שער המלך/חמץ ומצה/א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שער המלך ‏ חמץ ומצה א

ב

החמץ בפסח אסור בהנאה כו'. כתב הרא"ם הביאו מרן כ"מ וז"ל ה"ה מו' שעות ולמעלה ואף לר"ש שורפין גזירה משום שמא יאכלנו כו' אבל לא משום דהאי קרא דלא יאכל דמיירי בתוך הפסח שני בלישניה כדחזקיה דהא קי"ל כר' אבהו כו' ע"כ הנה מדברי הרא"ם ז"ל נראה דלחזקיה חמץ מו' שעות ולמעלה אינו אסור בהנאה כיון דלא כתיב בה לא יאכל ויש לתמוה עליו דהא כתבו התוספ' בדכ"ח ע"ב ד"ה וחד לפני זמנו וז"ל וא"ת לחזקיה מנ"ל איסור הנאה לפני זמנו דליכא אלא כו' ואומר ר"י דכיון דחד מהנהו קראי משמע איסור הנאה לא נחלק ביניהם עכ"ד והשתא לפי דעתו דלחזקיה בלפני זמנו אינו אסור בהנאה כיון דלא כתיב לא יאכל אם כן תקשי ליה קו' התו' דהרי אמרי' בגמ' ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה אתאן לת"ק הרי דלר"י חמץ מו' שעות ולמעלה אסור בהנאה וא"כ תקשי ליה לחזקיה מנ"ל לר"י דאסור בהנאה דליכא למימר דמשעה שאסור באכילה אסור בהנאה היינו מדרבנן וס"ל לחזקיה דלר"י מדרבנן אסור גזירה משום שמא יאכלנו דא"כ ק' דאמאי לא מוקי לה נמי כר"ש דהא לר"ש נמי לפי דעת הרא"ם אסור בהנאה מדרבנן ואמאי קאמר בגמ' אתאן לת"ק אלא ודאי ע"כ צ"ל דס"ל לתלמודא דברייתא דקתני משעה שאסור באכילה אסור בהנאה היינו מדאורייתא ומש"ה מוקי לה כר"י וא"כ הדרא קו' דלחזקיה מנ"ל ותו ק' לפי דעתו מאי פריך בגמ' דכ"ג מאי בינייהו בין חזקיה לר' אבהו הרי איכא בינייהו טובא דלחזקיה חמץ מו' שעות ולמעלה אליבא דר"י אינו אסור בהנאה ולר' אבהו אסור בהנאה וצ"ע:

איברא שבדברי התוס' הללו יש לתמוה דנר' דר"י פליג מדידיה אדידי' ממ"ש בדכ"א ע"ב ד"ה ב"מ וז"ל וא"ת יהא נהנה חמץ בפסח בכרת וכ"ת ה"נ א"כ נימא דאיכא בינייהו הא דלחזקיה אינו חייב כרת ולרבי אבהו חייב כרת ואור"י כו' והשתא לפי מ"ש הכא בשם ר"י גופיה מאי קא ק"ל לימא דלעולם חייב כרת ואף לחזקיה משום טעמא דלא נחלק ביניהם ומשום הכי לא קאמר דא"ב הא ויש ליישב בדוחק ולו' דע"כ לא קאמר ר"י דלא נחלק ביניהם אלא גבי לאוין דכיון דחד מהנהו לאוי איירי באיסור ההנאה ואהנאה נמי קא אזהר רחמנא לא נחלק ביניהם לומר דבהאי לאו דלא תאכל עליו חמץ לא אזהר רחמנא אהנאה אבל באיסור כרת דחמיר טפי איכא למימר דליכא כרת אלא באכילה גרידא ודוק:

ואגב אורחין ראיתי להחכם המגיה בספר משנה למלך דק"ט ע"ד שהקשה שם על דברי התוס' ז"ל הללו ממ"ש בפרק העור והרוטב דק"ך ד"ה אלא אמאי דפריך בגמ' אלא אם חמץ הוא ענוש כרת הא אכילה כתיבא ביה ומשני אמר ר"ל הנפש לרבות את השותה ואי נהנה חייב כרת למה לי קרא לרבות את השותה ת"ל שהרי נהנה מחמץ בפסח וכקו' דהתם עכ"ד:

ולע"ד ל"ק שהרי אמרו בפרק כ"ש דל"ה ע"א א"ל ר"ה לר"פ מ"ט דר"י דאמר עיסה שנילושה ביין ושמן אין חייבין על חימוצה כרת א"ל דאמר קרא לא תאכל עליו חמץ ז' ימים כו' דברים שאדם יוצא בו ידי חובתו במצה חייבין על חימוצה כרת והאי הואיל ואין אדם יוצא י"ח מצה אין חייבין על חימוצה כרת איתיביה המחהו וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה הוא אין אדם יוצא בו י"ח והא הכא דאין אדם יוצא י"ח במצה וחייבין על חימוצה כרת איתמר בהו כו' וא"כ כפי זה שפיר קא ק"ל הכא דיהא נהנה מחמץ חייב כרת וליכא למימר דלמאי אצטריך הנפש דאיכא למימר שפיר דאי לא כתיב הנפש הו"א דאינו חייב על חימוצה כרת כיון שאינו יוצא י"ח וכדהוה ס"ד דר"פ משום קרא דלא תאכל עליו חמץ דהשתא ליכא לאקשויי דת"ל שהרי נהנה דאף על פי שנהנה מ"מ כיון שאינו יוצא י"ח מצה לא הזהיר הכתוב באכילתו ומכ"ש בהנאתו ומש"ה אצטריך הנפש לחייב על השותה אע"פ שאינו יוצא י"ח מצה והתם בפרק העור והרוטב ק"ל שפיר למאי דפריך בגמ' מטעמא דאכילה כתיבה ביה אבל משום דאינו יוצא י"ח מצה ל"ק ליה משמע דניחא ליה ברייתא דאע"פ שאינו יוצא י"ח חייבין על חימוצ' כרת אע"ג דאכתי לא שמיע יתור' דהנפש ול"ק אלא משום דאכילה כתיבא ואהא ק"ל שפיר וכתבו דס"ל לתלמודא דהנהנה אינו חייב כרת אבל לפי האמת דאייתר לן הנפש לרבות את השותה אפי' אי ס"ל לרבי אבהו דהנהנה חייב כרת אפי' הכי אצטריך הנפש דאי לא הוה טעינן כדהוה ס"ל לר"פ מעיקרא והא דלא ק"ל למ"ש מעיקרא וכ"ת אה"נ מההוא דפ' העור והרוטב דמוכח בהדי' דס"ל לתלמודא דהנהנה אינו חייב כרת כמ"ש התם איכא למימר דהיינו משום דמצי' לומר דתלמודא פריך התם אליבא דחזקיה וא"נ מסוגיין דהכא עדיפא להו לאקשויי אלא מיהו הא ק"ק דהתם בגמרא עביד צריכותא לחלב וחמץ ואמרינן וצריכי דאי כתיב חלב הו"א משום דלית ליה שעת הכושר אבל חמץ אימא לא והשתא אמאי ל"ק דאי כתיב חלב חמץ לא אתי מיניה משום דהוה טעינן כדר"פ ודוק עוד כתב מרן דרבינו פוסק כרבי אבהו ממ"ש בפ' ב' מה' שחיטה דשחיטת חולין ד"ק כו' ואילו לחזקיה הוי דאורייתא כו' ע"כ הנה ראיתי להרב עצמות יוסף בפ' הא"מ דנ"ג ע"ד שהקשה שנראה דרבינו סותר את עצמו שבה' שחיטה נראה דפוסק דחש"ב דרבנן כמ"ש מרן ואילו בה' מ"א פ"ח כתב כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל אחד איסור אכילה וא' איסור הנאה עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט בנבילה כו' וזאת היא סברת ר"מ בפ' כ"ש דכ"א דפרכינן התם בשלמא לר"מ דאמר א' גר וא' גוי בין במכיר' בין בהנאה מדאצטריך קרא למשרי נבילה בהנאה מכלל דשארי איסורין שבתורה בין באכילה בין בהנאה אלא לר"י דאמר דברי' ככתבן מנ"ל נפ"ל מאותו אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חש"ב ואידך חש"ב לאו דאורייתא נמצא לפי סוגיא זו דלר"מ ע"כ אותו אצטריך למעוטי חש"ב דס"ל לר"מ דהוי מדאורייתא וא"כ כיון שרבינו פסק כר"מ שכ"כ עד שיפרט כדרך שפרט בנבלה ואי כר"י מאותו נפ"ל ולא מנבלה א"כ ע"כ דס"ל דחש"ב דאורייתא דאי לת"ה אותו למאי אצטריך עכת"ק יע"ש ולע"ד לק"מ ואשתמיט מיניה מ"ש רבינו בפ"י מה' ע"ז דין ד' וז"ל ואסור ליתן להם מתנת חנם שנאמר או מכור כו' לגוי במכירה ולא בנתינה ע"כ הרי בהדיא דרבינו ז"ל פוסק כר"י דאמר דברים ככתבן כו' ואם כן אדרבא מכאן סיעתא למ"ש מרן דס"ל לרבינו דחש"ב דרבנן כמבואר בסוגיין שם דלר"י חש"ב דרבנן ומ"ש רבינו בהלכות מ"א עד שיפרט כדרך שפרט בנבילה לאו למימר' דמהתם נפקא מדאצטריך למשרי נבילה דהא לר"י קרא אצטריך לדברי' ככתבן אלא כונת רבינו היא לומר דאם לא פרט הכתוב כדרך שפרט בנבילה אינו מותר בהנאה ולעולם דאיסור הנאה נפיק מאותו וכמ"ש הרב לח"מ ז"ל שם יע"ש אך ק"ק דאמאי אשמיט רבינו קרא דאותו והוה ליה לומר עד שיפרט כדרך שפרט בטריפה דמהתם נפקא לר"י:

וראיתי להרב לח"מ ז"ל שהקשה שם בה' שחיטה דאי רבינו ס"ל דחש"ב לאו דאורייתא וכדקאמר דברי קבלה כו' וכמ"ש בפי"ז מה' מ"א וז"ל וה"ה לחש"ב שהרי הן אסורין בהנאה מדבריהם ע"כ והשתא קשה דהיכי מייתי רבינו קרא דכי ירחק דדריש ליה מ"ד חש"ב דאורייתא ותו דאי ס"ל דהוי מדרבנן הא אמרי' בגמ' בפ' כיסוי הדם דפ"ז א"ל ר"פ וסבר ר"מ חש"ב דאורייתא א"ל אין והתניא כו' רש"א חש"ב ישרף אא"ב דאורייתא היינו דגזרינן חיה אטו בהמה אלא אי אמרת דרבנן בהמה מ"ט דילמא אתי למיכל קדשים בחוץ היא גופה גזירה ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה נמצא דמאן דס"ל חש"ב לאו דאורייתא לא גזר חיה אטו בהמה ורבינו כתב דאפילו בחיה ובהמה הכל אסור בהנאה ותו שבפי"ד מה' הנז' דין יו"ד כתב דהשוחט ח"ב פטור מכיסוי והיינו משום דח"ב דאורייתא כמ"ש התוספות שם ד"ה אין ותו דאי ס"ל דהוי דרבנן הרי אמרי' בגמ' בפרק כ"ה דף הנזכר דר"ש דקאמר השוחט ונמצא טריפה מותר בהנאה סביר' ליה דחש"ב דאורייתא דהכי פריך רב פפא וסבר ר"ש חולין ש"ב דאורייתא ופרש"י דאי מדרבנן משום דגזרי דילמא אתי לאתהנויי מקדשים מה לי ראויה מה לי אינה ראויה ואיהו ז"ל פסק דהשוחט ונמצא טריפה מותר בהנאה משום דשחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה אם כן ודאי דהוי דאורייתא ואי ס"ל דהוי דאורייתא ומ"ש בהלכות מ"א דהוי מדבריהם ר"ל כיון שאינו מפורש בתורה קרי ליה מדבריהם וכמ"ש בה' אישות גבי קדושי כסף הרי רבינו פסק בפ"ח מה' מ"א כר' אבהו ואיהו פסק כר"י בפ"י מה' ע"ז וכדכתיבנא לעיל ולר"י הא אמרי' בפרק כ"ש דאותו אצטריך למעט שאר איסורין וחש"ב לר"י דרבנן ואם כן לרבינו דפסק דהוי דאורייתא מהיכא נפ"ל הא אותו אצטריך למעוטי שאר איסורין שבתורה ומכח כל אלו הקושיות העלה הרב ז"ל דס"ל לרבינו דחש"ב דאוריי' והוקשה לו לרבינו דמה הקשו בפ' כ"ש דלר"י חש"ב מנ"ל אימא דאותו ממעט כל מילי וכמ"ש התוס' בר"פ הערל דבו ממעט כל מילי מש"ה הוצרך לומר דאה"נ דהוה מצי לתרץ הכי אלא משום דתלמודא אשכח לר"י דס"ל הכי בפי' דחש"ב לאו דאורייתא שני הכי ולהכי רבינו ז"ל פסק לפי האמת דמאותו ממעטינן שאר איסורין וחש"ב עכ"ת תי' הר"ב לח"מ יע"ש:

ולע"ד מלבד שדבריו דחוקים הרבה נראה דהא ודאי ליתא שהרי כתב רבינו בפ"ב מהלכות גניבה ה"ח וז"ל אבל אם שחט ונמצאת טריפה או ששחט חולין בעזרה משלם תשלומי דו"ה אע"פ שחולין שנ"ב אסור בהנאה הואיל ואיסורן מדבריהם הר"ז חייב לשלם תשלומי דו"ה והשתא אם איתא דס"ל לרבינו דחש"ב דאוריי' אמאי מחייב בתשלומי דו"ה הא מכי שחיט בה פורתא אסרה אידך לאו דמאריה קא טבח וכדפרכינן בגמרא בפ' מרובה דע"ב דאין לומר דכיון דאינו מפורש בתורה בהדיא ס"ל לרבינו דמחייב בתשלומי ארבעה וחמשה וקרינן ביה וטבחו דאם כן גבי כיסוי הדם נמי הוה ליה למחייב מהאי טעמא ואמאי כתב בפי"ד מה' הנז' דפטור לכסות ועוד דהא ליתא דהא אמרינן בגמרא בפרק מרובה איכא דמתני לה אהא אר"ש כו' ור"י אומר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף אמר ליה רב חביבי לר"א לימא קסבר ר"י חש"ב לאו דאורייתא דאי ס"ד דהוי דאורייתא מכי שחיט בה פורתא אסרה אידך לאו דמאריה קטבח והשתא מאי קושיא נימא דר"י ס"ל דהוי דאורייתא מקרא דכי ירחק ומ"מ כיון שאינו מפורש בתורה מש"ה מחייב בתשלומי דו"ה אלא ודאי דהא ליתא וכן הקשה הר"ב ע"י דף הנז' לדברי מרן הכ"מ ז"ל שכתב שם כשיטת הלח"מ ז"ל דס"ל לרבינו דחש"ב דאורייתא יע"ש:

אמנם אשר אני אחזה לי ליישב דעת רבינו ומרן הכ"מ דס"ל לרבינו דחש"ב דאורייתא מקרא דכי ירחק ממך המקום אמנם ס"ל לרבינו דדוקא בשחיטה ואכילה אסור מן התורה משום דנפ"ל מקרא דכי ירחק וכדאמרינן בגמרא בפרק הא"מ כי ירחק ממך כו' מה שאתה זובח ברחוק מקום אתה אוכל ואי אתה אוכל מה שאתה זובח בקירוב מקום פרט לחש"ב אבל בהנאה אינו אסור אלא מדרבנן והיינו משום דאיסור הנאה נפ"ל בגמר' שם מקרא דאותו וס"ל לרבינו דזה היינו דוקא לר"מ דס"ל דא' גר וא' גוי בין במכירה בין בנתינה א"כ איסור הנאה נפ"ל מדאצטריך קרא למשרי נבילה בהנאה ואייתר לן אותו למעוטי חש"ב שאסורין בהנאה אבל ר"י דסבירא ליה דברים ככתבן אם כן מנבילה לא נפ"ל איסורי הנאה ואותו אצטריך למעוטי שאר איסורין וחש"ב לאו דאורייתא ומש"ה רבינו ז"ל שפסק כר"י בפ"י מהלכות ע"ז משום הכי פסק דחש"ב אסורים בהנאה מדבריהם אבל באכילה ושחיטה נפ"ל מקרא דכי ירחק כמבואר בגמ' וכן הוא דעת רש"י ז"ל בפרק כ"ש דכ"ב ד"ה חש"ב דלר"י חש"ב לאו דאורייתא דוקא באיסורי הנאה ומאי דק"ל להתוס' שם בד"ה חולין לפרש"י מההיא דנזיר דמשמע התם דס"ל לר"י בר יאודה דחש"ב לאו דאורייתא אפי' באיסור שחיטה ואכילה י"ל דהא ל"ק להו לרש"י ולרבינו ז"ל דאה"נ דהתם קאמר בגמרא דלר"י בר יאודה חש"ב לאו דאורייתא אפי' באיסור אכילה משום דלא דריש קרא דכי ירחק אבל לפום מאי דקאמר תלמודא הכא דלר"י אותו אצטריך למעט שאר איסורין לא דריש ליה אותו למעט חש"ב משום דס"ל דלאו דאורייתא אית לן למימר שפיר דר"י באיסור אכילה מודה דאסור מדאורייתא מקרא דכי ירחק ואותו לא דריש לי' למעוטי חש"ב משום דס"ל דאיסור הנאת חש"ב לאו דאורייתא והיינו דבתחילה מייתי רבינו קרא דכי ירחק למילף מיניה איסור שחיטה ואכילה דתרוייהו נפיק מקרא דכי ירחק והיינו נמי מאי דכתב בפי"ו מהלכות מ"א ה"ה לחתיכת חש"ב שהרי הן אסורים בהנאה מדבריהם דייק רבינו למכתב בהנאה לומר דדוקא איסור הנאה הוא דהוי מדבריהם אבל איסור שחיטה ואכילה הוי דאורייתא ומ"ש כמו שיתבאר בהלכות שחיטה לא קאי אמ"ש דאסור מדבריהם שהרי שם לא פירש רבינו אי מאי דאסור בהנאה הוא מדאורייתא או מדרבנן אלא אעיקר מילתיה שכתב דאסורים בהנאה קאי דבהלכות שחיטה נתבאר שאסורים מדבריהם ובהלכות שחיטה לא פירש דמאי דאסור בהנאה הוא מדבריהם שסמך אמ"ש בהלכות מ"א ומשום הכי כתב בפרק י"ד מהלכות שחיטה דין יו"ד דהשוחט חולין בעזרה פטור מלכסות משום ששם הצריך רבינו שיהא מותר באכילה שכ"כ אין חייב בכיסוי אלא דם שחיטה הראויה לאכילה שנאמר אשר יאכל לפיכך כו' השוחט חולין בעזרה פטור מלכסות וכיון דס"ל לרבינו דאסור באכילה מדאורייתא מקרא דכי ירחק דאיסור אכילה נמי נפיק מיניה כמבואר בסוגיא משום הכי כתב דפטור מלכסות אמנם גבי תשלומי ארבעה וחמשה דסבירא ליה לרבינו כרבנן דר"ש דשחיטה שאינה ראויה ש"ש מש"ה כתב דהשוחט ח"ב חייב בדו"ה משום דאע"פ שאסור באכילה מדאורייתא מיחייב מידי דהוי השוחט ונמצא טריפה ומשום דאסור בהנאה לית לן למפטר משום דלאו דמאריה קא טבח כדאמרי' בגמרא כיון דאינו אסור בהנאה אלא מדבריהם קרי' ביה וטבחו דמן התורה דמאריה קא טבח וזה מבואר בדברי רבינו שם כמו שיראה הרואה:

ומעתה ע"פ האמור הבא נבא לישב קו' הלח"מ מסוגיא דפרק כ"ה דהנה מה שהקשה דכיון דס"ל דחש"ב דרבנן א"כ היכי אסר חיה ובהמה הא אמרינן בגמרא היא גופא גזירה ואנן ניקום ונגזור כו' י"ל דס"ל לרבינו דמאי דקאמר בגמרא אא"ב דאורייתא היינו דגזרינן חיה אטו בהמה אינו אלא לענין איסור שחיטה ואכילה והכי קאמר בגמרא דאא"ב דאיסור שחיטה ואכילה מדאורייתא בין בהמה בין חיה ועוף היינו דגזרי' הכא בחי' שיהא אסור בהנאה בטריפה אטו בהמה ואע"ג דבהמה גופא לא אסורא בהנאה בטריפה אליבא דר"ש אלא משום גזירה דקדשים שיצאו לחוץ לא חשיבא גזירה לגזירה כיון דאסור מיהא בשחיטה ואכילה מן התורה כבהמה אם כן כי גזרו רבנן בחולין שנ"ב יהיו אסורין בהנאה לא פלוג רבנן אלא אי אמרת דרבנן כלומר דמן התורה שרי בכל גוונא אפילו בשחיטה ואכילה בהמה מ"ש דילמא אתי למיכל קדשים בחוץ היא גופא גזירה כו' ומאי דקאמר ר"פ וסבר ר"ש חש"ב דאורייתא היינו לענין איסור שחיטה ואכילה ואהא קאמר ליה אביי אין ומוכח לה מההיא ברייתא ואף שמדברי התו' בד"ה אין נראה דפליגי אהא דכתיבנא מ"מ רבינו ז"ל ס"ל הכי וכן מדוקדק מלשון הגמר' דקאמר אלא אי אמרת דרבנן בהמה מ"ט דילמא אתי למיכל כו' משמע דמאי דבעי לאוכוחי הוא לענין איסור אכילה דלא הוי מדרבנן משום גזירה דילמא אתי למיכל ואי כפי' התוס' הרי באכילה אסור מן התורה וכדמוכח ההיא דמרובה והכי הוה ל"ל דילמא אתי לאתהנויי וכן נראה מפירוש רש"י דכל הוכחת ר"פ לא הוי אלא לענין איסור אכילה שכ"כ חש"ב דאורייתא מוזבחת ואכלת ואי לאיסור הנאה מיירי לא נפיק מוזבחת אלא מאותו וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שכתב בפ' הא"מ אמאי דקאמר בגמ' א"ל תניא המקדש בחש"ב רש"א מקודשת אלמא חש"ב לאו דאורייתא ורמינהי רש"א ישרף וכן חיה כו' ופרש"י חש"ב לאו דאורייתא לא איסור שחיטתו ולא איסור הנאתו משמע דהוצרך רש"י לפרש כן כדכתיבנא דאי מאי דס"ל לר"ש דחש"ב לאו דאורייתא אינו אלא לענין איסור הנאה א"כ לא פריך מידי מההיא מתני' דאיכא למימר כיון דאסור בשחיטה ואכילה מדאורייתא לא פלוג רבנן דהא אפילו תימא דס"ל לר"ש דחש"ב דאורייתא אפי' בהנאה תקשי אמאי אמר דישרף יקבר הול"ל דהא בחיה ליכא למגזר דילמא אתי למימר קדשים פסולים לקבורה אלא עכ"ל לא פלוג כמ"ש רש"י שם בסמוך יע"ש ואם כן השתא נמי אפ"ת דר"ש ס"ל דאיסור הנאה מדבריהם משו"ה אמר ישרף משום דלא פלוג כיון דאסור מן התורה בשחיטה ואכילה כבהמה וכ"כ הר"ב עצמות יוסף ז"ל אלא שראיתי שהקשה וז"ל רש"י הוכרח לפרש כן מכח מאי דפריך מדר"ש אדר"ש אבל תלמודא גופיה קשה מאי פריך נימא דר"ש ס"ל דאינן אסורין אלא באכילה אבל בהנאה מותרים מדאורייתא ומש"ה האשה מקודשת ונראה דלא מצינו האי סברא ולאפושי פלוגתא לא מפשינן עכ"ד:

והנה מה שתי' הוא ז"ל ליתא ואשתמיט מיניה מ"ש רש"י בפרק כ"ש דכ"ב ד"ה חש"ב שכתב דלר"י חש"ב לאו דאורייתא דוקא באיסור הנאה אבל באיסור אכילה מודה דהוי דאורייתא מקרא דכי ירחק וכ"כ שם התוס' שכן הוא דעת רש"י וא"כ איך כתב דלא מצינו האי סברא ולעיקר קושיתו י"ל לפי שיטת ר"ת שכתבו התוספות ד"ה אלמא דההיא דרב גידל מיירי בשעות דאורייתא ואפשר דמש"ה לא משני בכי האי גוונא משום דאי ס"ל לר"ש דאיסור שחיטה ואכילה הוא מדאורייתא הו"ל כחמץ דרבנן ושעות דאורייתא דר"ג ואפשר דעדיף טפי דהתם בחמץ נוקש' דרב גידל מן התורה שרי אפי' באכילה אלא דרבנן הוא דגזור בכל נמצא דכל איסורו הוי מדרבנן אבל גבי חש"ב מן התורה אסור באכילה ואתו רבנן והוסיפו הנאה וכיון שכן אמאי קאמר ר"ש מקודשת אלא ודאי דס"ל לר"ש דחש"ב לאו דאורייתא כלל ומש"ה קאמר מקודשת ואהא פריך ורמינהי ואף לפרש"י שפירש אהא דר"ג אפי' בתרווייהו דרבנן איכא למימר דרש"י ס"ל ליישב ההיא דר"ג כיש מי שאומר שכתב הר"ן דשאני איסור חמץ שיש לו עיקר מן התורה משא"כ חש"ב ואם כן מש"ה לא משני הכי בגמרא משום דאי ס"ל לר"ש דחש"ב אסור באכילה מן התורה הרי יש לו עיקר מן התו' ואמאי מקודשת כנ"ל ודו"ק:

ויש סמך לזה ממ"ש התוס' בפרק מרובה דף ע"ב ע"ב ד"ה דאי ס"ד דתקרובת ע"ז אפילו לא אסירא בהנאה אלא מדרבנן חשיב לאו דידיה כיון דאסרו חכמים בכל הנאות ואפי' קידש בו את האשה אינה מקודשת כדתניא במסכת קידושין אבל חש"ב אי הוי דרבנן וקידש בו את האשה מקודשת דבסוף הא"מ קתני רש"א מקודשת כו' ויש להבין דכיון דתקרובת ע"ז אין איסורו אלא מדרבנן אמאי אינה מקודשת ומ"ש מחש"ב וחמץ בפסח דאי הוו תרוויהו דרבנן מקודשת לר"ת ואי הכא קיימי לשיטת רש"י דס"ל דאפילו בתרווייהו דרבנן אינה מקודשת איך הביאו ראיה לחש"ב דמקודשת מפ' הא"מ הרי כתבו בפרק הא"מ ד"ה אלמא דלפי המסקנא אפי' לר"ש אינה מקודשת אי חש"ב דרבנן:

