סמ"ע/חושן משפט/עז
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) בין בשטר בין בע"פ. אכל הנ"ל קאי וכ"כ ב"י וד"מ:
(ב) שניהם ערבים זה לזה. כן הוא בירושלמי ויליף להו מקרא וכמ"ש בדרישה ומילת' דמסתבר ג"כ הוא דאמרי' דעל דעת נאמנות שניהן דוקא לוה או הקיף דמי הסחורה להן או הפקיד בידן ומסתמא היה דעתו דאם לא יהיה לזה יגבה מזה וק"ל:
(ג) לא יתבע הערב תחלה. ול"ד לשנים שערבו בעד אחד ואין להלוה לשלם דכ' המחבר בסמוך בס"ג דיכול לגבות כל החוב מאיזה ערב שירצה אע"פ דיש גם לערב השני לשלם כדי חלקו דשאני ערבים דהן לא נתחייבו לשלם מצד עצמן משום דבר שלקחו ממנו שנאמר לכל א' נתן או הפקיד חציו אלא ללוה הלוה הכל והערבות לבטחון כעין משכון ואין השיעבוד חל לחצאין אלא כל א' נכנס בשיעבוד הלוה בכולו אבל שנים שלוו כאחד י"ל שכל א' נעשה לוה בחצי המעות וערב בחצי השני עבור חבירו וכיון שכל א' נעשה לוה בחצי המעות למה יניח הלוה עצמו ויפרע מן הערב דהיינו חצי השני' כ"כ מהרי"ק שורש קפ"ג והב"י ע"ש:
(ד) דין ערב בכל דבר דיני ערב יתבארו לקמן סי' קכ"ט והיינו שטוענין לערב שמא פרע הלוה והמלוה צריך לישבע קודם שיתפרע מהערב ואין לתבוע לערב עד שיהיה ידוע שאין להלוה ממה לפרוע ועיין ע"ש מדיני ערב כו':
(ה) שהן ערבים קבלנים. גם דין ערב קבלן מבואר בסי' קכ"ט ע"ש:
(ו) חוזר וגובה כו' קמ"ל בזה דאין לו דין הפורע חובו של חבירו דאין הלוה מחוייב לשלם לו. וכמ"ש הטור והמחבר בסי' קכ"ח דשאני הכא כיון דגם הוא נשתעבד ונעשה ערב בעד חבירו ה"ל כנתן לו רשות לשלם בעדו כ"כ הרא"ש בתשובה הביאה הב"י וד"מ ומסיק מור"ם וכתב ולכן שנים שלוו כו' ור"ל ל"מ אם בשעת פרעון אמר בפי' שפורע בשביל חבירו דיכול לחזור ולגבות ממנו חלקו אלא אפי' פרע סתם אמרי' מסתמא דדעתו היה כדי לחזור ולגבות ממנו (הג"ה חוזר וגובה כו' וכתב ב"י בסי' ס"ה מחס"ב בשם הרשב"א דאם מתו הלווי' והיורשים של א' מהן מצאו השטר אצלם ותובעין ליורשים של שני באמרם שאביהם פרע השטר ופסק דאין גובין כלום בטענה זו עכ"ל:
(ז) ודוקא שהוא מודה כו'. ז"ל הטור בשם הרמב"ן כשהוא מודה אע"פ שלא נכנס בתחלה בקנין שהשותפין שלוחין זה לזה אבל אם כפר השותף ואמר שמעולם לא נכנס דבר זה בשותפות אין הודאת שותף מזיקו לכלום עד שיתברר הדבר שלצורך השותפות לוה מה שלוה:
