תורת הקנאות/סוטה/מז/א
תורת הקנאות 
סוטה מז א
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף באר שבע חי' הלכות מהרש"א חי' אגדות מהרש"א קרן אורה רש"ש גליוני הש"ס |
דבעיתי. פרש"י הדובים כו' ול"נ להמהרש"א כיון דביאתם בנס ודאי ל"ה בעיתי ולכן פי' דבעיתי קאי על הקטנים כשהיו רואים מרחוק הדובים והיו בורחים להנצל מהם ע"ש. ולכאורה גם לדבריו תקשי כיון דהי' בנס הי' גם הנס של"ה בורחים. אך ידוע שקשה ליטול הבחירה מאדם וזה הי' טעם ראובן שיעץ להשליך ליוסף בבור אף שהיו בו נחשים ועקרבים, שסמך שינצל מהם יותר בקל ממה שינצל מאחיו בעלי בחירה, עי' אלשיך (פ' וישב). וא"כ לעשות ע"ד נס שלא יברחו הקטנים מהדובים הוא קשה יותר מלהזמין יער ע"ד נס ולמעט בניסא עדיף:
איני כו' שבשכר מ"ב קרבנות כו' זכה ויצתה ממנו רות כו'. פרש"י אלמא זה הי' שכרו, ומלשונו משמע דלס"ד ההבקעת מ"ב ילדים מישראל הי' שכרו. וזה ק' לענ"ד דאף אם הי' זה בחיי בלק הי' אפשר לחשוב זה לו לשכר מה שנתמלא רצונו שחפץ לראות ברעתן דישראל. אבל כיון דהי' זה כמה דורות אחר מיתת בלק שכבר אבד שנאתו וקנאתו, איזו שכר הוא לו. גם ר"י אמר רב נקיט בשכר מ"ב קרבנות ור' חנינא נקיט בשביל מ"ב קרבנות ומשמע דהא דר"ח אינו ע"ד שכר. והנ"ל דכוונת הקושיא כך היא, איך ס"ד דהבקעת הילדים גרם לזה קרבנות דבלק. דהרי לפי"ז ראוי בלק שיענש בגיהנם ובסמוך אמר דגם אלישע הנביא נענש קצת שאחת מג' החלאין שחלה הי' ע"י שגירה דובים בתינוקות. והרי אדרבה אר"י א"ר דע"י הקרבנות זכה ליציאת רות ממנו. ומתרץ הש"ס דהא והא איתא, דע"י הקרבנות זכה ליציאת רות ממנו ומ"מ יקבל עונש גם ע"י שנתקיימה כוונת קללתו וכעין שכתב התוס' בתענית וי"א בד"ה אמר ביושב בתענית דיש בו חטא ומצוה ע"ש:
תצא ותרעה בעדר. בירושלמי דייק מדנקיט תצא דנתקדשה מחיים וש"ס דילן בכריתות (דכ"ה) אדרבא דייק דלא אתי כמ"ד דאסורה מחיים. והנ"ל לש"ס דילן דתצא דנקיט הוא כעין שכ' התוס' ביבמות (ריש דק"ג) דועמד ואמר דגבי חליצה הוא דרך סיפור דברים כמו עמדו וקדשו ועמדה ונשאת ע"ש. וה"נ רעייה דבהמה דהיא דרך הילוכה שייך למיתני תצא ותרעה ולאו לאורויי דתצא מקדושתה הקודמת. ובמ"ש הכסף משנה פ"י מרוצח להרמב"ם דפוסק דנאסרה משתרד לנחל איתן ופוסק ג"כ דנמצא ההורג עד שלא נערפה תצא ותרעה כעדר [דלא כהנראה מסוגיא דכריתות] הוא משום דאדעתא שימצא ההורג לא אקדשה ושכיח הוא שימצא ההורג. הק' בק"א היכן מצינו קדושת פה בע"ע ואינו רק איסור בעלמא מירידתה לנחל ול"ש לומר אדעתא דהני לא אקדשה כיון דבעת ירידתה היתה ראויה לכפר ספיקה ומנ"ל דליבטל האיסור שחל כבר אחר שנמצא ההורג ומידי דהוי אנשחטה או נטרפה אח"כ דבאיסורה קיימה כו' ע"ש. ואיני מבין קושייתו דגם אי ל"ש בעגלה ערופה קדושת פה כבקדשים עכ"פ הזמנה לשם ע"ע הא ודאי בעי דאטו עגלה שלא הוזמנה לעריפה תיאסר בירידתה לנחל. וא"כ שפיר שייך על ההזמנה לומר דאדעתא דהכי לא הזמינה והוי כעגלה שלא הוזמנה דלא נאסרה מירידה לנחל. ודמיונו לנשחטה או נטרפה אח"כ, היה אפ"ל דהא הכס"מ דייק לומר משום דשכיח שימצא ההורג. וא"כ אהא דנשחטה או נטרפה אח"כ י"ל דזה לא שכיח ול"ש לומר ע"ז אדעתא דהכי לא הזמינה כיון דלא סליק אדעתי' מזה כלל. אך מהתוס' בכתובות (דף מ"ז ע"ב) בד"ה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה. שהק' מלוקח בהמה ונטרפה דנימא שלא ע"מ כן לקחה, משמע דסליק אדעתי' מטריפות כמו ממיתה וצ"ע. והנה בכריתות שם סובר רבא דרק לאחר עריפה נאסרה דאיתעביד בה מעשה דאי מחיים אמאי תרעה כשנמצא ההורג קודם עריפה ור"ה ס"ל דנאסרה מירידתה לנחל. ומשנערפה תקבר רצה לאוקמי משנראית לעריפה ודחי לה מסיפא שעל הספק באה מתחילה כיפרה ספיקא והלכה לה ואי מחיים עדיין לא כיפרה ספיקתה כו' ע"ש. ולכאורה ק' דמלשון המשנה משנערפה כו' תקבר. משמע דגם כשנמצא ההורג אחר עריפה קודם רחיצת ידים דהזקנים ואמירת הכהנים כפר כו' נמי תקבר. והרי בזה ל"ש דכיפרה ספיקה דהא ונכפר להם הדם כתיב אחר כל המעשים העריפה ורחיצת ידים ואמירת כפר. האם נימא דרחיצה ואמירה לא מעכב הכפרה [ועמ"ש לעיל סוף דמ"ה בד"ה אע"פ מהר"צ חיות]. גם הרי רבא לא תלה האיסור דעגלה ערופה בכפרה רק במעידנא דאתעביד בה מעשה. והנה להשיטה דשייך בע"ע אחר איסורה לומר אדעתא דימצא ההורג לא אקדשה. ע"כ צ"ל בטעם דלא אמרי' הכא אחר העריפה דהוא משום כבר כיפרה ספיקה, והוא כעין מ"ש התוס' בכריתות די"ג ע"ב בד"ה ארבע חטאות דאחר דנשחטו ונזרק דמן כהלכתו ליתא בשאלה יעו"ש. והרי ענין שאלה הוא דמשוי לההקדש הקדש טעות וא"כ כמו דל"ש טעות אחר שנשחט ונזרק כהלכתו כן ל"ש טעות בע"ע אחר שנעשתה כמצותה וכיפרה ספיקה. ובהגהות חשק שלמה הק' למשמעות סוגיא דכריתות דאילו נאסרה מירידתה לנחל תו לא היתה חוזרת להיתר מחמת מציאת ההורג, דא"כ מה זה דנקטה המשנה הטעם מפני שכיפרה ספיקה הא לא בזה תלי ע"ש. וכבר העיר בזה בספר עיני ישראל בחולין (דף פ"ב) ותי' דהוא משום דאי לאו דכיפרה ספיקה אף דצריך קבורה ל"צ דוקא במקומה כדין ע"ע יעו"ש. ודע דאיתא בירושלמי (סוף ה"ו) דר' ינאי יליף דנאסרה מירידתה לנחל איתן מוהורידו משעת הורדה אמר ר' שמואל בר ר"י עד שהיא מחיים היא קדושה כו' וכדפי' הפ"מ דמיד אחר שהופרשה נאסרה כו' ע"ש. וק"ק בסנהדרין (דף מ"ז ע"ב) דסובר אביי דאורג בגד למת מיתסר בהזמנה וכדפרש"י דקיי"ל ירידתה לנחל איתן אוסרתה ע"ש. ואי מטעם הזמנה תיאסר מיד אחר שהופרשה לשם עגלה ערופה כדס"ל כן לר' שמואל בר ר"י. ועי' בסנהדרין (דמ"ח ע"א) בתוד"ה נתנו לספר. דאורג בגד למת ל"ד דה"ה בנטלו ואמר זה יהי' למת ולספר יעו"ש. ואי מדכתיב והורידו משמע דוקא משעת הורדה. גם הא דבגד למת נימא דוקא באריגה ולא בנטל הבגד ואמר זה יהי' למת דלכאורה כה"ג דמי להפרשה דע"ע וצע"ק:
ע"א אומר ראיתי את ההורג. בק"א הק' למה לא ביאר הרמב"ם דין דהירושלמי ריש פרקין דיליף מכי ימצא חלל אין מציאה אלא בעדים דבהרוג צריך עדות גמורה שהוא כדינו לא תלוי ולא צף וע"י ע"א א"צ הסנהדרין לצאת ע"ש. והנ"ל דודאי הכלל דימצא הוא בעדים הוא כדאיתא בספרי פ' שופטים שנאמר בפסוק (דברים יז ו) על פי שנים עדים זה בנין אב שכ"מ שנאמר ימצא בשני עדים וכדפי' בהתורה והמצוה דהיינו לדיני נפשות ולמלקות ולממון ע"ש. וע"כ צ"ל כן דאטו שאור לא ימצא דגבי פסח וכן בבכור לתת לו פ"ש בכל אשר ימלא לו בעדים דוקא אתמהה. וצ"ל להירושלמי דה"נ נוגע עדותו לממון שע"י עדותו תתחייב העיר הקרובה להביא עגלה ערופה [ואף דאינו מעיד להדיא נגד הוצאת ממון עי' בחולין (דצ"ו ע"א) בתוד"ה פלניא ובתשו' רעק"א (סי' קי"ח). י"ל דלהירושלמי גם כה"ג חשיב מעיד לממון וא"נ ע"א]. וא"כ ניחא דהא בקדושין (דס"ה ע"ב) אמר אביי א"ל ע"א אכלת חלב והלה שותק נאמן. ואף דשיטת החוס' הוא משום דשתיקה כהודאה ובאמר א"י א"נ לחייבו קרבן. כבר הביא הש"ך ביור"ד (סי' קכ"ז ס"ק ט"ז) דכמה רבוותא חולקים על התוס' והביא גם מהרמב"ם ספ"ט דנזירות דאם שתק או נסתפק לו ה"ז מביא קרבן אפילו ע"פ ע"א וכתב שכן נ"ל עיקר מקדושין דס"ו מההוא סמיא ומינאי מלכא כו' ע"ש. וא"כ ה"נ דאין מי שיכחיש להע"א שמצא החלל כפי שאמר נאמן הוא לחייב להעיר הקרובה בעגלה ערופה כמו דנאמן לחייב חטאת. ומוכח דש"ס דילן לא יסבור כהירושלמי דניבעי ב' עדים דוקא ולכך השמיט הרמב"ם דין הירושלמי:
וע"א לא ראית כו' היו עורפין. והנ"ל הא דלא חשיב כה"ג כספק איסור דע"ע משום שמא האמת כהאומר שנראה ההורג. הוא משום דכיון דעכ"פ לב"ד ספק אם האמת כהאומר שראה חשיב לא נודע מי הכהו והוי כקודם שבאו העדים המכחישים זא"ז. ולא מיבעי לריו"ח בשבועות (די"ט ע"ב) דס"ל לכ"ע דידיעת ספק לאו שמה ידיעה לענין חלוקי חטאות דתלי בידיעה ה"נ הידיעה המסופקת אם האמת כהאומר שראה ל"ח נודע, אלא אפילו לר"ל שם אליבא דרבי דשמה ידיעה לענין חילוקי חטאות אין ללמוד משם