אמנם לפי מ"ש ניחא דכיון דתקרובת ע"ז אסור באכילה מן התורה וכמ"ש שם בסמוך אלא דחכמים הוסיפו הנאה הוה ליה כחמץ דאורייתא ושעות דרבנן משא"כ חש"ב באיסור אכילתו והנאתו אינו אלא מדרבנן למאי דבעי ר"י למימר התם דקסבר ר"י דלאו דאורייתא מש"ה אם קידש בה מקודשת כנ"ל:

גם מה שהקשה עוד הלח"מ ז"ל דאי סבירא ליה לרב' דחש"ב הוי דרבנן אמאי התיר בהשוחט ונמצא טריפה נראה דע"פ האמור הא נמי לא קשיא דמאי דמוכח ר"פ דסבר ר"ש דחש"ב דהוי דאורייתא מדהתיר בהנאה השוחט ונמצא טריפה אינו אלא לענין איסור שחיטה ואכילה וכמו שנראה מדברי רש"י בהדיא וכדכתיבנא לעיל ואהא הוא דמוכח שפיר דאי ס"ל לר"ש חש"ב לאו דאורייתא אפילו איסור שחיטה ומן התורה הכל שרי וגזור רבנן אפילו בהנאה דלא ליתי להתהנויי מקדשים מה לי ראויה מה לי אינה ראויה הא באינה ראויה נמי איתא להך גזרה גופא אמנם אי ס"ל לר"ש דחש"ב דאורייתא באיסור שחיטה ואכילה אף ע"ג דהנאה אינו אלא מדבריהם גזירה משום קדשים שיצאו לחוץ והך גזירה נמי שייכא באינה ראויה איכא למימר דרבנן לא גזרו שיהא אסור בהנאה אלא בחש"ב דאסור מן התורה בשחיטה ואכילה אבל בשחיטה שאינה ראויה דמן התורה אינו אסור כלל אליבא דר"ש לא גזרו רבנן ואוקמוה אדין תורה וזה מוכרח לפי' רש"י דאי לת"ה תקשי אף לפי האמת דס"ל לר"ש דחש"ב דאורייתא דהא ר"ש ס"ל דחש"ב ישרף והיינו משום גזירה דלא לימרו קדשים פסולים הן ונקברים וכמ"ש רש"י וכיון שכן בשוחט את הטריפה אמאי קאמר רש"י דמותר בהנאה הא איכא למיחש הך חששה גופה דגזרו שיהא טעון שריפה ה"נ איכא למיגזר שמא יאמרו קדשים פסולים הם ומותרים בהנאה אלא ודאי איכא למימר דלפי האמת דס"ל דחש"ב דאורייתא לא גזרו אלא בחש"ב דאסור מן התורה אבל בשחיטה שאינה ראויה דמן התורה שרי אוקמוה אדין תורה אבל אי ס"ל לר"ש דמן התורה הכל שרי ואפ"ה גזרו משום קדשים שיצאו לחוץ א"כ מה לי ראויה מה לי אינה ראויה והיינו דמוכח שפיר מדר"ש דס"ל דחש"ב דאורייתא באיסור שחיטה ומשום הכי רבינו שפסק דאיסור שחיטה ואכילה הוא מן התורה משום הכי התיר בשוחט ונמצא טריפה ועד"ז יש לפרש דברי מרן הכ"מ ז"ל דמדלא ענש רבי' אלא מכת מרדות דס"ל לרבינו דאפילו באיסור שחיטה ואכילה אינו אלא מדרבנן שהרי באיסור שחיטה הוא דכתב רבינו דמכין אותו מכת מרדות ואהא הוא דק"ל למרן מסוגיא דהא"מ דמסיק דלר"ש חש"ב דאורייתא באיסור שחיטה ואכילה ואהא הוא דתי' מרן דס"ל דחש"ב דאורייתא ומ"ש מ"מ הוא מפני שלא נאמר בהן לאו כלומר דס"ל דחש"ב דאורייתא באיסור שחיטה ואכילה והיינו כמסקנא דהא"מ וכדכתיבנא ומש"ה המקדש בחש"ב אינה מקודשת אע"פ שאסורים בהנאה מדבריהם משום דכיון דאסור בשחיטה ואכילה מן התורה הוה ליה כחמץ דרבנן ושעות דאורייתא דכתב רבינו בפ"ה דאינה מקודשת וכמו שכתב מרן ז"ל שם ועדיפה מיניה כדכתיבנא זה נ"ל ליישב דעת רבינו ומרן ז"ל כי היכי דלא תיקשי להו קושית הר"ב עצמות יוסף ז"ל ודו"ק:

מיהו דברי מרן בפרקין דכתב דס"ל לרבי' דשחיטת חולין בעזרה הוא מדבריהם מלבד דדבריו סותרים אמ"ש בהלכות שחיטה צ"ע דמה יענה למה שפסק בפרק י"ד מה' שחיטה דהשוחט חולין בעזרה פטור לכסות וכמו שהקשה הלח"מ ז"ל וליכא למימר דס"ל דכיון דמדרבנן לא חזי לאכילה לא קרי ביה אשר יאכל ופטור מכיסוי וכמ"ש מרן מלכא בס' מקראי קדש שהרי בפרק השוחט דכ"ז ע"א פריך ואי אין שחיטה לעוף מן התורה לבעי כסוי ועיין בספר בני יעקב בתשובה סימן ב' ובתה"ד סימן קפ"ד וצ"ע. אחר זמן ראיתי להרב בכה"ג חי"ד סימן ק"א בהגהת ב"י אות מ"ח שישב דברי רבינו למאי דסתרי אהדדי כדכתיבנא יע"ש:

ודע שרש"י ז"ל בע"ז פרק ר"י דנ"ו ד"ה מכרן כתב דאם עבר ומכר איסורי הנאה אותם הדמים אסורים בהנאה מדרבנן ורבינו בספ"ח מהלכות מ"א פליג על זה שכתב וז"ל כל שאכל כו' אם נהנה ולא אכל כגון שמכר כו' והדמים מותרים יע"ש וכן הוא דעת הרמב"ן כמ"ש הרב המגיד שם אמנם דעת הרא"ש ז"ל בסוף פרק הא"מ כדעת רש"י דמדרבנן אסורים למחליף עצמו ומ"מ אם עבר והחליף אותם החליפין הוה ליה חליפי חליפין ומותרין הפך מאי דמשמע מדברי רש"י ז"ל כמו שיע"ש:

וכתב עוד שם וז"ל ומודה רש"י דמדאורייתא שרי אפי' לדידיה כיון דלא תפסי דמיהן וכן משמע בפ"ק דחולין גבי חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין ומסיק משום דלא שביק התירא ואם היו החליפין אסורים מדאורייתא מה היו מרויחים בחילוף עכ"ד ויש לדקדק עליו טובא דמאי ראיה מייתי מההיא דחמצן של עוברי עבירה ואכתי תקשי ליה למאי דקאמר התם בגמרא ודילמא ר"ש היא דאמר חמץ לאחר הפסח מדרבנן וכי מקילין בדרבנן אבל בדאורייתא לא מקילין והיכי אפשר לומר דר"ש היא דאם כן היכי קאמר בברייתא מפני שהם מחליפין כיון דלר"ש אינו אסור אלא מדרבנן ודמיו הרי הוא כמוהו מה מרויחים בחילוף בשלמא אי הך ברייתא ר"י היא ניחא דמרויחים איסורא דאורייתא כמ"ש הרא"ש וכן הקשה הרשב"א שם בחידושיו אלא ע"כ צ"ל כמ"ש הרשב"א ז"ל שם דמה שמרויחים הוא דאיסור אכילה חמור להם יותר מהנאת דמים א"נ כמ"ש התוס' בד"ה מותר משם רש"י שמרויחין הוא לדידן דלדידן מיהא שרי יעו"ש ואם כן מאי ראיה מייתי אכתי נימא דלר"י דס"ל דחמץ שעבר עליו הפסח אסור מדאורייתא חליפין דידיה נמי אסירי דבר תורה ומה שמרויחין הוא לדידן דלדידן שרי כמ"ש התוס' וא"נ משום דאיסור אכילה חמור להם יותר ואף שהתוס' כתבו שם דלמאי דס"ד דר"י מרויחים נמי לגבי דידהו דבחליפין אינו אסור אלא מדרבנן היינו משום דהכי קי"ל בעלמא דאינו אסור אלא מדרבנן אבל מהך סוגיא אין להביא ראיה כלל כמ"ש:

ואשר אני אחזה לומר בדעת הרא"ש הוא דס"ל דאפילו לדעת רש"י ודעימיה דס"ל דחליפים אסורים אינו אלא באיסורין דאורייתא אבל באיסורים דרבנן מודה רש"י דלא החמירו בחילופיהן ועכ"ז יבואו דברי הרא"ש על נכון דלמאי דמסיק דילמא ר"ש היא ל"ק ליה להרא"ש כלל דשפיר קתני בברייתא מפני שהן מחליפין כיון דלר"ש חמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא מדרבנן משום קנסא בחילופין דידהו לא גזרו אמנם למאי דס"ד השתא דבריי' ר"י הוא דס"ל דחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה ד"ת ק"ל להרא"ש ז"ל שפיר דאם היו החליפין אסורים מדאורייתא מה מרויחי' בזה זה נ"ל נכון בדעת הרא"ש ז"ל:

שוב ראיתי להר"ב מש"ל ברפ"ה מה' אישות שכתב וז"ל אך יש לדון דאפשר דהא דחליפי דאיסורי הנאה אסורים הוא דוקא במה שאיסורו דבר תורה אבל לא במה שאיסורו מדרבנן וטעם גדול יש בדבר שהרי הא דחליפין אסורים הוא מדרבנן וכמבואר ואפשר דלא גזרו אלא באיסור תורה אבל באיסורים דרבנן לא גזרו וכעת לא מצאתי דין זה מבואר עכ"ד:

ויש לתמוה עליו איך אשתמיט מיניה דברי הרשב"א ז"ל שכתבנו לעיל דנראה בהדיא דס"ל דאפילו בחמץ שע"ע הפסח דאיסורו מדרבנן אפי"ה חליפין דידיה אסורים דאל"כ מאי ק"ל גם מדברי התוס' הנז' נר' בהדיא ג"כ דאפי' באיסורי הנאה דרבנן חליפין דידהו אסורים ממ"ש וז"ל ומה שפרש"י כו' ונראה דמרויחי' ג"כ לגבי דידהו למאי דס"ד השתא דהוי דאורייתא ומשמע בהדיא דדוקא למאי דס"ד השתא דהוי דאורייתא מרויחי' לגבי דידהו נמי אבל לפום מאי דמסיק ליכא הרוחה גבי דידהו והשתא אי ס"ל דחליפי איסורי הנאה דדבריהם מותרים הא למאי דמסיק נמי מרויחין לגבי דידהו שפיר אלא מוכח דס"ל דאפי' באיסור דרבנן חליפין נמי אסורי' ומ"מ דברי הרא"ש ז"ל נר' שאין ליישבן אלא א"כ נאמר דס"ל דבאיסורי' דרבנן לא אסירי חליפין דידהו וכדכתיבנא:

עוד כתב הר"ב מש"ל שם וז"ל ועוד נראה דאף דנימא דחליפי איסורי' אסירי מ"מ הכא גבי קדושין שרי שהרי לרש"י דאית ליה דחליפי חליפין אסורים אפי"ה אית ליה דיש לחלק בין קדושין לשאר הנאות וא"כ אף אנו נאמר בחליפין דיש לחלק בין קדושין לשאר הנאות ואף דאליבא דהרא"ש ליתנהו להני טעמי מ"מ אפשר שיודה בהן אלא דלדידיה במקום שאמרן רש"י אין צורך אבל בנ"ד יודה הרא"ש אך נראה דע"כ לא הוכרחנו לומר חילוקים אלו אלא מכח מתני' דתנן מכרן וקידש הר"ז מקודשת והוק' לרש"י שהרי אשה זו היא חליפי איסורי הנאה ומש"ה הוצרך לחלק בין קדושין לשאר הנאות אבל להרא"ש דמתני' אתייא כפשטה מנ"ל לבדות חילוקים מלבנו עכת"ד יע"ש:

והנה הרב ז"ל כמסתפק אמרה למילתיה ולבסוף לא הכריע אלא מכח סברא ולע"ד המעיין בדברי הרא"ש ז"ל יראה בהדיא דלית ליה לחלק בין קדושין לשאר הנאות שכתב וז"ל ומה שחילק רש"י בין קדושין כו' נראה דלא היה צריך לזה כו' אבל אם בדיעבד לקח בדמי איסורי הנאה פירות או כלים והחליפן לא גזור רבנן ושכרו אסור דע"ז משמע ליה כמו יין נסך דאף חליפי השכר אסורי' לכן פריך ליה ממכרן וקידש מקודשת אלמא דחליפי חליפין שרי (כלומר דאם היו אסורי' היה לנו לאסור לשהות עמה באותם קידושין משום שנהנה ממנה) ע"כ והשתא אי הרא"ש ז"ל מודה בעיקר חילוק רש"י ז"ל אם כן מאי פריך בגמ' נימא דהתם בקידושי אשה לא גזרו בחליפי חליפין משום ביטול פו"ר אלא ודאי דלא ס"ל חילוק רש"י ז"ל ויש לתמוה על הרב ז"ל איך העלים עיניו מדברי הרא"ש הללו שהוא ז"ל הביאם שם והר"ן ז"ל בפ"ק דחולין גבי ההיא דחמצן של ע"ע הקשה לפי' רש"י דאסור הדמים למחליף עצמו וז"ל ואיכא למידק הרי ערלה שאסורה בהנאה ותנן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת אלמא חליפי איסורי הנאה מותרי' אף למחליף עצמו דאי לא היאך האשה מתקדשת בהן ותירץ וז"ל וי"ל דלעולם למחליף עצמו אסור ואפי"ה כיון שהאשה יכולה ליהנות בהן ממילא היא נקנית ותמה עליו הר"ב חידושי הלכות ז"ל וז"ל ולא ידענא מאי קושיא שהרי בנדרים מקשי לה בגמ' ומשני לה דילמא לכתחילה הוא דלא הא דיעבד עבד עכ"ד ז"ל וכונת קושית הרב ז"ל הוא כפי מה שפי' הר"ן שם ד"ה ת"ש וז"ל דקס"ד דכיון דאסור להתהנות מן החליפי' אפילו עבר ונהנה שהחליפן באחר דלהוו חליפי חליפין אסורים ומש"ה ק"ל כשעבר וקידש אמאי היא מקודשת גמורה ואינה צריכה לקדשה פעם אחרת דאי אסירי מדרבנן הו"ל לאצרוכי קדושין ודחי הנ"מ לכתחילה הוא דלא שאסור ליהנות מן החליפין ואם עבר ונהנה מותר דח"ח מותרי' עכ"ל והשתא היינו דק"ל להרב ז"ל דא"כ מאי ק"ל להר"ן לפרש"י מההיא דמכרן הלא רש"י ז"ל לא כתב אלא שאסור ליהנות מן החליפין לכתחילה ומתניתין בשכבר קידש ונהנה מן החליפין ואי משום מה שנהנה ממנה אח"כ לכתחילה כבר כתב רש"י בפי' דבקדושי אשה לא גזרו כיון שכבר עבר וקידשה זהו כונת הרב ז"ל ומעתה יתבאר לך ביטול דברי הר"ב שער אפרים סי' ד' יע"ש:

אמנם לע"ד דברי הר"ן ז"ל אינן כמו שהבין הר"ב ח"ה ז"ל שהוא ז"ל הבין דקו' הר"ן היא דכיון דלפרש"י אסור הדמים למחליף עצמו היכי קתני מקודשת הרי נהנה באותם הדמים במה שקדשה אמנם לע"ד הא ודאי ל"ק ליה להר"ן דכבר מקשי לה התם בנדרים ומשני לה דילמא לכתחילה וקו' הר"ן ז"ל היא דלרש"י ז"ל דלמחליף הדמים אסורי' בהנאה היכי קתני מכרן כו' מקודשת הא כיון דלמקדש אינו שוה כלום נמצא שלא נתן לה פרוטה ואנן בעינן שיתן לה שו"פ ולא חיילי קדושין כלל והכא ודאי לא שייך לתרוצי כמו שתי' בנדרים דמתני' דיעבד קתני דה"ט לא מהני אלא למאי דפריך התם ממה שנהנה ממנה מאותם קידושין אמנם הר"ן ז"ל ק"ל אעיקרא דמילתא דלא יחולו הקידושין כיון דלדידיה אינו שו"פ ואתלמודא גופא התם בנדרים לא מצי לאקשויי לה משום דהך פי' שכתב הר"ן שם אינו אלא לשיטת רש"י ודעימיה דסבירא ליה דהדמים אסורין למחליף ואמנם לדעת הרמב"ן והרשב"א פי' הסוגיא הוא באופן אחר וכמ"ש הרשב"א בחי' לחולין ואהא תי' כיון דהאשה יכולה ליהנות בהם מאותן קידושין ממילא היא נקנית ואע"ג דלדידיה אינו שו"פ מקודשת דומיא דמקדש בגזל וכ"כ בפ' הא"מ יע"ש וזה נלע"ד מוכרח מחמת תי' ז"ל דאי כפי מה שהבין הרב הנז' דקו' הר"ן היא למה שנהנה ממנה מאי קמתרץ הר"ן דכיון דהאשה יכולה ליהנות ממילא נקנית דה"ט ניחא לשיחולו הקידושין ואם קדשה אחר אינה מקודשת אבל אכתי תקשי דיהא אסור לשהות עמה עד שיקדשנה פעם אחרת כדי שלא יהנה ממנה אלא העיקר כמ"ש ודוק:

איך שיהיה נמצינו למדים דחליפי איסורי הנאה דדבריהם במחלוקת היא שנויה דלדעת התו' והרשב"א ז"ל אסורים ולדעת הרא"ש כפי מה שהוכחנו מדבריו הם מותרים ועפ"ז נבא ליישב דברי הטור בא"ח סימן תמ"ג שכתב וז"ל מעשה בשפחה שקנתה ירקות מחמץ אחר שש והתירם ר"ת לפי שאינו תופס דמיו כדאמרי' חמצן של ע"ע כו' וכתב הרב"ח דדעת ר"ת כדעת רש"י ז"ל ואעפי"כ התיר הירקות דמאחר שהשפחה קנתה ירקות בלי ידיעתו של בעל החמץ כלאחריני דמי ונסתייע לזה מדהביא ראי' מההיא דחמצן ולא הביא ממתני' דקדושין מכרן וקדש בדמיהן מקודשת וכתב הרפ"ח ז"ל ואין זה נכון דלדעת רש"י שכתב בחולין וז"ל ואע"ג דהשתא נמי איסור הוא לגבי' דהא מתהני מחמץ דאי לאו כו' משמע ודאי דהכא נמי אפי' קנתה השפחה בלא ידיעת ב"ה מה בכך סוף סוף הרי מתהני מחמץ ולכן נ"ל שר"ת ז"ל קאי בשיטת הסוברים דאף לדידיה שרי ולכך התיר הירקות והא דלא אייתי ראיה ממתני' דקדושין משום דהו"מ למדחי דשאני התם דלחומרא ולהכי מייתי מריש חולין עכ"ד יע"ש:

ולע"ד דברי הרב"ח נראין עיקר וכוותיה ולאו מטעמיה משום דכבר כתבנו דדעת הרא"ש דחליפין אסורי' למחליף מדרבנן וכדעת רש"י ז"ל ובחליפי חליפין הוא דפליג על רש"י וכדכתיבנא והשתא אי התירא דר"ת ז"ל הוא משום דס"ל כשיטת הסוברים דאף לדידיה שרי אם כן מדהביא הטור מעשה דר"ת סתמא משמע דהכי ס"ל וזה דבר תימה שהטור יחלוק אדברי אביו הרא"ש ולפחות היה לו להזכירו על דל שפתיו ולומר ואדוני אבי הרא"ש חולק בזה אלא העיקר כמ"ש הרב"ח ז"ל דה"ט דכיון דהשפחה קנתה בלי ידיעתו כלאחריני דמי ומה שהק' עליו הפר"ח ז"ל דלפי דעת רש"י ז"ל משמע דאפילו שקנתה בלי ידיעתו אסורה נראה דאשתמיט מיניה דברי הר"ן ז"ל בפרק השותפים דמ"ח ד"ה תנן שכתב בתוך דבריו וזה לשונו ותמהני אדבעי רמב"ח במודר לבעי בנודר עצמו דאי טעמא דמתני' משום כונת נודר אפי' החליפן אחר חילופיהן אסורים ואי משום דינא דאיסורי הנאה דוקא בשמחליפן הוא אבל בשהחליפן אחר מותר בחילופיהן ע"כ הרי נראה מדברי הר"ן ז"ל דאע"ג דחליפין אסורין למחליף עצמו וכדעת רש"י אם החליפן אחר מותרים וכ"כ מרן בב"י חי"ד סי' רי"ו משם סמ"ג וזה לשונו ונ"ל דל"מ ליה אלא בשהחליפן המודר עצמו אבל אם החליפן אחר או המדיר עצמו מותרין למודר כמו שמצינו בחליפי חמץ שמותרים לאותם שלא החליפו וכ"כ מרן הכ"מ בפ"ה מה' נדרים דין ט"ו שכן הוא דעת הרא"ש ז"ל וכ"כ בשיטה מקובצת כ"י משם הרי"ץ גיאת דכל שהחליפו אחר בלי שליחותו מותר יע"ש הנה להקת נביאים ז"ל דס"ל כשיטת רש"י דלמחליף עצמו אסורים וס"ל דכל שהחליפו אחר מותר וטעמא נ"ל דכל שהחליפו אחר לא מחזי כ"כ כמתהני מחמץ ואינו ניכר וא"נ אפשר דטעמייהו ז"ל דס"ל דמאי דאסור למחליף עצמו הוא משום קנסא הואיל ועבר והחליפו וכן נראה מדברי התוס' בפרק השותפין דמה"ט הוא דאסור למחליף עצמו ומש"ה כל שהחליפו אחר שרי ומעתה אף אנו נאמר שכן הוא דעת ר"ת ז"ל כנ"ל גם מ"ש הרפ"ח ז"ל דדעת ר"ת כדעת הסוברים דלדידי' שרי והא דלא אייתי ראיה ממתני' דמכרן כו' משום דהו"מ למדחי דשאני התם דלחומרא כלומר ומקודשת מדאורייתא ק' טובא דאיך הו"מ למדחי הכי דא"כ מאי פריך בר"פ השוכר מ"ט שכרו אסור אילימא משום דיין נסך אסור כו' והרי ערלה כו' ותנן מכרן מקודשת כו' ומאי קושיא אימא דהתם לחומרא קאמר ומקודשת מדאורייתא אבל מדרבנן שכרו אסור וחוששין לקדושי ב' אלא ודאי דמקודשת לגמרי קאמר:

גם ממ"ש הטור בסימן ת"ן דברי הר"ש בן אברהם על מעשה תנור של ישראל שאפו בו גוים חמץ בפסח והביאו לו ככרות כו' וכתב שאם כבר קבל המעות מותרים כדתנן מכרן וקידש מקודשת ומדלא חלק עליו משמע דהכי ס"ל וכפי מה שהוכחנו מדברי הרא"ש ז"ל אין ראיה כלל דהתם שאני דכיון דהחמץ שעבר עליו הפסח אינו אלא דרבנן דקי"ל כר"ש חליפין דידהו מותרים ואף שמדברי הרשב"א משמע דבכל איסורין דאורייתא קאמר ממה שהביא ראיה מההיא דמכרן מ"מ כיון דלענין דינא מודה הטור ז"ל מש"ה לא חלק עליו כנ"ל:

ודע שרבינו ז"ל בפ"ה מה' נדרים דין י"ו כתב וז"ל האוסר פירותיו על חבירו כו' הרי גידוליהן וחילופיהן ספק לפיכך אסור בחילופיהן ע"כ וראיתי להלח"מ ז"ל שתמה על דבריו הללו וז"ל דברי רבינו הן מן המתמיהין דלפי הנראה מהרא"ש והר"ן והתוספות מאי דבעי רמב"ח לאו בקונמות בלחוד הוא אלא בכל איסורי הנאה וכנראה מדפשיט להאי בעיא מההיא דמקדש בערלה ול"מ ליה אלא מדרבנן ולכתחילה וכדדחי בגמרא דילמא לכתחילה כו' וכיון שפירוש זה הוא מוכרח אין מקום לדברי רבינו מכמה קו' חדא דלמה פסק בס' דרבנן לחומר' ואם נאמר כדברי הר"ב כ"מ דמדאורייתא קא בעי הא בעיא לא הוי אלא בלכתחילה וכמו שהוכחנו אבל בדיעבד פשיטא ליה דמותר ואם היה מדאורייתא אפילו בדיעבד היה אסור אלא ודאי מדרבנן קבעי עוד אני תמיה דכיון דרבינו ז"ל פסק בפ"ח מה' מ"א דכל איסורי הנאה אפילו למחליף עצמו הוא מותר ליהנות מן החליפין א"כ כיון דהתם החליפין מותרין אפילו למחליף עצמו גבי קונם נמי להוי הכי ויהיה מותר ואיך פסק דאסור ליהנות הא בגמ' מדמי האיסורים להדדי ועוד שלא הזכיר כאן איסור למחליף עצמו אלא אפילו החליפו אחר אסור למודר עכת"ד והניח הדבר בצ"ע:

ולע"ד נראה ששיטת רבינו היא כשיטת הראשונים שמצאתי בשיטת כתיבת יד במס' נדרים וכתוב שם שהיא להרשב"א ז"ל ושם בפרק הנודר מן הירק כתוב וז"ל וסברי רבנן דכל איסורי הנאה לכתחילה הוא דאסור מדאורייתא מדאצטריך קרא למשרי נבילה אבל כל שמכרו ליכא איסורא דאורייתא שאין להם דמים וכדתנן מכרן כו' ומפרש בירושלמי לפי שאינן דמיהן והא דמתני' מסתברא דאפילו מדאורייתא דאיסור הבא מעצמו שאני דיש לו דמים שכן הוא דעתו מתחילה לאסור חליפיו וכי בעי רמב"ח כו' פי' דטעמא דמתני' משום דאמרי' דדעתיה עלייהו מעיקרא וכיון שכן לגבי חבריה ל"מ למיסר או דילמא כיון דחילופין כגידולין דמו ל"ש כו' פי' דאיסורא דמתני' לאו משום דדעתיה עלייהו מעיקרא אלא משום דהכי דינא בנדר שהוא איסור הבא מעצמו דליחול אפי' אחליפין (כיון דיש לו דמים) ת"ש האומר לחבירו קונם שאני כו' לוה כו' ופרקינן לכתחילה הוא דלא הא בדיעבד שפיר דמי פי' דהתם כיון דההיא שעתא דמתהני מיניה מנכסי המלוה לא היו חליפי איסורי הנאה דהא לאו אפומא דהאי אוזיף וכי הדר אתי ומפרע מהאי כבר נתאכלו המעות לא חשיבי חליפין אבל להחליפן לכתחילה בעוד שאיסורי הנאה קיימי' אימא לך דחליפין כגידולין דמו וכן לשון רבינו בהלכות ת"ש המקדש כו' ומדלא שני דהתם מדאורייתא אבל אנן איבעיא לן מדרבנן שמעינן מהכא דמדאורייתא נמי איבעיא לן ופרקינן ה"נ לכתחילה הוא דלא כו' ומסתברא דה"פ דאיהו הוה ס"ל דכי היכא דאיבעיא ליה בנדרים ה"נ אבעיא ליה באיסורי הנאה דעלמא ולהכי אייתי ליה מערלה דאיסורי הנאה ולא תפסי דמייהו ושני ליה דשאני התם דלכ"ע אסור מדאורייתא ולפיכך אין להם דמים כלל וכשהחליפן או מכרן אינן דמיהן אלא מתנה או מלוה ולפיכך כשנהנה מהן אינו חשוב נהנה מאיסור הנאה ואין בכלל איסור הנאתו אלא שלא למוכרו לכתחילה דההיא שעתא מתהני מיניה אבל אי עבד עבד דכי מתהני לאו מיניה מתהני וכמו שפירש בירושלמי אבל הכא באיסור קונם שהוא אסרן עליו והם מותרים לכל העולם דיש לו דמים וחליפין דידיה חליפין גמורים הם אימא לך דאסור בחילופיהן ובעיין לא איפשיט' ונקטי' לחומרא עד כאן ת"ד:

ומעתה נתיישבו כל קו' הרב הנזכר דמ"ש דבעיא לא הוי אלא לכתחילה ומדרבנן כבר כתב הרשב"א ז"ל דמדאורייתא מבעיא ליה ומאי דקאמר בגמ' ה"נ לכתחילה כבר פי' הרשב"א ז"ל גם מה שהקשה דכיון דהוא פסק בשאר איסורין דהדמים מותרים גבי קונם נמי להוי הכי הא נמי ל"ק כמ"ש הרשב"א דהתם בשאר איסורין לכ"ע הם אסורים ולית ליה דמים כלל משו"ה מותרים שאינן דמיהן משא"כ בקונם גם מה שהק' שלא הזכיר כאן איסור למחליף עצמו אלא אפי' החליפו אחר הא נמי לא קשיא דבשלמא בשאר איסורים דאיסורייהו מדרבנן איכא למימר בשהחליף אחר לא גזרו וכההיא דחמצן מה שא"כ בקונם דאיסורו מדאורייתא משום דיש לו דמים מה לי החליפן הוא מה לי החליפן אחר זה נראה לי אמת:

ואיסור החמץ ואיסור השאור כו'. וכתב הראב"ד דוקא לשיעורייהו אבל לענין הביעור יש הפרש ביניהן כו' הקשה הרב לח"מ ז"ל דאם כן אמאי אצטריך בפ"ק די"ט ד"ז למצרך קראי דשאור וחמץ הא ודאי מצרך צריכי דאי הוה קאמר שאור הוה ילפינן חמץ מיניה אפילו נפסל מאכילת כלב ואי הוה קאמר חמץ הוה ילפינן שאור דוקא דלא נפסלה להכי כתיב תרוייהו יע"ש ומה שתי' הרב ז"ל דמאי דקאמר הראב"ד דחייב לבערו לאו מדאורייתא קאמר אלא מדרבנן הוא תירוץ זה לא יגהה מזור לדברי הסמ"ג שהביא בלאוין ס"ח התוספת' דביצה דקתני מאימתי קרוי שאור משיפסל לאכול לכלב וכתב הרא"ם ז"ל שהביא התוספתא זו לומר דחמץ אם נפסל מאכילת כלב אין זקוק לבער ואילו שאור אע"פ שנפסל מאכילת כלב חייב לבער כדע' הראב"ד יע"ש:

הנה מתוספתא זו שהביא הסמ"ג נראה בהדיא דחייב מדאורייתא דהרי קאמר דאינו קרוי שאור עד שיפסל מאכילת כלב ומסתמא דעת הראב"ד ג"כ כן הוא ועיין בפר"ח סימן תמ"ב סק"ט ולי נראה לומר דסבירא ליה להראב"ד ז"ל דכי אמרינן בגמרא לא לכתוב שאור ולכתוב חמץ לאו למימרא דלכתוב לא יראה לך חמץ גרידא אלא ה"ק לכתוב רחמנא חמץ ושאור בחד לאו ולא לכתוב שאור בלאו בפ"ע וכן פירש מוהרש"א בספר גופי הלכות סימן ח' ואז הו"א דשאור אפי' בנפסל חייב לבערו דהא אינו קרוי שאור עד שיפסל מאכילת כלב כמ"ש בתוספתא ושמו מוכיח עליו אא"א דחלוקי' בשיעוריהן ניחא דחילקן הכתוב דאי הוה כתיב חמץ ושאור בחד לאו הוה אמינ' דכתב תרתי לומר דחלוקין בביעור ועדיין בשיעוריהן לא שמענו ומשום הכי אצטריך לחלק כנ"ל:

ג

אינו לוקה משום לא יראה אא"כ חמצו בידים כו'. הנה כל גדולי האחרונים תמהו על רבינו ז"ל דאפי' בעשה בו מעשה נמי אינו לוקה דהוי לאו הניתק לעשה כדאמרי' בפסחים דצ"ה בפרטיה מאי קממעט לא יראה דדמי ליה דהאי אינו לוקה דהוי לאו הניתק לעשה והאי אינו לוקה דהוי לאו הניתק לעשה וכן כתבו התוס' שם ומורינו הרב בס' מ"ק תירץ דס"ל לרבינו דלא הוי ניתק לעשה דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי כדאמרינן בריש תמורה ואף למ"ש התוס' במכות דט"ו ד"ה תנינא דבעינן תרי לאוי סמוכי להדדי ה"נ הא איכא תרי לאוי סמוכים לא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ בפרשת בא ואיסור השאור ואיסור החמץ חד הוא כמ"ש רבינו יע"ש וצ"ל לפי זה דדחאה הך סוגיא מהלכה א"נ דלא הוה גריס רבינו בגמ' בהדיא דהוי ניתק לעשה אלא הכי גריס בפרטיה מאי קממעט לא יראה דדמי ליה דהאי אינו לוקה והאי אינו לוקה וכמ"ש הרב חד"ה שם שכן נראה מדברי רש"י והתוספו' וסובר רבי' דמאי דקאמר בגמ' דדמי ליה דהאי אינו לוקה היינו משום דהוי לאו שאין בו מעשה דלא ישאירו ממנו עד בוקר נמי הוה לאו שאין בו מעשה ודוק ועל התו' ז"ל יש לתמוה דקאמרי דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי ואם כן איך כתבו בשם ר"י דלא יראה הוי ניתק לעשה:

ומצאתי להתוס' בחולין דפ"א ד"ה הנח שכתבו וז"ל והר"ש מורדון אומר כו' לא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי כו' ואי אפשר לומר כן דהיינו דוקא היכא דסמוכים זה לזה כו' ועוד דאמרינן בההוא פירקא דלא לקי אלאו דגזל משום דניתק לעשה דוהשיב את הגזלה אשר גזל אע"ג דאיכא נמי לאו דלא תעשוק דאמר רבא היינו עשק היינו גזל ולמה כתביה לעבור עליו בב' לאוין אלא ודאי דוקא היכא דשני לאוין סמוכין זה לזה קאמר דלא אתי חד עשה ומנתק כו' ועוד נראה הא דלא עקר תרי לאוי היינו כי ההיא דתמורה דלא הוי ניתוק גמור דאין שם מעשה לתקן הלאו דמאליו הוא קדוש כו' יע"ש וא"כ אית למימר דר"י ס"ל דתי' זה שתי' בחולין דדוקא גבי עשה דתמורה הוא דלא הוי ניתוק משום דאין שם מעשה מה שאין כן חמץ דהך עשה דביום הראשון תשביתו הוי על ידי מעשה דהיינו הבערה הילכך אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי:

איברא שדברי התוס' דחולין הם תמוהים במ"ש בתחילת דבריהם דדוקא היכא דב' לאוין סמוכים זה לזה קאמר דלא אתי כו' והביאו ראיה מגזל דלא לקי משום דניתק לעשה דהא לאו דלא תגזול הוו תרי לאוין סמוכים זה לזה בפרשת קדושים סימן י"ט דכתיב לא תעשוק את ריעך ולא תגזול וראיתי להתוספות בזבחים דף קי"ד ע"א ד"ה אלמא שכתבו וז"ל וכ"ת כו' לא אמרינן חד עשה עקר תרי לאוי לא דמי דהנ"מ התם דסמיכי גבי הדדי אצל העשה כו' דאשכחן גזילה דאיכא תרי לאוי כו' הילכך צריך לחלק כדפיר' דלכך סמך ב' הלאוין אצל העשה לו' שאין העשה מנתקן כו' יע"ש וא"כ לאו דגזילה אע"ג דסמוכים זה לזה כיון דאינן סמוכים אצל העשה מקרי ניתק לעשה מיהו דברי התוספות דחולין הם סתומים ואי אפשר לפרש בדבריהם כמו שכתבו בזבחים אם לא שנאמר שחיסור לשון יש בדבריהם וצריך לומר היכא דתרי לאוין סמוכים אצל העשה:

אמנם מדברי הרב יבין שמועה נראה שהבין הדברים כפשוטן וזה שבכלל קצ"ו הביא מדברי התוס' דחולין דהא דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי היינו בסמוכים ואילו בכלל תקי"ז הביא מדברי התוספות דזבחים דהא דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי היינו היכא דסמך תרי לאוין אצל העשה הנה שהבין הדברים כפשטן ועשאן לב' כללים ולדעתי חיסור לשון נפל בדבריהם ודברי התוספות דחולין ודזבחים הן שפה אחת ודברים אחדים כדכתיבנא וצ"ע וע"פ האמור אין מקום למה שתי' הר"ב פר"ח בליקוטיו בס' מים חיים והרב מוצל מאש סימן ך' דברי התוספ' דפ' אז"נ דס"א ד"ה לעבור שהק' וז"ל וא"ת ולוקמה בגזל גופיה ולעבור עליו בשני לאוין ותי' משום דלא לקי אלאו דגזל משום דניתק לעשה אבל כי מוקמינן אכובש ש"ש לקי שפיר וכתבו הם ז"ל דכוונתם דאע"ג דכובש ש"ש הוי ניתק לעשה דכתיב או את העושק מ"מ כי מוקמיה ליה ללאו דלא תגזול אכובש ש"ש לקי שפיר משום דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוין סמוכים משא"כ אי מוקמי' ליה בגזל לא הוו תרי לאוין סמוכי' ואתי חד עשה ומנתק תרי לאוי שאינן סמוכים יע"ש:

וכפי האמור הא ליתא דע"כ לא אמרו בתמורה דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי אלא דוקא גבי תמורה משום דסמיכי אצל העשה וא"נ משום דלא הוי ע"י מעשה כמו שהכריחו התו' בחולין ובזבחים מסוגיא דאלו הן הלוקין וכדכתיבנא וכן מוכח בהדיא ממ"ש התוס' שם בא"נ בדף שאח"ז ד"ה לא דלא לקי אלאו דרבית לר"א דאמר יוצאה בדיינים משום דהוי ניתק לעשה וכ"כ רש"י שם והוא מוכרח מסוגיא דהתם אע"ג דאיכא תרי לאוין סמוכים את כספך לא תתן בנשך ובמרבית לא תתן אכליך ואמרינן שם באז"נ דעובר בב' לאוין דנשך ומרבית חד הוא וכ"כ רבינו בפ"ד מה' מו"ל ד"ב אלא ודאי דסבי' ליה כדכתיבנא ודוק:

ומ"מ לדברי רבינו ז"ל ניתן ליאמר תירוץ מורינו הרב זצוק"ל דאיכא למימר דרבינו ז"ל חולק אדברי התוס' הללו וס"ל דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוין סמוכים אע"פ שאי' סמוכים אצל העשה ואע"ג דהעשה בא ע"י מעשה ומה שהקשו התוס' מגזילה דאמרינן דאינו לוקה משום דהוי ניתק לעשה אף ע"ג דאיכא תרי לאוין סמוכים כדקאמר רבא כו' לא קשיא ליה לרבינו ז"ל משום דרבינו סובר דהא דקאמר רבא היינו עשק היינו גזל לא איירי רבא אלא גבי כובש שכר שכיר דוקא דקאמר עובר בה' שמות וגבי כובש ש"ש אי אפשר לגזול כעין ויגזול את החנית וכמבואר בדברי רבי' וה"ה בפ"א מהלכות גזילה יע"ש אבל לעולם דעשק וגזל תרי מילי נינהו וליכא בהו תרי לאוי:

ומיהו אכתי תירוץ זה אינו מעלה ארוכה לדברי הסמ"ג שחולק אדברי רבינו ז"ל שבה' גזילה וזה ממ"ש בלאוין קנ"ז וז"ל איזהו גזל זה הלוקח כו' איזהו עושק זה שבא ממון חבירו בידו מרצון הבעלים כו' אף על פי שפשוטו כך הוא מ"מ אמר רבא זהו עשק כו' להכי אפקיה לעבור עליו בשני לאוין ולפי ענין זה לאו אחד הוא ונמנה תחתיו הא דאמר רב כו' יע"ש וכ"כ שם ברמזים סי' הנז' הנה בבירור שהסמ"ג חולק לדעת רבינו ואפי"ה כתב שם דהגוזל או עושק שו"פ עובר בל"ת ואין לוקין על לאו זה שהרי הכתוב ניתקו לעשה שחייב להחזיר כו' הרי אף ע"ג דאיכא תרי לאוין סמוכים קאמר דהוי לאו הניתק לעשה ואין לוקין עליו וא"כ ע"כ דס"ל כמ"ש התוס' או דבעינן שיהיו סמוכים אצל העשה או כההיא דתמור' שהעשה אינו בא ע"י מעשה ואפי"ה כתב בלאוין ע"ח כלשון רבינו ז"ל אין עובר משום בל יראה ללקות עליו אא"כ קנה חמץ או חמצו בידים יע"ש והשתא תקשי דהא הוי לאו הניתק לעשה ולדעתו אפי' דאיכא תרי לאוין סמוכים כיון שאינו אצל העשה או כשהעשה בא ע"י מעשה הוי לאו הניתק לעשה ואם כן ה"נ לאו דלא יראה דכוותיה דאינו סמוך אצל העשה וגם העשה בא ע"י מעשה:

גם מה שתירץ עוד מורינו הרב בס' מ"ק דלא יראה הוי לאו שקדמו עשה ומשום הכי לוקין עליו הא נמי אינו מעלה ארוכה למ"ש מרן כ"מ בפ"א מה' נערה דין ו' דדעת רבינו ז"ל דלאו שקדמו עשה גם כן אין לוקין עליו איברא שדברי מרן שם תמוהים לעין כל רואה ויש ליישבן ע"צ הדוחק יע"ש ויש לדקדק על דברי התוס' דפסחים דנראה דר"י פליג מדידיה אדידיה דהרי לעיל מזה בד"ה לא דחו פירוש רש"י ז"ל שכתב דלא תוציא הוי לאו הניתק לעשה וז"ל וק' לר"י היכי חשבינן ליה לאו הניתק לעשה הא הוי לאו שקדמו עשה וא"כ איך כתבו בדיבור שאח"ז משם ר"י דלא יראה הוי ניתוק לעשה הא הוי לאו שקדמו עשה דעשה דאך ביום הראשון הוי מחצי י"ד ולמעלה אע"ג דאכתי לא עבר אלאו דלא יראה וצ"ע כעת: ודע שמ"ש הרב מוצל מאש סימן הנז' ליישב דברי התו' דודאי לאו דלא תעשוק לא הוי ניתק לעשה משום דהוי לאו שקדמו עשה דביומו תתן שכרו ולאו שקדמו עשה לא קרינן ביה לאו הניתק לעשה כמ"ש במכות דט"ו וס"ל להתוספות דהלכה כר"י כמ"ש בפסחים ד"ה לא יע"ש והם דברים תמוהים לע"ד דאע"ג דעשה דביומו תתן שכרו יכול לקיימו קודם העברת הלאו מ"מ עשה דוהשיב את העושק אי אתה יכול לקיימו אלא אחר העברת הלאו וכיון שכן לא מקרי קדמו עשה וממקום שבא הרב לסייע דבריו תיובתיה שהרי במכות הוה בעי למימר עולא דה"ט דאונס דקאמר בברייתא דאינו לוקה אע"ג דהוי לאו שקדמו עשה משום דלא יאמר לו תהיה לאשה באונס וליגמר ממוציא ש"ר אם אינו ענין לפניו תנהו ענין לאחריו שאם גרש יחזיר הרי אף ע"ג דבאונס קדמו עשה דולו תהיה לאשה הנאמר בהמוציא ש"ר דהיינו לפניו אפ"ה לא לקי משום דאית ביה עשה אחר העברת הלאו בהדיא הנאמר באונס עצמו ואף על גב דתלמודא התם דחי הא דעולא מ"מ לאו מה"ט דחי לה וגם ממאי דמסיק שם רבא דשאני התם דאמר קרא כל ימיו בעמוד והחזר קאי משם נמי תיובתיה למעיין שם וזה פשוט:

והרב דבר שמואל סי' ל"ח תירץ לקו' זו שהקשינו בדברי רבינו דמיירי שחל שביעי של פסח בשבת וקנה בו חמץ מן הגוי שאי אפשר לקיים בו מצות שריפה ע"כ ומוהר"ץ אשכנזי בתשובה סי' מ"ב תמה עליו שהרי רבי' פסק כחכמים דמפרר וזורה לרוח או מטיל לים ואם כן אי אפשר לחייבו משום שאינו יכול לשרוף שהרי יכול הוא לפרר ולזרות לרוח או מטיל לים וע"ש:

וראיתי למוהר"י כולי ז"ל בהגהתו לס' מש"ל שתמה עליו שהרי כתב ה"ה בפ"ג דהמוצא חמץ בי"ט אף על פי שלא ביטל אינו יכול לשורפו או לפוררו או לזוררו לרוח יע"ש ולק"מ דהתם משום איסור מוקצה נגעו בה אבל מן התורה ודאי א"ל דס"ל דמותר וכ"כ הפר"ח ז"ל סימן תמ"ד ואם כן היינו דק"ל שפיר דכיון דמן התור' שרי לפוררו היכי מחייב עליו מלקות הא הוה ליה לאו הניתק לעשה גם מ"ש עוד דאע"ג דלדעת רשב"ם ז"ל מותר לפרר הלחם בשבת דלא מצינו טוחן אחר טוחן וכמ"ש הר"ן ז"ל בפרק כלל גדול ופסקו מור"ם סימן שכ"א מ"מ לדעת הרמב"ם ז"ל אסור לפרר דהוי תולדה דטוחן וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה הביאה מרן כ"מ ז"ל פכ"א מה' שבת יע"ש:

והנה המעיין שם יראה שאין מדברי רבינו הכרח לומר דס"ל דיש טוחן אחר טוחן אלא הרשב"א ז"ל כתב כן מסברא דנפשיה ותו דאף לפי שיטתו אכתי ק' לדעת הסמ"ג הוא שכתב כאן כדברי רבינו דאם קנה חמץ או חימצו בידים לוקה ואלו הוא ז"ל ס"ל דמותר לפרר הלח' בשבת כדעת רשב"ם ז"ל כמ"ש מרן הב"י ז"ל משמו גם מ"ש עוד דבנדון כזה דצריך לפררו עד אשר דק כדי לזוררו לרוח כ"ע מודו דהוי תולדה דטוחן וחייב חטאת ע"כ יע"ש אשתמיט מיניה מ"ש המאור בפ' אלו עוברי' אמתני' די"ד שחל להיות בשבת דלרבנן דס"ל דמפרר וזורה לרוח מותר לפררו ולזרותו בי"ג שחל להיות בשבת כיון דאין כאן אב מלאכה ובלבד שלא יוציאנו לרשות הרבים יע"ש וכ"כ הב"ח סימן תמ"ד והסכים עמו הפר"ח ז"ל גם הרב מג"א שם סק"ב כתב דלזרותו לרוח אפשר דהוי מלאכה דאורייתא יע"ש ואשתמיטיה ל' המאור ז"ל שכתבנו ובר מן דין נראה דקשה לתי' הרב דבר שמואל שהרי מן התורה יכול לשורפו או לפוררו ע"י גוי ונמצא אם כן הו"ל לאו הניתק לעשה:

ולכן אשר נראה לי ליישב דעת רבינו והסמ"ג ז"ל במה שפסקו דאם חמצו בידים לוקה הוא שרבינו ז"ל סובר שהמשה' חמץ בפסח אף שדעתו לבערו ומבער אותו אחר כך מ"מ באות' שהייה פורתא כבר עבר על בל יראה ואע"פ שמחוייב לבערו אחר כך היינו כדי שלא יהא מוסיף על איסורו אבל איסורא דעבד עבד וזה מבואר מדבריו בפ"ג מה' אלו ד"ח וד"י וכ"כ הפר"ח סי' תל"א שכן דעת שאר המפרשים ושלא כדברי התוס' בפרק כ"ש דכ"ט שכתבו בשם ר"י דהמשה' חמץ בפסח ודעתו לבערו שאינו עובר באותה שהייה משום דלא יראה ניתק לעשה וכ"כ הרב מג"א בסימן תמ"ו סק"ב דה"ט דמ"ש בגמר' בפ"ק המוצא חמץ בי"ט כופה עליו כלי ואע"ג דלא היה בכלל הביטול כגון שנתחמץ בי"ט ואיכא בל יראה כמ"ש התוספ' דהמשהה חמץ אינו עובר וה"נ כיון שדעתו לבערו בלילה ליכא ב"י ומש"ה כופה עליו כלי משום איסור מוקצ' יע"ש:

ולע"ד יש לתמוה על סברת ר"י ז"ל ממ"ש בפ' א"ע דמ"ו כיצד מפרישין חלה בי"ט ר"א אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה ופירש רש"י דלשהותה ולשורפה לערב א"א שלא תחמיץ רי"א לא זהו חמץ שמוזהרין עליו ואמרינן בגמרא דפליגי בהואיל דר"א סבר הואיל ואי בעי מתשיל עליה ממוניה הוא ופירש"י ועבר עליה אם מחמיצו גביה והשתא לדעת ר"י ז"ל אעפ"י שיחמיץ אינו עובר עליו כיון שדעתו לשהותו ולשורפו לערב וכההיא דהמוצא חמץ בי"ט שכתב הרב מ"א וליכא למימר דאע"ג דאינו עובר איסורא מדאורייתא מיהא איכא לכתחילה דהא ליתא דא"כ הדרא להו קו' לדוכתא דאמאי מעל לר"י הא מיד כשיפדה אותו הוי שלו ועבר אאיסור דאורייתא גם ליכא למי' דאע"ג דמדאורייתא ליכא איסורא כלל כיון שדעתו לבערו מ"מ מדרבנן מיהא החמירו שלא יהא חמץ עמו בבית דילמא אתי למיכל ואע"ג דאמרינן המוצא חמץ ביו"ט כופה עליו כלי היינו משום דלא אפשר אבל הכא כיון דאיתיה בתקנתא החמירו ומש"ה אמר ר"א לא תקרא לה שם כו' דאם כן היכי קאמר ר"י לא זהו חמץ שמוזהרין עליו הא לר"א נמי אין מוזהרין עליו אלא משום חומרא דרבנן הוא דקאמר אלא ודאי דלר"א עובר עליו אם החמיצו ועוד דבבריית' קתני בהדיא א"ל ר"א לר"י לדבריך הרי הוא עובר משום ב"י ועיין שם בדף מ"ח ולכן נראה לי דאף ר"י ז"ל לא אמרה אלא כשדעתו לבערו מיד ודלא כהרב בעל מגן אברהם ז"ל דלדבריו תקשי מתני' דא"ע ומ"מ דעת רבינו ז"ל הפך סברת ר"י ז"ל וסבירא ליה דבאותו שהייה פורתא עבר עליה:

ומעתה נבא ליישב דעת רבינו עם מה שמצאתי להרמב"ן ז"ל בשיטה כתיבת יד למכות על ההיא סוגיא וז"ל ומפרקי' מידי הוא טעמא אלא לר"י הא אמרינן תני קיימו ולא קיימו אבל לר"ל לאו שקד' עשה אין לוקין עליו כך שמעתיה ודייקי עלה דהא כתיבא ותנינא כדאשתבע רבא לעיל ואיכא למימר דהכי מקשי ליה ר"פ לרבא והא לא דמי ללאו דחסימה היכי אמרת דלאו שקדמו עשה לוקין עליו ואע"ג דאפשר לקיומי עשה שבו והא לא דמי ללאו דחסימה דהתם אי אפשר לקיים בו ד"א אבל הכא אפשר לקיומי לעשה ונימא דמקיימינן ליה ופטור ומפרקי' משום דכתיב ביה עשה יתירה מגרע גרע דהא ודאי לאו לנתק הלאו אתא אלא לאחמורי ואקש' ליה כו' א"ה כו' א"ל התם לתקוני לאוי הוא דאתא מדלא כתביה רחמנא קמיה לאו ש"מ הכי קאמר לא תקח האם ואם לקחת שלח ומ"מ בין מר ובין מר ס"ל בלאו דטמא שנכנס למקדש שהוא לוקה דכיון דעשה שבו ליכא לקיומי מההיא שעתא דעבר עליה דלאו אבטיל עשה שבו באותה ביאה שנכנס למקדש ואע"ג דמוזהר הוא לקיים עשה מצוה באפי נפשה היא כדי שלא יוסיף טומאה אבל אין יציאתו תקון לכניסתו מכיון שנכנס עבר על לאו וביטל עשה והו"ל כלאו שניתק לעשה שביטל עשה שבו הלכך דמי ללאו דחסימה אבל לעיל כי אשתבע רבא קס"ד דהא דכפר רבה בב"ח ואמר דלא אמרה משום דסבר דנתקיה ללאו ויהב ליה דין עשה ועשה שבו קודם דהוא עיקר ואמר רבא דהך סברא ליתא אבל דר"פ טעמא אחרינא הוא (משום דלא דמי ללאו דחסימה) ופנים חדשות באו לכאן עכ"ד:

ומעתה כפי דברי הרמב"ן ז"ל שכתב דטמא שנכנס למקדש לוקה משום דמשעה שעבר על הלאו אבטיל עשה שבו כלומר דלא דמי לאונס דאפי' בלאו טעמא דכל ימיו בעמוד והחזר קאי אינו לוקה משום דהתם מאי דאזהר רחמנא לא יוכל לשלח' היינו משום דקפיד קרא שתהיה אשתו משום קנסא והילכך כשמחזירה לבסוף הרי אשתו היא עכשיו ונמצא חזרתו תקון יציאתו היא מה שאין כן גבי טומאה דמאי דקפיד קרא הוא על ביאת המקדש ונמצא דביציאתו אינו מתקן כניסתו א"כ היא גופה איכא למימר נמי הכא גבי לא יראה לפי דעת רבי' ז"ל שסובר שאפי' שדעתו לבערו אחר כך עבר על לא יראה משום אותה שהייה פורתא דמה"ט לקי שפיר משום דבאותה שהיה כבר עבר על לאו והעשה דהעשה דאך ביום הראשון הוי מחצות י"ד קודם כניסת הפסח ומאי דקפיד קרא הוא על הראיה וא"כ באותה שעה כבר עבר על הלאו והעשה שהרי ראה אותו הלכך אפילו שמבערו אח"כ אינו מתקן הראיה שראה וכמו טמא שנכנס למקדש ואף ע"ג דגבי גזילה נמי אמרינן לא תגנובו ע"מ לשל' שאני התם דבשע' העברת הלאו הא אכתי לא עבר העשה דוהשיב את הגזילה כיון דלא שייך אלא אחר העברת הלאו ודוק והלכך דחה רבי' ז"ל סוגיא דפסחים משום דס"ל דהך סוגיא אתיא לפי מאי דס"ל לרבא דטעמא הוי משום דנתקו רחמנא ללאו ויהב ליה דין עשה וכמ"ש הרמב"ן אבל אנן קי"ל כר"פ דמסתבר טעמיה ולר"פ לקי בבל יראה משום דדמי ללאו דחסימה וכההיא דטמא כנ"ל:

ועל פי דברי הרמב"ן הללו יש לישב מה שהקשה הרב יבין שמועה סימן קפ"ה וז"ל ובדברי הרמב"ם יש ס' שהרי בפח"י מה' סנהדרין כתב לאו הניתק לעשה אין לוקין עליו ולא חילק בין קדמו עשה ללא קדמו דמשמע דבכל גוונא אין לוקין עליו ואלו בפי"ט מה' הנז' כשמנה לאוין הלוקין מנה טמא שנכנס למקדש דהוי ניתק לעשה ואפ"ה כתב דלוקין משום שהרי קדמו עשה ודוחק לומר דהרמב"ם מיירי בשהזהירוהו ב"ד לקיים העשה ולא קיים עכ"ד:

והנה מ"ש דרבינו מיירי בשהזהירוהו לקיים ולא קיים כפי מה שהכריח הלח"מ ז"ל מדברי רבינו דאפי' למ"ד קיימו ולא קיימו היינו דוקא היכא שנתבטל מאליו אבל כל שלא נתבטל ואף ע"ג שהתרו בו שיקיים ולא קיים אינו לוקה יע"ש לא ניתן ליאמר תי' זה כלל בדברי רבינו שהרי התם גבי טמא שנכנס למקדש לא משכחת לה נתבטל מאליו:

אמנם לפי האמור לא ק"מ דשאני גבי טמא דמשעה שעבר על הלאו מבטיל העשה וכמ"ש הרמב"ן ופסק כר"פכדכתיבנא ואף ע"ג דרבינו פסק כר"י לפי גירסתו דגריס בר"י קיימו ולא קיימו ולר"י סבירא ליה דלאו שקדמו עשה לוקין עליו כמ"ש שם מידי הוא טעמא אלא לר"י משמע דמי שסובר קיימו ולא קיימו יסבור דלאו שקדמו עשה לוקין עליו כמ"ש הלח"מ בפח"י מהל' סנהדרין דח"י הא נמי ל"ק כפי מ"ש משם הרמב"ן ז"ל משום דמאי דאמר בגמ' מידי הוא טעמא כו' היא סברת רבא דבעי לאחזוקי סברתיה דמעיקרא דאשתבע כתיב' ותנינא ואהא קאמר דלר"י דס"ל קיימו ולא קיימו מצינן למימר דלאו שקדמו עשה לוקין עליו משום דלאחמורי אתא ובלאו הניתק לעשה אין לוקין עליו משום דלתקוני לאו אתא אבל לר"פ דקאמר והא לא דמי לאוי' ללאו דחסימה משום דהתם אי אפשר לקיים בו ד"א ומההיא דטמא שנכנס למקדש ליכא ראיה כלל כמ"ש הרמב"ן ז"ל מעתה מנ"ל לו' דלר"י לאו שקדמו עשה לוקין עליו כיון דליכא ראיה כלל ממתני' דטמא ולאפושי פלוגתא בין ר"י לר"ל ופסק רבינו כר"פ משום דמסתבר טעמיה דר"פ נמצא דלא פליגי בלאו שקדמו עשה ותרוייהו ס"ל דאין לוקין ולא מפיש במחלוקת כן נראה לי ליישב דעת מרן כסף משנה ז"ל שסובר כדעת רבינו ז"ל דאין לוקין אפילו בקדמו עשה ודוק:

ואגב עיוני ראיתי למוהר"ר איזק שטיין ז"ל בביאורו על הסמ"ג בדף רפ"ז דברים תמוהים לע"ד שכתב וז"ל ונ"ל דהאי לא קיימו שכתב הרב ז"ל לאו דוקא אלא ר"ל שביטלו שא"א לקיימו דבפרק הלוקין פליגי ר"י ור"ל כו' ושם בברייתא גריס בגמ' ר"י ביטלו ולא ביטלו ומסתמא הלכה כר"י וכל זמן שלא נתבטל העשה שא"א לקיימו עוד כגון שלא מתה האם אינה לוקה ותדע דהא המחבר כתב כאן ושחטה וכן אם מתה קודם שישלחנה לוקה והיינו שביטל העשה כו' וכן לקמן גבי השבת העבוט כתב ואם נאבד המשכון לוקה כו' הרי שכתב בהדיא כר"י ע"כ:

והנה הרואה יראה שכל דבריו תמוהים שמ"ש דלר"י כ"ז שלא נתבטל כגון שלא מתה אינו לוקה דמשמע הא אם מתה מאליה לוקה לר"י וכמ"ש אח"כ ותדע כו' ליתא דלר"י לא מקרי ביטולו אלא עד שהוא בעצמו יבטל העשה בידים כגון שהמיתה אבל מתה מאליה אינו לוקה וכמבואר בגמ' שם דלא אשכח לר"י גבי אונס ביטלו ואם איתא משכחת לה בשמתה מאליה וכמ"ש התוס' שם יע"ש ואדרבא מדברי הסמ"ג הללו שכתב וכן אם מתה מוכח בהדיא דס"ל כמ"ד קיימו ולא קיימו וכמ"ש מרן כ"מ בפי"ו מה' סנהדרין דין ד' לדעת רבינו ז"ל גם מ"ש ומסתמא הלכה כר"י לא ידעתי איך אשתמיט מיני' גירסת הרי"ף ז"ל דגריס איפכא בדר"י קיימו ולא קיימו והיא גופה גירסת הסמ"ג ז"ל ופשוט:

ובהיותי נבוך בענין זה ראיתי להר"ב יבין שמועה סימן קפ"ד דברים תמוהים לע"ד שכתב על מ"ש התוס' ברכות ד"ה כל תימא דהא לאו דגזילה קדמו עשה דוהשיב את הגזילה ואפ"ה אין לוקין עליו וכתב הרב הנז' וז"ל ואין לדקדק מה הקשו מגזילה שאני גזילה דאע"ג שקדמו עשה מ"מ ניתן לתשלומין וכל לאו שניתן לתשלומין אין לוקין עליו י"ל דכונתם מדחזינן דהתם במכות די"ו אהא דאמר ר"י זאת ועוד אחרת פריך והרי גזילה ומשני התם איתיה בתשלומין ואם כן המקשה דלא ידע תי' דתשלומין אם כן מדחזינן דפריך אהך מימרא דר"י דלקמן ולא פריך אהא דהכא והרי גזילה דקדמו עשה ש"מ כמ"ש התוספות דקדמו עשה ללאו שקדמו בכתוב קאמר עכת"ד:

והנה מה שפי' בכונת קושית התוס' דעיקר קו' היא על המקשה דלקמן דלא ידע הך סברא מלבד שזה דוחק גדול בעיני דכולי האי לא הוה ליה למסתם דבריהם עוד בה דמה יענה הרב ז"ל למ"ש בחולין והבאתי דבריהם לעיל שהקשו לתי' הר"ש מורדין מגזילה דאמרינן במכות דלא לקי משום דניתק לעשה אע"ג דאיכא נמי לאו דלא תעשוק כו' והשתא תקשי דמאי ק"ל דהרי אמרינן דלאו דגזילה ניתן לתשלומין ומש"ה אין לוקין אע"ג דאיכא תרי לאוי ואי הקו' היא על המקשה דלא ידע הך סברא והוה ס"ל דמאי דלא לקי הוא משום דניתק לעשה מאי ק"ל ממאי דאמר רבא היינו עשק כו' כאלו הך מימרא דרבא היא הלכה פסוקה והא איכא למימר דהך מקשן לא ס"ל הא דרבא אלא כרב ששת דאמר התם נתתיו לך עושק יש לך בידי ואיני נותן לך הוי גזל ורבא דאמר זהו עושק כו' נמי לק"מ דרבא יסבור דלא לקי אלאו דגזל משום דניתן לתשלומין כדמסיק בגמ' ולכן הדבר פשוט לע"ד שכונתם כפי מ"ש שם בד"ה התם וז"ל כששרפו וחייב ממון הילכך לא משכחת בטלו דכל היכא דיש לו ממון לא ילקה אבל ליכא לפרושי דתרתי לא עבדינן לי' מלקות וממון דאם כן אדרבא ילקה ולא ישלם דבפרק אלו נערות קאמר ר"י מילק' לקי ממונא לא משלם עכ"ל. הרי מבואר מדבריהם דאפילו לפי המתרץ דתירץ התם איתי' בתשלומין עיקר פטור המלקות הוא משום דהלאו ניתק לעשה וטעמא דניתן לתשלומין הוא כדי לפוטרו אפילו שנשרף הגזילה דכיון דחייב ממון לא משכחת ביטולו ואי לאו טעמא דניתק לעשה אף שניתן לתשלומין היה לוקה כדאר"י מילקא לקי ממונא לא משלם ומעתה שפיר ק"ל הכא דהא לאו דגזילה שקדמו עשה ואפילו הכי אין לוקין עליו מטעמא דניתק לעשה ואפי' נשרף הגזילה משום דלא משכחת לה ביטולו ואמאי הא כיון דקדמו עשה לוקין עליו וטעמא דניתן לתשלומין גרידא לא מהני כדאר"י ואהא תי' כו' וזה פשוט:

ומהתימה על הרב ז"ל שהוא הביא דברי התוס' הללו בכלל ר"ג ליישב דברי רבינו שכתב בהל' גזילה כל הגוזל שו"פכו' ואין לוקין על לאו זה שהרי הכתוב ניתקו לעשה ואפי' שרף הגזילה אין לוקין שהרי הוא חייב לשלם והקשה הרב ז"ל דאמאי ארכביה אתרי ריכשי והלא במה שאמר שאין לוקין מפני שניתן לתשלומין סגי וכתב שרבינו כוון לדברי התוספות שכתבנו לעיל ולכך כתב קודם שאין לוקין משום דניתק לעשה דזהו עיקר טעם פטור המלקות ועל פי זה תמה על מרן שכתב בפי"ח מהלכות סנהדרין ד"ב וז"ל כל לאו שניתן לתשלומין כו' במכות דף י"ז קאמר דלאו דלא תגזול כיון שחייב בתשלומין אין אדם לוקה ומשלם וק"ל דהא בפרק א"נ קאמר ר"י כו' דאיך אשתמיט מיני' דברי התוס' שם שהקשו הך קושיא ותי' ועוד דאמאי הוצרך להק' להרמב"ם מדברי ר"י ולמה לא הקשה לו דברי עצמו שכ' בהדיא בה' גניבה דלוקה ואינו משלם ומכח זה כתב דנראה לו דרבינו בה' סנהדרין לא נחית להשמיענו דין גזילה שכל א' כתב בבירור במקומו ולא אתי אלא לאשמועי' דהכלל הוא לאו שניתן לתשלומין אין לוקין אבל ודאי שהוא בתנאי שניתק לעשה ובמ"ש ניתן לתשלומין והביא הדמיון דלא תגזול הרי כמו אם ביאר לאו הניתק לעשה עכ"ד:

ולע"ד גם בזה לא נראו לי דבריו (שמ"ש דרבינו ז"ל כוון למ"ש התוס' ומש"ה הוצרך לשני הטעמים וכן מ"ש דמ"ש רבינו בה' סנהדרין הוא בתנאי שניתק לעשה ועפ"ז ישב קו' מרן ליתא לע"ד) שהרי בפ' י"ב מהלכות שכירות ד"ג כתב רבינו המבטל ממלאכתו ואכל או שאכל שלא בשעת מלאכה הר"ז עובר בל"ת וכן פועל כו' ואין לוקין על שני לאוין אלו שאם אכל או הוליך חייב לשלם וכתב הרב המגיד שם ופטור המלקות במה שהוא חייב לשלם הוא בפרק אלו הן הלוקין כו' הרי לך בהדיא דס"ל לרבינו דלאו הניתן לתשלומין אין לוקין עליו אע"ג דלא הוי ניתק לעשה בההיא דפועלי' מיהו להא יש לתרץ דכיון דרחמנא אמר ואל כלייך לא תתן אם כן גזל בידו הוא ואיכא ביה עשה דוהשיב את הגזילה והוי שפיר ניתק לעשה אך קשה שבפי"א מה' הנז' דין א' כתב וז"ל מ"ע ליתן שכר השכיר בזמנו ואם איחרו לאחר זמנו עובר בל"ת ואין לוקין עליו שהרי הוא חייב לשלם הרי דאע"ג דלא תבא עליו השמש לאו הניתק לעשה דהעשה דוהשיב את העושק בכובש ש"ש ואינו רוצה לשלם לא נאמר והלאו דלא תבא עליו השמש הוי אפילו ברוצה לשלם אחר זמנו כמ"ש רבינו ואפי"ה כתב דאינו לוקה משום דניתן לתשלומין:

ודרך אגב אומר שנתקשיתי בדברי רבינו ז"ל דאמאי הוצרך לטעם דלאו הניתן לתשלומין ת"ל משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה דאין לוקין עליו ובהרצותי דברי לפני מור"י נר"ו כה הראני שנמצא כתוב אצלו משם מוהר"י בי רב ז"ל ליישב זה דמשו"ה הוצרך לטעם זה משום דמשכחת לה מעשה כגון שנטל החפץ מיד האומן בחזקה ולא רצה לשלם לו דבההיא שעתא עביד מעשה ואע"ג דאם נתנו לו אומן בחצי היום אינו עובר עד שישקע היום כמ"ש רבינו שם בסמוך מכל מקום כיון דמתחילתו על ידי מעשה בא לאו שיש בו מעשה קרינן ביה עד כאן דבריו:

וק"ל עלה לדעתו ז"ל ממ"ש רבינו בה' מלוה ולוה פרק ג' דין ה' אחד הממשכן כו' או שמשכנו בזרוע כו' עבר ולא השיב כלי היום ביום וכלי הלילה בלילה עובר בל"ת שנאמר לא תשכב כו' וכתב ה"ה ז"ל ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה וכן הוא ודאי ממשמעות לשון רבינו מדלא כתב אלא ועובר בל"ת וכן נראה בהדיא מדלא מנאו במנין הלאוין הלוקין בפרק י"ח מהלכות סנהדרין והשתא לפי דעת הרב ז"ל קשה דה"נ נימא כיון דמתחילתו על ידי מעשה בא אע"ג דאינו עובר אלא כשלא החזיר הכר בליל' והמחרישה ביום לאו שיש בו מעשה מקרי דומיא דהתם ממש ולכן נראה דמש"ה הוצרך רבינו לטעם זה משום דמשכחת לה מעשה כגון שבאותה שעה שלקח החפץ מיד האומן בחזקה שקעה עליו חמה דהו"ל לאו שיש בו מעשה כנ"ל. ובעמדי בזה עם בני הישיבה הי"א כן שלח אלי ידיד נפש החה"ש יצחק מאייו הי"ו זה כתב ידו וז"ל הנה שמעתי מפה קדוש מר ניהו רבא הי"ו מה ששלח ליישב דברי רבינו דפי"א מה' שכירות ולכאורה איכא למשדי ביה נרגא לפי מ"ש הרא"ה ז"ל בספר החינוך דכל לאו שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה אע"פ שנעשה בו שום מעשה אין לוקין עליו דלאו שאין בו מעשה נקרא כן כתב בפרשת בהר סי' שמ"ה וסימן שמ"ו וסימן שמ"ז וכ"כ עוד בס"פ שלח לך סי' שפ"ז גבי לאו דלא תתורו אחרי לבבכם וכן בס"פ קרח סי' שצ"ז ובפרשת שופטים סי' תקי"ד ובס"פכי תצא סי' תקע"ג ושם בסימן תקפ"ג ובפ' משפטים סי' צ"ד ופ' כי תשא סי' קי"ג יע"ש והר"ב יבין שמועה יחס שיטת הרא"ה ז"ל הלזו בדעת רבינו והוכיח כן ממה שלא מנה בה' סנהדרין במנין הלוקים העובר על לאו דלא ימכרו ממכרת עבד ולאו דלא תעבידנו בפרך יע"ש בדמ"ח ע"ב ואם זו היא שיטת רבינו אין מקום לישוב מר שיחיה כמובן:

איברא שעיקר דברי הר"ב יבין שמועה במה שיחס שיטת הרא"ה ז"ל הלזו בדעת רבינו לכאורה הם דברים תמוהים שהרי כאן בה' חו"מ כתב בהדיא שאין לוקין על לאו דלא יראה אלא א"כ קנה חמץ בפסח או חמצו בידים הרי דאפי' שאפשר לעבור על הלאו מבלי מעשה כל שעשה מעשה לוקה ושוב ראיתי להרב חזון נחום בח"א דקמ"א ע"ב שדחה דברי הר"ב יבין שמועה הללו מתוך דברי הרמב"ם ז"ל הנזכר אלא דלפע"ד אי מהא לא איריא שהרי עינינו הרואות להרא"ה ז"ל גופיה בספר החינוך בפרשת בא גבי לאו דלא יראה שכתב כלשון רבינו דאין לוקין על לאו זה אא"כ קנה חמץ בפסח או חמצו בידים אף כי הוא האומר דכל לאו שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה אין לוקין עליו ע"כ למשכוני נפשין בעד הרב ז"ל כדי שלא יהא נסת"ר מחמת"ו ולומר דע"כ לא כתב הרב דכל לאו שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה אף שעשה בו מעשה אין לוקין אלא דוקא היכא שאפשר לעבור על הלאו בכל שעה ובכל זמן בלתי מעשה כגון לאו דלא ימכרו ממכרת עבד שמוכרו על אבן המקח שאפילו עשה מעשה בידיו ולקחו לעבד בידו והגביהו ונתנו על אבן המקח כיון שהיה אפשר בלתי מעשה שיעמוד העבד מעצמו שם והוא עשה מעשה זה מעצמו אינו לוקה על לאו זה כיון שהיה אפשר לעבור על הלאו בלי מעשה אבל בלאו דלא יראה אף על פי שכשיש לו חמץ בערב הפסח בביתו ולא ביערו עובר על בל יראה בלי מעשה כיון שכשלא נשאר חמץ בביתו מערב הפסח אי אפשר לעבור על לאו דבל יראה בתוך הפסח אלא א"כ קנה חמץ בפסח או חמצו בידים לאו שיש בו מעשה מקרי כיון שבשעה זו שלא נשאר חמץ בביתו אי אפשר לעבור עליו אלא על ידי מעשה כנלע"ד. ובהכי ניחא לי מאי דקשה לכאורה לשיטת הרא"ה ז"ל הלזו שהרי מצינו בלאו דלא תשבעו בשמי לשקר שאם נשבע שלא יאכל ועבר ואכל לקי כדאיתא בפ"ג דשבועות דכ"א ואם נשבע שיאכל ולא אכל עבר על הלאו ולא לקי משום דלא עשה מעשה כדאיתא התם הרי דאע"פ שאפשר לעבור על הלאו הזה מבלי מעשה כל שעבר עליו ע"י מעשה לוקה אלא ע"כ לחלק ולומר דכיון דבנדון זה דנשבע שלא יאכל אי אפשר לעבור על הלאו מבלי מעשה חשיב לאו שיש בו מעשה ודוק. ויש לי עוד אריכות דברים בשיטת הרא"ה ז"ל הלזו הלא הוא כמוס עמדי ופה אל פה אדבר בו בע"ה באופן ששיטת הרא"ה ז"ל הלזו אפשר ליחסה בדעת רבינו כמ"ש הר"ב יבין שמועה ואין לדחות דבריו ממ"ש כאן רבינו גבי לאו דלא יראה כמדובר אלא שאחר החיפוש מצאתי להרב משנה למלך בפ"ד מה' מלוה ולוה דין ו' שכתב שהרב המגיד בהלכות שכירות פי"ג אזיל לאידך גיסא ממ"ש הרא"ה וס"ל בדעת רבינו דכל לאו שאפשר לעבור עליו על ידי מעשה אפילו לא עשה בו מעשה לוקה יעיין שם ובכן דברי מר ניהו רבא שרירין וקיימין עד כאן:

הדרן לדמעיקרא דמבואר מדברי רבינו הללו ברפי"א מה' שכירות דלאו שניתן לתשלומין אפי' הוי לאו הניתק לעשה אין לוקין עליו גם בפ"ד מה' מו"ל דין ג' כתב וז"ל אע"פ שהמלוה והלוה עוברין על כל אלו הלאוין אין לוקין מפני שניתן לתשלומין וכתב הרב עצמו בספר גופי הלכות סימן ו' דלא נתן הטעם משום דניתק לעשה כמ"ש בה"ג משום דס"ל דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי הסמוכים הרי אע"ג דליכא טעמא דניתק לעשה ס"ל לרבינו דמשום טעמא דניתן לתשלומין גרידא אין לוקין ומעתה צדקו דברי מרן שכתב במכות קאמר דלאו דלא תגזול כו' א"א לוקה ומשלם כלומר דמדברי רבינו שכתב כל לאו שניתן לתשלומין אין לוקין דהיינו אפילו ליכא טעמא דלאו הניתק לעשה כאשר הוכחנו מדבריו נראה שהוא מפרש מ"ש בגמר' התם כיון שחייב בתשלומין כו' ליכא לפרושי שכתבו התוס' ואהא כתב וק"ל ממ"ש בפ' א"נ ומה שהקשה הרב דאמאי הוצרך להקשות לרבינו מדברי ר"י היה לו להקשות מדברי עצמו לע"ד לק"מ משום דקו' מרן אינה על דברי רבינו כי היכי דנקשי מה שהוקשה לו ז"ל אלא קו' מרן היא על הגמ' דכפי מה שמפרש רבינו בגמרא דהיינו משום דניתן לתשלומין גרידא (וכמ"ש ה"ה ז"ל בה' שכירות) תקשי דר"י דידיה אדידיה דהכא קאמר אליבא דר"י דבלאו דגזילה אינו לוקה משום דניתן לתשלומין ואלו בפרק א"נ אר"י כו' ומש"ה לא הקשה לרבינו מדידיה אדידיה משום דמה שנתרץ לר"י מדידיה אדידי' נתרץ לרבינו ז"ל ודוק:

אמנם אחר העיון נראה דלק"מ מכל הני דוכת' דכתיבנא דנראה ודאי דע"כ לא צרכינן לטעמא דלאו הניתק לעשה אלא דוקא גבי גזילה משום דלא בא מפורש בכתוב שיהיה חייב לשלם כשאין הגזילה קיימת דקרא לא כתיב אלא והשיב את הגזילה אשר גזל ודרשו ז"ל אם כעין שגזל יחזיר ואם לאו דמים בעי לשלומי אמנם כשאין הגזילה קיימת אימא לך דמילקי לקי ממונא לא משלם ומש"ה הוא דהוצרכו התוספות ז"ל לומר דה"ט משום דהוי ניתק לעשה אמנם בהאי דמלוה ברבית דנפקא לן מקרא דוחי אחיך עמך אהדר ליה כו' דקרא סתמא כתיב ואפילו כשאין הרבית בעין וכן נמי גבי ההוא דשכיר אז ודאי אפילו ר"י מודה דמשלם ואינו לוקה משום דאם אתה אומר דילקה ולא ישלם נמצא עוקר דבר תורה שהרי בפי' רבתה תורה לתשלומין והו"ל כההיא דחובל בחבירו בי"ה דאמרינן בפרק א"נ דאפילו ר"י מודה משום דבפי' רבתה תורה רק שבתו יתן וזה פשוט ועיין בספר פנים מאירות סי' י':

שוב ראיתי להרפ"ח ז"ל בס' מים חיים דף ל"ז ע"ד שכתב ליישב קושית מרן ז"ל וז"ל אבל קו' ליתא דמ"ש הרב דלאו שניתן לתשלומין היינו במאי דגלי קרא שישלם כגון הני דנקיט הרב בדמיון וכן חובל בי"ה וכיוצא אבל בעלמא מילקי לקי ממונא לא משלם עכ"ד ומ"מ דעת התוס' נראה כדכתיבנא:

אך ק' טובא בין לתי' הרפ"ח ז"ל בין לתי' הר"ב יבין שמועה ממ"ש רבינו בפ"א מהל' גזילה ד"ט וז"ל כל החומד עבדו כו' ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה והשיג עליו הראב"ד ז"ל וז"ל לא ראיתי תימה גדול מזה והול"ל מפני שהוא חייב בתשלומין שהרי הוא כגזלן שחייב להשיב את הגזילה ולפיכך אינו לוקה וגם זה חייב להשיב החפץ לבעלים עכ"ל ולפי מ"ש ז"ל מאי ראיה מייתי מגזילה שאני התם דגלי קרא בהדיא אבל בחומד עבדו כו' דלא גלי קרא בהדיא לימא דמילקי לקי ממונא לא משלם כיון דקי"ל כר"י וכמו שפסק רבינו בה' חובל והראב"ד לא השיג עליו שם משמע דהכי ס"ל וכן קשה למ"ש ה"ה ז"ל דלכך לא נתן רבינו הטעם לפי שהוא חייב בתשלומין כיון שברצון המוכר הוא ולפי מ"ש אין צורך לטעם זה ועוד דמשמע ודאי דלדעת רבינו ג"כ צריכין לה"ט דלאו הניתן לתשלומין דאם ל"כ הו"ל לרבינו לומר דבדלא אמר רוצה אני דילקה עליו כיון שיש בו מעשה וכיון שכן קשה דאמאי לא אמרינן דילקה ולא ישלם כיון דלא גלי קרא בהדיא ולא הוי ניתוק לעשה וצ"ע כעת:

ודע שכפי דברי התוס' ז"ל שכתבנו דס"ל דלא יראה הוי ניתק לעשה יש ליישב מה שהקשה הר"ב גופי הלכות סי' ח' מהא דאמרינן בפ"ק די"ט דב"ש סברי דשאור בכזית וחמץ בככותבת ואמרי' דטעמייהו דב"ש דאם כן ליכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור ואנא אמינא ומה שאור כו' ומאי קושיא הא קיי"ל דאין מזהירין מן הדין משום דכבר כתבו התוס' בפ' אז"נ ד"ה אמרי דבלאו הניתק לעשה כיון שאין לוקין עליו מזהירין אמנם לדעת רבינו ז"ל דס"ל דלא יראה לא הוי ניתק לעשה ק"ט דהא אצטריך קרא להיכא דחמצו בידים דלקי לדעת רבינו דאי מק"ו אין מזהירין וצ"ל כמ"ש הרב ז"ל יע"ש שבתי וראה דגם לדברי התוס' קשיא משום דאף דקי"ל דאין לוקין על לאו הניתק לעשה מ"מ אם עבר וביטלו או לא קיימו למר כדאית ליה ולמר כדאית לי' לוקין עליו ואם כן לימא דמש"ה אצטריך שאור להיכא דעבר וביטלו שילקה עליו דאי מק"ו אינו לוקה משום דאין מזהירין מן הדין:

הן אמת דקו' זו ג"כ היא לדברי התוס' שכתבנו באז"נ דבלאו הניתק לעשה מזהירין ומשום הכי אמרי' התם דלא אצטריך קרא בגזל משום דנפ"ל במה הצד יע"ש דהא כיון דמשכחת לה מלקות בלאו הניתק לעשה היכא דעבר וביטלו נימא דמשום הכי אצטריך קרא להיכא דביטלו שילקה עליו והדרא להו קושיא לדוכתא דאין מזהירין מן הדין לכן נ"ל לומר דאף התוספות לא כתבו כן אלא דוקא בלאו דגזילה משום דלא משכחת לה בטלו כיון דאיתיה בתשלומין וכמ"ש במכות והא דנקטו בדבריהם משום לאו הניתק לעשה היינו משום דעיקר פטורא הוא משום לאו הניתוק לעשה כמו שכתבו כל זה לעיל אבל בלאו הניתק לעשה דעלמא מודו התוס' דאין מזהירין מן הדין מטעם דמשכחת לה מלקות להיכא דעבר ובטלו דלא כמוהרש"א שהביא בספ' גו"ה סי' ו' כלל זה סתם בכל לאו הניתק לעשה משם התוס' ולע"ד נראה כדכתיבנא:

אפריון שלמה

מה שתמה על הדבר שמואל מ"ש דבשבת א"א לשרפו לקיים העשה ותמה הרי אפשר לשרפו ע"י גוי והטעה"מ תמה דהאיך יקיים העשה ע"י גוי והנה ח"א רצה לתרץ ע"פ תשובת הרשב"א סי' שנ"ז שכ' על דברי השואל דאין סברא דנטילת נשמה למחויב מיתת ב"ד יהי' ע"י גוי והרשב"א השיב דאפשר להיות ע"י גוי דאין חיוב מיתת ב"ד להיות דוקא ע"י ב"ד או שלוחו וכו' והרי כתיב ובערת הרע מקרבך וא"כ ה"נ במ"ע דתשביתו ובאמת דימה ענינים נפרדים דהתם הוי ב' מצות דבערת הרע הוי מצוה בפ"ע ומזה הי' די בכל מה שיכולין לבערו ובזה הוי די אפי' ע"י גוי דסוף סוף מתבער מן העולם והחיוב של כ"א מד' מיתות ב"ד אם בסייף או בחנק כו' זה הוי מצוה בפ"ע כמפורש בכל אחד ושוב חיוב המיתה דוקא בזה הוי חיוב בפ"ע וזה אינו תלוי בב"ד ויכול להיות ממילא ולכך שפיר כתב הרשב"א אבל בתשביתו למאן דיליף מנותר הוי גוף מאמר תשביתו דוקא שרפה וא"כ הוי גוף המצוה דשרפה עליו ודאי לא מהני ע"י גוי דאין שליחות לנכרי וז"פ ונכון מיהו ארווחנא בדבריו ליישב קו' המפו' מנ"ל דאין ביעור חמץ אלא שרפה דלמא מכח רחמנא אחשבי' כפרש"י בביצה כ"ז ולפי הנ"ל א"ש דזה תלוי בזה דאם כוונת תשביתו בכל דבר מוכח דהוי כוונת התורה רק על גוף החמץ שיהי' מתבער אז כיון דהוי כוונת התורה על גוף החמץ לבערו די אף ע"י גוי אף דאין שליחות לנכרי מ"מ הרי החמץ מתבער וא"כ נהי דרחמנא אחשבי' היינו אם עכ"פ עושה מעשה כגון להאכילו לכלבים וכדומה אבל בדיבור במה שאמר לגוי ודאי באמירה לא שייך רחמנא אחשבי' וא"כ יכול לבערו ע"י גוי אבל אם תשביתו הוי דוקא שרפה א"כ לא הוי כוונתו ית' על גוף החמץ שיהי' מתבער מן העולם דלפ"ז מה לי זה או זה ואינו דומה לחיוב מיתת ב"ד דשם י"ל לפי חטאו ראוי מיתתו בזה או בזה אבל בחמץ לא שייך הקפידא על החמץ שיהי' דוקא שרפה ובע"כ הוי הקפידא רק על האדם שהוא יעשה המצוה בכך וא"כ אם הקפידא הוי עיקרו על האדם וכמו נותר דהוי בשרפה והוי החיוב עיקרו על האדם שוב לא מהני ע"י גוי ובפרט למ"ד דוקא בשרפה יליף מנותר ובנותר ודאי לא מהני ע"י גוי וה"ה בזה וא"ש ודו"ק:

ה

חמץ שנתערב כו' הר"ז אוסר בכ"ש כו'. וכתב ה"ה וטעם איסור החמץ שהוא במשהו לפי שהוא דשיל"מ כו' ור"י דקאמר בפ' כ"ש חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו בנ"ט כתב הר"ב ראש יוסף ד"ג ע"ב דודאי ר"י מודה בדשיל"מ דאסור במשהו אלא דר"י מיירי בדבר דלא שייך דשיל"מ כגון בתבשיל שכתב ר"ת דלא שייך דשיל"מ שהמאכל מתקלקל ואי נמי בדלית ביה אלא טעם גרידא דלא אמרי' דשיל"מ כמ"ש הפוסקים בי"ד סי' ק"ב ועין בש"ך שם ולא אתא ר"י אלא לחלוק ארב ושמואל דס"ל דחמץ בזמנו אוסר דבר תורה במשהו דלפי טעם זה אפי' שלא במינו דלא אמרי' ביה דשיל"מ אסור במשהו ואהא אתא ר"י לחלוק ולומר דבין במינו כו' בנ"ט ד"ת ונ"מ היכא דלא שייך ביה דשיל"מ אבל היכא דהוי דשיל"מ בהא לא איירי ר"י ור"ל דודאי דהוי במשהו ורבא פליג עליה וס"ל דבחמץ בכל גוונא אסור אפי' במידי דלא שייך דבר שיל"מ הואיל והחמירה תורה כמ"ש רבינו בפט"ו מה' מ"א יע"ש ועפ"ז יש ליישב קצת מ"ש מרן כ"מ בפט"ו מה' הנז' דין ט' וז"ל ומ"ש רבינו חמץ בפסח אינו כו' בא לתרץ למה לא אמרו ר"י ור"ל חוץ מחמץ בפסח שבין במינו בין בשא"מ במשהו ונ"ט מפני שהוא דשיל"מ ולא איירי ר"י ור"ל אלא באיסורי תורה שאין להן מתירין ע"כ ודבריו תמוהים לעין כל רואה שהרי ר"י ור"ל אית להו בפ' כ"ש דחמץ בזמנו בין במינו בין בשא"מ בנ"ט וא"כ היכי מצי למימר חוץ מחמץ בפסח ועיין בס' מ"ק דק"ל ולפי דברי הרב ראש יוסף י"ל דס"ל למרן ז"ל ג"כ דר"י מודה בחמץ היכא דיש לו מתירין דאוסר במשהו אפילו שלא במינו ג"כ משום חומרא דכל מחמצת והושוה הדבר דשלא במינו כבמינו ובהא מודה לרבא דאפושי בפלוגתא לא מפשינן ולא איירי אלא בחמץ דלא שייך ביה דשיל"מ כגון תבשיל וכיוצא דבהא ס"ל לר"י דלא החמירו בחמץ כיון דאפי' במינו מותר מן הדין ורבא פליג וס"ל דאפי' בכה"ג אסור במשהו משום חומרא דכל מחמצת והשתא היינו דק"ל למרן דלמה לא אמרו ר"י ור"ל חוץ מחמץ דבין במינו כו' במשהו כו' היכא דהוי דשיל"מ דבהא מודו ר"י ור"ל ותירץ דלא איירי ר"י ור"ל אלא באיסורי תורה שאל"מ כו' כנ"ל ליישב דברי מרן עם שהוא דוחק קצת:

ומצאתי בשיטה כ"י למס' פסחים לרבי' יונה ז"ל שכתב וז"ל ואע"ג דכל איסורים בס' הכא שאני משום דחמיר כו' ועוד דדשיל"מ הוא דהא לאחר הפסח מותר מדאורייתא ומדרבנן על ידי תערובת מיהא וכל דשיל"מ אפי' באלף לא בטיל כדאסיק רב אשי בשלהי ביצה ור"י דקאמר בס' פליגא ארב אשי וליתא עד כאן דבריו:

ותמוהים דבריו לע"ד שהרי הא דדשיל"מ לא בטיל אינם מדברי רב אשי כדי שנאמר דר"י פליג דהא בפרק הנודר מן הירק קתני התם בברייתא רמ"א כל דשיל"מ לא נתנו חכמים בו שיעור וחכמים לא פליגי עליה אלא בדבר שאין לו מתירין אבל בדשיל"מ מודו ליה דהוי במשהו ותו דהרי שנינו בבכורים מעשר ב' ובכורים כו' ואסורים כ"ש מלאכול בירושלים וה"ט משום דהוי דשיל"מ כמ"ש המפרשים שם וכדאיתא בירושלמי שם ור"י גופיה אית ליה דהלכה כסתם משנה וכיון שכן איך יחלוק ר"י אמתני' וברייתא כיון דלא אשכחן מאן דפליג בהא וצ"ע ואפשר ליישב שכוונת רבינו יונה ז"ל הוא כמ"ש עוד הר"ב ראש יוסף ז"ל ד"ג דטעמא דר"י דלא אמרינן דשיל"מ אלא כשהאיסור הוא מחמת עצמו כגון חלב ודם וכיוצא שהוא עצמו אסור אמרינן דשיל"מ אבל כשהדבר המעורב הוא דבר מותר אלא שמחמת הזמן הוא אסור בהא לא אמרי' דשיל"מ דהוא עצמו מותר הוא וביום שנאסר בו אין לו היתר לעולם וביצה שנולדה בי"ט אף ע"ג דהוא עצמו מותר שאני שלא היה לו שעת הכושר מעולם אחר שנולדה הוה ליה כאיסור מעיקרו יע"ש ואפשר שלזה כוון הר' יונה וז"ש וכל דשיל"מ אפי' באלף לא בטיל כלומר אפי' שאיסורו מחמת הזמן כדאסיק רב אשי בשלהי ביצה דהתם נמי גבי מים ומלח הוי ממש כהא דחמץ דהמים ומלח הם עצמן דבר מותר הוא אלא שהזמן גורם לאסור יותר מאלפים אמה וקודם י"ט היו מותרים להוליכן למקום שירצו והיה להם שעת הכושר כחמץ ואפי"ה ס"ל לרב אשי דהוי דשיל"מ ולא בטיל ור"י פליגא אר"א כלו' דוקא בההוא דר"א פליג משום דכל שאיסורו מחמת הזמן והיה לו שעת הכושר לא מקרי דשיל"מ דהוא עצמו מותר הוא והלכך התם נמי גבי מים ומלח דכוותא דהם עצמן מותרים ויומא הוא דקא גרים וביום שנאסר שאיסורו בא ע"י אין לו היתר כלל ואע"ג דרש"י שם כתב דהוי דשיל"מ בי"ט עצמו להוליכו עד אלפים אמה לרבינו יונה לא חשיב ליה בהא דשיל"מ וכמ"ש הר"ב תה"ד הביאו מרן הב"י בי"ד סימן ס"ט ועיין בפר"ח סי' וכבר הארכתי בזה במקום אחר וכפי זה מדוקדקים דברי רבי' יונה ז"ל שהוצרך להביא מדאסיק רב אשי בשלהי ביצה ולא הביא מריש ביצה דף ד' דקאמר התם רב אשי בהדיא דשיל"מ אפילו בדרבנן לא בטיל משום דההיא דביצה כיון שלא היה לו שעת הכושר אפי' ר"י מודה וכההיא דשביעי' דהוי דבר שיש לו מתירין כנ"ל ועיין במ"ק דפ"ד ודוק:

אפריון שלמה

מה שהביא כת"י של ר' יונה שהקשה עמ"ש הרמב"ם דלכך חמץ בפסח אינו בטל דהוי דשיל"מ לאחה"פ וכתב ה"ה דלפ"ז אף בע"פ אינו בטל וכו' ותי' דר"י פליג אר"א בביצה ל"ט וכו' וע"ז תמה השעה"מ אטו דבר זה דדשיל"מ ר"א דחידש הלא זה משנה מפורש ונדחק ליישב ולדעתי א"ש ע"נ דיש להבין להיפוך דעת הסוברים דחמץ לא הוי דשיל"מ למה באמת לא נחשב דשיל"מ ואין לומר כיון דנאסר לאחה"פ מכח קנס ג"כ מ"מ נהי דדשיל"מ לא בטל הוי מדרבנן ומדרבנן אסור אף לאחה"פ מ"מ מה בכך לא מבעיא להסוברים דטעם דשיל"מ דלא בטל הוי מכח עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר פשיטא דקשה דאף אם לאחה"פ אסור מדרבנן מ"מ הוי לחז"ל להחמיר שלא יתבטל בפסח דסוף סוף לאחר הפסח קיל ליה איסורא ועד שתאכלנו בפסח באיסור של תורה ע"י ביטול תאכלנו בהיתר אחה"פ שיהיה מותר בלא"ה מן התורה רק מדרבנן יהי' אסור ובודאי דרבנן קיל לי' מדאורייתא ואף לדעת הר"ן דהטעם דהוי כמו מב"מ גם כן י"ל כיון דמה"ת יהיה מותר אח"כ דומה למב"מ וראוי שלא יתבטל בשעה שיש בו איסור דאורייתא דלגבי איסור דאורייתא כיון דאח"כ הלך לו איסור זה הוי כמו מב"מ אך נלפענ"ד הטעם דכמ"ש קצת פוסקים בסי' תמ"ז ותנ"א דבחמץ לא שייך נ"ט בר נ"ט דהתירא כיון דשמו עליו מקרי איסורא בלע כן ה"נ י"ל להיפוך כיון דדשיל"מ אינו בטל הוי רק במינו אבל שלא במינו בטל אם כן חמץ במצה אף דאי נלך בתר שם העצם הוי שוה בשמא או שוה בטעמא מ"מ כיון דאף בזמן ההיתר הוי שמו עליו שם חמץ וכיון דכרכר דהוי במשהו אזלינן בתר שמא ולא בתר טעמא וכאן בזמן ההיתר ג"כ שמו עליו דזה חמץ וזה מצה לכך הוי כאלו אינו שוה בשמא ולא נחשב מב"מ ואינו דומה לכל דשיל"מ דאינו בטל מב"מ דהתם לא הוי שם האיסור על דבר הנאסר בפרט אח"כ בזמן ההיתר כשנסתלק האיסור אין שם האיסור עליו עוד אח"כ ולא נקרא עליו רק שם העצם לכך שפיר נחשב מב"מ ואין אנו מסתכלין במה שעכשיו הוא אסור וחברו מותר אבל בחמץ דהוי שמו עליו תמיד כיון דשם האיסור עליו ומה"ט לא נחשב נ"ט בר נ"ט דהיתרא לכך לא הוי כמב"מ כיון דאף לאחר ההיתר לא יהי' שוה ממש לההיתר דזה שם איסור עליו וזה שם היתר עליו בשלמא למ"ד בפסחים שם דס"ל בכל מקום מב"מ במשהו א"ש דהם לא אזלי בתר האיסור וההיתר רק בתר גוף הדבר אם הם שוין וס"ל כיון ששוין רק בעצם הוי מב"מ א"כ לדידהו לא מסתכלי כלל באיסור והיתר רק בגוף העצם לכך מה בכך דחמץ דשמו עליו דשם איסור עליו דזה אינו פועל רק דנחשב כאלו הי' אסור תמיד כיון דתמיד שם איסור עליו ולדידהו מה בכך דשם איסור עליו כיון דבעצם שוין בשמא לא בטלי אם כן לדידן דקיי"ל מב"מ בס' ואף שבעצם שוין מ"מ בטלין רק כשהוא שוה גם בהיתר שאף זה עתיד להיות ניתר בזה ס"ל דנחשב למב"מ כמ"ש הר"ן פ' הנודר מן המבושל אם כן בזה שפיר יש לחלק כיון דזה שם האיסור עליו תמיד הוי כאלו הי' אסור תמיד וכיון דלא הי' שוה בשמא ההיתר שוב לא הוי מב"מ ובטל ואף לדעת הסוברים דהטעם דלא בטל מכח עד שתאכלנו באיסור וכו' מ"מ מוכרחים להודות דזה גזרו דוקא במינו וכתבו הטעם משום דבמינו נקרא ההיתר ע"ש הנאסר אבל בא"מ לא הוי ההיתר ע"ש האיסור עיי"ש ביו"ד סי' ק"י אם כן לפ"ז תינח בשאר איסורין דלא נקראים ע"ש האיסור אבל בחמץ כיון דשמו עליו הוי כאלו לא היה מינו לענין זה דתמיד לא נקרא ההיתר על הנאסר דשם חמץ תמיד עליו והוי כאלו תמיד שם איסור עליו ולא נקרא ההיתר ע"ש הנאסר והוי בזה כאלו הי' מבשא"מ כלל ולכך הוצרכו הפוסקים לטעמים אחרים בחמץ בפסח ולפ"ז מיושב הרבינו יונה דהתוס' בביצה שם הקשו מה משני ר"א דהו"ל דשיל"מ הלא הוי מבשא"מ אך נראה דלפמ"ש הר"ן בישוב דעת הרי"ף בנדרים בפת שאפאה עם הצלי א"ש גם זה דכמו דאמרינן בכמה דוכתא דשאני מחוסר מעשה ממחוסר זמן דשמשא ממילא ערבא וכן איתא ביו"ד סי' רל"ד לענין הפרת הבעל דבמחוסר זמן מקרי חלות הנדר עיי"ש לפ"ז ה"נ בדשיל"מ י"ל דכל הני דחשיב בנדרים דהו"ל דשיל"מ ומוכח שם דזה דוקא במינו היינו דוקא כגון טבל ונדר כה"ג דאין ההיתר בא מכח זמן רק על ידי מעשה ולכך כיון דאין ההיתר ממילא לא הוי כניתר עכשיו רק אח"כ לכך אין ההיתר רבה כ"כ ולכך בעינן שיהי' במינו ממש אבל אם ההיתר בא ממילא מכח זמן אז כיון דשמשא ממילא ערבא נחשב כאלו כבר הוא מותר ודומה לפת שאפאה עם הצלי לכך אף בשא"מ לא בטיל דהוי היתר בהיתר ולכך משני ר' אשי שפיר דהו"ל דשיל"מ כיון דאם יעבור יו"ט יהיה מותר ממילא לכך אף בשא"מ בטל ולפ"ז יסבור הרבינו יונה כדעת הרי"ף בזה דכל דההיתר אלים לא בטיל אף בשא"מ ולכך א"ש דס"ל דלדידן דקיי"ל כר"א דאף בשא"מ לא בטל כל שההיתר בא מכח זמן אם כן ה"נ מה בכך דחמץ שמו עליו תמיד מ"מ כיון שהוא ניתר ממילא מכח זמן הוי כאלו הותר עכשיו ומה שחסר קצת כאן מה ששם האיסור עליו תמיד הוי כנגד זה משלים מה שבאמת הוא מב"מ ולכך דומה לאם בגוף העצם הוי מבשא"מ מ"מ כיון דההיתר רבה הוי כמב"מ ה"ה נמי להיפוך כאן שלענין ההיתר הוי כמבשא"מ מחמת דשם האיסור עליו מ"מ כנגד זה הרי הוי שוה בעצם ממש מב"מ לכך ג"כ לא בטיל ולפ"ז מתרץ שפיר דר"י לא ס"ל כר"א דהיינו דר"י ס"ל אף דדשיל"מ לא בטיל היינו דוקא במינו ממש אבל במבשא"מ אף דההיתר בא ממילא או שהוא ניתר עכשיו גם כן בטל ולכך ה"ה נמי בחמץ ומצה אף דהוי מב"מ ממש מ"מ כיון דשמא עליו הוי קצת כמבשא"מ ולכך בטל אף דהוי דשיל"מ וס"ל דלא כר' כהנא בפת שאפאה עם הצלי אבל לדידן דקיי"ל כר' אשי התם בביצה וכר' כהנא בפת שאפאה כמ"ש הרי"ף דהוי דשיל"מ לכך אף במבשא"מ לא בטל כל שההיתר הוי עכשיו או בא ממילא מכח זמן לכך ה"נ בחמץ ומצה אף דשמא עליו מ"מ בעצם הוי מב"מ ולא גרע במבשא"מ בעצם ולכך לא בטל וא"ש דברי הר"י בשיטת הרמב"ם ודוק היטב:

טעם המלך

ב) מה שהביא הרב פה בשם כ"י לרבינו יונה הנה נמי הרמב"ן בספר המלחמות אמר למילתי' דר"י פליג אדין דבר שיש לו מתירין (קמב) אלא דהרמב"ן קאמר דר"י סובר כרבנן דר"ש בנדרים דהמה פליגי על ר"ש בדין דשיל"מ ובאמת אין הדברים מוכרחין שרבנן פליגי על זה הדין דשיל"מ ואולם על דבר אחר לענין שביעית פליגי שם ועיין. ובאמת הדבר קשה מאוד דלא מצינו שום מקום בש"ס הרגש פלוגתא בזה אמנם רבינו יונה פה לא קאמר דר"י פליג על הכלל בדשיל"מ אלא דפליג על רב אשי הרי ראינו כונתו לדבר אחר ולא על הכלל כולו יצא אלא מפרט פרט וכמו שמסבבו הרב פה. ובאמת מן הרב הי' נעלם הרמב"ן הנזכר דהוא אומר בפירוש דר"י פוסק כרבנן ולית לי' דר"ש והרב שמתמה על רבינו יונה תמיהתי' על הרמב"ן קיימת גם היה להרב המחבר להביא מקרוב לחמו דע"כ ר"י אית לי' דשיל"מ דהא ר"י סובר [ביצה ג' א'] הטעם של ביצה שנולדה בי"ט משום משקין שזבו. וא"כ עליה קשה קושי' הש"ס ע"ב שם מהאי ס' ביצה וע"כ כתי' רב אשי משום דהוי דשיל"מ ואף די"ל דר"י מוקמינן למילתי' בספק טרפה וכתי' רב פפא שם מ"מ על רב אשי קשה הא אוקימתא דידך לאו קיימת היא אליבא דר"י ובפרט שעיקר הקושיא שם אליבא דרבי יוחנן כאשר הייתי רגיל לפרק שם קושית מהר"ם שיף דהקשה על הש"ס שם גברא אגברא קארמית דגמרא הקשה שם על תי' הש"ס דהאי שלא נתערב הביצה משום דהוי דבר שבמנין והקשה הש"ס הניחא למ"ד כל שדרכו למנות שנינו אלא למ"ד את שדרכו למנות שנינו מאי איכא למימר ומאי קושיא דלמא האי מ"ד סובר כרבה טעמא משום הכנה וע"כ דר"י אדר"י מקשה הש"ס דר' יוחנן אית לי' משקין שזבו וא"כ אדידי' קשי' איהו דאמר את שדרכו למנות שנינו. ועל זה מתרץ רב פפא תנא דליטרא קציעות הוא ור"א משני ספק בדבר שיל"מ עשאו חכמים כביטול. וא"כ הרי מוכח מר"י דדשיל"מ לא בטיל ואף שאליבא דהרמב"ן יש לדחות דודאי רבי יוחנן מודה אליבא דר"ש כן ואיהו לא סבירא לי' ומוקי הברייתא כר"ש כמה מן הדוחק בדברים אלה ואין להאריך ועל שיטת רבינו יונה שהביא המחבר אין לדחוק גם באלה דהוא לא אמר מידי מפלוגתא דתנאי אלא כתב דר"י לא ס"ל כרב אשי. ודברי רבינו פה נחמדים בישוב של רבינו יונה:

ואולם אנכי דרכתי בזה דרך אחר דהנה המרדכי חולק על הרי"ף והר"מ וקאמר דחמץ לא הוי דשיל"מ אף שלאחר פסח מותר משום שנאסר לשנה הבאה ועיין ברמ"א י"ד סי' ק"ב הביאו דברי המרדכי ואומר אני דסברא זו של הרי"ף והרמב"ם דחשבו לחמץ לדשיל"מ אף שנאסר לשנה הבאה והמרדכי דאומר כיון שנאסר לשנה הבאה לא הוי דשיל"מ תליא בתרי טעמא של דשיל"מ והיינו טעמא דהר"ן ורש"י שהבאנו לעיל הל' י"ט וטעמא דהר"ן משום דהוי מין במינו וטעמא של רש"י משום דיש היתר לאיסורו ועד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר והנה לפי טעם רש"י ליתא לסברת המרדכי כיון שנאסר לשנה הבאה דמה לי אם נאסר אם אין מ"מ הא יכול לאכול בזמן ההיתר אבל לטעמא של הר"ן אתי' שפיר טעמא דאמר דאסרו חכמים לדשיל"מ כיון דנקרא מין במינו היתר בהיתר ועל זה יש לחלק ולומר דכל זה באיסור שאינו חוזר לאיסורו אבל איסור שחוזר לאיסורו לא וא"כ י"ל בהאי פליגי הרי"ף והר"מ והמרדכי ובזה י"ל נמי דפליג ר' יוחנן עם רבא דודאי רבי יוחנן נמי אית לי' דינא של דשיל"מ אלא רבא סובר הטעם משום עד שתאכלנו באיסור אבל ר' יוחנן אית ליה הטעם משום מין במינו וא"כ בטל כיון שנאסר לשנה הבאה והנה כבר יעדנו לעיל הל' י"ט דהר"ן נמי סובר הטעם של הש"ס דלהכי מחמרינן בדשיל"מ משום עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר אלא דהי' קשי' לי' הא פרח איסורא ואין כאן איסור כלל לכן הוסיף סברתו דהוי מין במינו ולא בטל כלל ועיי"ש בדברינו היטב דאמרתי דלפ"ז כל זאת בביטול ובתערובות אבל גבי ספיקא מודה הר"ן דלכך לא אמרי' דס' לקולא משום סברא זו דעד שתאכלנו בספק איסור תאכלנו בודאי היתר עייש"ה בדברינו הל' י"ט פרק הנ"ל שהארכנו שם. ובזה תרצנו שם הקושיות על הר"ן שתמהו כל אבירים דלדעתו מאי ענין ספק למין במינו ומאי תי' רב אשי שם [ביצה ד'] ולפ"ז נכון נמי האי דודאי ר' יוחנן אית לי' דשיל"מ לא בטיל אלא טעמא משום מין במינו וא"כ הכא גבי חמץ לא הוי דשיל"מ משום דנאסר לשנה הבאה ולא מקרי היתר בהיתר ול"ק לי' לפ"ז מרב אשי שם ביצה [ד' א'] דמתרץ דטעמא של ספיקה אסורה משום דשיל"מ הא לית לי' דשיל"מ ולדברינו מיושב גבי ספיקא בלא"ה הוי דשיל"מ משום טעמא של רש"י עד שתאכלנו באיסור וזה נכון וברור ולפ"ז שפיר עולים דברי רבינו יונה ונקט לישנא דחוכמתי' דהנה רב אשי גבי מים ומלח ע"כ לית לי' האי סברא דהא גם התם בתערובות איירי ואיך אמר משום דהוי דשיל"מ הא נאסר גם לשבת הבאה וכמו שכתב הרב מנחת כהן בשער התערובות הביאו רבינו המחבר לעיל הל' י"ט פ"ב הל' ז' לענין מוקצה שמוקצה לא הוי דשיל"מ כיון שנאסר לשבת הבאה אם אינו מכינה הכי נמי אם אינו קונה שביתה ואם כן מאי דשיל"מ מקרי וע"כ דרב אשי סובר דאפילו בכה"ג מקרי דשיל"מ והיינו כטעמא של רש"י לחודא מטעם דשיל"מ וא"כ הרי למחר מותר ומה לי אם נאסר לשבת הבאה מי בקש ממנו שימתין עד שבת הבאה לאכול מחר וזה שכוון ואמר רבינו יונה ועוד דדשיל"מ הוא דהא לאחר הפסח מותר מדאורייתא והיינו כטעמא של הרמב"ם אף שנאסר לשנה הבאה מה לי בזה ועל זה אמר כדאמר רב אשי שילהי ביצה והיינו רב אשי גבי מים ומלח אף שנאסר לשבת הבאה מ"מ הוי דשיל"מ ולכן נקט האי רב אשי ולא רב אשי פ"ק דביצה דמהתם לא מוכח מידי דהתם על הספק קאי ובודאי טעמא עד שתאכלנו באיסור דלא שייך ביטול אבל הכא גבי מים ומלח דבביטול איירי וא"כ קשה קושית הר"ן לפי אשר הצענו הא נהפך האיסור להיות היתר וע"כ משום מין במינו נגעה בו וא"כ אי נאסר לשבת הבאה לכאורה לא הוי היתר בהיתר ואיך אמר רב אשי דלא בטיל וע"כ דרב אשי חולק בזה וסובר אף שנאסר מקרי היתר בהיתר או שיש לו שיטה אחרת וסובר דאפילו לענין ביטול שייך לומר עד שתאכלנו באיסור כדעת רש"י ולפ"ז מסיים שפיר ור"י פליג אדרב אשי וסובר דלא כן דבביטול הטעם משום מין במינו דהוי היתר בהיתר ובדבר הנאסר לא מקרי היתר בהיתר ולכך חמץ לא הוי דשיל"מ:

ולפ"ז מתורץ קושי' תוס' ביצה [ל"ח א'] ד"ה ולבטל מים ומלח מאי קשי' לי' להש"ס הא הוי דשיל"מ ועי' פיר' ולדברינו ניחא דמאן האי מקשה הא איהו רבי יוחנן ואף שמוכח מרבי יוחנן דאית לי' דשיל"מ לא בטיל מהאי דר' יוחנן לעיל דאית לי' טעמא משום משקין שזבו וע"כ כתירוצא של רב אשי שם אמנם מרבי יוחנן פסחים דאית לי' חמץ בפסח אינו במשהו הא מוכח דאית לי' טעמא של דשיל"מ משום דהוי מין במינו ודבר שנאסר לשנה הבאה או לזמן מה לא מקרי דשיל"מ דלא מקרי היתר בהיתר כאשר בארנו ת"ל. ולפ"ז הכא לא הוי דשיל"מ כיון שנאסר לשבת הבאה בלי קנין שביתה והוי כמוקצה לדעת הרב בעל מנחת כהן אף שבידו להכין אכן רב אשי לדידי' חולק על זאת הסברא ומשני דאפ"ה הוי דשיל"מ דהוא לא סבירא לי' טעמא של הר"ן כלל אלא רק הטעם משום עד שתאכלנו באיסור אכול בהיתר ואף שנאסר לזמן מה נקרא דשיל"מ ואולם לפי דברינו עכ"פ קשה לרבא דהא איהו סובר חמץ בפסח במשהו ולפי הרי"ף והר"מ היינו טעמא דרבא משום דהוי דשיל"מ וע"כ דרבא סובר דאף שנאסר לשנה הבאה אפ"ה הוי דשיל"מ כמו שאמרנו וא"כ קשיא על רבא הכא בסוגיא דמים ומלח דמשני' שאני תבלין דלטעמי' עבידי' הא לדידי' הקושי' בלא"ה לא קשי' דהא הוי דשיל"מ בשלמא על ר' יוחנן דהקשה קושי' זו שפיר היינו מתרצים דלשיטתי' אזיל דסובר גבי חמץ נמי דלא הוי דבר שיל"מ אבל על רבא קשי' ומזה יהי' קצת ראי' לגירסת רש"י שם פסחים [ל' א'] דגורס במשהו כרב דאין לומר הטעם של רבא משום דבר שיש לו מתירין וע"כ טעמא כרב ועיין בהל' מ"א הארכנו עוד בזה:
הגהות הרהג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך

בטעם המלך מ"ש המחבר בכוונת שיטה בתי' לר"י עיין בפר"ח יו"ד סי' ק"ב ס"ק י"ב וי"ג ביאר דמרב אשי מוכח דאף שחוזר ונאסר לשנה הבאה הו"ל דבר שיש לו מתירין ממילא נכונים דברי רבינו יונה דבזה לא סבירא ליה לר"י כר"א וא"צ לכל האריכות ודוק:
מעשה חושב

(קלט) ומ"ש רבינו חמץ בפסח כו' ודבריו תמוהים כו'. גם אני כוונתי מכבר לפליאה זו על מרן הכ"מ ז"ל והראו לי אח"כ שכן הקשו להגאון בעל נו"ב מה"ק חיו"ד סי' צ"ד ותירוצו שם במחכ"ת רחוק ודחוק ועיין רמב"ן במלחמות פ"ב דפסחים ועיין בדברי הגאון המחבר לקמן בפט"ו מהמ"א ה"ד שתירץ שם קושיא זו כאורחא דחיקא. אולם בפשיטות י"ל דכונת מרן הכ"מ ז"ל על האי ברייתא דמייתי הש"ס בע"ז בפ' השוכר שם תניא כוותי' דר"י ור"ל כו' אמאי לא קתני נמי חוץ מחמץ כו' (וכעין זה הקשה הרא"ש שם מזו למאי דקיי"ל דחמץ בכ"ש) ותירץ דמדשיל"מ לא מיירי וטבל בכל שהוא דכהיתרו כן איסורו:
(קמ) שהרי ר"י ור"ל אית להו בפ' כ"ש כו'. תמהני דאין זכר בש"ס דר"ל נמי ס"ל כר' יוחנן דחמץ כו' בששים אלא דר' יוחנן לחודי' קאמר כן והש"ס קאמר שם דר' יוחנן לטעמי' כו' ובע"ז איתא נמי לר"ל בהדי ר' יוחנן דס"ל דכל איסורים כו' אבל אי טעמא דטבל נמי משום דשיל"מ כמ"ש התוס' י"ל דר"ל ס"ל באמת דחמץ בכל שהוא דהו"ל דשיל"מ ועיין בזבחים בר"פ התערובות דמשמע שם דס"ל לר"ל דדשיל"מ לא בטיל:
(קמא) ולא איירי אלא בחמץ דלא שייך בי' דשיל"מ כגון תבשיל כו'. ורש"ל ביש"ש פ' כל הבשר סי' פ"ז הוכיח מדברי הרמב"ם ז"ל להיפך והיינו דמדאוסר כל תערובות חמץ ולא חילק בין נתערב בתבשיל בשביעי של פסח דאז אינו מתקלקל לבין אם נתערב ביום ראשון של פסח דאז מתקלקל משמע דלא ס"ל להרמב"ם ז"ל דבדבר המתקלקל לא אמרינן דדשיל"מ לא בטיל ולא מחלק בין חמץ לשאר איסורים ולפ"ז הדרא הקושיא לדוכתא כיון דס"ל להרמב"ם ז"ל דגם בדבר המתקלקל הוי דשיל"מ ולא בטיל א"כ מ"ט דר"י:
(קמב) בטעה"מ: אלא דהרמב"ן קאמר דר' יוחנן סובר כרבנן דר"ש כו' בדין דשיל"מ כו'. לפי מה שהוכיח שם הרמב"ן ז"ל מדקאמרינן התם ר' יוחנן ור"ל דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה בס' חוץ מטבל כו' מוכח מזה דר"י ס"ל דרבנן פליגי עלי' דר"ש ולית להו דינא דדשיל"מ לא בטיל הנה מזה גופא מוכח דגם ר"ל לית לי' דדשיל"מ לא בטיל ואף דשם בפסחים לא שמעינן מה דס"ל לר"ל דהתם רק ר' יוחנן לחודי' קאמר דחמץ בטל בס' מ"מ מהאי דע"ז דאיתא התם ר' יוחנן ור"ל דאמרי תרוייהו כו' מוכח דגם ר"ל ס"ל כרבנן דר"ש דדשיל"מ בטיל וא"כ היאך מתרץ רב אשי ביבמות דף פ"ב אליבא דר"ל גבי חתיכות של חטאת דסיפא ה"ט משום דהוי דשיל"מ וכל דשיל"מ לא בטיל הא ר"ל לית לי' כלל האי כללא דדשיל"מ לא בטיל ודוחק לאוקמה כר"ש כיון דקתני סיפא דברי הכל לא תעלה. אלא דגם להיפך יש צידוד לומר דחכמים פליגי עלי' דר"ש וגם רב אשי ס"ל כן אלא דהוא פוסק דלא כוותייהו וס"ל דבכל מקום ששנינו דתרומה עולה באחד ומאה אתיא כרבנן דר"ש ויתורץ בזה קושיית התוס' שם ועיין מ"ש על הגליון לקמן בפ' ט"ו מהמ"א ה"ד ובמקום אחר הארכתי גם צ"ע קצת בזבחים דף ע"ד ע"ב במאי דאמרינן שם בהצריכותא דאצטריך לדר"ל משום דתרומה יש לה מתירין וע"ש:

ו

אין חייבים כרת אלא על אכילה עצמו של חמץ אבל עירוב חמץ כגון כותח הבבלי כו'. הנה קודם בואי לביאור דברי רבינו ז"ל ראיתי לעמוד על מה שנחלקו הראשונים ז"ל אי טעם כעיקר דאורייתא או דרבנן והנה דעת רש"י ז"ל בפרק ג"ה דצ"ט ד"ה לא נצרכה דטעמו ולא ממשו אע"ג דאיכא כזית בכא"פ אין איסורו אלא מדרבנן דמדאורייתא ברובא בטיל וראיתי להרב מנחת כהן ולהרפ"ח ז"ל בא"ח סימן תמ"ב שהקשו עליו מפ' אלו עוברין דאמרינן התם וכזית בכא"פ דאורייתא א"ל אין א"ה אמאי פליגי רבנן עליה דר"א בכותח ומשנינן הנח לכותח הבבלי דלית ביה בכא"פ אי בעיניה דקא שריף כו' הרי דאע"ג דכותח הבבלי לא הוי אלא טעמו ולא ממשו שהאיסור נימוח ואינו בעין כמ"ש רש"י שם בסוף הסוגיא וכותח הבבלי לא הוי אלא טעם כעיקר אפילו הכי בעי תלמודא למימר דכל דאיכא אכילת פרס לוקה עליו הפך מ"ש רש"י ז"ל דברוב היתר בטל מן התורה יע"ש שהניחו בצ"ע והיא קושיא רבתי בדעות האמנם אחר העיון נראה שיש ליישב שרש"י ז"ל לא כ"כ אלא אליבא דרבא ור"י דס"ל דטעם כעיקר דרבנן וקי"ל כוותיהו אמנם אביי ודאי ס"ל דטעם כעיקר דאורייתא כדאיתא בפ' כל הבשר וכ"כ הרשב"א בחי' משם הרמב"ן ז"ל ליישב לדעת רש"י סוגיא דפ' א"ע דמשמע מיניה דטעם כעיקר דאורייתא דההוא דפ' א"ע לאביי הוא דס"ל דטעם כעיקר דאורייתא יע"ש וא"כ הא דפריך בפ' א"ע א"ה אמאי פליגי רבנן עליה דר"א אביי הוא דפריך ליה הכי ולטעמיה אזיל דס"ל דטעם כעיקר דאורייתא דילפינן מבשר וחלב ולפום שיטתיה הוא דפריך דאם איתא דכזית בא"פ אפי' ע"י תערובות דאורייתא אמאי פליגי רבנן בכותח כיון דאיכא בכא"פ וטעם כעיקר דאורייתא. וכי תימא אם כן אפילו תימא דבכדי אכילת פרס לאו דאורייתא תקשי ליה אמאי פליגי רבנן כיון דטעם כעיקר דאורייתא הא ל"ק שכבר כתבו התוס' ז"ל בפרק ג' מינין ד"ה בכזית דהשתא ס"ל לאביי דטעם כעיקר אינו חייב אא"כ אוכל מן הטעם כזית בבת אחת שלא יהא טעם חמור מן העיקר והעיקר עצמו ס"ל השתא שאינו חייב אלא אם כן אוכלו בבת אחת יע"ש אמנם לרב דימי דס"ל דבכא"פ עצמו דאורייתא ק"ל שפיר דאמאי פליגי רבנן כיון דטעם כעיקר דאורייתא ורב דימי דמשני ליה הנח לכותח הבבלי כו' ולא משני לי' דטעם כעיקר אפי' כא"פ דרבנן לפום שיטתיה משני ליה דאפי' תימא דטעם כעיקר דאורייתא לא תקשי דהנח לכותח הבבלי כו' וא"כ דרב דימי ה"נ ס"ל כאביי דטעם כעיקר דאורייתא ואע"ג דהך קושייא דאביי לר"י קפריך דקאמר כל איסורים שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור ור"י הא ס"ל בפרק בתרא דע"ז דטעם כעיקר דרבנן ואם כן לר"י לא תיקשי ליה מכותח הבבלי י"ל דאביי לאו לר"י קפריך אלא לפום שיטתיה דס"ל דטעם כעיקר דאורייתא הוא דקאמר דע"כ הא דר"י דקאמר כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור ליתא מכח מתני' דמקפה ואהא הוא דאכפל רב דימי לשנויי הנח לכותח הבבלי כו' ואי קשיא לך אכתי לר"י דס"ל דטעם כעיקר אפי' כא"פ דרבנן א"כ מה יענה למתני' דמקפה והא ליכא לשנויי כשינויא דרב דימי דהא לר"י אפי' איכא כבא"פ לאו דאורייתא הא ודאי י"ל דההיא דמקפה מיירי בטעמו וממשו דאיתיה לשום של תרומה בעין ואינו נימוח אלא שאינו ניכר וכן נראה מדברי הרב מ"ך והפר"ח ז"ל דלא ק"ל אלא מכותח הבבלי ולא ק"ל ממתני' דהמקפה וא"כ למאי דקי"ל כרבא ור"י דטעם כעיקר דרבנן כי פטרי רבנן בכותח אפי' בדאיכא כבא"פ הוא דפטרי כנ"ל ודוק:
ודעת רבינו חיים ז"ל כתבו הרא"ש בפרק ג"ה דטעם כעיקר דאורייתא מיהו ההיתר אינו נהפך לאיסור לחייב על כזית מן התערובות אלא כשיש בתערוב' כבא"פ והיינו דקאמר ר"י כל שטעמו וממשו כו' ולוקין עליו וזהו כבא"פכלומר דאז לוקין עליו אפילו אינו אוכל אלא כזית מן התערובות אבל כל היכא דליכא כבא"פ אסור מן התורה ואין לוקין עליו יע"ש והקשה הרב בני שמואל ז"ל מההוא דאמרינן בפ' א"ע הנח לכותח הבבלי דלית ביה כבא"פכו' ואי משטר קא שטר ליה לית ביה כבא"פ ופרש"י שכשאכל כדי א"פ ממה שטבל בתוכו לא אכל מן הכותח אלא מעט ב' זיתים או ד' כו' ואם איתא כיון שאכל כזית שרי ותי' דשאני התם דליכא טעם חמץ אלא קיוהא בעלמא ולהכי בעי אכילת פרס ממש ולא סגי בכזית מן התערובות וכתב עליו הפר"ח ז"ל דלפ"ז נפיק דגם לדעת ר"ח אפילו דליכא טעמא לא מבטיל וזה הפך מסקנת רוב הפוסקים ול"נ דגם ר"ח ס"ל כדעת רוב הפוסקים וסוגי' דפסחים יש ליישב לפי שיטתו והכי אי' התם מאי כזית דאיכא כבא"פכלומר וכזית דקאמר רבא היינו שאוכל כזית מן התערובת ולוק' כיון דאיכא כבא"פ נהפך כל ההיתר לאיסור ופרכי' א"ה אמאי פליגי רבנן עליה דר"א בכותח הבבלי כלומר דמשמע ליה לתלמודא דאיכא טעם חמץ בכותח ואיכא כבא"פ וכיון שכן אפי' על כזית גרידא לחייב ומשני הנח לכותח הבבלי דלית ביה כבא"פ אי בעיני' דקא שריף ואכיל ליה פי' כזית ממנו בטלה דעתו אצל כל אדם ולא מקרייא אכילה ואי משטר קא שטיר ואכיל לית ביה כבא"פ ר"ל דכיון דאין דרך לאוכלו אלא על ידי טיבול לא מחייב על כזית מכותח הבבלי אלא בעינן שיהא כזית של חמץ גרידא בכאא"פ של טיבול והא לית ליה אלו דבריו יע"ש:
ולעין הקורא יש לדקדק עליו דא"כ אמאי הוצרך הרב לעיל מזה לומר שלדעת ר"ת דס"ל דטעם כעיקר דאורייתא ואפי' ביותר מכדי א"פכל שהאיסור נותן טעם בהיתר אם אכל כזית ממנו לוקה דה"ט דפליגי רבנן עליה דר"א בכותח משום דליכא טעם חמץ אלא קיוהא בעלמא מכח זה דחה שיטת ר"ת מהלכה משום דלפי שיטה זו צ"ל דכל דאיכא כבא"פ אפי' דליכא טעמא לוקה עליו הפך מסקנת רוב הפוסקים ואמאי לא כתב דטעמייהו דרבנן דפטרי גבי כותח משום דאין דרך לאוכלו אלא ע"י טיבול לא מחייב על כזית מכותח הבבלי וכמ"ש לדעת ר"ח אף ע"ג דס"ל דכל דאיכא כזית בכדי א"פ ההיתר נהפך לאיסור ולוקין על כזית ממנו היינו דוקא כשאוכלו בעיניה אבל גבי כותח כיון שאין דרך לאוכלו אלא ע"י טיבול לא מחייב דמהשתא מצינן למימר שפיר שדעת ר"ת כדעת רוב הפוסקים דכל דליכא טעמא בטל ברוב:
האמנם אחר העיון דבריו מבוארים דבשלמא לדעת ר"ח דס"ל דבעינן שיהיה בתערובת כבא"פ ניתן ליאמר תי' זה ולא תקשי לן משכר המדי דשתי ליה בעיניה כדק"ל לרש"י משום דאיכא למימר דס"ל לר"ח דשכר המדי אין בתערובת כבא"פ ודוקא מכותח הבבלי הוא דפריך תלמודא דהכי קים ליה דכותח יש בו כבא"פ אכן לדעת ר"ת דס"ל דאפי' דליכא כזית בא"פ דאורייתא לא יתכן תי' זה כלל דהא תקשי לן משכר המדי דשתי ליה בעיניה ואע"ג דנימא דליכא כבא"פ אפי"ה לדעת ר"ת מחייב אלא דאכתי ק' אף לדעת ר"ח מזיתום המצרי דאיכא כזית בכדי א"פכדאמרי' בגמ' תלתא שערי כו' אפי"ה פטרי רבנן אף ע"ג דשתו ליה בעיניה ובשלמא לדעת רש"י דבעינן שיאכל כל הפרס איכא למימר דזיתום המצרי נמי אין דרך לאוכלו אלא מעט מעט ושוהא באכילתו יותר מכדי א"פכמ"ש הרב לקמן אכן לדעת ר"ח דאפי' על כזית מן התערובת חייב ק' ולכן מחוורא דמילתא כתי' הרב בני שמואל ז"ל ועוד א"ל שדעת ר"ח כדעת רוב הפוסקים דכל דליכא טעמא ברובא בטיל אלא שהוא מפרש כפי' חכמי ספרד שכתב מרן הכ"מ ז"ל וכן נראה שהוא דעת הטור והרא"ש כמ"ש בב"י דפלוגתא דר"א ורבנן מיירי בשאם אוכלו ע"י טיבול אין בו כבא"פ ואם משרף קא שריף ליה יש בו כבא"פ ושתי ליה בעיניה דלרבנן פטור משום דבטלה דעתו אצל כל אדם ולר"א לא אמרי' בטלה דעתו משום דרביה ליה מכל מחמצת ופי' הסוגי' כמ"ש הפ"ח ומשני הנח לכותח הבבלי דלית ביה כבא"פ אי משרף קשריף פי' כזית ממנו בטלה דעתו אצל כל אדם ומש"ה פטרי רבנן ואי משטר קא שטר לית ביה בכא"פכלומר אפילו כזית של כותח אין דרך לאוכלו בכא"פ של טיבול מש"ה פטור ור"א דמחייב מיירי בדשריף ליה לכזית בעיניה ולא אמרי' בטלה דעתו משום דדריש כל אבל בדמשטר קא שטר אפילו ר"א מודה:
הן אמת דלפי' זה ק"ט מדאמרי' התם כמאן כר"א דדריש כל א"ה לענין חמץ בפסח נמי הרי מבואר דלר"א אפי' כי אכל כזית לבד מחייב מטעמא דהיתר מצטרף לאיסור ולא בעינן שיאכל כל הפרס ואילו רבינו פסק כר"א לפי דעת הטור ואפי"ה כתב דצריך שיאכל כל הפרס וכבר מרן הכ"מ נתקשה בזה ותי' דטעמו מדאמרי' בתר הכי והאי משרת להכי הוא דאתא כו' הא מני רבנן ור"י דאמר כר"ע ומפרש הרמב"ן דה"ק דר"י דאמר כר"ע וליה לא ס"ל כוותיה אלא כרבנן וכיון שכן משרת לא אתא להיתר מצטרף לאיסור אלא לטעם כעיקר והיינו כבא"פ את"ד יע"ש והן דברים תמוהים שהרי לר"א דס"ל דחמץ היתר מצטרף לאיסור לא ממשרת הוא דילפינן ליה אלא מריבויא דכל נפ"ל וא"כ לו יהי דקי"ל כרבנן דדרשי משרת לטעם כעיקר אפי"ה גבי חמץ היתר מצטרף לאיסור לר"א מריבויא דכל וכבר תמה עליו בזה מורינו הרב בס' מ"ק יע"ש:
ואולם הנראה אצלי דכונתו לומר דמאי דמשמע בגמ' דלר"א היתר מצטרף לאיסור מריבויי' דכל היינו למאי דהוה ס"ד דהא דקאמר ר"י כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף כו' חוץ מאיסורי נזיר אליבא דכ"ע היא ומש"ה פריך כמאן כר"א דדריש כל א"ה לענין חמץ בפסח נמי דלפום מאי דס"ד השתא ס"ל דלר"א אפי' על כזית בלבד מיחייב בדאכיל לי' דרך טיבול דטפי מסת' לומר דריבויא דכל אתא לחיובי על כזית דתערובת חמץ מטעמא דהיתר מצטרף לאיסור והחמירה תורה גבי חמץ כדרך שהחמירה בנזיר מלומר דריבויא דכל אתא להיכא דשריף ליה דבטלה דעתו אצל כל אדם אמנם לפום מאי דמסיק דהא דר"י כר"ע ולא קי"ל כוותיה אלא כרבנן דמשרת אתא לטעם כעיקר אבל היתר מצטרף לאיסור לית לן בכל התורה כולה מעתה מסתבר טפי לומר דריבויא דכל אתא להיכא דאכל כזית בכא"פ בעיניה דבכל התו' כולה קי"ל דחייב והכא בחמץ החמירה תורה דאפי' כי אכיל ליה שלא כדרך אכילתו מיחייב ולא לומר דאתא להיתר מצטרף לאיסור דלא שמעינן ליה כלל בכל התורה כולה כנ"ל ועוד אפשר ליישב לעיקר קו' מרן דהא דמשמע בגמ' דלר"א גבי חמץ היתר מצטרף לאיסור היינו למאי דהוה קס"ד דכזית בכא"פ ע"י תערובת דרבנן והילכך עכ"ל דר"א כי קא מיחייב אפי' אכזית בלבד מיחייב מטעמא דהיתר מצטרף לאיסור אמנם לפום מאי דמסיק דכזית בכא"פ דאורייתא אית לן למי' שפיר דפלוגתא דר"א ורבנן בדאכיל ליה בעיניה לכזית בא"פ ולא להיתר מצטרף לאיסור דתפסת מועט תפסת ודו"ק:
עוד הקשה הרפ"ח לדעת ר"ח דהיכי אמרינן בא"ע דלרבנן אי שרה ענבים במים ויש בהם טעם יין חייב אלמא הטעם מהפך ההיתר לאיסור ואפי' ללקות וכתב די"ל דס"ל לר"ח כסברת הראב"ד דדוקא בנזיר איכא מלקות אבל לא בשאר איסורין משום דילפי' לה מנזיר לרבנן או מגיעולי גוים לר"ע ואין מלקין על ההקשות ולא על ק"ו כו' יע"ש:
ודבריו תמוהים דאי ס"ל לר"ח כדעת הראב"ד אם כן היכי כתב הרא"ש בפ' ג"ה אתירוץ ר"ח וז"ל אע"ג דטעם כעיקר ילפינן מקרא מסתבר לומר דלא החמירה תורה בנ"ט של איסור כו' כשההיתר כ"כ רבה על האיסור כו' ואם איתא מאי קשיא ליה הא אע"ג דילפינן טעם כעיקר ממשרת אפי"ה לא לקי מטעמא שכתב הראב"ד אלא הנכון כתירוץ הראשון שכתב הרב יע"ש:
ולדעת הראב"ד דס"ל דאפי' לרבנן דדרשי משרת לטעם כעיקר אפי"ה בשאר איסורין לא לקי עליה משום דאין מזהירין מן הדין ק"ל טוב' מהא דפריך אביי בפ' א"ע בכל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור והתנן המקפה של תרומה כו' ואמר רבה בר בר חנה הואיל וזר לוקה עליה בכזית היכי דמי לאו משום דהיתר מצטרף לאיסור כו' והשתא ק' דהיכי ס"ל לאביי דבשאר איסורין לקי על היתר מצטרף לאיסור הא משרת בנזיר כתיב אי משום דילפינן מיניה בק"ו כדילפי רבנן טעם כעיקר מנזיר מק"ו הא אין מזהירין מן הדין וכן נמי ק' מהא דפריך התם א"ל רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי מדרבנן נשמע לר"ע לאו אמרי רבנן משרת ליתן טעם כעיקר מכאן אתה דן לכל התורה לר"ע נמי משרת להיתר מצטרף לאיסור מכאן אתה דן כו' והשתא מאי קושיא הא לו יהי דילפינן מיניה לכל התורה אפי"ה שפיר קאמר ר"י דעל כל איסורין שבתורה אין לוקין על היתר מצטרף לאיסור דאין מזהירין מן הדין וליכא למימר דמשמע ליה לרב אחא דכי קאמר ר"י כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור אפי' איסורא דאוריי' ליכא ומש"ה פריך דלילף מנזיר לענין איסור תורה מיהא דהא ליתא שהרי ר"י ס"ל דחצי שיעור אסור מן התורה ואם כן אפי' בלא צירוף נמי איסור דאורייתא איכא וע"כ כי קאמר ר"י כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור לענין מלקות הוא דקא' וליכא למימר נמי דחצי שיעור אסור מן התורה לר"י דוקא בעיניה אבל ע"י תערובות לא אסור אלא מדרבנן שהרי מדברי הראב"ד בפ"ה מה' נזירות נראה דס"ל דחצי שיעור על ידי תערובת אסור מן התורה לר"י וכ"כ הר"ב בני שמואל ז"ל בה' תערובות יעוין שם ועיין בפי' המשנה להר"ש ז"ל במס' טבול יום דק"ן ע"ד: ואפשר לומר לדעת הראב"ד ז"ל דס"ל דדוקא גבי טעם כעיקר לא לקי משום דאין מזהירין מן הדין משום דבלאו ק"ו אפי' איסור תורה לא היה בו והילכך אהני לן ק"ו לענין איסור מיהא אבל גבי היתר מצטרף לאיסור דבלאו ק"ו איסורא דאורייתא איכא אהני לן ק"ו לענין מלקות ובהא ודאי מזהירין מן הדין כיון דבלאו הכי איכא איסורא דאורייתא ודוגמא לדבר כתב ה"ה בפ"ב מה' מ"א דכל דאיכא איסור עשה מזהירין מן הדין יע"ש כנ"ל:
ודע שמדברי הראב"ד מבואר דס"ל דאפילו במה מצינו אין מזהירין שהרי כתב דלר"ע דילפינן מגיעולי גוים אין מזהירין אכן מדברי התוס' דפרק ג"ה ד"ה לא נצרכה שכתבו משום הר"י מאורלינאש דלר"מ לא לקי אטעם כעיקר משום דיליף מגיעולי גוים דליכא אלא עשה נראה דס"ל דבמ"מ מזהירין דאל"כ בפשיטות היל"ל דאין לוקין משום דילפינן במ"מ:
ומיהו יש לדחות דס"ל דהכא הוי גילוי מילתא בעלמא ומשום הכי הוצרכו לטעמא דגעולי גוים ליכא אלא עשה ועיין בהר"ש ודוק ועיין בספר גו"ה בכללי ה"א ובשיורי כנה"ג סוף הספר שנסתפקו בזה אי במ"מ מזהירין וכנראה דאשתמיט מינייהו דברי הרשב"א ז"ל הללו:
האמנם מדברי הר"ן פ' ג"ה שכתב וז"ל אע"ג דטעם כעיקר דאורייתא אין לוקין דאי לרבנן דילפי לה מק"ו כו' אין מזהירין מן הדין ולר"ע נמי דגמר לה מבנין אב דגעולי גוים אין לוקין עליו דהא לית בהו אלא עשה מבואר דס"ל דבמ"מ מזהירין הפך דעת הראב"ד ז"ל ושוב מצאתי להרב מש"ל ז"ל פ"ב מה' נזירות דין י"ז שהוכיח כן מדברי הר"ן הללו אלא שתמה עליו שדבריו סתרי במ"ש בהדיא בפ"ק דנדרים ד"ד עלה דההיא דאמרי' למ"ל היקשא תיתי במה מצינו מנדרים דבמה מצינו אין עונשין יע"ש ולכן נראה דודאי סבירא ליה להר"ן דבמ"מ נמי מזהירין מיהו היינו דוקא כההיא דנדרים דבעי למילף ידות לנדרים במ"מ מנזיר אבל הכא כי ילפינן טעם כעיקר מגעולי גוים לא במ"מ ילפינן לה שהרי גיעולי גוים לאו משום שם אח' הוא דמתסר אלא משום כל איסורין שבתורה הוא דהזהיר רחמנא וכיון שכן הוה לי' כאלו הזהיר רחמנא על כל איסורין שבתורה על טעם כעיקר ומאי דאמרינן בגמרא ורבנן לא ילפי מגעולי גוים משום דחידוש הוא אע"ג דג"ג משום כל איסורין שבתורה מתסר כבר הוקשה לו כן להרא"ה ז"ל בס' ב"ה דף ק"ב ותי' משם רבו דס"ל לרבנן דכלי מדין משום מעלה הוא דמיתסר דומיא דטבילה דאצרכיה קרא אפי' לכלים חדשים יע"ש מיהו ר"ע דיליף מגעולי גוים וס"ל דלאו חידוש הוא כי הזהיר רחמנא בגעולי גוים משום כל איסורין אסר כנ"ל ודוק:
ולדעת הר"י מאורלינאש ז"ל שכתבו התוס' בפרק ג"ה דלר"ע דיליף מגעולי גוים לא לקי אטעם כעיקר (ומשמע מדבריו) משום דליכא אלא עשה משמע דלרבנן דילפי לה ממשרת לקי ולא אמרינן אין מזהירין מן הדין משום דאינו אלא גילוי מילתא בעלמא כמ"ש הר"ן נראה דקשה מהא דפריך בפ' א"ע ורבנן לילף מג"ג ומשני ג"ג חידוש הוא כו' והשתא קשה דאמאי לא משני דמש"ה לא ילפי לה מגעולי גוים משום דליכא אלא עשה וילפינן ממשרת לענין מלקות וליכא למימר דהכא פריך דלרבנן כיון דמשרת אתא לטעם כעיקר געולי גוים דכתב רחמנא למה לי הא ילפינן לה ממשרת דאסירי ומשני דגעולי גוים אצטריך לאשמועינן דחידוש הוא כו' דהא ודאי ליתא שהרי געולי גוים אצטריך לגופיה לענין הכשרן כדכתיב כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש. ויש ליישב בדוחק דהכי פריך דלרבנן ל"ל דכתב רחמנא משרת גבי נזיר אי לאשמועינן דלקי אטעם כעיקר דמגעולי גוים לא הוה ילפינן אלא עשה אכתי לכתוב לאו גבי געולי גוים גופיה ולילף מיניה לעלמא ומשני דגיעולי גוים חידוש הוא ואי הוה כתיב לאו בגופיה לא הוה ילפינן מיניה לעלמא ודוק:
שוב ראיתי להתוס' פ' בתרא דע"ז דס"ז ד"ה אידך שהקשה לר"ש דס"ל דלא אסרה קרא אלא קדירה בת יומא ג"ג דכתב רחמנא למה לי פשיטא כיון דהוי לשבח דמתסר כו' והוא תימא דגיעולי גוים איכא למימר דלגופיה אצטריך להכשר כלים וטפי היה להם להקשות משרת דכתב רחמנא ל"ל לילף מגיעולי גוים וכבר ראיתי למוהרש"א בס' לחם סתרים שתמה בזה ומה שתי' הם דברים תמוהים כמו שיראה הרואה ואולי דמשמע להו דגעולי גוים אצטרך להזהירן שלא ישתמשו בהם קודם הגעלה כמ"ש רש"י בפי' החומש וז"ל אך לשון מיעוט כלומר מעוטים אתם להשתמש בכלים עד שיטהרו מבליעת איסור כו' יע"ש ודוק:
וראיתי בספר לשון למודים למור"י הרב הי"ו בהל' פסח סימן קע"ז שהקשה על דברי התוס' דפר' ג"ה שהקשו לשיטת ר"ת דס"ל דטעם כעיקר דאורייתא מהא דפרכינן בפרק א"ע בברייתא דב' קופות כו' ואי אמרת כזית בכא"פ דאורייתא אמאי אמרי' שאני אומר כו' ואם איתא לדידיה נמי תקשי כיון דאיכא נותן טעם וטעם כעיקר דאורייתא ותירץ דההיא דב' קופות מיירי במין במינו וק"ט דאמאי לא ק"ל הכי מהא דפריך לעיל משני קדרות ולא הוה שייך תי' דהתם ודאי מין בשאינו מינו הוא וקא ס"ד השתא דתרומה ותבלין דאורייתא ע"ש שהניחו בצ"ע:
ולדידי חזי לי דה"ט דל"ק להו מב' קדרות משום דאזלי לשיטתם שכתבו בפ"ג מינין דאית ספרים דגרסי גבי ב' קדרות ואלא מאי היתר מצטרף לאיסור אמאי אמרי' שאני אומר וכתבו שם דאע"ג דב' קדרות נפישי חולין אפ"ה אמרינן ביה היתר מצטרף לאיסור כיון דלטעמא עבידי הו"ל כמאן דנפיש איסורא אבל שתי קופות כיון דלאו לטעמא עבידי קאמר אביי דלדידיה ניחא דמיירי בדנפישי חולין יע"ש ואם כן משום הכי ל"ק להו מב' קדרות משום דבלא"ה פריך ליה שפיר מטעמא דהיתר מצטרף לאיסור דאיירי ביה השתא ואע"ג דבפ' א"ע לא גרסי' גבי שתי קדרות ואלא מאי היתר מצטרף לאיסור אפי"ה עכ"ל דבפ' א"ע קיצר התלמוד וסמך אההיא דבפ' ג' מינין אמנם מההיא דב' קופות דקאמר אביי התם בשלמא לדידי דנפישי חולין ק"ל שפיר דאכתי לדידיה נמי תיקשי ליה משום טעם כעיקר:
עוד ראיתי שהק' על דברי התו' דפ' א"ע דמ"ד ד"ה אלא מ"ש וז"ל אלא לאביי אתי שפיר דפליגי עליה רבנן ולר"ע דוקא אית ליה היתר מצטרף לאיסור בכל התורה דגמר מנזיר אבל לרבנן דמוקמינן משרת לטעם כעיקר לית להו היתר מצטרף לאיסור בשום מקום וקשה דאכתי כיון דס"ל לרבנן טעם כעיקר דאורייתא א"כ תקשי ליה לאביי נמי אמאי פליגי רבנן בכותח דכותח טעם כעיקר הוא ורש"י ז"ל בסוף הסוגיא כתב דרבנן דפליגי עליה דר"א בכותח אלמא לית להו טעם כעיקר דאורייתא מפקי להאי משרת להיתר מצטרף לאיסור והשתא לפי שיטתם דרבנן סבירא להו טעם כעיקר דאורייתא לאביי נמי תקשי אמאי פליגי בכותח יעויין שם שהניחו בצריך עיון:
ולדידי לק"מ דאיכא למימר דהתוס' ס"ל כמ"ש הטור ז"ל סימן תמ"ב והרז"ה דכותח לא הוי טעם כעיקר משום דלקיוהא בעלמא הוא דעבידי ובר מן דין נראה דלק"מ שהרי התוספות בנזיר דל"ו ע"ב ד"ה וכזית הקשו שם מעין קושיא זו ותי' שם דהשתא ס"ל לאביי דטעם כעיקר אינו חייב אלא אם כן אוכל כזית מן הטעם בבת אחת כו' שלא יהא הטעם חמור מן העיקר והעיקר עצמו ס"ל השתא דאינו חייב אלא אם כן אוכלו בבת אחת כו' ואם כן בכותח נמי ודאי שאין דרך ליתן בו חמץ מרובה כ"כ שיהא אוכל ממנו כזית בבת אחת וכן כתב הר"ש ז"ל בפי' המשנה מס' טבול יום דק"ן ע"ש ומהתימה על מו"ה הי"ו דבסמוך ונראה הביא דברי התוס' הללו דנזיר ואם כן מאי קשיא ליה אדבריהם דהכא:
ועוד נראה לומר דהתוס' דפ' א"ע ס"ל כדעת הראב"ד ז"ל שכתב הרשב"א ז"ל בפ' ג"ה דדוקא בנזיר לוקה על טעם כעיקר אבל בשאר איסורין אע"ג דאיסורא מדאורייתא איכא אפי' הכי לא לקי משום דילפינן לה מק"ו דנזיר לרבנן או מגעולי גוים לר"ע ואין מלקין על ההקשות וכן הוא דעת הרז"ה ז"ל בפ' א"ע ומש"ה קאמרי רבנן דעל עירובו בלא כלום כלומר דאינו לוקה אבל איסורא מיהא איכא כמ"ש הרי"ף ז"ל:
עוד כתבו התוס' ז"ל בד"ה הנזכר וז"ל ועוד דבנזיר פ"ג מינין גרסינן גבי ב' קופות בשלמא לדידי דאמינא היתר מצטרף לאיסור דנפישי חולין כו' וה"פ א"ה אמאי פליגי רבנן כו' בשלמא לדידי פליגי רבנן כו' ורבנן לא דרשי כל דכשהאיסור מועט אין היתר מצטרף לאיסור כו' וכן גבי ב' קופות ומדוכות א"ש לאביי יע"ש עכ"ל. והקשה הרב ח"ה ז"ל וז"ל ק"ק אמאי אסיק אביי הכי התם גבי קופות בשלמא לדידי דנפישי חולין כו' ולא אסיק הכי לעיל מיניה גבי כותח ומדוכות וע"ק לעיל גבי מקפה בשמן ושום של תרומה הרי נפישי חולין ואמאי קבעי למימר אביי ביה דהיתר מצטרף לאיסור ולפי' רש"י שפי' שם בפרק ג' מינין דהא דאמרינן משום דנפישי חולין ליתא אלא במילתא דלא עבידא לטעמא וריחא כגון בקופה מה שאין כן מקפה ומדוכות דתבלין הן ועבידי לטעמא וריחא חשיבי ולא בטלי והוי כמו דנפישי אינהו וכן כתבו התוס' ז"ל שם ע"ש אכן לדברי התוס' דהכא דלא ס"ל לחלק בהכי קשה עכ"ל:
והנה מה שהקשה דאמאי לא אסיק הכי לעיל גבי כותח ומדוכות יש ליישב דהתם ודאי לא הוצרך אביי לפ' כי שם באר"ה דנפישי היתר דסתם כותח ומדוכה אין דרך ליתן חמץ ותבלין הרבה אכן גבי ב' קופות דסתמא קתני מתניתין ואיכא למשמע מינה בשוין גם כן הוצרך אביי לפרש דלדידיה ניחא דמצינן לאוקומה בדנפישי חולין אך מה שהקשה מההיא דמקפה נראה דק"ט ומה שתי' הרב ז"ל דההיא דמקפה לאביי אתיא כר"א דסבר גבי חמץ דאתי כל לרבות אפילו כשהאיסור מועט וגמר כל התורה מחמץ כמו לר"ע מנזיר נראה דק' לפי תי' דא"כ כי מוקי לאביי לההיא דב' קופות בדנפישי חולין עכ"ל דאתי כרבנן דר"א ופליגי סתמא דמקפה ודב' קופות אהדדי וכיון שכן אמאי לא מוקי לה אפילו בשוין וההיא סתמא אתיא כרבנן דר"ע דלית להו היתר מצטרף לאיסור כלל ופליגא אסתמא דמקפה אלא ודאי דאביי בעי לאוקומה לסתמא דב' קופות כר"ע כי היכי דלא ליהוי סתמא דמקפה ודב' קופות סתרי אהדדי ועיין להתוספות בפ"ג מינין שכתבו כן וא"כ משמע ודאי דלר"א דוקא גבי חמץ ס"ל דאפי' כשהאיסור מועט היתר מצטרף לאיסור אבל בשאר איסורי' לא ילפינן מיניה משום דחמץ חמיר שכן בכרת ואסור בהנאה ואם כן הדרא קו' לדוכתא:
ושוב ראיתי להר"ש ז"ל בפירוש המשנה מס' טבול יום שהקשה לפרש"י שפיר' דמתני' דמקפה מיירי במעורבין וז"ל מיהו ק' דגבי קופות גרסי' בנזיר בשלמא לדידי כגון דנפישי חולין כו' ואי במעורבין במקפה מיירי הא התם נפישי מקפה ואפי"ה מצטרפת לאביי ולפי ר"ת שפי' שהן בעין ניחא דיכול לצרף חצי זית מזה וחצי זית מזה כו' עכ"ל ואם כן מעתה אין כאן קושי' כלל דלהתוספ' ז"ל לא קשיא להו ממקפה משום דאזלי לשיטתם שכתבו בדיבור הקודם שדחו פי' רש"י וכתבו כפי' ר"ת דמיירי דהשום והשמן בעין ואם כן כי קאמר רבב"ח הואיל וזר לוקה היינו שיכול לצרף חצי זית מזה וחצי זית מזה גם דברי התוספו' דפרק שלשה מינין ד"ה ב' קופות מדוקדקים כפי זה דלא קשיא ליה אלא מכותח ומדוכות ולא קשיא ליה ממקפה הקודמת כמו שהוקשה לרש"י ז"ל משום דאזלי לשיטתם לעיל שכתבו כפי' ר"ת ורש"י ז"ל לא הוקשה לו ממקפה אלא משום דאזיל לשיטתיה שפירש ההיא דמקפה במעורבין וזה ברור ולפי הנראה אשתמיטתיה מהר"ב ח"ה ז"ל דברי הר"ש ז"ל הללו:
כתב הפר"ח ז"ל דמסתברא דאפי' דאיכא כזית בכא"פכל דליכא טעמא בטל ברוב וכ"כ הר"ן והרשב"א בפשיטות בפ' ג"ה והביא ראיה לדבר מדתנן העושה עיסה מן החיטין ומן האורז אם יש בה טעם דגן יוצא בה ידי חובתו והראב"ד ור"ח כפי מ"ש הרא"ש ז"ל אוקמוה בדאיכא כבא"פ ואם כן עכ"ל דאפילו בדאיכא כבא"פ וליכא טעמא דמבטיל ברוב דאל"כ כיון דמתני' דחלה מיירי בדאיכא כבא"פ אפי' דליכא טעמא הוה ל"ל שיוצא י"ח ובשלמא לדעת ר"ת יש לדחות דבעיא טעם דגן כדי לצאת י"ח בכזית כו' אבל להראב"ד דעכ"פ בעינן שיאכל פרס קשה אמאי נקט מתני' דבעינן טעם דגן אלא ודאי דכל דליכא טעמא בטיל ברוב ועוד דכן משמע ודאי לכל הפוסקים שפירש מימרת ר"י במין בשא"מ זולת ר"ת למה נקט ר"י טעמו וממשו לישמועינן רבותא דאפי' בממשו גרידא לוקין את"ד ז"ל:
והנה מה שהביא ראיה ממתני' דחלה דכפי מ"ש הרב עצמו בסי' תנ"ג סק"ו גבי מצה מתובלת דאי רובא דגן יוצא בו אף ע"ג דליכא טעם דגן כדאמרינן בירושלמי ואף ע"ג דטעם מצה בעינן לעיכובא כו' הא איכא טעם מצה אלא דטעם דגן לא בעינן וא"נ דלא קי"ל בהא כירוש' יע"ש נראה דלא"נ שכתב הרב אין ראיה דהתם היינו טעמא משום דבעינן טעם מצה וליכא שהרי אפילו ברובא דגן אינו יוצא בה לפום תלמודא דידן אע"ג דגבי איסורין כל שרובו איסור ודאי לוקה אע"ג דליכא טעם איסור ואין לומר דאכתי ראיית הרב במקומה לפי הירושל' דס"ל דלא בעינן טעם מצה אם איתא דכבא"פ אע"ג דליכא טעמא לא מבטיל ברוב אמאי בעינן טעם דגן ואע"ג דלא קי"ל כהירושל' היינו במאי דס"ל דלא בעינן טעם מצה משום דפליגא אתלמודא דידן בפ' כיצד מברכין גבי מצה מבושלת אמנם בהא מילתא לא אשכחן דפליגי דהא ודאי ליתא שהרי לפי הירושלמי מתני' דחלה מיירי אפי' דליכא כבא"פ ומטעמא גרידא כמ"ש ה"ה בפ"ו מה' אלו ואם כן ליכא למשמע מיניה כלום וכנראה שהרב אזיל לתי' קמא שכתב בסי' תנ"ה דקי"ל כהירושלמי ומ"מ לא הי"ל להרב לסתום הדברים ומדברי התוס' דפ' הקומץ דכ"ג ע"ב נר' דס"ל כא"נ שכתב הרב שכתבו וז"ל אלא למ"ד בתר מבטל כו' יש לתמוה דמדמי ההיא דלעיל שהטעם שוות להך דהכא שאין הטעם שוות דכיון דיש בתבלין טעם מצה ראוי לצאת בו כדאמרי' בפ' תערובות עשה עיסה מן החיטים וכו' וצ"ל דהך שמעתתא פליגא אההיא דהתם עכ"ל ודבריהם לעין הקורא אינן אלא מן המתמיהין דההיא דהעושה עיסה מן החיטים כו' מתני' היא בהדיא בחלה ואיך אפשר לומר דסוגי' דהקומץ פליגא אמתני' האמנם נר' ודאי שכונתם לומ' דלפום סוגיא דהקומץ מתוקמא מתני' בדרוב' דגן וכדאוקימנא לההי' דמצה מתובל' והשתא ק' דא"כ אמאי קתני מתני' אם יש בה טעם דגן אפי' דליכא טעם דגן נמי אלא משמע ודאי דס"ל דלא קי"ל כהירוש' משום דבעינן טעם מצה ועוד יש להוכיח מדלא תי' לקו' דההיא דמצה מתובלת מיירי בדליכא טעם מצה ומש"ה הוא דפריך אבל היכא דאיכא טעם מצה ה"נ דיוצא בה וכמתני' דהעושה עיסה מן החיטים וכן מצאתי בתוס' חיצוניות על הגיליון מכתיבת יד שתי' כן וז"ל פי' הר"מ דמיירי הכא דליכא טעם מצה דאי איכא פשיטא דטעם כעיקר ואע"פ שאין בו טעם יוצא בה י"ח מידי דהוי אבלע מצה ובזה ניחא מה שמקשים העולם מההיא דהתערובות דהעושה עיסה כו' אלא משמע ודאי דס"ל דטעם מצה בעינן לעיכובא דלא כהירושלמי ודוק והכי איתא בירושלמי פ"ג דחלה דגרסי' התם א"ר הילא בין כרבנן דהכא בין כרבנן דהתם אמרין עד שיהא רובא דגן וטעמו דגן ר"ה אמר טעמו דגן אף ע"פ שאין רובא דגן מתני' פליגא ארב הונא עירב בה שאר מינין עד שיהא רובא דגן וטעמו דגן פתר לה במינין אחרי' ע"כ הרי בהדיא דאע"פ שרובא דגן אפי"ה בעי טעם דגן ואפי' ר"ה דפליג היינו היכא דאיכא טעם דגן דלא בעי רוב דגן אבל רוב דגן בלא טעם דגן אפי' ר"ה מודה דלא מהני ותדע שהרי בשאר מינים מודה דבעי' רוב דגן וטעם דגן ומאחר דהירוש' פליג אהדדי וגם מדברי התוס' משמע דס"ל כן משמע ודאי דהכי נקטינן ודו"ק:
גם מ"ש עוד וכן משמע ודאי לכל הפוסקים שפי' מימרת ר"י במין בשא"מ נראה דליתא שהרי לדעת ר"ת נמי שפי' במין בשא"מ ומ"ש וזו כזית בכא"פ ר"ל שיהא בתערובת כבא"פ ואז חייב אפי' אכל כזית ממנו נראה ודאי דאין ראיה דמש"ה בעי' טעמו וממשו כדי לחייב על כזית ממנו דאי ליכא טעמא אין ההיתר נהפך לאיסור אמנם כשאכל כבא"פ ה"נ אפי' ליכא טעמא לא בטיל ואם כן איך כתב דכן צ"ל לדעת כל הפוסקים זולת לדעת ר"ת ובהכי אין צורך למ"ש עוד ליישב דעת הטור שכתב דכותח הבבלי וכל הני לאו לטעמא עבידי אלא לקיוהא ואפי"ה כתב דאם יש בו כבא"פ חייבי' עליו דההיא מימרא דר"י מיפרשה כפי' ר"ת דמיירי במין במינו ואע"פ שבי"ד סי' צ"ח העתיק כפי' ר"ת דפי' במין בשא"מ ליה לא ס"ל הכי ועם מ"ש אין צורך לזה דאפי' יפרש הטור כפי' ר"ת שכתב בי"ד דמיירי במין בשא"מ לא ק' ממימרת ר"י דמש"ה קאמר טעמו וממשו משום דבעי לחיובי על כזית ממנו ומ"ש בא"ח דבכותח אם יש בו כזית בכא"פ חייבים עליו מיירי בשאכל כל הפרס וכמ"ש מרן הב"י שם דאז אפילו ליכא טעמא חייב מיהו מה שהכריח עוד ממ"ש הטור כאן דעל טעם כעיקר מיחייב מלקות אע"ג דלית ביה כזית ולפי אותו פי' שהזכיר בי"ד לא מיחייב אלא בדאיכא כזית בא"פ הא ודאי מכרעא וכן הקשה הר"ב בני שמואל ז"ל ובדוחק י"ל דמ"ש הטור דאם יש בו טעם חמץ חייבים עליו דטעם כעיקר דאורייתא חייבים עליו בבל יראה קאמר דס"ל דכל שאסור מן התורה לאוכלו עובר עליו בב"י וכ"כ הרב לקמן בסוף הסעיף שכן נראה מדברי הטור:
גם מ"ש עוד במ"ש הטור בסי' תנ"ג שאם עירב אורז עם אחד מחמשת המינים ועשה מהם עיסה אם יש בה טעם דגן יוצא בה י"ח ולא הצריך כבא"פ וכמ"ש מרן הב"י ראיתי למורינו הרב בס' מ"ק שכתב דאפשר ליישב שטעמו של הטור הוא משום גרירא וכמ"ש ה"ה ז"ל כדי ליישב דעת הרמב"ם יע"ש:
ואחר המחילה לא דק בזה כלל דבשלמ' לדעת הרמב"ם שכתב המשנה כצורתה ניתן ליאמר משום זה דהיינו מטעמא דגרירא אבל הטור שכתב דאם עירב אורז עם אחד מה' המינים לא יתכן תי' זה שהרי טעמא דגרירא לא מהני אלא בחיטים באורז בלבד וכמ"ש בירושלמי וזה פשוט ומ"מ לדעת הראב"ד ז"ל והרשב"א דס"ל דכל דליכא טעמא בטל ברוב ע"כ צ"ל דס"ל דבכותח הבבלי אית ביה טעם חמץ שלא כדעת הטור וכ"כ הרפ"ח ומדברי הרשב"א ז"ל בתשו' כתבו מרן הב"י י"ד סי' קל"ד נראה דס"ל כדעת הטור דכותח הבבלי וכל הני לאו לטעמא עבידי אלא לקיוה' בעלמא שכתב וז"ל דמשקים הנעשים מחומץ ודבש אסורי' וא"ת שנתערב החומץ עם הדבש ונתבטל במיעוטו זה אינו דכל שעיקרו כך אינו בטל כענין ד' מיני מדינה (פי' כותח הבבלי וכל הני) דדוקא כשיתערב דרך מקרי לא החמירו בו עד שיהא בנ"ט כו' יע"ש הנה מבואר דס"ל דכותח הבבלי וכל הני לאו לטעמא עבידי דאל"כ מאי ראיה מייתי מד' מיני מדינה התם שאני דאיכא בהו טעמא וכיון שכן נמצאו דבריו סותרות שהרי כפי מ"ש בחידושיו דכל דליכא טעמא בטל ברוב עכ"ל דכותח הבבלי וכל הני אית בהו טעם חמץ דאל"כ היכי פריך בגמרא אי כבא"פ מ"ט דרבנן דפטרי הא כיון דליכא טעמא מש"ה פטרי רבנן וליכא למימר דדוקא גבי כותח הוא דפריך בגמ' מטעמא שכתב הרשב"א דכל שעיקרו כך אינו בטל דהא ודאי משמע דלא כתב הרשב"א כן אלא משום חומרא דרבנן דמדאורייתא אין לך איסור שאינו בטל אלא איסור הניכר בלבד וצ"ע כעת:
מעתה הבא נבא לבאר דברי רבינו ז"ל שנתחבטו בו הראשונים ז"ל כי הנה ה"ה ז"ל כתב דרבינו ז"ל פסק כרבנן ומ"ש דאם אכל כזית בכא"פ לוקה מיירי בשיש בו חמץ הרבה שאפי' ע"י טיבול יש בה כבא"פ דבהא ודאי אפילו רבנן מודו והקשה הר"ב לח"מ ז"ל דא"כ איך פסק בפ"ה מה' איסורי מזבח דשאור ודבש אסורין לגבי מזבח ואיסורן בכל שהו כו' ואחד המקטיר עצמן או תערובת שלהן לוקה ובפ' אלו עוברין הקשו והא תניא שאור בל תקטירו אין לי אלא כולו מקצתו מנין ת"ל כל עירובו מנין ת"ל כי כל מאן שמעת ליה דדריש כל ר"א וקדריש כי כל קשיא הרי דברייתא זו אתיא כר"א אבל לרבנן על עירובו אינו עובר דכי כל אצטריך למקצתו את"ד ז"ל:
ונלע"ד דס"ל לרבינו דרבנן אף ע"ג דלא דרשי כל היינו דוקא למלקות אבל לאיסורא דרשי ליה וזה נראה מוכרח דאל"כ ר"י דדריש כל לרבות חצי שיעור לאיסורא גרידא אתי דלא כמאן דאי לר"א דריש כל אפי' למלקות ורבנן לא דרשי כל כלל אלא משמע דלרבנן כל לא דרשי למלקות אבל לאיסורא דרשי ליה וכ"כ התוספות בד"ה בענין חמץ דלר"י תערובת חמץ אסור מן התורה מריבויא דכל מיהו היינו דוקא היכא דמצי' למי' דריבויא לא אתי אלא לאיסורא כגון הכא גבי חמץ דאע"ג דבעלמא קי"ל חצי שיעור אסור מן התורה אפי"ה אצטריך קרא לאסור תערובת חמץ דלא נימא דליבטיל ברובא אמנם גבי שאור בל תקטירו עכ"ל דריבויא דכל אתא לחיובי מלקות על מקצתו דאי לאיסורא בעלמא ת"ל מדין חצי שיעור וכי אמרינן דרבנן לא דרשי כל למלקות היינו דוקא היכא דמצי' למי' דלא אתי אלא לאיסורא בעלמא דאז מסתבר לומר דמדלא כתביה קרא בהדיא ואתי ליה מריבויא דלא לקי אבל היכא דע"כ צ"ל דריבויא אתי למלקות כי ההיא דשאור מנדו רבנן ומאי דאמרינן בגמ' מאן שמעת ליה דדריש כל ר"א היינו משום דהוה ס"ד דרבנן לא דרשי כל כלל אמנם משו"ה קאמר בגמרא קשיא ולא תיובתא משום דאיכא לשנויי כדכתיבנא ודוק:
ומורינו הרב ז"ל בס' מ"ק תי' בשם י"מ דרבנן דדרשי כל היכא דאיכא תיבת כי ע"ד מה שאמרו מדרך לדרשה טוב נמי לדרשה ומאי דקאמר בגמ' מאן שמעת ליה דדריש כל ר"א ה"ק מאן שמעת ליה דדריש כל בלא תיבת כי ר"א דאלו רבנן הכי הו"ל לברייתא למימר מקצתו מנין ת"ל כי עירובו מנין ת"ל כל והרב הנז' דחה תי' מכח מאי דפריך בגמרא כמאן כר"א א"ה לענין חמץ בפסח נמי ואם איתא מאי קו' נימא דס"ל כרבנן דדרשי כל היכא דאיכא תיבת כי יע"ש ואי מהא נר' דאפשר לישב דרך הי"מ באופן אחר דמשו"ה קאמר תלמודא קשיא ולא תיובתא משום דאיכא לדחויי דה"מ רבנן ודרשי תיבת כל היכא דכתיב תיבת כי ולפום מאי דאסיק בקשי' הוא דפריך כמאן כר"א אבל לפי האמת ל"ק דאפי' כרבנן מצי אתי דדרשי כל היכא דכתיב תיבת כי אחר זמן רב שכתבתי זה נדפס ספר לשון למודים למו"ה הי"ו וראיתי לו שם שדרך בדרך זה אך זו היא שקשה לפי דרך זה דאם כן תקשי לרבנן דיהא תערובת חמץ בכרת ונימא דכי לרבות נשים וכל לרבות עירובו כדפריך לר"א ואפשר לומר דלרבנן לא תקשי לן הכי משום דע"כ דכל דגבי כרת לא אתא לרבות עירובו דא"ה אזהרה גבי תערובת היכא כתיבה דהא רבנן לא דרשי כל גרידה ואנן קי"ל דלא ענש אא"כ הזהיר ולר"א דדריש כל דגבי אזהרה לרבות עירובו פריך שפיר וכי מוקמי' לכי כל לרבויי נשים לא תקשי לן אזהרה לגבי נשים היכא כתיבה דכיון דגלי לן קרא דנשים בכרת ומפקת ליה מהקשא הדרי' לכללין דהשו' הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה וכ"כ הר"ב ח"ה ע"ש ועוד יש ליישב באופן אחר ואכתבנו לקמן:
והפר"ח כתב שנראה לו עיקר דעת ה"ה דרבינו פסק כרבנן וס"ל דהא דאמרינן בגמרא דרבנן לא דרשי כל היינו מקמי דידעינן דכזית בכא"פ דאורייתא אבל לבתר דאסיקנא דכזית בכא"פ דאורייתא מתוקמא ברייתא דלעיל דרבי עירובו מכל מחמצת כרבנן ובדאי' כזית בכא"פ ע"י טבולו והא דאצטריך להכי ולא נפ"ל משאר אסורים משום דבכותח לית ביה טעם חמץ אלא קיוהא בעלמא ומעתה בין רבנן בין ר"א דרשי כל אלא דרבנן דרשי להו להיכא דאיכא כזית בכא"פ ור"א דריש ליה להיתר מצטרף לאיסור ובהכי מתרצ' הא דאמרינן בגמ' ולר"א נימא כל לרבות את הנשי' כי כל לרבות עירובו וכ"ת כי כל ר"א לא דריש והא תניא שאור בל תקטירו כו' ואסיק בקשיא והשתא ניחא דההיא ברייתא אתיא כרבנן דדרשי כל וכי כל ולר"א כל דריש וכי כל לא דריש והשתא א"ש מה שפסק רבינו בהלכות א"מ משו' דלמסקנא אתיא כרבנן את"ד ז"ל ואף גם זאת לפי דרך זה קשה דא"כ לרבנן יהא חייב כרת כל שיש בו כבא"פכיון דדרשי כל וכי כל כדפריך לר"א ואילו רבי' ז"ל פסק דעל כבא"פ אינו חייב כרת וכבר ראיתי למורינו הרב בספר מ"ק שתמה עליו בזה ועוד תמה עליו דכי היכי דבשאור דרשי היתר מצטרף לאיסור מתיבת כי כל ה"נ בחמץ יהא היתר מצטרף לאיסור מתיבת כל כקו' הש"ס א"ה חמץ בפסח נמי ותי' אה"נ ורבינו ז"ל לא מיחייב אלא עד שיאכל כזית בכא"פיע"ש ואי משום הא לא אירייא דהתם גבי שאור לא מצי' למימר דקרא אתא לכזית בכא"פ דהא מכל איסורים שבתורה נפקא אלא ודאי קרא אתא להיתר מצטרף לאיסור אבל גבי חמץ אצטריך קרא לכזית בכא"פ ולא אתי משאר איסורים משום דקיוהא בעלמא הוא כמ"ש הפר"ח ז"ל ומש"ה דרשי ליה לכזית בכא"פ ולא להיתר מצטרף לאיסור משום דתפסת מועט תפסת וזה פשוט מיהו קמייתא ודאי קשיא:
ונלע"ד לישב דרך הרב ז"ל על פי מ"ש הר"ן ז"ל על ברייתא דקתני יכול יהא ענוש כרת ת"ל כי כל אוכל על חמץ דגן ענוש כרת ועל עירובו בלאו וז"ל דהאי קרא דכי כל אוכל חמץ למיעוטא אתא מדכתיב כי כל אוכל מחמצת אם במחמצת דהיינו שנתחמצה מחמת ד"א ענוש כרת כ"ש נתחמצה מאליו ל"ל למכתב כי כל אוכל חמץ אלא לאשמועינן כל האוכל בכרת ואין כל חמץ בכרת למעוטי עירובו לר"א וכך הם דברי הרז"ה ע"כ והקשה עליו הרב ח"ה ז"ל דאם איתא דקרא דכי כל אוכל חמץ קממעט תערובת חמץ אם כן מאי פריך בגמרא ומאי חזי' דהאי כל לרבויי נשים ומפקת עירובו כו' הא ע"כ ליכא למימ' דאתא כל לרבות עירובו שהרי מיעטו הכתוב מיתור' דקרא דלא משמע מיניה למעוטי נשים וכן נמי ק' ממאי דפריך ואימא כל לרבות עירובו כי כל לרבויי נשים דהא ודאי ליכא למימר הכי דבפי' מיעטיה קרא ועוד הקשה ממה שהקשו התוס' אהא דמשני כל לאתויי נשים תימא לר"י הא תרי כי כל כתיבי כי כל אוכל חמץ כו' ומאי קו' הא ע"כ ליכא למימר הכי מדמיעטיה קרא כמ"ש הר"ן ז"ל ומכח זה כתב הרב ז"ל שדעת התוספ' דהא דילפינן בבריית' נתחמץ מחמת ד"א מכל מחמצת לאו מלשון מחמצת קא יליף לה אלא דה"פ דבריי' מחמצת ונכרתה למאי אצטריך כיון דכבר כתיב כי כל אוכל חמץ וקאמר דאי מכל אוכל חמץ אין לי אלא שנתחמץ מאליו נתחמץ מחמת ד"א מנין להכי אצטריך כל מחמצת והשתא ניחא דכי כל אוכל חמץ לאו יתורא דקרא הוא דאי לא הוה כתיב כל אוכל חמץ הוה מוקמינן כל מחמצת לנתחמץ מאליו דוקא כו' יע"ש:
ולע"ד

ז

האוכל מן החמץ עצמו בפסח כ"ש כו'. עיין במוהרלנ"ח סי' י"ז שכתב דמשום דכתיב לא יאכל בציר"י דקאי אאכילה ולא אאוכל הוא דנפ"ל ולא נפיק משאר איסורים מכל חלב משום דחלב אסור לעולם מה שא"כ חמץ שהיתה לו שעת הכושר יע"ש וכפי דבריו יש ליישב מה שהקשו התוס' בפ' כ"ש דכ"ג ד"ה שאני התם וז"ל תימה דלכתוב לא יאכל לחזקי' ולא בעי לך יע"ש שהניחו בתימה אמנם כפי דברי הרב ז"ל לק"מ דאצטריך למכתב לא יאכל בציר"י כדי לאסור חצי שיעור ומ"מ מה שהוליד הרב מזה דמשש שעות אינו אסור מדאורייתא בפחות מכשיעור כיון דלא כתיב לא יאכל בציר"י אין הכרח דאיכא למימר דכיון דבחד מהנהו קראי משמע חצי שיעור לא נחלק ביניהם וכמ"ש התוס' בפ' כ"ש דכ"ח ע"א ד"ה א"כ לענין איסור הנאה יע"ש גם מה שהכריח הרב ז"ל שרבינו פוסק כר' אבהו ממ"ש דחמץ משש שעות ולמעלה אסור בהנאה אשתמיט מיניה דברי התוס' שכתבנו שכתבו בהדיא שם דאף לחזקיה משש שעות ולמעלה גם כן אסור בהנאה משום דלא נחלק ולעולם עיקר אסור הנאה נפ"ל מלא יאכל ומ"מ מ"ש הוא ז"ל דמדכתיב לא יאכל בציר"י נפ"ל חצי שיעור אינו נוח לי משום דא"כ לחזקי' דס"ל דלא תאכל איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע מנ"ל דחמץ בפסח שהוא אסור בהנאה מדשני למכתב לא יאכל בציר"י כדאיתא בריש כ"ש נימא דהאי דשני קרא הוא לחצי שיעור שיהא אסור באכילה דאי הוה כתיב לא יאכל לא הוה נפיק מכל חלב משום דחמץ יש לו שעת הכושר כמ"ש הרב ותו דהשתא דנפקא ליה לחזקיה מלא יאכל בציר"י איסור הנאה מנ"ל חצי שיעור אימא דעיקר קרא לא אתא אלא לאיסור הנאה וליכא למימר דאה"נ דלחזקיה חצי שיעור מותר מן התורה בפסח משום דאית ליה שעת הכושר דאם כן מאי פריך בפרק כ"ש והשתא דנפ"ל כו' מאי בינייהו הא איכא בינייהו טובא דלחזקיה דנפ"ל מלא יאכל בציר"י ס"ל דחצי שיעור מותר ולר' אבהו דס"ל כל מקום שנאמר לא תאכל כו' אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע אם כן ס"ל דחצי שיעור אסור מדשני למכתב לא יאכל בצירי כמ"ש הרב ז"ל ודו"ק:
גם מהא דגרסינן בירושלמי פ"ג דערלה לא יאכל חמץ להזהיר מאכיל כאוכל או אינו אלא לאסור בהנאה הרי כבר נאמר לא תאכל כו' הא מה אני מקיים לא יאכל לחייב את המאכיל כאוכל כו' דברי ר' יאשיה רבי יצחק אומר אינו צריך ק"ו ומה שרצים הקלים עשה בהם מאכיל כאוכל חמץ חמור אינו דין כו' הא מה ת"ל לא יאכל לא בא אלא לאוסרה בהנאה וא"כ מוכח שלא כדעת הרב ז"ל דאם איתא נימא דקרא לא אתא אלא לאסור חצי שיעור ואכתי לחייב את המאכיל כאוכל מנ"ל לר' יאשי' וכן מדר' יצחק נמי משמע דמשום דאינו צריך קרא לחייב את המאכיל הוא דנפ"ל איסור הנאה דאי לאו הכי לא הוה נפ"ל וליכא למימר דתרוייהו משתמע מיניה דא"כ מאי קאמר או אינו אלא לאסור בהנאה הא אפי' נימא דאיסור הנאה נפקא מהך קרא אפי' הכי חייב המאכיל משום דכולהו נפקי כי היכי דנפ"ל חצי שיעור מהך טעמא ועיין בהרא"ם פרשת שמיני שכתב שם דשמא לחזקי' נפ"ל לחייב את המאכיל במה מצינו כו' ע"ש שהנראה שאשתמיט מיני' ירושלמי הלזו שר' יצחק דס"ל כחזקיה קאמר בהדיא דנפ"ל מק"ו דשרצים ולפי הירושלמי הלז יש ליישב מה שהקשו התוס' דאיכ' למימר דמשו"ה אצטריך למכתב לא יאכל בצירי לר"י הגלילי לחייב את המאכיל וכדס"ל לר' יאשיה דלא נפיק מק"ו דשרצים ולעיל גבי שרצים דפריך בגמ' לא לכתוב רחמנא לא יאכל ולא בעי לכם היינו משום דהתם נפ"ל מיתורא דקראי כדאי' בפרק חרש דקי"ד וכמ"ש רש"י ז"ל ד"ה לא תאכלו ע"ש ועיין ברש"י פרשה הנז' ד"ה שכתב דנפ"ל מקרא דלא יאכל והוא הפך מתלמודא דידן דפ' חרש ודפ' כ"ש ודו"ק:
מעשה חושב

(קמו) ולא נפיק משאר איסורים מכל חלב כו' משא"כ חמץ שהיתה לו שעת הכושר. תמהני איך ס"ד לומר דאיסור שהיה לו שעת הכושר לא נפיק מכל חלב לאיסורא דכל שהוא והרי פסק הרמב"ם ברפ"ד מהלכות שבועות דמי שנשבע שלא יאכל היום כלום ואכל פחות מכזית פטור דהו"ל כאוכל חצי שיעור מנבילות וטריפות ע"כ. הרי לך בהדיא דס"ל להרמב"ם ז"ל דחצי שיעור מאיסור שבועה הוי כחצי שיעור מנבילה ואע"ג דשבועה היה לה שעת הכושר והיינו ע"כ מטעמא דחזי לאצטרופי וכמ"ש הר"ן ז"ל בפירושו להרי"ף בפ"ג דשבועות וא"כ מה"ט הרי אפילו בשהיתה לו שעת הכושר נמי חצי שיעור אסור:
ולכאורה אפשר ליישב ולומר דהא דס"ל להרמב"ם ז"ל דח"ש אסור בשבועה היינו לבתר דידעינן מקרא דלא יאכל חמץ דחצי שיעור אסור אע"פ שהיתה לו שעת הכושר והיינו דלענין זה ילפינן שבועה מחמץ. אבל קשה לומר כן דאי נימא דחצי שיעור אינו אסור מטעם דחזי לאצטרופי וכנ"ל בשם הר"ן אכתי שבועה מחמץ ליכא למילף למיסר בי' חצי שיעור חדא משום דחמץ חמיר שהוא בכרת. והשנית דחמץ אסור לכ"ע משא"כ שבועה. והשלישית דשבועה איתא בשאלה אע"כ דהא דחצי שיעור דשבועה אסור היינו ע"כ משום טעמא דחזי לאצטרופי וא"כ הרי מה"ט נמי א"צ קרא למיסר חמץ בפסח בכל שהוא וכן אכילה ביוה"כ בכ"ש. ועוד אני תמה על דברי מוהרלנ"ח אלו דהא לטעמי' הי' לו להרמב"ם ז"ל למכתב נמי בפ"ד הלכה כ"ד מהלכות מאכלות אסורות גבי שור הנסקל ששחטו לאחר שנגמר דינו דאסור נמי בכל שהוא כיון דכתיב בי' נמי לא יאכל בציר"י דהא שור הנסקל נמי הי' לו שעת הכושר ואע"ג דכי בעי הש"ס בפסחים דף כ"ד למילף איסור הנאה בבב"ח מק"ו מערלה ודחי הש"ס התם דבב"ח קיל משום שהיתה לו שעת הכושר ולא קאמר התם דשור הנסקל יוכיח וע"ז כתבו התוס' שם בדף כ"ה בד"ה מה לחמץ כו' דשור הנסקל נמי לא היתה לו שעת הכושר לאכילה ע"כ כונתם היינו דמה"ט הוי שעת הכושר דבב"ח עדיף משום דלענין אכילה לא היתה לו שעת הכושר לשור הנסקל מחמת איסור דשאינו זבוח אבל מ"מ לענין איסורי' גופא מטעמא דהמית אדם הרי הי' לו שעת הכושר ומנ"ל לומר דלאחר ששחטו ואזל לי' האיסור דשאינו זבוח ואינו אסור אלא מפני שהוא שור הנסקל שיהי' איסורו בכ"ש כיון דלענין איסור זה הרי היה לו שעת הכושר וא"א למילפי' להרלב"ח מכל חלב ומשאר איסורים שלא היה להם שעת הכושר מעולם. ועוד קשה דהא בבב"ח אמרינן בהדיא בש"ס דהיתה לו שעת הכושר וא"כ לדברי הרלנ"ח הנ"ל הרי יהי' חצי שיעור בבב"ח מותר להרמב"ם ז"ל וז"א דהרי ברפי"ד מהלכות מ"א כתב הרמב"ם להדיא דכל האיסורים אסורין בכל שהוא ולעיל מני' בפ"ט הא כבר הביא נמי דין בב"ח ועלי' נמי קאי. אך לענין בישול בב"ח אי איכא איסור דאורייתא כשאין בשניהם כזית לא מצאתי כעת מבואר [עיין פמ"ג בפתיחה לבב"ח שנסתפק בזה] אכן ממאי דבעי הש"ס בחולין לומר דאיסור אכילת בב"ח ילפינן מקרא דלא תאכל כל תועבה יש להוכיח דאסור מדאורייתא לבשל דאל"כ יהא היתר לאכילה דבב"ח והיינו כשנתבשל בב"ח ואין בשניהם יחד שיעור כזית ודוק:
[אמר עקיבא סופר נ"ה המבלה"ד. המעיין במל"מ פ"א מחמץ ומצה הלכה ז' שהביא דברי הרלנ"ח יראה שכתב דאיסור חמץ לא דמי לחלב כו' משום דחלב אסור לעולם ולא היה לו שעת היתר עיי"ש נראה דתרתי קולי נקיט בחמץ דהיה לו שעת הכושר גם יש היתר לאיסורו לפיכך צריך קרא בחמץ לאסור ח"ש ובזה מיושב תמיהות מו"ז ז"ל דשור הנסקל וכן בב"ח אין היתר לאיסורן אח"כ ול"ד לחמץ גם טעם חזי לאצטרופי שייך בב"ח ובשור הנסקל משא"כ בחמץ דאם אכל ח"ש חמץ בשביעי של פסח בערב לא חזי עוד לאצטרופי כמ"ש הצל"ח פסחים מ"ד לכן צריך קרא אבל בשבועה חזי לאצטרופי דאף אם נשבע שלא יאכל היום ואכל ח"ש בערב מ"מ חזי לאצטרופי דיכול להשבע מיד שלא יאכל גם בלילה ולמחר כמו שכתב הנוב"י מה"ת חאו"ח סי' נ"ג לענין נזירות דבנזיר אף בסוף יום ל' חזי לאצטרופי אם יאמר תיכף הריני עוד נזיר משא"כ בחמץ דצריך להמתין עד שנה הבאה עיי"ש וה"ה נמי בשבועה י"ל כן דחזי לאצטרופי ולפ"ז מיושבות לדעתי כל קושיות מו"ז ז"ל]: ע"כ הגה"ה:

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.