אברבנאל/בראשית/יב

אברבנאל בראשית יב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

כבר זכרתי בסדר בראשית ובסדר נח ג"כ שזכר התורה האלהית שלש התחלות באומה הישראלית הראשונה והיא היותר כוללת היה אדם הראשון ובא ספור ענינו בסדר בראשית כי הוא היה לאומה כערך הצומח לחי. וההתחלה הב' היא מיוחדת היה נח וסופר ענינו בסדר נח והוא היה בערך האומה כצורה המרגשת לחי וכן אומר עתה שההתחלה השלישית היותר מיוחדת היה אברהם ובאו ספורי עניניו בסדר הזה ובסדרים הבאים אחריו והיה ערכו אצל האומה בערך הצורה האנושית המשכלת לחי מדבר. וכבר יורו על זה עשרה דברים אחרים מספוריו. הא' מפאת המצוה שצווה בה לך לך מארצך וממולדתך ומבי' אביך כי כן הנפש המשכלת תעזוב הדברים החמריי' מהארץ והקרובים כדי להתעסק בשלמות' להיותם מעיקים אליה ומטרידים אותה. הב' מפאת המלכי' שנצח אברהם כי כמו שהד' מלכים נצחו את הה' ואברהם משל בכלם כן ד' איכיות הראשונים מושלים בחושים החמשה והצורה המשכלת תמשול בחושים ובאיכיות כלם. השלישי מפני בזות והקנינים והממונות כמ"ש הרימותי ידי אל ה' וגו' אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך כי כן דרך הנפש המשכלת שתבזה הממונות והקנינים המדומים ותרים ידיה אל ה' להדבק בו. הד' מפאת קריאת אברם בשם ה' כמ"ש (בראשית י"א ל"ט) ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו ויקרא בשם ה'. ויקרא שם אברם בשם ה'. כי כן דרך הנפש המשכלת להתבודד באלהיה ולהדבק בו כל מה שאפשר. הה' מפאת בניו שהיו לו שני בנים א' מהגר השפח' וא' מהגבר' שרה וכן הצורה האנושית תתחלק לשכל מעשי ולשכל עיוני והיה השכל המעשי נולד מהשפחה כי הנהגת הדברים החמריים המפורסמים הוא הגרות והעבדות. אמנם השכל העיוני היה בן שרה הגברת מעיינת באל ית' ובמעשיו שהיא השררה האמתית וכמו שהשכל המעשי קודם בזמן לשכל העיוני וכאמרם ז"ל י"ג שנה קדם יצר הרע ליצר הטוב שנאמר לפתח חטאת רובץ. כן ישמעאל קדם י"ג שנים ליצחק בן שרה. הו' מפאת המילה שצוה השם לאברה' שיכרו' את בשר ערלתו להתרחק מהתאוו' המותריו' כי כן ראוי לנפש המשכלת להרחיק הערלה והמותרות הנמאסי' אצלה. הז' ממה שנראה השם אל אברהם באלוני ממרא והודיעו הדברים העתידי' להיות אם מהד' מלכיות ואם מענין סדום ועמורה כי כן הנפש המשכלת תראה את האלהים ותשיג את אלהותו ואופני מעשיו ותזכה לדעת העתידות בדרך נבואיי ולכן תמצא שלא נאמר לאדם ולא לנח וירא אליו ה' אלא לאברהם כמו שלא תיוחס ההשגה האלהית אל הנפש הצומחת ולא לחיונית אלא לנפש המשכלת. הח' מפאת מה שאמרה שרה לאברהם (בראשית ך"א י') כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק ואמר לו השם כי ביצחק יקרא לך זרע כי כן השכל העיוני הוא לבד יורש הנצחיו' והחיים המתמידי' המאושרי'. אמנם השכל המעשי בן האמה לא יירש נצחיות כלל כי יפסד בהפסד האיש ולכן ביצחק יקרא לך זרע אשר יירש את ארץ חיים לא בבן האמה. הט' מפאת העקידה שעקד אברהם את יצחק בנו ורצה לשחטו לקיים דבר השם וכן השכל העיוני כאשר במחשבותיו והקשיו יטה מדרך התורה ואמונותי' יעקוד אותו אדם על גבי מזבח השם ויכניעהו לקבל תורתו ואמונתו. היה מפאת נשואי יצחק שצוה אברהם לאליעזר שלא יקח אשה ליצחק כי אם ממשפחתו ומבית אביו וכן ראוי שהשכל העיוני לא ישים תכלית עיונו בחכמות חצוניות שהם באמת מורת רות לתור' האלהית כבנות הכנעני אבל תהי' בתורת ה' חפצו כי היא היתה אשר הוכי' השם להשיג אל השלמו' האנושי ובהיות התור' אלהית כבר תתיחס אל הנשמה השכלי' והיא ממשפחת' ומבית אביה. הנה התבא' מעשרת הדמויי' האלה שהיה אבינו אברהם ביחס זרעו ואומתו בערך הנשמה השכלית באדם. וכבר ידעת שיש בנפש המשכלת שלש מדרגות זו למעל' מזו האחת נקראת אצל החכמים שכל היולאני והב' שכל נקנה. והג' שכל נאצל. וביאורם הוא כי הנפש המשכלת בראשונה בהיותה בכח לקנות הידיעות והמושכלות ומוכנת להשגת האמתיות תקרא שכל היולאני ר"ל כחני שטבעו לקבל המושכלות כדמות טבע ההיולי שהוא החומר הראשון לקבל הצורות הטבעיות. והשני ישתלם השכל ויצא מן הכח אל הפועל בקנין הידיעות והאמתיות ואז יקרא שכל נקנה או שכל ידיעיי וחכם. ואחרי השתלמו בזה יגיע למעלה יותר עליונה הפלא ופלא הוא מדרגת הדבקות האלהי ויביט כל האמתיות יחד בהביטו אל עצמו כי הוא יתעצם בידיעת כללות הנמצא ובזה יגיע להכרת הרוחניית בעצם הראשון ית' וזה נקרא שכל נאצל ומאוש' ואצלינו יקרא שכל נבואיי. וראוי שתדע עם זה שהנפש השכלית בכלל תתחלק לעיונית ומעשית בכל אחת ממדרגותיה ובכל א' המעשי הוא כדמות נובלת העיוני וכצל הנוטה ממנו כי החלק השכלי הוא נפרד מן הגשמות וההפסד בכל חלקיו ואינו נתלה בפעולתו בעניני הגוף כפי טבע האפשר והנה אין כן השכל המעשי ממנו שהוא נתלה בדברים האפשריים מצרכי הגוף וטבעו אלא שהם מונהגים ומיושרים על פי השכל ולכן יפסד בהפסד הגוף. אם במדרגה הראשונה שהוא השכל ההיולני יש הרצון שהוא החלק המעשי ממנו שכמו שהכח המעשי מיושר על האמתיות בכח כך הרצון מיושר אל קנין הפעלות הטובות בכח. ובשניה שהוא השכל הנקנה יש המזימה הנקראת פרודינסיא"ה שהוא המעשי ממנו שכמו שהשכל הנקנה הוא קנין הידיעות האמתיות ככה מזימה הוא קנין הפעלות הנאותות ולכן נזכרו יחד בכתוב דעת ומזימה. ובמדרגה השלישי הנבואיי' יש נבואות העתידות והישרת העם במוסרים והמעשים הטובים שהוא החלק המעשי ממנה כמו שהשכל הנאצל הנבואיי הוא שלמות ההשגה הרוחנית המתיחדת בנמצא בכלל ובהתחלותיו הרוחניות ככה המעשי ממנו הוא הודעת העתידות בדברים פרטיים ומטבע האפשרות והיישרת ההנהגה השלימה ועבודה אלהית. והנה בדמות שלשה מיני שכל הנמצאים באדם השלם היו באומה שלש התחלות שכליות משתלשלות זו מזו והם אברהם יצחק ויעקב כי אברהם היה דוגמת ההתחלה הראשונה בדמות השכל הכחני המוכן מהשגת הדברים המדעיים והשגת האמתיות גם אל הדבקות האלהי והנבואיי השלם והיה נחלק לחלקים חלק נצחי שכלי והוא ביצחק בן הגבירה שרה וחלק מעשי נפסד והוא בן האמה ישמעאל כי המעשי נתלה בגוף שהוא שכחת השכלי. ואמנם יצחק היה דוגמת השכל הנקנה ולכן היה עולה תמימה ונאמר לו אל תרד מצרימה והוא קנה השלמות בכח העקדה וגם הוא נחלק לשנים לחלק הקנין המדעי אשר השתלשל ביעקב ולקנין המעשי אשר השתלשל בעשו ושמו יוכיח עשו מלשון מעשה. ויעקב הוא דוגמת השכל הנאצל שהוא תכלית השלמות וכן שם יעקב מלשון עקב שהוא נאמר אל התכלית. ולהיות בזה מדרגת הנבואה והדבקות האמתי בהתאחדות לכל המציאות עם ההתחלה ראשונה ית' ראה יעקב כלל המציאות במראת הסלם. ובתנחומא פרשת מקץ אמרו ז"ל אתה מוצא שלא נצב הקדוש ברוך הוא על אברהם ולא על יצחק אלא על יעקב שנאמר והנה ה' נצב עליו אמר ר' סימון אין המלך נצב על שדהו לא כשנזרעת ולא כשנחרשת ולא כשנעבדת אלא אימתי נצב עליה כשהיא עומדת בכרי כן אברהם עבד אדמה שנאמר קום התהלך בארץ יצחק זרע שנאמר ויזרע יצחק בארץ ההיא ולא נצב עליהם בא יעקב שהיה כרי של תבואה שנאמר קדש ישראל לה' ראשית תבואתו ועמד עליו שנאמר והנה ה' נצב עליו הוי אשרי שאל יעקב בעזרו. הנה בארו בדמות נפלא מה שאמרתי לך כי יחסו עבודת הארץ לאברהם שהוא הכנת ההישרה וההשגה האלהית. ויחסו הזריעה ליצחק כי הארץ תקבל הזרע ותקנהו בעצמה כמו שהנפש המשכלת תקבל המושכלות ויחסו ליעקב כרי התבואה שהוא התכלית ובו כל הידיעות והאמתיות יחד אשר נזרעו בקניית המושכלות ע"ד החקירה ודמות כרי התבואה הוא נכבד מאד אל מדרגת הדבקות שכמו שבכרי התבואה יתאחדו ויתקבצו כל גרעיני החטה עם כל רבויים ככה בהשגה אחת מהדבקות יושגו כלל המושכלות האמתיות יחד באופן אלהי נפלא מאד. וביארו היות כל זה בענין השכלי באמרם שהקב"ה לא נצב אלא על הכרי שהוא יעקב כי הוא ביחוד התחלת מדרגת הדבקות לאומה. ומראת הסלם היתה כדי שבה יתיחדו ידיעות הנמצא כלו ויתיחדו יחד בשכל הנאצל ולהיות גם בזאת המדרגה החלק השכלי המדעי והחלק המעשי היו מבניו של יעקב קצתם מן הגבירות וקצתם מן השפחות. וכבר ידעת שהספורים האלה כלם היו וקרו כלם כפשוטם לאנשים הרשומים ההם וראשי בני ישראל המה. האמנם למדנו מעניניהם למודים מועילים בחכמת המציאות ובעניני האומה וידענו שהאבות הקדושים ההם נבראו בצורת המציאות השכלי וכמ"ש חז"ל האבות הם הם המרכבה. ומזה הצד בדרוש כתרי אותיות היה עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה והיו חכמי הקבלה מעמיקים עצה בדמותם התחתונים לעליונים וכלם דברי אלהים חיים. ואחרי ההצעה הזאת אשוב לפרש הפסוקים על פי אמתתם ופשוטם ואעיר ראשונה עליהם שאלות כדרכי:

ויאמר ה' אל אברם לך לך עד אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה וכבר יכלו ספקות ושאלות בפסוקים ובספורים האלו כפי פשוטיהם:

השאלה הראשונה באמרו לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך כי הנה ארצו אשר נולד בה היא אור כשדים והוא כבר יצא משם כמו שנזכר למעלה וכבר הודעתיך שאין מקום למה שכתב הראב"ע שהדבור הזה נאמר לו באור כשדים שהוא שקר מבואר. אבל רש"י פירש על זה שענינו התרחק עוד אבל בבית אביו שעדין לא יצא ממנה לא יכול עליו לפרש הרב התרחק עוד ולכן אמר וצא מבית אביך. ואינו נכון כי הכתוב השוה ההליכה מהארץ והתולדת ומבית אביו ועל כן יתחייב שכל כלם יכפרש בשוה התרחק עוד או על כלם יאמר שיצא מהם. גם שלשון לך לך לא יכול על התרחק עוד אלא שיצא משם ותשאר א"כ הקושיא שכבר יצא משם:

השאלה הב' למה אמר מארצך וממולדתך ומבית אביך וידוע שכלם היו בחרן והיה ראוי שיאמר לו לך לך מחרן או מארצך אשר אתה יושב בה כי ביציאתו ממנה מבואר הוא שיצא ממולדתו ומבית אביו אשר שם כי כשיצא מהכולל יצא מהפרטי בהכרח:

השאלה הג' למה זה לא ביאר הקב"ה לאברהם שילך מיד אל ארץ כנען והעלימו ממנו ולא הגיד לו אנה ילך אבל אמר אל הארץ אשר אראך. והנה כשיצא עם תרח אביו היה ללכת ארצה כנען ולכן לא תהיה ההליכה שמה דבר זר וקשה אצל אברהם וכמו שיראה מהמעשה שהוא מעצמו הלך שמה. ורש"י (בראשית י"ב) כתב מדברי המדרש שהיה זה כדי לחבבה בעיניו והוא טעם חלוש ובלתי מספיק:

השאלה הד' באמרו ואעשך לגוי גדול וגו' והיא למה זה יעדו בכל הטובות האלה ומה זכות נמצא בו שבעבורו נתן לו כל השכר הזה כי הנה הכתוב לא ספר קודם לזה דבר מצדקת אברהם כמו שספר מנח שהיה איש צדיק תמים גם לא באר לו השם שהיה כל זה חלף העבודה שהיה עתיד לעשות וחז"ל אמרו שהיה זה מכלל הנסיונות ולא ידעתי מה הנסיון הזה אם עליו נתנו לו כל הגדולות האלה:

השאלה הה' למה זה לא הודיעו האל יתברך התכלית המכוון בהליכה הזאת ואם היה התכלית בה כדי שאברהם יפרסם אלהותו בעולם ויצוה את בני אדם ושמרו דרך ה' כי אין ספק שהיה ראוי שיאמר לו השם בביאור או ברמז דבר מזה כשצוהו בהליכה אף כי בכל המקום אשר יזכיר את שמו יוכל אברהם לקרא בשם ה' מבלי שיצא מארצו:

השאלה הו' מה ענין אמרו והיה ברכה כי אם היתה הכוונה שתחול הברכה בו או שיהיו הברכות נתונות בידו הרי כתוב ואברכך ואגדלה שמך ואברכה מברכיך וגו' ונברכו בך ומה צורך בכל כך יעודים מהברכה כ"ש שלשון והיה ברכה הוא לשון צווי ואינו כמו ברוך תהיה מכל העמים:

השאלה הז' באמרו ונברכו בך כל משפחות האדמה לפי שאין ראוי לפרשו שיתברכו בו לאמר ישימך אלהים כאברהם שאם כן היה ראוי לומר והתברכו לא ונברכו ואם פירושו שיהיו כלם מבורכים בעבורו יתחייב שכל בני עולם יהיו מבורכים והוא שקר כי הכתוב אומר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ:

השאלה הח' באמרו וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וילך אתו לוט. והוא כי מיד אחר זה נאמר ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו וגו' ומבואר הוא שאחד משני המאמרים האלה הוא כפל ומותר. גם שמצד אחר יראו סותרים זה את זה באמרו וילך אתו לוט מורה שהוא מעצמו הלך עם אברם. ואמרו ויקח אברם מורה שהוא לקחו והביאו עמו:

השאלה הט' באמרו ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן. והוא כי מה צורך להודיע כמה שנים היו לאברהם בצאתו מחרן. ואם היה להגיד כמה שנים ישב בארץ כנען עם שאין בזה ג"כ צורך כבר נודע ממ"ש אחר זה מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען ונאמר אחר זה כי בן פ"ז שנה היה כשהוליד את ישמעאל ובן מאה כשהוליד את יצחק:

השאלה הי' אם הקדוש ברוך הוא אמר לאברהם אל הארץ אשר אראך איך התעורר הוא מעצמו ללכת ארצה כנען קודם שיודיעהו אנא ילך ובאיזה מקום תהיה מנוחתו. ויקשה עם זה אמרו והכנעני אז בארץ שיראה שאין לו צורך בספור הזה. גם כי להלן אומר והכנעני והפריזי אז יושב בארץ והם היו מבני חם וסותר לזה נאמר ומלכי צדק מלך שלם שהיה מלכי צדק מזרעו של שם מולך בירושלם מיטב ארץ כנען:

השאלה הי"א באמרו ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו. והוא כי מה צ"ל הנראה אליו האם יש ה' אחר זולת הנראה אליו שהוצרך לפרש כן. ולמה לא נתן לו הודאה על יעוד הזרע ועל ירושת הארץ שאמר לו יתברך לזרעך אתן את הארץ הזאת ולמה לא נאמר בבנין המזבח הראשון הזה ויקרא בשם ה' כמו שאמרו בבנין המזבח השני:

השאלה הי"ב מה ראה אברהם אחרי שהלך אל ארץ כנען כאשר דבר אותו אלהים ושם נראה לו השם הנכבד להודיעו שהיא הארץ אשר הוכיח לשבתו עליה ויעדו בו יעודים טובים. למה זה יצא משם ללכת מצרים מפני זלעפות רעב. והיה לו לבטוח בה' אשר צוהו לצאת מארצו שברעב יפדהו ממות וכמ"ש הנה עין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב. וכבר כתב הרמב"ן שאברהם חטא בזה ושעל זה החטא נגזר גלות מצרים והוא דעת רחוק מן ההקש השכלי כמו שיתבאר אחר זה:

השאלה הי"ג במאמר אברהם לשרה והרגו אותי ואותך יחיו אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך ומי האיש המעלה שיבחר בחיים עם קלון נמרץ כזה ויבקש תועלת והטבה בהיות אשתו מזנה עם אחרים. ויותר ראוי היה שיבחר במות לבלתי עשות נבלה גם באמרו ואותך יחיו הוא מאמר קשה לפי שיראתו לא היתה אלא שמא יהרגוהו על דבר אשתו לא שמא יחיו אותה ולכן היה לו לומר בלבד והרגו אותי:

השאלה הי"ד בתוכחת פרעה לאברהם והוא כי הנה יראה שעשה בדבריו ב' תרעומות הא' מה זאת עשית לי למה לא הגדת לי כי אשתך היא וזה מורה שאברהם לא אמר לו כלום ולכן אין מקום לתרעומת השני שאמר למה אמרת אחותי היא והם כדמות סותרים זה לזה. ג"כ שבראשונה אמר מלת לי לא כן בשני ויקשה עם זה למה לא השיבו אברהם כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה כמו שאמרו לאבימלך בהיותו הוא ואנשי ביתו יראי שמים כמ"ש הגוי גם צדיק תהרוג והשם הודה לו בצדקתו כמ"ש גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת:

השאלה הט"ו במה שדבר השם לאברהם אחרי הפרד לוט מעמו שא נא עיניך וגו' כי את כל הארץ וגו' ושמתי את זרעך וגו'. והוא כי אם כח הדבור הזה כלו להבטיחו על רבוי זרעו ועל ירושת הארץ ועל זה כלו כבר הבטיחו למעלה כשנראה אליו ראשונה ואמר לו לזרעך אתן את הארץ הזאת ולמה א"כ הבטיחו כאן על מה שכבר הבטיחו למעלה ומדוע ההבטחה הראשונה בא במלות קצרות לזרעך אתן את הארץ הזאת ובהבטחה הזאת האריך הרבה אם בענין הזרע ואם בירושת הארץ:

השאלה הט"ז בספור מלחמת המלכים כי לא ידענו מה הגיע אלינו מהספור הזה ומעבודת המלכים אלו לאלו ומחברותם וממלחמת'. ואם היה להודיענו ענין לוט ומלך סדום היה לו להזכיר לבד שכדרלעומר והמלכים אשר אתו באו למלחמה עם מלך סדום וחביריו וינצחום ויקחו את לוט ושהוגד לאברהם כי נשבה אחיו ומה שעשה על זה:

השאלה הי"ז בספור מלכי צדק וברכותיו ואיך נכנס בתוך ספור המלכים כי הנה הכתוב אומר ויצא מלך סדום לקראתינו וגו' וקודם שהזכיר הכתוב מה שדבר מלך סדום לאברהם ומה שהשיבו הכניס ענין מלכי צדק ואחריו ספר מ"ש מלך סדום אל אברם ויותר ראוי היה שיספר ענין מלך סדום שאלתו ובקשתו ושאלתו בפני עצמו וענין מלכי צדק וברכותיו אחר זה בפני עצמו גם בדברי אברהם למלך סדום ולא תאמר אני העשרתי את אברם יראה שהוא גסות הרוח גאה וגאון ודרך רע כי הוא קנה הכל במשפט וצדק ולמה יניחהו אלה הם השאלות שהעירותי בספורים אלו והנני מפרש הפסוקים האלו באופן יותרו כל השאלות:

ויאמר ה' אל אברם לך לך וגומר. עד ואעשך לגוי גדול. כבר ביארתי למעלה סבת יציאת תרח ובניו מאור כשדים כפי פשוטי הכתובים אבל חז"ל סברו שיצא משם מפני ענין אברהם שהושלך לכבשן האש והוצל משם ומיראת המלך פן ישוב עוד עליו חרון אפו יצאו משם והוא ג"כ דעת רש"י והרמב"ן והר"ן. אמנם הראב"ע מאן ימאן להאמינו באמרו שאם היה הדבר כן היה הכתוב מספר אותו אם להגיד צדקת אברהם שמסר עצמו להרג על קדושת השם והוא יותר מבהיל ממעשה העקדה. ואם להודיע מעשה ה' כי נורא הוא שהציל את אברהם אוהבו מתוך האש ובגדיו לא תשרפנ' ואנחנו לא נוכל להכחיש הדבר הזה בכללו אם מפני קבלת ז"ל שקיימו וקבלו אותו בכמה מקומו' וידוע שאמת יהגה חכם. ועולה לא נמצא בשפת' ואם מפני שהתורה מעידה עליו בצד מה במאמר אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים עם היותו מאמר סובל הפירוש וכמו שביארתי למעלה וגם יעיד על זה מה שכתוב בספרי האומות הקדומות כמו שהעיד הרב המורה פכ"ט ח"ג שמצא בספר עבודת הנבטיא בזה לשון. ואמנם אברהם שגדל בכותא כשחלק עם ההמון ואמר שיש עושה בלתי השמש טענו עליו כך וכך וזכרו בטענותיהם מה שהוא מבואר נגלה מפעלות השמש ואמר להם אברהם צדקתם אבל הוא הגרזן ביד החוצב בו אח"כ זכרו מטענותיו ע"ה ובסוף הענין זכרו שהמלך שם אותו בבית הכלא ושהוא התמיד לטעות עליהם ימים רבים והוא בבית כלאו ושאח"כ פחד המלך שיפסוד עליו מלכותו וישיב בני אדם לאמונתו וגרשו מקצות המזרח אחר שלקח את כל אשר לו וכו'. וכבר נמצא מסכים לזה כמו שכתב הרמב"ן שאברהם נחבא בכותא. ובהיות הדבר כ"כ מפורסם איך נוכל להכחישו בכללו כי כמו שכתב הפלוסוף המפורסם אצל הכל א"א שיכזב כלו ולכן מה שלבי אומר בענין הזה שכל ארץ ארם שבכללה אור כשדים ועבר הנהר היו מכת הצ"אבא שהיו מאמינים כמו שזכר הרב המורה שלא היה אלוה אחר בעולם אלא הכוכבים ושהשמש היה האלוה הגדול מכל האלהים והיו מאמינים עם זה שהיה העולם קדמון מבלי התחלה זמנית. וכאשר התחכם אברהם אבינו וזרח עליו אור האמת הגיע מדרך התפלספותו ואיצטגנינותו לקיים ולאמת שצבא השמים והכוכבי' היו סבות אמצעיות למה שיפעלו לא סבות ראשונות ושהיה עליהם בהכרת סבה ראשונה הוא הפועל והמשפיע הראשון בהם. כי הנה אחרי שהגרמים השמימיים כלם הם גשמים מתנועעים תמיד יתחייב להם שיהיה להם מניע מחוץ נבדל והיה אברהם עושה על זה מופתים ועטענות חזקות וכמ"ש במדרש (ב"ר פרשת ל"ט) משל לאחד שראה בירה דולקת אמר למי שהולך עמו תאמר שאין מנהיג לבירה זו וכו'. ולזה כוונו ז"ל (בבא בתרא ט"ז) שהיתה מרגלית תלויה בצוארו של אברהם שכל חולה שהיה רואה אותה מיד נתרפא וכיון שמת תלאה בגלגל חמה ר"ל שהיה עושה מופתים וטענות למציאות האל והיא המרגלית שהיתה תלויה בצוארו ובפיו ושכל חולה מאומנות כוזבות שהיה רואה אותה ומעיין בה מיד הוא מתרפא כי ידיעת האל והאמנתו היא הרפואה האמיתית לנפש. וכאשר מת אברהם שהיה מלמד להועיל נשאר למוד מציאות האל מתנוע' הגלגל שתורה על המניע הנבדל כמו שאמר הכתוב (תהלים י"ט ב') השמים מספרים כבוד אל וזאת היא התליה בגלגל חמה. וכן היה אברהם מקיים שהיה העולם מחודש ופעול מאותו ית' בהראותו בטולים והרחקות עצומות על דעת קדמותו. ולכן היה מרגליתא בפומיה אל עליון רוצה לומר סבה עליונה לשמים קונה שמים וארץ ומחדשם. ולהיותו חולק בפרסום על אמונת דורו הושם בבית הכלא וגם שם היה טוען טענותיו לקיים אמתת אמונתו כי היה בלבו כאש בוערת ואין ספק שהיה דינו בשריפה כי היה יסוד האש ממשלת השמש אבל המלך מפחדו שיפסוד אמונתו שלחו לנפשו. ולא היה זה באמת למלך כי אם מאת אלהים שהעיר את רוחו לעשות כן כי לב מלך ביד ה' לכל אשר יחפוץ יטנו ושעל זה נאמר אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים כלומר ממני היתה יציאתך לא מאת המלך. ומסכים לזה הוא מה שכתוב בספר עבודת הנבטייה ומה שכתוב שאברהם נחבש בכותא. ואינו רחוק אצלי מה שאמרו באותו ספר ששלל המלך כל אשר לו וגרשו מארצו כי הנה הכתוב מורה עליו במה שלא אמר ביציאתם מאור כשדים שהוציאו כל רכושם ועבדיהם כמו שכתב בצאתו מחרן נראה שהלכו ריקם ותרח הלך עמו מפני הסבות שנזכרו בפרשה וגם מ"ש ז"ל שנעשה לו נס להצילו מכבשן האש ר"ל להיותו נדון להשרף והיה זה נס נסתר בהערת לב המלך לשלחו. וכבר נתן הרמב"ן מקום לזה הדעת במה שכתב שאין המלט אם בהיות בזה נס נסתר בהערת לב המלך. ואם נס נגלה שהושלך בכבשן ויצא משם. האמנם למה לא נתפרש זה בתורה שהיא קושיית הראב"ע סבתו אצלי שאברהם לא התעורר בראשונה לפרסם ולקיים דעתו בדבר השם. ולא מפאת מעלה נבואיית אלא מכח התפלספותו ואצטגנינותו וכמה מקדמוני הפלוסופים היו מקיימים דעותיהם וטוענים טענות לקיימם ובטולים לדעת הסותר ולא נחשב להם לצדקה ולא נכתבו עניניהם בתורה אלא דברי נביאי השם וחסידיו הדבקים בו ממה שעשו בעבודת האל ובמאמרו לא מעיונם ושכלם. ואחשוב שלזה כוונו חז"ל באמרם שאברהם בן שלש שנים הכיר את בוראו שנ' עקב אשר שמע אברהם בקולי ומנין עקב כשתסירהו מן קע"ה שחיה נשאר שלש. ובמקום אחר אמרו שהיה בן מ"ח שנה כשהכיר את בוראו וראוי לתת ציור וטעם לשני המאמרים כאלה. וכבר נוכל לומר שבן שלשה שנים יעתק הנער מהמינקת ויכיר בקרוביו ואוהבי ביתו כאלו אמרו ע"ד המליצה שכאשר התחילה לו ההכרה השכלית נתישר דעתו והוכן להכיר את בוראו אבל היותר נראה הוא שהם רצו לומר שאברהם בהיותו ערל קודם המולו הכיר את בוראו והוא מתמיה מאד וכנו הערלה בשם שלש שנים מפני שהכתוב אומר שלש שנים יהיה לכם ערלים כי להיות שלש שנים זמן הערלה כאילו אמרו בדרך מליצה וצחות שלש שנים יהיה על הערלה כאלו אמר בהיותו ערל הכיר את בוראו. האמנם כפי דיוק השנים אמרו שבן מ"ח שנים הכיר בוראו שכן היו שנותיו בפלגה וכאלו אמר שממה שראה אברהם שקרה שם הכיר שיש אלהים שופטים בארץ אבל היה זה כלו משכלו ודעתו לא מכח הנבואה. הן אמת שליושר שכלו של אברהם ושלמות חכמתו נעשה מוכן לחול עליו שפע האל הנבואי ואחרי שקבלו זכרה התורה המעשים המשובחים שעשה רוצה לומר אחר שנראה אליו האלהים ודבר אתו לא מה שהיה קודם לזה. וכן לא זכרה התורה הנס שנעשה לו בהצלתו לפי שלא היה נס נגלה כי אם נס נסתר שהעיר השם את רוח המלך לפוטרו מעונש השריפה והנה אנשי דורו כי היו אומרים שלא היה בזה נס כלל אלא המלך מפחדו שיפסיד אמונתו שלחו לנפשו. לכן לא נכתב זה בתורה כי אין דרכה לכתוב הנסים הנסתרים כי אם המפורסמים והנתלים כי אין הכחשה בהם. הנה התבאר מזה כלו שאין ראוי להכחיש קבלת חז"ל בזה שאין טענה עליה מפאת קושיית הראב"ע ושאינו רחוק שהיתה יציאת תרח מאור כשדים גם כן בעבור זה עם שאר הסבות שזכרתי בפירוש הפרשה ואחרי הקדימי הפירוש הזה אבא לפרש הפרשה:

הנה ראה יתברך שתרח עם היות שיצא ללכת ארצה כנען התעכב והתישב בחרן ימים רבים ובסבתו היה אברהם יושב שמה ושלהיותו מוכן לשלמות גדול בעבודה האלהית ומדרגת הנבואה היו לו שם ג' מונעים גדולים מלהגיע אליו. הא' הארץ שהיה יושב בה לפי שכל ארץ קדם היתה מלאה כשופים ועוננים והיו כופרים במציאות האלוה ית' וכמ"ש כי מלאו מקדם ועוננים כפלשתים ולכן אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו וקסמים בידם ובלעם משם היה ולכן מפאת טבע הארץ היה מונע גדול לשלמות אברהם ולהדבק אל האלהים בהיותו שמה. והמונע הב' היו אוהביו שכניו ומכיריו שהיו כלם עובדי ע"ג וכאשר ראו מה שקרה לאברהם באור כשדים מהסכנה על טענותיו וויכוחיו היו מונעים אותו לדבר עוד בענין האלהות והאדם בהכרח יפיק רצון אוהביו העומדים סביבו. המונע הג' היה אביו תרח ונחור אחיו כי היה תרח כמ"ש חז"ל (ב"ר פל"ח) עושה צלמים ועובד אותם וכן היה נחור וכמ"ש בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים ואברהם היה בוש ונכלם מלגעור בהם ומלהוכיחם על שבושי אמונתם והיתה א"כ חברתם מזקת אליו מאד ומונעת ממנו כל דבקות אלהי ומפני זה כלו צוהו ית' לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך. ואין פי' כפל לך להנאתך ולטובותיך כדברי רש"י וכמו שדרשו על פסל לך הפסולת יהיה שלך כי שם ראוי לדרוש כן בעבור שלא ביאר הכתוב תועלת בפועל הלוחות כלל אבל כאן שהכתו' מבאר התועלות הגדולות שימשכו מהליכה כמו שאמרו ואעשך לגוי גדול וגומר מה צ"ל לו ברמיזות לך לך שתהיה ההליכה להנאתו ולטובתו גם מה שכתב הרמב"ן שכן דרך הלשון אלכה לי אל הגדולים ולך לך אל ארץ המוריה אינו נכון לפי שמצאנו בכתוב לשון הליכה לאלפים ולמאות מבלי כפל לך ולא לי. לך נא ראה את שלום אחיך. קום לך אתם. לך מעמנו. לך אל פרעה וכה תדבר. וכאלה רבו מספר מבלי כפל. ולכן ראוי שנ' כשמצינו בכתוב כפל שהוא לענין מה כי הנה ולך לך אל ארץ המוריה ענינו שילך שם לבדו מבלי נעריו וכן עשה. ואלכה לי אל הגדולים. ענינו אלך אני אע"פ שלא ילכו אחרים וכן ענינו בכאן שאמר השם לאברהם לך לך ר"ל איני חפץ בהליכה שהלכת מאור כשדים לפי שהיתה עם אביך ואחיך ולא שתשב בארצך שהיא עבר הנהר וכל ארץ קדם אבל שאתה לבדך תלך ותעזוב ארצך עם היותה נאותה למזגך ומולדתך שהם אוהביך שנולדת ונתגדלת ביניהם והוא מלשון גדול כמו יולדו על ברכי יוסף. ומבית אביך עם היותו קשה בעיניך לעזוב את אביך בזקנותו כי כלם צריך שתעזוב כיון שהם לא ידעו דרך ה'. הנה התבאר שלא אמר מארצך על אור כשדים שכבר יצא משם אלא על עבר הנהר שהיא ארצו בכלל והותרה בזה השאלה הא'. ושזכר מארצך וממולדתך ומבית אביך להעירו על המונעים שהיו לו בישיבתו שמה והותרה בזה השאלה הב'. ולפי שהפלא ה' חסיד לו והפרידו מאוהביו ומאביו ומאחיו ורצה שלא ידעו הם לאיזה מקום היה הולך כדי שלא ילכו שם אחריו לכן לא ביאר לו שם המקום אשר ילך אליו ואמר לו אל הארץ אשר אראך ר"ל כי בהתהלכו ינחה אותו אל המקום אשר יבחר בו. ואולי רמז לו במלת אראך ששם יראה אליו האלהים כי היא הארץ הראויה למראות אלהים לא הארץ אשר הוא יושב עליה והותרה בזה השאלה הג'. וכבר זכר החבר לכוזר שהנבואה היתה מעלה מיוחדת בארץ הקדושה ושכל מי שנתנבא לא נתנבא אלא בה או בעבורה. הלא תראה כי הועתק אברהם מארצו כאשר הצליח והיה ראוי להדבק בענין האלהי והיה לב הסגולה ההיא אל המקום אשר תגמר השלמתו והיה זה כמו שימצא עובד אדמה אילן שפריו טוב במדבר ומעתיקו אל אדמה נעבדת כדי שיצליח בה בשרש ההוא ומגדלו שם באופן שישוב פרדסי אחר היותו מדברי וירבה אחר שהיה מועט וכן שרתה הנבואה בזרעו של אברהם בארץ כנען רבו אנשיה הנביאים כל ימי עמדם בארץ כנען עם הענינים העוזרים מהטהרות והעבודות וכו' ראה איך העיר החכם האלהי הזה על העקרים שזכרתי בדבר הזה:

ב

ואעשך לגוי גדול וכו' עד ויצאו ללכת ארצה כנען. בעבור שצוהו השם שילך ויעזוב את ארצו ואת מולדתו ואת בית אביו ראה יתברך שכבר יקשה בעיניו זה מפני התועלות הנמשכות אליו מהארץ והתולדות ובית האב ולכן השיבו יתברך כנגדם אם כנגד בית אביו שהוא מאן דסמיך ליה אמר ואעשך לגוי גדול ובניך יהיו יקרים אצלך מהאב והאח וכנגד מולדתך שיקשה בעיניך עזיבת האוהבים אשר נתגדלת עמהם בעבור שהם יכירוך ויברכוך ויעזרוך להתעשר אמר ואברכך ואגדלה שמך כלומר אל תחוש לברכתם ולכבודם כי מכבדי אכבד וברכת ה' היא תעשיר ומלבד זה מעשיך יקרבוך ותתברך ותתעשר מעצמך ועל זה אמר והיה ברכה רוצה לומר היה אתה בכל מקום שתשב שמה איש ברכה ומשתדל לתועלתך. וכנגד ארצך שיקשה בעיניך עזיבת הארץ הטבעית לך אמר ואברכה מברכיך ר"ל אל תחוש לארצך זו שכל אנשיה מקללים אותך להיותך מרוחק מאמונתם ומפני שהם בארצותם לגוייהם מהנהגה שרי מעלה לא תדבק בהם וכך השגחתי לאייב את אויביך ולצור את צורריך אבל כשתלך משם אל הארץ אשר אראך תדבק השגחתי בך ובעבורך אברכה מברכיך באופן שברכתם תהיה נמשכת מברכתי אליך ואם איש אחד יקללך אני אאור אותו שהוא יותר מקללה ואמר מברכיך בלשון רבים ומקללך בלשון יחיד להגיד שיהיו מברכיו רבים ומקלליו יהיה אחד מעיר על דרך הפלא. והענין כלו שבארצו יהיו כלם מקללי' אותו ובארץ אשר ילך שמה יהיה בהפך. הנה התבאר שנאמרו לאברהם היעודי' האלה להסיר מלבו הספקות שיסופקו לו בהליכתו והותרה בזה השאלה הד'. וחז"ל אמרו שנזכרו הטובות האלו כנגד הדברים שהדרך ממעטת כי היא ממעטת פריה ורביה והממון והשם וכנגדם באו היעודים האלה וגם נכון הוא. אמנם אמרו ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך. אחשוב שבזה ביאר לו השם תכלית ההליכה שצווה עליה והוא שבעבורו יהיו מבורכים ומושפעים ולמודי ה' עמים רבים כי בהיותו קורא בשם ה' יכירו האמת באמצעותו. ואפשר לפרש שהטובה שיעדו בכאן הוא בלבד ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך. אבל תכלית ההליכה נרמז לו במאמר והיה ברכה שצוה אותו שכאשר ילך יהיה ברכה בין העמים בלמדם ובהודיעו אותם האמונה האמתית באופן שישלם העולם באמצעותו והודיעו יתברך שתדבק השגחתו באנשים שיקחו תורתו וילמדו אמונתו ועל זה אמר ואברכה מברכיך ר"ל שהמברכין והמשבחים אותך והם הסרים אל משמעתך ומקבלים אמונתך אני אברכם ואיטיב עמהם. ואמנם המבזה אותך שאינו מקבל למודך אאור אותי וכבר ידעת שהקללה היא בזיון מלשון קל והעד והוא קללני קללה נמרצת והברכה היא השגחה לטובה כמו שאמר והברכה אשר תשמעו. וזכר שימשך מזה תועלת גדול לבני אדם והוא שיהיו מבורכים מושגחים ומושפעים בשבילו כל משפחות האדמה כי יתפרסם האלהות בעולם באמצעותו ובאמצעות זרעו ועל זה אמר ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך ואין הכוונה שכל אנשי העולם יהיו נברכים אלא שכל משפחה איזו שתהיה בעולם שתתקרב למשמעתו ואמונתו תדבק בה הברכה והשגחה. ומה נאוו דברי הרב המורה שזכר בפכ"ט ח"ג שזכרתי וז"ל ואין ספק אצלי שאברהם כאשר חלק על דעת בני אדם כלם שהיו מגנים ומקללים ומבזים אותו התועים ההם וכאשר סבל הכל בעבור השם וכן ראוי לעשותו לכבודו ולכן נאמר ואברכה מברכיך ומקללך אאור והיה אחרית ענינו מה שנראהו היום מהסכים רוב אנשי העולם להגדיל ולהתברך בו עד שיתיחס אליו מי שאינו מזרעו ואין חולק עליו וכמו שאמר ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך. הנה התבארו הפסוקים האלו והותרו השאלות הה' והו' והז' וספר הכתוב שקיים אברהם מאמר השם באמרו וילך אברם כאשר דבר אליו ה' ר"ל שהלך באותו אופן שצוהו ודבר אתו השם כי הוא אמר לו לך לך שילך לו ויעזוב את ארצו ואת מולדתו ואת בית אביו וכן עשה כי עזב אותם והלך לדרכו אבל לא עזבם כלם לגמרי כי הלך עמו לוט ר"ל שנתחבר לו שלא לרצונו ולפי שלא יחשוב חושב שהלך אברהם מחרן בעבור שכבר היה מת תרח אביו ושאם היה חי לא היה עוזב אותם לכן אמר ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן וידוע שהיה תרח כשהולידו בן שבעים שנה ותרח חי ר"ה שנה הנה א"כ ס' שנה קודם מותו יצא אברם משם ועזבו מפני צווי האלהי. ואמנם אמרו אחר זה (בראשית י"ב ה') ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו כתב הר"ן שבא להודיע מעלת אברהם ואיך היה נשען באלהיו ולפי שידוע שכל הנעתק מארץ אל ארץ אחרת הוא כמסופק בהליכתו ולכן לא יעתיק כל קניניו ורכושו עד שיראה את הארץ אשר ילך שמה וכ"ש שיעשה זה הנעתק ממקום ואינו יודע אי זה מקום מנוחתו כמו שהיה אברהם הנה מפני זה אמר הכתוב כי לא עשה כן אברהם כי לבטחו באלהים מאס בארץ מולדתו ומיד הוציא משם כל קנינו ורכושו מבלי השאי' לו שם דבר עם היותו בלתי יודע עדין אנה ילך ונאים בזה דברי הרב אבל לפי דרכו לא היה ראוי שיזכור הכתוב שרי אשתו ולוט בן אחיו כי לא היו אלה מכלל הקנינים והרכוש ויותר נכון אצלי לפרש שבא הכתוב להודיע שעם היות שלוט הלך אתו והנה אברהם לגודל לבבו לא רצה שיתפרנס לוט ואנשיו משלו אבל אברהם כמו שלקח לשרה אשתו להוצאתו ככה לקח את לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו ר"ל אברהם ולוט ואת הנפש אשר עשו בחרן עבדיו ואנשי ביתו ותלמידיו כי הכל לקח אברהם על עצמו לעשות להם ההוצאה הצריכה אליהם כי זהו הנרמז במלת ויקח. והותרו בזה השאלות הח' והט'. האמנם בסדר עולם תראה בזה דעת אחרת והוא אמרם שם אברהם אבינו היה בשעה שנדבר לו בין הבתרים בן ע' שנה שנ' ויהי מקץ ל' שנה וד' מאות שנה וחזר לחרן ועשה שם חמש שנים שנאמר ואברהם בן חמש שנים וע' שנה בצאתו מחרן ע"כ. וענינו כי הקשה להם מה שנאמר במעמד בין הבתרים ועבדום וענו אותם ד' מאות שנה וכתיב בסדר בא אל פרעה ויהי מקץ ל' שנה וארבע מאות שנה ולפי' פירשו ז"ל כי הארבע מאות נמנים משנולד יצחק וד' מאות ושלשים נמנים ממעמד בין הבתרים שיהיו לפי זה קודם שנולד יצחק שלשים שנה. ולפי שהוקשה להם שאברהם כבר היה בן ע"ה שנה בצאתו מחרן ולא היו לו כי אם מאה שנה בהולד לו את יצחק בנו ולפי זה אי איפשר שיהיה מעמד בין הבתרים קודם לידת יצחק יותר מכ"ה שנה. תירצו שאברהם היה בן שבעים שנה לבד כשיצא מחרן ואז היה מעמד בין הבתרים ושחזר עוד לחרן ועמד שם חמש שנים ויהי' לפי זה הדרך פירוש וילך אבר' כאשר דבר אליו ה' על היציאה הראשונה שיצא מש'. ועל היציאה השנית כשחזר אמר ויקח אברם כי בראשונה לא הוליך רכושו עד שראה את הארץ ההיא וכמו שהליץ הר"ן על הדעת הזה. אבל איני יכול להולמו כי איך יתכן שניחס לאברהם ראש המאמינים ספק ביעודי השם עד שמפני זה יצטרך ללכת ולחזור. ואיך יעבור על המצוה האלהית בשבתו בחרן חמש שנים בחזרתו כל שכן שעל פסוק וילך אברם כאשר דבר אליו ה' שהיא היציאה הראשונה לדעתם אמר הכתוב ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן ואחר זה אמר ויקח אברם שהיא היציאה השנית שאמרו וזה כלו הפך הנחתם. ולכן ראוי שנאמר שפעם אחת יצא ולא חזר עוד. ואמנם מה שהוקשה אצלם ממנין שנות גלות מצרים אינו קושיא לפי שכמו שביארתי בסדר נח החשבון הרב בולע את המועט וכשאמר הכתוב ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה אולי שהיו על הדיוק שצ"ה וקראם ד' מאות לפי שכבר יהיו בגבול הד' מאות. או שמה שכתוב בסדר בא אל פרעה שלשים שנה וארבע מאות שנה היו כפי האמת על הדיוק תכ"ה והכתוב לא חשש כי אם לחשבון הגדול ת"ל שנה והוא מה שראוי שיאמר בזה ולא נצטרך לומר שהלך אברהם אל ארץ כנען וששב לחרן ושחזר לצאת משם שנית שהוא באמת דעת זר מאד:

ה

ויצאו ללכת ארצה כנען וכו' עד ויהי רעב בארץ. הנה התעורר אברהם מעצמו ללכת ארצה כנען מבלי מאמר השם לסבות. ראשונה מפני שתרח אביו וגם הוא עמו כבר הסכימו בצאתם מאור כשדים ללכת שמה ולכן נמשך אברהם בעצה ההיא. ושנית שידע שהיה אוירא דארעא דישראל מחכים והוא היה חפץ בחכמה ובדעת ולכן בחר בארץ היותר מוכנת אליה. ושלישית שהיתה הארץ ההיא בחלקו של שם. והיה שם מלכי צדק חכם אלהי בעל אמונות אמתיות מסכים לאמונותיו כמ"ש ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ שהם שני השרשים והפכות שהיה אברהם מפרסם ומקיים בעולם ר"ל מציאות האל סבה ראשונה וחדוש העולם. וד' שידע אברהם באצטגנינותו שאור כשדים וחרן ושאר הארצות כלם היו מהנהגת המשרתים ושרי מעלה ושארץ כנען לא היתה מממשלת שר ולא כוכב עליה כי היתה מיוחדת להשגחת השם. והנה להיות מעמד אדם הראשון וקבורתו בארץ ישראל ואם היתה ירושלם בנויה במקום גן עדן כמו שזכרתי למעלה היה יותר ראוי שנפש אברהם תכסוף לשבת שמה ומפני סבות אלו כלם נכספה וגם כלתה נפשו לשבת בה ומן העת שהתעורר ללכת מחרן מיד נתכוון ללכת ארצה כנען וכן עשה שבא שמה והוא אמרו ויבואו ארצה כנען ר"ל שלא נתעכבו בשום מקום בדרך כאשר עשה תרח אביו שנתישב ונתעכב בחרן. אבל אברהם הלך לדרכו מבלי עכוב עד בואו שמה והותרה בזה השאלה הי'. והנה אמר ויעבור אברם בארץ כי היה הולך בדרך ההעברה מבלי ישוב וזכר הכתוב שהכנעני היה אז בארץ ר"ל שאז התחיל לכבוש מקומות מהארץ ההיא כמו שכתב רש"י שהיה הולך וכובש הארץ מזרעו של שם. אבל אחר זה אמר והכנעני והפריזי אז יושב בארץ לפי שכבר נתישב בה הכנעני הכובש והפריזי שהיא אומה אחרת שנתחבר' אליו כי הנה כמו שכתב רש"י הארץ ההיא בחלקו של שם נפלה והתגבר הכנעני אז לכבוש חלק ממנה. ונרא' שלא נפלה ירושלם בידו כי ביד מלכי צדק היתה והוא היה מבני שם בן נח או הוא עצמו כדבריהם ז"ל. והנה הודיע הכתוב זה אם להגיד שעכ"ז לא נמנע הצדיק ללכת בדרכו במצות השם ובטח בו ועבר בארץ בהיות רבים לוחמים בה וליוצא ולבא אין שלום כמו שיעשו אנשי המלחמ'. ועם היות הכנעני גוי אכזרי מבני חם אויב לאנשי עבר הנהר להיותם מבני שם עד שלזה נראה האלהים לאברהם ואמר לו לזרעך נתתי את הארץ הזאת ר"ל הלא תראה הכנעני כובש הארץ מיד בני שם ומתגבר בה התחשוב כי כן יהיה תמיד דע לך שלא תשאר הארץ ביד אלו כי כלם יצאו ממנה וזרעך יירשנה וגם זה שהכנעני עושה הוא התחלת ירושת בניך כי בזולת זה איך תצא הארץ מיד בעליה כל בני שם ותנתן למשפחה אחת לבדה מהם. אמנם כשיקחה הכנעני מהם בחזקה יהיה משפט אלהי להוציאה מידו ולתתה לבניך וינערו רשעים ממנה. וזכר הכתוב שעם היות שבשרו השם בנבואה הזאת בזרע ובארץ שהוא לא בנה מזבח דרך הודאה ושבח לשם הנכבד על בשורת הארץ והזרע שאמר לו אלא מפני שנראה אליו האלהים וזכה למדרגת מראה הנבואה כי היא היתה אצלו מתנה יותר חשובה מן הזרע והארץ כאומר יותר שמח אני בראות מראות אלהים מבשורת הבנים והארץ וזהו אמרו ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו ואין ספק שאז נשלם לו לאברהם מ"ש לו השם אל הארץ אשר אראך כי אז נראה אליו והראהו מראות אלהים. וכבר יוכל המעיין להקשות על זה ממה שמצינו שכבר קודם זה באתהו הנבואה כשאמר לו לך לך וגומר ולמה זה לא בנה את מזבח ה' הנראה אליו בהיותה הנבואה הראשונה אשר ניבא. והר"ן כתב שעם היות שכבר נראה לו השם בחרן כשאמר לו לך לך הנה אברהם היה נכסף מאד לראות פני שכינה לדעת אם הסכימה דעתו לדעת המקום במה שהלך לארץ כנען כי הוא היה הולך כמסתפק עד יראה פני השם וידע אם ייטב בעיניו ואם היא הארץ אשר בחר בה ללכת שם אברהם וכאשר נראה לו השם שמח לבו ויגל כבודו לפי שנראה אליו השם להודיעו מה שהיה מסופק בענינו. והנכון בעיני שהדבור הראשון אשר באהו בחרן היה התעוררות אלהים שהיא מדרגה מרוח הקדש כמו שכתב הרב המורה ואינה נבואה גמורה. או שהגיע אליו קול אלהי מגיע לאזניו בחלום הלילה שאמר לו הדברים האלה כדמות הקול ששמע שמואל בתחלת נבואתו כי מפני היות חרן תוצה לארץ לא היה אפשר שתבא לאברהם שמה נבואה גמורה וכ"ש במדרגת מראה אבל כשבא לארץ הקדושה המוכנת לקבלת הנבואה אז ראה מראות אלהים ר"ל שהגיע למדרגת הנבואה במראה שהיא המעלה היותר רוחנית. ולכן בנה שם מזבח לה' כאומר אכן יש ה' במקום הזה והוא אמרו הנראה אליו והנה לא קרא שם אברהם בשם ה' כמו שעשה במזבח השני אם מפני הכנעני שהיה הולך וכובש פן יתעולל עליו עלילות ברשע. ואם מפני שלא נתעכב שם כי על זה לא נאמר שנטה שם אהלו כמו שנאמר אחר זה אבל כשנעתק משם ההרה מקדם לבית אל בראותו העם שוקט ובוטח נטה שם אהלו כי נתישב בארץ ההיא לדעתו כי היא הארץ אשר הוכיח ה'. ויקרא שם בשם ה' להודיע שפרסם לכל בני עילם קול גדול אמונת השם לא מפאת המופתים והטענות כמו שהיה עושה באור כשדים אלא בשם ה' ומפאת מה שהשיג מנבואתו ולא אמר בפעם הב' לאל הנראה אליו ולפי שאותו מאמר נתיחד למראה הראשונה כמו שביארתי. ובב"ר (פרשה ל"ט) אמרו מלמד שהקרא שמו של הקב"ה בפי כל בריה רצו שלמד אברהם לבני אדם כלם השם הנכבד בכנויו לקרא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד. ואמנם למה היה זה בין בית אל ובין העי כתבו המפרשים שהוא לפי שאותה הארץ כבש יהושע ראשונה ושהלך לדרומה של ארץ ישראל והוא חלקו של יהודה שנטל בדרום ושם היה בית המקדש אשר אליו היתה עקר הכוונה כי כל אותותיו וכל עניניו היה סימן לבנים וכמ"ש בב"ר (שם) וכן בילמדנו שכל מה שאירע לאבות סימן לבנים והותרה השאלה הי"א:

י

ויהי רעב בארץ עד ויאברם היטיב בעבורה. ספר הכתוב שבא רעב בארץ הנזכרת שישב אברהם בה והיא ארץ כנען ושהלך אברהם למצרים להחיות את נפשות ביתו. וכבר ראית דברי הרמב"ן שכתב שאברהם אבינו חטא חטאה גדולה בצאתו מהארץ שנצטוה עליה ובהביאו את אשתו הצדקת באותו מכשול בפחדו פן יהרגוהו ושהי' לו לבטוח באלהיו שיציל אותו ואת אשתו כי אין מעצור בידו להושיע ושעל זה נגזר הגלות על זרעו בארץ מצרים מקום החטא שמה המשפט. וכבר תפשו על הדעת הזה הר"ן כי הנה יציאתו מארץ כנען לארץ מצרים מפני הרעב חז"ל מנוהו מכלל הנסיונות ובידוע שה' צדיק יבחן ומי שיעמוד בנסיונו אין ראוי שיקרא חוטא וחלילה שינסה השם את אברהם להכשילו. ואם היה אברהם חוטא בדבר אשתו לא היה שונה באולתו לחטא החטא ההוא בעצמו בבואו אל אבימלך מלך פלשתים. וכן עשה גם כן יצחק בנו ומי הוא זה ואי זה הוא שיעמוד בנסיונות הגדולים האלה ויוסיף לחטא בעונש שכבר נענש עליו. ואמנם גלות מצרים יתבאר סבתו אחר זה במראת בין הבתרים ודי שנאמר עתה ששתי הסבות הניעו לאברהם לרדת למצרים. האחת היא שחשב שהמצוה האלהית היתה לשבת בארץ כנען ושלא נאסר עליו מפני זה ללכת מצרים אם לסחורה או לצורך אחר כי לא היה עובר בזה על המצוה כיון שלא היה דעתו בהליכתו להתישב שמה דירת קבע אלא דירת עראי וימים אחדים עד עבור הרעב ומיד ישוב לארץ כנען וכמו שהיו עושים בני ישראל בהיותם בארץ שהיו הולכים למצרים לעשות סחורה ושבים ובזה האופן היו מעשיו של אברהם לשם שמים ורחמנא לבא בעי וכבר זכרה התורה הסבה הזאת באמרה וירד אברם מצרים לגור שם כי היה הרעב בארץ רוצה לומר בדרך גרות לא להתישב שם. והסבה הב' היא שהמצוות האלהיות הם על תנאי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם. והנה הרעב היא סכנה עצומה ואין ראוי לסבלה וכאמרם ז"ל (בבא קמא) רעב בעיר פזר רגליך ומפני זה חשב אברהם שלפדות נפשו מפני זלעפות רעב היה טוב בעיני ה' לרדת מצרים ע"מ לחזור כשיעבור הרעב והסבה הזאת זכרה הכתוב גם כן באמרו כי כבד הרעב בארץ רוצה לומר שהכרח גדול הביאו לזה ואנוס רחמנא פטריה. מצורף לזה שהאל יתברך העיר את רוחו שירד למצרים כדי שיהיה סימן לבניו וכן אמרו בב"ר (פרשה ל"ט) רבי פנחס ורבי הושעיא רבה אמר הב"ה לאברהם צא וכבוש הדרך לפני בניך ואתה מוצא שכל מה שכתוב באברהם כתיב בבניו באברהם כתיב ויהי רעב בארץ בישראל כתיב כי זה שנתים הרעב. רצו בזה שכל הפרשה סימן לבנים כי כמו שהוא ירד מצרים לחיות את נפשו ברעב ופרעה באפס עשקו לקח לו אשתו והאל יתברך נגעו נגעים גדולים והוציאו משם במקנה בכסף ובזהב כן ירדו בניו מצרים מפני הרעב ופרעה ומצרים ענו אותם והשם נקם נקמתם בנגעים גדולים עד שהחזיקו בהם לשלחם מן הארץ בכסף וזהב ומקנה רב והותרה בזה השאלה הי"ב. ואמנם במה שנתיעץ אברהם לאשתו לומר אחי הוא כתב הר"ן שלא חשש לספק אשתו בארץ כנען לפי שבא שם במצות השם ומה יעשה אדם לו אבל בארץ מצרים שהלך מדעתו והיה ראוי שיירא לנפשו מן המקרים הזמניים אבל דעתי בזה תדעהו אחרי שתדע מהו אמרו ויהי כאשר הקריב לבא מצרים ולמה זה לא נתפרש לו הספק ההוא כשנסע מארץ כנען ללכת מצרים עד אשר הקריב לבא מצרים ומה ענין אמרו הנה נא ידעתי שהמפרשים כלם לא נתנו בו טעם מספיק והענין בכל זה הוא שאברהם לא היה יודע ארץ מצרים כי לא ירד שם מימיו והנה בהיות עם אשתו בארץ כנען לא היה לו ספק לפי שהיתה אשתו ביפיה ובתארה כשאר בנות הארץ לכן לא ירא שיקחוה וכאשר התעורר לבא מצרים חשב שהיו אנשים והנשים שמה כמו שהיו בארץ כנען ולכן לא נתחדש לו אותו ספק בארץ כנען כשנסע משם כי אם היה יודע ענין המצרים באמת לא היה יורד שמה והיה בוחר סכנת הרעב מחיי הצער ההוא ועל זה נאמר ויהי כאשר הקריב לבא מצרים כי אז נתחדש לו הספק בראותו שהיו המצרים והמצריות כעורים שחורים כעורב ואז אמר לשרה אשתו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מרא' את ר"ל הנה בהיותנו בעבר הנהר וגם בארץ כנען ששם כל הנשים מראהן טוב לא הייתי יודע שאת בפרט היית אשה יפת מראה לפי שכל שאר הנשים היו כן ולא היתה לך מעלה נכרת עליהן. אבל עתה בהיותנו בארץ מצרים שהאנשים והנשים כלם שחורות ומכוערות ככושים הנה נא ר"ל עתה ידעתי והרגשתי כי אשה יפת מראה את בערך הנשים המצריות והדבר נכר מפאת הפכו ולזה אמר כי אשה יפת מראה את ולא אמר יפת תאר לפי שהמראה הוא הלובן שלה אבל המצרים ועם היותן שחורות לא ימנעו מהיותן יפות תאר שהוא בסדור אבריהם ולכן אמר אין ספק שכאשר יראו אותך המצרים שאת הולכת עמי אמרו אשתי את ולא יעשו דרישה וחקירה אחרת עליך כי מסת' יאמינו כי את אשתי ומיד יהרגו אותי לקחת אותך ואם ימיתוך היה לי למשיב נפש אבל לא יהיה כן כי אותך יחיו כלומר יתעללו בך והרי לך רעה גדולה מהמות ולכן איעצך נא עצה אמרי נא אחותי את ר"ל שמעכשיו בכל ספורך ודברך מבלי שישאלוך דבר תאמרי מעצמך שאחותי את וכאמרם ז"ל על והיא גם היא אמרה אחי הוא אפי' חמרייא וגמלייא וכל בני הבית אומרים כן למען ייטב לי בעבורך ואין ההטבה שיתנו לי מתנו' כמו שכתב רש"י כי זהו דרך הזונים אבל המאמר השני הזה הוא פירושו של ראשון ר"ל שתחיה נפשי בגללך ולא יהרגוני. ואין ספק שראוי למעולה שיבחר המות יותר מעשותו הנבלה אבל אם לא תמנע הנבלה עם המות אין ראוי שיבחר במות כי החיים הם הכרחיים למעולה להשגת שלמותו ולכן ראוי לו שישתדל להנצל מן המות. ולזאת הסבה הסכים אהרן לעשות העגל בחשבו שאף שיהרגוהו לא תמנע עשייתו. הנה מפני זה אמר אברהם למען ייטב לי בעבורך ר"ל שיותר טוב הוא אם יעשו הנבלה שיחיו משיעשו אותה וימותו. והר"ן כתב שאברהם חשב בזה סבה נכונה מאד והיא שאם תאמר שרה שהיא אשתו לא יקוו שרי הארץ והסגנים שיתנה אברהם להם ברצונו גם שירבו לו מוהר ומתן אבל כאשר תאמר שהיא אחותו יקוה כל אחד שיסכים אברהם לתתה לו לאשה ע"י מתנות ולא יהרגוהו כי יחשבו שלכך הביאוה להשיאה לאחד מנכבדי הארץ וחשב אברהם שלא יקחוה פתאום אבל ישאו ויתנו עמו במתון ימים רבים ואם יוכל להשמט מהם בתחבולות ותואנות ואם לאו שישוב אל ארצו ואין ספק שהיה הענין כן כי לא יוכל אחד משרי הארץ ללקחה מפחד המלך ולא עלה על לב אברהם שהמלך יקחה לו לאשה אבל מצד הפלגת יפיה נמשך הענין באופן אחר והוא שכאשר בא אברהם מצרימה בהיות שרה באהלה ראו אותה המצרים והשמיעו ענינה לשרים ואז ויראו אותה שרי פרעה ובראותם שלמות יפיה ותארה אמרו ראויה זו למלך ולא נגעו ידיהם בה וזהו ויהללו אותה אל פרעה והוא רצה ללקחה ולשום כתר מלכות בראשה עם היות שלא היה מכיר אותה ואת משפחתה כמו שעשה אחשורוש בלקוחי אסתר ולכן ותוקח האשה בית פרעה כי הנה לא אמר ויקחה פרעה אלא ותיקח בית פרעה כלומר אל אחת מארמנותיו כדי שיקחנה אח"כ בכבוד גדול בפני השרים והסגנים כמו שראוי לאשת המלך והותרה בזה השאלה הי"ג:

טז

ולאברם היטיב בעבורה וגו' עד וגם ללוט. דעת המפרשים כלם הוא שבעבור שהגידו לפרעה ששרה היתה אחותו של אברהם היטיב לו בעבורה לא לבד בשלא הרגו כמו שהוא אמר לשרה אבל שנתן לו צאן ובקר וחמורי' ועבדים וגו' כי כאשר ידע שהיא רועה צאן נתן לו מכל מרעה רב כיד המלך. ולפי שחונה מלאך ה' סביב ליריאיו ויחלצם היה שקודם שפרעה נגע אותה נגע אלהים נגעים גדולים את פרעה ואת ביתו והיה באופן כך שהכירו וידעו שהיו באים על דבר שרי אשת אברהם ושהיה דבר השגחיי לא טבעי ולא מקרי לפי שאם היה טבעי אל פרעה לא היה כולל כל אנשי ביתו ואם היה מפאת הפסד האויר או מסבה שמימיית לא היה מיוחד אל פרעה ואל ביתו והיה כולל לשאר אנשים מצריים גם שטבע הנגעים היה מוכיח אמת' הדבר כמ"ש חז"ל (ב"ר פ' י"ב) במכת ראתן לקה שהתשמיש קשה לו אבל הוקשה לי על הפירוש הזה אמרו ולאברם היטיב בעבורה לפי שהיה לו לומר ויתן פרעה לאברם צאן ובקר וגו' כמ"ש באבימלך ועוד כי לשון ויהי לו מורה שהיה לו כן בזמן שעבר לא שנתנו לו עתה אף כי לא היה כבודו של אברהם בכך שיתנו לו מתנות על דבר אשתו ולא עבר כ"כ זמן משנלקחה שרה עד שנוגע פרעה לתת המתנות ההם יחד גם כי אברהם לא רצה לקחת רכוש סדום שהיה שלו כפי הדין קנוי בכבוד גדול ואיך יקח מתנות פרעה שנתן לו על קלונו וחרפתו. ולכן אחשוב שבא הכתוב הזה לספר צדקת שרה ומה שעשה הקב"ה בעבורה והודיענו שהקב"ה פועל ב' הפכים באמצעי אחד ומזה נדע ונכיר שהוא פועל השגחיי במשך כפי הרצון ושאינו מפועל המזל כי הוא לא יפעל רק דבר אחד והפך אחד לא שני הפכים ועל זה אמר ולאברם היטיב בעבורה ומלת היטיב אינו שב אל פרעה אבל שב אל הש"י הנזכר בפסוק שלאחריו יאמר שהוא יתברך בהשגחתו בעבור שרה עשה טוב ורע בנושאים מתחלפים כי הוא היטיב לאברם בעבורה ויהי לו צאן ובקר וגו'. ר"ל קודם זה ויחס זה לשרה ע"ד מ"ש בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ"ט) אין הברכה מצויה בביתו של אדם אלא בשביל אשתו שנ' ולאברם היטיב בעבורה. וכמו שבעבורה היטיב לאברהם כך בעבורה וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים על דבר שרי וגו' ר"ל בעבור'. הנה א"כ ברך את אברהם לרגלה ונגע וקלל את פרעה לרגלה וכנה את שרי כאן לאשת אברם להגיד שנעשה עמו כל החסד הזה בעבור שרי אשת אברם. וספר הכתוב שפרעה הוכיח לאברהם באמרו מה זאת עשית לי למה לא הגדת לי וגו'. והנרא' שפרעה נתרעם על אברהם שתי תרעומות על הנגעים שנענש בהם והיה בידו של אברהם למנעו מהם ועל זה אמר מה זאת עשית לי ר"ל אתה היית סבת נגעים כשלא הגדת לי כי אשתך היא והייתי משיבה לך תכף הלקיחה ולא היו באים נגעים וזהו טעם לי שתאמר שתי פעמים מה זאת עשית לי למה לא הגדת לי. ועוד רמז לו באמרו למה לא הגדת לי אם פחדת מלומר שהיא אשתך לשואלי' אותך פן יהרגוך הנה היה ראוי שתגיד לי בסתר שהיא אשתך כי אני מלך ולא רוצח ולא יאמר למלך בליעל ולא תהיה תפארתו לקחת אשת איש אחר לאשה וזהו התרעומת הראשון. והב' הוא אמרו למה אמרת אחותי היא ר"ל אם תשיבני על התרעומת הראשון שהיה לי לשואלו מאתך באמת כן הייתי עושה אלא שאתה אמרת אחותי היא לכל אדם ונסמכתי על אותו קול עד שחשבתי ללוקחה לאשה לא אמר שלקחה אלא שהיה בלבו ללקחה לאשה ואין דרך המלך לקחת לעצמו אשה והיא בעולת בעל. ואמר זה להודיעו שהביא עליו קלון מתמיד וחרפ' רבה שהאש' שנכנס' בביתו וארמונו לשם אישות ישיבה ויתנה לאיש אחר ותבעל לאיש אחר כמ"ש (שמואל ב' ג' ז') איש בושת לאבנר מדוע באת אל פלגש אבי כי לקח זה לחרפה בהיות אביו מת כ"ש אם היה בחייו. וכן שלמה המית את אדוניה אחיו על אשר שאל את אבישג לאשה אע"פ שהמלך לא ידעה וכבר היה מת כי היתה האשה שנתיחדה בשום צד למלך אסורה להשתמש ממנה שום אדם ולכן אמר פרעה למה אמרת אחותי היא ואקח אותה לי לאשה. ואחרי שעשה שתי התרעומות האלה אמר בסוף דבריו הנה אשתך קח ולך ר"ל ועתה שבאת האשה הזאת אל ביתי ושצריך אני להשיבה בעבור הנגעים מאי תקנתי על הקלון הנוגע אלי מזה אין לנו תקנה אחרת אלא שתקך אשתך ולך מכאן ולא תעמוד עוד בארץ מצרים פן תגלה חרפתי בכל יום שיאמרו זאת היתה אשת המלך ועתה היא אשת הדיוט. והנה נסתתמו טענותיו של אברהם ולא אמר כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה כמ"ש לאבימלך לפי שעם היות זה התנצלות על אמרו אחותי היא אין ספק שלא היה בו התנצלות על התרעומ' הראשון ממה שלא אמר למלך בינו לבינו כי היתה אשתו והותרה בזה השאל' הי"ד. וכדי שילך ממצרים ולא יתמהמה שם צוה עליו פרעה אנשים שישלחו אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו שלא יקחו מאומה ולא יהרגוהו ולא יקחו את אשתו בהיותו מגורש ולא בעבור הנגעים שנגעו בשבילו. ויצא לנו מזה הספור כי רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום כי הנה אברהם חשב להמלט ממצרים בימי רעבון וחשב להציל את אשתו בעצתו ונמשכו לו העניני' באופן אחר ממה שחשב שבמצרים לא נח ולא שלו ולא שקט אבל כמו שנכנס כן יצא משם בימים מועטים ושב אל ארץ כנען בעל כרחו ושם כלכלו האל יתברך לחם לשובע כי הנה עין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו. ואמנם בענין אשתו ראה שלא הועילה עצתו ותוקח האשה בית פרעה עכ"ז מלאכיו יצוה לה ועל שחל ופתן תדרוך באמצעות הנגעים שנגע את פרעה ואת ביתו על דבר שרי. והנה לא העיד הכתוב ופרעה לא קרב אליה כמו שהעידו בענין אבימלך לפי שהכתוב מפרש שלא לקחה פרעה ולא שכב עמה ותכלי' מה שהיה הוא שנלקחה שרה ונכנסה בארמונו כמ"ש ותוקח האשה בית פרעה אבל לא שקרב אליה כי לא באה עדיו עד שנגעו השם אבל אבימלך שכתוב בו (בראשית ך' ב') וישלח אבימלך מלך גרר ויקח את שרה הוצרך הכתוב לומר שאע"פ שלקחה לא קרב אליה. והנה אמר ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו ולוט עמו הנגבה להגיד שבחו של לוט כי כאשר שב אברהם בדרך אשר הלך בה מפני חמת המציק בעבור אשתו ובהיות לוט פנוי ומבלי אשה והרעב על פני כל הארץ הנה לוט לא רצה להשאר במצרים אבל בראותו אברהם הולך הלך גם הוא בחברתו כי בחר להסתופף בצלו ברעב ובצמא מלשבת בלתו בארץ שבעה. וספר הכתוב שאברהם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב ובכל הקנינים המדומים כי ברדתו מצרים מקנהו פרץ בארץ אבל בנפשיים לא הרויח כלל די לו כשחזר למסעיו מנגב ועד בית אל עד המקום שהיה שם אהלו בתחלה. והנה כל עוד שישב במצרים לא בנה מזבח ולא קרא בשם ה' כי היתה הארץ מלאה גלולי' אבל בבאו אל הארץ בנה המזבח שבנה בראשונה וקרא בשם אלהיו כמשפט אלהי הארץ:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.