אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/סוטה/מח

יום שלישי כ"ה אייר תשפ"ג - מסכת סוטה דף מח

אורים ותומים בבית שני

ביטול אורים ותומים ממות נביאים ראשונים וחורבן הבית

במשנה בסוטה (מח.) שנינו: משמתו נביאים הראשונים, בטלו אורים ותומים. משחרב בית המקדש, בטל השמיר ונופת צופים וכו'.

ובגמרא (מח:) מובאת ברייתא, שם שנינו: משחרב בית המקדש ראשון בטלו ערי מגרש ופסקו אורים ותומים ופסק מלך מבית דוד. ואם לחשך אדם לומר "ויאמר הרשתא להם אשר לא יאכלו מקדש הקדשים עד עמוד כהן לאורים ותומים" [- אלמא הוו אורים בבית שני. רש"י], אמור לו, כאדם שאומר לחבירו עד שיחיו מתים ויבא משיח בן דוד.

ובגמרא במסכת יומא (כא:): אמר רב שמואל בר איניא, מאי דכתיב "וארצה בו ואכבד" וקרינן 'ואכבדה', מאי שנא דמחוסר ה"א, אלו חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני, ואלו הן: ארון וכפורת וכרובים, אש, ושכינה, ורוח הקודש, ואורים ותומים, ע"כ.

מחלוקת התוספות הרמב"ם והראב"ד אם בבית שני היו אורים ותומים ורק לא השיבו

וכתבו התוספות (ד"ה ואורים): אורים ותומים הוו, שאם לא כן היה כהן גדול מחוסר בגדים, אלא לא היו משיבין לנשאלין בהן.

וכך כתב גם הרמב"ם (ביה"ב פ"ד ה"א): ואף אורים ותומים שהיו בבית שני לא היו משיבין ברוח הקודש, ולא היו נשאלין בהן, שנאמר "עד עמוד כהן לאורים ותומים". ולא היו עושין אותן אלא להשלים שמונה בגדים לכהן גדול, כדי שלא יהא מחוסר בגדים.

על דברים אלו משיג הראב"ד: אמר אברהם, והלא אורים ותומים ורוח הקודש שני דברים הם מן החמשה שחסרו בבית שני, ולדבריו אינו אלא אחד. וחיסור בגדים שאמר אינו כלום, שאינו מחשבון הבגדים, ע"כ.

דהיינו שהרמב"ם מפרש מה שאמרו ביומא שלא היו אורים ותומים בבית שני, דהיינו שלא היו משיבים ברוח הקודש. ועל כך הקשה הראב"ד שרוח הקודש נמנית בפני עצמה כדבר שבטל בבית שני, ומשמע שמלבד מה שרוח הקודש בטלה, בטלו גם האורים ותומים עצמם. הכסף משנה יישב קושיית הראב"ד על הרמב"ם בשני דרכים:

א' בגמרא ביומא נמנו למעשה שבעה דברים, ארון, כפורת, כרובים, אש, שכינה, רוח הקודש ואורים ותומים, אלא שרש"י מפרש שארון כפורת וכרובים דבר אחד הם, ואם כן יש לומר שהרמב"ם סובר שארון כפורת וכרובים הם שלשה דברים, ואילו שכינה רוח הקודש ואורים ותומים הם דבר אחד.

ב' יש לומר בדעת הרמב"ם שיש שני ענייני רוח הקודש, האחת הנבואה שהסתלקה מהנביאים משנת שתים לדריוש, שזה היה חסרון גדול לישראל שלא היו נביאים להוכיחם בדבר ה'. ועוד היה להם חסרון אחר והוא שחסרו גם כן תשובת האורים ותומים.

מחלוקת הרמב"ם והראב"ד אם האורים ותומים הם בכלל חשבון הבגדים

ועכ"פ מבואר שנחלקו הרמב"ם והראב"ד אם ה'אורים ותומים' הם מחשבון הבגדים או לא. והכסף משנה ביאר מחלוקתם, שהראב"ד קורא 'אורים ותומים' לשם המפורש שהיו נותנים בין כפלי החושן, וכמו שנאמר (שמות כח ל) "ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים". ואילו הרמב"ם "קורא פה 'אורים ותומים' ל'חושן' בדרך השאלה", עכ"ד.

ודבריו צריכים ביאור, כי אם אכן יש לחלק בין הדברים, וה'חושן' לחוד וה'אורים ותומים' לחוד, והרמב"ם דבריו נסובים על החושן ולכן נקט שבלעדיו הרי הוא מחוסר בגדים, ואילו הראב"ד עוסק בשם המפורש ולכן אמר שאינו מחשבון הבגדים. אם כן צריך ביאור מה הוצרך הרמב"ם לכתוב ש'לא היו עושין אותן אלא כדי להשלים שמונה בגדים לכהן גדול כדי שלא יהא מחוסר בגדים', וכי גם על המכנסיים יאמר כן שמה שנעשו הוא כדי שלא יהא מחוסר בגדים, הלא ודאי ששמונת הבגדים נעשו כדי לקיים את דין שמונת הבגדים. ובשלמא אם הרמב"ם מתייחס אף הוא לשם המפורש, ומחדש שעל אף שהשם המפורש לא הועיל בבית שני לענין שאלת אורים ותומים, מכל מקום הוצרכו להניחו שם כיון שהוא חלק מ'בגד החושן', יובנו דברי הרמב"ם. אך לדברי הכסף משנה שכוונתו לחושן עצמו, קשה.

מלבד זאת, לפי דברי הכס"מ נמצא לכאורה שהרמב"ם והראב"ד כלל לא חולקים, כי לדעת שניהם החושן עצמו היה אף בבית שני, והשם המפורש לא. ואם כן מה הוצרך הכסף משנה לבאר את דברי הגמרא ביומא באופן שונה לדעת הרמב"ם, הלא גם לדעת הרמב"ם יש לומר ש'רוח הקודש' ו'אורים ותומים' הם שני דברים, וכדעת הראב"ד, ומה שכתב שהיה שם אורים ותומים היינו החושן, שנקרא כאן ב'השאלה' בשם זה.

ובלא דבריו היה נראה כפי שנתבאר בתוך הדברים, שהרמב"ם עוסק אף הוא באורים ותומים ממש דהיינו בשם המפורש כדעת הראב"ד, רק סובר הרמב"ם ששם המפורש הוא חלק ממעשה החושן, ובלעדיו חסר בשם החושן והרי הכהן מחוסר בגדים. ואילו הראב"ד סובר שהאורים ותומים אף שהיו מונחים בחושן, עם זאת אינם חלק מבגדי הכהונה, ולא היו שם בבית שני. והאבן האזל (שם) הוסיף לבאר מה שחסרון השאלה באורים ותומים לא היה בו משום חסרון בדין החושן, אף שלא היו האותיות של השבטים מאירים, כי כיון שמצד המעשה אין כאן חסרון וכל רגע יכול הכהן הגדול לזכות לרוח הקודש ואזי יאירו האותיות, לכן אין חסרון מצד החושן, אלא רק מצד רוח הקודש.

תמיהת האבן האזל מהמפורש ברמב"ם שבמעשה האורים ותומים עצמם לא היה חסרון

ואכן האבן האזל תמה על הדברי הכסף משנה, שמדבריו עולה שאף הרמב"ם מודה שהשם המפורש היה חסר בבית שני, ומה שכתב שהיו שם אורים ותומים היינו החושן בלא השם. ודברים אלו סותרים מדברי הרמב"ם עצמו בהלכות כלי המקדש (פ"י ה"י) שם כתב וז"ל: עשו בבית שני אורים ותומים, כדי להשלים שמונה בגדים, ואע"פ שלא היו נשאלין בהן. ומפני מה לא היו שואלין בהן מפני שלא היתה שם רוח הקודש, וכל כהן שאינו מדבר ברוח הקודש ואין שכינה שורה עליו אין נשאלין בו, עכ"ל. הרי מבואר להדיא בדבריו שכל החסרון היה רק במה שלא היתה שם רוח הקודש, ואילו במעשה האורים ותומים עצמם לא היה כל חסרון, והשם המפורש לא היה חסר גם בבית שני, אלא שמכל מקום כיון שלא היתה שם רוח הקודש לא היו נשאלין בו.

והוסיף לתמוה עוד, שהכסף משנה עצמו נקט שדעת הרמב"ם כדעת התוספות ביומא (הו"ד לעיל), ולשון התוספות מורה שלא היה כל חסרון במעשה החושן וכל החסרון היה במה ש'לא היו משיבין', ואילו לדעת הכס"מ בדעת הרמב"ם אף השם המפורש לא היה שם.

והנה כדעת הראב"ד כך מבואר בדברי רש"י עה"ת (שמות כח ל), שכתב שם: את האורים ואת התומים, הוא כתב שם המפורש שהיה נותנו בתוך כפלי החושן שעל ידו הוא מאיר דבריו ומתמם את דבריו. ובמקדש שני היה החושן שאי אפשר לכהן גדול להיות מחוסר בגדים, אבל אותו השם לא היה בתוכו. ועל שם אותו הכתב הוא קרוי משפט, שנאמר "ושאל לו במשפט האורים".

הוכחת הגרא"מ שך להגרי"ז מסוגיית הגמרא ביומא ויישוב האבן האזל מדברי התוספות רי"ד

ובגמרא ביומא (ד:) נחלקו רבי יוחנן ורבי חנינא בדיני שבעת ימי המילואים, לחד מאן דאמר - כל הכתוב בהן מעכב בהן, ואילו לאידך מאן דאמר - רק דבר המעכב לדורות מעכב בהן, אבל דבר שאינו מעכב לדורות אינו מעכב בהם. והגמרא דנה מאי בינייהו, ומעלה כמה וכמה נפק"מ בין שיטות אלו.

ושוב מבררת הגמרא (ה.) מה טעמו של האומר כל הכתוב בהן מעכב בהן. ומבארת שלמד זאת ממה שנאמר "ועשית לאהרן ולבניו ככה", שלשון 'ככה' עיכובא הוא, דהיינו שהדברים האמורים בו מעכבים. ומקשה הגמרא שמאחר ופסוק זה נכתב בפרשת תצווה, אם כן יש לומר שרק מה שנכתב בפרשה זו על ציווי שבעת ימי המילואים יהיה בכלל. ואילו בפרשת צו שם מבוארת העשייה בפועל של ימי המילואים, לא יהיה דין עיכובא.

ומפרש רש"י (ה:) שנתינת האורים ותומים אל החושן אינה מוזכרת בציווי על המילואים בפרשת תצווה, אלא רק בפרשת צו, ואם כן לא תעכב. והקשה האבי עזרי (ביה"ב שם) לדעת הרמב"ם והתוספות שבלא אורים ותומים הרי הוא 'מחוסר בגדים', אם כן בהכרח יש לומר שאין חושן בלי אורים ותומים, ועל כרחך שהוא מעכב בדין ה'חושן', שכל שאין בו אורים ותומים אינו חושן. מעתה, מדוע נקראים ה'אורים ותומים' 'מילתא דלא כתיבא בהאי עניינא' כלומר שציווי הנחת האורים ותומים לא התפרש בפרשת תצוה - הלא כיון שמפורש בה שיש להלביש את הכהן הגדול בחושן, והחושן - לדעת אלו הראשונים - היינו רק באופן שיש בו את האורים ותומים, אם כן אף זה בכלל הציווי. ואמנם רש"י לשיטתו סובר כדעת הראב"ד שהאורים ותומים אינם מעכבים בחושן, אבל לדעת הרמב"ם והתוספות קשה מדוע חשובה נתינת האורים ותומים כדבר שאינו מפורש בפרשת תצוה.

והגרא"מ שך זצ"ל מביא ששאל שאלה זו את הגרי"ז סולווייצ'יק, והוא יישב שאכן לדעת הרמב"ם יש לפרש את סוגיית הגמרא לגבי דין פרישת שבעה ימים קודם ימי המילואים, שדין זה לא נזכר כלל בפרשת תצוה אלא רק בפרשת צו.

שוב ראיתי, מוסיף הגראמ"ש, שגם מורי ורבי דודי רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל באבן האזל עמד על קושיא זו, ומביא שבאמת התוספות רי"ד ביומא מפרש ש'מילתא דלא כתיבא בהאי עניינא' היינו פרישת שבעת ימים קודם.

הוכחת הגבורת ארי כדעת הרמב"ם מכך שלא הביאה הגמרא נפק"מ באורים ותומים

והגבורת ארי רצה להוכיח מסוגיית הגמרא להיפך, כדעת הרמב"ם והתוספות ודלא כדעת רש"י והראב"ד. דהנה הגמרא שם תרה אחרי נפקא מינה בין מאן דאמר 'כל הכתוב בהן מעכב בהן' ובין מאן דאמר 'דבר המעכב לדורות מעכב בהן'. ולכאורה קשה למה לא הביאה הגמרא נפקא מינה פשוטה ביניהם, האם נתינת האורים ותומים אל החושן מעכבת בהם או לא, שלדעת הסובר ש'כל הכתוב בהן מעכב' - מעכבין, כיון שאף אורים ותומים כתובים בהם. ואילו לדעת הסובר שדבר שאינו מעכב לדורות אינו מעכב, גם אורים ותומים אינם מעכבים, שהרי בבית שני לא היו אורים ותומים ועל כרחך שאינם מעכבים.

אלא, מכאן רוצה הגבו"א להביא ראיה לדעת התוספות והרמב"ם שבבית שני היו אורים ותומים אלא שלא היו משיבים ברוח הקודש, וכיון שכן הרי אף למאן דאמר דבר המעכב לדורות מעכב, יעכבו אורים ותומים, בדיוק כלמאן דאמר כל הכתוב בהן מעכב.

רוה"ק ואו"ת אינם דבר אחד שהרי בתחילת בית שני היו נביאים וכבר פסקו או"ת

ובחידושי רי"ז הלוי על הרמב"ם (כלי המקדש פ"י ה"י) כתב ליישב דעת הרמב"ם מהשגת הראב"ד הראשונה, שמדברי הרמב"ם עולה שרוח הקודש ואורים ותומים הם דבר אחד, ובגמרא ביומא נמנו כשניים. וזאת בהקדם מה שנראה כסתירה ברורה לדעת הרמב"ם, והוא מהמבואר מחד גיסא במשנה בסוטה שמשמתו נביאים ראשונים בטלו אורים ותומים, ומבואר בסוגיא דהיינו משחרב בית ראשון. והנה בתחילת בית שני עוד היו נביאים בישראל, ומבואר שאף שעדיין היתה נבואה בישראל מכל מקום כבר פסקו אורים ותומים [ואין לחלק שהיתה שם נבואה ורוה"ק ואעפ"כ לא היה שם כהן מדבר ברוה"ק, שהרי עזרא היה מן הנביאים והוא עצמו היה כהן גדול לפני שמעון הצדיק].

מלבד זאת בסוגיא בסוטה מבואר שיש הסוברים שהאורים ותומים בטלו עוד בימי בית ראשון, ואף שבאותה שעה היתה עוד נבואה בישראל.

ומכח זה מכריח הגרי"ז שודאי גם לדעת הרמב"ם חסרון אורים ותומים הוא חסרון העומד בפני עצמו והוא שונה מרוח הקודש. ולכן אף בזמן שעדיין היתה נבואה מכל מקום פסקו האורים ותומים מלהשיב לשואלם. וכך מדוקדק גם בדברי הרמב"ם עצמו, שבהל' בית הבחירה שם כתב: ואף אורים ותומים שהיו בבית שני 'לא היו משיבים ברוח הקודש' 'ולא היו נשאלין בהן' וכו', הרי מבואר שחילק הרמב"ם הדבר לשנים. ולשונו 'לא היו משיבים ברוה"ק' משמע שהיה כהן המדבר ברוה"ק אלא שהם לא היו משיבים, ומאידך כתב הרמב"ם שלא היו נשאלים בהם.

יסוד הגרי"ז בדעת הרמב"ם ששני חסרונות היו 'אין נשאלים' ו'אין משיבים'

ועל כרחך צ"ל בדעת הרמב"ם ששני דברים נאמרו כאן, א' גם בשעה שהיתה עוד נבואה ורוח הקודש, דהיינו בתחילת בית שני, מכל מקום פסקו האורים ותומים מלהשיב ברוח הקודש. וזה מה שמבואר בגמרא ביומא שאורים ותומים הם מכלל הדברים שחסרו בבית שני. ומלבד זאת הוסיף הרמב"ם דין נוסף שלא היו נשאלין בהן, כי מדינא אף שהאו"ת לא היו משיבים מכל מקום אין זה נוגע לענין דינא, ומדינא כל זמן שהיה עוד כהן המדבר ברוח הקודש והיה אפשר לשאול באורים ותומים, היו מחוייבים לעשות כן. אלא שעל זה מוסיף הרמב"ם שאף 'לא היו נשאלין בהן', היינו שגם לא היה שם כהן המדבר ברוח הקודש. ולפי זה מיושב מדוע שנתה הברייתא שני חסרונות אלו, חסרון אורים ותומים וחסרון רוח הקודש, כי באמת חסרון האו"ת היה עוד קודם חסרון רוח הקודש.

ובזה מוסיף הגרי"ז ומדקדק מדוע בהלכות כלי המקדש נקט הרמב"ם רק 'שלא היו נשאלין בהן' ובטעם הדבר כתב 'שלא היה שם כהן המדבר ברוה"ק', כיון ששם עיקר נידון הרמב"ם הוא בדין שאלת אורים ותומים, מתי נשאלים ומתי לא, ולכן נידון שם רק אם יש כהן המדבר ברוח הקודש או לא, משא"כ מה שלא היו משיבים אינו נוגע לעיקר דין השאלה וכמו שהתבאר. ורק בדיני בית הבחירה שם נתפרש כל הדין, הן 'שאין משיבים' והן 'שאין נשאלים'.

וכך גם מדוקדק בדברי התוספות ביומא שפירשו שאף שהאורים ותומים היו בבית שני 'לא היו משיבים לנשאלים בהם', ועל כרחך היינו באופן שהיו נשאלים מהם על ידי כהן המדבר ברוח הקודש, כי אם לא כן הרי 'לא נשאלים' ומה שייך לומר ש'לא היו משיבים', וע"כ שהיו כאן שני חסרונות 'שלא היו משיבים' וגם ש'לא היו נשאלים', וכדעת הרמב"ם.