דרישה/חושן משפט/עד

דרישה ‏ חושן משפט עד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

המלוה ניתנה ליתבע כו' לשון ברייתא (עיין ב"ח שהביאו) וכל זה כשהגיע הזמן: וכתב הרמב"ן ודאי כו' נראה דה"ה אם הלוהו במדבר ואחר זמן מצאו במדבר דג"כ לא יכול לתבעו במדבר מטעם שכתב דשמא הוציא אותן מעות ועכשיו אין לו אלא נקט הפשוט יותר כדי להוכיח מיניה דהא דתנן המלוה ניתנה ליתבע במדבר לא בכל ענין איתניא דהא בכה"ג ודאי לא מצי למתבעי' וק"ל: ה"ז נשבע היסת כו' עד"ר שאף בישוב מסדרין לו ונותנים לו מזון הראוי לו ואף שלקמן סצ"ז יתבאר שאין נותנין לו כ"א מזון ל' יום ה"ט דבישוב תוך ל' יום יכול להשתדל לעצמו ממקומות אחרים משא"כ הכא במדבר מש"ה צריך ליתן לו כל מה שיצטרך כל זמן שיהיה במדבר: ולמחייתך ר"ל לאכילתך ולפרנסתך שע"י תוכל לחיות:

ג

אפילו אם יש כמה מדברות כ"כ שם בעה"ת בשם הרמב"ן ודקדק כן מדברי רש"י ומדברי הרמב"ם עיין שם:

ד

ואומר לו הלוה אני רוצה לצאת למדבר כו' הדין הוא בגמרא שם כך איתא שם דהמלוה אמר בתחלה אני רוצה לצאת למדבר והלוה אמר אף אני רוצה וכ"כ רבי' לקמן בסרצ"ג והרי"ף והרמב"ם השמיטו דין זה לגמרי ועמ"ש שם ישוב לכל זה: לפי שאין מדרך בני אדם ליקח הפקדונות עמהם בדרך ע"כ אמר ל' אולי בידך הוא כלומר אולי אתרמי ולקחתו בידך לי זהו לפי דעתי ומפרש הרמב"ן דכולה ברייתא לענין שבועה איתמר דודאי גם בפקדון אם ברור הוא שזהו פקדונו צריך להחזירו לו במדבר וז"ש הרמב"ן ע"ז שנינו כו' כלומר דאיירי הברייתא בשבועה זו. ונראה דגם רבינו לאו שבועת היסת ממש קאמר דאותה ודאי לא היתה בימי התנאים אלא דס"ל לרבינו דשבועת משנה זו קלה היא משאר שבועות המשנה. וס"ל דג' מיני שבועות הן. הכופר בכל חייב ש"ה אותה שתיקן ר"נ ולא היתה כלל בזמן התנאים דכיון דזה טוען ברי וזה כופר מוקמינן ליה אחזקתיה דאי לאו דקושטא קאמר לא היה מעיז כ"כ אלא שר"נ החמיר עליו ותיקן היסת. הכופר במקום דאיכא למימר שמורה היתרא כגון השותכין וכיוצא בו חייב שבועה חמורה והיא היסת אפילו בזמן התנאים שמסתמא שיקרא קא טעין אלא שמורה היתרא לנפשיה. המודה בהדבר אלא שמשתמט מלתת עתה כגון הך דהכא וכדומה לו אע"פ שאפשר שמירה היתרא לנפשיה מ"מ לא מסתבר להשביעו ש"ח כיון שאינו כופר בעיקר הממון אלא משביעין ליה בלא נק"ח כעין ש"ה דר"נ. כנ"ל כוונת רבינו ע"פ שיטת הרמב"ן. שוב מצאתי דבר"פ כל הנשבעין אהא דתנן שם ישבע ב"ה שנתן לו הדינר ופרש"י ישבע היסת ואמת שהתוס' הקשו עליו ריש דף מ"ח ותימא דש"ה לא נתקנה אלא בימי ר"נ ופירשו בע"א דאנשבע ונוטל קאי אבל הראב"ד והביאו הר"ן שם פירשו נמי ע"כ כרש"י דנשבע ונפטר קאמר וכתב אע"ג דבעלמא הכופר הכל פטור משבועת המשנה שאני הכא דאיכא רגלים לדבר רמו רבנן עליה כו' ע"ש וכתבתי כ"ז לקמן ס"ס צ"א בדרישה וגם כתבתי שם דכך כוונת רש"י והיסת דנקט ל"ד ע"ש והתוס' בעצמם כתבו בפרק הנ"ל דף מ"ה בד"ה עקרוה וז"ל אע"ג דכופר הכל פטור ולא נתקנה שבועה עד בימי ר"נ מ"מ על ב"ה שייכא טפי ע"ש. ודומה לזה י"ל נמי הכא ג"כ כשיש רגלים לדבר קצת ולפ"ז אצ"ל דשבועה דכופר הכל דבימי חכמי המשנה לא היתה בנק"ח אלא אף היא היתה בנק"ח כשיש רגלים לדבר וק"ל. אבל אין לתרץ ולומר דרבינו ס"ל שמ"ש הרמב"ן ע"ז שנינו כו' לאו חדא מילתא היא אלא ברייתא איירי שהמלוה טוען ברי לי שממון זה שיש בידך הוא מספיק לחובי ולמחייתך והלוה אומר כל זה אני צריך למחייתי ואז קתני הברייתא שהמלוה ניתנה ליתבע וצריך ליתן לו מאחר שהממון שבידו לפי המדומה מספיק לשניהן אבל בפקדון שהמפקיד טוען ברי לי שזה הטלית שבידך הוא שלי בזה קתני הברייתא שלא ניתן ליתבע מאחר שהנפקד כופר ומסתברא טענתיה דפקדון מאי בעי גביה במדבר ואח"כ כתב הרמב"ן ויכול להשביע ור"ל אחר שתיקן ר"נ היסת יכול המלוה להשביע להלוה אף שאינו טוען ברי כ"כ משא"כ בפקדון כיון דמסתבר טענתיה דא"כ הוא פי' דדברי הרמב"ן קיצר רבי' ולא העתיק דין הראשון דהרמב"ן דבטוען ברי גמור צריך ליתן לו ולא מהני ליה שבועה וגם ק' דלא הו"ל לרבי' לכתוב טענת ברי ברישא במלוה ולכתוב עליו שישבע לכן מ"ש ראשונה הוא עיקר בעיני ודוק:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.