחכם לא התנבאתי ולא זכיתי לכך ואמר למשה אדוני משה כלאם. ואפשר לפרשו מלשון מניעה כמו ויכלא הגשם ויאמר שימנעם מן הנבואה כי חשב שעכ"פ באמצעות משה היה מגיע השפע אליהם. ולכך יהיה בידו למנוע הנבואה כמו להשפיעה ואם נפרש כלאם מלשון בית הכלא יהיה ענינו אדוני משה כיון שאלו עשו עצמם נביאים והם נביאי השקר ומשתגעים ראוי לשים אותם בבית הכלא כאשר יעשו למשוגעים או לנביאי השקר. ומשה השיבו המקנא אתה לי כלומר אם אתה מקנא לעצמך לא עלי תלונתך כי השם יביא לנבואה מי שירצה אבל אם מקנא אתה לי לכבודי בעבור שאלדד ומידד לא נבאו על ידי ובאמצעותי אין אני חושש לזה ומי יתן כל עם ה' נביאים ולא יהיה באמצעותי אלא שיתן ה' את רוחו עליהם כי הכל מאתו. והר"ן כתב שיהושע חשב שאלה בהתנבאם בעצמם היו חולקים על הכונה האלהית שצוה שיהיו עם משה והיה אפשר שימשך ממנו רוע הסדור ובלבול ההנהגה ולכך בקש שיכלאם בבית כלא. ומשה השיבו המקנא אתה לי כי בהיות שיתן ה' את רוחו עליהם א"א שימשך חלוף דעות. ובכל אחד מהדרכים האלה הותרה השאלה הי"ו. וספר הכתוב שאחרי שעבר ההתבודדות הזה נאספו אל המחנה כלו' ששבו אל בתיהם ואהליהם משה והזקנים בדעתם שהש"י יתן הבשר לעם ושאין להם לטרוח בזה או שנאספו ממחנה לויה אל מחנה ישראל לומר לעם התקדשו למחר כאשר צוה יתברך. וכן היה כי רוח נסע מאת ה' רוצה לומר שהיה הרוח ההוא בלתי טבעי בזמן ההוא עד שהכירו וידעו כי מאת ה' הוא. ורוח מזרחית היתה שנאמר יסע קדים בשמים ויגז מלשון כי גז חיש ונעופה לשון כריתה ושלוים מן הים שהוא מין עופות הגדלים על פני הים. והיה רבוי גדול מהם עד שהעם ההוא בזוללותם כל היום ההוא וכל הלילה וכל יום המחרת קבצו הממעיט מהם עשרה חמרים כי לא תשבע עין תאותם ושטחום כדי שלא יתעפשו ויארך להם זמן אכילתם. והנה עם היות שהש"י יעד הבשר להם עד חדש ימים. הנה לא מתו כל המתאוים בעת אחת אבל מהם מתו ביום הראשון מהאכילה והם היות רשעים שבהם ואחרים בשאר הימים עד חדש הימים שיעד להם וז"ש הבשר עודנו בין שניהם טרם יכרת ואך ה' וגו' כי התחילו למות ביום הראשון שאכלו והתמידו למות עד חדש ימים. ואפשר שלא מתו עד חדש ימים כי על הגבול ההוא אמר הבשר עודנו בין שיניהם ר"ל בעוד שהיו אוכלים הבשר כל אותו החדש ר"ל בזוללותם והותרה בזה השאלה הי"ז. ובחר הקב"ה לתת להם את השלו לפי שהוא ארסיי וכבר זכרו הרופאים שהשלו הזה אוכל הרו"ש והוא הנא"פילו הממית. ולזה העיד הכתוב כי עוד הבשר בין שניהם מתו. והנה השלו הראשון שירד עם המן לא היה אלא מועט והיה עולה להם בערב אך זה היה הרבה מאד והיו אוכלים ממנו ערב ובקר וצהרים והתמיד ל' יום ומפני זה המיתם בפעם הזאת ולא בפעם הראשונ' ולמזכרת קרא מר"עה שם המקום ההוא קברות התאוה כי תאותם הביאתם שם אל הקבר ונתן הטעם באמרו כי שם קברו את העם המתאוים. ר"ל להיותם מתאוים והיה ראוי לקראו קברות המתאוים אלא שכיון שהיה המקיום ההוא קברות התאוה שגברה בהם. ועם היות שנאמר בסדר אלה מסעי ויסעו ממדבר סיני ויחנו בקברות התאוה ויסעו מקברות התאוה ויחנו בחצרות אין ראוי לחשוב שהיה תבערה הוא עצמו קברות התאוה. אבל תבערה היא בדרך בבואם ממדבר סיני לקברות התאוה כמו שביארתי וכמ"ש ובתבערה ובמסה ובקברות התאוה מכלל שאין מקום תבערה עצמו קברות התאוה ולא כדברי המפרשים שכתבו בחלוף זה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.