תורה תמימה/בראשית/יב
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
לך לך. יש אומרים שנוי מקום קורע גזר דינו של אדם, שנאמר ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך והדר ואעשך לגוי גדול [א]. (ר"ה ט"ז ב').
ב[עריכה]
ואעשך וגו'. ואעשך לגוי גדול – זהו שאומרים אלהי אברהם ואברכך – זהו שאומרים אלהי יצחק, ואגדלה שמך – זהו שאומרים אלהי יעקב [ב]. יכול יהיו חותמין בכולן [ג], ת"ל והיה ברכה, בך חותמין ואין חותמין בכולן [ד]. (פסחים קי"ז ב').
ג[עריכה]
ואברכה מברכיך. מכאן אמרו, מי שנותנין לו כוס של ברכה לברך ואינו מברך מתקצרים ימיו, שנאמר ואברכה מברכיך [ה]. (ברכות נ"ה א').
ואברכה מברכיך, א"ר יהושע בן לוי, כל כהן שמברך מתברך, ושאינו מברך אינו מתברך, שנאמר ואברכה מברכיך [ו]. (סוטה ל"ח ב').
ואברכה מברכיך. כתיב (פ' נשא) כה תברכו את בני ישראל, למדנו ברכה לישראל, ברכה לכהנים מניין אמר רב נחמן בר יצחק – ואברכה מברכיך [ז] (חולין מ"ט א') ונברכו בך. א"ר אלעזר מאי דכתיב ונברכו בך כל משפחות האדמה, אמר לי' הקב"ה לאברהם, שתי ברכות טובות יש לי להבריך בך, רות המואביה ונעמה העמונית [ח]. (יבמות ס"ג א').
כל משפחות האדמה. א"ר אלעזר, מאי דכתיב ונברכו בך כל משפחות האדמה, אפילו משפחות הדרות באדמה אין מתברכות אלא בשביל ישראל [ט] [שם שם].
ה[עריכה]
ואת הנפש. תנא דבי אליהו, ששה אלפי שנין הוי עלמא, שני אלפים תהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח, ומאימת הוו. שני אלפים תורה – מן ואת הנפש אשר עשו בחרן [י] (ע"ז ט' א') אשר עשו. אמר ריש לקיש, כל המלמד את בן חבירו – תורה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו, שנאמר ואת הנפש אשר עשו [י"א]. (סנהדרין צ"ט ב').
ח[עריכה]
בית אל וגו'. א"ר אלעזר, לעולם יקדים אדם תפלה לצרה, שאלמלא הקדים אברהם תפלה לצרה בין בית אל ובין העי, לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט [י"ב] [שם מ"ד ב']
י[עריכה]
וירד אברם. ת"ר, רעב בעיר פזר רגליך, שנאמר ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם – כי כבד הרעב בארץ כנען [י"ג]. (ב"ק ס' ב').
מצרימה. תניא, רבי נחמיה אומר, כל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה הטיל לה הכתוב ה' בסופה, כגון מצרים – מצרימה [י"ד]. (יבמות י"ג ב').
יא[עריכה]
הנה נא ידעתי. מכאן דאברהם אפילו בדידי' לא אסתכיל, שנאמר הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, מכלל דמעיקרא לא הוי ידע לה [ט"ו]. (ב"ב ט"ז א').
טז[עריכה]
ולאברם וגו'. א"ר חלבו, לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין הברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר ולאברם היטיב בעבורה [ט"ז]. (ב"מ נ"ט א').
יז[עריכה]
וינגע וגו'. מלמד שעל עון גלוי עריות נגעים באים [י"ז]. (ערכין ט"ז א').
נגעים גדולים. תניא, כ"ד מיני שחין הן, ואין לך קשה מכולן ושהאשה קשה לו אלא ראתן [י"ח] ובו לקה פרעה, שנאמר וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים ואת ביתו [י"ט]. (ירושלמי כתובות פ"ז ה"ט).
כ[עריכה]
וייצו עליו פרעה אנשים וישלחו. א"ר יהושע בן לוי, בשביל ארבע פסיעות שלוה פרעה לאברהם נשתעבד בבניו ארבע מאות שנה, שנאמר ועבדום וגו' ארבע מאות שנה [כ]. (סוטה מ"ו ב').
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |
- ↑ ענין קריעת הגזר דין בזה הוא משום דאברהם ושרה היו עקורים בטבע, ע' ס"פ נח ור"פ תולדות. וע' בתוס' גיטין מ"ו ב' שכתבו דאע"פ דקיי"ל איילונית אין לה רפואה לעולם, בכ"ז לא קשה משרה שהיתה איילונית וילדה משום דאין למדין ממעשה נסים, עכ"ל. וצ"ל דלא קשה מדרשא שלפנינו דשנוי מקום קורע גזר דין של איילונית א"כ הלא יש רפואה לאיילונית, יען דגם ענין רפואה כזו היא בכלל מעשה נסים, כיון שאינה ע"פ הטבע, ופשוט הוא.
- ↑ נראה הכונה משום דמצינו שיחד הקב"ה שמו רק על כלל האומה, אלהי ישראל, ועל היחיד מצינו יחודו רק על האבות, ולא מצינו אלהי משה, אלהי אהרן וכדומה, והיינו הפירוש ואעשך לגוי גדול שתחשב כגוי גדול ואומה שלמה ואייחד שמי עליך, וזהו שאמר ואעשך לגוי גדול זהו שאומרים אלהי אברהם וכו'. וזולת האבות מצינו יחוד שמו יתברך על דוד המלך, כמש"כ (מלכים ב כ׳:ה׳) אלהי דוד, מגן דוד, אמנם כבר דרשו חז"ל הפסוק שאמר הקב"ה לדוד ועשיתי לך שם גדול כשם הגדולים אשר בארץ (שמואל ב ז׳:ט׳) זהו שאומרים מגן דוד, ורומז בלשון הגדולים להאבות ע"ש הדרשא ואעשך לגוי גדול ואגדלה שמך, ולפי מש"כ הענין מבואר ומכוון מאד.
- ↑ שיאמרו מגן אברהם יצחק ויעקב.
- ↑ י"ל בטעם הדבר משום דענין החתימה הוא שאומרים מגן אברהם, ולשון זה מצינו רק באברהם שאמר לו הקב"ה אנכי מגן לך (לקמן בפרשה).
- ↑ איירי באורח ובעל הבית דכשהאורח מברך ברהמ"ז הרי הוא מברך לבעה"ב, וצ"ל דסבת הסירוב בזה – שאינו אוהב לבעה"ב ואינו רוצה לברכו, ולפי"ז יתבאר מה שקשה לכאורה מנ"ל דמתקצרים ימיו, והא כתיב רק ואברכה מברכיך, משמע דאלה אשר לא יברכוך לא יתברכו גם הם, אבל גם לא יקוללו, וכמ"ש בקדושין ס"א ב' אם לא תיטיב לא קללה ולא ברכה, וכן בדרשא הסמוכה כל כהן שמברך מתברך ושאינו מברך אינו מתברך ותו לא, אך לפי מש"כ דאיירי באורח שאינו אוהב לבעה"ב ואינו רוצה לברכו, א"כ הוא אכזרי בשתים, חדא שאוכל משלו וגם אינו רוצה לברכו, וא"כ סימן הוא שרוצה בקללתו, לכן הוי בכלל ומקללך אאור.
- ↑ צ"ל דאיירי שאינו מברך משום איזו סבה, כגון משום מום או משום אבילות וכדומה, אז הוא רק אינו מתברך אבל גם אינו בכלל קללה, משא"כ אם בלא כל סבה אינו רוצה לברך אז הוא גם בכלל קללה, ומקללך אאור, וע' מש"כ בדרשא הקודמת.
- ↑ וע' לפנינו בפ' נשא בפסוק ואני אברכם. וכתבו התוס' וז"ל, ואפילו נכרים המברכין את ישראל מתברכין כדאיתא בירושלמי ברכות (פ"ח ה"ח) ההוא נכרי דיהיב שלמא לר' ישמעאל, אמר לי', מלתך כבר אמורה, פירוש, איני צריך להחזיר לך שלום שברכתך כבר אמורה ואברכה מברכיך, עכ"ל, ולפנינו בירושלמי מובא הפסוק ומברכיך ברוך דס"פ תולדות, ויובא לפנינו שם. – ודע דאיתא במדרשים בס"פ תולדות בברכת יצחק ליעקב ארריך ארור ומברכיך ברוך, שהעירו דבבלעם כתיב מברכיך ברוך ואורריך ארור, הקדים ברכה לקללה, וביצחק הקדים קללה לברכה, ותרצו משום דצדיקים תחלתן יסורים וסופן שלוה, לכן הקדים קללה לברכה, וברשעים תחלתן שלוה וסופן יסורים לכן הקדים ברכה לקללה, ע"כ. וצ"ע מכאן שהקדים הקב"ה לאברהם בברכה וסיים בקללה. ואפשר י"ל משום דאברהם כבר סבל עד כה יסורים, כנודע באגדות מהפלתו לכבשן האש ומטלטולו וגלותו ועוד, וא"כ כבר סבל ערך היסורים שדרך הצדיקים לסבול מתחלה ולכן לא חש לפתוח אצלו בברכה, משא"כ ביעקב עד צאתו מבית אביו הי' יושב בשלוה. וגם י"ל פשוט דבאמת יש להקדים הברכה להקללה כמו שהוא בכ"מ בתורה, הברכה והקללה, רק יצחק בסיום דבריו לא רצה לסיים בארור והפך הסדר. (מזה אולי יש סמך למנהג בני ישראל לסיים אמרותיהם בדבר טוב) ולא כן עשה בלעם הרשע שסיים את דבריו בארור ולא בברוך.
- ↑ ונראה דדייק הלשון ונברכו דלפי פשוטו הול"ל והתברכו, וכמו דכתיב בס"פ וירא, ודריש ונברכו מלשון מבריך את הגפן (כלאים פ"ז מ"א), ודריש על רות ונעמה שיצאו מהן מלכים ונביאים, מרות – דוד המלך, ומנעמה אמו של רחבעם יצא אסא ויהושפט חזקיה וישעיהו הנביא.
- ↑ לא נתבאר מי ומה הם משפחות הדרות באדמה, והלא כל העולם דרים באדמה [וכמו שהקשו כהאי גונא בשבת פ"ה א' על הלשון יושבי הארץ אטו כו"ע יושבי רקיע הם, עיי"ש ולפנינו ס"פ וישלח) ונראה דקאי על כל משפחות הבעלי חיים שהם דרות על האדמה ממש, וכן מצינו בלשון חז"ל דקרו לבהמות וחיות גדולי קרקע (עירובין כ"ז ב' ובכ"מ) גם י"ל דקאי על פראי אדם השוכנים בנקיקי הסלעים וכדומה. ודריש כן מדלא כתיב כל גויי הארץ כלשון הפסוק ס"פ וירא והתברכו בזרעך כל גויי הארץ.
- ↑ נסמך על מה שתרגם אונקלוס ואת הנפש אשר עשו דשעבידו לאורייתא. ומ"ש שני אלפים תהו, אין הכונה תהו ממש, דזה אי אפשר, שהרי אחרי דב' אלפים השניים מתחילים מימי אברהם, א"כ הלא גם עד אברהם הי' העולם מיושב, אלא הכונה דלעומת השני אלפים השניים דבהם מתחלת תקופת התורה הוי הזמן הקודם לו נחשב לתהו, דבלא תורה אין יתרון לאדם על הבהמה, ואין זה חשוב. ישוב העולם כדרוש. וחשבון השני אלפים עד אברהם הוא פשוט לפי הוראת הכתובים בפרשיות הקודמות לפי חשבון שני חיי אדם הראשון והבאים אחריו, וקבלה אצל חז"ל דבעת שעשה אברהם את הנפשות [כלומר בעת שגיירם] הי' בן נ"ב שנה [ע' סד"ה ערך אברהם], ובזה נשלם חשבון השני אלפים הראשונים. וחשבון השני אלפים השניים הוא מן העת שגייר אברהם את הנפשות עד ימות המשיח שהוא עד גלות ישראל מאדמתם, שמן אז התחילו לקוות לגאולה, שהרי מעת גירות הנפשות עד לדת יצחק עברו מ"ח שנה [לפי החשבון שהבאנו לעיל דבעת הזאת הי' אברהם בן נ"ב שנה ובעת לדת יצחק הי' בן מאה שנה כנודע], וששים שנה משנולד יצחק עד לדת יעקב הרי ק"ח שנה, וק"ל שנה שהי' ליעקב כשבא למצרים הרי רל"ח שנה, ור"י שנה שהיו במצרים הרי תמ"ח שנה, ומשיצאו ממצרים עד שנבנה בית ראשון עברו ת"פ שנה, כדכתיב בבנין בית ראשון (מלכים א ו׳:א׳) ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים, הרי תתקכ"ח שנה, ות"י שנה שעמד בית ראשון כדמוכחי קראי ע"פ חשבון שנות המלכים, ושבעים שנה דגלות בבל ות"כ שנה שעמד בית שני הרי בס"ה אלפים שנה פחות קע"ב, וקע"ב קודם השלמת ד' אלפים נחרב הבית, ולסוף אותן קע"ב נשלמו שני אלפים תורה. וחשבון שני אלפים ימות המשיח, ר"ל לאחר שני אלפים תורה הגיעה העת לחוננה בביאת המשיח וכו', ובעונינו יצא הרבה ממספר זה, ובכל יום נקוה לעת רצון. – וכתב רש"י באגדה דחלק צ"ז א', דמ"ש שני אלפים תורה, אין הכונה שאחר ב' האלפים תכלה תורה ח"ו, אלא איידי דאמר שני אלפים תהו קאמר שני אלפים תורה, עכ"ל, אבל לולא דבריו הי' אפשר לומר דבדיוק אמר שני אלפים תורה, משום דאחר גלות ישראל שהותחלה לאחר שנות השני אלפים תורה, אין התורה שלמה, וכדכתיב (איכה ב׳:ט׳) מלכה ושריה בגוים אין תורה, וכמ"ש חז"ל (חגיגה ה' ב') כיון שגלו ישראל ממקומן אין לך בטול תורה גדול מזו, וכמש"כ בזה בפ' תשא בפסוק חרות על הלוחות, ורק אלה הקע"ב שנה שחסרו לחשבון הב' אלפים כמש"כ לעיל חשיבי שנות תורה, משום דבמשך השנים האלה עדיין הי' דור התנאים שלמדו תורה כמשה מפי הגבורה עד פטירת רבנו הקדוש, ומן אז הותחל דור האמוראים ורבתה המחלוקת בישראל ונעשית התורה כשתי תורות, ומן אז והלאה הננו בגלותנו ותורתנו איננה שלמה, כמש"כ. – ודע כי אע"פ שבכ"מ בגמרא ומדרשים ואגדות מצינו בסתם שמספר שנות קיום העולם הוא ששת אלפים שנה, ולא שמענו מי שיהרהר בצמצום מספר מקובל זה, בכ"ז מצאתי במדרש אחד שאין מספר זה מצומצם, והוא במדרש הנקרא אלפא ביתא דר' עקיבא והובא בס' אור זרוע ח"א באלפא ביתא סי' כ"א בזה"ל, מה נשתנה בי"ת מכל האותיות שברא בה הקב"ה כל סדרי בראשית, לפי שגלוי וידוע הי' לפניו ששתי פעמים עתיד העולם ליחרב, אחד בימי דור המבול ואחד בסוף ששת אלפים ותשעים ושלש שנה, ע"כ, וכן יסד הפייטן ביוצר של שבת שלפני שבועות המתחיל אהלל בצלצלי שמע, וזולת אלה המקומות לא מצאתי ולא שמעתי מקום שיגבילו קיום העולם צ"ג שנה יתר על ששת אלפים, והוא חידוש גדול בעיני.
- ↑ נסמך על המבואר כאן במ"ר, דפריך. והא אם מתכנשין כל באי עולם לברוא אפילו יתוש אחד אין יכולין לזרק בו נשמה ואת אמרת ואת הנפש אשר עשו, אלא אלו הגרים שגיירו, א"כ שגיירו הו"ל למימר ומה ת"ל אשר עשו, אלא ללמדך שכל מי שמקרב את העובד כוכבים ומגיירו [בימים הקדמונים ובמקומות שהותר ע"פ המלכות] כאלו בראו, עכ"ל, ועדיין צריך באור למה לא אמר אשר בראו, ואפשר לומר משום דלשון עשיה מורה בעלמא על תקון הדבר, כמש"כ ר"פ תצא ועשתה את צפרניה וכמש"כ רש"י ר"פ בראשית בפסוק ויעש אלהים את הרקיע, ולכן תפס כאן לשון עשיה שכולל גם ענין תקון, והיינו שמקודם לא היו מתוקנים והם תקנום, וזה יותר מכוון מלשון בריאה שיונח רק על יש מאין, ודו"ק. וע"ע מש"כ בענין זה בר"פ במדבר בפ' ואלה תולדות אהרן ומשה ובפ' ואתחנן בפסוק ושננתם לבניך ובס"פ תבוא.
- ↑ לישנא מעליא נקט, ורומז אל המלחמה שהיתה בימי יהושע עם יושבי העי מקדם לבית אל ונגפו ישראל מפני מעשה דעכן (יהושע ז'), והוא הוא המקום שבו התפלל אברהם, וזה עמדה להם לישראל שלא נגפו כולם באותה המלחמה. ונראה דהכונה לעולם יקדים אדם תפלה לצרה, ר"ל לעולם יתפלל אדם אף שאין צריך אז לאותה תפלה, כי לא ידע האדם את אשר יהיה בעתיד, אשר יכול להיות שזאת התפלה תגן עליו באיזה זמן מן הזמנים, וכמו בתפלה זו דאברהם שהגינה בדורות הרבה בעתיד, והוא מעין ענין הכתוב בקהלת שלח לחמך על פני המים כי. ברוב הימים תמצאנו.
- ↑ ועיין בב"ב צ"א א' וב' אין יוצאין מא"י לחו"ל, אא"כ עמדו סאתים בסלע, וכן הי' רשב"י אומר, אלימלך מחלון וכליון גדולי הדור היו, ומפני מה נענשו מפני שיצאו מארץ ישראל לחו"ל כו', ור' יהושע בן קרחה אומר לא משום זה נענשו אלא מפני שהיה להם לבקש רחמים על דורם. והרמב"ם בפ"ה ה"ט ממלכים הכריע כרשב"י, וביאר הדברים וז"ל, ואע"פ שמותר לצאת אינה מדת חסידות, שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו ומפני צרה גדולה יצאו ונתחייבו כליה למקום, עכ"ל, ותימה שלא העיר מכאן שאברהם יצא מא"י לחו"ל מפני הרעב, וא"כ מבואר דהיכי דמותר לצאת מותר לכו"ע, ולפי"ז הדעת נוטה כריב"ק, דטעם ענשם של מחלון וכליון לא הי' מפני יציאה זו אלא מטעם אחר, כמבואר, ודו"ק.
- ↑ ע' מש"כ ס"פ תצא בפ' לא תהיה אשת המת החוצה מה שנוגע מכלל זה לדינא.
- ↑ לא נתבאר הכרח הדרשא, דהא לא כתיב עתה ידעתי, ואדרבה, פשטות הלשון הנה נא ידעתי משמע ידעתי מכבר. ונראה דטעם הדיוק הוא מלשון הנה, וע"פ מש"כ רשב"ם בפ' ויצא (כ"ט כ"ה) וז"ל, בכל דבר שלא נודע תחלה אומר והנה, עכ"ל, ובאמת כן מורים הרבה פסוקים, כמו והנה תואמים בבטנה, וייקץ פרעה והנה חלום, שלא נודע לו זה עד שהקיץ משנתו, וכן דעת חז"ל בכ"מ, כמו במגילה י"ג ב' עה"פ והנה היא לאה, מכלל דעד השתא לאו לאה היא יעו"ש ולפנינו בפ' ויצא, וכן פרשנו ע"פ כלל זה דרשא נפלאה בר"פ תבוא בפ' הנה הבאתי, ומבואר שם לפנינו בפסוק הגדתי היום, וכן יתבאר ע"פ זה כונת המ"ר בפ' בראשית וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, מלמד שהי' הקב"ה בונה עולמות ומחריבן בונה עולמות ומחריבן עד שברא את אלו ואמר דין הניין לי ודין לא הניין לי, ולא נתבאר הכרח דרשא זו אם לא ע"פ הכלל הנזכר דהלשון הנה מורה על התחדשות הדבר מה שלא הי' עד כה, וא"כ הפירוש והנה טוב שנתחדש בהעולם דבר שהוא טוב מה שלא הי' מתחלה, ואף הכא בענין שלפנינו יתבאר ג"כ ענין דרשא זו ע"פ כלל זה הנה נא ידעתי משמע אך עתה נודע לי, ודו"ק. וסבת ההכרה עתה י"ל ע"פ מ"ש באגדות שעברו בנהר וראה בו פניה, ואין להאריך עוד.
- ↑ ואע"פ דהלשון היטיב קאי על פרעה, אך הן כל הטובות מהקב"ה מתגלגלות ובאות באמצעות אנשים, ולפי"ז א"צ למש"כ מהרש"א דהגמרא מפרש דהיטיב קאי על הקב"ה, כי באמת אין פשט הכתוב מורה כן, ולפי מש"כ הענין מבואר בפשיטות.
- ↑ לכאורה אי מכאן הול"ל דנגעים באים גם על ביתו כמו הכא דכתיב וינגע ה' את פרעה ואת ביתו, וי"ל דבזה אין ראי' מכאן, יען שגם ביתו של פרעה היו אשמים במאורע זו כדמשמע מפשטות הכתובים, אבל היכא שהבית אינו אשם בדבר י"ל דהם אין נענשים.
- ↑ מפרש בבבלי כתובות ע"ז ב' דהוא מין שרץ במוח, ובלשון יוני פירושו כל מין נזילה מאברי האדם.
- ↑ נראה דדריש מדלא כתיב וינגע ה' את פרעה ואת ביתו נגעים גדולים, אלא נגעים גדולים ואת ביתו משמע דאותו נגע בנגעים השייכים לביתו, וביתו זו אשתו.
- ↑ אין הכונה דעיקר השעבוד ד' מאות שנה הי' בשביל ההלויה, דהא אברהם לא חטא בזה מאומה, ועוד דעיקר הסבה מהשעבוד מבואר לקמן בפרשה (י"ד י"ד), אלא ר"ל שזכה פרעה שישתעבדו לו ולא למלך אחר, וע' בחא"ג. ומה שתפס המספר ד' פסיעות הוא משום דעיקר מצות הלויה היא ד' פסיעות [ד' אמות] – והנה מבואר מכאן דהלויה ע"י שליח הוי כמלוה בעצמו, שהרי פרעה לוהו לאברהם ע"י אנשים וקרי לי' הלויה, וכן יש להביא ראי' לזה מאגדה דב"מ פ"ו ב', כל מה שעשה אברהם להמלאכים בעצמו עשה הקב"ה לבניו בעצמו, וחשיב שם בשכר שאברהם הולך עמם לשלחם – וה' הולך לפניהם, ואי ס"ד דמדינא מחויב בעצמו א"כ מאי רבותי', אלא דמדינא רשאי ע"י שליח, והוא לגודל חביבותי' לאורחים הלך בעצמו ולכן קיבל שכר. ולא ראיתי להפוסקים שיעירו בזה.