תורת הקנאות/סוטה/מו/ב
תורת הקנאות 
סוטה מו ב
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תורת הקנאותגליוני הש"ס מנחה חריבה מראי מקומות |
איתן מושבך ושים בסלע קנך. פרש"י אלמא איתן הוא סלע ובתשו' חכם צבי (סי' ל"ב) הקשה השואל לפי' הרמב"ם נחל שוטף בחזקה מפסחים דנ"ג סי' לנחלים קנים נפ"מ לנחל איתן. ונהר ל"צ סי' והשיב הח"צ דכמה מינים יש, נהר יאור ופלג ויובל ואגם ומעין שוטף ונחל עכ"ד. וצ"ע בגט אם כותב על נחל או יתר השמות נהר. אם יש חשש שינוי בזה. והנה רש"י בחומש ריש פ' מקץ כתב דכל שאר נהרות אינם קרויים יאורים חוץ מנילוס מפני שכל הארץ עשויים יאורים יאורים בידי אדם והנילוס עולה בתוכם ומשקה אותם כו' וע"ש במזרחי. אך בהא דנילוס נקרא נהר מצרים [בראשית ט"ו] מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת. וכתיב [במדבר ל"ד] ונסב הגבול מעצמון נחלה מצרים, לכאורה משמע דנהר ונחל חד הוא דבזה אין טעם לשנות נילוס משאר נהרות [ולכאורה כק' השואל דנהר ל"צ סימן תקשי נמי בהא דאמר שם סי' להרים מילין סי' לעמקים דקלים. וכי בלא סי' לא נדע מהו הר ועמק. ואם כדי לידע שיעור הגובה והעומק לקרות הר ועמק. י"ל כן לכאורה גם בסי' הקנים לנחל כדי לידע שיעור עומק המים עד שיקרא נחל וצ"ע]. אך למ"ש החכם צבי דל"ק מה שלא פירש הרמב"ם דנהר שא"ב קנים גדולים לא מיקרי נחל כדפרש"י שם הוא משום דהא מסקינן דכולהו לענין מקח וממכר מיתניא ע"ש. וצ"ל לפי"ז למאי דמשמע ליה דבמסקנא הדר מהנפ"מ שכתב מתחילה. דהוא משום דשאני לענין מו"מ התלוי בלשון בני אדם והם אין קורין נחל למים שא"ב קנים. אבל התורה קורא נחל גם כשא"ב קנים. ואכתי צ"ע לענין גט בכתב על מים שא"ב קנים נחל, אי אזלינן בתר לשון תורה ואינו שינוי דמסברא נראה למיזל בגט בתר לשון בני אדם וע"כ כולם אין קוראים נחל למים שא"ב קנים דאל"כ גם למו"מ אין נפ"מ עי' בב"ב ריש דצ"ג:
גמר עריפה עריפה מחטאת העוף. בירושלמי (פ"ט ה"ה) איתא דעורף הסימנים שנים או רוב שנים. ובקרן אורה כתב דא"צ דבעגלה ערופה משמע דעורפין אותה כברייתה א"כ ע"י המפרקת ורוב בשר דהוי כמתה תקשי וכי מתה עומד ועורף וכדפריך בחולין ד' כ' למאי דקיי"ל נשברה מפרקת ורוב בשר נבלה מחיים. וכי מתה עומד ומולק ומשני דחותך מפרקת בלא רוב בשר וזה ל"ש הכא ע"ש. והנ"ל דהפלתי סי' ל"ג סק"ב כ' דלהסוברין נקובת הושט נבלה מחיים ל"ק מכל שחיטה דמכי שחט פורתא בושט נעשה נבלה וכי מתה עומד ושוחט וכדפרכינן בחולין במליקה דעולת העוף דבעי ב' סימנים וכי מאחר שמתה עומד ומולק הוא משום דהכשירו דשחיטה בעוף בסי' אחד אבל מה דהוא הכשר דשחיטה ל"ק דכך גזרה התורה וכל שחיטה כך יעו"ש. וקשה להבין החילוק דלכאורה אי הי' גזה"כ למלוק הסימנים אחר שכבר מתה ג"כ אין להקשות על גזה"כ וכן בהא דעולת העוף. וע"כ נראה די"ל לשיטה זו דבאמת ה"מ לשנויי הכי רק כיון דמ"ל בחטאת העוף מליקת הסי' קודם חתיכת רוב בשר הכי עדיף טפי. וכן בהא דעולת העוף בלא"ה משני שפיר. וא"כ בעריפת עגלה דמשמע כברייתה וע"כ לא מ"ל עריפת הסימנים רק משנעשה נבלה ע"כ נימא דגזה"כ הוא כך כמו בהכשר דכל שחיטה דהוא אחר נקיבת הושט דהוי נבלה מחיים. וכ"ת מנלן עריפת הסימנים בע"ע מגזה"כ. י"ל כיון דילפי' עריפה עריפה מחטאת העוף צ"ל מליקת הסימנים כהתם ואף דשם סימן אחד ובעגלה ערופה שנים, זה ל"ק כמובן כנ"ל לכאורה:
להבא דכ"ע ל"פ כו'. בירושלמי הק' בהא דמכות יש חורש תלם וחייב משום ח' לאוין דליתני ט' חורש מקום עריפה דעגלה. וכ' במראה הפנים דאפילו חרש וזרע אינו עובר אלא בלאו אחד דהן במקרא אחד והוי לאו שבכללות לדעת הרמב"ם ע"ש. וא"י היכן מצא כן ברמב"ם בלאוין חלוקין בפסוק אחד שיחשב לאו שבכללות. והרמב"ם לא אמר אלא בכמו לאו דאל תאכלו ממנו נא ובשל כו' דנכלל נא ומבושל בלאו אחד, עי' רמב"ם פ"ח מפסח ה"ד. אבל בלאוין חלוקין כלא יעבד ולא יזרע ודאי אינו ענין ללשב"כ אף כשהוא כפסוק אחד. ועי' ברמב"ם פי"ט מסנהדרין בחשבון הלוקים, קי"א הזורע כשנת היובל, קי"ב הקוצר בה בלא שינוי, והרי תרווייהו הוא בחד קרא בפרשת בהר. ובשעה"מ {{ממ|ספ"י מרוצח כ' כיון די"ל דטעמי' דזריעה דאסרה הכתוב משום עבודה היא דזריעה מכלל עבודה ומאי דכתביה רחמנא הוא לומר מה זריעה עבודה המיוחדת בגוף הקרקע הלכך לא לקי אלאו דזריעה ול"ד ללאוי דלא יראה ולא ימצא דגבי חמץ יעו"ש. וגם ע"ז יש להשיב דבשעה"מ (פ"א מחמץ סוף ה"ב) כתב בק' הלח"מ בביצה ד' ז' בצריכותא דשאור וחמץ, דהא צריכי דאי כתב רק שאור הוי ילפינן חמץ מיניה אפילו נפסל מאכילת כלב ואי כתיב רק חמץ הוי ילפינן שאור דוקא דלא נפסל ותי' השעה"מ דכוונת הש"ס דלכתוב חמץ ושאור בחד לאו ולא לכתוב שאור בלאו בפני עצמו כו' ע"ש. וא"כ ה"נ י"ל דאי לאשמעינן מה זריעה המיוחדת בגוף הקרקע ה"ל למיכתב אשר לא יעבר ויזרע בחד לאו דנשמע שפיר עבודה דומיא דזריעה דוקא. ומדנכתב ולא יזרע לאו בפ"ע ש"מ ללקות אלאו דזריעה בפ"ע הוא דאתי וצ"ע. עוד אעורר דלהסובר דאף דמשמע להבא לשעבר נמי משמע דלא ילקה דכמו דלא לקי אלאו דלא תאכלו על הדם דכולל שלא לאכול מהבהמה קודם שת"נ ושלא לאכול בשר ועדיין דם במזרק ולסנהדרין שהרגו הנפש שאין טועמין אותו היום כדאיתא בסנהדרין דס"ג ע"א וע"ש בתוד"ה על כולם. והטעם דאין לוקין על לשב"כ משום דלא מייחד לאו כלאו דחסימה כדאיתא בפסחים דמ"א ע"ב. ומה לי דאינו מיוחד הלאו כבחסימה משום דכולל עוד אזהרות על להבא, או משום דכולל עוד ענין דלשעבר כהא דהכא שלא יעבד להבא ושלא יהא נעבד לשעבר ס"ס אינו כלאו דחסימה דאין לו משמעות אחר זולת האזהרה דלהבא וצ"ע בזה. ודע דהרמב"ם בסה"מ (שורש ח') כתב דאין נמנה שלילת החיוב עם האזהרה וכמו בלא יהי' כקרח ועדתו דהוא שלילה שמספר שהחולק על הכהונה לא יענש כקרח ועדתו בבליעה ושריפה אלא בצרעת כו' ודסנהדרין דק"י דהמחזיק במחלוקת עובר בלאו ע"ד אסמכתא והרמב"ן חולק דהאזהרה הוא פשט הכתוב וכדרך על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה וכדרך אשר לא יעבד ולא יזרע והא דר"ל צרעת יהי' ענשו אינו הפשט ולא מדרש עיקר ע"ש. ומשמע דלכ"ע אין לומר שיהא ב' המשמעות בקרא, שלילה ולאו, אמיתים. וא"י מ"ש מדהכא דאמרי' להסובר דלשעבר נמי משמע דכוונת התורה הי' על לשעבר ועל להבא ואין שום א' מהן ע"ד אסמכתא. וכן נימא בולא יהי' כקרח ועדתו דכוונה תורה כל מה שאפשר לפרש בקרא. והרי בל"ת על הדם לאיסור אכילה מבהמה קודם שת"נ שכ' בתבו"ש ריש סי' כ"ז דהוא מה"ת וכ"מ מדאמר בסנהדרין על כולם אינו לוקה משום דה"ל לשב"כ ומשמע דרק מלקות ליכא הא איסור דאורייתא איכא ע"ש. והרי בועל כולם אינו לוקה נכלל גם הא דסנהדרין שהרגו הנפש דאין טועמין אותו היום. ומשמע דגם זה דאורייתא וע"כ צ"ל דכל מה שסובל פירושא דקרא כן היה כוונת התורה ואינו ע"ד אסמכתא שום א' מהם. וכן נימא בולא יהי' כקרח שיהא שלילה ולאו וצ"ע:
מאי ונערים קטנים כו'. פי' המהרש"א דנערים משמע שהביאו שתי שערות וקטנים משמע שלא הביאו כו'. ובחי' גאונים שעל הע"י הק' מדכתיב בישעי' (י"א ו') וגר זאב עם כבש כו' ונער קטן נהג בם ע"ש. ונ"ל דנדרש דבזמן המשיח יהי' הקטן גידולו כנער. ע"ד הא דלעיל די"ב ע"ב במרע"ה דקרי ליה ילד ונער דהוא ילד וקולו כנער והכא דריש בע"א. אך ק' בשמואל א' סי' כ' ויהי בבקר ויצא יהונתן כו' ונער קטן עמו, מאי נדרוש בי'. והנ"ל דנער מתפרש לפעמים על איש בחור ופעמים מתפרש על משרת. ובפ' וירא בענין העקידה וישכם אברהם כו' ויקח את שני נעריו דפרש"י דקאי על אליעזר וישמעאל. וישמעאל הי' אז בן נ"א דיצחק הי' אז בן ל"ז ועי' בספ"ק דמגילה דישמעאל קשיש מיצחק י"ד שנים, ואליעזר הי' קשיש מישמעאל, ובודאי אינם נקראים נערים ע"ש בחרותם אלא ע"י שירותם לאברהם. וא"כ גם בהא דשמואל וישעי' מתפרש נער קטן בקטנים ממש וקרי ליה נער ע"ש השירות וה"ל כמאן דכתיב משרת קטן. רק הא דהכא נערים קטנים לא משמע להש"ס לפרש נערים ע"ש שירות כיון דלא נזכר בקרא שום ענין שירות וצ"ע. והנה לס"ד דקטנים היו ומנוערים ממצות [עי' מהרש"א] לכאורה ק' איך ענש הקטנים דלאו בני עונשין נינהו. וי"ל דמה שנתן בהם עיניו [ע"ד דמצינו בכמ"ד בש"ס יהיב בי' עיניו ונעשה גל של עצמות עי' שבת דל"ד ע"א] הוא כעונש בידי שמים. וכבר כתב הח"צ (סי' מ"ט) דמצינו כמה פעמים שנענשו קטנים וכן בער ואונן כו' ע"ש. וכ"מ בברכות דל"א ע"ב דעלי רצה לענוש לשמואל לפי שהורה הלכה בפניו שחייב מיתה. ושמואל הי' אז קטן. וע"כ משם דהוי כעונש ביד"ש וה"נ כעונש ביד"ש חשיב:
ודילמא בזרעייהו הוה כו'. לכאורה ק' דאף דמצינו בב"ק דל"ח דאמר הקב"ה למשה אל חצר את מואב מפני שעתיד לצאת ממנו רות המואביה אף שה"ל למשה לדון ק"ו לצור אותם מ"מ זכות עצמו ודאי אלים טפי. ולעיל דף כ' גבי סוטה להסובר דזכות תולה במים המרים. לא מצינו רק זכות דעצמה ולא זכות דזרע הטוב שעתיד לצאת ממנה. וא"כ מאי מקשה כ"כ בפשיטות ודילמא בזרעייהו הוה, הא י"ל דמשמע ליה לריו"ח דרק מצוה דעצמם מגין שלא לעונשם ולא מצוה דבזרעייהו. ואולי לשון דלחלוחית של מצוה דאריו"ח משמע להש"ס דהי' סגי גם זכות קליש שלא לעונשם ומסתבר דה"ה זכות זרעם כנ"ל: