תומים/חושן משפט/לח

תומים ‏ חושן משפט לח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) קיצר במקום שהיה לו להאריך וכו'. ולכן נבאר קצת מה שכתב הטור ופרטי דינא הזמה במקצת ונדקדק בו מה שיש בו צורך להבינו.

כתב הרמב"ם בהל' עדות (פח"י דין ב') עדים שבאו ואמרו ראינו זה שהרג הנפש או לוה מפלוני מנה ביום פלוני ובמקום פלוני ואחר שבדקו באו שנים אחרים ואמרו ביום זה ובמקום זה היינו עמכם ועם אלו כל היום ולהד"ם לא זה הרג את זה ולא זה הלוה את זה הרי זו הכחשה. וכן אם אמרו להם איך אתם מעידים כך הלא ההורג או הנהרג או הלוה או המלוה עמנו היה ביום זה במדינה אחרת הרי זו עדות מוכחשת וכו'. אבל אם אמרו אין אנו יודעים אם הרג זה את זה ביום זה בירושלים כמו שאתם אומרין או לא הרגו ואנו מעידים שאתם עצמכם עמנו הייתם ביום זה בבבל הרי אילו זוממין ונהרגים או משלמין הואיל והעדים שהזימום לא היה משגיחים על עצמו של עדות כלל אם אמת ואם שקר עכ"ל.

מבואר דעת הרמב"ם דאם אמרו על עדים עמנו הייתם ביום פלוני וגם הבעלי דברים עד שהעידו דגוף המעשה ג"כ א"א להיות נעשה ביום ובמקום הזה אין כאן הזמה רק הכחשה. ודעת התי"ט וכן הלח"מ כתב דטור חולק וסבירא ליה דכל המעידין בגופן של עדות ואומרים אתם עמנו הייתם אעפ"י שאמרו גם הבעלי דברים עמנו היו ומכחישין גופו של עדות מ"מ ה"ל הזמה. וכתב לח"מ דלא מצא לרמב"ם סמך ועזר מגמ'.

ונראה דיש לו לרמב"ם ראיה מהא דפרכינן הרוג יציל נרבע יציל ומשני שרבעו מאחוריו והרגו מאחוריו וכבר תמהו המחברים מה פסול יש בנרבע ונרצח שיהיה בגדר הפסול שיבטל כל העדות ואפי' דנדחוק בנרבע דפי' מרצונו מ"מ בהרוג מאי איכא למימר דכבר כתבנו לעיל בסי' ל"ג בסופו ראיה מן ספרי זוטא דנרצח בעצמו יכול להעיד וגם י"ל דמשני שרבעו מאחוריו והרגו מאחוריו. וא"כ יש לתמוה דא"כ לר"י ור"י אמר שמואל פוסק כוותיה לעולם לא יהרג רוצח ורובע רק באם שהרג מאחוריו ורבעו מאחוריו אבל מלפניו לא יהרג ודבר זה דחוק. ועיין מש"ל בסי' ל"ו מזה.

ולכן נראה, דשמעתי קושיה בשם שארי הגאון מהור"ר חיים יונה תאומים ז"ל על הרמב"ם דא"כ האומר פלוני רבעני לרצוני הוא ואחר מצטרפין להורגו הא ה"ל עדות שאי אתה יכול להזימן דאם יזימו ויאמרו עמנו הייתם אתם, אם כן אף על גוף המעשה מעידים שקר היה והבעל דבר עמנו היה ואם כן אין כאן הזמה רק הכחשה ולא יש בעדותו מקום לחייב דה"ל עדות שאי אתה יכול להזימן. וקושי' ראויה הוא לחכם לבב. ואמת כי יש לדחות כיון דקי"ל פלגינן דבורא ואמרינן לא לו רבע כי אם לאחר וה"ל כמעיד בב"ד פלוני רבע ולא לו ואם כן אם עדים אומרים עמנו הייתם אין כאן הכחשה בגוף עדות דיכול להיות דמ"מ הרובע רבע איש אחר דהא פלגינן דבורא ואמרינן לאיש אחר רבע. ואי קשה תינח ברבעני לרצוני רבעני לאנסי מה א"ל דלא פלגינן דבורא כלל והראי' דר' יוסף סבירא ליה לא פלגינן דבורא אם אומר רבעני לרצוני ומכל מקום לאונסי סבירא ליה דנאמן להצטרף ש"מ דגבי' לא פלגינן דבורא.

אמת כן נראה. אבל ראה מצאתי לאחד קדוש מדבר הרב רדב"ז בתשובה (ח"א סי' רל"א) דכתב גם על פלוני רבעני לאונסי דפלגינן דבורא והוי כרבע לאחר. ולכך כתב ברצחני דא"א למפלוג דבורא דהרי שור שחוט לפניך באמת לא מהימן. וצריך תלמוד דהא ר"י אמר רבעני לאונסי נאמן ואיהו לא סבירא ליה כלל פלגינן דיבורא וצ"ל דגם לר"י סבירא ליה פלגינן דבורא רק סבירא ליה אדם משים עצמו רשע כמו דאמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים לענין ממון כן לעשות עצמו רשע ואם כן באומר רבעני לרצוני אף דפלגינן דבור' ואמרינן דהוי כרבע לאחר מ"מ הודאת פיו ה"ל כק' עדים לעשותו רשע ואיך יעיד הא ה"ל רשע. ורבא פליג וסבירא ליה דאין משים רשע לעצמו אבל אף ר"י סבירא ליה פלגינן דבורא. כן צ"ל בדברי הרדב"ז. ואם כן כל הנ"ל שפיר ולק"מ. אבל עם כל זה דחוק דמשמעות כל מחברים דגבי לאונסו לא פלגינן דבורו כלל והקושיא במקומו.

ומה שיש לתרץ דודאי אין עדים צריכין לומר עמנו הייתם ביום זה במקום אחר כי אף אם אומרים ביום זה באותו מקום היינו עמכם כל היום לא זז[נו] מאתכם וראינו כי לא ראיתם שהרג פלוני את פלוני ה"ל ג"כ הזמה דמ"ש במקום אחר ומ"ש באותו מקום וכן אמרו בגמרא אם אמרו שראו במזרח הבירה ואמרו חכמים אם יכולים לראות מזה לזה כו' ועיין לעיל סימן למ"ד מ"ש ועיין תשובת מהרי"ן לב ג"כ מבואר דאף באופן זה שייך הזמה דמ"ש ופשוט ובגמרא אמרינן נרבע יציל ומשני שרבעו מאחוריו ולפ"ז באומר פלוני רבעני ביום פלוני ובמקום פלוני שפי' יש בו הזמה דעדים יאמרו עמכם היינו במקום ההוא כל היום ההוא ולא זז ידינו מידכם פנים אל פנים כל היום עד שא"א שרבע אותו לפניו. ואמת כי אפשר כי רבעו מאחוריו ואם כן יכול להיות כי המעשה אמת שרבעו אבל מכל מקום אתם אומרים שקר שראיתם אותו רובע כי מלפניו א"א עמכם היינו פא"פ ומאחוריו הלא א"א לראות אותו ושקר אתם דוברים וא"ש והוי עדות שיש בו הזמה ולק"מ.

אך זהו למסקנא דמשנינן ברבעו והורגו מאחוריו אבל בס"ד דלא עלה ברוח המקשן לומר כן ודאי דאין הנרבע והנרצח יכול להעיד דה"ל עדות שאילה"ז ומבואר בגמרא דסנהדרין פרק היו בודקין דשנים אומרים בכמה בחודש ואחד אומר א"י לר"ע כל עדותן בטלה דה"ל נמצא א' מהן קרוב או פסול הרי דהואיל דזה הוי עדות שאילה"ז באומרו איני יודע מבטל כל עדים (ועיין לעיל סי' למ"ד דכתבתי דרמב"ם סבירא ליה דהך לר' יוסי אבל לרבי אינו מבטל שאר עדות ולכך פוסק דאינו מבטל שאר עדות ע"ש אבל לר' יוסי ודאי דמבטל שארי עדות) ואם כן ה"ה בנרצח ונרבע דהוי עדות שאילה"ז ושפיר פריך הגמרא הרוג נרבע יצילו דהא הוי עדות שאילה"ז כקושי' הנ"ל ואם כן כל עדות בטלה ומשני הגמרא כשרבעו והרגו מאחוריו ואם כן שייך בי' הזמה כמש"ל ואף הוא אינו מבטל עדות ואם כן אף ברבעו מלפניו והרגו אין בו פיסול לבטל העדות וא"ש ודוק. ודברי הרמב"ם מוכרחים ונכונים.

(ובתשובת מהריב"ן לב טען על הרמב"ם דהא בב"ק דף ע"ג קאמר מיפוך והזמה הרי דעדים מזימין ומכחישין. ונ"ל דהא בלא"ה מוקי שם דעמד בדין. אם כן י"ל דעדים דאמרו הפיל שינו ואחר כך סימא עינו לא דהעידו דראו כך רק בב"ד היו עדים מעידים בזה ויצא פס"ד ליצא לחירות ולשלם דמי עין ובאו עדים ואמרו היינו בשעת מעשה והיה להיפוך ומה נ"מ בעדים הללו שהעידו כך בבית דין שקר העידו. וגם אתם שאומרים ביום פלוני שמעתם מבית דין פס"ד לא הד"ם עמנו הייתם ביום פלוני אם כן אין זה הכחשה והזמה כאחד כי הכחשה אינו בגופו של עדות שיכול להיות שהם אמת מעידים כי כך העידו רק סהדי ההמה שהעידו כן בבית דין מוכחשי' והזמה ההוא בגופן של העדים ההמה שהם העידו שקר וענינו של זה לא כשל זה ולק"מ. אך י"ל אם כן אף בג' כתות גם כן יתכן בזה ומה ראיה הכחשה תחלת הזמה דילמא שאני התם דלא היה הכחשה בגופו של עדות כמו הזמה. ויש ליישב.

אבל יותר נראה, היכא אמר הרמב"ם כן, היינו אם מכחישים ללא צורך ב' עדים אומרים הרג והם מזימים והוסיפו לומר שפלוני חי ומה צורך לזה ומה מועיל זה אלא דהמה גם כן מכוונים להכחשה ומי יאמר הזמה עיקר דילמא הכחשה עיקר, אבל במקום שיש תועלת בהכחשה כהך ראשונים אמרו הפיל שינו וסימא עינו ואם יזימו לבד לא יצא עבד לחירות ולא יתחייב האדון כלום ולכך אמרו בהיפוך היה שיצא לחירות ומתחייב אדון דמי שן וכה"ג לא בטלה הזמה וא"ש.

ויש לרמב"ם ראיה דבאמת מה דוחקיה לאביי לומר במיפך והזמה ולא הוי דומי' דרישא ולדחות דין רבא אלא דאביי קשיא ליה אם בג' כתות איירי ל"ל סימא עין והפיל שן דמשלם דמי עין לרב ולא נקט הברייתא בפשוט כת ראשון מעיד סימא עין וכת שני מכחישין לא סימא עין וכת ג' מזימין לכת ראשונה משלמין כל דמיו לרב. וגם כי נשמע ממנו הכחשה תחלת הזמה ומה יתן ומה יוסיף דמעידין שן ועין ולכך קאמר אביי במיפך והזמה ואם כן בשלמא בכה"ג הוי הזמה דאיצטרך הכחשה כמ"ש להוציא לחירות ולחייב דמי שן אבל אם הדבר רק בסימא עין לא היה לו למזימין צורך כלל להכחשה ולא הוי הזמה כדינו של רמב"ם ודוק. ובחידושי הארכתי. ואם כן אף הא פלוני רבעני ל"ק דשם לא סגי בלא"ה דאמר כן וצ"ע).

כתב הטור עדות ראשונים בטל והן מחייבים לשלם ממון אם הוזמו בעדות ממון ופשוט ואם הבעל דין אומר כדברי העדים אף שהוזמו מכל מקום פטורים מלשלם מתורת עדים זוממין דהא הוא מודה לדברי עדים וזה פשוט ומבואר במסכת בבא קמא (דף ע"ה ע"ב) דהיכי דאמר בפני הנך עדים גנבתי וטבחתי ומכרתי דאין בהו הזמה דהרי מודה לדברי עדים ונחלקו שם רבנן וסומכוס אי הוי עדות שאילה"ז דלא הוי עדות או הואיל וסייעו קמסייע הוי עדות. וכתב היש"ש פרק מרובה דהלכה כת"ק. וכתב דוקא בכה"ג שהגנב אמר מתחלה בפני פלוני ופלוני גנבתי דשפיר קרוי עדות שאי אתה יכול להזימן אבל אחר כך הודה לדברי עדים שפיר יוכל להזימן אף שמודה להם. וזהו פשוט דאי לא תימא הכי כל אחד יפטור עצמו לגבי קנס ויודה לדברי עדים אלא כעין שפרשתי עכ"ל.

ונראה דודאי העדות כשר לד"ה דבשעה שהעידו בבית דין היה עדות שיכול להזימן. א"כ נתחייב בזו רגע ומה יהני שהודה אחר כך לפסול הגדת עדים דכבר העידו והוכשר עדותן בב"ד ונתחייב עפ"י עדותן ואם כן פשיטא דלא מיקרי עדות שא"י להזימן וזהו נכון אבל מכל מקום נראה דהוי בגדר שלא חל בו הזמה דהא מכל מקום מודה הוא שבפניהם נעשה המעשה ואיך יחול בו הזמה דבשלמא לענין עדות שאילה"ז שפיר אמרינן דכבר הוכשר עדותן ואין בהודאתו לפוסלן אבל מכל מקום איך שייך ביה הזמה כיון דהודה דאמת מעידים. ובזו לא ידעתי חילוק אם אמרו קודם או אחר כך.

ואפשר לומר דלא לבד בדיני קנסות שהוא מילתא דממון, אף גם בכל דבר, אם הבע"ד שהעידו עליו מודה שאמת כדברי עדים אין כאן הזמה דהזמה קנס הוא. ואם הבע"ד מודה איך יקנסו אותן, הוא אומר אמת אתם והזמה חידוש הוא. ודי כשאין הבע"ד מודה להם. ואפשר למימר דוקא במילתא דממון דהקנס הוא לו אם כן הרי הודה דאמת העידו אבל בדיני מלקות ומיתה לא משגיחין בהודאתו ומכל מקום מפקינן לקטלא או למלקות עפ"י שני עדים יקום דבר. וכן נ"ל מדברי התוס' מכות דף ה' ד"ה וכן לענין קנס דטרחו התו' לחלק למה אם אמרו בחד בשבת טבח ומכר והמעשה הי' ע"ש הוי הזמה דעדיין לא הוי בר חיובא ואם אמרו גנב בשבת ובאמת גנב בע"ש דהוי בר חיובא וכן בין ד"נ לד"מ ולא אמרו בפשוטה בד"נ ודיני קנסות דבעי דרישה וחקירה אם כן לאו בר קטלא הוא דאולי יודה בפני פלוני וכו' רצחתי נפש וה"ל עדות שאילה"ז ומכ"ש בד"ק משא"כ בד"מ דלא בעי דו"ח כמ"ש התו' ועדות שאי אתה יכול להזימן כשר א"כ הוי ודאי בר חיובא אלא דבד"נ לא שייך זה וכמ"ש התו' שם לרש"י בד"נ כל רוצח יערי' להודות ואף בזו קשה יערים בפני פלוני ופלוני רצחתי נפש. ואין להביא ראיה להיפוך מדברי תו' ריש מכות ד"ה מעידין דהקשו איך מחייבים לגלו' הא יכול לומר מזיד הייתי ותי' כיון דשתק הודה וקשה למה לא תי' דאמר להדיא שוגג הייתי ואין גולה ע"פ עצמו רק ע"פ עדים אלא ודאי דא"כ לא שייך ביה הזמה דהא מודה הוא לדברי עדים וזה משמע ראיה דאף בחייבי גלות אם מודה לי' בי' הזמה אך בלא"ה אינו נראה דהיה עדות שאילה"ז אף דקדים להודות אם לא הזכיר עדים כלל. דאל"כ הא דפליגי במודה בקנס ואחר כך באו עדים אם הוי הודאה הא הוי עדות שאילה"ז אלא הואיל ולא אמר בפני פלוני ופלוני חל הזמה על עדים דמה בכך דטבח ומכר מכל מקום לא בפניכם נהיתה וזה ברור. וצ"ל דהא שתירצו דשתק ולא דהודה דשוגג היה הוא אליבא דרש"י דסבירא ליה בדף ה' דהכלל כל עונשים כאלה הוי בכלל קנס ומודה בקנס פטור וא"כ אף בגלות פטור אם אין עדים מחייבים אותו כי אם מפיו ה"ל מודה בקנס ולכך פי' דשתק אבל מכל מקום מוכח כמש"ל מדברי התו' דוקא בקנס ממון אמרינן כן ולא בשארי דברים.

ואפשר לומר דהרמב"ם סבירא ליה בכל דוכתי אמרינן כן דהרמב"ם פסק אם העידו באחד שחייב מלקות ולקה ואחר כך הוזמו לוקין ואינו בכלל הרגו אין נהרגין ע"ש ריש פרק עשרים מהל' עדות. ותמה הכ"מ הא לא שייך בי' דאיתא בחזרה או עונשין מהדין שכתבו התו' ריש ב"ק גבי ממון ומ"ש לחד תי' דלכך הרגו אין נהרגין דה' אנה ליד ב"ד דמסתמא חייב מיתה ג"כ במלקות נימא כן דהרי היה בלי ספק מחויב מלקות. ולכן היה אפשר לומר דסבירא ליה לרמב"ם הא דהרגו אין נהרגין דהוא נגד הסברא והשכל הוא כך דאם הבע"ד מודה לדברי עדים שאמת העידו ושקר מזימין אותם אינם נהרגין כמש"ל דאם סיוע קמסייע לית בי' משום הזמה לעולם וע"ז חידוש הוא בלא"ה וזה תמיד עד שיוצאים לקטלא יש ביד הבע"ד לומר אמת העידו ואין כאן הזמה דאיך יהיה שייך הזמה הא מודה לדבריהם וליכא קנסא. ולפ"ז בשלמא בעוד הבעל דין חי אמרינן אילו אמת אתם היה מודה ולא היה מניח לקטלא נפשות כאלה וכיון שמכחיש ועדים אחרונים המזימין כדבריו ולכך יוצאים לקטלא אבל אם כבר נהרג אמרינן אולי אם היה חי וראה נפשות הללו לקטלא היה חוזר והודה לדבריהם כי מה שלא היה מודה היה שלא ביקש להחזיק עצמו רשע אבל אם היה רואה שעי"כ יבואו נפשות הללו לקטלא היה מודה לדבריהם להצילם מהרג ומספיקא לא מפקינן לקטלא ושפטו והצילו העדה כתיב וזהו טעם הגון ונכון למאוד ולכן במלקות שהוא חי ומכחיש לעדים מה בכך שלקה כבר מ"מ הרי הן מוזמין ולכך לוקין. אבל מכל מקום קשה מנל' לרמב"ם דין זה דבמלקות אף דלקו לוקין דמסברא אין דרכו של רבינו הרמב"ם לחדש דין ונראה דאמרינן סנהדרין דף מ"א לריב"י דאמר חבר א"צ התראה אשת חבר דמקטל' היכי משכחת ליה דיכולים לומר אנו לאוסר' על בעלה באנו ולא למקטל' ואם כן ה"ל עדות שאילה"ז ומשני כגון שזינתה וחזרה וזינתה ופריך לימא לאוסרה על בועל באנו ומשני שזינתה עם קרובותי' והקשו התו' אכתי מצי אמרו לפסלו בעדות באנו ותי' דא"כ הל"ל פלוני בא על נערה מאורסה עכ"ל וקשה אם כן לריב"י לא מצינו כלל חייבי מלקות דתמיד יאמרו עדים לפסול לעדות באנו וה"ל עדות שאילה"ז ול"ל דהתרו בו דהא לריב"י כל טיב התראה דאולי לא ידע שיש בו איסור ואם כן אף לפסלו לעדות צריך התראה דאל"כ אולי אין יודע שהוא אסור ולא מיפסל לעדות כמ"ש הרמב"ם לעיל בסי' ל"ד וצריך לדעת שיש בו מלקות דאם עבר עבירה שאין בו מלקות לא נפסל דלא חמירא ליה כ"כ כמ"ש הרמב"ם ודוחק לומר דאי אתה מוצא לריב"י שום חיוב מלקות אם לא שנפסל בב"ד לעדות ולשבועה דא"כ גם תו' לא פריך מידי ועיין מש"ל בסי' ל"ו ליישב דברי (התו') אלא ס"ל לרמב"ם הא דאמרינן דאין עדים נענשים משום דיאמרו אנו לא לכך נתכוונו מה בכך סוף כל סוף גרמו בעדותן להרוג כמ"ש התו' סנהדרין דף ט' ע"ב ד"ה עדי אב וכו' ע"ש אלא דהא באמת הם לא עשו דבר דהא לא נהרג רק התורה קנסהו למחשבתם הרעה כדכתיב אשר זמם לעשות דייקא וכאן הרי מחשבתם לא היה לרעה ולכך לית בי' הזמה אך זהו שייך בחיוב מיתה דבממ"נ אם הרגו אין נהרגין וקודם שהרגו הא לא פעלו דבר רק אנו באים לעונשם על מחשבה והם צועקים לא באנו לרעה אבל במלקות דבאמת היה לוקה אם כן הם חייבים מלקות במה שעשו וגרמו לו מלקות אף המה ילקו. ואם כן לא תלי' במחשבתם כלל אם כוונו לכך כיון שדיבור' היה פועל רע שלקה וא"ש. ומחייבי מיתות ל"ק לריב"י איך יתחייב דילמא לפסול לעדות ול"ל באמת לר"י בר יהודה בעי התראה דהא אמרינן השונא נהרג לריב"י משום שהיא כמועד ומותרה דסבירא ליה חבר א"צ התראה עיין מכו' סוף פ"ק וקשה הא ה"ל עדות שאילה"ז דעדים יאמרו לפסול לעדים באו. די"ל דאילו לפסול למה העידו דעבר איסור מיתת ב"ד ה"ל להעיד דעבר איסור מלקות ומה להם לשקר כולי האי א"ו דלהורגו נתכוונו אבל במלקות שפיר קשה כנ"ל ומזה מוכיח הרמב"ם דינו כנ"ל אמנם בתו' צ"ע דהקשו לימא לפסלו לעדות קמכוון ש"מ דלא סבירא ליה הך סברא דה"ל למפסלי' בחייבי לאוין קשה מה הועיל תי' זה דהיה לומר פלוני בא על נערה מאורסה והא אמרינן במכות הנ"ל שונא נהרג מפני שהוא כמועד הא לא היה לו התראה ומשנינן כנ"ל וקשה יאמרו לפוסלו לעדות באנו כנ"ל ומ"ש ברמב"ם לא שייך בתו' וצ"ע. דאף דנימא דהתו' אזלו לשיטתן דסבירא להו בסנהדרין דף ט' ד"ה עדי אב דאם יודעים העדים דחבר א"צ התראה ושהוא חבר לא מהני מ"ש לפוסלו לעדות באנו ואם כן י"ל דשם איירי בכה"ג מ"מ קשה דא"כ איך משני בגמרא דזינתה וחזרה וזינתה מה דבהך תי' עדיין קשה מהך דמכות שונא נהרג וכו' וצ"ל תי' שני ואם כן אף כאן ה"ל לשנוי' וצ"ע ועיין בסי' ל"ו מ"ש בדברי התו' הזה יש לכוון בו איזה ישוב ואפשר נראה יותר לומר דודאי צ"ל הא דפריך אלא אשת חבר לריב"י היכי מיקטל' ולא אמרינן באמת לא מיקטל' ומי הכריח לגמרא לומר אוקומת' טובי וצ"ל דקושי' הגמרא הוא לר' פפא דמוקי לעיל דף ח' ע"ב דמשנה מוציא ש"ר ר"מ אומר בג' וחכמים אומ' בכ"ג באשה חבירה ובהא פליגי דרבנן סברי כריב"י ומיקטלא ולכך בכ"ג ולכך פריך איך משכחת ליה הא עדים יאמרו לאוסרה באנו ולית כאן חיוב מיתה דהוי עדות שאילה"ז ה"ל לומר כר"מ בג' ועיין תו' שם ד"ה באשה חבירה וזה פשוט עד שאני תמה על מהרש"א דהקשה דהל"ל דעדים מעידים במות בעלה דהא על הך משנה דמוציא ש"ר קאי וכדתניא שם בברייתא תבעו ממון בג' תבעו נפשות בכ"ג והיינו הבעל וכ"כ רש"י שם להדיא ד"ה ר"פ וכו' וזהו פשוט דבמת הבעל רק אנו באים לדון אם היא חייב מיתה לא נקרא מוציא ש"ר רק הוא בכלל שארי דיני נפשות ואינו ענין למוציא ש"ר ופשוט ולק"מ ולפ"ז י"ל דודאי מן הך דמכות השונא נהרג וכו' וכן בעלמא לא קשי' ליה לתו' דלמא לפוסלו לעדות באו די"ל כמש"ל בדברי הרמב"ם דה"ל להעיד שעבר על חייבי לאוין ול"ל הא נחלקו ר"מ ור"י בסנהדרין דף כ"ז אי עבר על דבר קל אי הוה פסול לדבר חמור וסבירא ליה לר"י הוזם בד"מ כשר לד"נ ואם כן הם שרוצים לפוסלו לגמרי אמרו דעבר על דבר שיש בו ד"נ הא לא קשי' די"ל ריב"י כר"מ ס"ל ולא כר"י אבל בהא דאשה חבירה שפיר פריך התו' דל"ל כמ"ש דה"ל לומר דעבר על חייבי לאוין דא"כ מוכח כר"מ סבירא ליה ר"פ דמוקי למשנה דחכמים אומרים בכ"ג היינו באשה חבירה וכו' צ"ל דחכמים סבירא להו כר"מ ולא כר"י דאל"כ קשה דילמא לפסול לעדות וקשה אם כן הא דשם בדף כ"ז טרח ר"פ למצוא סתם משנה כר"מ בהא וטרח ומצא מהך כל עדות שהאשה כשרה וכו' והלא משנה ראשונה היא וחכמים אומרים בכ"ג ולר"פ ע"כ סבירא ליה דהוי פסול לד"נ ואם כן מדשנאה בלשון חכמים יחיד ורבים הלכה כמותו כנודע אם שנאה בלשון חכמים דהלכה כוותי' יותר מסתם ולכך תי' התו' דה"ל לומר הוא זינה עם נ"מ וכו' ואם כן אף דסבירא להו לחכמים בהא כריב"י דחבר א"צ התראה בהא דחשוד לד"מ דחשוד לד"נ אפשר דלא סבירא להו כוותי' ובאמת לפמ"ש התו' דף ט' ד"ה עדי אב בלא"ה הוה תו' מצי לשנויא דאין כ"כ הכרח מהך משנה דמוציא ש"ר די"ל דאיירי דידעו עדים דהיא חבירה וא"צ התראה ע"ש אלא דעדיפי משני התו' אפילו להך אוקומת' דאמרינן בגמרא דעלה קאי כמ"ש וכמ"ש התו' שם דף ח' ד"ה באשה חבירה וכו' ע"ש ודוק.

ומ"מ העלינו לדברי רמב"ם ראיה נכונה במה דסבירא ליה במלקות אף אם לקה כבר העדים לוקין וכן יש לו ראיה מן משנה מעידין אנו בפלוני שחייב מלקות מ' ונמצאו זוממין ר"מ מחייב פ' משום דסבירא ליה לאו דלא תענה הוא מיוחד ואינו שייך להך ועשיתם לו כאשר זמם לכך לוקה בשביל זה מ' ובשביל זה מ' וח"א אינו לוקה אלא מ' דלאו לא תענה הוא אזהרה של ועשיתם לו וכו' דלא ענש אא"כ הזהיר וקשה למה נחלקו בסכום המלקות אי מ' או פ' ולא נחלקו בזו דאם נלקה זה שהעידו עליו דלר"מ דלאו לא תענה אין לו ענין כלל להך דועשיתם וכו' אם כן ודאי לוקה ארבעים מהך לאו דל"ת דמה נ"מ בלאו דל"ת אם כבר נלקה או לא אבל לחכמים דסבירא להו דהך ל"ת מוסב על ועשיתם וכו' ושם נאמר לעשות ולא כאשר עשה אם כן אינו לוקה כיון שכבר נלקה וליפלגי בהא א"ו דסבירא ליה דאף לחכמים בהא לוקין ולכך לא נחלקו רק בסכום המלקות וא"ש שוב ראיתי כי יש להרמב"ם הוכח' מהך דריש מכות דאמרינן בפלוני שנעשה בן גרושה וחלוצה דסופג מ' וקשה ג"כ קודם שנגמר הדין אין בהם עונש ולאח"כ שנגמר הדין בב"ד דהוא בן גרושה הרי הוא נעשה המעשה דמה להם לעדות עוד כבר יצא דבר מפי ב"ד ואיך ילקה ואין לומר דהיו מעידים דנטל מעות לפדיון בכור ועכשיו דנעשה בב"ד לאיש זר חייב להחזיר כל מה שלקח ועדיין לא החזיר ואם כן לא נעשה מעשה קרינן בי' דא"כ אף המה העדים מחויבים לשלם מעות שהזיקו לו שהוצרך להחזיר המעות פדיון וכל היכא דאיכא מעות ממון משלם מילקא לא לקי א"ו דמלקות חייבים אף דכבר נעשה המעשה משום לאו דלא תענה ודברי הרמב"ם מוכרחים אך קשה מכל מקום איך פריך הגמרא מה"מ ומשני כתיב לו ולא לזרעו ל"ל קרא אשר זמם לא אמרינן כשכבר נעשה להך שנוי' בתו' דאין עונשין ולא משום דליתא בחזרה וצ"ל דודאי לא נצרכה קרא אלא לפלוני ממזר או מצרי וכדומה דצריך לגרש אשתו ועדיין לא גירש אשתו והרי עדיין לעשות ודברי רמב"ם מוכרח ודוק.

והנה בממון רוב פוסקים הרמב"ם ותו' ריש ב"ק וחדושי רשב"א לב"ק וכ"כ בשם הרמב"ן סבירא להו דאף דשילם מ"מ הם העדים חייבים לשלם. אמנם הריטב"א חולק והקשה כפי מ"ש הנ"י בשמו בהא דאמרינן דעדים מעידים דאכל ג"ש בשדה והוזמו משלמין דהוזמו אימת קודם ג"ד הא אין חייבים עד שיגמור הדין ואי נגמר הדין הא הרי הוא מוחזק בשדהו וה"ל כאשר עשה ותי' דמיירי דאין יושב בתוך השדה ומחוסר מעשה להורידו לתוך שדהו עכ"ל והקשה הרב בעל משנה למלך דקושי' שלו עדיין קשה במעידים שהפיל שן עבדו והזימו דמשלמי' הא כשנגמר דין העבד תפוס בעצמו והרי הוא ב"ח והרי כבר עשה ואין זה קושי' דהא עדיין צריך גט שיחרור ואם כן עדיין לא נגמר המעשה ואעפ"י דמקרי תפוס כמ"ש הראב"ד ועיין בריטב"א לקדושין פ"ק מ"ש בזה מכל מקום הא כתבו התו' בכתובות ריש פרק נערה שנתפת' ע"ש דלכך לא מיקרי הילך וגבי' בעבד שהפיל שינו הואיל מחוסר גט שחרור ואם כן עדיין לא מיקרי כאשר עשה ולק"מ ואין להקשות עכ"פ מה פריך הגמרא ב"ק דף ע"ג ע"ב ועוד דמי כל העבד לרב בעי לשלומי מה קושי' דלמא הך ברייתא סבירא ליה דא"צ ג"ש ואם כן הוה כאשר עשה די"ל פי' בגמרא רק להגדיל התמיה הא שורת הדין לשלם הכל לרב ואף דנימא לפטור מכח אשר עשה על כל פנים חיוב' לגבי רב איכא ואיך ס"ד לומר בהיפוך לשלם לעבד ומהא דמשלם דמי עין לעבד בדאפכינ' ל"ק דהא אם נפטר הרב היינו כאשר עשה די"ל דאיירי דהעבד תפס כמ"ש הלח"מ לקמן ודוק. מיהו בלא"ה לק"מ כי סבירא ליה לריטב"א היינו היכי שנתקיים כל העדות כגון אמרו פלוני לוה ק' ופרעו כל ק' אבל אם פרע רק חמשים הרי לא נתקיים כל העדות וכן כאן הא דמי שן ועין לא נתקיים עדיין ומה בכך שענין חירות נתקיים וגם לריטב"א ראיה ממש"ל דה"ל סתם ג' כתות מכחישות בסימא עין לחוד אם יצא לחירות דאל"כ הא נתקיים העדות ובחידושי הארכתי.

ולשיטת הריטב"א מתורץ מה שקשה למה לא מוקמינן סיפא כמו רישא דכת ראשונה לא הוזמה ובג' כיתות ומ"מ אין הוכחה דהכחשה תחילת הזמה לפי מ"ש התו' בכתובות תרי ותרי וברי וברי אי תפס ל"מ ואם כן י"ל דעבד תפס דמי עין ולכך כשבאו עדים שאחר כך סימא עין והכחישו לראשונים ופסקו הב"ד הדין עם עבד דתפס ונמצאו זוממין משלם דמי עין לרב ואם כן לא שייך הכחשה תחילת הזמה כיון דנגמר הדין כוותייהו ולא השגיח בראשונה והוי כזוממין דרישא דלעולם האומר כן מוחזק ולכך אומר להחזיק שלו וברישא האדון מוחזק דלריטב"א ניחא דלמה ישלמו הא הכל ביד עבד עצמו ודמי עינו ול"ל דתפס ודוק. אך הא קשי' לשיטה זו מהתורה דאף בד"מ בעינן דו"ח וא"כ מדות שאילה"ז פסול אם כן לא יועיל ללוה עדי פרעון או שובר דה"ל מדות שאילה"ז דאימת יוזמו קודם ג"ד אינם חייבים ולאחר ג"ד שהלוה פטור הרי כבר נאמר אשר עשה ואין כאן הזמה כלל במציאות ואם כן לא הוי עדות מעולם ולולי קושי' הריטב"א הנ"ל הוה אמרינן להך שיטה דאף בממון אמרינן ולא כאשר עשה אף דאפשר בחזרה כמ"ש התו' מ"מ כבר נעשה מעשה שנתן לזה מעות ונתקיים כאשר עשה ואם יחזירו מעשה אחריתי היא על כל פנים הך מעשה נתקיים משא"כ בג"ד שלוה פטור מה מעשה נעשה הלא תפוס ועומד מאז מקדם ופסק ב"ד לא איקרי בזה מעשה ובזו ודאי אמרינן דהא אפשר בחזרה ולבטל פס"ד והרי הוא מחויב ועומד.

אמנם לפ"ז אין מקום לקושי' הריטב"א הנ"ל מהך דשדה ואם כן קושי' הנ"ל במקומו. ואמת אם נימא כמ"ש הש"ך לעיל סי' ל"ד וכאן בסוף סימן ביותר ביאור בקיום דברי הרז"ה דסבירא ליה בשטר לא שייך הזמה והקשה דבגמרא דסנהדרין ריש פרק אחד ד"מ משמע ד"ת אף בשטר צ"ל עדות שאתה ילה"ז ותי' דמ"מ יש בו הזמה לפסול להעדים ולכך הסכים עם הב"ח ולפ"ז לק"מ דכי אין עדים נעשים זוממין עד שיגמר הדין היינו עונש אבל לפסול לעדות אף דהעידו הזוממים קודם שנגמר הדין מ"מ הרי ראשונים פסולים לעדות דהא העידו בשקר והם רשעים וכ"כ הריב"ש להדיא בסי' רס"ו דלענין לפסול לעדות בהזמה תיכף אף שלא נגמר הדין פסולים ואם כן אף בעדי פרעון משכחת הזמה בבא מזימין קודם שנגמר הדין דמ"מ נפסלים לעדות והרי הם בגדר עדות שאילה"ז וכל קושי' הריטב"א מהא דקתני משלמין תשלומין ליכא לשיטתו זהו מה שי"ל לפי סברא הנ"ל אך אין דעתי נח בזה דבשביל כך דנפסלו מיקרי עדות שאתה יכול להזימן בד"מ (דבד"נ אפילו במלקות לא אמרינן כמו שהוכיח התו' ריש מכות מהך גמרא הנ"ל דיכולים לומר לאוסרה על בעלה באנו ומכ"ש בפסול) וכמדומה מהך שמעתי' דמרובה דאמרינן אי הוא אמר בפני פלוני ופלוני טבחתי ומכרתי ה"ל עדות שאילה"ז הואיל וסייע להו ובטלה עדותן תיובתא דודאי אם הוזמו נפסלים לעדות ומה נ"מ לן אם הוא מסייע להם או לא סוף כל סוף הרי לפנינו עדים שהעידו שקר והתורה האמינה לאחרונים ופשיטא דפסולים לעדות אפילו אלף בע"ד אין יכולים להכשירן לעדות ופשוט ואם כן הרי הוא עדות שיש בו הזמה. ועכצ"ל בשביל כך לא שייך בי' שיכול להזימן כי לא נפסלו בשביל עונש רק חשדינן ליה דמשקרי ואם ידוע דאינם משקרין באמת כשרים ואין זה שייכים להזמה כלל. ואם כן קושי' הנ"ל לריטב"א במקומו וצ"ע. הנה הך דיעה דכתבתי דלרמב"ם דסבירא ליה דיאמרו לפסול לעדות באנו אינם לוקי' ולכך כתבתי דקשי' ליה לרמב"ם כל חייבי מלקות לריב"י איך משכחת ליה צריך ג"כ לימוד למה לא יהיה בכלל והצדיקו את הצדיק שכתב הרמב"ם בפ' כ' הלכה חי"ת ואעפ"י שכתב הרמב"ם שם וארבעה דברים אלו מפי קבלה הן דמשמע זולתו לא ולכך כתב אבל אם העידו שאכל בב"ח הרי אלו לוקין וע"ש בכ"מ דגם הוא היה נלקה אילו לא הוזמו מ"מ הא כתב בפרק כ"א דין ה' עדי קינוי וסתירה שהוזמו לוקין וע"כ הטעם משום הצדיקו הצדיק דבאו לאוסרה על בעל'. ואם כן הוא הדין בבאין לפסלו נמי אלא ראה זה ראיתי להרמב"ן במלחמותיו בסנהדרין בשמעת' עדים שהוזמו בגנב נפש ומכרו דאמרו בגמרא כיון דהוא הגונב נפש לא מילק' דה"ל לאו שניתן לאזהר' מיתת ב"ד אף העדי' לא לילקו והקשה הרז"ה הא עברי על לא תענה ותי' הרמב"ן דלא שייך בי' והצדיקו הצדיק דלא כלום עבדי וקשה הא עדיין ע"י העדות דגנב מ"מ מיפסל לעדות וכמש"ל בסי' ל"ד דלאו הניתן לאזהרת מיתת ב"ד נפסול דמה שאין בו מלקות הוא לחומר ענין ע"ש ודוחק לומר דמיירי דכבר פסול ועומד הוא זה דזה דחוק דגמ' יהיה מיירי בסתמא בכה"ג דפסול ועומד הוא וכן משמע מקושי' התו' הנ"ל פ' היו בודקין וכן מ"ש התו' שם דפ"ו ע"ב ד"ה גניבה וכו' ושמא צריכי היכא דמיפסל מעיקרא וקאי משמע מדברי התו' דלא תי' זה בעיקר קושי' דהא מצי למימר לפוסלו לעדות באנו דזהו דוחק רק התו' כתבו הא דקאמר הגמרא להלקותו באנו ולא קאמר לפוסלו באנו הוא דמילתא פסיקא נקט דאפילו אם הוא פסול וקאי מ"מ י"ל להלקותו אבל בגמרא ודאי דזה דוחק לומר בכה"ג ועיין בתו' ותראה להדיא כמ"ש. וצ"ל דכי אמרינן הצדיקו הצדיק וכו' היינו במה שא"א לקיים הזמה כגון בבן גרושה או מחייב גלות וכדומה ד' דברים שמנה הרמב"ם אבל בהעידו לפסול דמקיים הזמה דאף הם נעשים פסולים אם כן דנוכל לקיים הזמה לא אמרינן דילקה כל שיש מקום לקיים כאשר זמם ואיצטרך קרא והצדיקו וכו' להיכי דא"א לקיים הזמה ממש דהא אפילו בבן גרושה לולי קרא היינו אומרים דיעשה ג"כ בן גרושה מקרא דכאשר זמם ואם כן בפסול עדות הדין ברור לדעת הרמב"ן והוא הנכון וגם לרמב"ם י"ל כן ולק"מ אלא דעדיין צריך ישוב למה כתב הרמב"ם הך דינא בהל' עדות פרק כ"א הלכה ט' עדים שהעידו שגנב ושנים העידו שמכר והוזמו איזה כת מהן נהרגת שגניבה היא תחילת חיובו של זה למיתה למה לא פרט דהיינו כשהיה א"א לומר לפסול אותו נתכוונו דאל"ה נימא לפסול לעדות נתכוונו כקו' התו' ול"ל דסבירא ליה לרמב"ם כמ"ש התו' דל"א לפסול נתכוון דהא העלינו לעיל ברמב"ם דסבירא ליה הך סברא.

ובאמת מתחיל' חשבתי דבלא"ה הקשו לרמב"ם דלמה פסק כר' יוחנן ולא כחזקיה דקי"ל חזקיה ור"י הלכה כחזקיה והיה נראה דהא גם מהרש"א ומהרש"ל עמדו במה שכתב רש"י במה דקאמרי בעדי מכירה כ"ע ל"פ דחייבין רק כי פליגי בעדי גניבה ופירש"י דחזקי' סבירא ליה כר"ע דאמר דבר ולא חצי דבר והקשה ל"ל כך ולא אמרינן דהואיל דסבירא ליה דלוקין עדי גניבה אם כן סבירא ליה להלקותו נתכוונו ועיין במהרש"א וי"ל דלרש"י קשה קושי' התו' נימא לפוסלי נתכוונו ואי דהתרו בו לקטל' אם כן איך יאמר חזקי' דפטורים הא התרו ותי' התו' דחוק להם ולכך פי' רש"י דחזקי' סבירא ליה כר"ע דבר ולא חצי דבר וא"כ מה בכך דהתרו לקטל' מ"מ חצי דבר הוא וכמ"ש מהרש"א להדיא דקושי' התו' הוא רק לרבנן ולא לר"ע ע"ש ולכך פי' רש"י דחזקי' כר"ע וכן דעת הרמב"ם וכיון דקי"ל הלכה כרבנן אף בזו הלכה כר"י ואיירי דהתרו לקטל' ולא שייך דנימא לפסול נתכוונו כמ"ש התו'. אך אף שיש לומר כן בפירש"י מכל מקום בדברי רמב"ם א"א לומר כן דהא צריכין להבין איך אפשר לומר דעדי גניבה התרו בו לקטל' כמ"ש התו' הא על גניבה אינו חייב עד שימכור ואם כן א"א בשעת גניבה להתרא' מיתה דהא ה"ל התראת ספק אם תמכור תחייב מיתה ואם לא ימכור לא יחייב והתראת ספק לא שמיה התראה וזהו התראת ספק בלי פקפוק וצריך לומר דהתו' כתבו כן לר' יוחנן ור"י סבירא ליה במכות דהתראת ספק שמיה התראה ושפיר כתבו התו' דל"ל דהתרו בי' לקטלא בהתרא' ספק דא"כ מ"ט דחזקי ול"ל דילמא חזקי' סבירא ליה לא שמיה התראה אם כן אין זה מעין מחלוקתם פה רק ה"ל לחלוק בעלמא אי הוי התראה אי לא דכאן לא נחלקו כלל וגם מהכ"ת לומר פלוגתא בין חזקי' לר"י ובהכי ניחא קצת דברי מהרש"א דלא הקשו התו' כן במילתא דחזקי' ודוק. ודברי התו' נכונים אבל ברמב"ם אף דסבירא ליה התראת ספק שמיה התראה מכל מקום ל"ל דעדי גניבה התרו בו דהא מכל מקום סבירא ליה דהתרא' בדיני נפשות צ"ל תוך כ"ד ואם כן איך אפשר דיתרה בשעת גניבה תיכף קודם שמכר ולא הוי תוך כ"ד ואם בתוך כ"ד של גניבה מכר הן הן עדי גניבה והן עדי מכירה ואם לא היה תוך כ"ד אשר כמעט בלתי אפשר במציאות שיהיה תוך כ"ד אין כאן התראה לחייב מיתה רק צ"ל דבאמת עדי גניבה אין מתרי' רק עדי מכירה דהוא התראת וודאי ותוך כ"ד ואם כן אין מקום להנ"ל. ולכן צ"ל דהא דפסק הרמב"ם כר"י ולא כחזקי' משום דכבר פלפלו התו' בב"ק פרק מרובה וכן הרז"ה למה סבירא ליה לחזקי' דעדי גניבה לוקי' הא ה"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ותי' שלהם דחוק כנראה למעיין לכן סבירא ליה לרש"י ורמב"ם דחזקי' כר"ע סבירא ליה דבר ולא חצי דבר ואם כן ע"כ אנו צריכין לחייבו מלקות דא"א לפוטרו מחמת שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אדרבה חומרו קולו דאם אתה מזקיקו למלקות הרי כאן חיוב מיתת ב"ד דלא הוי חצי דבר קי"ל להלקותו נתכוונו משא"כ אם אתה פוטרו ממלקות הרי אין כאן חיוב מיתת ב"ד כלל דה"ל חצי דבר ופטור לגמרי ואם כן א"א לומר דפטור ממלקות משום לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דהא אין כאן מיתת ב"ד כלל ולכך סבירא ליה לחזקי' דלוקה וא"ש ואם כן דחזקי' כר"ע יפה פסק הרמב"ם כר' יוחנן וכרבנן. ובזו צדקו דברי המ"מ דכתב בפ"ט מהל' גניבה בטעם הרמב"ם דסבירא ליה דלכך בגונב נפש איט לוקה דה"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וקי"ל אין לוקין ואין טעם זה מספיק דהא אף חזקי' סבירא ליה דלא לוקין על לאו שניתן וכו' ומכל מקום סבירא ליה בזה לוקה וכמ"ש התו' והרז"ה ולפמ"ש ניחא דכיון דקי"ל כרבנן לא אתיא מילתא דחזקי' כלל. ובהכי ניחא דבסתם משנה דאלו הלוקין דקחשיב ואזיל כל הני דבמלקות לא מני הגונב נפש מישראל. ואף דרש"י ותו' כתבו דלא מנו אלא הנך דאי' בי' חידוש לשיטת חזקיה חידוש גדול יש בו דניתן לאזהרת מיתת ב"ד ומכל מקום לוקה אלא ש"מ דהלכה כר"י ודוק. ומכל מקום הך דלעיל קשה הא י"ל דלפסול לעדות נתכוונו וצ"ל דסבירא ליה לרמב"ם דכיון דבאו עדי גניבה ומכירה כא' מסתמא הכל כחדא לקטלא נתכוונו וכמ"ש הרמב"ם הלשון שגניבה היא תחילת חיובו וכו' והא דאמרינן לחזקי' להלקותו היו מכוונים היינו כמ"ש דאם נימא דלא כוונו רק לקטלא אין כאן קטלא כלל דה"ל חצי דבר דחזקי' כר"ע סבירא ליה ולכך אמרינן להלקותו נתכוונו משא"כ לר"י הכל כעדות א' נחשב והרי כאן קטלא ולא אמרינן כלל לפוסלו או לשארי דברים נתכוונו דהכל בחד עדות נתכוונו וצ"ע.

כתב הטור אין מזימין העדים אלא בפניהם אבל מכחישין אותם אפילו שלא בפניהם והנה הריב"ש בסי' רס"ו דעתו דמ"מ העדים פסולים והש"ך בסי' זה השיגו ודבריו אין בהם ביאור כל צורכו כי כתב דריב"ש מביא ראיה מן עדים שיכול לפוסלן שהם גזלנים אפילו שלא בפניהם ודחה הש"ך דשאני התם דמעידים על גופן של עדים שהם גזלנים משא"כ הכא ולא הבנתי דבריו דמ"ש דאומרים דגזלו וחמסו ומ"ש דהעידו שהעידו בשקר וכזב כי עמם היו ביום ההוא ומי יתן ואבין ההבדל. ואדרבא זהו עיקר טעמו של הזמה הואיל והוא בגופן של עדים כמ"ש הטור ובאמת כבר קדם הרב מהרלב"ח בקונטרס הסמיכה להשיג על הריב"ש ודעתו לומר אעפ"י שלדעת התו' ורמב"ן יכולים להעיד אפי' שלא בפניהם דגזלו וחמסו לפוסלם מכל מקום בהזמה לא אמרינן כן דהזמה חידוש הוא ואין לך בו אלא חדושו והרב מהרי"ט בחלק א"ה סי' ל"ז מגן בכל כחו בעד הריב"ש וכתב דכי אמרינן עד זומם חידוש הוא היינו לענוש ראשון ממון אבל לפוסלם מה זו חידוש מ"ש דאומרים גזלו או אמרו העידו שקר. וגם בזה לא זכיתי להבין דבריו דהא על זה דיהיה עד זומם נפסל למפרע אמרינן עד זומם חידוש הוא והרי מיירי לענין פסול ואי נימא כמ"ש התו' דהואיל דלדבר אחד חידוש לכל מילתא אמרינן חידוש אם כן עדיין טענת מהרלב"ח במקומו דסוף כל סוף אין לדמותו לשארי פסולים ועוד דהרי התו' כתבו להדיא בסנהדרין וב"ק דלדידן דקי"ל בעדי הכחשה זו באה בפ"ע ומעידה הוי אף פסול עדים חידוש דמ"ש הזמה מהכחשה אדרבא בב"ק ס"ד בתו' דעיקר חדושו הוא לענין פיסול ולא לענשו ממון וכדומה דבזה בדין שיהיו אחרונים נאמנים. ואמת בעובדא דריב"ש דעד אחד מעדי קדושין הוזם שפיר יש מקום לדברי מהרי"ט דחד לגבי תרי ודאי דאין בו חידוש כלל כדאמרינן בגמ' איכא בנייהו חד לגבי תרי וכו' ויפה כתב הריב"ש בלי פקפוק לדינא אלא שמדבריו משמע אפילו בתרי דהוי חידוש מ"מ נאמנים לפוסלן אפילו שלא בפניו דבר זה יש בו טענה כמ"ש מהרלב"ח ונראה לומר דבסברת הריב"ש ומהרלב"ח נחלקו הראבי"ה וריב"א דראבי"ה הוכיח מהך דהזמה שלא בפני עדים נהי דהזמה לא הוי הכחשה מיהא הוי דאם קבלו עדים שלא בפני בע"ד דהוי עדות בדיעבד וריב"א השיב דכיון דאין בו הזעה רק הכחשה והוא הנוגע לבע"ד ולא לעדים והם בפנינו בפני בע"ד מקרי עיין בהגהת הרא"ש ויש להבין לראבי"ה איך מביא ראי' הא טענת ריב"א טענה מעליא היא לכך י"ל דראבי"ה סבירא ליה כדברי הריב"ש דהוי הכחשה לפסול לעדים לגמרי ואם כן הא הוי שלא בפני בע"ד אלא ודאי דבדיעבד שלא בפניו מהני וריב"א לא סבירא ליה דינו של ריב"ש ולכך ס"ל דאין משם ראיה כמ"ש וזהו נראה ואין להקשות דהא נראה להיפוך דכיון דראבי"ה סבירא ליה דבדיעבד עדות שלא בפני בע"ד מהני ומוציאין ע"פ ממון מיד הנתבע וכדומה אם כן למה לא יהני לעשות עדים זוממין להוציא מאתם אשר זממו כפי הדין הא בדיעבד מהני ועכצ"ל דע"ז חידוש הוא ובעי דוקא בפניו ואם כן אף לענין פיסול חידוש הוא כמש"ל דפיסול בעדים זוממין חידוש הוא כמו בכל דבר. ולכן יש פתחון פה לומר דהוכחת הראבי"ה דהא סתמא אמר ר' אבוהו דהזמה שלא בפניהם הכחשה מיהא הוי ואם כן לר"ח דסבירא ליה בהכחשה סהדי שקרא ל"ל ושניהם פסולים אם כן אף אלו עדים זוממים פסולים והא הוי שלא בפניהם ובדעת זו אין כאן חידוש כמ"ש התו' דלר"ח אין כאן חידוש לפסול. ואם כן ודאי פסולים וקשה למה וצ"ל דשלא בפניו מהני קבלת עדות זולת הזמה דיש בו חידוש ודוחק לומר דר' אבהו אמר למילתי' רק כדעת ר"ה ולא כדעת ר"ח אך זהו מהדוחק דיהיה הראבי"ה נתכוון לדעת זו וכגון דא ה"ל לומר וגם מה בכך אם ר' אבהו אמר למילתי' אליבא דר"ה דקי"ל כוותי' דלא נפסלו עדים בהכחשה ולכן ברור כמש"ל דסבירא ליה לראבי"ה כדעת הריב"ש והוכחתו שפיר ורק סבירא ליה לראבי"ה כי אמרינן קבלת עדים שלא בפניו הוי עדות היינו במילתא דממון אבל במילתא דקנס דדמיה לד"נ ודאי דבדיעבד בעי בפניו דהא אמרינן בסנהדרין ברוצח שנתערב ברוצחים דאין גומרין הדין אלא בפני בע"ד ולכך פטור אף דהוי דיעבד גמור ואם כן ה"ה קבלת עדות כנודע ולכך להעניש לעדים דקי"ל עדים זוממין קנסא בעי דוקא בפניהם ולא מהני שלא בפניהם אפילו בדיעבד אבל לפסול לעדים דהוא משורת הדין דכיון דהם רשעים נפסלים להעיד ואין זה בגדר קנס בזו בדיעבד מהני קבלת עדות והוכחת הראבי"ה על נכון וברור בכוונתו. ולפי זה לפי דהעלו רוב הפוסקים דלא כראבי"ה ליתא לדינא של ריב"ש ותלי' במחלוקת כמ"ש הרמ"א לעיל ס"ס כ"ח ע"ש. אמנם נראה גם להך דיעה דבדיעבד פסולים יש לצדד דיש להבין באמת למה תפסו התו' והרמב"ן בפשיטות לדינא דבפסול גזלנותא יכולים להעיד אפילו עדים אינם לפנינו למה וכי חבין לאדם שלא בפניו ואין לך קבלת עדות לחוב יותר מזו ומנ"ל זה הדין עד שהחליטו הדין בלי פקפוק ואין להם ראיה מהגמ' ואדרבא לפי שיטתם צ"ל במה דקאמרי פסולי עדות הם היינו קרובים בנשותיה' ומתו ואילו נאמר דלא מהני שלא בפניהם א"צ לכל זה וצ"ל דודאי אילו היו העדים מצוים פה פשיטא דמקבלין דוקא בפניהם אבל כיון שאין העדים כאן כדאמרינן בגמ' אילו הוי קמן וכי' הרי דמיירי דאינם לפנינו כלל ואם כן התובע שרוצה לגבות בשטרו והנתבע מביא עדים לפסול את העדים בגזלנותא הוי כמו שהנתבע מביא עדים לפטור את עצמו דמקבלין עדות שלא בפני בע"ד ואף זהו כמוהו דהא עי"כ נפטר הנתבע מתשלומין ולכך מקבלים עדות שלא בפניהם דהתירו חכמים במקום דא"א לקבל שלא בפניהם לטובת הנתבע ואף זו כמוהו ולכך סבירא ליה להדין בפשוט בלי פקפוק כלל דאם מעידים שהעדים גזלנים דנאמנים לפסול עדים שלא בפניהם דהיינו לבטל שטר דה"ל כעדים רדופים לילך למד"ה וזהו הטעם דבריהם ואם כן אף לפסול אותן בזוממים אמרינן כן ולא שייך חידוש הוא דהא זהו רק מתקנה להציל העשוק ואמרו חכמים לקבל שלא בפני בע"ד ומ"ש גזל ומ"ש עדות שקר סוף כל סוף הוא להציל העשוק ולכן ברור להך סברא אין הבדל כלל. ולפ"ז במקום דלא שייך זה כגון לבטל שובר של נתבע דלא התירו כלל לקבל עדות שלא בפני בע"ד כדלעיל סי' כ"ח אף לפסול עדים בגזלנותא אין מקבלים שלא בפני עדים ומכ"ש לקבל הזמה לפסול העדים ולומר שקר העידו וכן לענין קדושין ודאי בזו לא התירו חכמים לקבל עדות שלא בפני בע"ד וא"כ נראה דה"ה לפוסלם בגזלה לא מקבלים שלא בפניהם כלל וכ"ש בהזמה. ומדברי תו' כתובות דף כ"ב ד"ה תרי ותרי יש ראיה דהזמה שלא בפניו מכל מקום עדות הראשונים שהוזמו בטל לגמרי כי התו' פי' אי ערעור דגזלנותא תרי ותרי נינהו וא"כ אינו פסול ואיגלאי מילתא למפרע דלא נתבטל מושב ב"ד לקיום ואי ערעור דפגם משפחה והיינו שהוזמו גלוי מילתא בעלמא והן כשרים למפרע וקשה דקארי ליה מה קארי השתא בתרי מול תרי סבירא ליה דלא נתבטל המעמד וכי ס"ד בהזמה דאין בדברי ראשונים ממש אבטל המעמד וכי עדיף הכחשה במקום שיש חזקה מהזמה אפילו במקום דאין חזקה סוף כל סוף דברי ראשונים נתבטל לגמרי ומה צורך לחזקה ולכן נר' דפי' הזמה שלא בפני עדים וא"כ אין כאן רק הכחשה ומכל מקום עדות ראשון נתבטל אם כן ה"א הואיל ואין לזו חזקת כשרות ואינו רק הכחשה בטל הצירוף דעדיין שם פסול עליו דהא אינו רק הכחשה וע"ז קאמר הגמ' דכיון דהם מזימין ומה בכך שאינם כאן והוי רק הכחשה מכל מקום גילוי כשרותו איכא ולא בטל הוועד וא"ש ודוק. ואמת בדברי הרז"ה והר"ן סוף פ"ב דכתובות דטרחו למה קרוב נאמן לקיים ידי קרוביו וכתב הרז"ה דגבי שטר לא שייך הזמה כלל והר"ן כתב דלא שכיח ע"ש בר"ן שהאריך ולכאורה אין כאן חשש הזמה דאם אין עד החתום לפנינו אין כאן הזמה כלל ובהעד לפנינו מה קאמר אם הוא כת"י א"צ לקיום קרובו ואם אומר דאינו כת"י פשיטא דלא יהני קיום קרובו לחייבו בהזמה אם הוא מכחישו וכי נאמן קרוב עליו ומכ"ש לפי דעת האומרי' בטוענים מזויף בעי קיום דברי תורה ואם כן מה חשש יש כאן א"ו דהזמה לפסול העדים מהני אפילו שלא בפניהם ועדיין החשש אולי יוזמו שלא בפניהם ויהיה הזמה על פי קרובים וזהו סיוע לדברי הריב"ש אבל גם לפמ"ש ניחא דהכל לענין ממון דהוי כמו עדים רדופים לילך למד"ה וכיוצא בו. אבל לא לפסול לענין קדושין כי לא מצינו כן ומהרלב"ח באמת תמה אף לענין גזל למה יקבלו שלא בפניהם וכתב דבטלה דעתו נגד דעת הראשונים ולפמ"ש ניחא בטעמא ולק"מ. והנה הרב הש"ך דעתו אף לפי דעת הריב"ש לחלק ולומר לפסול לעדות מהני אפילו הזמה שלא בפניהם דאין זה נ"מ כלל לעדים אבל לפסול אותם לשבועה ויהיה שכנגדו נשבע ונוטל לא ויש בו מהסברא אבל לפמ"ש דהוי כעדים רדופים וכו' אין לחלק דלא מצינו בפוסקים דמחלקי כן גבי פסולים דגזלנותא וצ"ע:

ודע דאף לדברי הריב"ש דהזמה שלא בפניו מהני לפסול העדים היינו מטעם דהא העידו שהוא רשע והיו מעידים בשקר אבל מכל מקום דין הזמה לא שייך בהו דהא אמרינן להדיא דהזמה שלא בפניהם לא הוי הזמה ונ"מ דלא נתבטל שאר העדות דמשום דהם פסולים לא נתבטל שאר עדות כשרים דקי"ל נמצא א' בהן קרוב או פסול כל עדות בטלה היינו דוקא שהיו ביחד בשעת ראי' כמש"ל בסימן ל"ו באריכות וכאן הרי זה הוזם ולא היה מעולם בצירופם בעת ראיה. ואם כן מחמת זה אין לפסלו רק דגבי הזמה חידוש הוא מה שאמרו דאם הוזם מקצתן בטלה כל העדות כשהעידו בב"א וכמש"ל וזהו מדיני ותנאי הזמה אבל בזו אין כאן גדר הזמה כלל דהזמה שלא בפניהם לא הוי הזמה רק אנו רוצים לפסול העדים דהם שקרנים ורשעים להעיד והרי זה רק כשארי קרוב או פסול ואין כאן ביטול לעדות כשרים וזה ברור. ולכך צדקו דברי ריב"ש בסי' הנ"ל דכתב דעד אי הוזם ואע"ג דהוה שלא בפניו מכל מקום לענין זה מהני לפוסלו וכתב וא"כ לא נשאר רק ע"א בקדושין וקי"ל ע"א בקידושין לאו כלום הוא והקשה מהר"י בי רב ומהרלב"ח ע"ש בקונטרס הסמיכה הא אפילו ע"א ליכא דהא בזוממין עדות שבטלה מקצתו בטלה כולו ומהר"י בי רב ביקש ליישבו דאיירי שם דלא העידו בתוך כ"ד וכבר השיגו מהרלב"ח דמשמע דברי הריב"ש להיפוך וגם לא היה הריב"ש משליך דברי הרמב"ם והטור אחר גיוו מבלי זכר דעתם ובפרט כי בלא"ה צידד להקל שם וע"ש שדחק בישובו ולפמ"ש לק"מ ודברי הריב"ש מזוקקים דלענין פיסול מהני שלא בפניהם אבל לית כאן תורת הזמה דנאמר דבטלה כולו והרי זה כשאר קרוב או פסול וא"ש וברור לדינא.

כתב הטור וכן הרמב"ם עדים זוממין א"צ התראה וזהו מבואר בכמה מקומות בגמרא ועיין מש"ל בסימן כ"ח באורים בשם הריטב"א דהקשה הא מאיימין על עדים ואין לך התראה יותר מזה ותי' הריטב"א דזהו אין אומרים באיום שאם יהיו זוממין שיהיו נענשים כאשר זממו לעשות ולפי דבריו לא היה לטור צורך להעתיקו דכל כוונתו לפסול כמ"ש הרמ"א ובפיסול א"צ התראה ואי שלא יהיו שוגגים בזו האיום מהני לכ"ע וצ"ל דנ"מ לענין תפוס הקנס וכו' כמ"ש בריש סימן ויש לדקדק במה דקאמרה הגמ' נתרי בי' אימת אי קודם מעשה משתלין בשעת מעשה פירשו וכו' דאיך שייך ביה התראה לפי מה דקי"ל ופסקו הרמב"ם פי"ב מהל' סנהדרין דצריך שיתיר עצמו למיתה ואפילו אמר יודע אני אין מועיל עד שיאמר על מנת כן אני עושה להתחייב מיתה וזהו התרת עצמו למיתה ואם כן בעדים זוממין בשעת מעשה איך שייך שיאמרו העדים על מנת כן אנו מעידים לחייב מיתה וא"כ הרי אמרו שמעידים בשקר ואין כאן עדות כלל ואם אמרו יודעים אנו שהאמת אתנו והרי אנו מחייבים עצמנו אם נהיה נמצאים זוממין להתחייב מיתה אין זה בגדר התרת עצמו למיתה כי לפי דבריהם לא פעלו און והרי זה גרע מאם השיב יודע אני כן ומכל מקום אני עושה דאינו בגדר התראה המועיל ודוחק לומר דכל הסוגיא דגמרא שם בכתוב' פרק אלו נערות אזלי שלא אליבא דהלכתא למ"ד דא"צ להתיר עצמו למיתה. וצ"ל דזה ידע הגמ' דהתראה הנ"ל דצריך להיות בכל שארי חייבי מיתות א"א להיות בעדים זוממין כמ"ש רק על כל פנים יהיה בהו התראה כל דהו שהוא להבחין בין שוגג למזיד כמ"ש הרמב"ם שם פי"ב מהל' סנהדרין ע"ש. וע"ז קאמר הגמ' דגם התראה זו א"א מטעם דקאמרו שם וזהו דוחק ויותר נראה הא דבעינן דיתיר עצמו היינו בחייבי מיתות דבזה אמרינן דבעי דילפינן מקרא יומת המת וכו' אבל בחייבי מלקות א"צ להתיר עצמו ושם בכתובות איירי לענין מלקות דאמרינן דלכך ממון משלם מילקא לא לקי משום דלית ביה התראה וניחא לן למקנסהו בממון מבמלקות וע"ז קאמרינן משום דא"א וכו' והכל למלקות וזהו נכון ויצא לנו דין דבמלקות אין צדיך התיר עצמו ולא ילפינן מד"נ:

והנה כתב הרמב"ם בהל' עדות פרק כ' דין ד' ואין לעדים זוממין שגגה לפי שאין בה מעשה לפיכך א"צ התראה עכ"ל והבינו הכ"מ ולח"מ דפי' דאין לעדים טענה שהם שוגגים ובשביל כך יפטרו מחיובם דמכל מקום הם חייבים ותמה הכ"מ דלדעתו יליף אותו הרמב"ם מהא דאמרינן אשתלין והקשה דלמסקנא לא קאי וגם אין להם מעשה אין לו מובן כלל ובאמת דברי הרמב"ם כפשוטיה תמהני מחכמים הנ"ל שהעלימו מזה עין דהוא ברור דפי' עדים שהעידו בשוגג שחשבו למותר או שגגו וטעו בעדותן ועל פיהם נהרג איש והם עכשיו מכירים שגגתם יכול יהיו חייבים קרבן חטאות כמו שארי שגגות בחייבי כריתות ומכ"ש בשגגה בחייבי מתות ב"ד ולזה קאמר הרמב"ם דאין בהם שגגה הרצון דין שוגג להתחייב חטאת וקאמר הטעם מפני שאין בהו מעשה ולכך פטורים מחטאת ודבר זה ברייתא בתורת כהנים והוא גמ' סנהדרין דף ס"ה ע"ב וכן בכריתות פ"ק יצאו עדים זוממין שאין בהם מעשה פרש"י בשם ת"כ יכול אני מרבה שוגגי חייבי מיתות בית דין לחטאת איזהו עדים זוממין וכו' ר"ל ועשה יצאו עדים זוממין שאין בהם מעשה והדבר מבואר ברמב"ם כמ"ש שאין להם שגגה שאין בהם מעשה והוא לשון ברייתא דת"כ כנ"ל. אך מה שכתב הרמב"ם דלכך אין צריך התראה כבר תמה הראב"ד בהשגות דמה בכך וכי בשביל שאין בהם מעשה לא יהיו צריכים התראה מגדף יוכיח ומה שיש ליישב או דסבירא ליה לרמב"ם דכיון דעיקר התראה להזכירם אולי שוגג הם כמ"ש בהל' סנהדרין ואם כן אף דקאמר רבא שם בכתובות דלאחר מעשה א"א להתרות בם דהא לא מצי למיהדר ופירש רש"י כיון שהגיד כו' מכל מקום קשה נתרי ביה לגבי עצמן שאם יהדרו ויאמרו שוגגין היינו הרי אלו חייבים קרבן חטאת שגגה דלגבי נפשם לחטאות נאמנים ואם כן היה לנו להיות בע"ז התראה אשר טיב התראה בלא"ה להבחין בין שוגג למזיד ואם כן גם טעם אביי שם מי איכא מידי דאינהו בעי קטיל בלי התראה וכו' לא שייך בזה דעל כל פנים יהיה התראה לברר זדונם ושגיונם אבל באשר שאין בהם שגגת חטאת ואינם בני קרבן כלל אם כן אין כאן תועלת וצורך כלל בהתראה כדאמרינן בגמרא וא"ש מ"ש לפיכך אין צריך התראה. או י"ל בזה קצת כמ"ש הלח"מ דהא שם בסנהדרין פריך הגמרא והא עקימת שפתים הוי מעשה בדבר שאינו בלב ומשני שאני ע"ז דאיתנהו בראי' ופירש"י כל חיובם שאמרו שראו וראי' ליה ביה מעשה וזהו דוחק ולכך מפרש דהא כל חיובם שאמרו מה שלא ראו כלל. א"כ לא נעשה מעשה מעולם ואנו דני' אותם על אותו זמן שאמרו שראו ובאותו זמן לא היה דבר מעולם כי לא ראו כלל ואין כאן העדר מעשה בעולם יותר מזו ואם כן היינו הטעם שאמרו בגמרא הם בעי למקטל גברא בלי התראה וכו' כי כל חיובם שאמרו שראו מה שלא ראו ולא היה התראה כלל ועיין לח"מ דמפרש קצת כן אבל גם הוא כתב דהוא דוחק ע"ש. ויותר נראה דסבירא ליה הא דאמרינן בכתובות הדר אמר אביי לאו מילתא דאי ס"ד ע"ז צריכין התראה כו' מי איכא מידי דאינהו קטיל בלי התראה כו' אין זהו טעם דלכך א"צ התראה דהא הם בעי למקטול בלי התראה א"כ הא דפרכינן מה לעדים זוממין דיש בהם צד חמור דאין צריך התראה מה צד חמור יש בו כיון דהוא טעם לקיים אשר זמם וכל ענין עונש עדים זוממין לקיים בהם כאשר זמם ואף התראה בכלל אלא סבירא ליה דאין זה טעם דכמה דברים דשינה התורה בעדים זוממין מכפי שהם חשבו לעשות רק אביי הוכיח הדין דאין צריך התראה דאל"כ איך סתמה התורה ועשיתם לו כאשר זמם הא אין בהו כפי אשר זמם דהא צריכין התראה א"ו דאין צריך. התראה אבל מכל מקום אין זו טעם להתורה והוא חומר בע"ז ולכך פרכינן מה לע"ז שאין צריך התראה ואם כן י"ל דברי הרמב"ם דפי' מה שאנו אומרים שאין בהם מעשה אף דהוי עקימת שפתים הטעם כך דכל חייבי חטאת הוא בעושה הדבר אז החיוב כרת ומיתת ב"ד חל ולכך בשוגג צריך חטאת כי בעשותו נגמר העונש כרת ומיתת ב"ד אבל עדים זוממין אף דבפיהם שקרו וזהו מעשה בזו אין חיוב כרת ומיתת ב"ד רק חיוב מיתת ב"ד נגמר כשהב"ד גומרין דינו של הבע"ד ע"פ עדותן אז נתחייבו הם מיתה ואילו באים זוממין קודם שיגמר הדין לא היה מתחייבין מיתה ואילו מצאו ב"ד זכות או היה הבע"ד ברח לא הם עדים בחיוב מיתה. ואם כן בשעת מעשה שהעידו אין כאן בירור לחיוב מיתה ואין כאן מעשה לחיוב חטאת כי אז עדיין לא נעשה חיוב בבירור ואחר כך הם יושבים דוממים ואין כאן מעשה להתחייב חטאות כי אין על העדאת שקר חיוב חטאת רק על גרמת חיוב מיתה לבע"ד וזהו לא נגמר אז ולא ברור חיובו וזה ברור ונכון ואם כן אף התראה סבירא ליה לרמב"ם דלא שייך דבעי התראה תוך כ"ד לחיוב מיתה דהחיוב מיתה לא נגמר בעדותן רק אחר כך כשהב"ד גומרין דינו וכבר חלפו שעות רבו' והרי זה גרוע משארי התראת ספק דסבירא ליה לרמב"ם דהוי התראה דשם הספק ברשותו משא"כ כאן ביד אחרים אולי יבאו מזימין תיכף וכדומה וזה ודאי דאין בו התראה ואם כן א"ש ודברי הרמב"ם ברורים שכתב שאין בו מעשה דאז לא נגמר המעשה ולכך כתב דגם התראה לא שייך בי' וזה ברור ולכך אמרינן דחומר הוא בע"ז שאין בו התראה דהא דאין בו התראה הוא לספיק' חיובם וה"ל למפטור כהדין בכל ה"ס בכה"ג וכאן חייבה תורה וזה לענ"ד ברור ופשוט ונכון וצ"ל לשיטת הרמב"ם הא דפרכינן מן עדים על מגדף ולא מחלק הגמרא כמ"ש דשם אין המעשה תיכף נגמר וכמש"ל דבאמת בעדים זוממין יש לתרץ כן רק מה נימא באינך מקלל ומסית והא דאמרינן במסקנא עדים זוממין ישנו בראי' היינו כמ"ש התו' בב"מ פרק השוכר וכו' דהוא לתרוצי דהא ע"ז הוי כמו בחסימה בהנהגה בקול דע"י קול איתעבד מעשה וכאן נמי ע"י אתעבד מעשה גמור ועיין תו' ב"מ דף צ' ד"ה ר"י וכו' ע"ש ולכך קאמר הגמרא דאיתנהו בראי' כי אין הב"ד פוסקים על דבורם לבד רק מאמינים הב"ד להם שראו הדבר וא"כ הראי' ג"כ גורם המעשה ודוק. או יותר טוב לומר דהגי' בגמרא לא היה לרמב"ם שכן ישנו בראי' כי בלא"ה שינוי גירס' יש בשיטה זו כמ"ש התו' והמעיין יבחר בפי' הזה אבל מ"מ מה שכתוב מתחיל' דאין בו שגגה הואיל ואין בו מעשה הוא אמת כמ"ש ואין בו ספק ומקום הניחולי להתגדר.

כתב הטור וכן הרמב"ם אין העדים נעשו זוממין שיהא לוקין או משלמין עד שיזומו כולם אעפ"י שהעדות מתקיים אפי' בב' אין חייבים עד שיזומו כולם והוא שהעידו כולם בתוך כ"ד אבל אם יש ביניהם הפסק יותר מכ"ד אז נחלקו העדות והשנים שהזימו נענשים והאחרונים שהיה הפסק ביניהם ובין דברי הראשונים כ"ד אין נענשים אע"פ שכל העדות בטלה ובזה השיגו הראב"ד דכיון דהיה הפסק בתוך העדים בכ"ד למה בטלה כל העדות וגם מה זה שאין האחרונים נענשים מה עונש יקרה להם והרב הש"ך בסי' ל"ו התאמץ בכל כחו לדחו' דברי הרמב"ם בשני ידים וכתב אילו הי' הרמב"ם ראה השג' הראב"ד הי' מודה לו ולא ידעתי מה יאמר בדברי טור שראה דברי הראב"ד ולא חש ופסק בפשיטות כרמב"ם והיה אפשר לומר כי בלא"ה יש להבין איך השמיט הטור דברי של הראב"ד מבלי זוכר לו אמנם באמת הלח"מ תי' על הך קושי' דמ"ש הרמב"ם דאין אחרונים נענשים פשיטא מה עונש יקרה להם ותי' הוא דאיירי דהוזמו ג"כ ומ"מ פטורים דיאמרו אנו חשבינן דהוא גברא קטילא דהא כבר אמרו עדים ראשונים דחייב מיתה ולכך העדנו כי חשבנו היותו גברא קטילא ע"ש והוא אומר כן מסברא והדבר מוכרח בדברי הנ"י דכתב לא בא השלישי וכו' אלא לעשות דינו כיוצא בו פי' וא"י לומר כבר העידו השנים ונתקיים העדות בהם ואפי' הוזם לא ישלם אלא אעפ"י שלא היה צריך אם העיד תוך כ"ד דינו להתחייב אם הוזם כיוצא באלו עכ"ל הרי מבואר דוקא אם העיד תוד כ"ד הוא דאם הוזם השלישי דנהרג אבל אם בא אחר כך אינו חייב והדבר מבואר כמ"ש הלח"מ ומה צורך בו הסברא דכיון דמבואר כן בספר למחברים ז"ל. ואם כן לפ"ז דאין הכת השניה חייבים אף שהוזם א"כ אם הוזם כת ראשונה אין דנין עפ"י עדות כת שני' דהא ה"ל כת שני' עדות שאילה"ז דאף דיוזמו פטורים הם דיאמרו אנו לא ידענו דראשונ' יהיו זוממי' וגברא קטיל' קטלנ' כמ"ש הנ"י והלח"מ ואם כן צדקו דברי הטור בבירור דכתב בהוזם כת א' דכל העדות בטלה דכיון דכת שניה אינם נענשים ה"ל עדות שאילה"ז וזה ברור לדינא אך זהו דוחק דצ"ל דברי הטור סובבים בד"נ וקנסות דבעי דו"ח ואם כן בעינן עדות שאילה"ז אבל בד"מ דקי"ל לא בעי דו"ח ואף שאילה"ז בעדות א"צ כמש"ל בכמה דוכתי באריכות אם כן ליתא להך טעמא. ומכל עקום אין דברי ש"ך ברורים דדחה לגמרי דברי הרמב"ם דבדיני קדושין וכדומה דבעינן דו"ח דברי הנ"ל אמת ויציב בלי פקפוק:

אמנם זה כמעט א"א לכוון בדברי הרמב"ם שכתב הטעם מפני עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וזהו אין הטעם לפמ"ש ומ"ש הב"ח ופרישה דהוי כנמצא קרוב או פסול לא מובן דהא לא היו בעת ראית עדים דהא הוזמו ואם כן אין כאן ביטול מחמת קרוב ופסול כמש"ל רק הביטול מחמת גזירת הכתוב ע"פ שנים ושלשה לבטל כל העדי' בהזמה וכיון דלא העידו כ"ד מה צירוף יש להם לא ראו ולא העידו כאחד ויפה תמה הש"ך וכן דעת הרב המוסמך מהר"י בי רב. ונראה דיש להבין מה כל חרדה שחרדו ברמב"ם במה דכתב דאין האחרונים שלא הוזמו נענשים דפשיטא מה קמ"ל מה עונש יקרה להם. וכי סגי לא להו דכתב הרמב"ם להוציא מלב הגאון מהרי"ץ גאות גאון קדמון שפי' כפי מ"ש הנ"י בשמו בפי' המשנה דבא הכתוב להחמיר על הג' לעשות דינו כיוצא בו אעפ"י שלא הוזם נהרג כאילו הוזם דאילו הוזם פשיטא ואינו נקרא נטפל לעבירה ע"ש. וא"כ בא הרמב"ם להוציא מלבן של צדיקים הנמשכים אחרי מהרי"ץ גאות הנ"ל וכתב דאותם שלא הוזמו אינם בגדר עונש אך נראה כי באמת לכאורה דעת מהרי"ץ גאות זר וקשה להבין דהשלישי דלא ידע שאלו הם רשעים שקרנים ובתומו הלך והעיד כפי האמת יהיה נלקה ויהיה נקטל הואיל ושנים העידו בשקר מה ה"ל למעבד ודבר זה אינו עולה בדעת כלל. ולכן ברור דסבירא ליה למהרי"ץ גאות דהא בעינן שיראו זא"ז ואם לאו הרי כאן שני עדות. ואם כן השלישי שבא לב"ד ונטפל להם היינו שאומר שראה אותם במעמד העדות דאל"כ דלא ראה אותן אין כאן עדות אחת ואין נטפל להם כמבואר שם במשנה ספ"ק דמכות ע"ש ולפ"ז דהוזמו השנים בעמנו הייתם ולא היו בכלל במעמד העדות אף הג' שיקר דאמר דראה אותם במעמד העדות והא לא היו כלל במקום ההוא ביום ההוא ואם כן אף דאין הזמה על השלישי דאין העדים אומרים עמנו היית כמו שאמרו על ב' הראשונים מכל מקום הוחזק לשקרן עפ"י דהעיד דראה אותם במעמד העדות וזה שקר לפי העדים ואם כן שפיר הוי נטפל לעדים דנטפל לעושי עבירה ואשמה בראשו דאמר שקר מוחלט דראה אותם ואילו לא שיקר ואמר שלא ראה אותם לא היה מצרף עמם ולא היה נקרא נטפל עמם והוא דאמר שקר דין שיטול שכרו וכך ענשו של בדאי וא"ש ואין דברי מהרי"ץ גאות כ"כ מהזרות. ובלמוד הישיבה אמרתי דלכך יליף ר"ע מהך עפ"י שנים ושלשה תרתי דרשות דיהיה השלישי הנטפל נענש כמותם וגם מה שנים נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה וכו' וקשה תרתי מנ"ל אלא דודאי עיקר קרא בא להחמיר והיינו לעשות דינו כיוצא בו רק לפמ"ש בדברי הרי"ץ גאות זהו בשנים ושלשה אבל בארבעה ל"ל דאם הזימו לשנים עמנו הייתם ולא הזימו לשנים האחרים ושנים אחרים אמרו שראו לשנים הראשונים במעמד העדות אם כן הרי כאן עדות מוכחשת שנים מול שנים המזימין אמרו עמנו היו במקום פלוני ואלו אומרים היו במעמד העדות. ולפ"ז קשה עדים ל"ל להור' אפילו ארבעה ויותר דהא אינו במציאות ולזה קאמר דעוד בא להורות הקישא דנמצא א' קרוב או פסול וה"א ארבעה לא וקמ"ל עדים וא"ש:

ולכן נראה דגם הראב"ד פי' בדברי הרי"ץ גאות כמ"ש ולכך חשב דא"א לומר דכתב הרמב"ם ואין אחרונים נענשים לאפוקי מדעת מהרי"ץ גאות דהא ע"כ לא איירי הרמב"ם דאחרונים אמרו ראינו אותו בעת העדות לראשונים דא"כ אין כאן הזמה כמ"ש דה"ל תרי מול תרי דהא הרמב"ם איירי בב' כיתות ועכצ"ל דאינם אומרים כן א"כ ליכא למ"ד דיהיו נענשים ויפה טען איך ס"ד דיקרה להם עונש ומה עון פעלו. אבל עם כל זה נראה ברור בדעת הרמב"ם דכיון דכתב להדיא בפ"ד מהל' עדות דין ב' דבזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי הוא עדות אחת להזמה ואם לאו הרי הן שני עדות ואם הוזם כת אחת עדות שניה מתקיימת א"כ כאן מיירי דא' מהכת שניה אמר שראה לכת ראשון והשני מהכת שני ראה אותו דה"ל צירוף כדאמרינן דמקצתן ראו אלו את אלו דהיינו כמ"ש ראובן ושמעון כת א' ולוי ויהודה כת אחרת ראה לוי לכת ראשון והוא יהודה ראה ללוי ואין מועיל מה שכת ראשון הנזומים אומרים שראו לכת השניה כי אטו אמירה דלהם מידי ממשא הא באמת לא ראו כלל דהא לא היה שם ומכ"ש לפמ"ש דהרמב"ם סבירא ליה כהרי"ף דצריך הכשר לידע בפסול ואם לאו אין כאן צירוף ואם כן ה"ה בראי' הנזומין צריך הכשר לראותו דאל"כ אין כאן צירוף דמ"ש וזה ברור ואם כן הא דקאמר הרמב"ם דאין כת שניה נענשים היינו אפי' א' מהן דס"ד דהשלישי שאמר שראה השנים ענש יענש דשקר לפני ב"ד העיד ונטפל לרשעים וידו היה במעל אתם לשקר וכמ"ש בדעת הרי"ץ גאות קמ"ל דלא ואמר אין נענשים כלל אפילו הג' אבל אמר שבטלה כל העדות כי כך הדין דהא הג' לפי דבריו ראה השנים ואם כן לפי דבריו ה"ל נמצא א' מהן קרוב או פסול דהא לפי דבריו היו במעמד ואם לא היו שם כאשר הוא האמ' דעפ"י שנים המזימין יקום דבר אם כן הרי מעיד שקר בב"ד ואמר שראה מה שלא ראה ופשיטא דראוי שעל כל פנים מבוטל עדותו ודי דלא יהיה לו עונש במה דשיקר בב"ד ואם עדותו בטלה אף עדות הרביעי בטל דהא הג' ורביעי היו בצירוף אחד ועדות שבטלה מקצתה בטלה כולו כה"ג בודאי ובפרט שהרביעי אמר שראה לג' במעמד עדות אם כן כשהיו ביחד בעת ראיה וראו זא"ז הרי כאן ודאי עדות אחת כמו בקרוב או פסול ופשיטא דבטלה כל העדות דמ"ש מקרוב או פסול ויפה כתב הרמב"ם דה"ל עדות שבטלה מקצתו וכו' ודברי הרמב"ם נכונים ואין בהם פקפוק ולכן יפה פסק מהר"י בי רב בעובדא שלו בויכוח עם מהרלב"ח ומהרדב"ז ומהר"ם אלשקר בעדות על קטנה שהיה קדושין שלא מדעתה דא' הוזם ופסק מהר"י בי רב הואיל ולא העידו תוך כ"ד דלא נתבטל שארי עדות והם טענו עליו כי המעשה נעשה במצרים אתרי' דרמב"ם ע"ש ולפמ"ש כיון דלא העידו האחרים שראו להעד המוזם במעמד העדות אף הרמב"ם מודה דלא נתבטל עדותם וצ"ע להם ודברי הנ"ל שרירין וקיימין לדינא.

כתב הטור העידו על אחד שגירש אשתו ובאו לחייבו ליתן כתובה והוזמו חייבים לשלם כפי טובת הנאה והאריך וכן כתב הרמב"ם ואעפ"י שכתב הרמב"ם ומשלמין דמי טובת הנאה זו דמשמע דאם אמדו דאשה היושבת תחת בעלה כתובה בק' אין שוה למכור אלא למ"ד נותנים לבעלה הל' ולא יותר וכן הבין הלח"מ ברמב"ם ולפיכך נתקשה בו דהא אדרבא הם גרמו לבעל לשלם כל הק' ואם כן הפסידו לו הע' ומחויבים לשלם הע' ולא הל' כי מה ששוה בטובת הנאה לא גרמו לו היזק ולכן צ"ל מ"ש הרמב"ם ומשלמין דמי טובת הנאה זו ר"ל מה שביקש הלוקח להרוויח בשביל שנותן לה המעות תיכף ויש לה טובת הנאה ממעות וזהו הנקרא דמי טובת הנאה וזהו ישלמו העדים ואם כי דוחק בלשון מ"מ יותר טוב משנימא דחוקי' אחרים רחוקי' מהדעת:

ויש לתמוה במה דאמרינן בגמרא דכתובות שילהי פרק הכותב ובא"ע סי' ק' דאם אין לה עדי גט והוא אומר גרשתיך ונתתי לך כתובה דנאמן במגו דלא גרשתיך דהא מכל מקום מחויב ליתן לה כפי טובת הנאה דאילו אמר לא גרשתיך היתה מוכרת בטובת הנאה כתובה שלה וכעת דאמר פרעתי לה מפסדת כתובתה לגמרי וחפשתי ומצאתי באסיפת זקנים לב"מ דכתב באמת אף דנאמן מכל מקום במותו גובה האשה מיתומים הכתובה ואם כן עדיין תוכל למכור כתובתה בטובת הנאה דאם תתאלמנה תגבה אלא דאין זה מספיק דאם אומר לא גרשתיך אם ירצה לגרשה יצטרך ליתן לה כתובתה ואם כן דמי זבינא יותר דיש כאן גבי' הן בגרושין והן במיתה משא"כ באומר באמת גרשתיך ופרעתי אין כאן פתח תקוה רק כשתתאלמן ודמי' מועטים מיהו מהיכי תיתי יגרשנה הא אין לה עליו שאר כסות ועונה כלל ושום חיוב גבר לאשה דהא היא מודה דגרשה וה"ל טענו בחיטין וכו' כמ"ש התו' במכות וכתובות אם כן מהכ"ת יגרשנה מה איכפת לי' בה וא"ל דכל כמה דאגיד' בי' לא יהיבנן ליה אחריתי דזה דחוק כיון דאין לה שום חיוב עליו ואם כן א"ש ועכ"פ תמוה על המחברים למה לא זכרו הדין דעכ"פ במותו תגבה כתוב' וזהו ברור והקשו התו' דלחייבו לאשה שאר כסות ועונה ותי' דאומר' גרשתני ואם כן מחלה לבעלה וכו' ולא ידעתי אם תי' זה עולה לפי פי' הרא"ש והרמב"ם דאומדים אם היא רגזנית ותהיה נח להתגרש הלא היא בדילה ממנו לגמרי ואין לה עליו שום תנאי כתוב' וא"כ מה איכפת ליה כלל אם אגיד' בו או לא ומה נ"מ בכעסה ורצונה ומה לו ולה ויש לדחות. אך קשי' לי על התו' בממ"נ אם הך דשאר כסות אינם שוים כ"כ כמו הפחת מטובת הנאה דכתוב' אם כן מה קושי' דישלמו לאשה שאר כסות הא הם לא כוונו להפסידה דבעדותו היה מגיע לה כל כתובתה והפחת עולה יותר מדמי שוי' של שאר וכסות ואם כן איך ס"ד שתתבע מאתם אשר רצו להפסידה אדרבא הם כוונו להמציא לה יותר וע"כ דאמדינן דהוא שוה יותר מן פחת הנ"ל ואם כן עדיין קשה למה ישלמו לבעל שהזיקו לו בפחת כתובה הא למול זה היה מרוויח בעדותם דנפטר עי"כ משאר כסות ול"ל דאף דלא העידו היתה אומרת גרשתני דא"כ אף כתובה היה מוכרח לשלם דבלי עדים אם אומרת גרשתני נאמנת לכתובה לפי דעת הרמב"ם ומחבר בא"ע סי' ק' וכן הוא דעת התו' במכות שמעתי' הנ"ל. ואין לומר דאין לבעל ריוח בפיטור שאר כסות דהא לא טוב לו היותו לבדו ויקח אחרת ויתחייב לה שאר כסות ומה נ"מ דא"כ במעידים על עיקר כתובת' ישלמו הכל לבעל ולא טובת הנאה דהא צריך לפי עדותם ליתן לה מאתים ואי דבלי עדותם ג"כ היה מתחייב ר' בספק דזהו לא נפטור בעדות' דיקח אשה אחרת כי לא יהיה לבדו ויצטרך ליתן לה כתובה ג"כ והרי יתחייב שנית בספק אם ימות או יגרש ר' ור' הראשונים דפרע לאשתו ע"י הגדת עדים נפסדו לגמרי ויש ליישב ודוק. כתב הרמב"ם פ' כ"א מהלכ' עדות דין ד' העידו על פלוני שהפיל שן עבדו ואחר כך סימא עינו הוזמו משלמין לאדון דמי עין ודמי עבד והשיגו הראב"ד דהא בפ"ד מהל' חובל כתב הרמב"ם דכל זמן דלא נתן גט שחרור לעבד אין משלם לעבד דהוא איבעיא דלא אפשוט ותי' הכ"מ הואיל ואי תפס העבד חייב לשלם אף הזוממין חייבים לשלם להרב דהרי היה מקום שהיה יכול להגיע לנזק אם היה העבד תופס והרב הלח"מ כתב עליו שהוא דוחק ע"ש ובאמת לא הבנתי דהא אין עדים זוממין חייבים עד שיגמר הדין וכי יגמרו הב"ד הדין שאם תפס העבד שיזכה הלא סתמא פוסקין דיצא זכאי ואם כן מה נגמר הדין שייך בזה ועוד קשי' לי מה שכתב הרמב"ם אחר כך בדין ח' בשלשה כתי עדים שהעידו במועד שאם לא באו רצופין וכו' דשני כתות ראשונים פטורים ובהלכ' נזקי ממון כתב דהוא ספיקא אי אמרינן ליעודי תורא או ליעודי גברא. ואם כן אם באו כל שלשה כתות ביום א' למ"ד ליעודי תורא הרי הוא מועד ואי תפס הניזק נ"ש אין מוציאין מידו ואם כן אף העדים חייבים לשלם ולפ"ז כתות הראשונים חייבים דלא מצו למימר לא ידענו כמבואר בגמרא דלמ"ד ליעודי תורא ב' כתות הראשונים חייבים וכת האחרונה פטורה ועיין לח"מ והוא כתב דה"ל להרמב"ם לכתוב דאי תפס ואין זה קושי' דאין מדרך הרמב"ם לכתוב כל הדינים כרוכלא אבל כגון זה ה"ל לכתוב אפילו בלי תפס ראשונים חייבים אם העידו רק ביום א' הואיל ואי תפס לא מפקינן מיניה אף המה מחויבים תיכף לשלם. ואם כי יש לדחות דסבירא ליה לרמב"ם כדעת התו' שם בב"ק פרק כיצד. דודאי אי העידו ב' כתות ראשונים מקדם הם פטורים ואחרון חייב דהא שמעו עדותן רק הגמרא ס"ל דע"כ איירי דהעידו כתג' מקדם ע"ש. אך כל זה דוחק בדברי הרמב"ם והנה הרב הלח"מ תי' דאיירי באמת דתפס העבד והדוחק מבואר דעכצ"ל דתפס קודם שבאו העדים והעידו דאל"כ עדיין מהיכן ידעו עדים דהעבד יתפוס. וזה דוחק ולכן נראה ברור דכך הפי' ברמב"ם העידו שנים שהפיל שן עבדו ונתן לו גט שחרור כי יצא בו לחירות. ואחר כך סימא עינו ונמצאו זוממין בכל הרי זה משלם דמי עבד ודמי עין לרב דכיון דנתן לו גט שחרור לפי דבריהם היה מחויב לשלם דמי עין בלי פקפוק והרמב"ם סתם ולא הזכיר גט שחרור דסמך עצמו על מ"ש בנזקי ממון דכל כמה דלא נתן גט שחרור אין לעבד תביעה ברבו ולכך סתם אבל באמת הדבר מבואר דמיירי באופן שהרב צריך לשלם דמי עין והיינו במעידים דנתן לו גט שחרור ולא כתב להדיא דנתן לו גט שחרור דהא הוא ספיקא ובאמת אם לא נתן לו והעבד תופס מכל מקום חייב לשלם ולכך סתם אבל הדבר מבואר כמ"ש ואין כאן כוונתו רק להודיע ענין זוממין אבל מכל מקום הפי' כך דהעידו דנתן לו גט שחרור והא דדייק הגמרא בגיטין דף מ"ב ע"ב מהך דתנא הפיל שינו וסימא עינו דיוצא בשינו ומשלם דמי עינו דאעפ"י דמעוכב ג"ש מכל מקום הרב חייב ומוקי ליה כתנאי ולא משני דנתן לו גט שחרור הטעם משום דקתני יוצא בשינו ומשלם דמי עינו ואי דנתן לו ג"ש מה יוציא בשינו פשיטא הא שחררו רק הל"ל משלם דמי עינו דיוצא פשיטא דנתן לו ג"ש אע"כ דאיירי דמהדין יוצא בשינו ולכך חייב דמי עינו וע"כ דלא נתן לו ג"ש וזה פשוט וא"צ לדוחק כלל ולחדש דין בהזמה אם תפס דאין מוציאין דיהיו העדים חייבים אפילו לא תפס וארווח לן בזו הקושי' שהקשה הלח"מ ברמב"ם דכתב אחר כך העידו שסימא עינו ואחר כך הפיל שינו והוזמו ואחר כך נמצא הדבר בהיפוך שהאדון הפיל שינו ואחר כך סימא עינו משלם דמי עין לעבד והקשה הלח"מ מה בכך שהיה ההיפוך אפי' נימא דהך הפלת שן וכו' היה קודם לזמן עדותם מ"מ עדיין לאו בר חיובא הוא כ"כ דלא עמד בדין אם כן הם חייבים בהזמה ע"ש ולפמ"ש דאיירי דנתן לו ג"ש לק"מ דכך הפי' דהם העידו שסימא עין ונתן לו בשביל כך ג"ש ואחר כך הפיל שינו ונתברר להיפוך שכבר הפיל שינו ראשון ובשביל כך נתן ג"ש ואחר כך סימא עין עבדו ופשיטא דזוממין פטורים מדמי עבד דהא בעת עדותם כבר נתן לו גט שחרור ולק"מ. והדבר נכון וברור כי לא נחית הרמב"ם בפרקים אלו רק להודיע דין הזמה אבל ממקומו נלמד דצריך גט שחרור ואם כן כך איירי עדותו כמ"ש סימא עינו ובו יצא לחירות והיינו באופן המועיל ששחררו בג"ש ולק"מ ודוק כי לענ"ד ברורים הדברים בכוונת הרמב"ם. אמנם ליישב דברי רמב"ם דכתב העידו סימא עין והפיל שינו ובאו עדים והזימן ואח"כ נמצא כו' דמשלמין דמי עין לעבד דהקשה הכ"מ דל"ל לרמב"ם ואח"כ הא קי"ל כרבא הכחשה תחילת הזמה והלח"מ הוסיף כיון דבכלל מאתי' מנה אף אביי מודה י"ל דאיירי כהך תי' דעבד תפוס וא"כ קושי' לח"מ לא קשה דאין כאן בכלל מאתים מנה דהא הב"ד פסקו ככת שניה דאמרו עין לבסוף הואיל דעבד תפוס וס"ל בתרי ותרי תפיסה מהני (ובפרט לרמב"ם דס"ל ת"כ אין מוציאין מידו) ופשיטא דהוי הכחשה תחילת הזמה אבל גם קושית כ"מ ל"ק דס"ל במה דאמרו הכחשה תחילת הזמה אלא שלא נגמרה היינו אם הזמה מוסיף על הכחשה דשנים אומרים הרג ושנים אומרים לא הרג הדין אם הרגו גואל דם אין לו דמים דאולי האמת כהאומרים הרג והזמה מוסיף שגואל דם חייב מיתה וזהו שלא נגמרה אבל אם אין הזמה מוסיף כבר נתבטל העדות ע"י הכחשה ומה יועיל הזמה ואם כן כאן דעבד תפוס נתבטל עדות ראשון שאמרו שן לבסוף מכל וכל ואם יחזור הרב לתפוס בלא"ה זוכה כקושי' הכ"מ ואם כן לא שייך תחלת הזמה כיון דכבר נגמרה ודוק מיהו לשיטת ר"י בן לב שכתבתי לעיל דהקשה איך אפשר לומר אפכינא אם כן הרי הזמה והכחשה כא' וי"ל דסבירא ליה לרמב"ם לאחר כ"ד הכחישו ואין הכחשה כדאי לסתור הזמה שקדם ומכל מקום דמי כולו אינם משלמים דעכ"פ הם מעידים דהוא בן חורין ועמם הדין א"כ איפכא ל"ל דתקשה קושי' הר"י בן לב ולפרש בג' כיתות לא ביקש הרמב"ם כי תפס דרך קצרה ומה לו להרבות בכתות אם יוכל לפרש הדין בשני כיתות ופשוט דוק. כתב הרמב"ם שם פכ"א מהל' עדות דין ט' עדים שהעידו שגנב נפש מישראל והעידו שנים אחרים שמכרו בין שהוזמו עדי גניבה בין שהוזמו עדי מכירה כל כת מהן שהוזמה נהרגת שגניבה היא תחלת חיובו של זה למיתה משמע אף דעדי מכירה לא הוזמו כלל מכל מקום עדי גניבה חייבים ואע"פ דקי"ל אין עדים זוממים נהרגים עד שיוזמו כולם וכאן לא הוזמו כולם מכל מקום דכיון דיכולים להעיד חצי דבר ה"ל עדות בפ"ע והא דלא אמרינן כן גבי שלשה כיתות בשור שנגח דאם הוזמו כת ראשונה דתחייב דאתחלתה דמועד הוא דשם אף על גב דאמרו דהיה מתכוונים לייעדו מכל מקום יש תועלת בעדותן לחייב ח"נ לבע"ד אבל כאן אין תועלת רק להורגו ולכך מחייבים מיתה וצ"ע סברא זו דסוף כל סוף נתכוונו לייעדו ומה בכך דאיכא בלא"ה תועלת בעדותן ונר' דהתו' ב"ק דף כ"ד ע"ב ד"ה במכירן לא סבירא להו כן דהקשו דנוקמי בנגח שור של הפקר ושל גוי וכדומה ואם כן אין המעידים על נגיחה ראשונה יכולים לומר לחייב ח"נ באנו דאין כאן חיוב וקשה מה קושיא אם כן אם נמצא אף כת א' בלבד יהיו זוממין כמו עדי גניבה בנפש ולמה קתני בברייתא הוזמה כ"א הוא והן פטורים (שוב מצאתי כן ביש"ש לב"ק והנאני שזכיתי לכוון דברי גדול) אלא ודאי דאיירי במקום דמחייבין ח"נ בעדותו ולק"מ אלא ש"מ דהתו' לא סברי כן וכן באמת משמע דברי הגמ' שם סנהדרין דאמר עדי גניבה ועדי מכירה בנפש שהוזמו חזקי' אמר אין נהרגין ור"י אמר נהרגין וברור דקאי למסקנא דאי בס"ד דפליגי בחצי דבר מה איריא שהוזמו בפשיטות הל"ל דלחזקיה אם העידו כן לא ה"ל עדות כר"ע ולר"י הוה עדות כרבנן ועכצ"ל דלמסקנא קאי דודאי הוה עדות רק פליגי בהזמה וכ"כ מהרש"א וקשה עדי מכירה דנקט ל"ל הא בעדי מכירה לא נחלקו כלל כמבואר בגמרא רק בעדי גניבה והל"ל בקצרה עדי גניבה שהוזמו אלא ברור דאין כאן מציאות לחייב על הזמת עדי גניבה וזה ברור ולכן מסתבר כדברי התו' ודעת הרמב"ם צ"ע. כתב הרמב"ם מוציא שם רע על אשתו שהביא עדים שזינתה והביא אביה עדים והזימום הרי עדי הבעל נהרגים וכו' בגמ' אמרו ואין משלמין ממון ופירש"י דה"א לפרוע לה כתובה דהא ביקשו להפסידה מכתובה ואם כן ישלמו כתובה בטובת הנאה ולכך קאמר דאין משלמין דהא קים ליה בדרבה מיני' וקשה אם כן הא דאמרינן חזר הבעל והביא עדים והזימו לעדי אב עדי האב נהרגים ומשלמין ממון לבעל ופירש רש"י וכן הרמב"ם משלמין קנס מפני שנגמר דין הבעל לשלם קנס בעדותן והוי ממון לזה ונפשות לזה ולמה לא ישלם לבעל כפי טובת הנאה שרצו להפסידו בכתובה כי באמת שזינתה הבעל פטור מלשלם כתובה ויוצאת שלא בכתובה אבל לפי עדים שהזימו חייב ליתן לה כתובה ואם שלא תגבה רק בזמן גבי' מכל מקום הא שוי' ממון בכפי טובת הנאה דהא אמרינן בהעידו שגירש אשתו וחייב לשלם כתובה והוזמו שאין משלם כל הכתובה רק שמין הכתובה כמה שוה למכור והנשאר משלמין לבעל ש"מ דהך כתוב' שויה מידי ואם כן זהו שרצו להפסיד הבעל דמה ששוה הכתובה למכור זהו ממון שמפסיד הבעל ע"י ולמה לא ישלם כלל להבעל הא הוי הפסד לו בטובת הנאה וצ"ע. ואולי י"ל דקשי' לי' לרש"י קושי' המרדכי בב"ק הא דאמרינן דא"א לה למכור כתובה לבעל דאסור לשהות בלי כתובה שלא תהיה קלה בעינו להוציאה דתמכור לו ע"ת דאם ימות שלא יהיה לה כתובה ואם יגרשנה יצטרך לשלם לה כתובה ואם כן לא שייך שתהיה קלה בעינו להוציאה ולכן סבירא ליה לרש"י דע"ז לית קונה ואין הכתובה שוה כלום כי כבר כתבו התו' דמיתה שכיח בנשים יותר מבאנשים רק עיקר קנין משום גירושין אבל אם באמת בגירושין יצטרך לשלם לה כתובה אין שוה כלום ואם כן אף כאן בשלמא בעדים מעידים עליה שזינתה ולולי העדים לא היה בגדר מוציא ש"ר דצריך להביא עדים ואם אין לו עדים אין כאן מוציא ש"ר שפיר יש לאשה טענה דהיו מפסידים לה כתובתה שתוכל למכור בטובת הנאה דהרי יכול להוציאה בגט ואם כן יש כאן קוני' ולכך נתן רש"י טעם קים ליה בדרבה מיניה משא"כ שהאב מביא עדים והוזמו לא הפסידו לבעל דאף עכשיו דלפי דבריהם חייב לה כתובתה אין הכתובה שוה דהא אם היה כדבריה' היה הבעל בגדר מוציא ש"ר וא"כ אין יכול לשלחה כל ימיו ואין כאן קונה דלמיתה לא חיישינן ואם כן אף לפי דבריהם איך הכתובה של בעל בגדר ממון דזבין בפריטי ולכך אין משלמין ודוק וצ"ע. והא לא קשי' לרש"י עדי בעל איך ס"ד שישלמו כתובה הא אף בלי עדותם כיון שהבעל טוען לא מצאתי בתולים והטוען פ"פ מצאתי נאמן להפסידה כתובה ואם כן בלי עדותו היה כתובתה נפסדת די"ל דטוענת תחתיו נאנסתי או מ"ע אני ונאמנ' דקי"ל הלכה כר"ג והם מעידים שזינתה ברצון. כתב עוד הרמב"ם שנים שהעידו פלוני בא על נערה מאורסה והוזמו נהרגין ואין משלמין בא על בתו של פלוני והוזמו נהרגין ומשלמין קנס לאבי' ע"כ לשון קנס מורה על ק' סלעים. ותמה הלח"מ הא אילו לא העידו כלל פשיטא דאין הבעל חייב בק' סלעים דאינו חייב עד שהביא עדים ויהיו ניזומין כמ"ש הרמב"ם גופי' בהל' נערה פ"ג ועוד הבעל משלם כשהוזמו ולמה ישלמו עדים וכי יקח האב מהבעל ומעדים והניחו בצ"ע ויפה הקשה אבל נראה דקשי' לי' לרמב"ם תשלומין זו מה טיבו ואי כסף כתובה הא סבירא ליה לרמב"ם ארוסה ל"ל כתובה ודוחק דמיירי בכתב לה ואם כבר נשאת רק מעידים שזינתה כשהיתה ארוסה וכן צ"ל לרמב"ם דמפרש לי' במוציא ש"ר ולענין ק' סלעים ואינו בגדר מוציא ש"ר עד שיבעל כמ"ש הרמב"ם בהל' נערה אם כן כתובה שלה והוי ממון וכסף לחד ולכך מפרש לי' כך דהביא בעל עדים שזינתה והזימן האב ואם כן זוממין אלו נהרגים וחייב הבעל ליתן ק' סלעים וחזר הבעל והביא עדים אחרים שזינתה וגם אלו הזימן האב וא"כ זוממין אלו נהרגין וחייב לשלם קנס ק' סלעים שכבר נתחייב בהן הבעל לאב והם רצו להפסידו לאב בעדותן השקר וא"ש ולק"מ וקיצר הרמב"ם כדרכו להעתיק רק לשון הגמ' והדבר מובן מעצמו:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.