נתיבות המשפט - ביאורים/חושן משפט/עז
נתיבות המשפט - ביאורים 
חושן משפט עז
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) או שקבלו פקדון ביחד. עש"ך ס"ק א' (ויש שם ט"ס וכצ"ל הפקיד גבי שנים דינו כא' שהלוה לשנים וכו') עד צריך לשלם לו חלקו, ובשו"ת רמ"א שם הביא עוד ראי' מהא דהמפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד ואם פשעו הם הוא פטור מלשלם ולא גרע מאילו מסרו לשניהם ביחד דהא הוא עיקר השומר. והש"ך לא הביא ראיה זו כלל. ונראה שהי' פשוט בעיניו הסתירה של ראיה זו דבשלמ' המפקיד על דעת אשתו ובניו הטעם כמ"ש הפוסקים גבי שומר שמסר לשומר דפטור במקום דלא שייך לומר את מהימן בשבועה האיך לא מהימן וכגון דרגיל להפקיד דהטעם משום דהעמיד גברא בחריקאי והרי עשה השומר שמירה מעולה שמסר לכן דעת הנאמן לו והוי כמו שמסרו לו בתיבה מסוגרת ונפטר מצד חיוב שמירתי ומה שחייבין הן על פשיעתן לא נעשה הוא ערב בעדן שלא קיבלו על עצמן רק לשמור שמירה מעולה ולא נעשה ערב על חיוב התשלומין כלל רק שנתחייב לשמור וזה השמירה שלו תדע דהא לאביי פטור בכל שומר שמסר לשומר בן דעת משא"כ בשנים שקבלו פקדון ביחד שנעשה ג"כ ערב בעד חיוב תשלומין של חבירו וכיון שפשע השני וחייב לשלם חייב לו ג"כ מצד ערבות, אמנם נראה דהרמ"א שם לא הביא רק נגד דעת האומרים דשנים שקבלו פקדון ביחד הוי בקבלנים דהא בעובדא דרמ"א שם מיירי שהי' להשני לשלם רק שרצה לחייבו מטעם קבלן בקבלן אינו חייב מטעם שקיבל על עצמו חיוב תשלומין של השני רק מטעם דהוי כאילו הוא קיבלן לעצמו כגון בהלואה הוי כאילו הוא הלוה לעצמו ובשומר כאילו קיבל השמירה בעצמו וא"כ לא גרע מאילו קיבלו לעצמו ומסרו להשני דנפטר משמירתו דמה"ת יהי' גרע הקבלן מאילו קיבל בעצמו ולפמ"ש לא הי' צריך הש"ך לסתור ראיה זו לפי מאי דקיי"ל דלא הוי קבלן רק ערב בעד חיוב התשלומין של השני, לפ"ז י"ל גם מה שהקשה הש"ך על הראיה הראשונה של הרמ"א דכונת הרמ"א להוכיח דאם נאמר דהוי בקבלן דהיינו באילו קיבל בעצמו השמירה ולא מיפטר במסירה להשני בהשאלה שנשאל שם א"כ גם במסר שורו יתחייב לשלם הכל אף שמסר להשני דהוי כאילו הוא פשע בעצמו דהא קבלן אינו חייב מטעם ערב כנ"ל וא"כ חייב הוא מטעם מזיק כמו כל שומר שפושע שנקרא מזיק. והש"ך אינו סותר ראיה זו ג"כ רק לפי מאי דקיי"ל דלא הוי רק ערב ולא קבלן והרמ"א לשיטתו אזיל וא"ש אך מ"מ יש לסתור ראיות הרמ"א מהא דמסר שורו לשומר והזיק דהא שומרים לא נעשה בקבלנים רק נגד הבעלים שקיבלו ממנו ביחד אבל לא נגד הניזק וכיון דקי"ל במסר שורו לשומר והזיק דהשומר. חייב והבעלים פטורים אפי' אין להשומר לשלם כמבואר בח"מ בסי' שצ"ו סעיף ח' ועיין דרישה ופרישה שם והכא במועד קמיירי דבהכשר כל ניזקו קאמר וכיון דנפטרו הבעלים במסרו השור לשומרים ואין להם תביעה רק מהניזק ונגדו לא נעשו קבלנים דהא לא קיבלו ממנו השמיר' רק דרחמנא חייבי' לשלם דמי השור למי שהשור תח"י בשמירה וכיון ששומ' אחד מסרוהו להנשארים נפטר השומר דלא יהא השומר זה אלא כבעלים שנפטרו כשנתנו להשומר ואין חיוב על השומר משום שומר שמסר לשומר דהא מסרו לאיש הנאמן אצל הבעלים:
(ב) לא יתבע הערב תחלה. בספר קצה"ח רצה ליישב קושית הפוסקים אהנך דס"ל דהוי כקבלנים מהא דפרק השואל דשותפין ששאלו לנשאל אחד מהן. וכתב לתרץ דאף דהוי כשואל בכולו מ"מ הוי כמשאיל מקצת לחברו ומבוא' בסי' רצ"א דאם עבר השומר ומסר לשומר אחר אף דהראשון היה בבעלים דחייב השומ' הראשון על רשות השני וה"נ דכוותיה. ולא דק דהתם עבר השומר במקום שאסור למסור מיירי דהיינו שממעט בשמירה אבל אם מסרו למי שרגיל להפקיד במקום שמותר למסור אפי' אם נעשה בו דבר שחייב כגון פשיעה וכיוצא פטור הראשון דל"מ להנך פוסקים דס"ל דאם פשע השני דפטור הראשון דודאי פטור אלא אפי' למאן דס"ל דחייב הראשון מ"מ הא כתבו הטעם משום דא"כ כ"א ימסור לאשתו ובניו ויפטור זה שייך בדבר שאילו היה נעשה ברשותו היה חייב בו לא נפטר מחמת מסירתו להשני אבל הכא שהראשון היה בבעלים והיה פטור אם היה זה ברשותו ומהכ"ת יתחייב כשמסר להשני למי שרגיל להפקיד כשלא מיעט בשמירה כיון דלא שייך טעם זה דכל א' ימסור כדי שיפטור דלמה לו למסור כדי לפטור הא אפי' זה יהיה ברשותו ג"כ פטור ומכ"ש הכא דמדעת בעלים מסר להשני דהא בשותפות שאלו ובפרט שלא מסרו כלל דברשות שניהם מתה ודאי דלא נתחייב בזה מטעם שואל על רשות הב' רק מטעם קבלן והוא פשוט.
(ג) ואם פרע אחד. עש"ך ס"ק ה' שתמה ע"ז, ויפה השיג התומים דבמרדכי מבואר בהדיא דאף למ"ד דס"ל דלא הוי רק ערבים מ"מ חייב משום דדרך השותפים כן לשלם בעד חברו ע"ש:
(ד) דאם לא נתברר. עש"ך ס"ק ט' ובסמ"ע שתמהו מאוד שמה חילוק יש בין נתברר בעדים ובין שמודה בעצמו והחילוק של הסמ"ע דחוק מאוד דמה בכך שהיה יכול להכחיש וגם בדברי הע"ש תמה הש"ך מאוד ע"ש. ולפד"נ ליישב דבריהם וגם להשוות מחלוקת הפוסקים שלא יהיה שום מחלוקת ביניהם לענין דינא רק שהבין כל א' כוונה אחרת בדברי חבירו לכך הקשה עליו אבל לענין דינא אין כאן מחלוקת כלל דהט"ז כתב דעיקר הך דינא מיירי לענין אם השותף השני טוען שהשותף שלוה המעות חייב לו כנגדו כנגד המעו' שהלוה עליו והדין עמו דעכצ"ל כך דאלת"ה מה"ת לא ישלם השני כשמודה שלוה מעות לצורך השותפו' אלא ע"כ דמיירי שהשותף השני תפס המעות ואמר שחייב לו השותף כנגדו. ולפ"ז א"ש הכל דמה שכתב הרמ"א דאם נתברר וכו' בעדים חייב היינו שהעדים היו בשעת ההלואה כשלוה שותף האחד ואמר המלוה בפירוש שמלוה המעות לשני השותפים וגם ידוע בעדים שהלואת המעות היה לצורך השותפות כגון לבנות בית המשותף וכיוצא בו לצורך השותפות ובהא ודאי לכ"ע חייב דהא אפי' אם הלוה המלוה המעות לצורך השותפות בלי ידיעת שניהם אפ"ה שניהם חייבים ולא גרע מיורד שלא ברשות דמחוייבים להחזיר ההוצאה שיעור שבח ובודאי דגם כאן מיירי שיש שבח דבליכא שבח אפי' אם היה השותף נותן מעות שלו פטור השני כמבואר בסי' קע"ח וכיון שהי' שבח אפי' נתן המעות בלי ידיעת שניהם מ"מ שניהם חייבים ומכ"ש בכאן דשותף האחד היה אצל ההלואה שהיה לצורך השותפות, ועוד דלא שייך כל הסברות שכתב הרא"ש דאין השותף יכול לשעבד את חבירו דהא אפי' אם היה השותף כאן ולא היה רוצה ללות ודאי דאילו אתי לב"ד לאמלוכי הי' הב"ד מצוין ללות כע"כ של זה והי' משועבדין נכסיו בע"כ כמבואר בסימן קע"ח ס"ב בהג"ה אם מוחה השותף וכו' ע"ש ועוד דהא שפיר כתב הרמב"ם דכל שותף הוא שליח חבירו בדבר שהוא לצורך השותפות דהא אם היה כאן ודאי דהי' נתרצה ולא גרע מאשה חנו"נ שלותה שהבעל חייב לשלם עבורה כמבואר בסימן צ"ו ולפ"ז ודאי דאין השותף השני יכול לתפוס דמי ההלואה שלוה השותף בעד החוב שחייב לו שותפו כיון דההלואה חל עליו נ"כ אבל בשהשותף מודה וע"כ א"א לומר דמיירי שמודה שראה שהמלוה לוה לצורך השותפות דהא לא היה אצל ההלוא' ואם באמת היה במעמד ההלוא' ונתרצ' ודאי דנתחייב וגם ע"כ לא מיירי שמוד' שהשותף הב' בשע' שהביא המעות אחר שהמלו' הלו' המעות לשני השותפים לצורך השותפות ונתרצ' השותף השני לעסוק במעות המלו' ג"כ וראי דנתחייב ולא גרע מאילו המלו' שלח המעות ע"י אחר להשותפים שילוו ולקח האחד המעות במעמד השני ושתק השני ועסק במעו' דדאי דנתחייב ה"נ דכוותי' אלא ודאי דהרמ"א מיירי דאינו מודה הב' רק שכפי סך ההלוא' שאומר המלו' הניח חבירו באותו פעם להשותפות ובז' שפיר כתב הרא"ש דלא נתחייב השותף השני לפרוע להמלו' דיכול לומד שהשותף חייב לי כנגדו כמ"ש הט"ז דהא יכול לומר א"י אם לוית להשותפות שמא לא לוית מתחיל' רק לצורך עצמך ונתת להשותפות דאז הוא לבדו רק לוה שלך ולא אני. ומה שכתב הרא"ש שאין השותף נשתעבד במאמר שותפו פי' שאינו נאמן לומר שלו' לצורך שותפות לשעבד שותפו וכיון דהוא לבד נעשה לוה שלך וקנה המעות שלך בהלוא' גם אני יכול לתופסו בחוב כמבואר בסי' צ"ט ומיירי שכל' המעות השותפות כמ"ש בסמוך וא"ש דברי הרמ"א ומשה אמת ותורתו אמת. ונרא' דאף הש"ך מודה לזה כי מ"ש הוא ברור כשמש. ומה שצריך הש"ך להסכמתו וציוויו היינו לענין ערבות וכמ"ש אח"כ והשתא נבוא ליישב הע"ש מקושית הש"ך דמה שהקש' הש"ך דמה בכך שיש לו מגו מ"מ עכשיו שמוד' שבהסכמתו וצוויו לוה לצורך השותפות אפי' יהי' כן שלא בא לתוך השותפות מה לו למלו' בכך הלא הוא נותנו להשותף שהוא שלוחו וכאילו נתנו לידו דמי עכ"ל אין לו הבנ' כלל דהא אם לא היה אצל ההלוא' יכול לומר מה בכך שצויתי לך ללות לצורך השותפות מ"מ כיון שלא בא ההלוא' לצורך השותפות ע"כ לא לוית המעות רק לצורך עצמך או לא לוית כלל וקנוניא אתם עושים עלי דודאי אם אמר האחד לך לוה לי מעות והמלו' או השליח אמר שהלו' לו והלו' אומר שלא קיבל מיד השליח פטור הלו' כיון שלא אמר שישלח על ידו ואפי' אמר להשליח שישלח ע"י איכא פלוגתא בשליח שעשאו שלא כעדים ועכצ"ל דהש"ך הבין בע"ש דמיירי שהשותף במעמדיו ובציוויו לוה מהמלו'. ומ"ש הש"ך דמיירי שהשותף הב' אמר למלו' שלא יתננו לו אלא כשיתננו בפניו וכו' כוונת דבריו דאפי' אם אמר לו כן מ"מ אם בא המעות לתוך השותפות ודאי דחייב השני אפי' עבר המלו' על ציויו וא"ש דברי הע"ש. אבל באמת הע"ש מיירי שלא היה כמעמד כשהלו' לו המלו'. ולהסביר כל דברי הע"ש במה שחילק בין נתברר למודה נראה דמיירי לענין ערבות דהיינו אם אין ללו' לשלם אם השותף השני שלא היה אצל ההלואה חייב לשלם הכל וע"ז שפיר כתב הע"ש דאם נתברר בעדים דהיינו שהעדים היו וראו שהמלו' הלו' לצורך השותפות וגם יודעים שהשותף השני עשאו שליח דהוי שליח שעשאו בעדים רק שהשותף אומר שלא בא לתוך השותפות וזה אמרינן שחזקה ששליח עושה שליחותו ובודאי בא לתוך השותפות והא דהוצרך לחזקה ולא אמר בפשוט שנתחייב תיכף כשהגיע המעות ליד השני נראה כיון דמיירי לענין שיהיו ערבים של השותף הב' כמ"ש הע"ש בהדיא כמה פעמים דמיירי לענין שיהי' השותף השני ערב בעדו ובזה בעי דוקא כשבא המעות לתוך השותפו' דהנה שני טעמים יש בהשותפין שלוו שיהיה ערבים זה לזה. א' שאדעתא דהכי הלוה המלוה המעות שיהיו ערבים זל"ז דהא לא רצה להלוות רק לשניהם טעם השני כתב רמ"א בתשובה כיון שכל א' נהנה מכל ההלואה מהני ליה להיות ערבים וכאן מיירי שלא אמרו העדים להמלוה בשעת הלואה שהוא שלוחו של השותף הב' ומש"ה אם לא היה בא המעות לתוך השותפות אף שבאמת השותף השני נתחייב תיכף בחלקו דהא באמת היה שלוחו דהא המשלח חייב בעשיית השליח אפי' לא הודיעו שהוא שליה מ"מ לא נעשה ערב דהא אפי' ערב בשעת מתן מעות לא מהני אלא משום האי הנאה דמהימן ליה והכא לא שייך זה דהא לא הודיעו לו העדים שהוא שלוחו של השני לא נעשה ערב אבל כשבא המעות לתוך השותפות הוי ערב מטעם שכתב הרמ"א בתשובת הנ"ל כיון שנהנה כל א' מכל המעות לכך הוצרך לחזקה זו. גם הקושיא השניה של הש"ך על הע"ש לק"מ דהדבה פעמים דאמרי' מגו במקום חזקה ואפשר שגם הש"ך הי' ג"כ מודה לדינים אלו רק שהבין כוונת הע"ש בענין אחר. ולפמ"ש ליכא מחלוקת כלל בין הפוסקים לענין דינא. היוצא לנו שכל זה לענין שהשותף אם יכול לטעון חייב לי כנגדו אז יש חילוק דאם נתברר בעדים שהמלו' לוה לצורך השותפות אינו יכול לטעון אבל אי ליכא עדים וגם הוא לא הי' אצל ההלוא' יכול לו' המעות הוא שלך שלוית לעצמך ואתה חייב לי כנגדו ולענין שיהי' ערבות בעינן שיהי' עדים שבציוויו לוה ואז אמרי' בודאי בא לתוך השותפות והוי ערב אבל אי ליכא עדים רק שהוא מודה בעצמו שבציוויו לוה ואומר שלא בא המעות לתוך השותפות נאמן ולא הוי ערב כלל:
(ה) אלא א"כ הי' ממון עסמ"ע ס"ק י' ולפענ"ד נראה בפשיטות דהרמ"א מיירי לענין אם טוען השותף אתה חייב לי כנגדו כמש"ל וזה שייך דוקא כשכל' מעות השותפות ובא לתבעו מביתו יכול לו' שהלוא' הי' שלך ואני חייב לך ואתה חייב לי כנגדו אבל כשהמעות בעין בשותפות נוטל הבע"ח כל חובו ממעות שהוא בעין בשותפות דהא ודאי אם ראובן חייב מעות לשמעון וידוע שראובן לקח מעות מלוי ואינו יודע אם קבלם מלוי בהלוא' או בפקדון ודאי דאין שמעון יכול לתפוס מעות לוי מספק ולו' אולי קבלם בהלוא' וכבר קונה אותן המעות בהלוא' דכ"ז שאין ידוע שיצא הממון מחזקת לוי אין זה יכול לתפוס מספק וה"נ דכוותי' דכשלו' לצורך השותפות לא קנה השותף הלו' מעות לעצמו ואין השותף השני יכול לזכות במעות המלו' מספק מכח מה שחייב לו כנגדו:
(ו) והודה אחד. בס' קצה"ח כתב דאם המלו' טוען שמא לא הוי נוגע ע"ש. והן דברי התומים בסי' ל"ז ע"ש וכבר השגתי עליו שם דהכא כיון שהוא נתחייב לשלם והוי כמו שהוא תובע המעות ג"כ הוי כמו בעל דבר דפסול בין לזכות בין לחוב' אפי' כשיש לו מגו שאינו נוגע. וראי' לזה ממ"ש הר"ן בפ' הכותב גבי האי בקרא דלא חשיב עד כיון שהוד' דלאחר מיתה תפסי' הוא דחייב לשלם הוי בעל דבר ע"ש וה"נ דכוותי':
(ז) אינו מחול אלא החצי והקש' התומים דכיון שמחל ע"י פיוס א"כ יהי' החצי שמחל שייך לשותפות, ולק"מ דודאי כשהי' החוב מנה ומחל חמשים או חצי חוב סתם שייך לומר שמחל לשותפות אבל הכא שמחל לו כל תביעות שיש לו עליו ודאי דלא היתה כוונתו להשותפות וא"כ הרי יצטרך לשלם החצי מהנשאר והוא מחל לו כל התביע' שיש לו עליו אלא ודאי שהית' כוונתו רק שיהי' לו לבדו ולא להשותפות:
(ח) אין חלק חבירו מחול. עש"ך שחולק ע"ז. ובזה הדין בהתומים דאין לשותף כח למחול ולהזיק דלא עדיף מאשה הנו"נ שמבואר בסי' צ"ו:
(ט) שנים שערבו. בספר קצה"ח רצה להוכיח מהא דשני לקוחות דאם פרע אחד דא"י לגבות מהשני וליתא דהא מבואר בסעיף ד' בהיפך ע"ש דגובין וממקום שהביא ראי' אדרב' משם נלמד דין זה ויתבאר מסי' קל"ב:
(י) אין שומעין לו. עש"ך ס"ק כ"ה שכתב דאם חלקו ידוע שומעין לו. ובתומים הקש' דהא בירושלמי מדמה לזה כמו בשני מלוים אין נותנים לכ"א החצי דהוי כאילו כ"א הלו' הכל ה"נ בשני לווים הן ערבים זה לזה דהוי כאילו כל אחד לוה בכולו ואי כהש"ך אם כן בשני לווים נמי כשידוע כמה לוה כ"א לא יהי' ערב. ולא דק דבשלמא בשני מלווים דאין תלוי רק בהמלו' וכיון שידוע חלקו של המלו' מה נ"מ למי שהוא חייב משא"כ בשני לווין אף שידוע חלקו של המלו' כמה לוה מ"מ הוי כאין הלקו ידוע דהא תלוי הכל בדעת המלו' שא"י כמה הלו' לכ"א דהא לשניהם הלו' דוקא ביחד. ומ"ש עוד התומים שאינו מבין מ"ש הש"ך מהדאי' שהביא מבעה"ת ולפעד"נ פשוט דכוונת הש"ך נראה פשוט דמקודם חולק באם ליתא במתא דאז כשאין חלקו ידוע אין נותנין לו כלל דשמא הי' של חבירו ומביא ראי' מבעה"ת שכתב דבאיתא במתא יוכל ליתן חלק חבירו לב"ד ולעיל מינה כ' דנותנין הכל ליד התובע בדאית חבירו במתא וכ"כ הטור סתם ולא כ' דנותנין חלק חבירו בב"ד אלא ע"כ דצריך ג"כ האי חלוקה דכשחלק חבירו ידוע צריך ליתן חלק חבירו בב"ד כיון שידוע שהחצי הוא של חבירו אבל כשאין חלק חבירו ידוע צריך ליתן לזה התובע הכל כשהוא בעיר דאמרי' כיון שאין חלק חבירו ידוע וכיון ששמע ולא בא הכל הוא של זה התובע וצריך ליתן לו הכל ולזה סיים דברי המחבר בצ"ע דהמחבר כאן מיירי שאין חלקו ידוע וכ' דהרשות בידו ליתן ביד ב"ד והא ליתן דכשאין חלקו ידוע צריך ליתן לו הכל כמש"ל:
(יא) החצי מכתובת'. נראה דדוקא כשחתמ' האשה עצמה בשטר נעש' עליה ג"כ חוב אבל אשה שהקיפ' סחור' אפי' היא נו"נ מ"מ נראה כיון שידוע לכל שיש לה בעל וכל מה שנו"נ הוא הכל של בעל וכל הריוח והפסד חל על בעלה והיא לית לה משלה כלום הוי כהודי' שהיא שליח שהדין הוא רק עם המשלח כמבואר בסי' קפ"ב וכמו בסנטר או באפוטרופוס של בעה"ב שהדין הוא רק עם בעה"ב אם לא שחתמ' עצמה בשטר דאז הו' כפי' המלו' שדעתו עליה ומכ"ש אם פי' בהדיא שאין סמיכת דעתו רק עליה שאז חייבת גם היא לשלם כשאין לו לבעל:
< הקודם · הבא >
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |