תומים/חושן משפט/עז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תומים ‏ חושן משפט עז

(א) או. שקבלו פקדון יחד הרב רמ"א בתשובה סימן כ"ז הוכיח דלא מיירי שקבלו פקדון סתם מהא דאמרי' בב"ק פ"ק מסר שורו לחמשה בני אדם דאמרינן אי בלאו איהו נמי מינטר מה קעביד ש"מ דאינו חייב באחריות כלום ועוד מה דאמרינן כל המפקיד על דעת אשתו ובניו מפקיד ודעת הרבה מחברים דאם פשעו ואין להם לשלם דנפטר הבעל ואפילו החולקים נתנו טעם דאל"כ כל אחד ימסור פקדון חבירו ביד אשתו וכו' וקשה הא הבעל עיקר שומר ומה בכך דמפקיד על דעת אשתו וכי גרע מאלו הוא ואשתו קבלו השמירה כאחד הא הבעל חייב באחריות אשתו ומזה הוכיח דבסתם לא אמרינן בפקדון אלא מיירי דהתנה בהדיא בפי' כמ"ש מתנה ש"ח להיות כשואל וכו' עכ"ל והרב הש"ך השיג דלא משמע כן בדברי הרמב"ן והר"ן וראיה מב"ק דחה דאף דהוא חייב לשלם מכח ערבות וקבלנות מ"מ גוף חיוב תשלומין אין עליו והרי זה חוזר ותובעו מאותן ארבעה שחייבים בעצם תשלומין וכו' ע"ש ובאמת יפה טען בזה וברור דלא היה זה בהעלם דבר מרמ"א רק קושי' רמ"א דשם מהדר גמ' באוקומתא ברייתא הכשרתי מקצת נזקו חייבתי בתשלומין כהכשר כל נזקו ופריך הגמ' ותו לא והאיכא מסר שורו וכו' וא"כ קושי' רמ"א עדיין לימא הך אוקומתא דמסר שורו לה' בני אדם וא' מהם סילק שמירתו וזולתו ג"כ מינטר דאינו חייב מדין רק חלקו כמ"ש התו' ורשב"א והם אין להם לשלם וא"ש חייב הוא לשלם הכל מתורת ערבות וזהו מאמר הברייתא הכשרתי במקצת נזקו בהך דאינו מחויב לשלם מדין רק קצת נזק המגיע לחלקו חבתי בתשלומין כל נזקו דחייב לשלם הכל אם אין אחרים כאן או דאין להם לשלם דבר הוא מחויב לכל הנזק לשלם כהכשר כל נזקו כאלו הוא לבדו היה השומר וזהו כוונת רמ"א באמת ולמה דחהו הגמ' דאמת יש לדחות די"ל הגמ' לא ביקש לומר דמיירי מדין ערבות רק מתשלומין גמו' מה דחייב להדיא אבל מ"מ אין זו כ"כ השגה על רמ"א כאילו טועה בדבר פשוט. אבל על ראיה שנייה מה שהביא רמ"א משומר שמסר לשומר וכו' המפקיד על דעת אשתו ובניו מפקיד לא דיבר הש"ך כלל ולכאורה ראי' ברורה הוא וכן מה שכתב רמ"א דמ"ש הפוסקים שקבלו פקדון ביחד דהם ערבים או קבלנים מיירי שהתנה בהדיא וכו' דבריו סתומים אם כוונתו דהתנה בהדיא שיתחייב באחריותו באמת קשיא ליה מדברי הרמב"ן כנז' בבע"ת דפלפל אם חייב באחריות חבירו מהך דשותפים ששאלו ונשאל אחד מהן בפ' השואל וכן אחד משותפין ששילם מי מקני ליה כפילא בפ' המפקיד ומה קושי' לימא דמיירי דלא קיבל אחריות להדיא בעד חבירו וזה כוונת הש"ך שכת' דברי הרמב"ן בבעה"ת שער מ"ד סותרים אבל בלא"ה יש לדקדק בלשון הרב מה ענין להך דהתנה בהדיא שהביא כי האי דמתנה ש"ח להיות כשואל הלא כאן מיירי דנכנס בערבות או קבלנות ה"ל דיכול להתחייב בתורת ערבות ומה ענין זה למתנה ש"ח להיות כשואל ועוד אם כן כל הפלפול הפוסקים אי הוה כערב או כקבלן נחזי האיך היה התנאי אבל נר' דכוונת רמ"א כך דשם בתשובה חולק אע"ג דקי"ל שנים שלוו הם ע"ק הלואה שאני דיש להם בהלואה הנאה נכנסו בערבות אבל בפקדון מה הנאה אי' להו דנימא דנכנסו בערבות ולפ"ז בשואל דכל הנאה שלו ג"כ בערבות כמו הלואה דמ"ש מלוה ומ"ש שואל הא כל הנאה שלו ומודה רמ"א בשואלים דהם ע"ק וא"כ מפרש רמ"א שקבלו פקדון והתנו להיות דינם כשואל וזהו מאמרו כדתנן מתנה ש"ח להיות כשואל. ומעתה לא קשה פלפול הרמב"ן מהך דשותפים ששאלו כי בשואל מודה רמ"א ולא נחלק רק בפקדון וש"ש דאין כל הנאה שלו אבל שואל שוה למלוה. וזהו מה שנ"ל להליץ בעד רמ"א אבל מ"מ מסתימת כל הפוסקים וכן רמ"א גופיה שהביא כאן סתם לא משמע כדבריו בתשובה והעיקר ראי' מהך דכל המפקיד על דעת אשתו וכו' כהנ"ל נר' לפמ"ש באס"ז דלכך שומר שמס' לשומר פטור היכי דלא מצי לטעון איהו לא מהימן לי בשבועה דאמר הרי לך גברא בחריקאי בעל דעת כמוני ודינך בהדיה ומה לי ולך הרי לך שומר השני ע"ש בשם רשב"א בדף ל"ו וא"כ בשלמא בשנים שקבלו פקדון לא מ"ל אוקי גברא בחריקאי דשנים היו שומרים מתחלה ושנים קבלו השמירה ושניהם נתחייבו באחריות זה בעד זה ומה שייך אוקי גברא בחריקאי אבל בכל המפקיד על אשתו אלו לא מסרם לאשתו וקרהו אסון אצלו וכי נתחייב אשתו באחריותו או אם אין לבעל לשלם שתשלם אשתו מן כתובתה ונ"מ שלה הא לא קבלה שמירה כלל ואינה שומר כלל וא"כ כשהוא הבעל מוסר לאשתו ונכנסה אשתו בחיוב שמירה וחייב באחריות כדין שומר א"כ יכול לומר הבעל העמדתי לך גברא בחריקאי בן דעת דמ"ש מקדם הייתי שומר ולא היא ועכשיו היא ולא אני ואם הוא עשיר והיא עניה לית לן ביה דהרי היא בת דעת כ"ש רשב"א שם דטוען הרי לך שומר כמוני ואת מהימנת לי בשבועה לא שייך דכל המפקיד וכו' משא"כ בשנים שקבלו שמירה דהם תיכף שניהם שומרים בע"ק איך יסלק שמירה להניח חיוב להשני בלבד ואין לך גרוע משמירה יותר מזו ומה שייך גברא בחריקאי מה שהיה מתחלה שניהם בערבות ודבר זו אף לשיטת רמ"א צ"ל דהא ודאי בשנים שקבלו שמירה חייב כל אחד חלקו כמו במסר שורו לה' בני אדם דאף דאמרינן לא קעביד מידי פי' התו' ורשב"א דחייב חלקו ואלו בשומר שמסר לשומר מיפטר הראשון לגמרי אפילו חלקו א"צ לשלם ועכצ"ל לחלק כמ"ש ולכן אין לרמ"א ראיה ועיין באסיפת זקנים שהביא דעת המאברים דס"ל דפקדון הואיל ולית הנאה לשום שומר הרי זה קבלן משא"כ בשואל אינו רק ערב ע"ש והדבר מבואר דלא כרמ"א וכמ"ש הש"ך:

(ב) בין. בע"פ הש"ך וג"ת השיגו בזה על המחבר ודעתם דוקא בשטר ולבסוף הסכי' הש"ך אם ניכר מתוך הלואה שהיה הלואה לשנים אפילו בע"פ נמי וכן נכון דמ"ש דהא בירושלמי יליף כמו דאמרינן וכחש בעמיתו דאם שנים הלוו לאחד וכפר באחד מהן דהוי כפירת דברים משום דאין לו לפרוע לשותף אחד בלתי חבירו ה"ה בשנים שלוו אחד מתחייב בעד חבירו ואלו בשנים שהלוו ע"כ בלי שטר איירי דבשטר ליכא חיוב שבועה כלל כמבואר בגמרא וא"כ ה"ה להיפוך נמי דמ"ש דהא זה נלמוד מזה וכ"מ בתשובת הרא"ש כלל ע"ג סימן י"ג להדיא דאפי' בע"פ נמי ומ"ש הג"ת אב ובן שאני הוא דבר שאין בו ממש לחלק בנושאים מה שלא מצינו רמז בשום דוכתא ולכן ברור דתלי' הכל אם ניכר שקבלו ביחד ולא זה לוה החצי בפ"ע וזה החצי אבל אם קבלו בשותפות מ"ש ע"פ ומ"ש בכתב וכך מורה לשון שקבלו ביחד:

(ג) אבל. אם יש לו נכסי' וכו' מהרי"ק בתשובה סימן ק"ך וסי' קפ"ג דעתו דאף הרמב"ם דס"ל ערבים היינו בשלא קבלו כל המעות יחד ואף שלוו כאחד מ"מ זה נטל חמשים ואין זה נוטל ברווח של השני ולא זה בשל זה אבל כשנו"נ בו בשותפות א"כ הרי כל א' מקבל תועלת מכל המעות א"כ פשיטא דהוא לוה על כל המעות דהרי מקבל רווח מכל המעות והרי יכול לגבות מאיזה שירצה והב"י השיב עליו והמבי"ט וכן יותר חכמי ספרדים כמ"ש הכה"ג מסכימים למהרי"ק. איברא דקשה לי הא הרמב"ן הביא ראיה מהך דהשותפים ששאלו ושלם א' מהן וכן שותפים ששאלו ונשאל א' מהן דאין מחויב רק לשלם פלגא והא התם בשואל כל הנאה מחפץ המושאל לשניהם ביחד ושניהם מקבלים תועלת מכל חפץ כמו בהלואה מכל הלואה ומ"מ אין רק ערב ושוב מצאתי לקושי' זו במהרי"ט חלק ח"מ סימן ק"ו ע"ש ולא תי' כלום ומה שנ"ל הוא דגם בהרא"ש ב"מ פ' המפקיד שותפין ששאלו ושילם א' מהן פירש"י ששילם חצי דמים שעליו כו' וכתב הרא"ש ולא בעי רש"י לומר שאם לא ירצה האחר לשלם או לישבע דיפטור זה דהא אמרינן כו' אחראין וערבאין זה לזה אלא ודאי חייב לשלם חלק שותף האחר אם לא ירצה לשלם או לישבע מיהו כיון ששילם מיד המוטל עליו וחבירו שמא גם הוא ירצה לשלם מקני ליה לאלתר כפילא והרא"ש ס"ל דרצה מזה גובה כולו ואיך כתב דלא מוטל עליו רק פלגא ואף דנדחק בזה כמ"ש המע"מ שם מ"מ קשה לי כיון דרצה תובע אותו בכל החפץ א"כ איך יכול השני לישבע הוא אומר אין לי עסק עם השני רק עמך או שלם כולו או תשבע והא הוא לא רצה לישבע ואיך יפסיד בשבועה של השני החצי הוא אומר את בע"ד דידי. ולכן נראה לומר דהוא הדבר שכתבתי בס"ק א' דלכך לא דמי לשומר שמסר לשומר דאם יש לשומר השני לפרוע לכ"ע דין בעל החפץ עם שומר השני משום דשם מתחלה לא נתחייב רק שומר ראשון ולא שני ואח"כ כשמסרו לשומר השני נתחייב שומר שני בחריקאו של ראשון ונכנס שני ויצא ראשון דה"ל גברא בחריקאי אבל כשקיבלו מתחלה שנים השמירה תיכף נתחייבו שניהם ונכנסו בערבות ובמה יפטור הראשון מחיובו וערבתו וזהו נכון וברור אך זהו להתחייב בערבות אבל אם זה רוצה לתבוע לאחד לגמרי ויאמר את בע"ד שלי ולך מסרתי חפץ החזירו לי אם כן יאמר בממ"נ אם אתה מחזיק אותי לבע"ד שלך לו יהיה כן ואני קבלתי לבדי החפץ מ"מ הא מסרתי לשומר אחר בר דעת ולא מהימנא לי בשבועה לא מצית אמרת דהא מסרה לו כידוע לי בשלמא בערבות אתי שפיר כי כך קבלנו יחד שמירה אבל להיות כ"א בעל דבר שלך א"כ בממ"נ הוי כשומר שמסר לשומר ולכך מודה הרא"ש בכה"ג לכ"ע אינו יכול לתבוע ממנו כל החפץ ולומר לא איכפת לי בשבועת חבירך וגם על מהרי"ק לא קשה דמהרי"ק ס"ל כשיטת הרמב"ם לחלק בין הלואה דשם לא שייך שומר שמסר לשומר לשאלה דשייך שומר שמסר וכו' וזה נ"ל ברור בדברי הרא"ש ומהרי"ק ול"ק מהך דשאלה כי שם מודה המהרי"ק דאף דמקבל מכל החפץ תועלתו לא יהיה אלא שומר שמסר לשומר ובזה יש אפשר לישב דברי הרא"ש מ"ש בשם הרמב"ן בפ' שבועת הפקדון דס"ל דיכול לגבות כולו ממי שירצה דמצאנו היפוכו גבי הך שותפים ששאלו וכמ"ש בבעה"ת ובנ"י דלפמ"ש ס"ל להרא"ש דלא אמר הרמב"ן רק בשואל אבל לא במלוה אף דהביא דברי הרמב"ם גבי הלואה לא עשהו אלא סמוכין לדבריו דמיניה נלמוד כ"ש לשואל אבל הרמב"ן גופי' ס"ל רק בשואל ולא במלוה. שוב ראיתי בנ"י פ' המפקיד וביותר באסיפת זקנים בשם רשב"א לחלק בהא דשנים ערבים דיכול לתבוע אי זה שירצה ולא בשנים שלוו דלא הוי רק ערבים ונתן טעם דשם הלואה אחת אבל בשנים שלוו כל א' נוטל מחצה ומוציא לעצמו וכן בשאלה ששאל להם כל אחד משתמש לעצמו והדברים מבוארים ממש כמ"ש מהרי"ק דאם מוציאים הכל בשותפות דהם קבלנים ולא קשיא מהשאיל להם פרה דג"כ מיירי באופן זה כמ"ש רשב"א איברא דרשב"א גופי' עמד שם במפקיד לשנים דשם לא שייך זה ובאמת דעתו נוטה שם בפקדון כל אחד קבלו ולא כן דעת הפוסקים וצריך לומר לחלק מטעם שומר שמסר לשומר ועכ"פ מצינו למהרי"ק חבר הרשב"א ז"ל:

(ד) חוזר. וגובה מחבירו חלקו הרב הש"ך השיג דלפי דקי"ל דלא הוי רק כערב ולקמן בסימן ק"ל כתב המחבר שני דיעות באם א"ל ערבני ולא א"ל ישלם אי מחויב הלוה לשלם לערב די"א דהוי בכלל פורע חוב של חבירו שלא מדעתו א"כ אף בזו אין לו לפרוע ומדברי הראב"ד אין ראיה דהוא ס"ל לקמן סי' ק"ל אף בערב חייב לשלם ומכ"ש שאין ראיה מדברי הרא"ש דה"ל קבלן ויפה תמה אלא שבדברי הר"ם במרדכי פ' מי שהיה נשוי משמע דס"ל דאין חייב לשלם רק כשאין לשותף הא יש לו אין מחויב לשלם רק החצי שלו ש"מ דס"ל דלא הוי רק ערב ומ"מ ס"ל דאי פרע חייב השני לשלם לו חלקו והטעם מבואר שם דדרך שותפים לפרוע בשביל חבריהם וחוזרים ונפרעים מהם ע"ש דהביא ראיה מגמ' דב"ק פ' הגוזל האי מאן דקאי בי דרי כו' וא"כ כיון דדרך כך מתחלה כשקבלו הלואה ביחד אדעתא דדרך שותפין קבלו וה"ל כאומר לו ערבני ושלם דחייב לשלם לכ"ע ולק"מ: ואם אמרינן בס"ס מוציאין מיד המוחזק אפי' בשמא ושמא בלא"ה לא ק"מ דהא הוי ס"ס דלמא הלכה כמ"ד דהוי קבלנות זה לזה ואת"ל ערבים דלמא הלכה אף בערב צריך לפרוע השני ולא הוי פורע חובו של חבירו ובפרט דגם בזה אי פורע חובו של חבירו יש מחלוקות רבות ועיין מש"ל בקונטרס התפיסות:

(ה) רק. שהשותף מודה כו' ברור אם זה השותף תובע אותו לויתי ממון ונתתי לתוך שותפות והוא מודה פשיטא דצריך ליתן חלקו דמ"ש דלוה ומ"ש נתן מעות שלו ואם הטילו לכיס זה מנה וזה מאתים וכי אין גובה ראשון מתוך שותפות מנה שלו שהיה יותר ואח"כ חולקים בשוה הלא אין זה צריך לפנים ומ"ש דלוה מאחר ונתנו לתוך שותפות ועיין לקמן סימן צ"ג סי"ב ולקמן בהלכות שותפות אפילו אם גנב או גזל ונתרצה למעשיו חייב לשלם חלקו מכ"ש זה שלוה והודה שבא לתוך שותפות וכיון דזה חייב לשלם לו אם כן אף המלוה שלו יכול לתובעו מדר"ן וא"ל הא דנחלק הרא"ש עם הרמב"ם מיירי דכלה כל ממון שותפות ואם כן אף דזה הטיל יותר מהשני אינו משתעבד לשלם מביתו כדלקמן סימן קע"ו סעיף וי"ו רק לרמב"ם הרי הוא מחויב לשלם לראשון כי הוא לוה שלו משא"כ להרא"ש דמהא דכתב דאם יש ממון וכו' לא משמע בזה אופן וגם אם לקח בהקפה אפשר לכ"ע חייב לשלם מביתו כמש"ל באריכות:
ולכן. היה נראה דבזה היו מחולקים אם השני חייב לשלם כל החוב אם אין לראשון דבר דלהרמב"ם דכתב דדינו כשנים שלוו מאחד א"כ הרי השני ערב בעד זה ואי ל"ל לפרוע משלם השני הכל דהם ערבים אבל להרא"ש לא נעשה ערב דאין הוא הלוה ואינו משלם רק חלקו המגיע עליו בשותפות א"כ י"ל דזהו הפי' של הרמ"א לחלק בין נתברר בעדים למודה דפי' של נתברר בעדים אז בעת שלוה ולא אחר כך א"כ י"ל דגם הרא"ש מודה דה"ל כשלוחו רק מה בכך הא ערב אפי' בשעת מ"מ לא משתעבד רק מטעם בהאי הנאה דמהימן ליה משתעבד נפשיה וזה אינו לגבי זה דהא לא ידע שזה מלוה לצורך שותפות ואף דאמר לו אולי משקר ומנין ידע דנכנס חבירו בשעבודו דנימא דמהימן ליה וא"כ אף דמודה מ"מ אם הוא לא ידע אין כאן ערבות משא"כ כשנתברר בעדים אז דהוא לצורך שותפות א"כ שפיר שייך בהאי הנאה כו' וא"ש. זהו מה שנ"ל להליץ בעד הרמ"א לחלק בין בירור בעדים להודאת פיו אבל באמת לדינא יפה כתב הש"ך דרוב מחברים השיגו דהרא"ש לעולם ס"ל דלא משתעבד אם לא דמעידים או דמודה דהיה בשליחותו ומה שהקשיתי יחייב מדר"ן י"ל בדאית ליה ללוה הראשון נכסי רק הוא גברא אלמא ולהרמב"ם יכול לתבוע להשני כי הוא ג"כ לוה אבל להרא"ש יאמר השני לאו בעל דברים דידי את ומדר"ן לא שייך דאית ליה נכסי ואם יבא הוא ויתבעני אשלם לו או שהוא הראשון חייב לשני ממקום אחר א"כ אין השני חייב לראשון דמחזיקו בחובו וא"כ להרא"ש פטור לגמרי ולרמב"ם הוא ב"ח של ראשון. ובזה מיושב מה שתמה בגי"ת שער מ"ד מכמה תשובות הרא"ש דמשמע דמתחייב שותף השני דלפמ"ש פשיטא דאם תובע הראשון לשני דחייב לשלם ומינה דחייב מדר"ן ומ"מ מש"ל בישוב רמ"א נר' לדינא צ"ע דאם מודה דעשהו שליחו להלוות רק המלוה לא ידע אי יתחייב על חלק חבירו בערבות דהא לא שייך בהאי הנאה דמהימן ליה ודוק:

(ו) אין. עדותו כו' הקשה הב"ח בממ"נ אם יש לזה שהודה נכסים כדי כל חוב מה נ"מ יגבה המלוה ממנו ומה ס"ד שיטיל שבועה ואי לית ליה למה אין זוקקו לשבועה הא אין נוגע בעדות כיון דל"ל ולשמא יתעשר לא חיישינן כדלעיל סימן ל"ז ומכח זה דחה דין זה דשם דאף נגיעה בשביל שיתעשר ה"ל נוגע והש"ך תי' דמיירי דאי' ליה נכסים רק הם במד"ה או זבורית ולהשני נכסים כאן ובינונית ולא הבנתי שיחתם כלל דהכא מיירי דידוע שזה לוה מראובן מנה רק הוא אומר שגם השני היה אתו בשותפות להלואה וא"כ מה בכך דלית ליה נכסים מ"מ ניחא ליה דלא יהיה לוה רשע ולא ישלם כי החצי שני ל"ל ואם לא יפרע השני יהיה עליו לוה רשע וכו' וכן אמרו בגמרא דב"ב להדיא דבשביל כך נוגע בעדות ולק"מ:

(ז) מעידים. זה על זה כתב מהרש"ל בב"ק שלשה שהיו מלוים לאחד ורואים שרוצה לכפור ועשו תחבולה והיה אחד תובע ושנים עדים והוציאו הממון ועכשיו מודים שכל שלשה היו המלוים חייבים להחזיר הממון ואע"ג דאי' להו מגו ה"ל מ"מ מגו במקום עדים וגם איתרע חזקתם שעשו פיסול עכ"ל והש"ך בס"ק ט"ו כ' ואין דבריו נ"ל: והאמת אתו דדברי מהרש"ל תמוהין דמה מגו במקום עדים יש כאן וכי יודעים אנו שמשקרים אנו אומרי' שהם נוגעים ולית להו תורת עדות אבל אם יש להו מגו מי יגרע כח מגו שלהם ואפי' מגו דבי תרי לא שייך כאן דאין א' צריך לאמירת חבירו ומגו דשתק וגם בדבר הנאת ממון להם אמרינן מגו דבי תרי ואי דאיתרע חזקתם דעשו שלא כהוגן דיש בו מדבר שקר תרחק אין זה יותר פיסול מחטיפה דנסכא דר"א דהעלו הפוסקים אי א"ל מגו דהיה מחזירו נאמן וכן חובל כלי אוכל נפש ובגד אלמנה ועובר חרם קדמונים מ"מ לא הפסיד מגו שלו ומכ"ש בזה:

(ח) אינו. מחול אלא החצי קשה לי דדין זה הוא דברי ב"י דס"ל דמה שכתב הרא"ש דהכל מחול במחל לא' מן השותפים הוא לשיטתו דס"ל שותפים שלוו המה קבלנים אבל אה אין אלא ערבאים כמ"ש המחבר אין נמחל אלא חלקו וגובה חלק השני משותף השני ולא הבנתי הא כל חייליה דרא"ש מהא דתני' שותפים שמחלו להם מחל לאמצע ואם אמרו בשביל פלוני מחלנו מה שמחלו מחלו לו פי' ר"ש הבדל בין רישא לסיפא דאם ע"י פיוס מחל לאמצע ובלי פיוס מחל לו לבד ומזה למד הרא"ש דינו וכתב כי יש חילוק בין פיום לאינו פיוס היינו במוחל קצתו כנר' מהך ברייתא דמיירי דמוחל קצתו אבל במוחל כולו אפי' שלא ע"י פיוס לכולם מחל כמ"ש הרא"ש דרגלים לדבר דלהכל מחל וכן העלה הסמ"ע והש"ך וכן משמע בד"מ שלפנינו בטור דפוס ברלין והש"ך הבי' בשם ד"מ ונוסח אחרת היה לו ע"ז וע"ז קאי הדין דרמ"א לחלק בין קבלן לערב ועם כל זה לא הבנתי בשנים לוים סתמה דאינם אלא ערבים ולא הוה מחילה רק בחלקו שהוא בחצי א"כ למה ישלם השני כל החצי הא בפיוס מחול לאמצע והרא"ש כתב להדיא שם בכלל ע"ג סימן יו"ד דאין דרך למחול בלי פיוס הלכך תלינן שבפיוס מחל והוי מחילה לשניהם ואיך כתב הרמ"א סתם דהשני ישלם החצי אדרבא מסתם המחילה לאמצע וזה ישלם רביע וזה רביע אם לא שנודע בבירור שהיה שלא ע"י פיוס וקושי' זו לא לבד ברמ"א אף גם בדברי הרא"ש כלל הנ"ל סימן י"ב בראובן שיש לו שטר על חמשה והמה קבלנים זה בזה ויש לשנים שטר מחילה ופסק הרא"ש דשלשה הנשארים ישלמו שלשה חלקים הנשארים וכן כתב להדיא בדין י"א דהורידו לחלק קרקע השייך לשלשה הנותרים ופי' הרב ראנ"ח וכן הש"ך דלכך לא אמרינן דמחל לכולם אף דהיה מחילה בכלל החוב משום דחזינן דנחית למנין ומחל לשנים ואילו דעתו למחול כל הקבלנים שנים ל"ל. וזהו נכון אבל עדיין קשה חלקים שנים שמחל לאלו השנים יהיה לאמצע ויזכו כולם בו דהא סתמא נעשה ע"י פיוס וכולם זכו בו כמו שכתב הרא"ש ומ"ש ממס שאם מחל לא' חלקו דהוא שייך לכל בני העיר כדלקמן סימן קע"ח ודוחק לומר דמהך תשובה י"ב וי"א למדו דלאחר שנחת הרא"ש לחלק בין מחל כולו למחל מקצתו חזר הרא"ש מהך סברא דנימא סתמא דמחילה היה ע"י פיוס וזהו דוחק ובאמת בתשובת הרא"ש י"ל כך קצת כמ"ש הם ז"ל דהוא דרך המשל הלוה ק' זהובים לחמשה ומחל לשנים אלו דעתו לאמצע מה לו למחול לשנים חלקים שהוא ארבעים זהובים הלא הם הקבלנים וכל אחד חייב על כל הסך ימחול לא' ארבעים ויהיה ג"כ לאמצע ומה לו כ"כ מחילה וליחות למנין למחול לשנים אלא ודאי כוונתו לפטור אותן מכל ולא זולתם ולכך פטר לאלו השניה כי אלו פטר לאחד לא היה השני נפטר כלל וא"ש: ולכן בדברי הרמ"א צ"ע כי לדינא נר' לכאורה דאם לא נודע דלא היה דרך פיוס רק סתמא אמרי' דהיה דרך פיוס למחול לאמצע. ואולי י"ל דס"ל לחלק בשלמא אי שנים שלוו הם קבלנים בכל החוב והיינו משום דאמרי' ראובן שלוחו של שמעון ולכך שמעון חייב בכל וכן להיפוך שמעון שלוחו של ראובן ולפ"ז דהם שלוחים אף בפיוס כן אמרו שליח' דחבריה קעביד כמ"ש הרא"ש בתשובה ובפסקיו בב"ק אבל אם אינם קבלנים רק כל אחד נתחיי' בעד החצי רק ערב בעד החצי הנשאר א"כ ל"ל שליח קעביד דא"כ אף בכל החו' ישתעבד תיכף דשלוחו של אדם כמותו ואם לאו שליחתו קעביד אף בפיוס לא אמרי' כן וא"כ כשמחל לעצמו מחל דכמו דלא נעשה שלוחו בשעת החיוב אף בעת פיוסו לא נעשה שלוחו וא"כ בתוספתא דקתני דע"י פיוס מחל לאמצע שם קתני שמחל מכס ומכס היינו מס ובמס לכ"ע הוי כקבלנים זה בזה ולכך מהני פיוס אבל בשאר הלואה לפי דקי"ל דלא הוי רק ערבים אף בפיוס לא מחל רק לו לבד ולא לשני ואולי לזה כיון רבינו הגדול הב"י דכתב דנר' מדברי הרא"ש היכי דלא מחל כולו אפי' ע"י פיוס לא אמרי' דמחל לאמצע ותמהו עליו דאדרבא ברייתא דשותפים מוקי הרא"ש במחל קצת ומ"מ תנן מחל לאמצע דלפמ"ש ניחא דקאמר דמדבריו למדנו הואיל וקאמר לכך הוי לאמצע הואיל ושליח' קעביד לדידן דקי"ל דלא הוי רק ערב אם לא אמר בפי' שמחל כל שטר רק שמחל לזה חלקו דהוי כמחל קצת דהא לא מחל אלא החצי לא אמרי' לאמצע מחל דליכא שליח ואפילו פיוס לא מהני ומברייתא אין ראיה דשם הם קבלנים זה לזה מה שאין כן לדידן וא"ש ולא הוי רבינו כטועה כולי האי וצ"ע לדינא. זאת ועוד אחרת מה שסת' רמ"א בקבלנים הוו מחילה לאמצע ונשען על תשובת הרא"ש הנ"ל והרא"ש כל חיליה מהך דשותפים מחל לאמצע ומזה יליף דמחל כל החוב מסתמא לאמצע מחל וזהו דהרא"ש אזיל לשיטתו דפסק כרבינו שמחה ולא כהר"ם רבו דיש חילוק בין מחל סתם למחל בפי' והזכיר שמו שלו מחל וכמ"ש בש"ע לקמן בסימן קע"ה אבל לדעת מהר"ם ליתא להך דינא דהא סבירא ליה למוחל בפי' לא אמרי' מוחל לאמצע ואם כן לקמן בסימן קס"ג ס"ו בהגה הביא רמ"א ב' דעות דאם פטר המלך לאחד ממס אי מחויב לתת חלקו לקהל והביא רמ"א דעת מהר"ם דפטור הואיל דפטרו בפי' וכן דעת מהרי"ו ומהר"ם מריזבור"ג כמ"ש הד"מ לקמן בסי' קס"ב וכן נר' מהמרדכי בפ' הגוזל בתרא שדעת ר' אביגדור כהן כמהר"ם ז"ל ואם כן יש כאן ב' דיעות ואם כן אי תפס המלוה אף דהם קבלני' זה בזה מכל מקום יכול לומר הואיל ומחלתי בפי' לו לו לבדו מחלתי ולא לכם ויכול לומר קים לי כמהר"ם וסייעתו ודוחק לומר אף למהר"ם וסייעתו במחל כל החוב אמרי' לאמצע מחל מטעם שכתב הרא"ש דל"ל מחילה הא בלא"ה יכול לתובעו מי שירצה דזה ודאי ברור דלא על זה לבד סמך הרא"ש רק בצירוף הך מילתא דתוספתא דקתני לאמצע מחול רק שם בעינן דוקא פיוס ולזה כתב דכאן רגלים לדבר דמחל לאמצע כמ"ש אבל לדעת מהר"ם דאפי' פיוס לא מהני קשה לומר דעל סברא זו גרידא נסמוך דאל"כ מה לו להרא"ש כל החרדה להביא דעת הרבינו שמחה בפי' תוספת' דע"י פיוס לאמצ' דכיון דלא תלי' בזה כלל ועוד אם כן בשנים שערבו נמי נימא אי מחל לא מחל לשני ועכצ"ל כמ"ש הש"ך דבשביל סברא זו דל"ל מחילה הא בלא"ה יכול לתבוע השני גרידא לא פטרינן השני ותדע מהקושיא לא אמרי' רק כאן הואיל בלא"ה איכא למימר דהוי לאמצע ואם כן לדעת מהר"ם קשה לומר דמחל לכולם וצ"ע ועכ"פ אם הם קבלני' ולא מחל כל החוב לא' רק מקצתו אפי' ע"י פיוס אי מחל לאמצע או לו לבד ספיקא דרבוותא היא ואי תפס לא מפקינן מיניה ועיין מש"ל בסימן קס"ג וסי' קע"ה:

(ט) אפי'. שניהם כתובים בשטר א' וכו' והרב הש"ך בס"ק י"ט פקפק על זה דדוקא דאותו שלא נכתב שטר על שמו מחל בזו אמרי' דלכך לא הרשהו אבל זהו שנכתב על שמו למה לא ימחול הלא דרך השותפין לעשות במה שירצו ע"ש ודבריו אינן מבוררים כל הצורך דמלבד כפי שנראה שם בתשובת רשב"א אינם שותפים בעסק מו"מ ביניהם רק בזה שכללו הלואה כאחד כמ"ש הרשב"א סי' אלף כ"ב וז"ל וכן אלו שהלוו לזה בשטר אחד הרי הם כשותפין וכאלו הרשו זה לזה לתבוע כל החוב כו' עכ"ל הרי דלא הם שותפ' במו"מ רק מחמת זה נעשו כשותפים ואם כן פשיטא כיון שאין עסק בלא"ה ביניהם רק מחמת זה שהיה השטר בשותפות והרשהו זה לזה לגבות חוב יפה כתב הרשב"א דאף דהרשוהו לגבות חוב ושליח שוויה אבל לא למחול חובו אף גם נראה אפילו בשותפין גמורים גם כן לא על זה נכרת ברית שותפות שיכול למחול בלי ידיעתו וראיה מדלקמן סי' צ"ג סעיף י"ד דאם שותף אמר דנפרע החוב דנאמן לפטור הלוה וצריך לשלם לשותפו חלקו אבל אם כתב בשטר שהוא ממין שותפות אפילו לפטור הלוה אינו נאמן ויכול השותף לתבוע מחציתו מהלוה וקשה למה הא נגד הלוה יש לו מגו דמחיל ואף דאמרינן דצריך לשלם חלקו מלבד דזה דוחק דבממ"נ אם מורשה למחול למה ישלם ואם אינו מורשה איך יכול למחול של חבירו מכל מקום הא אף במודה בפרעון צריך לשלם חלקו ואם כן לעולם יהיה נאמן נגד הלוה דפרוע הוא ומה הבדל אם כתב בו ממון שותפות או לא הלא נגד הלוה לעולם נאמן במגו דמחל ולשותפו לעולם צריך לשלם חלקו ובפרט לפי דברי הש"ך לעיל בסי' ס"ה דסבירא ליה באומר שטר פרוע הוא אין לך מחילה גדולה מזו וא"צ למגו כלל דהיינו מחילה וכ"כ הנ"י ואם כן באומר פרוע היינו מחילה גמורה ולמה יהיה שותפו יכול לתבוע מהלוה ועיין לקמן סי' ק"ח ס"ח גם כן מבואר דאינו נאמן על חלק חבירו פרוע וקשה היינו מחילה ועכצ"ל דא"י למחול ג"כ חלק שותפו וצ"ע על הש"ך איך העלים מזה לשיטתו דסבירא ליה דפרוע הוי כמחול:

(י) אין. שומעין לו וכו' הרב הש"ך בס"ק כ"ה נמשך אחר דעת גי"ת דהקשה ג"כ קושי' הסמ"ע דהא אמרינן לקמן סי' קכ"ב וקע"ו דיכול שותף לדון על חלקו אף דליתא שותפו במתא ולא נראה לו תי' הסמ"ע לחלק בין לדון ובין ליתן לו מעות ולכן מחלקים דכי ידע כמה מגיע לו בשותפות לחלקו צריך ליתן לו חלקו והא דאמרינן בירושלמי אין שומעין לו היינו שאין ידוע חלקו ודבריהם לא משמע כן ברמב"ן ורא"ש חדא דלמה לנו קרא וכחש בעמיתו פשיטא דהא לא ידע כמה יתן וכמה חלקו ואי דה"א דה"ל שלוחו ויכול לתבוע הכל כמו שהוא באמת דעת הראב"ד אם כן הוה ליה למימר לזה אתיא קרא שאין יכול לתבוע הכל ולא דלא נתחייב בחלקו דהא חלקו אינו מבורר רק הל"ל דאם תבע הכל והוא כופר אין כאן שבועה דלאו שלוחו דשותפות הוא אבל מה זה שכתבו דלא אמרינן לכל אחד נתחייב בחלקו לא אתי שפיר כיון דאין כאן בירור מה היא חלקו ועוד א"כ מנלן לירושלמי למילף היפוכו דכשם שנים שנתנו פקדון אין צריך ליתן לא' ה"ה בשנים שקבלו פקדון הם ערבים דהא התם טעמא אחריני איכא שלא נודע כמה חלקו ולא אמרי' דשליחא דחבריה הוא אבל באמת אם ידוע חלקו חייב ליתן אם כן הרי אין כאן טעם דהואיל דבאו כאחד כאיש אחד דיינינן ליה ואדרבא נקיש להיפך בידוע כמה מגיע לזה ולזה נותנים לכל אחד חלקו וא"כ ה"ה בשנים שקבלו פקדון או לוו הרי מבואר חלקם דלכל א' החצי א"כ אף הם לא יהיה באחריות חצי של שני וממקום שבאתה כן תקיש לגמרי אלא ברור דליתא ולא הבנתי מ"ש הש"ך דדברי בעה"ת מסוף שער מ"ד סותרים לדבריו שבריש השער כי לא יש בהם סתירה דשם בסוף השער כתב בדאיתא במתא צריך ליתן וריש השער מיירי דליתא במתא ואין נותנים לזה לבד עד שיבא שותפו ומ"מ נראה לדינא דאם שותפו הלך למד"ה דיכול למפלג בב"ד וב"ד יכופו ליתן לו חלקו ולא יהיה גרע מנפרעים ממנו שלא בפניו כדי שלא יהיה הולך למד"ה ואף זהו כמוהו דמ"ש אבל אם שכיח ומצוי וקרוב לבא ודאי דאין לו ליתן זהו מה שכתבתי לדעת הטור ומחבר דנמשכו אחרי דעת הרמב"ן והרא"ש:
אך. באמת לא ידעתי למה נמשך המחבר אחרי דעתם מבלי הזכרת החולקים כלל דהא הרשב"א הסכים לדברי הראב"ד דאדרבא דיכול לתבוע שיתן לו כל הפקדון דשליח שויה וכל ראית הרמב"ן מירושלמי וכחש בעמיתו פרט למכחיש אחד משותפין והבעה"ת פי' פי' אחר שאם תבעו שנים והוא מכחיש שאינו שייך רק לאחד ונשבע עליו דפטור מקרבן שבועת פקדון דאינו ממון דחבירו יתן לו מ"מ חלקו ומכל מקום יליף מיניה כמו דליכא קפידא אי פרע לחד ולא מצי לומר אידך לא ניחא לי דאיתפרע שלי לחבירי ה"ה בשנים שלוו כאחד הם ערבי' זה בזה ולפי' הזה אין כאן שום ראיה דיכול לעכב חלקו של זה בשביל שותפו כלל והרמב"ם דפסק בהל' שבועות פ"ח הלכה י"ב מי שהיה חייב לשני שותפים ותובעהו אחד מהן וכפר בו ונשבע חייב דהרי כפר בממון תבעוהו שניהם ואמר לא לויתי אלא מאחד ונשבע פטור משבועת פקדון א"כ מוכח דלא ס"ל כפי' הרמב"ן בירושלמי דלפירושו בתבעו א' אין כאן שבועת הפקדון וע"כ דס"ל כבעה"ת בפי' וס"ל דחלקו של שותף התובע מחויב ליתן ולכך ה"ל שבועת פקדון דה"ל תביעת ממון וא"כ כיון דרמב"ם ס"ל כן ג"כ הרי הרמב"ם וראב"ד ורשב"א ובעה"ת בשם מ"כ בדיעה אחת א"כ הרי זה פלוגתא דרבוותא ויש להתיישב בדין זה:

(יא) וה"ה. אם שניהם כתובים בשטר וכו' דין זה צל"ע כי מקורו מתשובת הרשב"א ורשב"א נתן בתשובה טעם דהואיל דנכתבו בשטר אחד הוו כמו שותפין ע"ש וקשה לו יהיה דהם שותפין הלא שותפין גמורים ומוחלטים שהפקידו או הלוו לאחד א"י ליתן לאחד בלי חבירו ומה יתן ומה יוסיף דכתב בשטר אחד ואם נאמר דיש הבדל בין בע"פ לבשטר א"כ לפ"ז בירושלמי דיליף ומקיש מהדדי אם אין צריך ליתן לשותף אחד בלתי חבירו ה"ה להיפך שנים שלוו אחראין זה לזה ולפ"ז בשטר דנימא דצריך לשלם לאחד בלתי חבירו ה"ה שנים שלוו בשטר אינם אחראין וזה אינו דבשטר יותר מסתבר לומר דהם אחראין מן בע"פ כמבואר בירושלמי להדיא בשטר ועיין ש"ך סק"ב ולכן ברור דרשב"א לשיטתו דס"ל דעת הראב"ד דשותפין שהפקידו כל אחד יכול לתבוע כל הפקדון וא"כ כשהם בשטר אחד יפה כתב הרשב"א דה"ל כשותפין וכל אחד יכול לתבוע אבל לפי דלא קי"ל כרשב"א רק כרמב"ן ורא"ש סוף דין זה ליתא וצע"ג על הרמ"א:

(יב) אלא. שלא יגבה כל אחד המחצה צ"ע כי זה אינו ברור וי"ל דהכוונה היה דווקא ביחד ויד בעל השטר על התחתונה רק בתשובת הריב"ש שם סי' תפ"א פי' הענין דבתוך השטר הנ"ל היה נזכר שיש להאשה משעבוד כתובה עליו ומזה הוכיח הריב"ש דל"ל דכוונה כך דא"כ א"א לגבות כתובה ממנו דאם יגרשנה לא יסכים ואם ימות אינו להסכים וע"כ דכוונה לפי' השני שלא תגבה היא לבד החצי והוא לבד החצי וכן בא"ע סימן ק"ב ס"ו בהגה משמע כן אבל כאן שהשמיט הך דכתב לה אחריות כתובה עליו א"כ ודאי דאין להחליט הפי' כמ"ש רמ"א ויד בעל השטר על התחתונה אמנם בריב"ש שם כתב עוד דאפי' נימא דכוונה שיהיו שניהם יחד מסכימים לגבות החוב והמתנה כיון דאין בידו לפרוע כתובה רק ממתנה הזה והיא באה בכחו ומסכמת וה"ל כאלו הוא מסכים דלאו כל כמיניה שלא להסכים ולהפקיע שעבודה ע"ש וה"ל לרמ"א לכתוב טעם זה כי ידוע כי יש נ"מ טובי בין הטעמים הללו ביש מקום לגביית כתובה ממקום אחר אם תזכה בחצי שלה או יורשים וצ"ע:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.