תורת הקנאות/סוטה/מח/א
תורת הקנאות 
סוטה מח א
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף באר שבע חי' הלכות מהרש"א חי' אגדות מהרש"א קרן אורה רש"ש מנחה חריבה |
הואיל ופתח בו הכתוב תחילה. ותמה במ"ק דמשמע כשנתן מ"ר כדין אף שלא הפריש שאר מעשר כדין מתוודה על מ"ר, והא בווידוי אומר ככל מצותיך אשר ציויתני ומשמע דבנהג שלא כדין באיזו מעשר אינו מתוודה כלל יעו"ש. והנ"ל דבסנהדרין (דפ"א ע"א) אמר רע"ק בהא דאל תטמאו בכל אלה דע"כ מתפרש באחת מכל אלה דכל כל דהו משמע [וצ"ע בערוך לנר שם שהביא דיש לחלק בין חיוב לשלילה] ע"ש. וה"נ יתפרש ככל מצותיך על מקצת מהנאמר בפרשה ואינו מיחזי כשיקרא כהא דב"ב (דפ"ב ע"א) בביכורים באין לו קרקע ויאמר פרי האדמה שנתת לי דהוא מיחזי כשיקרא גמור. ועי"ל דשם אפירכא מכדי פסוקי נינהו ליקרי דאר"א דמיחזי כשיקרא ולא אמרי' דהוי כקורא בתורה, דמוכח דבשביל הבאת הביכורים קורא. רב משרשיא מתרץ דילמא אתי לאפקועינהו מתרומה ומעשר. וכ' בש"מ דלטעם דמיחזי כשיקרא מדאורייתא לא חזי לקריאה ומיקרי אין ראוי לבילה ולרב משרשיא דהטעם מחשש הפקעה מתו"מ ראוי לבילה קרי' בי' יעו"ש. ומוכח דרב משרשיא לית ליה איסור דמחזי כשיקרא דהוי כקורא בתורה. וא"כ י"ל דגם אביי כן ס"ל ומצי לומר ככל מצותיך אשר צויתני בוידוי על מה שמפריש כדין ותיבות אלו יחשב כקורא בתורה ורק בלא הפריש מ"ר כדין אינו מתודה כלל הואיל ופתח בו הכתוב תחילה. ועי' בירושלמי על משנתינו. ואעורר במה דפרש"י בפ' תבוא (דברים כו יג) ולא שכחתי מלברך על הפרשת מעשרות. וכתב המזרחי (שם)מלשבחך ומלברכך בעת הפרשת המעשרות לא מלברך ברכת הפרשת מעשרות שהוא נוסח הברכה שתקנו אנשי כנה"ג לומר על הפרשת מעשרות שברכת כל המצות אינו אלא מדבריהם וכבר הביא התוי"ט (פ"ה דמע"ש) מרש"י דברכות (דף מ' ע"ב) דפי' נוסח הברכה ממש וכתב דאף שהוא מדרבנן אסמכוה אקרא כשאר אסמכתות ע"ש. וביותר נ"ל כיון דמשמע דגם להמזרחי דמפרש הפסוק ולא שכחתי מלשבחך ומלברכך בעת הפרשת המעשרות, משמע דעכ"פ צריך לשבח בשעת עשיית מצוה זו מה"ת יהא השבח באיזו נוסח שיהי' מה דלא מצינו כן במצות הנחת תפילין וכדומה שיתחייב לשבח בעת עשיית המצוה מה"ת. ואם מברך כנוסח תקנת אנשי כנה"ג יוצא בזה החיוב שעליו לשבח מה"ת. יפה פרש"י כנוסח הברכה דאנשי כנה"ג כיון דעכ"פ עיקר השבח בעת הפרשה הוא מה"ת. ובמ"ש רש"י בד"ה תחילה ונתת ללוי זה מעשר ראשון לגר זה מעשר עני בשעריך זה מעשר שני דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך. הנה בפ' דכי תכלה לעשר פרש"י ואכלו בשעריך ושבעו תן להם כדי שבען כו' והוא מהספרי ומתפרש על מ"ע. והא דיתפרש בשעריך דהאי קרא על מע"ש לא מצאתי כעת בדחז"ל. גם צריך טעם הא דתלי עיקר הוידוי במ"ר משום דפתח בו הכתוב תחילה בקרא דונתת ללוי כו' כדפרש"י ובוידוי מתחיל הכתוב בערתי הקדש דהוא מע"ש ונטע רבעי כדפרש"י והוא מהמשנה דפ"ה דמע"ש. ואח"כ מפרש בוידויו וגם נתתיו ללוי דקאי על מ"ר. ומ"ט לא יתחיל גם בוידויו במ"ר תחילה כדפתח ביה קרא בנתינה וצע"ק:
מפריש ממנה תרומת מעשר ונותנה לכהן. פרש"י משום דאית ביה עון מיתה אחמור שלא לעכבו אצלו ולמכור לכהן כו'. והק' במשל"מ (פ"ט ממעשר ה"ב) מפ"ג דחלה בגר שנתגייר כו' ואם ספק חייב ואמר בירושלמי דמוכרה לכהן ולרש"י גם בחלה ניחוש דמשהי ליה ואכיל ותי' דשאני בדמאי משום דסבר רוב ע"ה מעשרין אתי להקל וגבי חלה ליכא למיחש עכ"ד. ודבריו צ"ב דלכאורה גבי חלה נמי אתי להקל משום החזקה דקאי בחזקת פטור. וכמ"ש הפרמ"ג בפתיחה להל' טריפות דרק משום דהוא עון מיתה אחמור רבנן שלא לאוקמי אחזקה ע"ש. וצ"ל דיותר יש לחוש דיסמוך על הרוב ממה שיש לחוש דיסמוך על החזקה וכדחזינן דרובא וחזקה רובא עדיף. ולכך גם לאינשי נקל להם סמיכה על הרוב מסמיכה על החזקה ודו"ק. ובמ"ש עוד א"נ דשאני דמאי דאעיקרא דדינא טעמא דבעי להפריש תרומת מעשר הוא משום דכיון דלא כתיב ביה מיתה בפירוש אלא מהקישא דתרומה ע"ה לא ציית להקישא וכמ"ש רש"י בנדרים דפ"ד ומש"ה חיישי' דילמא אכיל ליה כיון דלא ציית להקישא אבל בגר שנתגייר ל"ש ה"ט ומש"ה אמרינן דימכור לכהן עכ"ד. ולא זכיתי להבין דאי כוונתו דהא דע"ה לא ציית להקישא הוא סיבה לחשש שיאכל, הא בחבר שלקח מע"ה עסקינן, וא"כ אדרבה הא דלא ציית ע"ה להקישא הוא סיבה שיחזיקנה החבר לאינו מעושר ויזהר מלאכול. ואי כוונתו דבדמאי כשיאכל החשש יותר מרובה לאיסור דקרוב הדבר שלא חש הע"ה לאיסור מיתה דתרומת מעשר משום דלא ציית להקישא משא"כ בהא דפ"ג דחלה דגם כשיאכל אין חשש כ"כ משום דאיכא חזקת פטור וכמשנ"ת, הא ודאי ליתא דהא מאכילין את העניים דמאי כדאיתא בברכות (דף מ"ז ע"א) ובכמ"ד. וזה לא מצינו מי שיאמר בהא דפ"ג דחלה שיותר להאכיל הספק לעניים. ועמ"ש בספרי נפש חיה בב"מ (דף נ"ה ע"ב) ד"ה הא. ובכובע ישועה (דקט"ו ע"ב) ד"ה ה"נ בשל דמאי:
שהיו חובטין אותו במקלות כו'. לכאורה הי' ראוי לבטל זה גם מטעם צער בע"ח דהוי דאורייתא כיון דאפשר לשחוט ע"י הטבעות ועי' בפרמ"ג ביור"ד (סי' כ"ד בש"ד סק"ח). ואין סברא לומר דל"ל איסור דצבע"ח ועי' בב"מ (דל"ב):
שמא ניקב קרום של מוח. וכתב בכרם נטע דמדינא אין לחוש מחבטה במקל לניקב קרום של מוח כמבואר ביור"ד (סי' ל') בנתרוצץ גולגולת ע"י הכאה לא מיטרף אלא ברוב ואז טריפה אף שהקרום קיים ובנפחתה השיעור כסלע ובפחות כשר דל"ח לנקיבת קרום ש"מ כו' אלא מחומרא דמזבח יש לחוש טפי ע"ש. ולענד"נ דתלי בהא דבחולין (דמ"ה ע"א) בטריפות דניקב קרום ש"מ רב ושמואל דאמרי תרווייהו קרמא עילאה אע"ג דלא אינקב תתאה ואמרי לה עד דאינקב תתאה. וא"כ י"ל דאי מיטרף בנקיבה עילאה לחוד דהוא מחובר לגולגולת מבפנים כדפרש"י שם, ודאי יש לחוש מחבטה דמקל על הגולגולת שינקוב הקרום העליון המחובר בו. ואף דבנקל יש להכיר אם נחבסה רוב הגולגולת או אם נחסר כסלע ואין מזה חשש טריפות מ"מ לנקב משהו שבקרום דזה קשה הבדיקה יש לחוש ולזה חששו לטריפות נקיבת קרום ש"מ. והא דקיי"ל בנחבסה פחות מרוב וכן בחסרון פחות מסלע דל"ח כלל לנקיבת קרום ש"מ תיתי שפיר להסוברין להלכה עד דאינקב תתאה דתתאה כיון שאינו מחובר לגולגולת אין עליו חשש מחמת חביסה או חסרון דגולגולת ועי' ביור"ד (ריש סי' ל"א). ומ"מ נ"ל דאין להכריע מהכא דהלכה דאינקב עילאה לחוד טריפה, די"ל דהחכמים שהיו עד ימיו של יוחנן כ"ג וגם בימיו היו סוברין דאין מזה חשש ומשום דתתאה עיקר או דגם איהו לא אחמיר אלא למזבח דחמיר טפי בעיניו כנ"ל לכאורה:
משמתו נביאים הראשונים בטלו אורים ותומים כו'. ובברייתא בע"ב משחרב ביהמ"ק הראשון פסקו אורים ותומים. ובסוכה (דמ"ט ע"א) בתוד"ה שכל כתבו דמשמתו נביאים הראשונים הי' חורבן הבית ע"ש. ולכאורה ק"ק דלמסקנת הש"ס בע"ב דנביאים הראשונים לאפוקי חגי זכריה ומלאכי. ומשמע דירמיה נחשב מנביאים הראשונים. והרי ירמיה חי בא"י אחר החורבן עי' ירמי' מ'. ובירושלמי בפרקין (הי"ג) משמתו נביאים ראשונים מילתי' דריב"ל אמרה זה ירמי' וברוך. וברוך קיבל מירמי' י"ב שנה אחר החורבן כ"כ סה"ד בשם יוחסין (די"ב ב'). הרי דמצינו מיתת נביאים ראשונים מאוחר לחורבן:
אודנא דשמע זמרא תעקר. בנדה (דף י"ג ע"ב) בהא דתנן כל היד המרבה לבדוק באנשים תקצץ. בעי הש"ס אי דינא או לטותא תנן. והנ"ל דהכא ודאי לטותא היא דעבירה זו אינה גדולה כ"כ שיהא ס"ד לומר דדינא נקיט וש"ה דהעבירה חמורה וכדיליף שם מער ואונן דחייב מיתה ביד"ש כנ"ל: