אורים/חושן משפט/עז

אורים ‏ חושן משפט עז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) או שקבלו פקדון ביחד. עיין תומים דדעת רמ"א בתשובה דוקא בהתנו אבל סתמא לא ופרשתי בתומים כוונתו דבשואל דכל הנאה שלו מודה רמ"א דדינו כמו בהלואה רק בפקדון חולק ולכך כתב בהתנה להיות דינו כשואל אבל אף שטרחתי בתומים להליץ בעד רמ"א מ"מ לדינא הסכמתי עם הש"ך דליתא לדינו ומ"מ חייב באחריות כמו בשנים שלוו ועיין באסיפת זקנים ב"מ דף ל"ד ע"ב דמשמע לא זו אחריות אם שלח בו יד או עכבו לעצמו דחייב בערבות אלא אפי' פשע בש"ח או קרהו אסון בשארי שומרים דעל השומר חיוב תשלומין ג"כ חייב בערבות בעד חבירו דלכל מילי נכנס בערבות בעת קבלת השמירה וכן משמע מדברי הרמב"ן ג"כ:

(ב) בין בע"פ. הש"ך וג"ת האריכו לחלוק על המחבר דמשמע מתשובת רשב"א דווקא בשטר ולבסוף הודה הש"ך כשניכר מתוך הלואה דהיה הלואה בשותפים. ולא לקח זה החצי לעצמו וזה החצי לעצמו רק קבלו בשותפות דנעשו עריבים כמו בשטר וכ"כ בתומים מיהו בעל פה אם השותף אחד אומר שהתנה בפי' שלא יתחייב בערבות נאמן במגו דלהד"ם או פרעתי הרא"ם בתשובה:

(ג) שניהם ערבים. בירושלמי יליף להו מקרא ומלתא דמסתבר דכשמסר לשניהם על דעת זה מסר להו ששניהם יהיה באחריות כל החוב והחפץ החצי הוא הלוה והחצי השני הוא ערב וכן חבירו סמ"ע ופשוט:

(ד) לא יתבע הערב. ודעת מהרי"ק דוקא שאין כל אחד מקבל תועלת מכל החוב כגון שזה לקח חמשים זוז וזה חמשים זוז ואין לזה חלק ברווח של חבירו אבל כשכל המעות בשותפות והוא מקבל חלק מכל הלואה לכ"ע יכול לתבוע מאיזה שירצה והב"ח חולק ועיין תומים דבשאלה אף מהרי"ק מודה אף דכל הנאה שלו ג"כ מ"מ אינו רק ערב וע"ש דהמבי"ט וכן מהרי"ט ויתר מחברים ס"ל כמהרי"ק:

(ה) תחלה. לא דמי לשניהם שערבו כי שם ערבו בעד הלוה והלוה קבל כל המעות א"כ ערבו בעד כל המעות אבל כאן על חצי הוא הלוה ועל השני ערב וכן השני ש"ך:

(ו) חוזר וגובה וכו'. הש"ך השיג על זה לפי דקי"ל לקמן בסימן ק"ל ערבני ופרע שלא מדעת הלוה דאיכא מ"ד דפטור וא"כ ה"ה הכא ועיין תומים דכתבתי דיש לחלק ולדינא צ"ע:

(ז) ודאי פרע בעד חבירו. ואפילו לא אמר מ"מ לא אמרינן דנתנו במתנה וחוזר וגובה מחבירו חלקו סמ"ע והש"ך כתב דאם פרע הכל לא מצי לומר חצי שלו פרע וחצי שני סטראי נינהו וגם זה אמת אבל לא יכול לומר כשפרע החצי רביע פרעתי בעבורך ורביע בעד חבירך וא"כ פרע עוד רביע על חלקך דזה לא אמרינן דמסתמא פרע כל חלקו המגיע עליו לפרוע ש"ך ואם מת אותו שפרע בשבילו ובא לגבות מיורשים יכולים לטעון אולי פרע אבינו סמ"ע ופשוט:

(ח) דאם לא נתברר וכו'. עיין תומים מה שטרחתי ליישב דברי רמ"א שהוא לפי שיטת ר"י בי רב לחלק בדעת הרא"ש בין בירור להודאה אף ע"ג דקי"ל הודאת בע"ד כק' עדים דפי' נתברר שאז היה ידוע למלוה בעדים שהוא לצורך השותפות לאפוקי כשמודה אח"כ ומכ"ש שבא בבירור בעדים אח"כ לא מהני וכן משמע בב"י בלשון ר"י בי רב ע"ש וטעם הדבר דלא קאי על חלקו החצי לפרוע דזה פשיטא דמעולם חייב רק שיהיה ערב בעד כל החוב דלדעת הרמב"ם ומחבר דמשוה דינו כשנים שלוו דא"כ הוא ערב בעד כל החוב ובזה יש חילוק דאם ידע המלוה אז י"ל דמהימן לי' ונשתעבד בערבות ואם לאו א"כ לא הימנוה ולא נעשה ערב דלא משתעבד והא דנקט דנתברר בעדים בשעת הלואה ולא הודאת בע"ד בשעת הלואה דזה פשיטא דהוי שנים שלוו להדיא. זהו מה שנ"ל בדברי רמ"א אבל לדינא הסכמתי עם רוב המחברים דלית הלכתא כר"י בי רב ורמ"א ולשיטה זו שהיא דעת הרא"ש מעולם לא נשתעבד שותף השני למלוה אפילו ידוע אז בעדים שמעות מגיע לצורך שותפות עד שיעידו עדים או שיודה שהיה בשליחותו מיהו מ"מ כתבתי דאף דהיה בשליחותו אם לא היה אז נודע למלוה בעת הלואה ס"ל דלא הוי ערב דהא לא הימנוה כנ"ל יע"ש:

(ט) א"צ לשלם. פי' למלוה אבל אם שותף הלוה תובעו הנחתי כך ממון לשותפות יותר ממך כי לויתי מאחר והוא מודה פשיטא דצריך לשלם חלקו ואין בדין כשזה מניח בשותפות מאתים וזה מנה שיחלקו בשוה רק כל הפלפול כאן נגד המלוה והא דלא מוציא מדר"נ עיין תומים דמיירי דאית ליה נכסים לראשון רק המלוה רוצה לגבות משני דראשון גברא אלמא עוד י"ל דשותף הא' חייב בלא"ה ממקום אחר לשני וא"כ יאמר שני כיון שאיני חייב למלוה רק לשותף הראשון הנני מחזיקו במה שחייב לי משא"כ לרמב"ם ה"ל הוא גם כן לוה וצריך לשלם למלוה ע"ש. ובזה מיושב דלא קשה כלל מהך דלקמן סימן צ"ג סי"ג ואין צריך לדוחק הסמ"ע כלל וכ"מ בש"ך ס"ק יו"ד ע"ש:

(י) שאז גובה מחלק השני. פי' חלק השותף שלוה ממנו וקמ"ל דלא מצי לדחותו לך אצל לוה שלך ותובע אותו קמ"ל כיון שבידו חלקו והוא היה הלוה באמת צריך לשלם לו:

(יא) לשנים. פי' בשביל שני לוים שהלוו וממלוה אחד:

(יב) אין בדבריו כלום. כי הלא המלוה היה יכול לגבות ממנו כל החוב וא"כ הוא דפרע חייב לחזור לו חלקו ואם הם שלשה ערבים ופרע אחד כל החוב אם שנים אחרים הם כאן משלם כל אחד שליש ואם א' אינו כאן או שהעני משלם כל אחד החצי סמ"ע וש"ך:

(יג) אין עדותו מחייב וכו'. אבל נאמן לגבי עצמו וצריך לשלם הכל ועיין תומים דלא קשיא א"כ מה נ"מ למלוה ע"ש:

(יד) ואמרו פרענו. כאן דיש שטר דבמלוה ע"פ פשיטא אם אין זה לזה שייכ' כלל בהלואה דמעידין רק בשטר ה"א הואיל וכתובים בשטר א' יהיו נוגעים וא"כ אין נאמנים לומר להד"מ ולכך כתב דטוענים פרענו ולעיל כתב סתם כופר דהוא במלוה ע"פ יהיה הכפירה באיזה אופן או דטען להד"מ או דפרע וזה מעיד דלא פרע סמ"ע ופשוט:

(טו) מעידים זה לזה וכו'. ואם שלשה הלוו לאחד והם רואים דרוצה לכפור והתחבלו שיתבע אחד ושנים היו עדים והוציאו הממון ועכשיו מודים שהיו הם המלוים אין מוציאין מידם המעות דנאמנים במגו אע"ג דלא שפיר עבדו ועברו על מדבר שקר תרחק עיין תומים ס"ק ז':

(טז) לא מחל אלא חלקו. אע"פ שאמר בפי' שמחל לו כל תביעה שיש לו עליו מאותו שטר מ"מ הואיל ואין חייב רק בחצי החוב ובחצי השני הוא ערב לא מחל לו רק החצי ולכך כתב הרמ"א דאם הוא קבלן לכולם מחל ועיין תומים מה שיש לספק בזה מלקמן סימן קס"ג ס"ו בהג"ה ע"ש:

(יז) כל החוב מחול. וה"ה אם הם קבלנים ומחל מקצתו מחול לאמצע אם לא שנודע שמחל שלא ע"י פיוס אז לו לבדו מחל דרך משל נתחי בו ק' בקבלנות נמחל חמשים סתמא אמרינן לזה כ"ה מחל ולזה כ"ה מחל אם לא בלתי פיוס אמרינן לזה לבדו מחל והשני ישלם חמשים ועיין תומים דאם הראשון מוחזק יכול לומר קים לי אפילו ע"י פיוס מ"מ לי לבדי ולא לחברי מחל ע"ש:

(יח) וגם השני פטור. ואם היו רבים קבלנים ומחל לשנים אמרינן הואיל ונחית למנין לא מחל אלא להם והנשארים צריכים לשלם חלקם ש"ך וראנ"ח ועיין תומים וכן אם לא מחל לו ביחוד חיוב שבאותו שטר כי אם מחילה כללות אשר גם חיוב זה נכלל בי אמרינן ג"כ לו לבדו מחל ושוחפים בחלקם חייבים וכן אם מחל לו מחמת פרעון שפרע לו ולכך מחל ל"ה מחילה לאמצע דאיך שייך שליחות השותפים קעביד הוא פרע ולא הם סמ"ע וש"ך. ואם אמר אני מוחל לך מה שהלויתיך עם חבירך בשטר דעת הסמ"ע הואיל והזכיר חבירו ואמר לו מוחל הרי מורה דלא לחבירו מוחל והש"ך השיג עליו וצ"ע כי אין הכרע לא לזה ולא לזה:

(יט) אינו מחול אלא חצי. עיין תומים מה שכתבתי ליישב למה לא יהיה המחילה לאמצע וישלם כל אחד רביעית ואם היה ע"י פיוס אי ג"כ משלם החצי ע"ש דהדבר צ"ע:

(כ) אפילו שניהם כתובים בשטר אחד. עיין תומים דהעליתי דלא כש"ך דפקפק על זה וסבירא ליה דוקא דאותו דלא נכתב שטר על שמו א"י למחול אבל מי שנכתב שטר על שמו יכול למחול ועיין מ"ש דאין דבריו מוכרחים והבאתי ראיה דבכל גוני א"י למחול ע"ש:

(כא) י"א שיכול לגבות וכו'. כתב בלשון וי"א דיש לקמן סימן קל"ב קצת רבוותא דסבירא להו אפילו לא מחל וישנו שני ערבים גובה מזה מחצה ומזה מחצה. והא דלא דמי לשנים שלוו דהוו ג"כ ערבים ואם מחל לאחד מחל לכולם אם יכול לגבות מאחד הכל דשם תיכף פקע גוף החוב אבל כאן אף דמחל לערב גוף החוב אצל הלוה לא פקע וכיון דגוף החוב קאי אף זה השני שערב בשבילו לא נפקע חיובו וחייב לשלם הכל ואף דיש לומר אם כן למה לו שפטרו הא בלא"ה יכול לתבוע לערב השני וסברא זו כתב הרא"ש גבי שני לוים שהם קבלנים כבר כתב הש"ך וכן כתבתי בתומים סק"ח דבשביל הך קושי' לא נפטר הערב כשאין בלא"ה סברא לומר דמחילה היה לאמצע וגבי שני לוים בלא"ה סברא דהוא לאמצע וזהו הסברא משויה ליה רגלים לדבר:

(כב) אין שומעין לו. והא דאמרינן לקמן סי' קס"ב וסימן קע"ו דיכול לדון עמו על חלקו אף על פי דליתא שותף במתא היינו לדון ולברר הדין אבל מ"מ אין מחויב ליתן עד שיבא שותף השני סמ"ע והש"ך השיג ודעתו אם ידוע כמה מגיע לשותף לחלקו החצי או רביע חייב ליתן לו בלי שיבא השני עמו רק אם אין מבורר חלקו כמה מגי' לו בזו אין ליתן עד שיבאו שניהם ועיין תומים דבררתי דלא כש"ך מכמה ראיות ומכל מקום העליתי דאם השותף הרחיק נדוד וא"כ יהיה זה מעוכב במעות רשות ביד ב"ד לחלק בלתי שותפו ולצות לזה שיתן לזה חלקו הראוי וע"ש בתומים כי כתבתי כי בלא"ה מחלוקת רבוותא הוא זה:

(כג) ושמע ולא בא. פי' אף דהוא בעיר מ"מ לא אמרינן ודאי שמע רק צריך לידע בבירור דשמע ש"ך:

(כד) אבל מי שהפקיד וכו'. דבשלמא שותפים שהיו מלוים או מפקידים מתחלה בכרך אחד אם כן אדעתא דהכי נתחייב הלוה או הנפקד לכל אחד מבלי ליתן לא' בלי חבירו אבל בזו שמתחלה נתחייב רק לא' ואח"כ נולד שנתחייב לשנים פשיטא דלא ע"ז קיבל פקדון מתחלה לכך צריך לשלם לכל א' ועין במרדכי פי' המפקיד מ"ש ודברי הש"ך דמהר"ם ס"ל כראב"ד וסייעתו דלעולם צריך ליתן לשותף הכל אין לו כלל שרש ורמז בדברי מהר"ם:

(כה) וה"ה אם שניהם וכו'. עיין תומים דכתבתי דדין זה לפי דקי"ל כרמב"ן בשנים שהפקידו בשותפות אין אחד יכול לתובעו בלי חבירו צ"ע כי מ"ש שטר ומ"ש בע"פ ע"ש:

(כו) כל אחד וכו'. היינו כשמודים דלא פרע אבל אם טוען פרעתי עיין לעיל סוף סימן ע"א:

(כז) חייבים לפרוע וכו'. היינו במות בעלה או נתגרשה וה"ה אם יש לה ממון בלא"ה חייבת לשלם אבל מ"מ אין הב"ח צריך להמתין בחיי בעל עד גביות כתובתה רק הבעל צריך לשלם הכל ועיין לקמן בסימן פ"ו וסימן רכ"ז אי נימא דתמכור כתובתה בטובת הנאה או נכסי מלוג שלה:

(כח) חוזרים ונפרעים וכו'. וכתב העיר שושן ה"מ במקום שנשים נו"נ בממון בפ"ע אבל זולת זה אף דהיא צריכה לשלם למלוה מ"מ אין הבעל ויורשיו יכולים לבקש ממנה פרעון כי נאמנת לומר שכל הממון הגיע ליד בעל וכ"כ הסמ"ע וש"ך ויש ליישב בדין זה ואין בזה אלא כפי שעיני הדיין רואות:

(כט) אלא במגו דפרעתיך. היינו בדלא כתב המלוה לבעל התקבלתי ועיין לקמן סימן ק"ל ס"ג ומ"ש שם:

(ל) בית. לא ידעתי למה שינה הלשון מכפי שיש בתשובה ששם כתוב חוב ממאתי' ולא מתנה מיוחדת וכן מורה לשון הגהה בעצמו וכן הוא בא"ע סימן ק"ב ס"ו בחוב:

(לא) אלא שלא יגבה כל אחד מחצה. אע"ג דבלא"ה החייב לשנים אין א' יכול לגבות בלי חבירו מ"מ בדאיתא במתא יכול לגבות והיה התנאי דמ"מ לא יגבה א' בלתי שני ועיין תומים שכתבתי כי צ"ע טעם זה ע"ש:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.