לנידון דהכא [וצ"ע אם גם להאומר שראה אסורה אף שיודע שהאמת אתו מחמת שלהב"ד שאין מאמינים לו חשיב לא נודע] ואכתי צע"ק דבכ"מ החזקה מכרעת הספק שיהא כפי שהי' מוחזק מקודם. וא"כ כשבאו הב' עדים קודם עריפה אחר ירידתה לנחל שמאז נאסרה ורק מציאת ההורג הוא דמתירה כרישא דמתני' וכמ"ש לעיל בד"ה תצא ותרעה בעדר להרמב"ם משום דאדעתא להכי לא הקדישה, וא"כ כיון דעכ"פ כבר נתחזקה בחז"א והשתא דיש הכחשה מהעדים אם הותרה ע"י ראיית ההורג יכריע החזקה להאמין להעד האומר שלא נודע ההורג. ועי' בש"ש ש"א סוף פכ"ב מיבמות דפ"ח גבי הקדש באמר ע"א דאתשיל מרי' עלי' מנלן דנאמן נגד החזקת איסור שכ' אף דלדבריו דאתשיל בטל ההקדש מעיקרא דחכם עוקר הנדר מעיקרו. מ"מ הא דהחזקנוהו עד עכשיו בחז"א חזקה מיקרי ע"ש. וה"נ דכוותי'. אמנם כשבאו המכחישים זא"ז קודם ירידתה לנחל דיש להעיר הקרובה חזקת פטור דהיתה עומדת עד עכשיו. וא"כ יכריע חזקה זו הספק להאמין להאומר שראה ההורג ולפוטרה עכשיו כמו דהיתה פטורה מקודם. וההכרע דהחזקה להאמין להאומר שראה יחשב כנודע מי הכהו. ואף די"ל דעל מי שאומר שראה רציחתו הא יש לו ג"כ חזקת כשרות ואוקי חזקה נגד חזקה לומר שלא נודע. אכתי מ"ל באומר על מי שכבר יצא מחז"כ כגון שהרג בעדים בלא התראה ובכה"ג נעמיד העיר בחזקת פטור הקודם. ואולי אפ"ל כעין שכתבו התוס' בכתובות (דף כ"ג ע"א) בתוד"ה תרווייהו, בע"א אומר נתקדשה וע"א אומר לא נתקדשה דלא מוקמי' אחזקת פנויה להשיאה לכתחילה וכגון שאנו יודעים שזרק לה קדושין ומספ"ל אי קרוב לו או לה וח"א אמר קרוב לו וח"א קרוב לה דכיון דודאי זרק הקדושין לא מוקמי' אחזקה להתירה לכתחילה ע"ש. וה"נ אולי י"ל דמציאת החלל קרוב להעיר מרע לחזקת פטור דהעיר ולא אזלי' בהכחשת העדים זא"ז בתר חזקה ולכך עורפין גם בכה"ג וצ"ע. ומ"ש להעמיד האיש הנאמר עליו שרצח על חז"כ דמשמע דהעד פירש לב"ד מי הוא הרוצח, זהו כפי המבואר בחינוך (סי' תק"ל) שכתב בטעם מצות עגלה ערופה שמהאסיפה יתעוררו שהיודע בדבר יגיד מה שיודע לפני הזקנים ומתוך כך יבערו הרוצחים ע"ש, דמשמע דצריך הרואה לפרש את מי ראה. אך כשיודע ששום אדם זולתו לא ראה נראה דאסור לו לפרש לפני ב"ד וכעין דאיתא בחו"מ (ריש סי' כ"ח) דע"א לא יעיד אלא בדבר ממון שמביא ליד שבועה או בדבר איסור ואפרושי מאיסורא אבל בכבר נעשה האיסור לא יעיד דאינו אלא כמוציא ש"ר על חבירו ע"ש. וה"נ בנד"ד וגם כשלא יפרשו לא נערוף העגלה בנודע לנו שנודע להעד כשמאמינים לו שיודע. והמשנה מצי להתפרש גם כשלא ידע הרואה דאחר לא ראה דאז אפשר דמצי להגיד לב"ד מי הוא הרוצח ואכמ"ל: