תורה תמימה/בראשית/מד
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
< הקודם · הבא > מעבר לתחילת הדף
ביאורי תורה תמימה
שולי הגליון
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ג[עריכה]
הבקר אור. האור בקר לא כתיב אלא הבקר אור – [הבקר האיר הוא], וכמאן דאמר צפרא נהר [א]. (פסחים ב' א').
הבקר אור. אמר רב יהודה אמר רב, לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב, שנאמר הבקר אור והאנשים שלחו [ב]. (שם שם).
הבקר אור. כתיב (פ' וירא) השמש יצא על הארץ, וכתיב (פ' אמור) ובא השמש וטהר, ונקיש יציאתו לביאתו, מה ביאתו משיתכסה מן הבריות אף יציאתו לכשיתודע לבריות, אמר רבי בא, הבקר אור כתיב – התורה קראה לאור בקר [ג]. (ירושלמי ברכות פ"א ה"א).
טז[עריכה]
ומה נצטדק. אמר רב נחמן בר יצחק, מניין לנוטריקו"ן מן התורה, שנאמר ומה נצטדק, נצטד"ק – נוטריקו"ן נ כונים אנחנו, צ דיקים אנחנו, ט הורים אנחנו, ד כים אנחנו, ק דושים אנחנו [ד]. (שבת ק"ה א').
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |
- ↑ הבאור הוא, דפריך מכאן למ"ד דשם אור יתואר ללילה [וכמו אור לארבעה עשר], ופריך והכתיב הבקר אור, דמשמע דאור שם דבר הוא וקרי לבקר אור, ומשני, אי הוי כתיב האור בקר הי' באמת כך הפירוש דאור שם דבר הוא, אבל מכיון דכתיב הבקר אור הוא כמו דכתיב הבקר האיר וכמ"ד צפרא נהיר, ואין זה ענין לשם אור, ומה דכתיב בלשון זה הוא לאשמעינן שיצא אדם בכי טוב, כשהאיר היום, וכבדרשה הבאה.
- ↑ ר"ל שיכנס אדם למלון בעוד שהחמה זורחת ויצא לדרכו ג"כ כשהאיר היום, וכמו שעשה יוסף ששלחם כשהאיר היום, ואע"פ דמכאן אין ראי' רק על היציאה, אך ממילא מבואר דמכיון שאין טוב להיות בדרך בלילה ראוי גם לכנס למלון ג"כ קודם הלילה, ומה שקרי לאור טוב הוא ע"ש הכתוב בפ' בראשית וירא אלהים את האור כי טוב, וענין טובתו הוא שביום טוב לשמירה מפני החיות ומפני הלסטים ומפני הפחתים, ועיין בתוס' כאן ומש"כ בפ' וישלח בפסוק ויאבק איש עמו. – ו ומתי הם זמני הכניסה והיציאה, פירש"י וז"ל, היוצא לדרך יכנס ערבית לבית מלון בעוד החמה זורחת ולמחר ימתין עד הנץ החמה, עכ"ל, אבל מתוס' ב"מ פ"ג ב' מבואר דזמן היציאה הוא מן עמוד השחר שהוא קודם לנץ החמה, עיי"ש במהרש"א. ונראה ראי' מכרחת לדעת התוס', דהא כיון דטעם איחור יציאה זו הוא מפני החיות ומפני הלסטים ומפני הפחתים, כמש"כ, ואמרו בסוטה כ"א א' משל לאדם שהי' מהלך באישון לילה ואפלה ומתיירא מן הקוצים ומן הפחתים ומחיה רעה ומן הלסטים, וכיון שעלה עמוד השחר נצול מכולן, ע"כ, הרי דלתכלית כל אלה די שיעור עמוד השחר. – ודע דנראה לומר דאפילו בהולך לדבר מצוה דקיי"ל בעלמא שלוחי מצוה אינן נזוקין ג"כ אין ראוי לצאת בלילה, וראי' נ"ל מפסחים ח' ב' דיליף שם הא דשלוחי מצוה אינן נזוקין מפסוק דפ' ראה ופנית בבקר והלכת לאהליך, מלמד שתלך ותמצא אהלך בשלום, והפסוק ההוא בקרבנות כתיב, וממנו ילפינן בירושלמי בכורים פ"ב ה"ג שכל המביא קרבן צריך ללון בלילה שלאחריו בירושלים ולצאת בבקר, ודריש ופנית בבקר כל פנות שאתה פונה לא יהיו אלא בבקר, אע"פ שמזה הפסוק ילפינן לשלוחי מצוה כמש"כ, הרי דאיירי הפסוק בשלוחי מצוה ובכ"ז מבואר דצריך לצאת בבקר ונראה בטעם הדבר דגם במצוה אין לצאת לדרך בלילה, משום דכיון דכפי המבואר רבו סכנות דרכים בלילה, קוצים וחיות ולסטים ופחתים, לכן נקרא זה שכיח הזיקא, והיכא דשכיח הזיקא קיי"ל דאפילו שלוחי מצוה אסורין לסמוך על הנס, כמבואר בסוף חולין קמ"ב א' ובכ"מ, ואין להאריך עוד.
- ↑ ר"ל מה ביאתו מכיון רק שנתכסה השמש מן הבריות אתה מחשבו ללילה, ואע"פ שהשמש עדיין בתוך עובי הרקיע, כמו כן נחשב יציאתו רק משנתודע לבריות דוקא, אבל כל זמן שהוא בתוך עובי הרקיע לא נקרא השמש יצא, וא"כ קשה למה אנו מחשבים את היום מעלות השחר שאז השמש עדיין בתוך עובי הרקיע, ומשני ר' בא, משום דכתיב הבקר אור, א"כ קראה התורה לאור בקר, ואע"פ שלא נתודע השמש לבריות, מכל מקום אור השחר קרוי בקר, ודו"ק. כר הי' נראה לפרש פשט הסוגיא, אבל הרשב"א בחדושיו לשבת ל"ד ב' פירש בענין אחר, מה ביאתו משיתכסה מן הבריות, כלומר שנתכסה זריחתו מן הבריות והתחיל להשתקע ברקיע, אף יציאתו משיתודע לבריות, דהיינו משהתחיל לכנס ברקיע, יעו"ש, ולפירוש זה צ"ע קצת הלשון לכשיתודע לבריות, דהלא באופן כזה עדיין לא נתודע לבריות. ושם בחדושי הרשב"א הקשה מזה הירושלמי לשיטת ר"ת בשבת שם דשתי שקיעות הן, האחת משהתחיל השמש לכנס בעובי הרקיע והשניה בשעה שהשמש נכנס בכל עובי הרקיע, ומה שאמרו בגמרא משתשקע החמה – היינו מששקעה כולה, וקודם שיעור זה עדיין יום הוא, וכאן מבואר דמשעה שהתחיל להשתקע בעובי הרקיע הוי לילה, יעו"ש, והניח בצ"ע. אבל לדעתי אי משום הא לא אריא, דאפשר יפרש ר"ת מה ביאתו משיתכסה מן הבריות היינו אחר שקיעה שניה, וכ"נ שפירש בס' חרדים. אלא לבד זה בשיטת ר"ת הרבה הרבה יש להעיר ולעורר, והעיקר הוא דלפי דבריו משקיעת החמה עד שיעור ג' מילין ורביע [שהם שעה וי"ג חלקי ששים משעה לפי החשבון דהילוך מיל בשלש שמיניות שעה] יום גמור הוא, ורק אז מתחיל בין השמשות ונמשך כשיעור שלשת רבעי מיל עד תשלום ארבעה מילין משקיעת החמה, והנה לא מבעי לשיטת רבה בשבת שם דבכל משך בין השמשות פני מזרח מאדימים, אלא אפילו לרב יוסף עכ"פ העליון אינו מכסיף עדיין כמבואר שם, ולשיטת ר"ת דהתחלת בין השמשות אחר שיעור ג' מילין ורביע, ואז החוש מעיד שפני השמים אין מאדימין יותר, ויותר מזה שאז כבר הכסיף העליון והשוה לתתתון. ושיטת הגאונים ורמב"ם – שבין השמשות מתחיל מיד אחר שקיעת החמה ונמשך [בתקופת ניסן ותשרי בשעה שהיום והלילה שוין] כשלשה רביעי מיל שהם י"ז מנוטי"ם [וזה באופק ארץ ישראל ובבל, ולפי ערך זה בשאר אופקים לפי ערך המעלות באותו המקום], וכבר נתחברו לוחוח מיוחדים לפי ערך כל מקום וזמן, ותפסו בשיטת הגאונים ורמב"ם, ועיין בבאורי הגר"א לאו"ח סי' תנ"ט, ויש עוד הרבה לפלפל ולבאר בעניי זה, אבל אין המקום כאן גורם לזה.
- ↑ ע' מש"כ בענין נוטריקו"ן לעיל בפ' לך בפ' כי אב המון גוים נתתיך, ומפרש דכים מלשון זכים שהזי"ן מתחלף בד' בתרגום, זה – דא, זנח – דנח [וע' ת"א ר"פ תצוה], והוי גם ענין זה מעין יתר ההצטדקות – הצטדקות הנפש.