(ח) וי"א דאם כו' א"צ לשלם כו'. י"א זה הוא כדעת הרא"ש שהביאו הטור וע"פ מה שפירשו הרב ר"י בי רב והביאו הב"י והד"מ כי אחר שכתב הטור דעת הרמב"ן שכתב כמ"ש המחבר בשמו בס"ב כ' עליו ז"ל וא"א הרא"ש ז"ל לא כ"כ בתשו' שהשיב שאין המלוה יכול להוציא דבר מהשותף כשלא היה בשעת ההלואה בשעבוד דנהי שהיו שותפים בממונ' נר"מ כל זמן שלא שיעבד גופו וממונו לא חל השיעבוד עליו שאין שותף נשתעבד במאמר שותפו אמנם אם יש ממון בשותפות כו' וכ' ע"ז ר"י בי רב ז"ל אף אם נרא' שהרא"ש חולק על הרמב"ן יראה דהיינו דוקא כשהלוה סתם דאז לא נשתעבד חבירו על פיו דאפשר שלא לקחו אלא לצורכו אף אם יודה זה שלצורכו ג"כ הלוה מ"מ כיון שבזמן הלואה היה יכול להכחיש הדין נותן שלא ישתעבד לא הוא ולא נכסיו אבל דבר שהוא ידוע מן הענין שלצורך השותפות היה אפי' הרא"ש מודה וראיה לדבריו שכשכתב הטור ל' הרמב"ם (בסעיף ב') לא כ' שחלק עליו הרא"ש כו' ע"ש (דאדרבה כ' שם אחר דברי הרמב"ם דכן הוא מסקנת א"א הרא"ש אלא שהב"י כ' די"ל דלא אכולה מילתא דהרמב"ם כ' דכן מסקנת א"א הרא"ש מ"ה דייק מדלא כתב דהרא"ש פליג עליה וק"ל) וע"פ דברי הר"י בי רב הללו כתב מור"ם בדרכי משה ס"ז דהלכה כהרב רבינו אשר מאחר דהרב רבינו אשר ס"ל כהרב רבינו משה בר מיימוני ועוד דהרב רבינו אשר הוה בתרא נגד הרב רבינו משה בר נחמן ע"ש וכן הוא דברי מור"ם כאן בהג"ה זו ביש אומרים זה ומ"ה סיים נמי וכתב עליו וכן נ"ל להורות כמ"ש בד"מ ואף שלא נזכר בדברי ר"י בי רב שמודה הרא"ש אלא כשידוע הי' הדבר מן הענין בתחלה שהיה לצורך השותפות ס"ל למור"ם דה"ה כשיתברר הדבר ע"פ עדים דזיל בתר טעמא דכמו שבידוע בתחילה מודה הרא"ש משום דאף אם רוצה לכפור ולומר דלא בא לשותפות לא היה נאמן כיון שידוע הוא שהיה בא לשותפות ונעשה זה כשלוחו ה"נ כשנתברר עתה ע"י עדים שבא לשותפות ושההלואה היה לצורך השותפות גם אם היה רוצה לכפור לא היה יכול וגם מאחר שעדים מעידים על זה הרי הדבר ידוע להן משעה ראשונה ואיגלאי ג"כ למפרע וה"ל כידוע לכל בשעת הלואה כן נ"ל ברור שהוא דעת מור"ם בהגה"ה זו ודלא כע"ש שכתב דהי"א זה הוא דעה שלישית ואינו כדעת הרא"ש דמה לי ידוע בעדים ומה לי מודה בפיו ובשניהן ס"ל להרא"ש דלא נשתעבד לי' במאמר של חבירו ומאד נפלאתי על בעל ע"ש איך לא שם לבו לדברי ר"י בי רב לחלק ביניהן דשאני כשהודה שהיתה ההלואה לשותפות דמ"מ בתחלת השיעבוד היה יכול לכפור אם רצה משא"כ אם הדבר ידוע מן הענין או שיש עדים וכמ"ש וזה נ"ל ברור ודו"ק:
(ט) שהשותף מודה א"צ לשלם. אין להקשות אזה ממ"ש הטור והמחבר בסי' צ"ג ססי"ג ז"ל אבל אם טען שמעון שראובן יודע בודאי שזה החוב שעלי ממון השותפות הוא כו' ישבע ראובן כו' שאינו יודע כו' הלא אפילו ראובן יודע ששמעון לוה לצורך השותפות פסק כאן דאינו נשתעבד לא הוא ולא נכסיו דשם ה"פ שמעון טוען ראובן לוה עמי מנה מיעקב לפני זמן מה ואותו החוב לא פרענו עדיין ועתה בא יעקב לתבעני במנה וראובן יודע שזה החוב מנה הוא אותו מנה שלוינו מיעקב יחד וק"ל:
(י) אלא א"כ היה ממון בשותפות כו'. ל' אלא א"כ כו' הוא קצת דחוק דהא עכ"פ מחלקו של שמעון דאיירי מיניה אינו גובה כלום ובטור כתב אמנם אם כו' ונתישב זה אבל אכתי קשה פשיט' כיון דממון ראובן ב"ח הוא בנמצא דגובין ממנו וי"ל דה"ק מאחר דאינו יכול לגבות משמעון אין להמלוה תקנה אלא א"כ ממונו של ראובן הוא בעין בשותפות כו' וקמ"ל דמחלק של לוה גובה כל מה שנתן לו וכמ"ש הטור אחר זה בסעיף ה' בשנים שלוו וא' כפר וק"ל:
(יא) יפרע מאיזה מהם שירצה פי' אפי' יש גם להשני לפרוע החצי לא הטריחו רבותינו להמלוה לגבות מכל א' החצי אלא יגבה כולו ממי שירצה וזה שפרע יחזור ויגבה החצי מהשני ולעיל בסמוך כתבתי הטעם מ"ש משנים שלוו ע"ש:
(יב) וא' שערב לשנים כו'. פי' בשביל שנים וכ"כ המחבר בהדיא לקמן בסי' קל"ב ס"ה והוא מדברי הרמב"ם ושם כתוב כשיפרע המלוה ושם פרשתיהו ע"ש:
(יג) ואיני חייב לך אלא השליש כו'. ז"ל הטור (בס"ד) אלא השליש שנתחייבתי לשמעון והמותר תפסיד אין שומעין לו דכיון שהמלוה היה יכול לגבות החצי מיודא כמו מלוי וע"ד כן נכנסו שאם יעני ראובן שיפרענו כל א' וא' מחצה וכיון שפרע לוי הכל יגבה מיודא החצי שפרע בשבילו עכ"ל ועפ"ר שם כתבתי למה כתב שהיה יכול לגבות מכל א' החצי הלא כבר נתבאר דהי' יכול לגבות הכל מאיזה שרוצה ע"ש:
(יד) וצריך לפרוע החצי. נראה דה"ה אם ג' ערבו למלו' בשביל לוה והעני הלוה וגבה המלו' מא' מהג' כל החוב וא' מג' הערבים ג"כ העני או שהוא דר במקום מרחק שצריך לפרוע זה הערב השני ומחצה לזה שפרע כבר למלוה אבל אם שלשתן נמצאים ויש להן לפרוע אלא שעם הא' צריכין ליטפל ביותר להוציא מידו נראה דאין כח ביד זה שפרע להוציא המחצה מהשני לבדו אלא צריך לטפל עם השלישי בהשליש המגיע עליו אם לא שנעשו בפי' ע"ק זה לזה וק"ל:
(טו) והודה א' כו' את חבירו שבועה ואם כו'. כצ"ל וז"ל הטור (בס"ה) והודה השני שלוו שניהן ממנו בתורת שותפות הרי זה שהודה נתחייב בכל אבל אין מקבלים עדותו על חבירו לחייבו ש"ד מפני שהוא נוגע בעדות עכ"ל פי' שע"י עדותו לא יפרע אלא החצי והשני החצי:
(טז) וטענו כולם ואמרו פרענו כו'. מעידים זה לזה הטעם שאין אחד נוגע בעדותו של חבירו כיון שעל כל אחד כ' סך בפ"ע והא דשינה הטור והמחבר וכתבו כאן דטענו שפרעו ולפני זה כ' דטענו שחייבין ה"ט משום דכאן דאיירי דלוו בשטר אם היו מעידין שחייבין א"צ לעדותן דגם זולתן נאמן בעל השטר לגבות ולהוציא בשטרו ולכתוב הדין בג' שלוו כל א' בפ"ע בלא שטר שמעידין השנים על השלישי שלוה זה ופשיטא דהא אין להן שייכות זה לזה כיון שמחולקין המה גם בהלוואה משא"כ כשלוו בשטר א' דיש להן שייכות אהדדי וקמ"ל דאפ"ה מעידין עליו אבל לעיל סי' ל"ז ס"ו כתב המחבר הדין בשנים המעידים חובות השלישי וע"ש מ"ש וק"ל:
(יז) לא מחל אלא חלקו כו' וי"ח כו'. הי"ח הן הרא"ש והרא"ש לטעמיה אזל דכתב הטור דס"ל דשנים שלוו יחד מא' בשטר סתם אע"פ שאינו מפורש בהשטר שנעשו ערב קבלן זה לזה אפ"ה דין ע"ק יש להן והמלוה מאיזה שירצה יפרע כולו אף שיש גם להשני ומה"ט נמי ס"ל דאם מחל המלוה לא' מכל תביע' שיש לו עליו באותו השטר והרי היה יכול לתבעו בעד כולו א"כ כולו מחול ואין המלו' יכול לומר להשני דוקא לזה הא' מחלתי שלא לגבות ממנו כלום אבל ממך אגבה כיון שהיו שותפין בהחוב ודין שותפין להיות שלוחין זה לזה וכשאחד מהן משתדל למחול לו דבר כגון מהמוכס המכס וכיוצא בו ריוח דהמחילה היא לאמצע כמ"ש הטור והמחבר לקמן בר"ס קע"ח ע"ש ואף ששם נתבאר דהיינו דוקא כשמחל המוכסן לאחד ע"י פיוס שפייסו השותף למחול לו בזה אמרינן דנעשה שליח לכל השותפין להיות המחיל' לאמצע אבל כשמחל המוכסן לאחד מעצמו בלא פיוס המחילה היא לאותו שמחל לו לבדו שאני התם דלא אמר במחילתו לשון המורה שמחל הכל אבל כאן דהמלוה אמר להא' אני מוחל לך כל תביעות שיש לי עליך מזה השטר וכיון שהי' עליו תביעות סך כל דמי השטר אמרי' מסתמא דמחל הכל וה"ל כאלו פרע לו כולו ואינו יכול לגבות כלום מהשני אפי' כשהמחילה היתה בלא פיוס ומ"ה סתם הטור ומור"ם בכאן ולא זכרו האי חילוק שאם המחיל' היתה ע"י פיוס או לא ואף דלא הביא מור"ם בסעיף א' דעת הרא"ש החולק בשנים שלוו לומר דמאיזה שירצה יפרע משום דלא קי"ל כוותיה מ"מ כתב כאן דין המחיל' ע"פ סברתן כדי ללמוד ממנו דהיכא שהן ע"ק זה עם זה דהדין הוא כן גם לדידן ומשום דהרא"ש חידש זה הדין דמחילה לא' הוה מחילה לכולם מ"ה כתבו מור"ם אדבריו וק"ל וממ"ש נלמד דהאי דינא הוא דוקא כשא"ל במחילתו אני מוחל לך כל תביעות שיש לי עליך בזה השטר ומטעם שכתבתי הא לאו הכי אלא א"ל סתם אני מוחל לך מה שלויתי לך עם חבירך בזה השטר לא יפטר חבירו גם נלמד מזה דדוקא כשמחל לו המלו' בלא קבלת דמים אז אמרינן כיון דידע שהם שותפין בחוב והן כשלוחין זה לזה מחל לשניהן אבל כשלא מחל לו אלא משום דפרע לו הא' חלקו אף שמחל לו כל תביעה שיש לו עליו מזה השטר מ"מ אנו רואים שלא בשליחותו עשה מה שעשה אלא הוצרך ליתן לו מעותיו ומסתמא לא מחל לו אלא מחמת שפרע חלקו ולא מחל לחבירו שעדיין לא פרע חלקו וכ"כ הב"י ושכ"כ הרא"ש ע"ש וגם כתב שם הרא"ש אגוף דין זה דהי' מחילה לכולן שתמהו שם עליו וא"כ חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו ועוד נתבאר שם בתשובת הרא"ש דלא אמרינן דמחל כל החוב אלא כשאומר אני מוחל לך כל התביעות שיש לי עליך בזה השטר ואז אמרי' דהמחיל' היתה לכולן כיון דהמחילה היתה לדבר שהיו שותפים בו אבל כשלא אמר בזה השטר אלא מחל לו סתם כל תביעות שיש לו עליו אז אמרינן דבשביל אהבתו אותו מחל לו כל דבר שבעולם ולא היתה כוונתו על השותפים ויכול להוציא מהשני חלקו כל זה נלמד ומדויק מתשובת הרא"ש כלל ע"ג סי' י' וי"א וי"ב וכמ"ש בדרישה ובהגד"מ והארכתי בזה משום דיש בו נ"מ לדינא גם לדידן היכא שכתוב בשטר שהן ע"ק זה עם זה וראיתי דיינים טועים בדין זה ואינם מעלים על לבם חילוקי דינים הללו ומור"ם קיצר בזה המקום שהיה לו להאריך ולבאר' ואתה דע לך ודוק:
(יח) שאז צריך לתבוע כל אחד מור"ם לטעמיה אזיל שהסכים בד"מ לפסקא דב"י והמחבר שפסק לעיל בס"א כן אבל כבר נתבאר דהרא"ש ס"ל דאפי' לא כ' ע"ק כנכתב דמי ועפ"ר בס"ס זה:
(יט) אפי' שניהם כתובים בשטר אחד ר"ל אע"פ דשניהן כתובים בשטר א' כל א' יכול לגבות כל החוב אפי' בלי הרשאה מהשני משום דהוו כשותפין כמ"ש מור"ם בסמוך בס"י אפ"ה אין לאחד כח למחול חלקו של חבירו:
(כ) י"א שיכול לגבות כל החוב כו'. ואע"פ שבשנים שערבו כבר נתבאר בסעיף ג' דקי"ל דיכול לגבות כל החוב מאיזה מהן שירצה אף שיש להשני לפרוע החצי כדין ע"ק מ"מ לא אמרי' דכשמחל לא' מחל גם להשני כדין שנים שלוו בע"ק דשאני בשנים שערבו שאף שמחל להערב עיקר החוב נשאר על הלוה לכך יכול נמי לגבות כל החוב מהערב השני וכ"כ בטור בהדיא ומ"ש המחבר י"א דיכול לגבות אף ע"פ דלא מצינו פלוגתא בהאי דינא דכ"ע ס"ל דבשני ערבים אין כל החוב מחול במחל לאחד מהן מ"מ כ"כ משום דכ' דיכול לגבות כל החוב מהערב השני ובזה יש פלוגתא דאיכא מ"ד דס"ל דאפי' בלא מחל לשום א' מהן אינו יכול לגבות כל החוב מאיזה מהם שירצ' אם יש להשני לפרוע המחצה וכמ"ש הטור והמחבר לקמן בסי' קל"ב ס"ג מ"ה כ' בל' י"א וק"ל:
(כא) אין שומעין לו עד שיבא חבירו מקור דין זה מהירושל' כתבתיהו בדרישה בר"ס זה ודוקא ליתן לו חלקו אינו יכול להכריחו אבל צריך לדון עמו על חלקו אפי' אין שותפו בעיר וכמ"ש הטור והמחבר לקמן ס"ס קכ"ב וגם בסי' קע"ו:
(כב) ושמע ולא בא משמע הא אם ידעינן דלא שמע אף שהוא בעיר אין ליתן לו לזה הבא עד שיודיעוהו:
(כג) צריך ליתן לזה כו'. דאמרינן ודאי ניחא ליה שיתנו לזה ושליחותיה קעביד האי:
(כד) לפרוע החצי מכתובתה. לא בא הטור והמחבר ללמדינו בזה אלא שהחצי מוטל עליה ודינן כשנים שלוו וכדמסיק ומפרטי דינין איך גובה הב"ח לא כתב כאן ונראה דאם אין לאשה ממון בפני עצמה ולבעל יש כדי כל החוב דאין הב"ח צריך להמתין עד זמן גביות כתובתה אלא גובה כל החוב מהבעל ויורשיו מנכין חצי החוב מכתובת' ולא אמרי' דתמכר' הכתובה עתה בטובת הנאה ותשלם חצי החוב דהא אשה לגבה בעל' דרכה למחול חובה ואין מי שיקנה ממנה אם לא שהבעל עצמו יקנה אם יש מותר בכתובה דאורייתא וכמ"ש חילוקי דינים הללו בס"ס שמ"ו ושפ"ח ובסי' תכ"ד בדרישה ובסמ"ע:
(כה) חוזרים ונפרעים ממנה החצי ע' בע"ש שכתב דצ"ל דהיינו דוקא במקום שנושאין ונותנין הנשים בממון בפני עצמן אבל היכא שאין הנשים נושאין ונותנין בפני עצמן נהי דהמלוה דסמך דעתו עליה מצי לגבות ממנה החצי מ"מ מילתא דמסתברא הוא שאין הבעל ויורשיו נפרעין ממנה אלא נאמנת לומר שכל הממון לקח הבעל לידו והיא נכנסת בע"ק עם בעלה כדי שיוכל להחיות:
(כו) אלא במיגו דפרעתיך. ר"ל דלקמן סי' ק"ל ס"ג כ' הטור ז"ל ואין הערב גובה מהלוה עד שיביא עדים שפרע בשבילו ואפי' אם השט"ח ביד הערב יכול הלוה לומר לו כו' עד פרעתיך כי אין שט"ח שבידו ראיה לעשותו מלוה בשטר ואם כ' המלוה להערב קבלתי ממך דמי השטר מהני לו לגבות מהלוה כו' והכא נמי קאמר אם האיש כבר פרע ובא לגבות מהאשה החצי אינה יכולה לו' אתה לקחת את כל המעות אלא א"כ אין בידו דהבעל כתוב מהמלוה ל' התקבלתי דאז הוה נאמנת לומר לו פרעתיך אחר שפרעת להמלוה ולרבותא כ' הטור והמחבר דאם הבעל עדיין קיים כו' דאפי' נגדו אינה יכולה לטעון כן וכ"ש נגד יורשיו אם מת וק"ל:
(כז) לווין שלוו ביחד עיין בתשובתי שהארכתי בדין זה בביאור דברי מורי"ש מ"ש בתשובה בדין שנים שלוו והאחד אומר שנתן ליד חבירו לשלם למלוה והוא אומר לא כי אלא משלי שלמתי להמלוה הכל ואתה עדיין חייב לי החצי:
(כח) לבנו ולאשתו פי' אשתו של בנו:
(כט) שלא יגבה כל אחד המחצה פי' בלא דעת השני אבל לגבות כתובה אפי' הוא חי וגירשה גובתה ממנו כ"כ ריב"ש שם:
< הקודם · הבא >
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |