תומים/חושן משפט/עו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תומים ‏ חושן משפט עו

(א) צריך. ליתן וכו' הסמ"ע כ' אע"ג דבפקדון סבירא ליה להרא"ש בהפקידו זה בפני זה ה"ל כעין כרך אחד ומפטר בהלואה דלהוצאה ניתנה מודה הרא"ש דחייב והרב הש"ך בס"ק ג' הק' מנליה לטו' לומר כן בדעת אביו הרא"ש לחלק בין הלואה לפקדון והניח בצ"ע ונ"ל דהא בגמ' אמרינן מי אמר רבא כל בשני כריכות ה"ל למידק הא"ר הכל מודים בשנים שהפקידו אצל רוע' שמניח ביניהם ומסתלק ופי' הרא"ש דרועה אפי' בכרך אחד ה"ל למידק כי מוטל' עליו להכיר בהמה של מי הוא להחזירו לבעלים עכ"ל מזה נראה בבירור שלא מפרש כפי' התו' דברועה א"א לתקן ע"ש רק או דסבירא ליה דפקדון דהם צרורים אינו מבחינים משא"כ בהמה דניכרת בענינה ויותר נראה לפרש בכונת הרא"ש כי סבירא ליה לסברא מה שנסתפק בה בעה"ת בשער ל"ט ח"ב דכתב הא דאמרינן אין מוטל עליו להבחין הטעם כי די שמתחסד עם בעליו לקבל פקדונו ומה לו יתר הטורח הזה ולהבין למי זה כיון שהפקידו בכרך א' ע"ש ולפ"ז ברועה שלחמו הוא וזה פרי מעשהו לרעות בהמות חבירו ולקבל שכר ואין זה חסד כלל אדרבא הבעל בהמה מתחסד עמו אם כן עליו מוטל להחזיר לבעליו. וזה ברור ומכוון בלישנא דהרא"ש. ואם כן שוה דין מלוה להרועה כמ"ש בעה"ת להדיא דבמלוה לא שייך דמתחסד עמו ופשוט וכן לפירש"י הא יש הבדל בין פקדון למלוה וע"כ אתה מפרש בהרא"ש גבי רועה או כפירוש רש"י או כפי' בעה"ת כמ"ש ולשני פי' מבואר דמלוה דינו שוה לרועה ופשוט:

(ב) אחר. שישבע כל אחד והא דלא אמרינן דמודה לכל א' במא' ועל מא' השני' טוען א"י הא ה"ל משאיל"מ ויטול בלי שבועה משום דהא ברי לו שלשניהם ביחד אינו חייב רק שלש' מאות והם לפניהם ולכך משתבע הרמב"ן והמ"מ ונ"י והביאם סמ"ע וש"ך. אמנם לדידי קשי' איפכא אם אמר לזה מנה והילך למה יתחייב במנה השני ומה אלו א' תובעו ואמר מאתים בידך והלה אומר מאה ידעתי ומאה לא ידעתי דה"ל למיד' בודאי ומ"מ באומר על ק' שהודה הילך דתו ליכא ש"ד עד דנדון בי' משאיל"מ פטור על ק' הטוען א"י ואם כן אף בזה באומר על המנה שמודה הילך למה יתחייב במנה השני שיודע ואי משום שאמר שחייב לשום אדם שני מאות רק א"י למי יהיה יפה כחו מה בכך מ"ש דאומר דא"י אם חייב כלל יותר מק' או דאומר דחייב יותר רק אולי לאדם אחר מה איכפת לזה המלוה במלוה אחר סוף כל סוף יטעון איני יודע אם אני חייב לך כלו' וביחוד בהלוא' דאינו דבר בעין שהם מחולקים עליו רק באים לתבו' ממנו והוא א"י אם חייב למה יתחייב. ומצאתי אח"כ באס"ז והביא קושיא זו בשם רשב"א דה"ל הילך וכוון לדברים הנ"ל ותי' ודבריו כמעט סתומים אבל המובן דבשלמא התם אין כאן עול בבירור אם נימא דלא ישלם המא' דלא ידע דאפשר דבאמת לא חייב אבל כאן אם נימא דלא ישלם כלל אם כן הרי עול בבירור דהא חייב לאחד בודאי ואם נימא דישלם למי ישלם הי מינייהו מפקת ולכך חייב לשלם לשניהם א"ש ידוק ולזה כוונו התו' גם כן בד"ה גזל ע"ש.

(ג) יהיה. מונח עיין ש"ך דדעתו שיהיה ב"ד הנפקד והנ' בתוספת' דקתני נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר לא יתן להם עד שיעשו פשר משמע כדעת הש"ך וסייעתו ואני הבאתי גם כן ראי' דמה פריך הגמ' שם גזל אגזל הא אמרינן בב"ק דף ק"ד גבי גזל ונשבע סבירא ליה לראב"ש דאם הוצאה יתיר' על הגזילה תקנו חכמים מפני תקנת השבים דמניח הגזילה ואם התקנה בנשבע יותר מסתבר לומר דתקנו בדלא נשבע מפני תקנת השבים דבשבועה חויב החזר' עליו ביותר כמ"ש בגמ' וא"כ מה קושיא בשלמא בגזל אחד מ"ה דאם יתן לכל אחד יהיה הוצאה מרובה על הקרן תקנו דמניח גזלה משא"כ בגזל לשנים דאינו מרובה כמ"ש התו' שם בפ' הגוזל להדיא מודה ר"ע דמשלם לכל אחד. ולכן נראה דכיון דשורת הדין מניח גזלה היינו שמחזיק הגזילה בידו אם כן מה תקנת השבים יש כאן דאם נימא דישלם יותר לא יודה ולא ישיב ולכך תקנו דלא ישלם יותר ומה שמודה יחזיק בידו אם כן עדיין לא הועילו דעדיין הגזלה תחת ידו דהא לא יתנו לשום אדם ומה הפסדנו אם לא יודה כלל ומה הרווחנו אם הודה סוף סוף כ"כ דלא יתפשרו הגזלה ת"י ואם יתפשרו ויתבעו רק א' מנה לעולם יודה אח"כ כיון דל"ל הוצאה יותר על הגזל'. וא"כ מה תקנ' ש"כ בשלמ' בנשבע דמניח בב"ד שפיר י"ל דכשלא יודה לא יקיים השבה בב"ד משא"כ כשיודה יקיים השבה בב"ד אבל בלי שבועה דהדין שהוא מחזיקו בידו אם כן מה תקנה שייך כאן. וזהו ראיה לדברי הש"ך. אמנם בריש ב"מ דפריך הגמ' בין לרבנן ובין לר"י אמאי לא נימא נפקי ממון מבע"ה וכו' משמע דמוציאין ממון מבעה"ב ואם כי הוא נוסחת ר"י גאון אף הוא כדאי לסמוך עליו להלכה. ולכן נראה לחלק כמ"ש הריטב"א בב"מ בפקדון כל היכי דאיתא ברשות מפקיד איתא יהיה מונח אצלו אבל במקח וכדומה שהוא ברשות הלוקח ואם כן במה מקיים חזרה ואינו מקיים רק בהניחו ביד ב"ד. ובזה יש לומר ליישב מה שהקשו התו' דה"ל להקשות בברייתא גופה דקתני מודה ר"ט וכו' דיש לומר דמיירי בגזל דבר שכבר הוציא ואם כן צריך לקיים החזרה בב"ד וא"כ שפיר שייך תקנה הנ"ל ולק"מ. ולכן פריך מהך משנה דקתני וכן אביו הפקיד ובפקדון זהו בעינ' כמ"ש אם כן יחזיק תחת ידו ואם כן תו לא שייך תקנה הנ"ל ואם כן שנים מהם לאו דוקא וה"ה לגזל דהא וכן קתני ושפיר פריך ודו"ק. וכן נראה לדינא בהלואה וכיוצא בו צריך להניח בב"ד אבל בפקדון דמונח ברשותא דמרא יניח בידו ולמה יטפל בו ב"ד ומה לב"ד בעסקיהם ודו"ק:

(ד) וי"א. במלוה ע"פ וכו' הסמ"ע והש"ך תמהו למה כתבו המחבר בלשון וי"א כיון דלא מצינו חולק בזה. ונראה לפי מ"ש הרא"ש באמר א' מכם הלוה לי מנה ולא תבעו ליה פטור מלצאת י"ש ובאומר לאחד מנה ולא' מאתים ולא תבעו ליה חייב לשלם לכל אחד ר' בבואו לצאת י"ש וכבר תמהו מה טעם יש בזה. ונראה דסבירא ליה דלפמ"ש רש"י לחלק בין פקדון לרועה דחושב פקדון צרור כספו בידו וכל אחד יטול שלו. אם כן יש לומר בשלמא בשנים שהפקידו שפיר חייב לצאת י"ש דה"ל למידק ולא שייך למימר למה המפקיד לא דק כמה יש בפקדונו די"ל אני הפקדתי פקדוני צרור וחשבתי לבל יגע בו וכאשר הנחתי אהיה נוטל. ומהכ"ת ישלח בו יד או יפשע בו ואם כן מה לי צורך לזכור כמה בפקדוני מה שאניח אטול וכי אסיק אדעתו שהוא יחליפו בשל אחר ולכך אין הפשיעה מצד המפקיד רק מכח הנפקד. משא"כ באחד לבד הפקיד פשיטא דגם על המפקיד פשיעה איך לא זכר אם מסר הפקדון לא' או לא ואין לך פשיעה יותר מזה ולכך סבירא ליה לרא"ש דאפי' לצאת י"ש פטור וא"ש. ולפ"ז ה"מ בפקדון דיכול לומר חשבתי מה שאניח אטול אבל בהלואה לא שייך זה וחזר הדין להיות שוה דאין יודע אם הלוה כלל ומ"ש דיודע דהלוה רק א"י כמה הלוה הא הלואה להוצאה ניתנה ועל מה סמך ואם כן י"ל דאף לצאת י"ש פטור בכל אופן דמ"ש ולכך כתבו בלשון וי"א:

(ה) וי"א. שלצאת ידי שמים וכו' הקשה ש"ך בס"ק י"ח דהא לקמן סי' ש' סתם הרב כדעה ראשונה דאפי' לצאת י"ש פטור ונראה דודאי הדבר אנוס דכי ידע הוא דיבוא אחר ויתבע הפקדון אשר אין שייך לו וה"ל כמו ליסטין מזוין דא"י להציל דה"ל אונס ואף זה אונס כמוהו דבא בטענה של שקר והוא לא היה לו להזהר כיון דמפקיד גופו לא נזהר אך זהו בפקדון דפטור מאונסים אבל במלוה דחייב באונסים אם כן אם אמת דחייב לא יועיל לו כל אונס שבעולם לפוטרו ממנו ולכך י"ש חייב לשלם דאולי האמת עם זה או זה משא"כ בפקדון אף דהאמת אתו כיון דקרהו אסון וממש בא ליסטין ונטלו פטור ולכך י"ל שם אפי' לצאת י"ש פטור. ובזה נראה שם בגמרא דפריך אביי מי מפקינן ממון מספק והתנן נפל הבית וכו' וקשה הא כאן אמרינן הטעם דה"ל למידק והראיה דבכרך א' באמת פטור ועיין מהרש"א ומהר"ם שוף. ולכן נראה דסבירא ליה לאביי ודאי אי שורת הדין דאין להוציא ממון מיד המוחזק בספיקא בשביל דה"ל למידק לא קנסינן ליה במעותיו ועיין הרז"ה דעמד בזה דהא אין דנין דיני קנסות איך נקנוס אותו במעות ולכך דעתו לפסוק כר"ט ע"ש. רק שורת הדין דחיי' אך מה בכך דחייב במעות הפקדון ואמת דיש לו הפקדון מחבירו מ"מ אין לך ליסטין מזויין מזה שחבירו אמר שלו הוא ועי"כ בכח ב"ד מעכב מבלי לתתו לחבירו ולכך אמרי' ה"ל למיד' ואין לך טענת אונס רק פשיעה מיקרי. אבל בכרך א' אונס הוא. אבל לעולם מספיקא מוציאין ממון דזולת זה בשביל ה"ל למידק לא קנסי' לי' ואתי שפיר. ובזה יש להבין גם כן קושית תוס' בהא דפריך ומי א"ר בב' כריכות ה"ל למידק והא"ר ברועה וכו' ופי' התו' דדייק ליה מהך עובדא דחסי' דלקח מקח ולא ידע ממי לקח דחייבי' ר"ע לשלם לכל אחד והקשו התו' דלא ה"ל לגמ' לאתויי מילתא דרבא כלל רק להקשות מהך עובד' דחסיד אחד. ולפמ"ש לק"מ די"ל אמת מכח שורת הדין חייב לכל א' ואחד דברי ושמא כי האי דחייב ודאי המנה הנתבעת רק דלא ידע למי לכ"ע חייב רק מה בכך מכל מקום ה"ל נאנס בליסטין מזויין דחבירו בא בטענת שקר ומעכב החזרה בב"ד ולכן ברועה דהוא ש"ש ופטור באונסי' פטור משא"כ במקח דחייב באונסין של דמי מקחו כל כמה דלא יהיב לי' פשיטא דחייב ולק"מ ולכך הביא מילתא דרבא דאמר בב"כ ה"ל למידק ואף דנימא דאמרו לענין י"ש כמ"ש התוס' בקושי' מכל מקום מודה הסברא דה"ל למידק ואם כן תו ליכא אונס וחזר דין פקדון לדין מקח ושפיר קשה מעובדא דחסיד ודוק:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.