אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/סוטה/מו

יום ראשון כ"ג אייר תשפ"ג - מסכת סוטה דף מו

זיהוי הרוצח ע"י מצות עגלה ערופה

תרגום יונתן שנחיל תולעים היה יוצא מהעגלה למקום הרוצח

במשנה במסכת סוטה (מו.) אחר תיאור כל מעשה עגלה ערופה, מסיימת המשנה, שעל אף שפסוק נאמר (דברים כא ח): "כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל ונכפר להם הדם", הכהנים לא אמרו את סופו של הפסוק: לא היו צריכין לומר ונכפר להם הדם, אלא רוח הקודש מבשרתן אימתי שתעשו ככה הדם מתכפר להם.

ופירש רש"י: כלומר, 'ונכפר' דכתיב בקרא לאו א'וענו ואמרו' קאי, שיהא אף זה בכלל אמירה, אלא מילתא באנפי נפשה היא, שרוח הקודש בישר את ישראל ע"י משה רבינו, לכשיעשו כן - ונכפר להם הדם.

והמהרש"א (ח"א) ביאר שדקדקו כן ממה שנקט הכתוב לשון 'ונכפר' ולא 'כפר' ככתוב בתחילת הפסוק. ועוד שתיבות אלו נראות כמיותרות, כיון שכבר אמר הכהן 'כפר לעמך' ולמה צריך להוסיף 'ונכפר להם הדם', ועל כן דרשו שרוח הקודש היא אומרת כן ומבשרתן שכשיעשו כסדר הזה יתכפר להם. והוסיף עוד המהרש"א: נראה שכיוונו בזה, אם תעשו ככה כל מצות עגלה ערופה - יתפרסם הרוצח מי הוא, לנקום דם הנרצח, ומתכפר להם.

והמהרש"א מוסיף ומביא שדבר זה נמצא במדרשות, והביאו תרגום יונתן בפסוק זה, וזה לשון התרגום על המילים 'ונכפר להם הדם': ויתכפר להון על דמא, ומן יד נפקין נחיל דמורנין מגו פרתה דעגלתא נגדין ואזלין עד אתרא דקטולא תמן וסלקין עלוי ואחדין בי דינא יתיה ודינין יתיה. ובתרגום ללשון הקודש: ומיד יוצאים נחיל של תולעים מתוך טיבורה של העגלה, נמשכים והולכים עד המקום שהרוצח שם, ועולים עליו, ואוחזים בית דין אותו ודנים אותו.

דעת מדרש אגדה שהתועלים היו הורגים את הרוצח

וכפי שכתב המהרש"א, כן נמצא גם במדרש אגדה (שופטים כא ח): שהיתה העגלה מתלעת, והתולעים היו הולכים עד בית הרוצח, והתולעים היו הורגים את הרוצח אם זקני העיר צדיקים והכהנים הגונים כו'. וכעי"ז בספר פענח רזא (סו"פ שופטים) על הפסוק "אל נחל איתן", שהוא קשה, לרמז על דבר קשה - שאם לא ימצא ההורג, תולעים יוצאים 'מן הנהרג' ונכנסים בגופו של הורג וממיתים אותו. ורמז הביא לדבר מהכתוב "ואתה תבער הדם הנקי" סופי תיבות 'הרמי' אותיות 'רימה', וכ"כ הריקנאטי. וכ"כ בהדר זקנים מבעלי התוספות שהיה דינו קשה שמשם היו יוצאים תולעים ואוכלים הרוצח בכל מקום שהוא.

והנה חילוק גדול יש בין דברי התרגום יונתן לדברי המדרש אגדה, כי בעוד שבמדרש אגדה מבואר שהתולעים עצמם היו הורגים את הרוצח, הרי שבתרגום יונתן מבואר שהתולעים רק הובילו את בית דין אל הרוצח, אך לבסוך "ואחדין בי דינא יתיה ודינין יתיה' - דהיינו שבית דין אחזו בו ודנו אותו למיתה.

דעת רבינו בחיי שאם זכאים העגלה הולכת לבית הרוצח ובית דין הורגים אותו

כעין זה כתב רבינו בחיי: ועל דרך המדרש בעגלה ערופה... דורשי חמורות אמרו, לכך הצריכה תורה עגלה שלא נעשה בה מלאכה, ונחל שלא נעבד ולא נזרע, כדי שלא תכיר העגלה אותו, ושלא יהיה שם דרך סלולה, ולא תרצה לצאת מן הנחל. והיו הכהנים מכין אותה על ערפה כדי שתצא מן הנחל, זהו שכתוב 'וערפו את העגלה בנחל' [ותחילה לא המיתוה אלא רק הכו אותה כדי שתצא]. ומתחילה היו זקני העיר רוחצין ידיהן על העגלה ואומרים 'ידינו לא שפכו...', והיו הכהנים אומרים 'כפר לעמך ישראל', וכפר לשון גילוי הוא, שיגלה להם הרוצח. אם היו ישראל שבאותו הדור זכאין היתה העגלה הולכת עד בית הרוצח, והורגים אותו שם, זהו 'ונכפר להם הדם', כלומר מתגלה להם הרוצח [ומדבריו למדנו ביאור נוסף כיצד דרשו חז"ל ש'ונכפר להם הדם' הוא גילוי הרוצח]. ואם לא היו זכאין, והעגלה לא היתה הולכת, מכין אותה בקופיץ ממול ערפה ועורפין אותה שם, והכהנים אומרים 'כפר' לשון כפרה, ואז הקב"ה מכפר, זהו 'ונכפר להם הדם', ע"כ. דהיינו שכל מהלך מצות עגלה ערופה נעשה בשני אופנים, אם על ידי 'גילוי' באופן שרק הכו את הבהמה בערפה, או על ידי 'כפרה' באופן שערפו את העגלה בקופיץ. ומכל מקום גם בדבריו מבואר כי העגלה היתה הולכת עד בית הרוצח 'והורגים אותו שם'.

ובאופן אחר הוסיף רבינו בחיי שם כדברי התרגום יונתן: ושמעתי, כי בנבלת גוף העגלה נעשה תולעת בדרך הטבע, שהולך והורג הרוצח באשר הוא שם, והנה זה מאצילות שר הנחל, והיא מנפלאות סתרי הטבע, עכ"ד.

בנחל איתן (סימן יב סי"ג סק"א) הביא מספר עיר מקלט (פ' שופטים) בשם ספר מאירת עינים לתלמיד הרמב"ן, ששמע מפי איש נאמן ומקובל, הנס הגדול הנעשה בעגלה ערופה, שאחר כמה ימים שנערפה, יצא ממנה תולעת גדולה, ואותו תולעת הולכת אחר הרוצח ונתדבק בבגדו, ואין בריה יכולה לעקרו מבגדו עד שיתמהו האנשים. והדבר מתגלגל ובא לפני חכמים יודעים הסוד ומכירים שהוא הרוצח ותופסים אותו ומוסרים אותו לבית דין, עכ"ל.

האם התולעים יצאו מהנהרג או מהעגלה, והאם רק גילו את הרוצח או הרגוהו

עוד הביא שבמגיה על הפענח רזא [שהוא חתן המהר"ל מפראג] יישב הסתירה שהעלה שם הפענח רזא שבירושלמי מבואר שהתולעים יצאו מהנהרג, ובשכל טוב כתוב שיוצאים מהעגלה. וביאר שאם עושים עגלה יוצאים מהעגלה, ואם אין עושים עגלה, יוצאים מהנהרג. והפענח רזא נקט שהיא מחלוקת.

ובדעת רבינו בחיי ביאר הגרח"ק ששני הפירושים אמת, היינו שאם זכאים העגלה עצמה הולכת, ואם אינם זכאים וערפו העגלה אזי התולעים באים לרוצח [ויש להעיר שהרי רבינו בחיי ביאר על הצד שאינם זכאים ש'כפר' הוא מלשון כפרה ולא מלשון גילוי, ומשמע שמה שאח"כ ביאר שהתולעים מגלים הרוצח הוא ביאור אחר ואינו עולה בקנה אחד עם הביאור שהעגלה מגלה הדבר, וצ"ע].

ומ"מ לכאורה נחלקו המפרשים אם התולעים רק גילו מי הרוצח או שהיו ממיתים אותו בעצמם. והגרח"ק כתב ליישב שאפשר שאם לא היו מביאים אותו לבית דין או שבית דין לא היו יכולים להרגו, אז התולעת עצמה היתה הורגת אותו. וכתב שכן נקט רבינו בחיי, דהיינו שאם הם זכאים העגלה רק מגלה ובית דין הם ההורגים, ואם אינם זכאים התולעת היא המגלה והיא הורגתו [וכבר הערנו שלכאורה אין הביאורים הללו ברבינו בחיי עולים תואמים זה לזה, וצ"ב].

ביאור בדעת החינוך שמצות עגלה ערופה תלויה בזמן שסנהדרין יושבים בלשכת הגזת

ובאמת פלא גדול כיצד לדעת התרגום יונתן ורבינו בחיי והסוברים כמותם, דנים את הרוצח על סמך 'עדות' זו של התולעים או של העגלה ערופה, והכיצד מעשה ניסים זה יכול להכריע דינו של רוצח למיתה. ובשלמא אם התולעים עצמם היו הורגים את הרוצח, לא קשה כלל, אך לדעת יונתן בן עוזיאל והבחיי שבית דין הם שהרגוהו, קשה.

ובכלי חמדה (שופטים יב) כתב כי בעת שסידר את ספרו לדפוס "שבק לן חיים פתאום ידיד נפשי אהובי הרב החו"ב שקדן גדול בתורה מו"ה מנחם מענדיל ז"ל מפ"ק דוואהרט" ו"אמרתי לעשות מזכרת לנשמתו להעתיק בזה מה שכתבתי לו זה זמן כביר במצוה זו [- של עגלה ערופה]", וזה תורף הדברים:

דעת הרא"ה (ספר החינוך מצוות תקל ותקלא) שמצות עגלה ערופה אינה נוהגת אלא בזמן שסנהדרין גדולה נמצאים בלשכת הגזית, אבל בזמן שגלו ממקומם, כשם שאין נוהגים דיני נפשות כך גם אינה נוהגת מצות עגלה ערופה. והמנחת חינוך (תקל אות ב ותקלא אות י) תמה על דעתו ונקט שאינו ענין זה לזה ואף בזמן שאין דנים דיני נפשות נוהג דין עגלה ערופה.

והרב מנחם מנדל הנזכר רצה לבאר דעת החינוך לפי דברי התרגום יונתן הנ"ל, וביאר שלדעת הרא"ה עיקר מצות עגלה ערופה היא שעל ידי זה יתברר מי הרוצח, וידונו אותו בבית דין, ולכן תלה את זמנה של מצוה זו בזמן ישיבת הסנהדרין במקומם, כי אחר שגלו ממקומם ובטלו דיני נפשות שוב לא שייכת אף מצוה זו של עגלה ערופה.

ביאור הרש"ש מדוע משרבו הרצחנים בטלה עגלה ערופה והערת הגרח"ק

וכעין זה מבואר ברש"ש בסוטה (מז:) על מה שאמרו בגמרא שם שמשרבו הרצחנים בטלה עגלה ערופה לפי שאינה באה אלא על הספק. ותמהו המפרשים, מה בכך שרבו הרצחנים סוף סוף מידי ספק לא יצא הדבר. וביאר הרש"ש על פי מה שכתבו המפרשים שעיקר טעם עגלה ערופה הוא שעל יד זה יתגלה מי הרוצח 'ויעשו בו דין'. וכל זה שייך רק כשבית דין דנים דיני נפשות, אך כיון שרבו הרוצחים כבר לא דנו בית דין דיני נפשות, וממילא גם עגלה ערופה בטלה.

והגר"ח קניבסקי זצ"ל בספרו נחל איתן (סימן א ס"ג סק"א) העיר שאין זה מוכרח כי אפשר שאף שזהו טעם המצוה, מכל מקום התורה לא חילקה. ועוד שכל בית דין יכולים להענישו בשאר עונשים, וגם אם הוא צורך השעה יכולים להורגו.

ובעיקר הדבר שעגלה ערופה באה לברר מי הרוצח, כתב הרש"ש שם שבזה יתבאר לשון הפסוק בסוף הפרשה "ואתה תבער הדם הנקי מקרבך כי תעשה הישר בעיני ה'", דהיינו שעל ידי עשיית מצות עגלה ערופה תוכל לבער הדם הנקי כשיתברר מיהו הרוצח.

תמיהת הכלי חמדה איך ידונו בית דין את הרוצח על סמך "עדות" התולעים

והכלי חמדה עומד תחילה לבאר את דברי התרגום יונתן "התמוהין מאד מאד, לכאורה, דאיך על ידי התולעים שילכו עד מקום הרוצח, ויהיה רגלים לדבר שהוא הרוצח, על ידי זה ידון אותו הבית דין למיתה. הא בדיני נפשות לא מהני אומדנא היותר גדולה, כמו בעובדא דשמעון בן שטח שאמר 'מה אעשה שאין דמך מסור בידי', ואם כן איך אפשר לבית דין לדון על פי זה". וכוונתו למובא בסנהדרין (לז:) אמר רבי שמעון בן שטח, אראה בנחמה [- לשון שבועה], אם לא ראיתי אדם אחד שרץ אחר חבירו לחורבה, ורצתי אחריו וראיתי סייף בידו, ודמו מטפטף מהחרב והרוג מפרפר, ואמרתי לו רשע מי הרגו לזה או אני או אתה, אבל מה אעשה לך שאין דמך מסור בידי, שהרי אמרה תורה "על פי שנים עדים יומת המת" - היודע מחשבות יפרע מאותו האיש שהרג את חבירו. אמרו, לא זזו משם עד שבא נחש והכישו ומת, ע"כ. הרי שעל אף שהיה בידו אומדנא דמוכח שהוא הרגו, מכל מקום 'על פי שנים עדים יומת המת', והוא הדין בנידון דידן הכיצד ימיתוהו בית דין על סמך עדות זו.

וכתב בדרך אפשר לבאר כוונת התרגום יונתן על פי הכלל המובא בגמרא בסנהדרין (פא:) שכל עדות שהיא כשרה בדיני ממונות, בדיני נפשות מכניסים אותו לכיפה [- דהיינו לחדר ללא אוכל ושתיה עד שמת שם]. ומעתה יש לומר שאף שאומדנא דמוכח אין בה די כדי להמיתו אך עכ"פ מהני לדיני ממונות, וממילא אף בדיני נפשות כונסים אותו לכיפה. ומעתה יש לומר דהוא הדין הכא שהתולעים מראים את ההורג, ומועילים רק לענין הכנסה לכיפה. והדבר מוכרח, שהרי סוף סוף לא היתה הרציחה בהתראה, וכיון שבלא"ה דינו להכניסו לכיפה, יש לומר שלכך סגי באומדנא גדולה. והאריך הרבה בהצעה זו, יעו"ש.

וכדבריו כ"כ בספר חמדת ישראל (קונט' הכנסת כיפה דף פה.) על פי דברי המהרש"א (ב"ק מו. ד"ה דאפילו) שאף דקיימא לן (כתובות נה:) שאין הולכים אחר אומדנא, מכל מקום מודה לדברי אומדנא חייב אף בקנס ואין דינו כמודה בקנס. ולפי זה כתב לחדש דהוא הדין שמודה לאומדנא נכנס עכ"פ לכיפה. ועוד כתב שאפשר שעל ידי התולעים יצא קול ויבואו עדים.

בית דין דנו על פי עדים או שהמלך הרגו על פי אומדנא

גם השל"ה עמד על הערה זו וכתב בשם הר"ר מנחם, כך: וכאשר היה הדור זכאי היו יוצאים מן העגלה תולעים, והולכים לבית הרוצח אצלו, ואעפ"י שלא היו דנין אותו אלא על פי עדים - מכל מקום היה מתבייש שידעו ישראל שהוא הרוצח כשערפו שם את העגלה בנחל.

ובפרדס יוסף {{ממ|[[פרדס יוסף/שמות/טז#לא|שמות טז לא]}}} יישב על פי מה שכתב הרמב"ם (מלכים פ"ג ה"י) ומקור דבריו בירושלמי (סנהדרין פ"ט ה"ג) שלמלך יש רשות להרוג אפילו על ידי עד אחד, וה"ה שיכול להרוג על פי אומדנא.

עוד הביא בשם ספר עטרת טוביה (צא:) שכל ענין 'לא בשמים' התחדש רק אחר חתימת התורה, אבל בארבעים שנה שהיו במדבר טרם חתימת התורה, היה אפשר לברר גם על ידי בירור שמיימי. ודן שם בענין צירוף להיתר עגונה על פי חלום.

הריגת חוטאי חטא פעור על ידי התקפלות הענן וזריחת השמש

כעין זה מצאנו אחר חטא פעור, שציווה ה' למשה "ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש וישוב חרון אף ה' מישראל" (במדבר כה ד). ופירש רש"י: נגד השמש, לעין כל. ומדרש אגדה, השמש מודיע את החוטאים. הענן נקפל מכנגדו, והחמה זורחת עליו. ואף שם יש להקשות בכגון זה איך הועילה זריחת השמש כדי לדונם בדיני נפשות. ויעויין שם שנחלקו הרמב"ן ורש"י באופן הדין שם, שלדעת רש"י הרג כל דיין מישראל בפני עצמו מהנצמדים לבעל פעור, והרמב"ן תמה שהרי צריך לדון דיני נפשות בעשרים ושלשה. ובדברי רש"י מבואר שהיתה זו הוראת שעה, ואם כן יש לומר שבכך הותר גם כן להרוג על פי זריחת השמש, ויל"ע בזה.