תומים/חושן משפט/עד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תומים ‏ חושן משפט עד

(א) המלוה. ניתן וכו' בש"ג פ"ק דמכות נסתפק היכי דהמלוה תובע מהלוה דמי הלואתו שלא במקום הלואה ואין בידו מעות אי מחייבינן ליה ללוה היותו עבד לאיש מלוה לילך ולהביא המעות לשם למקום התביעה ולשלם או יטעון הלוה שוב אתי לביתי מקום הלואה ואשלם לך והש"ך מפשט פשיטא ליה דאינו מחויב בשום אופן. ולי נראה ודאי אם אין הלוה בלא"ה שב לביתו והולך לשם מקום התביעה שני' ודאי דרחוק מהדעת להכריחו לילך בכוון בשביל תביעת המלוה לביתו ולשוב לשם מקום התביעה ולא ע"ד זה הלוהו אבל אם בלא"ה אי' ליה דרכו לשם או שהולכים בני אדם נאמנים ובטוחים מחייבים ליה ולהביא מעות ולשלם שם ולא יכול לומר טריח' לי מילתא. ומה שהביאני הא דאמרי' בב"ק דף קי"ח בברייתא מלוה ניתנה לתבוע בכל מקום ואבידה ופקדון לא ניתנה לתבוע אלא במקומן וקשה מה חילוק יש הא אף במלוה אינו ניתן לתבוע אלא כשיש לו מעות שם הא בלא"ה לא וא"כ בממ"נ אם הפקדון עמו במקום התביעה הא ג"כ ניתן לתבוע ואי דאין בידו הא אף מלוה באין המעות בידו אין מחויב ליתן ומה לי במלוה כל המעות דהא לא מסיימי דמלוה להוצא' ניתנה ומה לי בפקדון באותו דבר המיוחד כסף ושוה כסף. ול"ל דקמ"ל דאין חייב בפקדון ליתן תמור' הפקדון שיש לו בביתו מזוזי שלו דזה פשיטא דמהכ"ת יתן לו תמורתו ואם יקרה אסון בביתו בפקדון הלא פטור ומהכ"ת ישלם הוא תמורתו להמפקיד ואם יקרה אסון לחזור אח"כ אהמפקיד ודבר זה אינו עולה על הדעת וכבר עמד בזה הרב בעל ג"ת בשער ל' ע"ש והג"ת ביקש לישב דנ"מ במלוה יכול להשביע אי אית לי' זוזי או לא כמ"ש הרמב"ן משא"כ בפקדון ומלבד דלא ידעתי כיון דא"י להשביעו רק בטענת ברי מדינא א"כ אם טוען ברי שפקדוני עמך למה לא יהיה יכול להשביעו כמו במלוה אף. גם דעם כל זה אין מיושב הקושי' בברייתא דאז עדיין לא נתקן היסת דר"נ ואם כן אף במלוה ליכא שבוע' ודוחק לומר דמיירי במעות מותרין דמותר להשתמש בהן וה"א דיכול לכופו תן לי מעות אחר תמורתן דלר"ה מא"ל דסבירא ליה דהוי עלי' מלוה גמורה כמ"ש התו' ב"מ דף כ"ט ע"ש ואם כן היינו מלוה ולא פקדון ולר"נ גם כן מהכ"ת ישלם תמורתו אולי יקרהו אסון כנ"ל דהא לר"נ נאנסו לא ולכן ברור כמ"ש והבריי' איירי דאין בידו מעות רק דאית לי' דרכא בלא"ה לשוב לביתו ולשוב שמה ולכך במלוה ניתן לתביעה ויכול להכריחו שיביא זוזי אתו ואף כי טריח' לי' עבד לוה וכו' משא"כ פקדון א"י להכריחו שיביא הפקדון עמו כי מה לו לטורח במקום שהפקיד שמה יבא ויתבע פקדונו וא"ש ונכון לדינא. שוב ראיתי כי הש"ך בסי' רצ"ג וכן הבדק הבית ביקש ליישב דלא תימא בפקדון תן לי כלי או מעות במעות שיש לי בתוך ביתך ודבר זה אינו ובחנם דחה לקו' הג"ת כי מהכ"ת יפרע מה שאין לו שייכ' בו ומה לו בחליפין מכמה טעמים ובפרט אולי יקרהו אסון:

(ב) ואמר. לי' אני רוצה לצאת וכו' הרי"ף והרמב"ם השמיטו והקשה הב"י ותי' דהם גרסי בגמ' ע"מ לצאת במדבר יחזור לו פשיטא ומשני לא צריכא דאמר אנא נמי למדבר אזיל אי בעית לאהדורי ניהליך התם מהדריה לך ומפרשי' דצריך לומר כך וא"כ דבר פשוט הוא וא"צ להזכירו עכ"ל ותמה ג"ת כיון דבגמ' פריך פשיטא ומשני דקמ"ל הא ש"מ דגמ' ס"ל דרבות' קמ"ל במשנה וכפירש"י דה"א דאין תנאי גמור דהא אי בעית קאמר איך יחשבוהו הם לכ"כ דבר פשוט עד שהשמיטו אותו. ונראה דודאי כל מקום ספק שיש בזה הוא די"ל כך הפי' אי בעית אם תרצה ממני שאחזיר לך אהי' מחויב אני להחזיר לך כעבד לוה למלוה אבל לא שיהיה הבריר' ביד הלוה גם כן להכריחו שיקבלו בע"כ ולא ע"ז נתרצה המלוה בשתיקתו כלל רק כל התנאי היה שיהיה הרשות ביד המלוה להכריחו אך ספק זה אין לו מקום דבלא"ה ביד המלוה להכריחו שישלם לו שם ומה נ"מ שאמר לו כן ודברי בטלה הם וע"כ דנתכוון שיהיה גם כן מוכרח לקבלו הימנו וכמוני כמוהו. ואם כן א"ש דבמשנה לא נזכר דין זה דרשות ביד המלוה לתובעו במדבר רק בבריי' קתני לי'. וקמ"ל המשנה זה הדין חדא דאית ביה תרתי דע"מ לצאת וכו' דהיינו באמר לו אי בעית וכו' וקשה הא י"ל דיהיה רשות ביד המלוה להכריחו ועכצ"ל דלזה א"צ תנאי ואם כן טובא קמ"ל דמכללא אתמר דהמלוה יכול לתובעו במדבר ושנה לן ר"ח בברייתא מה דרמז רבי במשנה. וזה הצריכ' במשנה אבל הרי"ף והרמב"ם דהעתיקו הבריי' דהמלוה יכול לתובעו במדבר אם כן תו לא נשאר ספק דהאי אי בעית וכו' פי' דיהיה המלוה מוכרח לקבלו והשמיטו לרב פשיטתו. מכל זה נראה דהא דאמרי' דא"ל אי בעי' דוקא הוא ולכך השמיטוהו וכמ"ש הב"י וכן כתב היש"ש וכן נכון לדינא:

(ג) הדין. עמו ואם אין בכאן המלוה מוסר המעות ליד ב"ד והוא בתשובת מהרש"ך ובכה"ג העיד שבתשובה כ"י השיג עליו אבל הש"ך העיד שכן נהגו חכמי הדור בפולין בשנת ת"י ותי"א. ובאמת לפמ"ש מהרש"ך מתורת תקנה יש לפקפק כי צריך ישוב רב וכח ב"ד יפה להפקיע ממון ובפרט בדור הזה. אמנם לענ"ד דינא הוא דאע"ג דרבא דייק בלישנא בתרא מהא דחולש מעות ללשכה דפרעון שלא בפניו לא הוי פרעון רק הלל הוא דתקון י"ל מדרבא דייק מהך דהלל ש"מ דס"ל דסברת חוץ דיהיה פרעון כמ"ש התוס' שם דמ"ש בע"כ וע"ש שלא בפניו רק דדייק לי' מהלל ואם כן כי דייק מהלל היינו בבית עיר חומה אבל לא בב"ח דהא הרא"ש כתב להדיא חילוק דוקא בבית ע"ח דהוא מכירה גמור' וחבירו צריך לזכות לו אבל בב"ח דא"צ לזכות כנגדו פשיטא דהוי פרעון וכ"כ הרשב"א בחדושיו להדי' הך חילוק וכתבו בשם התו' דוקא בבית ע"ח שמכר לו אבל בפרעון הוי בע"כ פרעון ואם כן כמו שמחלקין כן בלישנא קמא כן מחלקין בלישנא בתרא בפרעון שלא בפניו דדייק לי' מבית ע"ח דוקא בכה"ג אבל בב"ח לא. וכמו כן התוס' דכתבו שם ד"ה מכלל לחלק בין ב"ח לבית ע"ח דב"ח ליכא פסידא הכוונה דאין הפסידא ניכרת משא"כ בבע"ח הפסידא ניכרת. וא"כ אף בנדון זה הא עדיין אין הפסידא ניכרת והא הפוסקים מדמין אותו להלוהו בישוב ומחזיר לו בישוב אף שצריך לילך דרך מדבר רק אין פסידא לפנינו והתו' כתבו שם דהלוהו בישוב ופרע בישוב נקרא דלית לי' פסידא. ועוד הא לפי רוב פוסקים לא מוכרע אי הלכה כלישנא בתרא או כל"ק דרבא ועיין הרא"ש ורשב"א ויתר מחברים ואם כן י"ל קים ליה כל"ק דרבא דדייק מהך דלישנא דפרעון בע"כ לא הוי פרעון ולהך לישנא צ"ל דאין נ"מ אי בפניו או שלא בפניו דאי הוי פרעון ה"ה שלא בפניו נמי ואי לא הוי אפילו בפניו וכיון דהעלו כל מחברים הנ"ל דבב"ח הוי בע"כ פרעון אם כן אפילו שלא בפניו נמי דמ"ש ומי יכול להוציא מיד המוחזק ויפה דנו בכל אופן וא"צ לתקנה וכן משמע קצת מדברי רמב"ן דלקמן סי' ק"כ דלכך אם אמר הלוה למלוה מעותיך בביתי טול ולקחם והמלוה מסרב דפטור הלוה דנתן טעם דפרעון בע"כ הוי פרעון ע"ש בב"י וקשה הא שלא בפניו הוה דא"ל שהוא בתוך ביתו והמלוה לא הלך לביתו ולא ראה המעות וכי אמירה בא ולקחו משוי' ליה בפניו אלא דכמו דבע"כ הוי פרעון ה"ה שלא בפניו:

(ד) שאין. עתה הקלקלה נראית נראה דהיינו שאין האונס כבר חל רק ממשמש ובא אבל אם כבר האונס חל אינו מחויב לקבל דהוי כהלוהו בישוב ופרע במדבר וכן אמרו בתוספתא הביאו הר"ן בפ' מ"ש בגיטין ובבעה"ת שער למ"ד דאם ראה האנס בא כנגדו ואמר קבל מעותיך דאם לא נתרצה אינו מחויב לקבל ואין להקשות בגיטין דף ע"ח ללישנא בתרא אמרי' בכל דוכתי אמרי' פרעון בע"כ הוי פרעון רק הא דהוצרך תקנת הלל בבית בתי עיר חומה משום דהוי פרעון שלא בפניו תיפוק לי' דכבר חל הפסידא והפסידא לפניך דהתם פסידא דשכיח כי כן יסד הקב"ה בתורתו אבל בזו דלא הוי פסידא דשכיח אינו מחויב לקבל:

(ה) אבל. אם לא הגיע הזמן וכו' הקשה הב"ח דבגמ' פריך דקתני הלוה בישוב לא יחזיר לו במדבר ובריי' קתני המלוה משתלמת בכל מקום נימא דמשנה איירי בתוך זמנו ולכך אין המלוה מחויב לקבל כמו כאן בשנוי מטבעות אבל בריית' איירי לאחר זמן ואז מחויב המלוה לקבלו כמו בסעיף זה. ומכח קושי' זו חשב לחלק דוקא בקובע זמן אבל בסתם הלואה ל' יום לא דנין בו כקובע זמן ואפילו תוך זמנו מחויב לקבלו בשינוי מטבעות וקושיתו אינני מכיר דהא כתב המ"מ הא דאמרי' באין שום חשש פסידא מוכרח המלו' לקבלו תוך זמן ה"מ מלוה אבל פקדון א"מ תוך זמן לקבלו כי יאמר קבלת שמירתם עד זמן ההוא ואם כן איך אפשר לומר דמשנה איירי בתוך זמן דהא במשנה קתני המלוה וכו' או שהפקיד אצלו בישוב לא יחזיר לו במדבר משמע הא בישוב יכול להחזיר לו ואפי' תוך זמנו הא בפקדון אפילו בישוב אינו מחויב לקבל הימנו כשהוא תוך זמן ועכצ"ל דלא מיירי מתוך זמן ולק"מ ומאחר דקושי' שלו ליתא כשל עוזר לדינא לחלק בין קובע זמן לסתם הלואה שנתנה תורה ל' יום דילפינן מקרא ואמרו בשושבוני' דאין נגבית אלא בעונתה והביא הבעה"ת בשער ל' בשם הראב"ד והנ"י בשם הריטב"א דפי' אם רוצה לפרו' לו קודם זמנו אין זקוק לקבל הימנו דהוי כהלוהו בישוב דא"צ לקבל במדב' ע"ש ורוא' אני סתם הלוא' ל' יום מסתבר משושבוני' דלא קבע לי' זימנא כלל רק סתמ' דמילתא משתלמת בעת נשואין ומכ"ש בסתם הלואה ל' יום דיש לו סמוכין מד"ת:

(ו) אבל. אם אין שם כתב הב"ח אם מתחילה בשעת הלואה היה שינוי מטבעות והלוה לזה על זמן כי חשב בתוך זמן יעבור הרעש וכן היה ועתה רוצה הלוה לפורעו תוך זמן אעפ"י שעבר החשש הואיל ומתחילה היה הזמן לטוב' המלו' תו לא מצי הדר תוך זמן לשלמו. וראיה מתוס' דכתבו דהיכי דמפסיד בפרעון כמו בתי ע"ח לא הוי פרעון ואף זהו כמוהו והש"ך השיגו דשם הפסד לפניך משא"כ כאן דאין הפסד לפניך כלל ויפה השיג ובלא"ה כבר חלקו הרא"ש והרשב"א בין חוב לבית ע"ח באופן אחר דשם מכירה חדשה צריך לעשות דהרי הוא מכירה גמור' ועוד הלוה יכול לומר קים ליה כלישנא בתרא דרבא דאפילו בבית ע"ח פרעון בע"כ הוי פרעון ומכ"ש בזה. והנה הב"ח נסתייע מדברי הש"ג דאותן אנשים המלוים לבעלי חניות שיהיו הם מלוי' לגוי' ברבית והם יקחו מהרווחים כפי התנאי והמותר יהיה שייך לבעל המעות הואיל וזמן לטובת בעל המעות אין בעלי חניות יכולים לחזור בתוך זמנו והוא לטובתו שלא יהיו מעותיו שביתין ויפסיד הרווח עכ"ל ומתוך דברי הש"ך בס"ק י"א נראה שמסכים לדברי הש"ג ואני שמעתי ולא אבין חדא מהא משכנתא באתרא דמסלקי דהסכים הש"ך בס"ק י"ב דיכול הלוה לסלקו בתוך זמן וכן ממש מבואר תוך דברי הרמב"ן הובא בבעה"ת שער למ"ד בסופו. והא בזה ודאי הזמן נקבע לטובת המלוה שיאכל פירות שנה בשנה מכל השדה בדבר מועט והלא יותר רווח למלוה מאותן התולין מעותיהם בגוי וכל אשראי ספק אתא ומ"מ יכול לחזור בו ומכ"ש בעובדא הנ"ל. שנית מ"ש ממקבל עסקא ומעלה שכר לנותן דבשביל חצי הלואה ח"ו לומר דמעלה שכר דה"ל רבית רק בשביל חצי פקדון והר"ז טובת המלוה שמקבל שכר ורווחי' וע"ז מסרו לזמן ומ"מ פסקינן דיכול לחזור בתוך הזמן דפועל חוזר בחצי יום ולמה לא יהיה אלו יכולים לחזור ומ"ש אלו ממקבלי עסקא ומ"מ יכולים לחזור בתוך הזמן ואף זה כמוהו. דמתעסקים בשל המלוה ומקבלין שכר עקב טרחת' למה לא יכולים לחזור. ואפילו בהך דינא דהרב המגיד דפקדון א"י לחזור תוך זמן שהוא שרשו בהררי קודש הראב"ד ז"ל דפי' כן בקדושין דף י"ג בתורת פקדון יהבי ניהלי' סברה אי שדינא ומתברנ' מחייבי בהו דמיירי בפקדון תוך זמן וא"י להחזירו תמה בו הרשב"א בחדושיו לקדושין הא פועל יכול לחזור בו בחצי היום ובישובו צ"ל דוקא ש"ש דעליו נטירתא יתירתא דמי לעבד והרי זה בכלל כי לי בני ישראל עבדים וכו' אבל ש"ח שא"צ שמירה יתירה רק שלא יפשע בו אין זה בתורת עבדות שנאמר עליו כי לי בני ישראל וכו' וא"כ הך בעלי חניות דהם בלי פקפוק שמקבלים שכר ופרס עבור טרחתם א"כ דברי רשב"א קיימי כי הוא בכלל כי לי בני ישראל עבדים ולכן ברור דדין הש"ג אין לו שרש ועיקר ופשיטא דיכולים בעלי חניות לחזור בו:

(ז) והוא. בזמן. הסמ"ע ביקש לפרש לחד תי' ר"ל בתוך הזמן ולכך הוסיפו רמ"א בכוונה דלא תקשי דלקמן בסי' ק"ך פסק הש"ע דפטור ולכך מחלק רמ"א דכאן מיירי תוך זמנו ולכך עדיין הוא באחריות הלוה אלו מתרמי לי' זבינא הוי משתמש בי' כמ"ש הרמב"ן משא"כ בכלות זמן לא שייך אלו מתרמי ליה זביני דאין משתמש בו דאולי יבוא המלוה לתבוע ואין בידו לפרוע. איברא דהסמ"ע גופי' וכן הט"ז הקשה דא"כ איך מסיי' אבל בפקדון כה"ג פטור הא בתוך זמן א"י לחזור בפקדון ולא תי' כלום אבל לפימ"ש בס"ק הקודם בקושי' הרשב"א דהא פועל יכול לחזור וצ"ל בש"ח לא שייך כי לי בני ישראל עבדים ובמקבלי עסקא שאני דה"ל ש"ש וא"כ כאן דמיירי דהמעות מותרים כמ"ש הב"י ועיין ד"מ וא"כ קי"ל כר"נ דה"ל ש"ש ויכול לחזור בו אפילו תוך זמן ולק"מ. והרב הש"ך תי' הך דלקמן סי' ק"ך דכאן לא אמר הלוה למלוה שהם צרורים וא"כ שפיר אלו מזדמן עסקא הוי משתמש בהו ולכך חייב משא"כ לקמן דהודיעו שהם צרורים א"א לשמש בו ולכך פטור עכ"ל ומלבד שברמב"ן ומרדכי לא נזכר מטעם זה דבר. אף גם אין ממש בזה. דבשלמא כשמוסר לו המפקיד צרורים וקשורים בקשר משונה א"כ כיון דחזינן דמפקיד מקפיד וצררן ש"מ דלא ניחא ליה דישתמש בהו הנפקד ולכך אסור לשמש בהו בלי רצון בעלים והמשנה מדעת בעלים פושע. משא"כ כאן בהלואה הא המלוה הלוהו לו א"כ מסרן מתחילה לתשמישו רק אח"כ בעת החזרה הלוה צוררן וקשרן ורוצה להחזירן למלוה א"כ אי מתרמי ליה זבינא וכי אינו יכול לחבל מעשה ידו ולהתיר הקשרים אפילו אלף עזקאין הוא אסר והוא שרי מאן מעכב ע"י הלא עדיין לא הגיעו ליד המלוה וידיו עדיין מסולקת הימנו ולכן אין לדברים אלו שורש. והתי' היותר קרוב לאמת הוא מ"ש הב"ח וט"ז דרמ"א כתב לקמן בסי' ק"ך דיש חולקין וכיון להך דעת רבוותא האמור בכאן וכך דרכו תמיד ולהיות כי דעתו נוטה להלכה כהנך רבוותא סתם פה כדרכו תמיד ועיין מש"ל סי' ק"ך מזה. ויש להבין הטעם דנתנו דלכך חייב משום דיכול לשמש בו אלו מזדמן לו זביני א"כ לא יתחייב באונסין דהא קי"ל כר"נ נאנסו לא דהיינו הנאת שימוש לא משוי לי' שואל רק ש"ש. וצ"ל ה"מ היכי דלא היה מעולם שואל לא משוי לי' הנאת שימוש לשואל אבל כאן דכבר נעשה מלוה רק עתה רוצה להפטר ממנו א"כ כ"ז דיכול לשמש בו לא כלתה חיובו הראשון ועדיין חיוב דמלוה עליו וא"ש:

(ח) בכה"ג. פטור וכתב הש"ך ומהרש"ל דאפילו מפשיעה פטור ובאמת דבר זה מחלוקת הפוסקים דבמרדכי פ' הנזיקין משמע כשאמר לי' שקול זוזך ולא שקלי אפילו ש"ח נמי לא הוי. וכן הבי' בס' אסיפת זקנים בשם רמ"ה וריטב"א ותו' דהא דקי"ל באומנין טול את שלך והבא מעות דהוי ש"ח דאומני' שאני דמ"מ תפסן אזוזי אבל התו' בפרק הזהב דף מ"ט בד"ה אלא וכו' הקשו בהא דאמרינן האי גברא דיהיב זוזי אשומשמי והדר בי' וא"ל שקול זוזך דאמרינן בשם רבא ל"מ ש"ש דלא הוי אלא אפילו ש"ח נמי לא הוי והקשו התו' מהך דאומנין טול את שלך דהוה ש"ח ותי' כיון דמעיקרא הוי ש"ש לא לסלק עצמו לגמרי משמירה נתכוון רק דיהיה ש"ח. ולפ"ז כאן מעות מותרין דהיה מתחילה ש"ש א"כ עדיין ש"ח וחייב בפשיעה וכ"כ הב"י ס"ס קצ"ח בשם הגאונים דאם קבל מעות ממוכר בתורת פקדון ואמר טול את שלך הוי מ"מ ש"ח והיינו כתו' וע"ש בב"י. איברא דיש להבין במה שכתבו תו' לחלק בין עובדא דשומשמי לעובדא דאומנים כנ"ל דהא התו' בפרק המפקיד דף מ"ג ד"ה מאי וכו' תי' דהיכי דמותר לשמש במעות הוי ש"ש וכתבו דמותר לשמש במעות לר"י דמעות קונות א"כ עדיין קשה הא טרם דאמר ליה שקול זוזך ה"ל ש"ש ודמי לאומנין ואיך אמרינן דאפילו ש"ח לא הוי. והרב בעל לחם משנה עמד בזה על דברי המ"מ שכתב בפ"ז מהלכות מכירה בשם התו' דהוי מוכר על המעות ש"ש דא"כ איך יתכן תי' התו' הנ"ל לחלק בין עובדא דשומשמי לאומני' כיון דגם בזה הוי מתחילה ש"ש ולא אסיק אדעתיה אז כי לא על המ"מ קושיתו כי דברי המ"מ אמורי' בתו' להדיא ובתו' יש להבין דדוחק לומר מ"ש התו' בהזהב הוא לחד תי' שם בהמפקיד דאסור לשמש במעות ובאמת לא הוי רק ש"ח מתחילה דא"כ לתי' הב' נצבה וקמה קושי' התוס' וצ"ל תירץ רמ"ה וריטב"א הנ"ל וא"כ מה דוחקי דהתו' אף להך תי' נימא ישוב זה. וביותר תמיה לי דברי הרמב"ם בפ"ז מהלכות מכירה דפסק דאם הלוקח חוזר וא"ל המוכר שקול זוזך המעות אצלו כפקדון ופטור מגניבה ואבידה הרי מבואר דש"ח הוי וקשה הא המוכר ל"צ לקבל מי שפרע דהא הלוקח חוזר והמוכר נתרצה כמ"ש המ"מ להדי' דשם לא שייך הא בעי לקבולי מ"ש וקשה א"כ איך משוי לי' ש"ח הא בגמרא אמרינן להדיא ש"ח נמי לא הוי. ומה שנראה הוא דהתם נחלקו בגמרא דלס"ד ס"ל רבא אפילו במקח דצריך לקבל מי שפרע מ"מ אם אח"כ מקבל מ"ש איגלאי מילתא למפרע דהיה רק שומר על המעות והואיל ואמר שקול זוזך אפילו ש"ח נמי לא הוי אבל לסוף אסיקו ר"פ ורבינא להד"ם דבהך מילתא לא אמר רבא דש"ח לא הוי דהא בעי לקבולי מ"ש וכ"כ דלא קיבל מ"ש ברשותי' קאי וכן פסק הרי"ף כלישנא בתרא וס"ל לתו' ורמב"ם בלישנא קמא מ"ט דרבא והא הוי מקח גמור כ"ז דאינו חוזר ואיך ס"ד כ"כ דלא קיבל מ"ש דיהיה שומר על המעות ולכן ס"ל לתו' ודאי לר' יוחנן דס"ל ד"ת מעות קונות א"כ הרי ד"ת המקח נגמר והמעות שלו פשיטא אף דתקנו חכמים דיכול לחזור מ"מ כ"כ דלא מקבל מ"ש הדבר קאי כמקדם והקנין גמור וחייב באחריותו וכ"כ הריטב"א להדיא דהואיל דהוא קנין תורה כ"כ דלא מקבל מ"ש לא פקע קנינו והרי חייב באחריות המעות. וזהו הכל לר"י אבל לר"ל דד"ת לא קנה כלל רק חכמים תקנו מ"ש א"כ כיון דליכא קנין כלל פשיטא דאין כאן חיוב באחריות אעפ"י שלא קיבל עדיין מ"ש וזהו פשוט וכבר כתבו התו' ב"מ דף מ"ח ד"ה נתנה דרבא דאמר קרא ומתניתא מסייע לר"ל לכאורה אמר כן אבל באמת אין כאן סיוע והלכה כר"י ולפ"ז א"ש דהא העלו התו' בפרק המפקיד דכי הוי ש"ש על המעות הואיל ומותר לשמש בהו היינו לר"י אבל לר"ל אסור לשמש במעות ואף ש"ש לא הוי. ובס"ד הוי אמרינן רבא ס"ל כס"ד דהתם דהלכה כר"ל דהא מסייע ליה מתניתין וא"כ יפה פסק רבא דלא תלי בקבלת מ"ש כמ"ש דמ"מ אין כאן קנין ולא מתחייב באחריות כלל. אבל במסקנא הוא למסקנא דהתם דרבא כר"י ס"ל דמעות קונות וא"כ כ"כ דלא מקבל מ"ש הרי קנין תורה חל ופשיטא דחייב הוא באחריות וא"ש. ולפ"ז בס"ד הא קאי מילתא דרבא כר"ל וא"כ הא כתבו לעיל התו' דלר"ל אסור לשמש במעות ואף ש"ח לא הוי רק ש"ש וא"כ שפיר כתבו תו' דרבא אמר ש"ח לא הוי משום דאף קודם לזה לא הוי רק ש"ח לר"ל ולכך כדקאמר שקול זוזך לא הוי אפילו ש"ח ולא דמי לאומני' דהוי מתחילתו ש"ש וא"ש. וא"כ גם דברי הרמב"ם דהשתא דקי"ל כר"י א"כ מותר לשמש במעות והוי ש"ש ולכך אף דחזר ואמר טול מעותיך לא נחית כלל מד"ש והוי עכ"פ ש"ח וא"ש: ועוד דאפשר לומר מדקאמר דההיא דיהיב זוזי אשומשמי ולא קאמר דקני שומשמי ש"מ דלא ה"ל רק פסק עמו ליתן לו והואיל ומינו מצוי יכול לפסוק אעפ"י דאינו ברשותו. ועיין לקמן סי' ר"ט ס"ו ע"ש. ולכך מחויב מ"מ לקבל מ"ש אבל ס"ל לתו' דקנין זה אינו ד"ת כיון דאינו ברשותו רק קנין דרבנן אבל מהכ"ת שיחול קנין ד"ת במה שאינו ברשותו וא"כ לכ"ע אסור לשמש במעות כמו לר"ל דהא אינו קנין ד"ת וכן מסתבר דעל מה יחול הקנין וא"כ לא הוי רק ש"ח וא"ש מילתא דרבא דאמר ש"ח לא הוי ולק"מ לתו' והמעיין יבחר בשני תי' ושניהם צדקו יחדיו. גלל כן תבנא לדינא מאחר דהש"ע לקמן סי' קצ"ח סתם כהרמב"ם הנ"ל בחזרת הלוקח ואמר המוכר טול שלך דהוי ש"ח והרמ"א לא הגיה כלום א"כ ה"ה כאן דהלכה כתוס' ורמב"ם דפטור דקאמר היינו מגניבה ואבידה וחייב בפשיעה. ומעתה קושי' הסמ"ע על מור"ם בס"ק כו' דלמה יפטור מה בכך דאמר טול מעותיך סוף כל סוף יכול לשמש בהן סרה דקושי' זו יפול על הגמרא ג"כ דאמרינן דהוי ש"ח אף דיכול לשמש במעות דהוא לא רצה לקבלו כמו בנדון זה ומ"מ אמרינן הואיל ואמר טול מעותיך הוי ש"ח ואף בזו כן ואפשר דסמ"ע ס"ל לגמרי פטור ולכך הקשה אבל לפמ"ש רק מדין ש"ש לק"מ ועיין מש"ל בסי' ק"כ מ"ש על הטור מסי' קצ"ח ומ"ש לחלק בין עיצול או סירוב דמוכר ע"ש:

(ט) י"א. שאין המלוה יכול לעכב בגמ' דב"מ דף ע"ז ע"ב א"ר האי מאן דאוזפיה מאה זוזי לחברי' ופרעי' זוזי זוזי פרעון הוי אלא דאית לי' עלי' תרעומת. וכתב הרא"ש וקמ"ל שאין המלוה יכול לומר איני רוצה ליקח מעותי אלא בבת אחת והך מילתא שמעי' לי' מדקאמרי לעיל ונתן לו ת"ק זהובים קנה ומחזיר לו השאר לאחר כמה שנים אלמא פרעון הוה. אע"ג דלא פרעי' בב"א עכ"ל והקשה הש"ך וכן הג"ת דמה ראיה מהך דנתן לו ת"ק זהובים דהתם מדעתי' קיבל ופשיטא דמי יעכב ע"י אבל שיהיה המלוה מוכרח לקבל הימנו זוזי זוזי הא לא שמעי' מהך כלל. ולכן פי' הש"ך דדעת הרא"ש באמת דאין הלוה יכול להכריח למלוה לקבלו בע"כ רק אם קבלם ה"א דיכול לטעון אח"כ כל כמה דלא פרעת כל החוב הרי הוא אצלי בתורת פקדון ובאחריות דידך כפקדון דעלמא וזה קמ"ל רבא דלא כיון דקבלו הוי פרעון ולא קאי תו באחריות דלוה וזהו שפיר ילפינן מהך דנתן ת"ק זהובים דאם קיבלן דהוי פרעון ולכך השמיטו הרי"ף והרמב"ם דכבר נלמד מהך דנתן לו ת"ק וכו'. ועפ"ז תמה הש"ך על הטור דנמשך אחר דעת ב"ע דלכתחילה צריך לקבל הימנו ולא כן דעת אביו הרא"ש ז"ל. ובאמת הך פי' בגמרא דקאי אי כבר קבלן כבר קדמו הבדק הבית לפרש כן. אך ברא"ש א"א לפרש כן דהא כתב להדי' דאין המלוה יכול לומר איני רוצה ליקח מעותי הרי דאפילו לכתחילה כופהו ואם הדבר כפי' הש"ך העיקר חסר בדבריו. ולכן נראה דבלא"ה הקשה המעדני מלך בהרא"ש דקאמר והך מילתא שמעי' וכו' וז"ל צל"ע למאי נ"מ צריך לסייע לרבא מברייתא עכ"ל ולא תירץ כלום. ולכן נראה דודאי במילתא דרבא יש לפרש ב' פירושים א' כפירוש ב"ע וטור דיכול הלוה להכריח למלוה לקבל בע"כ פרעון זוזי זוזי ופי' השני כמ"ש הב"ה וש"ך דאם קיבלם ברצון דתו לא מצי למימר כפקדון הם כנ"ל והרא"ש ביקש להכריע כפי' ב"ע וזה מאמרו וקמ"ל דאין המלוה יכול לומר איני רוצה לקבל מעותי והיינו כב"ע ודלא תימא מנלן דילמא הפי' אמת דאם כבר קיבלו דא"י לומר כפקדון היה אצלי אבל לא שיכול להכריח ולזה קאמר הרא"ש והך מלתא פי' דפרעון זוזי זוזי הוי פרעון שמעי' ליה מהך דנתן לו ת"ק זהו וכו' אלמא דפרעון הוה אע"ג דלא פרעי' בב"א וא"כ תו מה קמ"ל רבא הא ברייתא היא ולא היה רבא מחדש דבר ועכצ"ל דרבא לחדש בא דאפילו להכריח למלוה שיקבלו מצי להכריחו ולא יכול המלוה לומר איני מקבלו רק בב"א וטובא קמ"ל רבא ודבריהרא"ש נכונים ומסכימים לב"ע וטור ואעפ"י שאפשר לישנא דהך מילתא קצת דחוק מ"מ האמת יורה דרכו דה"ל כאומר וגופא דמלתא שמעי' ודברי הטור הבקי בשמועותיו של אביו מכוונים בזה וזה ראיה ברורה לפירושי שלא יהיה בן סותר שמועותיו של אביו ולק"מ בטור הנ"ל: אך צריך טעם להשמטת הרי"ף ורמב"ם ומ"ש הש"ך דהם ס"ל דרבא אמר למילתא בשכבר קיבלן כהנ"ל ולכך השמיטוהו דכבר נלמוד מהך ברייתא דנתן לו ת"ק וכו' אינו נכון דאם לרבא לא פשיטא ליה כ"כ מהך ברייתא עד שהוצרך לקבוע מימרא מיוחדת עליו איך פשוט כ"כ להרי"ף ורמב"ם שהשמיטוהו. ולכן נראה כי ס"ל כי ודאי רבא לא עינה זה מלבו רק מדברי ברייתא הנ"ל כמ"ש הרא"ש רק דקשי' כמש"ל דילמא ה"מ אם המלוה לוקח ברצון אבל להכריחו מנ"ל אך רבא ס"ל פרעון בע"כ שמי' פרעון וא"כ אין נ"מ כלל אם המלוה מתרצה בפרעון או לא אם הלוה פרעו אף שאין מתרצה כלל ועומד וצווח הוי פרעון וא"כ בשלמא אלו הדין אף כשיקבלו המלוה אף אינו בתורת פרעון וחל שעבודו עד שיהיה נפרע כולו. א"כ במכ"ש כשפורעו שלא ברצונו אבל השתא דשמעי' מברייתא אם המלוה מקבלו דהוי פרעון א"כ ה"ה כשאינו מתרצה דמה בכך ברצונו הא פרעון שלא ברצונו הוי פרעון ויכול לזרוק זוזי זוזי לתוך ביתו והוי פרעון כאלו מקבלו ברצונו וזהו לרבא דס"ל בגיטין דף ע"ח כלישנא בתרא דפרעון בע"כ הוי פרעון אפי' במקום פסידא ואזיל רבא לשיטתו ושפיר קאמר לדינא דס"ל רצון המלוה לא מעלה ולא מוריד אבל ר"פ דפליג שם ואמר דפרעון בע"כ לא הוי פרעון בעינן רצון המלוה במקום פסידא א"כ אף כאן דיש פסידא כמ"ש דה"ל תרעומת דמכלי' קרני' א"כ אין למילף מהך ברייתא כלל דשם הוי ברצון וכמש"ל וא"כ הרמב"ם כפי הגי' הטור בא"ע סי' קמ"ג ע"ש בב"י דפסק ספק מגורשת דחושש לספק דרב פפא ע"ש וא"כ כאן להכריחו למלוה לקבלו המלוה יכול לומר קים לי כהך מ"ד דלא הוי פרעון ומי יוכל להכריחו לקבלו וכמ"ש רשב"א בגיטין דבד"מ מספקא לן מילתא ולכך השמיטו הרי"ף ורמב"ם דהוא מלתא דספיקא ונכון הוא וברור מיהו י"ל הני מילי דיכול להכריח למלוה במלוה ע"פ אבל במלוה בשטר יכול לומר איני רוצה לפגום שטרי והא האי טעמא אמרי' בב"ב דלכך לא מצי משוי מתרי בר חמשין חד בר מאה דניחא למלוה דלא לפגום שטרא ומ"ש זה מזה ובזה מיושב קושי' הש"ך והב"ח וג"ת מהא דקאמרי' דלא לשוי מתרי בר חמשין חד בר מאה דלא ניחא ללוה דלא לכוף לפורעו. והקש' הש"ך בממ"נ אי ת"ז הא לשיטת הרא"ש א"י לומר לא אקבל פרעון זוזי זוזי ואי בהגיע זמנו לעולם יכופו הן בחד שטר והן בתרי שטרא. ולפמ"ש ניחא דכי אינו יכול לעכב במלוה ע"פ אבל במלוה בשטר יכול לעכב מפני דלא יפגום שטרו וא"ש: ומיהו בלא"ה לק"מ די"ל הלוה בטוח במלוה שיעשה עמו חסד אף בזמנו מבלי לנגוש אותו על ב' שטרות אבל בשטר אחד צריך לנגוש אותו שלא יפגום שטרו. ומ"מ אפשר הדין אמת כמ"ש במלוה בשטר כי דבלא"ה תמהו על זה הדין ודי דנימא במלוה ע"פ. אך בבעה"ת שער ס"ט משמע אפילו במלוה בשטר דינא הכי: ומ"מ לדינא יש ליישב וגם לתרץ דברי בעה"ת דכתב זה אי לא אמרינן טעמא דלפגום שטרו ע"ש וצ"ע:

(י) מיהו. אם משכן לו שדהו כתב הט"ז בדבר שאין למלוה פירות כגון משכון מטלטלין יכול לומר כיון דמשכונך שוה בכדי חובך החזיר לי החצי וכיון שאין תועלת למלוה כגון זה כופין על מדת סדום עכ"ל ואמת שאיני כדאי לחלוק עליו בלי ראיה מוכרעת אבל מ"מ לא מסתבר לי דיהיה זה מדת סדום דיכול לומר יותר שהמשכון בידי יותר בטוח אתה לי בכדי מעותי ויותר מוכרח לפדות משכון אם הוא שוה יותר ואם בשטר שהוא יותר ממה שהלוהו אמרי' ניחא ליה כדי שיכוף לפורעו ואמרו בירושלמי אימת שטר מרובה בגדול מקטן ומכ"ש במשכון שעי"כ יכופו לפרוע ולכן לא ידעתי מה מדת סדום יש בזה.

(יא) נותן. לו וכו' וכתב הש"ך וכן הסמ"ע אם המעות בעין דאם יאמר הרי שלך לפניך יש בו חלוקי דעות במרדכי ובתו' ונראה דכל זה הוא לפי' רש"י דפי' דהלוהו סתם ולא בהתנה אבל לפי' התו' וכמו שכתב רמ"א בהגה דהוי בהתנה ואם הוא תנאי הרי כל תנאי שבממון קיים ומה בכך דמעות הלואה הם בעין והמרדכי לשיטתו דסבירא ליה שם בשם רש"י דהתנאי היה ליתן לו בתשלומין מעות ולא סחורה אם כן שפיר י"ל המעות שהוא בעין יחזיר לו אבל לפי דאמרי' דהתנאי היה בבירור על מטבע היוצא מה יהני שלך לפניך:

(יב) שהלוהו. בכל ענין כתב בתשובת מהר"ם הובא במרדכי פ' הגוזל מי שגירש אשתו והבטי' ליתן לה עד חנוכה מעות היוצא אז בהוצאה וביום ראשון דחנוכה נפסל המטבע ופסק מהר"ם דעד חנוכה זמן ערב חנוכה ונותן לה מטבע היוצא ערב חנוכה. והרב מהרש"ל רצה לפסוק מזה דהמלוה לחבירו לזמן ובזמנו היה תובעו והו' דחהו בלך ושוב ובין כך נפסל מטבע חייב לשלם לו מטבע היוצא אח"כ וכב' השיגו הש"ך דמשם איפכ' נרא' דהא פסק מהר"ם דנותן לאשתו מטבע שהי' יוצא בערב חנוכה אעפ"י שנפסל. איברא אף דאין להמהרש"ל ראי' משם מ"מ אפשר דדינו אמת הואיל ודחהו בלך ושוב אם כן היה גרם בהפסדו ואלו פרעו בזמנו היה מוציאו במקום אחר אך מ"מ לא נ"ל חדא דהוא גרם בעלמא ועוד התו' הקשה שם למה בלא התנה נותן לו מטבע הנפסל' הא בגזל אומר לו הרי שלך לפניך משמע דלולי המטבע בעין א"י לומר הרי שלך לפניך ובמלוה להוצאה ניתנ' ה"ל כאילו אינו בעין וקשה מאי קו' הא בגזל הפסידו דלולי דגזלו היה מוציאו בדוכתי' טובי טרם שנפסל והר"ז גרוע מהלו' שדוחה למלו' בלך ושוב כי שם דרך הלוי' כך משא"כ גזלן הרשיע לעשות וגרם רעה לחבירו ועכצ"ל דבשביל כך אין לחייבו ממון ומכ"ש בעובדא דמהרש"ל ולכן ברור דאין להוציאו מיד מוחזק:

(יג) ויש. חולקין וכן בי"ד סי' קס"ה כתב הד"מ דהריב"ש והרא"ש חולקין והש"ך כתב דלא משמ' מידי מתשובת הרא"ש וז"ל תשובת הרא"ש כי שאל השואל אם נדון בחלוף המטבע כמו שדנין גוים בדינא מלכותא או נדון עפ"י ד"ת כדין המלוה את חברו על המטבע והשיב הרא"ש מה שכתבת שנפל מחלוקת בין מפורשים כשהמלך גוזר על המטבע לפחות או להוסיף אי דינא דמלכותא דינא או לא לא ידענא מה שייך להזכיר כאן דינא דמלכותא כי המלך עושה מטבע חדש שיצא במו"מ ומקח וממכר ופוסל הראשונים בשביל זאת אין המלך מקפיד להיות מפסיד למלוה ואינו חושש רק שיהיה המטבע נפסל ומעובר מעולם אבל אינו חושש כיצד יפרעו למלוה וכו' עכ"ל ואם כן לכאורה משמע מזה דמלך לא תיקן כלל כיצד ישלמו הלוי' למלוים שלהם רק פסל המטבע כנ"ל אבל אם תיקן להדיא סדר ונימוס כיצד ישלמו אף הרא"ש מודה דאמרי' בי' דינא דמלכותא דינא ויפה טען הש"ך על הרמ"א. אמנם נראה דרמ"א סבירא ליה אם כן דכך היה שם עובדא דמלך לא עש' סדר כלל כיצד ישלמו החייבי' רק דפסל מטבע אם כן היינו דתנן בגמ' המלוה את חבירו על המטבע ונפסל והיינו דפסלו המלך וא"כ השואל מה הי' שאלתו ודקארי לי' מה קארי. הלא הגמ' בכה"ג מיירי דפסלהו המלך ומ"מ אמרי הדין באיזה אופן ישלם הלוה ואם אמרי' דינא דמלכ' בי' מה אמרו חז"ל נותן לו מטבע היוצא וכו' והוא תמוה בעצמותו. ולכן ס"ל לרמ"א ודאי דפסל המלך מטבע גם זו יסד כיצד ישלם הלוה למלוה ולכך היה שאלתו אי משגיחין בתקנתו או לא אמרינן דינא דמלכותא בדברים שאינו מחוקי המלך והדרן לדין חז"ל בהמלו' את חבירו על המטבע ויפה שאל ונסתפק וע"ז היה תשובת הרא"ש ז"ל דבשלמא אם הך תקנה כיצד יפרעו הלוים נוגע בהך תקנה דפסל המטבע ואם ישלמו הלוים ממטבע ישינה יהיה נותן מגרעת במה שפסל המטבע ובגין דא יש קפידא א"כ דדבר זה שייך לפיסול מטבע בזו לכ"ע בדבר מטבע וכיוצא בו דינא דמלכותא דינא ואם כן ודאי יש לשמוע בקול דתו. אבל באמת הא אין זה נוגע לפיסול מטבע דאף שיפסול מטבע יכולים הלוי' לשלם למלוי' ממטבע שנפסל והם יקבלו ההפסד ומ"מ תקנתו בפיסול המטבע לא ישונה ולא יוגרע כלל ואין נ"מ בזה לתקנתו בפיסול המטבע כלל רק זה תקן בפרטיות ודרכו לתקן נימוס ודתי מלכי' כמלך במשפטו יעמיד ארץ ואין לגוים נימוסים רק מה שמחדש המלך לעמו חדשים לבקרים ואף זו תקן כיצד ישלמו ואין לזה שייכות עם תיקון פיסול המטבע ואם כן חזר זה לכללא דשאר דיני' דמייסד המלך דלא קי"ל דינא דמלכותא לבטל ד"ת ואתי שפיר ודברי רמ"א ברורים לדינא כפי דעת הרא"ש זהו מה שנ"ל בכוונת דברי רא"ש אבל לדינא מ"מ העלה ש"ך בי"ד רבים מחברים דסבירא להו בזה ודאי דינא דמלכותא ועיין מ"ש שם באריכות בס"ד. ובאמת יש לי קצת קושי' לשיטת האומרים דבעניני מטבע בכל דבר דינא דמלכותא דינא אם כן הא דמשני הגמ' שם ב"ק דף צ"ז ע"ב במה דפריך אי מלכיות מקפידות היכי מצי ממטי לי' ומשני דלא בחשי וקשה מה בכך הא מ"מ צווי מלכות שלא להוציאו חוץ למדינה ואם כן אותו שמוציא עובר על צווי מלכות והרי הוא איסור כיון דדינא דמלכותא דינא וכי מלך ישראל המצוה לבל יוציאו מטבע חוץ למדינה וכי רשאי' לעבור מצותו ואי דינא דמלכותא דינא הר"ז איסור לעבור דתו ומצותו ומה נ"מ אי בחשי או לא ויש ליישב דוקא הנוגע לממון דינא דמלכותא אבל לא בשאר צווין וזה אינו נוגע לממון כיון שמוציאו ממדינתו ועיין מ"ש בי"ד בזה ועיין מ"ש בחדושי לרמב"ם פ"ח מהלכות מעשר שני טעם שהשמיט הך מלכיות מקפידו' לגמרי וע"ש שהארכתי בישוב השגת הראב"ד ולהיות כי לא נ"מ רבתי לדינא קצרתי בזה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.