תומים/חושן משפט/ל

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תומים ‏ חושן משפט ל

(א) שהדין מרומה צריך דו"ח להוציא דין לאמיתו. עיין לעיל סי' ט"ו דהעתיק הרמ"א דברי ריב"ש דא"צ דו"ח כמו ד"נ רק לברר הדבר כפי הענין בכל אופן ועיין בכה"ג שמביא דעת רבים מהמחברים דסבירא להו דצריך דו"ח גמורה וכן משמע פשטא דלישנא גמרא דמשני על הא דתנן אחד ד"מ ואחד דיני נפשות בדו"ח דאיירי בדין מרומה הרי משמע דצריך דו"ח כמו דיני נפשות ואני עשיתי סעד לדברים החולקים על הריב"ש מדברי התו' בב"ב דף ל"ב ד"ה אין וכו' דהקשו וא"ת ב' אומרים נתגרשה וב' אומרים לא נתגרשה בנשאת ואחר כך באו עדים אמאי לא תצא דהא בגרושה לא שייך דייקי ומינסבה דמעיזה בפני בעלה ותי' יראה שמא יוזמו או יפסלו בגזלנותא עכ"ל והניח המהרש"א בשם אביו הקושי' בצ"ע דלמה הקשו מן נשאת ואחר כך באו עדים ולא סתמא אפי' באו עדים ונשאת אחר כך דסבירא להו לחכמים ג"כ ל"ת ע"ש ונראה הך סברא דדייקי אולי יוזמו ס"ד התו' בקושי' ג"כ דכיון דהיא יודע' בעצמה שלא נתגרשה תמיד יראה שיוזמו כי שקרא לא קאי אך הני מילי כשהעידו באיזה יום ובאיזה מקום נתגרשה אבל אי העידו סתם ולא אמרו הזמן והמקום מכוון דהא קי"ל עדי גיטין א"צ דו"ח כלל אם כן מה מגור יש לה מהזמה הלא אי אפשר להזימם כיון דלא אמרו באיזה זמן ואיזה מקום ואינו במציאות כלל להזימם ואם כן לא דייקי כלל אך בדין מרומה צריך דו"ח וזהו העלו כל המחברים בתשובתם כשיש הכחשה בעדים זה בכה וזה להיפוך הרי כאן דין מרומה דאחד מהם ודאי משקר ועיין א"ע סי' מ"ב ובב"ש ס"ק י"ד דהעתיק דאפילו אשה לבד מכחיש ה"ל דין מרומה וצריך דו"ח ע"ש. וא"כ דברי התו' נכונים דודאי אף בקושי' כבר עלה ברוח התו' לומר הך סברא דדייקי מפחד שמא יוזמו רק קושי' התו' תינח באומרים הזמן והמקום להדיא באינם אומרים דהא א"צ דו"ח מא"ל ולכך לא הקשו בבאו העדים ואח"כ נשאת די"ל דמיירי בבאו בבת א' והכחישו זא"ז כפשטא דגמ' שם וא"כ ה"ל דין מרומה וצריך דו"ח ואם כן יש בהו מתורת הזמה ואם כן דייקי שפיר דאולי יוזמו ולכך הקשו בנשאת מאחר באו עדים ג"כ ואם כן עדים שאמרו נתגרשה לא היה להם דו"ח כלל כי אז לא היה עדי הכחשה כלל ועיין מה שכתבתי באורים בשם הש"ך כי אין לב"ד לעשות דו"ח במקום שלא הצריכו חז"ל ואם כן שפיר קשה הא אין לה פחד מהזמה ולא דייקי ותי' התו' דיש לה פחד או יוזמו במקום דשייך הזמה או במקום דלא שייך כן יפסלו בגזלנותא אף דלא אתחזקו לה בהא מ"מ כיון דיודעת דהן רשעים ומשקרי בסהדותם ולכך דייקי וא"ש ודברי התו' ברורים וכן משמע תשובת הרשב"א שהביא שם א"ע סי' מ"ב בהג"ה סעיף ד' דבדין מרומה צריך לגמרי דו"ח ולכן דין זה צל"ע:

(ב) ואם הכחשה בחקירות עדותן בטלה. וזהו דלא כדעת הרמב"ן בתשובה שהשיב לרבני רעגנשפורג כמ"ש בתשובה ובעה"ת סי' שער כ"ט ח"ד דאף בחקירות כשרה ורוב הפוסקים חלקו עליו והנה הגאון בעל תשובת שב יעקב סי' י"ד לחלק א"ה התפאר שמצא ראי' ברורה לדברי הרמב"ן מהא דפרכינן בפרק אחד ד"מ בהא דתנן שטר שזמנו בניסן בשמיטה יבאו עדים ואמרו עמנו הייתם העדים והשטר כשר דאמרינן אחרוהו וכתבוהו ופריך הגמ' אי ס"ד ד"מ בעי דו"ח אם כן האיך אמרינן שמא אחרוהו וכתבוהו ומשני הגמרא ד"ת בעינן דו"ח רק משום שלא תנעול דלת מפני לוין תקנו חז"ל דלא בעינן דו"ח וכתב הוא אי אמרינן אי הוכחשו בחקירות פסולים דהניחו אדאורייתא עדיין הקושי' במקומה כיון דתקנת חכמים לא נעשה רק על תחילה אבל אי כבר הוכחשו לא תקנו אם כן מאוחרין אמאי כשרים היכי מתרצין למילתא דשטרי ולא נימא זייפא הוא כמו שפירש"י בקושי' הגמרא כיון דהוכחשו על אותו יום שכתבו בשטר א"ו דהתקנה היה אפילו בדיעבד אי הוכחשו לא מפסלו בד"מ וכו' עכ"ל ושינה בדבר זה בתשובתו כמה פעמים וכל דבריהם ממש בלתי מובנים כי לא זו לדברי הראב"ן דקושי' הגמרא משום דהוי עדות שאאילה"ז לק"מ כמ"ש הוא בעצמו אף זו גם לפירש"י אין כאן נדנוד קושי' דלדברי רש"י הפי' כך בשלמא אי אמרינן ד"מ א"צ דו"ח והטעם דמה לנו לחקור העדים חזקה קושטא קמסהדי ומהכ"ת יעידו לשקר רק בדיני נפשות משום ושפטו העדה והצילו העדה ולכך מרבין בחקירות אולי ימצאו דבר שיסתרו זא"ז או יאמרו א"י ועי"כ יהיה ניצול וכמו ששקדו מאוד כמ"ש במכות ראיתם טריפה הרג וכו' ופי' ר"ת דעי"כ היה מבולבלי' בעדותם ולא נהרג אבל בד"מ אמרינן חזקה עדים אמת מעידים ולכך לא בעינן דו"ח ואף ביש מקום פקפק בעדות אמרינן חזקה עדים קושטי קאמרי רק אחרוהו וכו' וכדומה כדי שנחזיק אותם לעדי אמת וכשרים אבל אי אמרינן דגם בד"מ צריך דו"ח אם כן ע"כ אין הטעם משום ושפטו וכו' דמה דזכות לזה חובה לזה וע"כ משום דחשדינן דעדים משקרי ולכך הצריכה התורה דו"ח אשר עי"כ ברב החקירות יתברר האמת אם כן בשריעות' לפנינו דעדים אומרים בו ביום עמנו הייתם איך נחפש למצוא דרך לקיים הכשרן מה שאין הכשר' ברור ואולי ישקרו ולא הם בחזקת כשרות עד בשבע חקירות כי הן הנותנ' עדות שבאמת דבריהם וכאן נהפך הוא שע"י העדות אין דבריהם מכוונים כי באותו יום הנכתב בשטר לא ראו הלואה כלל ואיך יחפשו ב"ד לתקן דבריהם וקושי' הגמרא שפיר ומשני הגמרא כך הוא ד"ת אבל משום נעילת דלת תקנו חכמים להעמיד העדים בחזקת כשרות ולומר דודאי אמת מעידים וא"צ דו"ח ולכך בכה"ג אנן אוקמינן ליה בחזקת כשרות דכך היה תקנת חכמים להעמידן בחזקת כשרות דקושט' קא מסהדי ואמרינן אחרוהו וכתבוהו משא"כ במכחיש' זא"ז בחקירות הרי כאן ודאי א' דמשקר ואם כן איך נימא אוקמי בחזקת כשרות וקושט' קמסהדי הא ודאי חד משקר ולכן עדותן פסולה וזה פשוט וברור ולדבריו יאמר הא בהזמה אף הרמב"ן מודה דפסול כמבואר בטור סי' ל"ה ובכל הפוסקים ובהך ענין בשטר שנכתב בשמיטה הא היו עדים מזימין אותם ולכ"ע פסול ואיך מכשרינן השטר ואמרינן אחרוהו אלא כיון דתקנת חכמים להעמיד העדים על חזקתן ולומר דקושטא קמסהדי אנן מתרצין דבריהם בכל אופן ואמרינן אחרוהו ולא ק"מ ואם יטעון אם כן אף בעדות בע"פ כשמכחישין זא"ז בחקירות דהיינו באיזה יום נימא אחרוהו או טעו כמ"ש שם בתשובה דברים אלו אין בהם ממש דהא בעדות בע"פ איירי דהשני עומד ומכחישו ואמר לא כי אתה אומר בניסן אני אומר באייר איך שייך אחרהו הא אין עונה ואפילו בשטר אי אמר בזמנו כתבתי לא שייך תו אחרהו מכ"ש דעומד פא"פ בב"ד ומכחישין זא"ז ומ"ש נטען אולי טעו גם זה ליתא דאם הוא טעות דעבידא למטעו פשיטא דטענינין כמ"ש דכל שנוכל ליישב דבריהם מיישבן ובאמת אין כאן הכחשה ואם אינו איך נטען במה דלא עבידי דטעו ומ"ש התו' במוקדם דאמרינן טעו בשנת המלך עיין לקמן סימן מ"ג איירי בטעות דעבידי למטעי או בשאין כת"י יוצא ממקום אחר ויש להם מגו אבל זולת זה לא אמרינן כן מעולם ועיין מש"ל בסי' מ"ג ולכן כל דבריו אין בהם ממש לדינא ולא ירד לכוונת רש"י על בורי' כי אלו ירד לא היה כותב בזה ושגגה יצא מלפני השליט הזה:

(ג) עדותן בטלה. ואם שנים אמרו בב' לחודש ואחד אומר בד' בחודש וכתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות עדות ד"ג היה העדים מרובים שנים כוונו עדותן בדו"ח והשלישי אומר א"י תתקיים העדות בשנים ויהרג אבל אם הכחיש את שנים אפילו בבדיקות עדותן בטלה עכ"ל וזהו לדין הנאמר בד"נ ואפילו בבדיקות עדותן בטלה אבל בד"מ בבדיקות לית כאן פיסול אבל אם הכחישו בחקירות כמ"ש בזו יש מקום ספק דבחקירות והוכחשו חוזר דין ד"מ להיות שוה לד"נ וכבר עמדו בזו הספק גדולי חקרי לבב בתשובת רבינו ב"י בשאלות קידושין שאלה יו"ד ע"ש:
והנה. דעת חכם אחד שם בתשובה דכי אמר הרמב"ם היינו בבאו בבת א' אבל אם העד המכחיש היום בא אח"כ אין דבריו כלום כיון שכבר נתקבל עדות הראשונים. ולכאורה לפי מה שהקשה הלח"מ על הרמב"ם מהא דאמרינן בפרק היו בודקין אם אחד אומר איני יודע תתקיים העדות בשאר ואמרינן כמאן דלא כר"ע ופרש"י דר"ע דס"ל דשלשה מעידים אין בהם הזמה עד שיוזמו שלשתן וא"כ בשלישי האו' א"י לית כאן הזמה וכל העדות בטלה דהוי עדות שאאיל"ז והתו' פירשו דהשלישי האומר א"י הוה כמו אילו נמצא קרוב או פסול לר"ע הא בשלשה אפי' מאה ונמצא ביניהם קרוב או פסול כל העדות בטלה ולכל אלו הפי' כיון דקי"ל וכן פסק הרמב"ם דבשלשה ונמצא א' מהן קרוב או פסול כל העדות בטלה וכן אין נזומין עד שיוזמו כולן אפי' הם מאה וא"כ הך דינא ליתא ואיך פסק דאם אחד אומר א"י תתקיים העדות בשנים הנשארי' וצ"ע לכאורה כי דבריו סותרי' זא"ז ותי' הלח"מ דגמ' איירי בהעידו בבת א' ולכך הוי עדות אחד ואם אומר א"י בטלה כל העדות אפילו הן ק' משא"כ הרמב"ם מיירי דלא באו בבת א' והעד השלישי או' א"י לאחר כ"ד מן עדות השנים ולכך אין מבטל באומרו א"י עדות ב' הראשונים זהו תמצות דבריו ע"ש. ולפי פירושו דמיירי הרמב"ם שהשלישי העיד לאחר כ"ד ומ"מ במכחיש לשני' עדותן בטלה הרי מבואר דלא כדעת החכם הנ"ל דאפילו בזא"ז מבטל העדות אבל באמת תי' הלח"מ דחוק דא"כ גוף הדין הנאמר בגמ' דבבאו בבת א' דאפילו א' אמר א"י כל עדות בטל אפילו הן מאה למה לא זכרו הרמב"ם כלל וכי כך דרכו להשמיט דין הנזכר בגמ' ולכתוב דין אחר שחידש מלבו וגם איך סתם ולמה לא פי' ההבדל דהא יש מקום לטעות בדבריו אפי' באו כאחד והדוחק מבואר א"צ אריכות. ולכן נראה דרמב"ם מפרש בגמרא דלא כר"ע כך דשם במכות במשנה מחולק ר"י עם רבי אליבא דר"ע דס"ל מה שנים נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אף השלשה ורבי אמר אימתי בזמן שהתרה בו אבל לא התרה לא ובד"מ שיילינן אי למחזי וכו' כמבואר בגמ' ומשמע דר"י אליבא דר"ע דרישא לא ס"ל כרבי לחלוק בין התרה ללא התרה וצ"ל במה פליגי ונראה דבזה פליגי דהא דמקשינן שלשה לשנים אם מקשינן לגמרי בהיקש מוחלט בלי שינוי כלל א"כ מה שנים אם נמצא אחד קרוב או פסול הא עדות הא' הנשאר אין כלום דמה יועיל ואפי' לא התרו בו השני ולמחזי בעלמ' אתא אף בשלשה הדין כן דהא מקשינן להדדי לגמרי אבל ר' ס"ל דלא לגמרי מקשינן דבשלמא בשנים בנמצא קרוב לא שייך ביטול להשני דע"א כמאן דליתא אבל שלשה דנשארו עדות להעיד לא נפסלו מחמת השלישי דהיה קרוב או פסול רק כשהיה בצירוף דלהעיד בא אבל זולתו דלא היה צירוף לא מבטל עדות הנשארים וע"ש במכות בתו' דף וי"ו ד"ה אמר רבא כו' ותראה בירור הדברים כמ"ש בלי ספק והארכתי בזה בסי' ל"ו ע"ש: וא"כ אף בזו אי אמרינן דלגמרי בלי הבדל כלל מקשינן שלשה לשנים א"כ מה שנים ואחד אמר א"י כל העדות בטלה אף בשלשה אי אמר האחד א"י כל העדות בטלה אבל אי אמרינן דלא מקשינן בזו לשנים דשם הטעם דלא נשאר עדות א"כ אף בזו כן דבשנים וא' אומר א"י לא נשאר עדות הראוי להזמה משא"כ בשלשה הרי כאן שנים הראוי' להזמה ועל השלישי אין דין קרוב או פסול כמ"ש רש"י רק הוי כמאן דליתא ולכך אין פוסל בצירופו להשני' וזה פשוט וא"כ א"ש הא דאמרינן דלא כר"ע היינו ר"י אליבא דר"ע החולק על רבי וס"ל לגמרי מקשינן ואפילו למחזי אתו פוסל העדות ש"מ דלגמרי מקיש ואף זהו כמוהו באומר א"י דפסול כל העדות אבל הברייתא כרבי דס"ל אי למחזי אתו לא פוסל העדות וש"מ דלא לגמרי מקשינן וא"כ אף בזו כשר וא"ש וכן צ"ל לפי' התו' דהא דאמרינן דלא כר"ע היינו ר"י אליבא דר"ע דלרבי דלמא בהא דקתני דא"י דעדות הנשאר כשרים היינו באומרים למחזי קאתו דאין כאן צירוף לבטל אליבא דרבי ועכצ"ל דהיינו אליבא דר"י בדר"ע וכן פי' הרמב"ם ולכך הרמב"ם דפסק בפ"ה מהל' עדות לחלק בין למחזי או לאסהודי כרבי א"כ הך ברייתא קם להלכה ופסקו הרמב"ם דאם הג' אומר א"י תתקיים העדות בהנשארים ונכון הוא. וא"כ נכרים ונראין הדברים כמ"ש החכם הנ"ל דעל כל פנים בעינן דוקא בהעידו כולם בבת א' זה בתוך כ"ד של חבירו ואין לפקפק כמ"ש התו' שם במכות ד"ה אמר רבא כו' לחלק דכי בעינן שיעידו תוך כ"ד היינו בהזמה דהא באמת שקרו ולא ראו הענין כלל וצירוף עדותן בב"ד מתחיל מאז שהעידו ולכך בעינן שיעידו תוך כ"ד אבל בנמצא קרוב או פסול דבאמת ראו המעשה כאחד אז מתחיל הצירוף וא"כ לא נ"מ אם העידו בתוך כ"ד או לאחר כ"ד ע"ש וכן הוא דעת הרמב"ם בפ"ה מהל' עדות ע"ש וא"כ לכאורה אף בזו י"ל כן דהא באמת ראה רק שיש כאן הכחשה בחקירות או בבדיקות בד"נ א"כ משעת ראי' מתחיל הצירוף ולא נ"מ אם העידו תוך כ"ד או לאח"כ אך זו אינו דמלבד דיש לחלק בגווני טובי בין הנושאים האלה. אף גם הא דהוצרכו התו' לומר חילוק זה היינו דאזלו לשיטתן דס"ל דאפילו בקרוב ופסול שראה כאחד ולהעיד נתכוון מ"מ לא נתבטל עדות הכשרים אם לא שבא הפסול והעיד בב"ד ולכך הוצרכו לחילוק הנ"ל אבל לשיטת הרמב"ם דאפילו לא בא קרוב או פסול לב"ד להעיד כלל מ"מ אם כיון לעדות בשעת ראיה בטל כל העדות א"צ לחילוק התו' הנ"ל דפשיטא אפילו בא זמן טובא אחר שהעידו הכשרים נתבטל כל העדות דלו יהיה דלא העיד כלל בב"ד רק היה בשעת ראיה נתבטל ופשוט אבל בהך דהכחישו זא"ז בחקירות תלוי הכל בבא לב"ד דפשיטא ברואה העדות ואינו בא לב"ד אף דבלבו להעיד ליום ולמקום אחר לית לן ביה כל זמן שאינו מכחישים בב"ד וכיון דבעי העדה בב"ד חזר דינו כמו לענין הזמה דצ"ל מעידים בבת א' ואין להבדל בינותם. וכן מורה הסברא. אך אם באו בבת א' דפוסל בד"נ אי גם בדיני ממונות פוסל בזו ספק כהנ"ל ואף כי רבינו הגדול ב"י בתשובה הנ"ל החליט לדינא דלא שייך רק בד"נ ולא בדיני ממונות מ"מ לבי נוקפי כי מנין לחלק במה דלא מצינו ראיה ברורה לזו בגמ' לחלק ובהכחשה בחקירות הרי שוה דיני ממון לדיני נפשות ולמה סתם רבינו הרמב"ם ולא ביאר הדברים דבד"מ ליתא להך דינא ואפילו הוכחשו בחקירות וגם אולי לא אמרה רבינו ב"י רק בנדון שנשאל עליו בענין קדושין וכל דבריו להחמיר שם ולהחמיר דין קדושין כד"נ ולכך גם בזו החליט הענין להחמיר כחומר הנושא אבל בד"מ להכשיר העדים ולהוציא הממון ע"פ מן המוחזק בדבר שאין ברור כשמש קשה והממע"ה. ואין להקשות הא דאמרינן בר"ה ובסוף פרק כל הנשבעין בעדות החודש אחד אומר גבוה שלשה וא' אומר חמשה הרי עדותן בטלה ומצטרפין לעדות אחרת ופרשינן דאם בא עוד עד ואמר ה' הרי אלו שנים תרי ואין דברי של האומר ג' כלום דאין חד במקום תרי וקשה מה בכך הא הך גבוה ה' וכו' ה"ל חקירות כמבואר שם בגמרא ובהא אם אחד מכחיש שנים כל העדות בטל ול"ל דהא השלישי בא לאח"כ בשכבר עבר כ"ד כהנ"ל דמה בכך דשנים ראשונים באו בב"א והכחישו זא"ז והוכחש הא' מפי הא' ומה יועיל אח"כ ביאת השלישי לאחר זמן להכשיר דכיון דא' המכחיש בא תחיל' וכבר הכחיש לאחד ואיפכ' שפיר אמרינן דאם באו שנים שאינם מכחישים זא"ז תחיל' כבר נתקבל עדותן ולכך אם בא השלישי אח"כ להכחישן לא משגיחין בו כלל אבל כאן נהפך הוא דהא המכחישים זא"ז באו תחילה והשלישי שבא לעשות צירוף לא עדיף מאילו בא תיכף לב"ד וזה פשוט די"ל דהא כתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות קדוש החדש דד"ת עדות קדוש החודש א"צ דו"ח כלל רק מפני בייתוסין ימ"ש תקנו חכמי' דו"ח וא"כ ד"ת א"צ דו"ח כלל רק מכח תקנה ודאי אמרינן בהכחישו אפילו בחקירות אין דבר של אחד במקום שנים ולא דמי לד"נ ולד"מ דבעי ד"ת דו"ח כהנ"ל וזהו דלא כדעת הרב לח"מ דדעתו בפי' הרמב"ם דס"ל אף בעדות החדש בעי דו"ח ד"ת וביקש להסיב שם כוונת הרמב"ם לפי' אחר ולפמ"ש הדבר מוכח בבירור מהנ"ל. ונראה טעמו של דבר דלא צריכי בעדות החודש דו"ח ד"ת הוא משום דלאחר שנתקדש התודש אין מועיל הזמה כלל על עדים המעידים בעדות החודש ואפילו קודם שנתקדש החודש מאיימי' על עדי הזמה ורואי' לבלבל דעתם כדי שיתבטל הזמתן כמ"ש הרמב"ם סוף פרק ג' מהלכות ק"ה וא"כ למה לן דו"ח דכל עצמותו הוא כדי שיהיה בו הזמה וכאן לא בעינן זו ולכך לולי תקנת חכמים מפני בייתוסין לא היה צריך דו"ח כלל וצ"ע וא"כ עדיין הדבר בספק. אמנם נראה אף כי מסתימת דברי הרמב"ם משמע דבחקירות שוה הדין בד"מ לד"נ וגם לא מצינו ראיה לזו בש"ס מ"מ לדינא נראה כמ"ש רבינו ב"י דהא ודאי אם שנים אומרים לוה והשלישי מכחיש לגמרי ואמר לא לוה וכן בד"נ שנים אומרים הרג והשלישי אומר לא הרג דאפילו העידו תוך כ"ד מ"מ מודה הרמב"ם דאין דבריו של א' במקום שנים וכן מוכח מגמר' דסוטה דאמרינן במשנה אחד אומר נטמאת וכו' דס"ד שם בגמרא דמיירי בבאו בבת אחת ומ"מ קתני סיפא שנים אומרים נטמאת ואחד אומר לא נטמאת אין דבריו של א' במקום שנים ולא היתה שותה וכ"כ הרמב"ם בהל' סוטה והל' עגלה ערופה שכתב באו שנים אחר שהעיד האחד והכחישו ואמרו לא ראית הרי הן כשנים המכחישים ב' והיה עורפין הרי מבואר דאילו באו כאחד והכחישו לעד האומר ראיתי הרוצח לא משגיחין ביה ועורפין דהואיל ובאו כאחד אין דין תורת שנים על עד אחד המעיד דהא יש לו תיכף מכחישין א"כ מבואר דבהכחשה מודה הרמב"ם דבטל א' נגד שנים רק צ"ל לשיטתו לחלק דבשלמא במכחיש כל העדות א"כ היחיד המכחיש אינו בגדר העדות כלל והוי כמכחיש קרוב או פסול לשני כשרים ומה יועיל ואף זהו ע"א לגבי שנים הוה כקרוב או פסול אבל במעיד גוף הדבר כמו הנך שנים רק מכחיש אותם באחד מן החקירות א"כ ה"ל צירוף והוי כמו קרוב או פסול המבטל כל עדות ולפ"ז נראה לדינא דהאמת כדברי ב"י דהא כתב הבעל תרומות בשער כ"ט ח"ד דרמב"ן נחלק עם הרמב"ם אם עדים שהוכחשו בחקירות בד"מ כשרים או פסולים וכתב הבע"ת וראיתי כי חכמי לוניל הכריעו דלא מצטרפי כדעת הרמב"ם ולא מטעמי' דידיה וכו' דאילו שתקו ולא אמרו באחד בתשרי הלוהו רק הכחישו ואמרו לא באחד בניסן הלוהו. אי אתה מודה דע"א בהכחשה לא מהימני' ולא הוי דינו אפילו כע"א ואפי' בשבועה לא מחייב והשתא דאמר בתשרי הלוהו מחשיב עד קמא עד א"ו דעד ראשון לא חשיבינ' לי עד והוי דינו כע"א דאתא לשבועה עכ"ל הרי דטעמם משום דאילו הכחישו להדיא הוי הכחשה ובשביל התוספת לא מהני כלל להכשיר עדותו ולפ"ז בשלשה אם שנים אומרים בניסן וא' אומר לא כי אלא באייר כל טעמו לפסול בהכחשה משום דאנן אמרינן דהוי כהכחשה להדיא והא באחד המכחיש לשנים אין דבריו של אחד במקום שנים. וא"כ אף תוספת כלא נחשב והוי כהכחשה לחודא ואינו דהא מהך טעם לחוד פוסלים בהכחשה ולולי כן אפילו א' המכחיש א' היינו אומרים דכשר כרמב"ן רק אנן פוסלים משום דהוי כהכחשה לגמרי וזה לא שייך באחד במקום שנים וא"ש כי העיקר כמכריעו כמותו וזהו ברור ולכך הרמב"ם דלא ס"ל כהכרעתם ולא כטעמם כלל סתם הדברים דאפילו בד"מ פוסל משא"כ לדידן דקי"ל כהכרעה הנ"ל וזה ברור לדינא וא"כ פשיט' דאם שנים מכחישים זא"ז בחקירות ובא אחד מהשוק להצטרף עם העד אחד דמהני וה"ל חד לגבי תרי כנ"ל ופשוט:

(ד) של שמן היתה עדותן בטלה. וכתב הסמ"ע דאפי' שבועה א"צ אפילו תובע שניהם הואיל והוי הכחשה בדרישה עדותן בטלה לגמרי ועיי' פרישה עכ"ל ולא זכינו לפרישה על סימני' הללו וחבל על דאבדן ונרא' דנמשך אחרי דברי ב"י דכתב לרמב"ם הואיל ויין ושמן הוי בכלל דרישה א"כ עדותן בטלה לגמרי בלי שבועה והאמת כן בדברי הרמב"ם אבל לדינא תמהני דהא כבר כתבנו כי חכמי לוניל הכריעו כרמב"ם ולא מטעמי' וכו' וסיימו בדבריהם להדיא בא' אומר בניסן וא' אומר לא כי אלא בתשרי דעד קמא לא חשבינן ליה לעד והוי דינו כע"א דאתא לשבועה עכ"ל הרי דפסקו להדיא דצריך שבועה ומי יבא אחרי הכרעתם ודוחק לומר דהם מיירי בכה"ג דזה אומר לא כי כי אם בתשרי אבל עד האומר בניסן הלוהו לא אמר לא כי על הלואת תשרי וא"כ העד דתשרי ממש לית ליה הכחשה ולכך חייב שבועה אבל אילו גם זה המעיד על הלואת ניסן היה אומר ל"כ על הלואת תשרי אין כאן שבועה כלל כדעת הרמב"ם דמלבד דזה דוחק גדול דסתמא דמילת' משמע מכחישין זא"ז דהיינו כל אחד מכחיש את חבירו אף גם מה זה שכתב דחכמי לוניל הכריעו כרמב"ם ולא מטעמי' וכן כתב הב"י מה נ"מ אם הוא מטעם אחר סוף כל סוף הדין דין אמת ועוד מנלן דילמא גם טעמו של רמב"ם הוא משום כך ולכך פסק בהכחשה בחקירות עדות בטל מטעם חכמי לוניל הנ"ל ומנלן דהוא לא מטעמו אלא ברור דלטעם חכמי לוניל דהוי הכחשה ואיך יצרפו א"כ עכ"פ יש כאן עד א' המעיד אמת יהיה איזה שיהיה ויש כאן ש"ד דביטול העדות לית כאן רק מכח הכחשה ועכ"פ עד א' מעיד אמת וחייב שבועה משא"כ הרמב"ם דכתב בטלה דמשמע כל העדות ואפילו שבועה אינו זוקק כמ"ש הב"י וסמ"ע וע"כ דלאו מטעמ' חכמי לוניל ס"ל רק פשוט דנתבטל העדות לגמרי ויפה כתב הבעה"ת דהם לא שוים עם הרמב"ם בטעם ויש נ"מ ביניהם לענין שבועה כמ"ש וזה ברור בכוונתו וא"כ הלכה כחכמים המכריעים ובפרט שנראה שגם בעה"ת מסכים עמהם ולא נשאר ספק. ואפילו אנו נפקפק לומר קים ליה כרמב"ם (ועיי' לעיל קונטרס התפיסות) מ"מ בהך נידון חביות של יין ושמן כיון דבלא"ה דעת רש"י דאינו דריש' כלל רק משום דאינו רק ע"א ורבו החולקים על הרמב"ם פשיטא דאין כאן טענת קים ליה כלל וחייב שבועה ואין לפקפק דכיון דאיכא א' דמשקר מה בכך דהשני אומר אמת הא הוי כנמצא אחד מהן קרוב או פסול דכל העדות בטלה דהא כבר כתבו התו' סנהדרין דף ל"א ד"ה שבית שמאי וכו' דהיכי דמכחשי אהדדי לא שייך זו ועיין מש"ל בסי' ל"ו ע"ש ולכך ברור דחייב שבועה:

(ה) והוא תובע שניהם. המחבר השמיטו דנמשך אחר דעת הנ"י דכיון דעבידי למטעי בין שחור ללבן מה צורך לתבוע שניהם וכ"כ הסמ"ע אבל הרמ"א נמשך אחרי דברי הטור דכתב והוא תבעו שניהם וחתרו האחרונים למצוא טעם הגון למה צריך תביעת שניהם ודבריהם דחוקים ולכן נר' ברור דס"ל להטור דאף דאמרינן בין מנה שחור למנה לבן לא דייקי מ"מ שני מיני' הם כמו חיטין ושעורי' דהא ר' יהודא ס"ל דבין חיטין לשעורי' לא דייקי כמבואר בגמ' דב"ב דף נ"ו ע"ש ואילו במנה שחור ולבן סבירא ליה דדייקי ואף שהתו' שם ביקשו ליישבו ולחלק בחילוק אחר מכל מקום הטור לא סבירא ליה רק סבירא ליה דעדיף ומובדל יותר מן חיעין ושעורי' דצריך הבחנה יתירה לדייק בינם וא"כ עכ"פ לא גרוע והם שני מיני'. וצריך לומר דאף על פי דעדים לא דייקי אבל המלוה דייק דהא אמרינן בין חיטין לשעורין לאו אדעת' דאינשי ואילו הרא"ש כתב בשמעת' דשאלה ושכורה דלכך טענו בחיטין והודה בשעורי' פטור דבין חיטין ושעורי' לא טעו אלא דיש הבדל בין עדים לבע"ד וכמו שכתב הרא"ש דבין שאלה לשכירות טעו ועדים ודאי אם א' אומר בשאלה וא' אומר בשכירות דדייקי אלא דיש הבדל בין עדים לבעל דבר. וא"כ קשה ליה לטור קושית הבעה"ת דהא הוי כטענו בחיטין והודה בשעורי' דפטור מהכל ומ"ש הבעה"ת לתרץ דשאני הכא דכופר ואומר להד"ם אין תי' זה אלא למאן דס"ל כרמ"ה וסייעתו דלכך הודה בשעורי' פטור דיכול לטעון השטאה וכדומה וזה לא שייך כאן דהא אמת הוא שהלוהו מנה אחת אבל לפי דס"ל להטור כהרא"ש דהטעם משום דהוי מחילה א"כ אף כאן הוא תובע דרך משל מנה שחור וא' מעיד כדבריו ועד השני אמר מנה לבן א"כ אנן אמרינן הואיל ותובע שחור אחולי מחל על מנה לבן והך עד שאמר מנה שחור שקורי משקר והאמת כדברי האומר מנה לבן ועל זה מחל במחילה ומה בכך דעבידי דטעו גם בחיטין ושעורי' עבידי דטעו ומ"מ פטור משעורים ולא אמרינן דהתובע טעה בין חיטין לשעורים ואף שחור ולבן כיוצא בו ולכך צ"ל דתבעו שניהם ואם כן לא שייך מחילה כלל וא"ש והנ"י דסבירא ליה דא"צ לתבוע שניהם היינו דסבירא ליה כרמ"ה דטעם משום השטאה אבל לשיט' הרא"ש דהטעם משום מחילה צריך תביעת שניהם ונכון וברור:

(ו) אם המקומות קרובים שאפשר לראות מזה לזה. זהו דעת הטור וסבירא ליה בהא דאמרינן בגמרא א' אומר בדיוט' עליונה ואחד בתחתונה עדותן קיימת משום שאפשר לראות מזה לזה ואם כן לא שייך בי' הזמה כמ"ש הכי להדיא אמנם הריב"ש נתן טעם משום דבין דיוטא עליונה לדיוטא תחתונה לא זכירי אנשי ואם כן לפי דבריו אפילו אינם רואים מזה לזה ג"כ אין כאן הכחשה ויש להבין לפי שיטתו הא דאמרינן מכות דף ה' באו שנים ואמרו במזרח הבירה פירש"י טרקלין גדול ובאו עדים ואמרו הלא במערב הבירה עמנו היתם אם יכולים לראות זה לזה אין כאן הזמה ואם לאו הרי זו הזמה הרי משמע כדעת הטור דאילו לדעת הריב"ש מה הזמה שייך בזה הא לא מדכרי ועבידי דטעי ודוחק לומר בין דיוטא תחתונה לדיוטא עליונ' טעו ובין מזרח למערב בטרקלין גדול לא טעו ומדכרי רוח' הטרקלין אם מזרח אם מערב ודבר זה רחוק ולפימ"ש המהרש"א בפ' היו בודקין דאף דאמרינן באחד אומר בב' בחודש וא' אומר בג' אמרינן דטעו בעיבורא דירחא אבל אם אמרו בב' והוזמו עמנו הייתם בב' לא אמרינן דטעו הואיל ואין כאן עדות על ג' ע"ש י"ל דבזה אומר במזרח וזה אומר במערב באמת טועים אבל לגבי הזמה כיון דליכא עדות על מערב לא אמרינן דטעו ולק"מ אך כתבתי לקמן דל"נ כמהרש"א אחר כך מצאתי בתשובת מהר"ר בצלאל אשכנזי ז"ל סי' ה' שהביא דברי הריב"ש והביא עליו דברי הר"ן שכתב גם כן דברי ריב"ש וסיים הואיל וטעו ולא דקדקו כ"כ בד"מ ע"ש ומזה דייק הרב המוסמך הנ"ל הא בדיני נפשות לא אמרינן ולא דייקי ואם כן לק"מ דשם איירי בד"נ ודייקו וה"ל הזמה אלא דקשי' ליה לדעת הטור אם כן כלל החקירה באיזה מקום יש בו ב' פרטים פרט אחד באיזה עיר אם בסורא או בנהרדעי כדאמרי' שם במכות ופרט שני אף בסורא באיזה מקום אם בעלי' או בית או אם היה בבירה גדולה אם במזרח או במערבה ועל שניהם יחול הזמה פרטית כי העדים לא ידעו באיזה צד היה בו ביום ואם בבית או בעלי' אבל ידעו שבו ביום היה בעיר אחרת וכן להפוך שבאמת היה בו ביום באותו עיר אבל ידעו שלא היה באותו חדר כל היום הוא אומר בבית והם ידעו שהיה בעלי' וכן להיפוך ואם כן קשה הא דטרחינן בסנהדרין דף מ"ם ע"ב דלא מצינו שמנה חקירות ולהך ברייתא דמנה שמנה חקירות אמרינן דשאלינן ליה באיזה יובל וזהו דוחק כמבואר שם בגמרא להדיא ולא אמרינן דשאלינן ליה ב' שאלות פרטיות באיזה מקום באיזה עיר ובאיזה בית אם בחדר או בעלי' וכדומה בטרקלין אם במזרחו או במערבו והרי כאן שמנה חקירות וקשי' זו לא לבד לשיטת הטור אף גם לשיטת הריב"ש דהא כבר בררנו דבדיני נפשות לא אמרינן דטעו ואמת אם אמרינן כדעת הר"י בי רב הובא בתשובת מהרלב"ח סי' קל"ו קל"ח דלא אמרינן טעות בשנים א"כ י"ל שפיר טעמו אפילו בד"נ וזהו בא' אומר בדיוטא עליונה וא' אומר בדיוטא התחתונה אבל בשנים אומרים במזרח הבירה ליכא למימר דלמא טעו ובמערב הבירה היו דבשנים לא תלינן הטעות ושם מבואר דשנים אומרים במזרח הבירה וכו' ואם כן גם מהך דבאיזה מקום דנימא בי' שמנה חקירות לק"מ דכל החקירות דילפינן מקרא צריך להיות אפילו בע"א ולאו דוקא בשנים (וכך צ"ל לדעת מהרי' בי רב דהא אמרינן בגמרא דלכך לא חשבינן בהמה בשעה דהא אדם טועה וכו' וקשה הא בשנים לא אמרינן וצ"ל דכי כתב קרא אף על אחד כתיב) ואם כן באיזה מקום נמי בע"א הא י"ל דטעו ולית בי' הזמה ולכך לא חשבינן ליה אבל לפמש"ל דהעיקר כדעת מהרלב"ח דאף בשנים כאחד אמרינן שטעו קשה וצ"ע:

(ז) אפילו אמר האחד מנה וכו'. זהו כרשב"א דאמר ב"ש ובית הילל נחלקו בכת אחת וב"ה סבירא להו יש בכלל מאתי' מנה ויש לדקדק דגם הרמב"ם בהל' עדות פסק כך ואילו בהלכות נזירות פסק מי שהיה שני כתות עדי' כת א' אומר נזיר ב' וכת א' אומרים נזיר חמש הרי זה נזיר שתים דיש בכלל חמש שתים מדכתב דין זה בשני כיתות ולא בכת אחת וע"א אומר שתים וע"א אומר חמש ש"מ דפוסק כהך תנא דנחלקו ב"ש וב"ה בב' כיתות אבל בכת אחת נחלקה עדותן ודלא כרשב"א וצ"ל דסבירא ליה לרמב"ם דהא על כל פנים בזה אומר שתים וזה אומר חמש יש עכ"פ הבדל והפרש רב בינותם ואם כן ה"ל בבדיקות שנחלקו בו וכן משמע בירושלמי סנהדרין פרק היו בודקין ובנזיר דזה הוי כמו אחד אומר בסייף וא' אומר בארירין דהוי בדיקות ולכך במילתא דממון לא נ"מ דשם הוכחשו בבדיקות כשרים ולכך אמרינן יש בכלל ק' אבל שם בנזירות דלא שייך נעילת דלת ואם כן בעינן דו"ח ובמקום דבעינן דו"ח אם הוכחשו בבדיקו' בטלה כמו ד"נ דמ"ש וכמ"ש כל הפוסקים ואם כן בע"א אומר בב' וע"א אומר בה' הוי כאילו נחלקו בבדיקות ובטלה עדותן ולכך מצריך ב' כתי עדים וא"כ מ"מ חדא קיימי ואין כאן הכחשה כמו לרשב"א לב"ש וא"ש והא דצריך בעדי נזירות דו"ח צ"ל דגם בזו שייך הזמה דאם היה נזיר ושתה יין חייב מלקות אם כן אף הזוממים חייבים מלקות ואם כן בעינן דו"ח כדיני נפשות ודוק:

(ח) וישבע ש"ד על מאה. עיין אורים כי מזה נלמד דעד שנצרף כבר לתשלומין אין יכול לזקוק עוד אותו לש"ד והדבר צ"ע מנ"ל לטור זה ואף כי יש לומר הטעם בממ"נ הוא מעיד על ר' ומנה הוצרך הנתבע לשלם בצירוף עוד עד המעיד על ק' אם אתה אומר שישבע להכחיש העד של ר' והוא ישבע ששקר העיד איך נוציא ממון עפ"י עדותו שישלם ק' בצירוף ואם אמרינן שאמת העיד והוא לשקר נשבע איך אנו מכניסי' עצמינו שיהיה הוא הנתבע נשבע לשקר ויטילו עליו שבועה ואם אמרינן דודאי לאמת ישבע איך נוציא ממון בעדותו של עד שוא ולכך טוב שנוציא ממון כפי הצירוף ולא משביעין אותו. וכן יש קצת דמות ראי' ממה שאמרו בדיש ב"מ בפירכא דר"ח קמייתא מה לע"א שאינו בתורת הזמה משא"כ שני עדים ישנו בתורת הזמה וקשה הא גם ע"א ישנו אם היה מעיד על ש' ואחד מעיד על ר' והוזמו צריך לשלם ר' כי ע"י עדותו פסקו הב"ד בצירוף לשלם ר' ואם כן בעדותו שמחייב שבועה יש בו תורת הזמה ואם כי אינו חייב בהזמה על ק' הנשאר שמטיל וזוקק ע"י כך לשבועה אף בשני עדים דר"ח קמייתא דתבעו בק' ועדים מעידים בחמשין ועי"כ גורמים שבועה על חמשים הנשארים שכופר וליכא עדים אם יהיה מוזמים הלא אינו משלמי' רק חמשים שהעידו ולא היה עליו שבועה רק תשלומין ועל חמשין הנשארים שזוקקים לשבועה אין כאן הזמה. ואם כן שוה הוא כמו ע"א ועכצ"ל דעד אחד בכה"ג אינו זוקק לשבועה כלל כיון שמקצת עדותו נצרף לממון ולכן מעולם אין בעדות ע"א הזוקק לשבועה שייך דין הזמה לא מיני' ולא מקצתו כלל אך עם כל זה אין זה ראי' ולא טעם ברור וצ"ע כי יש לדחותו בכמה אנפי ובפרט לפי דעת החומרים דאם נשבע להכחיש העד יוכל אחר כך העד להצטרף עם אחר לפוסלו לעדות ולשבועה ולא אמרינן בממ"נ אם הוא נשבע ומהימן ליה איך נאמין אחר כך לעד לפוסלו ומכ"ש דיוכל העד להעיד על מנה הנשאר דלא נשבע עליו ואמת כי הרמב"ן מרא דהך דינא סבירא ליה באמת דאין מצטרף לפוסלו עיין לקמן סי' ל"ד ומ"מ יש לחלוק ולכן צל"ע ומ"מ לא מצאתי בשאר פוסקים שום חולק בזה על הטור ובקולו נשמע החזק או רפה. ומ"ש בעל כה"ג דהתו' בפ' הכותב דף פ"ח ד"ה היכי סמוך וכו' מורים דחולקים בזה אהטור וסבירא להו דאפילו ע"י צירוף מ"מ זוקק לשבועה ודבריו בלתי מובני' דהא שם אמרינן בעד אחד מעיד שנפרע כתובתה דאי פקח הוא פרע לה שנית באפי סהדי אחריני וסמיך סהדא קמא לסהדא בתרא ומחייבי שבועה ופריך הגמרא איך סמוך סהדא קמא לסהדי בתרא והקשו התו' הא אמרינן בסנהדרין הלואה אחר הלואה מצטרפים עכ"ל ודברי התו' צ"ע לכאורה כאשר כבר עמד עליהם המהרש"א ולא תי' כלום דאם הלואה אחר הלואה או פרעון אחר פרעון מצטרף דהיינו דבין שניהם אמרינן דנפרעת ק' אין כאן עוד שבועה דהא כבר נצרף לממון ואם כן מה פקחות הוא להטיל ש"ד עלי' הא אין כאן חיוב שבועה כלל עפ"י עד וצ"ל דכל כוונת התו' להקשות על לשון הגמרא ופירש"י דאמרינן האיך סמוך סהדי קמאי לסהדי בתראי דמשמע דא"א לצרפ' כלל וכ"כ רש"י להדיא דתשבע להכחיש כל עד ועד ותטול מנה שלישי' וע"ז הוקשו התו' שפיר דהא ליתא דהא מצטרפי' לפרעון ואם כן אין מחויב לפרוע לה מנה שלישי' כלל רק ה"ל להקשות הא אין כאן חיוב שבועה כמ"ש דכבר נצרפו לממון אבל לשון הגמרא ופירש"י לא משמע כן ואני חשבתי ליישב פירש"י ולישנא דגמרא דהא בסנהדרין פז"ב פליגי רב ונהרדעי אם הלואה אחר הלואה מצטרפין או לא מצטרפין ולא איפסק שם בגמרא הלכתא כמאן ואם כן הרשות ביד הדיין אי עביד כחד עבד כמבואר לעיל סי' כ"ה ע"ש ואם כן איך אמרינן אי פקח הוא כו' מה חכמה יש כאן דיפרע לה באפי חד סהדא אם תכפור בו ותבא לפני דיין שיורה כרב ולא כנהרדעי יפסיד מעותיו ויצטרך לפרוע לה פעם שלישי' כמ"ש רש"י ואם כן מה חכמה יש בזו ומה פקחות הניח מעותיו על קרי צבי ותלוי בדעת אחרים איך ירצה הדיין לפסוק וא"ש אבל עכ"פ אין מדברי התו' שמץ ראי' דלא סבירא ליה כטור דשם בצירוף אין כאן שבועה כלל ולכן לדינא מי יורה נגד הטור אף דדבריו צ"ע:

(ט) ומגלגלין עליו ת"ש הנשאר. הא דלא אמרינן דמחויב הוא לישבע על ת"ש ש"ד בלי גלגול מכח ר"ח קמייתא דהא העדים מחייבים אותו בת"ש והוא היה כופר בכל וכתבו הסמ"ע וכן הב"ח דסבירא ליה לטור דע"י צירוף לא אמרינן מילתא דר"ח קמייתא דוקא במעידים על חמשים שראו כאחד ולא בצירוף הלואה אחר הלואה וכבר תמה הש"ך מנלן הך סברא ובימי חורפי חשבתי לומר עד שמצאתיו אחר כך בט"ז לח"מ כיון דהך דר"ח קמייתא נלמוד מק"ו פיו שאינו מחייבו קנס מחייבו שבועה עדים שמחייב' קנס אינו דין שיחייבו שבועה ועדים בצירוף אינו מחייב קנס דלד"נ מדמינן ליה ואם כן לא שייך ק"ו דר"ח ולכך לא מחייב שבועה והא דבסעיף ה' אמרינן שהוא מוחזק כפרן ומשלם ק"ק משום דמחויב שבועה מדר"ח קמייתא וכו' והא התם היה צירוף שני עדים שם הוי הודאה אחר הודאה אבל הכל במנה אחד משא"כ כאן איירי בהלואה אחר הלואה בשני מלי' ולכך לא אמרינן בי' דר"ח קמייתא זהו תורף דברי ט"ז וכך עלה במחשבה לפני בימי נעורי והדרני בי חדא דגם הודאה אחר הודאה לא שייך בדיני נפשות דכל עדות מיוחדת פסול ועוד אם כן עדים שאינם יודעים בחקירות באיזה יום ובאיזה שעה דקי"ל דכשרים בד"מ לא יהיה זוקקים לשבועת ר"ח קמיית' דהא אינם יכולים לחייב קנס דהא בעינן בי' דו"ח כהנ"ל ואם אמרו א"י בטלה עדותן ועכצ"ל דק"ו ומה פיו שאינו במציאות וגדר כלל לחייב קנס משא"כ עדים דישנו במציאות וגדר לחייב קנס אם יעידו מכוון ובדינ' הכשר לד"נ ודיני קנסות והרי עכ"פ חמורים עדים מפיו ואם כן כ"ש הוא שיהיו מחייבים שבועה אף במקום דלא שייך חיוב קנס דעל כל פנים יש בהם צד חמור מפיו ועוד הא במסקנא שם לא ילפינן ק"ו מפיו רק מע"א רק שלא תאמר מה לע"א שכן על מה שמעיד נשבע אמרינן פיו יוכיח אבל הק"ו הוא מע"א וזהו שייך אפילו בעדות מיוחדת ולכן יותר נכון דודאי לדינא אף בצירוף שייך דר"ח קמיי' רק כאן איירי שאין התובע טוען ברי שאתה חייב לי אלף ותק' רק תובעו עפ"י עדים הללו שהעידו שהלוה בזמנים מיוחדי' וכן מורים הדברים מ"ש ואם העידו סתם דנין כמכחישין ואם התובע טוען בזה יום הלויתיך כך ובזה יום כך ומביא עדים מסתמא מביא עדים על תביעתו כפי דבריו וכפי טענתו ואף שיש לדחות זה מ"מ נכרים דברים אמת שאין התובע טוען ברי רק תובעם עפ"י העדי' הללו ואם כן לא שייך ר"ח קמיית' כמ"ש הש"ך להדיא באין טוען ברי בכה"ג לא שייך ר"ח קמיית' כי על מה ישביעו על ת"ש הנשאר הא אין כאן טענת ברי דהוא התובע א"י והעדים כבר צרפנו עדותן לפרעון ת"ש ואם כי על ת"ש הנשארים הוי כאילו אין עדות ואף טענת ברי ליכא ועל מה ישביע ולכך הצריך שבועה ע"י גלגול דנשבעין אפי' על טענת שמא ולק"מ ויותר טוב לפרש כן משנחדש דינים בדוים אין להם שרש בש"ס ופוסקים ראשונים ז"ל:

(י) וכן אם העידו סתם דנין הדבר כמכחישין להקל שהממע"ה. דין זה צריך ביאור קצת ומוכרח אני להאריך בו במקצת כי דברים אלו כתבו הרמב"ן הביאו בעה"ת שטר ס"ו חלק ב' ויליף לה מהא דפרכינן בז"ב לרב דסבירא ליה הלואה אחר הלואה אינו מצטרף משום דמנה דמסהיד האי לא מסהיד האי הודאה אחר הודאה נמי נימא אמנה דמסהיד האי לא קמסהיד האי וקשה מה קושי' בשלמא בהלואה אחר הלואה א"א לומר דמעידים לחד הלואה משא"כ בהודאה אחר הודאה הא י"ל דמעידים בחד מנה שהודה וחזר והודה אלא ש"מ לבטולי סהדותא מהדרינן לכן הדין הממע"ה ע"ש ומזו נראה בבירור אילו עדים אלו העידו על פרעון שנים אומרים בא' בניסן פרע ת' ושנים אומרים סתם פרע ת"ק אמרינן דאין כאן הכחשה ואלו שהעידו סתם כוונו ליום אחר והרי נפרע המלוה תת"ק זהובים וזה פשוט וברור דכל טעמו משום הממע"ה ומדין זה יליף הסמ"ע באחד אומר חבית של יין ואחד אומר של שמן אף שלא אמר לא כי רק סתם אמרינן דאהך חבית מסהיד ומכחיש להו דדנין בסתם כמוכחשין להקל ע"ש סק"ח והרב הט"ז השיג עליו דהא דברי הש"ע נראי' לכאורה כסותרים זא"ז דבסי' כ"ט ס"א כתב הש"ע והן דברי הר"ן כל שאנו יכולים לכוון דברי העד שלא תהא עדותו מוכחשת יש לנו ליישב ולכוון דבריו כשם שיש לנו לתרץ דברי ב' עדים הנראים מכחישי' זא"ז כדי שתהיה עדותן מכוונת וכ"כ הרמ"א סי' זה ס"ב כ"מ שנוכל לישב דברי העדים שלא יהיו מכחישין זא"ז מיישבי' וכאן כתב דבסתמא דנין כמכחישין ולא מיישבי' דהממע"ה ותי' הט"ז דוקא בהך הודאה אחר הודאה ודכוותי' לא אמרינן דהכל חד מנה דאף אם הם שני מנים אין כאן שום חשש פיסול לעדים ומה נ"מ להו אם היה מנה א' או שתים ולכך אמרינן ב' מנים היה והממע"ה וכן בעובד' דרמב"ן שנים אומרים ת' ושנים אומרים ת"ק אף דנימא שהם מכחיש' זה את זה מ"מ כולם כשרים דהא הכחישו זה את זה בבדיקות ובבדיקות לא נפסלו העדים ולכן דנין כמכחישים אבל במכחישין זא"ז בחקירות זה אומר בב' בחודש וזה או' בג' דיש כאן פיסול לעדים אילו לא מיישבים דבריהם טרחינן לישב דבריהם כדי שלא להוציאן מחזקת כשרות. ואם כן ליתא לדינו של סמ"ע גבי חבית יין ושמן דהוי הכחשה בדרישות בזו לא דנין סתם כמכחישי' ולכאורה הטיב אשר דיבר. אך קשה לי איך מביא הר"ן בתשובה הנ"ל ראי' דמיישב דברי העד שלא יסתרו דבריו זא"ז כמו דמיישבי' דברי שני עדים כהנ"ל דמה ראי' יש בשלמא בשני עדים אם נחשב לסתירה אחד מהן משקר והרי הוא ספק פסול אבל בעד שהגיד ורוצה לחזור אף דנימא דיש סתירה לדבריו הראשוני' אין לו שום חשש פיסול רק דאין שומעין לדבריו האחרונים דכיון שהגיד וכו' אבל לית כאן חשש פסול והוצאות מחזקת כשרות כלל ועוד כפי מש"ל בסי' כ"ט וכן אכתוב עוד לקמן בהבנת תשובת הרא"ש דלפי דקי"ל קודם שנחקרה עדותן בב"ד יכול העד לחזור אפילו לאחר כ"ד ודלא כתו' בפסחים וסנהדרין אם כן באומר בשני בחודש וא' אומר בג' בחודש ואחר כך אומר באיזה יום בשבת ובזו כוונו עדותן ששנים אומרים בשוה יום מימי השבת אם כן הרי חוזרים ממה שאמרו בימי חודש כי כוונו לימי השבוע והוי תוך זמן חקירה ויכול לחזור רק הואיל מ"מ לא כוונו לחודש בצרי להו ז' חקירות דהוא ד"ת דצריך לומר על כולם והרי זה גרוע שאילו אמרו א"י על יום החודש דפסול דבעינן ז' חקירות וכמש"ל ועיין מה ש"ל בישוב דברי הרא"ש אבל עכ"פ העדים בעצמן לא נפסלו בזו כיון שחוזרים ואומרים ביום שבת בשוה ואם כן לשיטת הט"ז קשה עדיין למה מיישבי' דברי העדים באומרם א' בשני בחודש וא' בג' ואמרינן דטעו בעבור' דירחי ולא דנין כמכחישין ומ"מ לא שייך פיסול בגוף העדים כיון שחזרו ואמרו יום השבת בשוה הרי חזרו תוך זמן שיכולים לחזור והעדות יפסול דבצרי להו חקירות כמש"ל והקושי' במקומו ובזו הסברא י"ל הא דדייק בפ' בן סורר דאזלי בתר רובא מהך דשנים ושלשה בחודש ולא מהך דשנים ושלשה שעות דשם י"ל לא מטעם מדאזלינן בת"ר רק להחזיק העדים בכשרות כמ"ש בט"ז אמרי' אפילו ליכא רובא ולכך דייק מהך דשנים בחודש בזו לא מיפסלי עדים דהדרי בכמה בשבת וק"ל. איברא בגוף הדין של הר"ן שהחליט ליישב דברי העדים יש לפלפל מהא דאמרינן בפסחים דף י"ב דפריך רבא לאביי דאמר מאן דאמר שלשה בסוף שלשה ומ"ד ארבעה תחילת ד' איך דייקינן בהך סהדא למקטול נפש נימא איפכא מ"ד שלשה תחילת שלשה ומ"ד ארבעה סוף ארבעה והוי עדות מוכחשת וכן הקשו התו' שם גבי אחד אומר בשנים וכו' וכן בגמרא דסנהדרין דף ס"ט הוכיח הגמרא דאזלינן בד"נ בתר רובא מדתלינן דאמרו דטעו בעיבורו של חודש והתורה אמרה ושפטו העדה וכו' אלא ש"מ דאזלינן בתר רובא והרי בדברים אלו נפסלים העדים ואחד מהן משקר ומכל מקום אמרינן איך דייקינן בהך סהדא ולא אמרינן אוקמינן בחזקת כשרים ואיך כתב הר"ן דמיישבים דברי העדים שלא יהיה נראה כמכחישין ואעפ"י שכפי הנראה מדברי התו' בפסחים דף י"ב וסנהדרין פרק היו בודקין פירושו של הדברים איך דייקינן בהך סהדא כו' הקושי' דראוי לב"ד לחקור ולשאול לעדים לעמוד על כוונתם ולידע בבירור מה כוונתם אי לתחילת השעה או לבסוף שעה ולא לקטול מסתמא נפש' מכל מקום באמת משמע לר"מ א' אומר בשלשה ואחד אומר בחמשה עדותן בטלה ולא מיישבים דבריהם זה כיון לסוף שלשה וזה לתחילת חמשה ואם כן אין כאן הכחשה דשיעור הזה אדם טועה לר"מ אלא ודאי דלא מיישבים ודנין בסתם כמכחישין וגם בהך דפרק בן סורר ומורה דאמרי' איך דייקינן בהני סהדי וקטלינן מספיקא אין פי' דשיילינן ליה דא"כ לא הוי משני מידי רק הפי' איך מישבין דבריהם מספיקא ולא אמרינן מספק המה כמוכחשין ול"ל דוקא בדיני נפשות אמרינן כן דכתיב ושפטו העדה וכו' ולא משגיחין בהכשר עדים וכדומה אבל בד"מ מקיימינן דברי העדים דהא דכל הראי' הר"ן בתשובה סי' ל"ד שממנו מקור הדין שמיישבין דברי עדים יליף מהך דשני בחודש וג' בחודש דאמרינן דטעו בעבור' דירחא וזהו אפי' בד"נ ועוד לפ"ז בדיני ממונות אם אחד אומר בג' וא' אומר בה' יהיה עדותן קיימת כי נימא הך דאמר בשלשה סוף שלשה והך דאמר חמשה היינו תחילת חמשה ויש לנו לישב דברי העדים בחקירות שלא יהיו נפסלים כדעת הט"ז ולא נמצא בשום מחבר שיכשיר ויחלק בטעות שעות בין ד"מ לד"נ וכן הרמב"ם בהל' עדות העתיקו סתם בלי הבדל ובפרט לפי מש"ל דיכול לחזור תוך כ"ד וכ"ז שלא נחקרה עדותן אם כן ע"כ הפי' בגמרא ואילו דייקינן לא שהיה הב"ד חוקרין כדמשמע בתו' שם ד"ה זה ידע וכו' רק הכוונה דה"ל לומר שכך כוונתם ומכחישים זה את זה וכמ"ש רש"י שם ולא שיהיה חובה על ב"ד לחקור דאילו פי' שיהיה הב"ד חוקרים קושי' התו' במקומו אף בא' אומר בב' וא' אומר בג' בחודש אף דרוב טועים בקביע' החודש עלינו לשאול ולברר האמת ול"ל כתי' התו' דרואי' שהם מכוונים יום השבת אם כן מנ"ל למילף דאזלו בתר רובא ותי' התו' דה"ל חוזר ומגיד ליתא כמ"ש דהא לא נגמר החקירה עדיין ועכצ"ל דהוכחת הגמרא באמרו ראשון בכמה בשבת ואחר כך בכמה בחודש נימא דחזרו מן שבת והם יכולים לחזור ויש כאן הכחשה ואם כן קושי' התו' במקומו נשאל הטעות א"ו דאין על הב"ד לחקור ביותר רק קושית הגמרא דנימא דהם מוכחשים ולא נקטול מספק ואם כן בטעות בקביעי דירחא אזלינן בתר רובא וא"ש ומזה מבואר הכל אפילו במקום שהם פסולים מכל מקום מספיקא לא מחזקינן בחזקת כשרות. ולכן היה נראה ברור דלעולם דייקינן לבטל העדים דהממע"ה וכמ"ש הרמב"ן ואחד ד"מ ואחד דיני נפשות ודמים תרתי משמע רק הנ"מ בדבר שאין הרוב טועים בו אבל בדבר שהרוב טועים בו כי האי בקביעי דירחא לא הוי כלל בגדר הטעות ואפילו בד"נ מיישבים דבריהם מכ"ש בד"מ והא דדייק רבא דלמא זה אומר בתחילת שעה וזה בסוף שעה היינו דאין כאן הרוב בעדים שזה וזה יאמר בשעה מכוונת ובחינות וכוונת בני אדם משתנים אך צ"ע בהא דלעיל סי' כ"ט דאמרו בדברי עדים פי' דחוק נגד כוונת הגמ' וצ"ע והא דכתב הר"ן דמיישבים דברי העדים היינו בדבר שהוא מצוי לטעות ואזלינן בתר רובא וכן מבואר בתשובה ההוא בסי' ל"ד דכתב והתחיל דעל כל הדברים שהעדים מצוין לטעות אין בו משום חוזר ומגיד וכו' הילכך כל שאנו יכולים לכוון דברי העד יש לנו לכוון דבריו הראשונים כשם שיש לנו לתרץ דברי שני עדים וכו' הרי להדיא דמיירי בדבר שהעדים מצוין לטעות ולכך מייתי ראי' מן מהך דידע בעבורו של חדש והוא דג"כ אזלינן בתר רובא ואין לשאול הא בד"מ לא מהני רובא דקי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב כבר כתבנו לעיל בקונטרס התפיסו' דהעיקר כמ"ש התו' בסנהדרין דברוב גמור הולכין אף בד"מ אחר הרוב וזהו רוב גמור ולכך בהך דרמב"ן דליכא רוב' דנין כמכחישין כמו דאמרינן גבי ד"נ איך דקו רבנן וכו' והביא הרמב"ן ראי' מן הודאה בתר הודאה אף דהוא ממון בעלמא דנין בספיקא להקל ולא תימא בממון דקל דנו בו ליישב דבריהם והיינו היכא דליכא רובא ולכך יפה כתב הסמ"ע באחד אומר של יין וא' אומר של שמן דדנין כמכחישין כיון דאין כאן רוב המסייע ליישב דבריהם אמרינן דהם כמכחישין אך עדיין לבי נוקפי בהא דאמרינן בשטר שזמנו בא' בניסן בשמיטה וכו' ריש פרק אחד ד"מ וכן בשטר מאוחרי' דאם נכתב באחד בשמטה והוזמו אנו מיישבים ומכשירים השטר ואמרי' אחרוהו ואני תמה שנים שהעידו בא' בניסן לוה ר' ושנים אומרים ת"ק ולא אמרו באיזה יום אנו אומרים דכוונו לא' בניסן ההוא והרי הם מוכחשים וסהדי שקרי נינהו ולא אמרו דהם כוונו ליום אחר ואם אומר בא' בניסן הלוה ושנים אומרים עמנו הייתם אנו מתרצים דבריהם לומר אחרוהו וכי לא נקל לומר על אמיר' סתם בלי הזכרת יום דהם חושבים ליום אחר משנאמר במה שכתבו באחד בניסן דהיה מקדם והם אחרוהו על ניסן ואפילו נימא הזמה שאני דהא חידוש הוא מה חזית וכו' ולכך אין לך בו אלא חדושו כשהוזמו בפי' אבל אם י"ל אחרוהו לית ביה דין הזמה דתינח לענין הזמה אבל כשהוזמו שלא בפני עדים דלא הוי אלא הכחשה ומיפסל השטר למה לא נימא דדנין כמכחישין ויפסל השטר ולא יגבה בו כלל כמ"ש הרמב"ן וקשה עלי למצוא בו חילוק והפרש נכון וברור ובפרט כי לא שכיח שיאחרו השטר כי אין לאחר שטר לכתחילה וכמ"ש כל הפוסקי' ועיין ראב"ן פ"א ד"מ ולכן היה נראה לכאורה כדברי הט"ז דבמקום דצ"ל דעדים נפסלים אמרינן ומיישבים דברי העדים ולכך אמרינן איחרוהו וכתבוהו והא דפרכינן כשיש מחלוקת בשעות איך דייקינן בהנך סהדי וכו' ופסולים העדות מספק י"ל התם שאני דתרתי לא אמרינן לומר בדבריהם פי' זה נתכוון לתחיל' שעה וזה לבסוף שעה ועם כל זה עדיין אין עדותן מכוונת עד שנאמר כי טעו בשעה כולי האי לא טרחינן ליישב דבריהם לומר זה אמר בכה וזה אמר בכה ומ"מ טעו משא"כ אחרוהו אין כאן רק דבר א' וזה צ"ע אף כי בדברי ריב"ש סי' תע"ד ג"כ משמע כדברי הט"ז דשם בפי' מש"ל בסי' כ"ט ס"ק ז' לא נראה דנימא דרוב טעו בדברים אם הם מתנאי' פטומי מילי. ומ"מ סברא הנ"ל לחלק דחוק בעיני והנה ראיתי דברי התו' בפסחים דף הנ"ל ד"ה לרבי מאיר דכתבו בהא דאמרינן יהבינן לי' כל טעותא דאמרו עמנו הייתם מתחילת שעה א' עד סוף שעה חמשית והקשו התו' מה בכך דלמא המעשה היה בסוף ה' ועדים של הזמה טעו וסברו כי שעה ד' הוא ה' ולכך אמרו עמנו הייתם ונהי דהכחשה מיהא הוי שהעד שאמר שתי שעות א"א לטעות עד סוף ה' מ"מ הזמה לא הוי וכו' ע"ש משמע מדבריה' הא אילו תרווייהו מעידים בשלשה שעות דהם טועים אף סוף שעה חמשית אפילו הכחשה לא הוי ועדותן קיימת דמיישבי' דבריהם כמ"ש התו' וקטלינן גברא וקשה הא בגמרא אמרינן להדיא איך דייקינן בהך סהדא ומספיקא לא קטלינן ואמרינן מאן דאמר שלש כוונתו לתחילת שעות ואף בזו הם שאמרו שלש נימא דכוונתם לתחילת שלש ולר"מ אין אדם טועה כי אם שתי שעות חסר משהו ואם כן לא אפשר כי אילו לפחות אמרו כל שעה ד' עמנו הייתם והרי עדות מוכחשת. ולולי דברים רמב"ן הנ"ל הייתי אומר לחלק בין כשעד אחד מוחלק עם חבירו אז לא טרחינן ליישב דבריהם אבל בשני כתי עדים כי כל מה שאמר כל כת הוא מאומת מפי שנים ואיך נימא שהוא שקר ושניהם אמת עפ"י העדים ולכך טרחינן ליישב גבי שטר שזמנו בא' בניסן בשמיטה הואיל ושנים מעידים על הלואה לא מחזקינן השקר בשנים וכן גבי שנים אומרים בשני שעות או בשלשה שעות אילו שניהם שוים בדיבוריהם היינו אומרים דכוונו סוף שלש שעות ודייקינן לכוין דבריהם כדי שלא יהיו שנים מוכחשין והדבר המאומת משנים לא אמרינן דמשקרי וטרחינן ליישב דבריהם וא"ש הכל. אך זהו שלא כדברי הרמב"ן ז"ל דכתב כאן בשני כתי עדים שנים אומרים ר' ושנים אומרים ש' דדנין בסתם כמכחישין ולא טרחינן לישב דבריהם ולומר דכוונו כל אחד בזמן נפרד ומוגבל ולא ביום אחד והוא הביא ראיה מהך דהודאה אחר הודאה מצטרפין ושם הוי בע"א ואיך מביא ראיה מע"א לשני עדים ועכצ"ל דליתא לחילוק זה ובטלה דעתינו נגד דעת הרמב"ן. ולכן היה נראה לחלק באופן אחר והוא כמו שאמרו בעד אחד שיש לו הכחשה מעד אחר דיש הבדל אם באים כאחד או זא"ז וכן הדבר בשני עדים אם העידו שני עדים בב"ד ונתקבלה עדותן בהכשר מבלי ערעור ופקפוק הרי הוחזק עדותן בב"ד לכשרות ולכך בבא אח"כ הזמה עליהם טרחינן ומיישבין דברי עדים ראשונים מבלי להוציא מחזקתן חזקת כשרות כי כבר הוחזק בב"ד עדותן ולא מבטלין חזקתו רק בראי' ברורה שאין בו ספק ולכך לא מהני הכחשה כלל ואמרינן דאחרוהו בשטר דהוי כנחקרה עדותן או טעו בשעות וכדומה אבל אם תיכף בעת הגדת עדות נולד ספק וגמגום בעדותן ויש בו צד הכחשה א"כ לא אתחזק עדותן בב"ד כלל וכל ספק שנולד בו הרי הוא כאילו לא העיד כלל ובשעת הגדת עדות בב"ד בעינן דבר ברור. ולא טרחינן כלל ליישב דבריהם והרי הוא עדות מוכחשת ומספיקא לא מפקינן ממון ולא קטלינן ליה אם לא בדבר שהרוב טועים בכך כמש"ל לדעת הר"ן וכמ"ש בעבורו דירחא וא"כ הדבר כמ"ש הסמ"ע אבל מ"מ צ"ע:

(יא) הרי אלו מצטרפין. וכתב הסמ"ע ה"ה עדות מיוחדת שזה ראה מבית פלוני וזה ראה מבית פלוני פשיטא דמצטרפין ואני מסופק אם זה דמצטרפין הוא מדרבנן משום נעילת דלת כמו שלא הצריכו דו"ח כלל אי אף מדאורייתא כשר בד"מ דבשלמא בד"נ בעינן עדות גמור ואפילו הודה הבע"ד והב"ד יודעים שהרג הנפש אינו נהרג אלא בעדים גמורים בזו שפיר אמרינן דעדות מיוחדת לאו שמי' עדות דבעינן שיראו כאחד משא"כ בד"מ דלא איברי סהדי אלא לשקרא ואם הבע"ד מודה א"צ עדות מה נ"מ בעדות מיוחדת סוף כל סוף הרי כאן שני עדים מאמתים הדבר והב"ד רואים שהאמת כך בלי ספק ובהכי ניחא מה שטען הסמ"ג על הרי"ף והרמב"ם דפסקו בד"מ להכשיר עדות מיוחדת כריב"ק והא בגמרא דגיטין פ' השולח פריך סתמא דגמ' מרבנן דאין עדותן מצטרפת עד שיראו כאחד דלפמ"ש לק"מ דבגיטין דדבר שבערוה בעינן שנים אפילו שניהם מודים וגזרת הכתוב להצריך עדים א"כ חזר הדין כמו ד"נ ושפיר י"ל דעדות מיוחדת לא שמי' עדות משא"כ בד"מ דאין צריך אלא לברר האמת ודוק:

(יב) כשתבעו שני מנים. עיי' סמ"ע ס"ק כ"א דאם הודאה היה קודם להלואה א"צ לתבוע שני מני' די"ל דהודה לו קודם שהיה מלוה לו ואח"כ הלוה לו ודייק כן מדברי הרא"ש והנ"י ע"ש. ונראה ראי' לדבריהם מגמ' דפריך לרב מ"ש הלואה אחר הלואה דלא מצטרפי דאמנה דמסהיד האי לא מסהיד האי הודאה אחר הודאה נמי נימא ומשני בדוחק כגון דסמיך סהד' קמא לסהדי בתרא וקשה מנלן דרב בעי שיעידו דוקא אחד מנה דלמא מודה רב דמהני צירוף אפילו מעידים אתרי מנה רק רב מיירי דהתובע לא תבעו אלא חד מנה ולכך בהלואה אחר הלואה אין מצטרפין דהא הוא המלוה מכחיש לחד כמ"ש הש"ע משא"כ בהודאה אחר הודאה דאין כאן הכחשת התובע אלא ודאי סברא הנ"ל אמת וא"כ קשה למה אמר רב הלואה אחר הודאה פסול הא ג"כ אין כאן הכחשת תובע די"ל דעל מה שילוה לו אח"כ הודה לו כנ"ל ובהכי ניחא דפריך מ"ש הלואה אחר הלואה ומ"ש הודאה אחר הודאה דמה קושי' כי אמר רב כשהוא ודאי מנה מיוחדת אבל בהודאה אחר הודאה דא"ל חד מנה הוא מספיקא לא אמר רב דהא מהך דייק הרמב"י דסתמא דנין כמכחישין מהך קושי' הגמ' כהנ"ל ומנ"ל להגמ' להקשות ודוחק דזהו הכלל נודע כבר להגמ' דסתמא דנין להקל והממע"ה אבל לפמ"ש ניחא דאם בספק סבירא ליה לרב דמחזיקינן בחד מנה הלואה אחר הודאה נמי ולכך משני הגמ' דסמיך סהדא קמא לסהדא בתרא וכו' וזהו אינו במציאות בהודאה קודם הלואה דמנא ידע סהדא קמא שיהיה מלוה לו אחר כך ושהיא היא הלואה שהודה עלי' מקדם ואי דלבתר הלואה אמר לו שהיא שהודה לו מקדם א"כ דל הודאה ראשונה מזה הודאה בתרייתא עיקר וה"ל הודאה אחר הלואה ואין כאן במציאות כלל לומר שהיה הודאה קודם הלואה (ולא דמי לקושית הגמ' היינו הודאה אחר הלואה דשם הקושיא תרתי ל"ל משא"כ כפי מ"ש אינו במציאת כלל דהודאה קמייתא אינו מעלה ומוריד כלל והעיקר הודאה בתרייתא והוא הודאה אחר הלואה) אך עם כל זה נראה לדינא בהא בהלואה אחר הודאה כדעת הטור דבעי אפילו בהודאה אחר הודאה תבעו שניהם ועל כל פנים הלכה כדבריו בהלואה אחר הודאה דהא קשה דבגמ' פריך לרב הודאה אחר הודאה נמי נימא אמנה דמודה בהך לא מודה בהך הרי דמספק לא אמרינן דיהיה חד מנה ויצטרך לשלם ובזו קי"ל כרב כקושי' הגמ' דמה דלא קי"ל כרב היינו משום דקי"ל דמצטרפי' אפי' בשני מנים אבל הך קי"ל דמספיקא דנין להקל ומזו יליף הרמב"ן הנ"ל דסתמא דנין כמכחישין להקל מהך דהודאה אחר הודאה כנ"ל וא"כ כשהוא אין תובע אלא אחד למה נאמר דיש כאן מנה אחת שהודה וחזר והודה נימא כקושי' הגמ' דלמא מנה דהודה לזה לא הודה לזה והרי תובע לא תבע אלא א' ואין כאן צירוף דהוא מכחיש לע"א ואפשר לפי מש"ל בשם הט"ז י"ל ג"כ כאן דהואיל ותובע לא תבע אלא אחד ואם נימא דהוא שני הודא' א' מעיד בשקר א"כ לא דנין כמכחישין אבל כבר בררתי לעיל כדעת הסמ"ע ובפרט כאן מוכרחים אנו לומר להרמב"ן דדייק מהך דאמרינן הודאה אחר הודאה אין מצטרפין לרב דאמנה קמודה להאי לא מודה להאי דמספק דנין להקל וקשה מה ראי' שם אין כאן ספק דהא התובע תובע שניהם מנה שהודה בפני זה ומנה שהודה בפני זה והרי לדברי התובע שני מני' ושני הודא' ואיך יצרפו לרב הא הודאת בע"ד לחובתו כק' עדים שהם שני מנים בשני הודאות ולא מצטרפי לרב ול"ל דא"כ יש לתובע מגו על מנה אחד דמצי לומר שני הודאות מנה א' הם דה"ל מגו להוציא וגם רוצה לתבוע יותר כמש"ל בדיני מגו ע"ש אלא צ"ל דרב סתמא קאמר ומנ"ל לגמ' להקשות דלמא מיירי דלא תבעו רק חד מנה א"ו דמ"מ מידי ספיקא לא נפקא ואין להוציא ממון בספק והוא הדין כדברי הטור דאפילו בהודאה אחר הודאה בעינן תביעת שני' ולדעת החולקי' צ"ל דאינו מצוי לומר הוא תובע רק מנה אחת והוא הודה וחזר והודה דנימא שיהיה על שתי הלואות ותלינן דוקא בדבר המצוי תמיד והוא מצוי שיודה על מנה אחת פעמים הרבה בהזדמן ומה שדקדקנו מדברי הרמב"ן צ"ל דדייק מה פריך הגמ' דילמא מילתא דרב איירי דהתובע אין טוען כלל רק תבעו עפ"י עדים והוא א"י כלל כי כך משמע לישנא דרב מדלא נקט בלשונו כלל אמירת התובע ש"מ דאיירי דלא תבעו רק עפ"י עדים הללו אבל בתבעו רק א' תלינן בדבר המצוי וא"כ הוא כל איש נבוב ילבב דהך בשקדמה הודאה להלואה דנימא דהודה לו על מה שילוהו הוא דוחק גדול ואינו מצוי כלל ולא שכיח אפילו לפרקים ממש וא"כ ה"ל במקומו דאין להוציא מספק בתבעו רק חד דאמרי' שני מנים הם והוא התובע מכחיש לחד והלכה כדברי הטור והממע"ה וכתב הסמ"ע בשם הד"מ ומהרי"ק ע"א וע"א מכחישו אם יכול להתברר ע"א נאמן עכ"ל ופירושו של סמ"ע זה אין לו שורש ועיקר והנכון כמ"ש הש"ך דע"א אומר בעל מום הוא והשני מכחישו אותו עד שאמר בעל מום הוא נאמן דהרי הוא אומר פשוט בגדיך ואראה לך המום ואם הוא אין רוצה הראשון נאמן וכן הוא להדיא בגמ' דקדושין דף ס"ו ע"ש. והש"ך ביקש לדחות דין זה כי לא נאמר דין זה אלא לענין איסור דע"א נאמן באיסורין אבל לא בממון ולכך השמיטו הפוסקים ואין דבריו מובנים לי דודאי אי אמרינן דבשביל הך סברא שלח ואחוי יהיה אותו עד נאמן כבי תרי להוציא ממון בזו ודאי צדקו דבריו דאם נאמן באיסורין במקום שע"א נאמן לא נאמין אותו כבי תרי להוציא ע"פ ממון אבל שגם לענין ממון יהיה כע"א לחייב שבועה ואעפ"י שעד א' מכחישו מ"מ הואיל והוא טוען פשוט בגדיך והוא אין רוצה דברי העד השני כמאן דליתא והרי כאן ע"א לחייב שבועה לא ידעתי חילוק בין ממון לענין איסור דכמו דע"א נאמן באיסורין כן נאמן בממון לחייב שבועה דמ"ש לחלק ולכן אם ע"א אומר גדול הוא וע"א מכחישו והוא או' הניח לבדוק ויראו בך סימנים העד א' נאמן וזוקק לשבועה וכדומה נ"מ טובי לענין קנין עבד במומי. איברא דלכאורה יש לפקפק דהא שם בגמ' דייק רבא מהך ברייתא דקתני בעל מום פוסלו ביחיד ובן גרושה וחלוצה פוסלו בשנים דע"א אינו נאמן בדבר שבערוה אפילו שתק דהאי בעל מום ביחיד היכי דמי אי דמכחיש ליה מי מהימן אלא דשתיק ומ"מ קתני בן גרושה פוסלו בשנים ודחי אביי לעולם דמכחיש לי' ובעל מום מהימן דקאמר שלח ואחוי. וא"כ לרבא דדייק מהך בריית' בדבר שבערוה אפילו בשתק אין נאמן ש"מ דלא ס"ל סברת אביי דאל"כ מנלן להוכיח דינו וא"כ לדידן דקי"ל כרבא לגבי אביי ליתא להך סברא שלח ואחוי וזו הטעם שהשמיטו הפוסקים כי אפשר דס"ל כמ"ש דרבא ואביי מחולקי' בהך סברא והלכה כרבא. וצ"ל לתו' ומהרי"ק דהעתיקו הך דינא דס"ל ודאי בסברא זו לא יחלקו אביי ורבא כלל רק רבא ס"ל דברייתא לא איירי בבעל מום כזה שאפשר להראות דא"כ איך קאמר בברייתא בעל מום פוסלו בעד א' הך פיסול אינו משום לתא דע"א כלל רק הואיל ועומד להתברר ולא תליא כלל בפיסול דע"א אלא ודאי דאיירי בעל מום שאינו עומד להתברר בקל והיינו נכפה לזמני' מתחלפי' עתים חלים עתי' חולה והרי הוא בעל מום להקרבה כמבואר במשנה בכורות והרמב"ם בהל' ביאת מקדש ע"ש ואחד אומר ידעתיו וראיתיו היותו בעל נכפה והוא שותק והיינו פוסלו ע"י ע"א ולא שייך שלח ואחוי כי מי יודע הזמן ואימת יקרה לו החולשה הנ"ל. ואביי דחק ומוקי לי' במום פשוט שיכול להתברר אבל לדינא לא פליגי ומזה ג"כ ראיה קצת דלא כש"ך שביקש לתלות הדבר הואיל וע"א נאמן באיסורין דא"כ אין כאן דיוק לרבא דאיירי בכה"ג ואי דתלה פוסלו בע"א דהיא היא הואיל ופוסלו בע"א אמרינן דמחויב לברר ר"ו דלא תלי' בזה:

(יג) טעו בעיבורא דירחא. כתב הסמ"ע לאחר רובו של חודש לא תלינן הטעות בעיבורא דירחא דהכל יודעים כבר הקביעות וכתב הרא"ש בתשובה כלל מ"ה סי' כ"ה על גט שכתב בו כ' לחודש ד' בשבת והוא כ"א לחודש וכתב הרא"ש דכ"ש הוא ומה בדיני נפשות אזלינן בתר רובא ואמרינן דטעו בקביע' דירחי כ"ש בנידון זה דכתב בי' ברביעי בשבת וא"א להיות אותו יום רביעי אלא בכ"א לחודש וכו' ואע"ג דהוא לאחר רובו של חודש הכא אין חילוק דע"כ טעו דהרי דבריהם מכחישין זא"ז אם רביעי הוא כ"א לחודש ואם הוא כ' אינו רביעי ובימי שבוע לא עבידי אינשי דטעו עכ"ל ויש להבין דבריו מה זה דכתב דכאן יותר יש לומר דטעו הואיל וכתבו יום רביעי הא גם שם בדיני נפשות ג"כ עכצ"ל דכוונו לימי שבת דהוא א' מז' חקירות ואם הוכחשו בו או אמרו א"י בלא"ה עדותן בטלה וכן כתב הרמב"ם להדיא אפילו כוונו לימי השבוע וגם מ"ש להכשיר אחר רובו של חודש הואיל ואמרו יום רביעי הוא יותר קשה דע"כ בדיני נפשות אמרו יום מהשבת שהוא א' מז' חקירות וכוונו עדותן בו ומ"מ לאחר רובו של חודש לא אמרינן דטעו בקביעת חודש והרי עדות מוכחשת ולמה מכשיר הרא"ש ודוחק לומר בכתיבה אינו מדקדק כ"כ כמו באמירה בב"ד דזהו דוחק דמנליה לרא"ש זה ובפרט בנושא החמור איסור א"א וצ"ל דסבירא ליה להרא"ש כמ"ש התו' העתקתי לעיל כמה פעמים באומרי' אח"כ ימי השבוע הרי חזרה מן יום החודש רק תו' ס"ל דאינו יכול לחזור בו כיון שהגיד וכו' ואני בררתי לעיל תוך דו"ח יכולים לחזור ולענין הגט אין צורך לזה ואף התו' מודים דהא עדים שחתמו בגט החתימה משוי' ליה כנחקרה עדותן בב"ד וא"כ כ"ז שלא חתמו הגע אינו כנחקר עדותן ויכולים לחזור אלא אף דיכול לחזור בדיני נפשות מ"מ בצרי לי' חקירות כמש"ל אבל בגט דאינו מעכב אם לא כתב בי' בכמה בחדש ודאי דמצי לחזור בו וכשאמרו ימי השבוע חזרו מן יום החודש וא"כ דברי הרא"ש שפיר ומה בד"נ אמרינן דאזלינן בתר רובא וטעו בקביע' דירחא אף דשם אין מועיל אמירת ימי השבת הן לדעת התו' דלא מצי לחזור בו והן לפמ"ש דבצרי לי' חקירות וא"כ הרי י"ל דלא טעו רק חזרו ובצרי ליה חקירות מ"מ תלינן בטעות מכ"ש בגט הן דאמרינן דחזרו ממנין החודש לימי השבוע כמ"ש התו' וכאן מצי לחזור לכ"ע כמ"ש ואין פיסול אי בציר לי' ימי החודש והן אי אמרינן דטעו אין כאן פיסול וא"כ מכל צד כשר ולכך אף לאחר רובו של חודש הכשיר הרא"ש דאף דאמרינן דלא עבידי למטעי מה בכך הא אמרו רביעי בשבת וא"כ הרי כאן חזרה מיום החודש דשניהם א"א להיות כמ"ש הרא"ש וכיון דחזרו הגט כשר משא"כ בד"נ דלא מהני חזרה כלל לכ"ע וכמ"ש ולכך לאחר רובו של חודש דלא שכיחי למטעי או דאמרינן דחזרו ואי לא חזרו רק אמרינן דטעו דע"כ הטעו' לפניך או בשבוע או בחודש ויותר מצוי הטעות בחודש אפי' לאחר רובו מדנתל' בטעות ימי השבת כמ"ש הרא"ש מ"מ הואיל ולאו רובא מטעי לאחר רובו ה"ל כאילו לא אמרו ימי חודש דאין להעמיד בדבריהם באמרם ד' דפרושו חמישי וא"כ אף דבאמת טעו מ"מ בצרי לי' חקירות ולכן פסול וא"ש ודברי הרא"ש נכונים ולפ"ז אף בדיני ממון כן אם הכחישו בחדש לאחר רובו של חודש או קודם ובשני ימים דאמרי' בתרי עבורי לא טעו ואמרו ימי השבת הרי חזרה לפמש"ל דקודם שנחקרו יכולים לחזור ועדותם מכוונת מיהו לדידן דקי"ל דא"צ דו"ח לא מהני חזרה אפילו תוך דו"ח וצ"ל אם אמרו ימי השבוע תוך כ"ד וכמש"ל בסי' כ"ט אפי' תוך כדי דיבור של העד השני עיין לעיל ואין כאן הכחשה כלל ועדותו כשרה מיהו צ"ל ראשון ימי החודש ואח"כ ימי השבת דאל"כ איפכא הוי חזרה מן ימי השבת לימי החודש והרי הוא עדות מוכחשת והא דהכשיר הרא"ש בגט אף דמסתמא נוסח היה ברביעי בשבת בכ' לירח פלוני דהתם בממ"נ אי הוי חזרה לחודש א"כ אין כאן מוקדם דאמרי' באמת חזרו העדים וכתבו זמן כך וכך ניתן הגט ואין כאן מוקדם ואם תזנה בכ' דין שלא תיהרג והרא"ש כתב שיגרא דלישנא דבאמת אמרינן דטעו בזמן דהא טעות מוכח כמ"ש ואי דהוה כלא אמרו ימי החודש מה נ"מ בגט דכשר אי בצרו לי' חקירות אבל באמת אף דנימא דלא טעו מ"מ ישנו כאן חזרה מכל צד והרי גט כשר ודוק ועיי' לקמן סי' מ"ג מ"ש בזה. מיהו אני חושש הא דאמרינן בתר רובא דירחי לא טעו אינשי אם הכוונה בוודאי לא טעו או הכוונה דאין כאן רוב הטועים וא"כ קושי' הגמ' במקומו איך מספיקא נקטול נפש וא"כ כשהנתבע מביא עדים וטעו לאחר עיבורו של חדש יש לספק וכמו כן בעידי קדושין המכחישי' דאפשר להחמיר אמרינן אפילו לאחר רובא של חודש דמספיקא לא נפקא אולי טעו מיהו במהרש"א סנהדרין פ' היו בודקין משמע דודאי לא טעו דכתב דלכך פירש"י באיזה חודש כ' לחודש דיהיה דבר שיחול בו הזמה דלאחר רובו של חודש לא טעו אינשי ואי מספקא לן עדיין אין בו הזמה להרוג העדים דאולי טעו ומספיקא לא קטלינן ול"ל דאין נ"מ בהזמה לענוש העדים דעכ"פ העדות מוכחשת היא דבפסחים דף י"ב ד"ה לרבי מאיר משמע מתוך דברי התו' דהזמה דוקא בעינן ולא הכחשה וצ"ע. ואם שני עדים אומרים בב' לחודש ושנים אחרים אומרים בג' לחודש אי אמרינן דבריהם קיימין דטעו בעבורא דירחי או לא אמרינן כן רק בע"א אבל לא בשנים עיי' בתשובת מהרלב"ח סי' קל"ו וקל"ח שנחלקו בו מהר"י בי רב רבו של רבינו הגדול מהרי"ק ומהרלב"ח ועיי' מש"ל בישוב קושי' באיזה מקום אמנם מדברי מהרש"א הנ"ל נלמוד וכן מהרש"ל דתלינן הטעות. בשנים ואפילו שנים אמרו כן יכולים לומר טעינו בעיבורא דירחי וכן מוכח מתשובת הרא"ש סי' מ"ה הנ"ל דהביא ראיה לגט שכתוב בכ' לחודש במקום שהיה ראוי להיות כ"א כתב דאמרינן דטעו בעבורא דירחי וכתב אעפ"י דלאחר עבורו של חודש לא אמרינן דטעו ולא כתב דלא אמרי' כן בשנים ש"מ דס"ל דטעות בשנים אמרי' וכן משמע לקמן בסי' מ"ג בשטר שכתב ברביעי בשבת ע"ש דפלפלו הפוסקים אי אמרינן דטעו לאחר רובו של חודש ואין זכר דהטעות בשנים לא אמרינן. והנה המהרש"א יצא לדון בדבר חדש באם הוכחשו אפילו שנים מול שנים אמרינן דטעו אף דהמה שנים הואיל ואיכא ע"א שאמר המעשה נעשה בג' אבל בכת שאומרת בב' בחודש והוזמו לא אמרי' דטעו ובג' היה המעשה דאין כאן שום עדות המעיד שנעשה המעשה ביום ג' לחודש ובזה מישב דיש הזמה באמירת באיזה יום לחודש אף קודם רובו של חודש כשיבאו המזימי' דלגבי הזמה לא טענינן דטעו ולכך הקשה רש"י דלאיזה צורך השאלה מאיזה יום בשבוע והוצרך לתרץ כדי שיתנו אל לב לדקדק ביותר ולא תי' כמהרש"ל משום טעות דחודש וכן הביא ראי' מתו' במ"ש בפסחים דף הנ"ל דהקשו כיון דכבר אמרו באיזה יום בחדש למה צורך לומר באיזה יום בשבת ולא תי' כדי שלא יתנצלו לומר טעינו בקביעות החודש ש"מ דבלא"ה אין נאמנים לומר כן. והנה לפי הטעם שנתן דלכך לא תלינן הטעות בשנים לומר מה שאמרו בב' לחודש באמת היה בשלשה בחודש רק טעו בין חודש מלא לחסר כי אין כאן עדות על יום ההוא שנעשה בו המעשה משא"כ אחד אומר בב' וא' אומר בג' שעד ההוא אומר שהיה בג' וקשה עליו מדברי התו' בפסחים הנ"ל ד"ה לר"מ דהקשו באחד אומר בב' ואחד אומר בג' והמזימי' אומרי' עמנו הייתם עד סוף שעה ה' למה יהיה מוזם נימא דהמעשה היה בה' וכו' והמזימי' טעו בין ד' לה' ולדברי מהרש"א אין כאן קושי' דהא על המעשה שיהיה נעשה בשעה ה' אין כאן שום עד המעיד כלל וזה אומר בב' וזה אומר בג' אבל מעולם לא אמרינן דהיה נעשה בה' אבל אם יש פתחון פה לומר כסברת מהרלב"ח דבשלמא בא' אומר בשנים ואחד בשלשה הרי הטעות לפנינו דחזינן וא"כ חוששין אף דטעו יותר והיה המעשה בשעה ה' דהרי חזינן דטעו משא"כ בשלא נפל הכחשה בעדים ואומרים שפה אחת אף דבאו מזימים לא אמרינן דטעו ולזו הסברא נוטה דעת מהרלב"ח ואולי אפשר לכוונו בדברי המהרש"א אך עם כל זה לא הבנתי איך יתכן דברי הגמ' שם סנהדרין דף מ' דאמרינן שמנה חקירות לא אשכחן ופריך הגמ' בכמה בשעה הניחא לאביי דאמר אדם טועה ולא כלום אבל למ"ד אדם טועה חצי שעה מא"ל ולדברי מהרש"א עדיין צריך חקירה בכמה בשעה דאם יכוונו עדותן יבואו לכלל הזמה דלא תלינן ביה הטעו' כמ"ש המהרש"א בימי חודש ולא ידעתי מקום לחלוק בסברא בין טעות דשעות לטעות דקביעת החודש ובפרט דמהרש"א כתב זאת להבין קושית התוס' והיא גופי' קשי' מנ"ל לומר חילוק זה ולהקשות קושי' ונראה דמהרש"א אזיל לשיטתו דבהך גמ' גופיה הניח בצ"ע דמה קושיא הא אדם טועה חצי שעה וכו' מ"מ נ"מ בשאלה וחקירה בכמה בשעה לענין יהבינן ליה טעות' כדאמרינן בפסחים הנ"ל דאם אמר בשעה שניה א"כ צריכין המזימים לומר לר"מ עמנו הייתם שעה ראשונה ושני' ושלישית כמבואר בגמ' הנ"ל אבל אם היו הב"ד חוקרין בכמה בשעה והם היו אומרין בחצי שעה שני' היה המעשה אין הזוממין צריכין לומר עמנו הייתם כי אם מתחילת חצי שעה ראשונה עד חצי שעה שלישית דיותר משעה לא קטעו לר"מ וכן לר"י בערך הזה דס"ל אדם טועה ב' שעות ותי' המהרש"א דקושית הגמ' דהיא גופה קשי' למה אמרינן שם בפסחים דנותנים כל טעות' עד סוף שעה שלישי' ולא עד חצי שעה שלישית דיש לחקור העדים בכמה בשעה ולפ"ז לק"מ דשם העדים מכחישים זא"ז אבל כבר הודה המהרש"א דתי' זה דחוק למאוד וממש אין לו קיום באמת כלל. ומה שנ"ל לישבו ודאי לרש"י דנתן טעם דלכך שאלינן בכמה בשבת כדי להרבות בחקירות ולא נתן טעם כמ"ש מהרש"ל דלא יאמרו טעינו בעיבורא דירחי ותי' מהרש"א דיהבינן ליה כל טעות' אינו מספיק דאדרבא בשביל כך מרבי' לחקור באיזה יום בשבת כדי שלא נצטרך בבואו הזמ' ליתן להם כל טעות' (וכמו שהקשה המהרש"א גופי' גבי בכמה בשעה ע"ש אם לא דנימא דס"ל למהרש"א הא דמרבינן לחקור היינו כדי להציל הרוצח אבל לא להמית עדים רק בעינן עדות שאתה יכול להזימן ולכך ס"ל למהרש"א אם אמרו בא' בחודש מה צורך לימי שבוע אי דיהיה עדות שיוכל להזימן הא מ"מ הוי במציאות אם יהבו לי' טעותא ואם דלא יצטרכו המזימין לומר עמנו הייתם בא' וב' בחודש בממ"נ להציל הרוצח באמרם עמנו הייתם בא' לחודש ג"כ לא קטלינן מספיקא דאולי לא טעו והרי כאן עדות מזומם ואי כדי להמית העדים לא על זה הניחו מתחילה לחקור כדי להמית העדים ושפטו כתיב ואי קשה באמת אי אומרי' בא' לחודש הרג והם אומרי' עמנו הייתם בא' לחודש למה לא מישבי' דברי ב' כיתי עדים כמו שמיישבי' בי' שני עדים המכחישים זא"ז דהא באמת הקשה התו' כן בשני עדים למה מישבי' ותי' דהואיל חוזרים ומגידים ימי השבוע וא"כ השתא קי"ל דלא מתקני ימי השבוע כלל וגם הזוממי' אינו יודעים מימי השבוע דאל"כ א"צ לימי החודש וא"ש דברי מהרש"א משא"כ לקמן בשעות דמתקני' דברי עדים אף דאין להם סעד וצ"ל דבזה לא קשה קושי' התו' א"כ שפיר מישבים דברי ב' כתות כמו דמישבין דברי ב' עדים ושפיר הקשה מהרש"א ודוק. ומעתה י"ל הא דתי' מהרש"א דעל יום שלא אמרו עדים לא אמרינן דטעו היינו דאף דנימא דמישבי' דברי עדים מ"מ על יום שלא אמרו אין מישבין באופן דנקטול הרוצח אבל מודה דמ"מ אין המזימין נהרגים דטוענים ביום שאח"כ נעשה וא"כ א"ש דלאיזה צורך נחקור יום השבוע ואי דאמרו אולי נעשה ביום שלאחריו בזה לא קטלינן רוצח דהא ע"ז לא העידו ואי דאף המה אינם נהרגים מ"מ לא בשביל זה תקנו לחזור כדי להרוג רק כדי להציל וא"ש ול"ק מקושי' התו' דקושי' התו' רק להציל וזהו אמרינן אפי' לשעה שלא אמרו העדים ודוק) אפילו יאמרו המזימי' עמנו הייתם ביום א' לבדו יהיה כאן הזמה וזהו מקושי' מהרש"ל כמ"ש דלכך חוקרים באיזה יום בשבת כדי שלא צריכין ליתן להם כל טעותם ומ"ש המהרש"א בתי' שני דלא תלינן הטעות בשנים כבר בררנו דליתא וא"כ אין לנו שיור רק תי' מהרש"א דקושי' רש"י באמרם בכמה בחודש לאחר רובו של חודש דתו ליכא לומר טעו למה צריך החקירה באיזה בשבת אך עדיין אין זה מספיק לכאורה דילמא באמת החקירה באיזה יום בשבת הוא באומרם יום בחודש קודם לרובו של חודש וצ"ל דס"ל לרש"י דהך ז' חקירות ילפינן מקרא א"כ לעולם צריך ז' חקירות יהיה באיזה זמן שיהיה ותמיד אם אמרו על חקירה אחת א"י עדותן בטלה כי בד"ת לא יפול שינוי וא"כ קושי' רש"י תינח באמרה קודם רובו של חודש לאחר רובו מא"ל ולכך צריך רש"י ליישב דכדי שיתנו אל לבו בהזמה ע"ש והנה כתבו התו' שם בסנהדרין דף מ"א ע"ב ד"ה אחד וכו' דמעלות השחר עד הנץ החמה הוא שיעור שעה ראשונה וחצי שני' ומ"מ האומר שעה שני' י"ל דנתכוון לאחר הנץ החמה כי אין אדם בקיאין ואף דבאמת השיעור מעלות השחר עד הנץ החמה הוא שעה ומחצה מ"מ המוני עם אינם בקיאים בזה וחושבים רק לשעה כי תיכף אחר עלות השחר היום אפל וללילה נחשב בעיניהם ע"ש וצ"ל לדבריהם דלא יקשה א"כ למה אמרינן בפסחי' הנ"ל דאם באו זוממים על האומר בשעה שני' ראיתי דצ"ל עמנו הייתם מן שעה ראשונה עד סוף שעה שלישי' למה צריך שעה ראשונה הא שעה ראשונה ודאי קודם הנץ החמה ובין קודם הנץ ללאחר הנץ לא טעו דז"א דמספיקא לא נקטול אולי העד ההוא כי היה בקי בטיב השעות ולא נפתה אחרי דעות המוני עם ובאמרו שעה שני' כוונתו לחצי שעה שנייה שהוא עדיין באמת קודם הנץ ובכלל חשש ספק לא קטלינן ולפ"ז האומר בשעה ראשונה ראיתי' א"צ העדי' זוממין לומר עמנו הייתם רק מעלות שחר עד הנץ החמה דהא שעה ראשונה ודאי היה קודם הנץ ואין כאן טעות מן קודם הנץ החמה ללאחר הנץ ופשוט ולפ"ז א"ש דליכא למימר דהתורה הורה לנו ח' חקירות דמה שהורה לנו התורה צריכין להיות בכל עת וזמן כמו שפירשנו ברש"י בשאלת באיזה בשבת וא"כ אף בשעות כן א"כ האומר בשעה ראשונה נעשה מה צורך עוד לחקירה בכמה בשעה דהא כתבו התו' דבעיני המוני עם מן ע"ה עד הנץ החמה לשעה אחת יחשב וא"כ אף שנשאל אותם והם יאמרו בשעה ראשונה בחצי הראשון מ"מ צריכין זוממים לומר עמנו הייתם מע"ה עד הנץ דבחצי שעה טועה ואצלם הכל לשעה יחשב לרב אפילתו כהנ"ל ובחצי שעה טעו וכן באומרם בחצי חלק השני מן שעה ראשונה אולי טעו והוא בחצי חלק הראשון כי בחצי שעה מהמוגבל טועי' ואצל המוני עם אין כאן הגבלה מע"ה עד הנץ רק שעה. וא"כ צריכין לומר עמנו הייתם מן ע"ה עד הנץ החמה ואם אין אנו שואלי' על כמה בשעה רק אומרים סתם בשעה ראשונה היה ג"כ אין זוממין צריכין לומר יותר רק עמנו הייתם מן ע"ה עד הנץ החמה וא"כ החקירה בכמה בשעה הוא ללא צורך ולא יועיל ואם הורה לנו התורה ח' חקירות צריכין להיות בכל עת וזמן באיזה אופן שיהיה כמו שהוכחנו ברש"י לענין ימי השבת וא"ש. אך בתוספת דפסחים ד"ה באיזה יום דתי' דלכך חקרינן באיזה יום מהשבוע בשביל אם א' אומר בב' וא' אומר בג' לחודש וכו' ש"מ דאם העדים אומרים בשפה אחת א"צ לחקירה ההוא ש"מ דס"ל דא"צ להיות כל ז' חקירו' צורך בם בכל עת וזמן רק די שיש בו צריך בהזדמן ולכך אמרו שיחקרו כל ז' חקירות וא"כ ליתא למ"ש בשיטת רש"י והקושי' הנ"ל במקומו וכן קשה לדעת הרמב"ם אשר דעתו דלא כתו' וסבירא ליה דמעלות השחר עד הנץ החמה אינו בכלל י"ב שעות דיממא רק שייכים לי"ב שעות דלילה והאומר שעה ראשונה ראיתי פירוש מתחילת הנץ החמה ואם כן נסתר כל הנ"ל ולא שייך סברת התו' כלל לומר בין קודם הנץ לאחריו לא טעו אינשי והאומר בשעה אחרונה בלילה שהוא לשיטת הרמב"ם אחרי ע"ה לא שייך מה שכתבתי לעיל לשיטת רש"י דזה לא מצינו בגמרא דלא טעו אינשי ואפשר מן קודם ע"ה לאחר ע"ה טעו אינשי ומה דלא מצינו בגמרא אין לנו לחדש ואם כן אליבי' הקושי' ביותר ובמקום אחר הארכתי ובררתי השיטה המחוורת ולכן נראה דסבירא להו לתו' ולרמב"ם חקירה דכתיב בקרא לבל יהיה עדות שאילה"ז לא יהיה סובב והולך דנצטרך ליתן להם כל פעם טעותם ואין זה בגדר החקירה מדוקדקת והתורה אמרה ודרשת וחקרת היטב נכון הדבר אבל ודאי צריך שיהיה במציאות על כל פנים זמן מהזמנים שיהיה החקירה וההזמה חל מבלי צורך ליתן להם כל טעותם ובזו דברה התורה וחקרת היטב נכון הדבר ואם שבקצת זמן צריך להזמה ליתן להם כל טעות' אין זה קפידא כי הוא לפי שינוי העדות וההגדה אבל עכ"פ יש במציאות שיקרה פעם הגדה שיחול עפ"י החקירה מז' חקירות ההזמה תיכף בלי נתינת כל טעות (ולזה נתכוון מהרש"ל דפי' דבעינן בא' בשבת שלא יאמרו טעינו בקביעות החודש ולא נעלם ממנו דיהבינן ליה כל טעות' רק אין זה בכלל נכון הדבר) ולפ"ז באיזה יום בחודש יש בו במציאות ולאחר רובו של חדש לא צריך לכל טעות דלא טעו בעיבורא דירחי באיזה שעה ישנו במציאות באומרי' שעה ראשונה שהוא מתחילת ע"ה עד הנץ החמה ואם המזי' ג"כ אומרים כן א"צ עוד למיתב להו טעות' כי לשיטתם מע"ה מתחיל יממא וכבר נודע בין יממא ללילה לא טעו אינשי ואם כי באומרים שעה שניה וכו' צריכין ליתן להם טעות לית לן בי' אבל אם נאמר דהתורה הוסיפה בחקירות שמנה והוא בכמה בשעה בא תמיד ליתן כל טעותם אם להקדים או לאחר ואינו שום זמן מהזמנים במציאות שיהיה בזו הגדת עדים מבלי להצריך לזוממין שיאמרו כל טעותם ואם כן אין זה בגדר החקירה היטב ודרישה נכונה ולכך שפיר אמרינן כיון דאדם טועה וכו' א"א להכניס זו בכלל מנין החקירות אבל זה לא יתכן לשיטת הרמב"ם דסבירא ליה כמ"ש כי שעה ראשונה פי' אחר הנץ החמה אמנם נראה ליישב אליבייהו ג"כ בסברא כנ"ל דבעינן שיהיו הז' חקירות במציאות לפי ענין ההגדה שיחול הזמה בלי צורך לנתינת כל טעותם כי בלא"ה יש כאן לכאורה קשי' גדולה בהא דביקש הגמרא להוסיף במנין החקירות והוא בכמה בשעה דהא שהיום נחלק לי"ב שעות או חלקים אינו לא קרא ולא גמרא ולא יחייב אותו הטבע והחקירה רק הוא הסכמי בעלמא שהיו התוכנים מסכימי' לחלק היום בזמנים מתחלקו' ומוגבלי' וחלקו אותו לי"ב חלקים וקראוהו שעות ועוד היום אנו מחלקים שעות אלו לחלקים רבים שלישי' רביעי' עד שבאמת היום נחלק לשלשי' או ארבעים חלקים ואם כן הא דהורה לנו הקרא במנין החקירות באיזה שעה לא נתכוון הקרא דוקא לחלק י"ב מן היום כי מי גזר זאת וכי י"ב שעות דאורייתא רק הכוונה באיזה חלק וגבול מהיום שנעשה בו הדבר עד שנשער זמנו בדקדוק מבלי איחור והקדם. ופירוש באיזה חלק מהיום ואיזה שיעור מוגבל מהיום אם חלק י"ב או חלק כ"ד מהיום והוא פשוט ולפ"ז באיזה שעה ובכמה בשעה א"א למנותו בב' חקירות במנין כי מה שנא דתשאל מתחילה אם נעשה הדבר באיזה חלק מי"ב חלקי היום או תשאל באיזה חלק מכ"ד חלקי היום או שלשים וארבעים ואין זה אלא להקטין החלקים ביותר בירור אבל אין כאן ב' חקירות כי תיכף בשאלך באיזה חלק מהיום עד שאתה שואלו באיזה חלק מי"ב חלקים שאל נא במקומו באיזה חלק מכ"ד או שלשי' או ארבעים חלק מחלקי היום נעשית כפי גדר החלוקה ומה זו של ב' חקירות והדבר צ"ע לכאורה ולכן ברור כי כמו באיזה יום מהשבוע הוא חקירה מיוחדת כי הוא מוגבל בטבע מיום שלאחריו כי זריחת השמש ועריבתו מגביל בין יום לחבירו ולכך שאלה באיזה יום משבת הוא שאלה טבעית וכן היום הטבע מחלקו לשני שעות גדולות דהיינו שני חלקי היום דהיינו קודם חצות היום ולאחר חצות היום דחמה מחלקו בזו במזרח ובזו במערב וזהו שהיום נחלק בשני שעות טבעי ומוחש לראות והן שני שעות טבעי דהיינו ב' חלקים אבל לחלוק חצי היום קודם חצות וכן מחצי היום לאחר חצות לששה שעות זהו שעות הסכמי ותוכל להרבות בם בחלקים כפי הרצון אם רב או מעט ואם כן ברור מה שרמזה התורה בז' חקירות על איזה שעה אין פי' שעה הסכמי' רק שעה טבעית היינו אם קודם חצות היום או לאחר חצות היום כי זהו מוגבל ומוחלק בטבע כמו יום א' מחבירו ולא כוונה התורה על שעה הסכמי שלא היה אז כלל רק הואיל ואחר כך התוכני' חלקו היום ביותר דקדקו לי"ב חלקים הסכימו החכמים להרבות בחקירה ותמור אשר נשאל להם על שני שעות טבעית יותר נשאל בדקדוק באיזה חלק מי"ב חלקים וכל המרבה לחקור בדקדוק יותר מצומצם הרי זה משובח ואם כן קושי' הגמרא שפיר דיש כאן ב' חקירות א' דנחקור באיזה שעה טבעי דהיינו אם קודם חצות או לאחר חצות כמו שנחקור באיזה יום בשבת כמ"ש דהכל חדא ואחר כך נשאל בחלק קודם חצות כמה מהחלק בו לפי הסכמי' לחלקו לחלקים לששה וכן באומרו אחר חצות נשאל ג"כ באיזה שעה מחלקי הסכמה לאחר חצות וזהו יותר טוב בחקירה משנשאל על כל היום באיזה חלק הסכמה רק יותר טוב להקטין חלקים דהיינו ראשון בין חלק קודם חצות לחלק אחר חצות ואחר כך בחלק הקטן ההוא כמה שעות בו כי כפי יותר קטנות הענין וחלקים יתמעט הטעות ואם תשאל על כמה שעה מכל היום יותר יקרה הטעות משתשאל על חלק ממנו דהיינו בכמה בשעה בחלק חצי היום ולכך יש כאן שני חקירות וכמו דשאלינן באיזה יום מהשבת ואחר כך באיזה שעה ולא אמרינן דבכל השבת יש קס"ח שעות נשאל באיזה שעה מן קס"ח שעות נעשה אלא דזה אינו כי ראשון נשאל בחלק הטבעי ואחר כך בשעות בו וכן הוא בחלק הטבעי בין קודם ללאחר חצות כמו בין יום לחבירו וזהו ברור ולכך משני הגמרא דהא מטעי קטעו ובשלמא בטעות התורה דהיינו קודם חצות ולאחר חצות שפיר אמרה תורה וחקרת היטב וא"צ ליתן לזוממים טעות' כי הוא שיעור מוגבל כאמרם כאן חמה במזרח וכאן החמה במערב וישנו במציאות שיחול הזמה מבלי נתינת טעות ומה שאמרו חכמים יהיבי' ליה טעות' מתחיל' א' עד ה' עדיין לא הגענו לחקירה של תורה דהחקירה הוא כל חצי היום בחקירה א' ואף הזוממים אמרו עליו עמנו הייתם. והחקירה של תורה הוא מוגבל וא"צ למיהב כל טעות' אבל אם נאמר דגם זה מתורה לחקור על חלקי שעה טבעים באיזה חלק מחצי היום כנ"ל וזהו בכמה בשעה בזו לעולם צריך למיהב כל טעות' ולא יש במציאות שאין בו חשש איחור והקדם ואין זה מכוונת התורה שכתבה וחקרת היטב נכון הדבר כמש"ל ולכך אינו במציאות והוא אמת לאמיתו וה' האיר עיני בהבנת דברי הגמרא במה שנלאה המהרש"א למצוא התרתו. ואחרי שבררנו כן חזרנו להנ"ל כי מכאן ראיה ברורה שלא כדברי המהרש"א דאפילו בשנים המכוונים עדותם יכולים לומר אחר כך בבא עדים להזימן טעינו כפי הטעות המצוי וצריך הזוממים ליתן להם כל טעות' כהנ"ל וכן מוכח מהתו' ב"מ דף ע"ב ד"ה שטרי כו' שהקשו מוקדמין למה צריך לגזירה שמא יגבה וכו' הא עדים פסולים דהקדימו בשקר ותי' כגון דאמרו דטעו בין מלא לחסר ולא מפסלי ועיין לקמן בסי' מ"ג בש"ך שהאריך דבכה"ג אפילו כת"י יוצא ממקום אחר נאמנים ולדברי מהרש"א הא בהוזמו אינם נאמנים טעינו בין מלא לחסר ומוציאין אותו לקטלא ובלי הזמה כשאומרים כן יהיו נאמנים להכשיר עצמן דבר זה אין בו ממש כלל ומה שדייק מהרש"א מתו' דהקשו למה צורך לחקיר' באיזה יום וכו' ולא תי' כדי שלא יאמרו טעינו בקביעי דירחי לא הבנתי דבריו דהא התו' סבירא להו להדיא בקושי' דכיון דכבר אמרו בכמה בחודש מה שיוסיפו לומר באיזה יום ה"ל בגדר כיון שהגיד וכו' ואם כן אם לפי דבריהם באמרם בכמה בחודש ויבואו מזימים אין עדותם בטילה די"ל טעינו וכו' רק ע"י מה שאמרו אחר כך בכמה בשבת בזו חל הזמה לבטל העדות ואף הם אינם נאמנים להוסיף דבר לבטל העדות וכיון שהגיד כו' קרינ' בי' והגדה זו אינו מעלה ומוריד כלל לגרום ביטול לעדותו הגע עצמך עדים שהעידו בב"ד ולפי עדותם לא יחול בו הכחשה והזמה ולאחר שנגמר עדותן באי' להוסיף דבר שיחול בו הכחשה והזמה וכי יש ממש בדבריהם לגרום ביטול לעדות הא כיון שהגיד כו' ומה שאומרין אחר כך כלא יחשב וכאילו אומר חוץ לב"ד שלא בגדר עדות כלל ואף זה כמוהו דמה יתן ויוסיף אמירת השבוע לבטל עדות ובפרט באמירה זו דאין להם לומר יום אחר דלא היו שומעין להם כמ"ש התו' ואם כן תו אין באמירה זו ממש דהא הם מוכרחים לומר יום שיכוון לימי חודש ואם יאמרו יום אחר אין שומעין להם ואם כן אף לבטל העדות בהזמה אין שומעין להם דהוי כמו חזרה ומעולם לא שמענו בעדות דאם יאמרו דבר אחר דאין נאמנים ויהיו נאמנים לבטל העדות ולכך תי' התו' בסותרים דבריהם ועי"כ מהדרינן לומר דטועים כמש"ל וזה ברור ומדויק בדברי התו' ולק"מ. והנה עוד עלינו חקירה בדיני עדות דאם הכחישו עצמן בשעות עדותן בטלה כמו ביום כמבואר במשנה אם כן חובה עלינו לחקור כמה שעות ביום אדם טועה ואם תלינן הטעות בשנים למען ברר הדברים להלכה. כתב הרמב"ם בפ"ב מהל' עדות א' אומר בשני שעות וא' אומר בשלשה עדותן קיימת שאדם טועה שעה אחת וכבר תמהו עליו דהא רבא אמר אליב' דר"מ דפסק הרמב"ם כוותי' אדם טועה ב' שעות חסר משהו כי זה שאמר בשני שעות כוונתו לתחילת שעה שניה וזה שאמר בג' כוונתו לסוף ג' ע"ש וביותר קשה כי בהלכות חמץ נתן הרמב"ם הטעם דלכך תולין כל חמש ולפי מ"ש בתשוב' שלו ע"ש בכ"מ דכך היה סובב עיקר כוונתו חשש פן יטעה בין חמש לשבע הרי דסבירא ליה דאדם טועה ב' שעות וכאן בהל' עדות כתב שעה אחת ומה שנראה לי בישובו ודאי אם נודה לסברת מהר"י בי רב בתשובת מהרלב"ח דחושב במ"ש התו' דלא אמרינן טעות בשנים אפילו בשנים אומרים כאחד מ"מ לא שייך בהו טעות דהכזב לא יפול בו הסכמה ויותר יש לומר הטעות בב' אם אין מסכימים כאחד כגון שזה טעה מלקמי' וזה מלבתרא כיון שאין בו הסכמה הרי הדבר עלול לטעות ע"ש. ואם נימא כן יש ליישב דברי הרמב"ם כך דודאי מהר"י הנ"ל הרגיש בעצמו דאם לא אמרינן הטעות בשנים איך חששו בחמץ לטעות מה שהוא נמסר לאלפים ורבבות ומ"ש הוא דחמץ לכל מסור כבר השיג עליו מהרלב"ח ע"ש. אמנם לפי מ"ש הרמב"ם בפי' המשנה למס' פסחים דשעה ששית אסור מדרבנן ושעה חמשי' אסור לר' יהודה משום יום מעונן גזירה שיטעה בשעה אחת ולא הזכיר כלל בגוף שעה של ששי' שהוא אסור מפני טעות וצ"ל דסבירא ליה טעות בשש הוא הטעות היותר מצוי מטעות בכל השעות ואפילו נימא אין אדם טועה ולא כלום מ"מ בשעה שש דהחמה במקצוע בקל יפול בו הטעות בחשבו כי כבר נטו צללי ערב ולכך החליט הרמב"ם דשש ודאי אסור מבלי זכר דאדם טועה דשעה זו ודאי מצוי יותר לטעות מן כל השעות וא"כ ל"ק דאף דבעלמא לא אמרינן הטעות בשנים הכא בשעה שית אמרינן כי נטיית השמש גורם הטעות כמ"ש אך זה הוא על שעה שש אבל לר"י דאמר תולין כל חמש משום טעות שני שעות מוכח דאמרינן טעות בשנים ואם כן אף לר"מ אמרינן דבזהו לא יחלקו ר"מ ור"י ולפ"ז א"ש דרבא דאמר לר"מ אדם טועה ב' שעות הוא להס"ד דסבירא ליה לרבא דלכך לר"י תולין כל חמש לא משום טעות רק כדי ללקוט עצים ואם כן לא אמרינן הטעות בשנים ומשש ל"ק כמ"ש דבקרניית' קאי אם כן ל"ל כקושי' התו' דלמא לר"מ אינו טועה יותר משעה ומעשה שהיה בתחילת שלש וזה טעה מלקמי' וזה מלבתרא דהא לא אמרינן טעות בשנים כמ"ש התו' אבל למסקנא דהדר רבא וקאמר אלא וכו' דאף בשעה ה' דתולין לר"י הוא מחמת טעות ולא קשה שבע חמה במערב וכו' דחששו ליום מעונן ואם כן מוכח דאמרינן הטעות בשנים אם כן מהכ"ת להרבות בטעות ואמרינן באמת כקושי' התו' דהמעשה היה בתחילה ג' וזה טעה שעה מלקמי' וזה מלאחריה וכן לר' יהודה מעשה שהיה בפלגא דארבעה וזה טעה שעה ומחצה לקמי' וזה לאחריו ולכך אחד אומר בחמש ואחד אומר בשבע עדותן בטל' שבחמש חמה במזרח וכו' ולא בדקינן אם היה אז יום מעונן או שנודע לנו שהיה יום ההוא יום מעונן שעדותן קיימת כדאמרינן הכא אלא דביום מעונן אף המה לא יאמרו בחמש ובשבע כי מניין יהיו יודעים להבחין ולשער חלקי השעות כי בזמן ההוא לא היה המעשה תחבול' בני אדם במראה אופנים וכלי' מכלי' שונים לדעת חלקי השעות כאשר ממש עוד היום בכל ארצו' המזרח לא שכיח כלל כלים דהמה רק מבחינים בשיעור חלקי שעות כפי זריחת השמש מעל האופן עד הגיע לקו חצי יום וזהו יחלקו לחלקים ששה ובהם ענין השיעור הנ"ל והגבלה ואם יהיה יום מעונן מי חכם ויבין את זאת לשער חלקי השעה בכוון ומכוסה פני השמש ואם כן אין כאן חמש ושבע כלל וביום מעונן בלי ספק שיאמרו על החקירה באיזה שעה א"י ולכך לא נאמר שם ביום מעונן כי אינו ממש במציאות שיאמרו שיעור והגבלת שעה בו ביום ואם כן לפ"ז א"ש דאף דלר"י אדם טועה רק בשעה ומחצה מ"מ ביום המעונן אין כאן הבחנה בעלמא לומר בדקדוק שעה שתים או שעה ומחצה ולכך תולין כל חמש ולזה פריך הגמרא אי הכי בארבע נמי כיון דאין כאן הבחנה וגבול ביום ההוא אשר כסו פני העבים את השמש א"כ בארבע נמי ומשני הגמרא ד' זמן סעודה לכל וא"ש דהשתא קי"ל דטעות בשנים אמרינן לר"מ דאינו טועה רק בשעה א' ובחמץ הואיל והוא יום מעונן חששו לשתי שעות וביותר והן הן דברי הרמב"ם דגבי עדות כתב הרמב"ם דטועה רק בשעה ובחמץ כתב דטועה בשני שעות. אך תי' זה דחוק חדא דעדיין מנ"ל דאמרינן הטעות בשנים ודלמא ביום מעונן שאני דהטעות מצוי ותלינן הטעות בכל אדם משא"כ כשאינו יום מעונן דניכר לכל במהלך וזריחת השמש שיעור היום אפשר דלא טעו שנים כמ"ש כי הכזב לא יפול בו הסכמ' אלא אף דנסבול זה הדוחק מ"מ מעיקרא דדינא פירכא כי לא נראה דברי מהר"י בי רב ודברי מהרלב"ח נכונים וכ"כ מהרדב"ז כי לומר זה טועה מלקמי' וזה טועה לבתרי' לא אמרינן כי אם זה טועה לאחר היה בלי ספק הסיבה לרב זהירת היום עד שנראה כאילו כבר בעצם היום וכן להיפוך כשזה מקדים ע"כ הסיבה משום עכירת היום ואפילת האויר שחשב עודנו לא עלה השמש בגבורתו ואיך יתקיימו שני הסיבות כאחד שזה מקדים וזה מאחר אבל שיסיכמו שניהם בטעות אחד הוא אפשרי שהסיבה הגורם לזה גורם לזה. לכן נראה לומר דצריכין להבין במ"ש התו' בשית יומא בקרנייתא קאי א"כ למה תנן אחד אומר בחמש ואחד אומ' בשבע דעדותן בטלה נימא דהמעשה היה בשית וזה טעה בשעה א' לקמי' וזה לבתרי' וכתבו דאי אמרינן דלא אמרו הטעות בשנים לק"מ ויש להבין מה קושי' דלמא אע"ג דבשית יומא בקרניית' מ"מ לאו רובא דאינשי טעו רק יש טועים ויש אינו טועים ולא אזל בתר רובא וא"כ בשלמא בחמץ דהוא ספק איסור הואיל ומחצה ומחצה דטעו ולא טעו וספק שקול וספק של תורה להחמיר דהא שבע אסור מן התורה משא"כ בעדות דמספיקא לא קטלינן נפש' רק הטעם משום דרוב טעו כדאמרינן בגמרא דסנהדרין אבל בשבע וחמש כיון דכאן חמה במזרח וכאן במערב משום דקאי בי קרניית' לאו רובא קא טעו ומספיקא לא קטלינן ולכך מחזיקינן כעדות מוכחשת ועדותן בטילה כקושי' הגמרא בפ' בן סורר אך באמת אין התלונות הקושי' על התו' רק על הגמרא דפריך לר"מ דסבירא ליה בעדות אין אדם טועה ולא כלום וכו' או חצי שעה ניכול עד סוף או פלגא דשית וכו' וקשה ג"כ כמ"ש דילמא הא דסבירא ליה לר"מ דאין טועה יותר מחצי שעה היינו רובא דאינשי לא טעו ביותר אבל יש בני אדם שטועין ביותר ולכך בעדים דבעינן רובא דמספיק' לא קטלינן אין אדם טועה רק חצי שעה ויותר מזה עדותן בטילה דליכא רוב הטועים משא"כ בחמץ אף דהוא יותר מחצי שעה מ"מ איכא דטעו ואיכא דלא טעו וספק איסור לחומרא ולכאורה אין מקום לקושי' הגמרא וצ"ל דהא דפריך שם בגמרא בסנהדרין ודייקינן דצ"ל דרוב טעו היינו למסקנא דקי"ל כרבא דפריך איך דייקינן בהך סהדא וכו' ונקטול מספיקא וכו' אבל אביי דסבירא ליה מ"ד שלש פי' בתחלת שלש ומ"ד בשתים בסוף שתים ש"מ דסבירא ליה דאף מספיקא קטלינן נפש' כל כמה דנוכל ליישב דברי העדים שלא יהיו מוכחשים אמרינן דאל"כ קושי' רבא במקומו מי ירד לסוף דעת העדים דלכך נתכוונו ולפ"ז לאביי שפיר פריך הגמרא אי ס"ד דהות ספק אי טעו או לא טעו אף בעדות הוה אמרי' מספיק' דלא טעו ליישב דבריה' לבל יהיו מכחישים זא"ז וע"כ דרובא לא טעו אם כן קשה בחמץ נמי ואם כן אף קושי' התו' שפיר ולפ"ז הני מילי לאביי אבל לרבא דסבירא ליה מספיקא לא קטלינן ולא מיישבין דברי העדים שפיר י"ל כמש"ל דשית יומא בקרניית' והוא דבר ספק שקול ולכך בחמץ אסור ובעדות עדותן בטילה וי"ל כמ"ש וא"צ לתי' התו' דלא אמרינן הטעות בשניהם אך זהו בספק איסור אכילה דאיכא ספק של תורה אבל בספק שריפת חמץ כדאמר רבא דנתנו חכמים שעה ללקט עצים כיון דקי"ל הבודק צריך שיבטל אם כן אין כאן איסור תורה דבביטול בעלמא סגי רק מצות ביעור דרבנן כנודע בפוסקים ואם כן אילו יש כאן ספק א"צ להחמיר מחמת שריפה דרבנן ואם כן מ"נ בטעות לו יהיה דטעה ואם יגיע שית ילקט עצים וישרוף בסופו ואי דשית יומא בי קרניית' ויטעה וישרוף בסוף שבע תמור דחשב דהוא בסוף שית מה בכך עכ"פ אין כאן רק חשש ביטול מצוה דרבנן וכל ספק דרבנן לקולא ועכצ"ל דרוב טעו ואם כן אף בדרבנן צריך להחמיר כיון דהוא רוב דטעו ואם כן קשה למה א' אומר בחמש וא' אומר בשבע עדותן בטלה דלמא הוי בשית כקושי' התו' ושית יומא בקרניית' רובא טעו וצ"ל דטעות בשניהם לא אמרינן וזהו הכל להס"ד דרבא דסבירא ליה דנתנו חכמים ז"ל שיעור שעה ללקוט עצים ואזיל רבא לטעמי' ולכך סבירא ליה לר"מ אדם טועה ב' שעות אבל למסקנא דהדר רבא מהך תי' דנתנו חז"ל שיעור ללקוט עצים רק סבירא ליה משום יום המעונן וא"כ תו אין צ"ל דלא אמרינן הטעות בשנים רק י"ל כמ"ש דשית יומא בקרניית' איכא דטעו ואיכא דלא טעו ולכך גבי עדות בעינן רובא ואם כן מהכ"ת להרבות בטעות אמרינן לר"מ אדם טועה שעה והאי שעה מלקמי' והאי שעה אבתרי' כהנ"ל וכן לר"י כנ"ל שעה ופלגא זה שעה ופלגא מלקמי' וזה שעה ופלגא מבתרי' והא דלר"י תולין כל חמש ולא אוכלין עד פלגא דחמש הוא הטעם דיום המעונן חיישינן טפי כמש"ל בראי' מן המשנה ובררתי הדברים בישוב הרמב"ם לשיטת מהר"י בי רב ולכך אמר רבא אלא וכו' דהדר בי' מכל הנ"ל וסבירא ליה דאינו טועה רק לר"מ שעה ולר"י שעה ופלגא ולכך פריך הגמ' אי הכי דחוששין ליום המעונן בד' נמי וכו' כהנ"ל וא"ש ודברי הרמב"ם נכונים כמש"ל דתלינן הטעות בשנים ובחמץ דיום מעונן חוששים לשני שעות כהנ"ל וא"ש ודוק. היוצא מזה מכל הנ"ל דאם אחד אומר תחילת שעה שני' ושני אומרי בסוף שעה שלישית מהני עדותן דאמרינן דעובדא היה באמצע דהיינו בתחילת שעה שלישית וזה טעה מלקמי' וזה מבתרי' ואם כן לדינא אין נ"מ בין דעת התו' ובין דעת הרמב"ם כלל דמ"ש אי אמרינן אדם טועה ב' שעות ולא אמרינן הטעות בשנים או אמרינן אדם טועה שעה א' ולעומת זה אמרינן הטעות בשנים ואם כן לדינא לא נ"מ כלל בשום אופן אך לפי מ"ש כשמביא הלוה עדי פרעון ואחד אומר בשלש פרע וא' אומר בחמש מצטרפין דכל קושי' הכא איך דייקינן בהך סהדא וכו' ומספיקא לא קטלינן וכן לא מוציאין ממון בספק אבל להחזיק אמרינן מ"ד שלש כוונתו לסוף שלש ומ"ד חמש כוונתו לתחלת חמש והן רק טעות שעה א' ואפילו אחד אומר בשתים וא' אומר בחמש יש להכשיר לעדי פרעון אם אנו אומרים כך כוונתם אם כן אין כאן טעות רק ב' שעות והן לדעת התו' דטועים ב' שעות והן לדעת הרמב"ם י"ל דעובדא דפרעון היה בתחילת ארבע והטעות הוא בשנים ואם כן הממע"ה וכן א' אומר בחמש וא' אומר בשבע לדעת הרמב"ם דהטעות בשניהם ואולי היה המעשה בשש והוא בקרניית' והוי ספק והממע"ה וזה ברור לדינא אף שלא מצאתי במחברים כי לא דברו בו כל הצורך להיותו בלתי מצוי דאין דו"ח בד"מ:

(יד) החזיק כו'. כתב הסמ"ע אם העיד אחד שבפניו ובפני ע"א שמת נתן לו לפלוני מתנה בניסן וא' אומר שבפניו ובפני ע"א נתן לפלוני בתשרי והעד השני מת אין לו כלום דהוי כב' שטרות על שדה א' ואם כן ביטל השני את הראשון ועל המתנה שני' אין כאן רק ע"א והפסיד רי"ו והביאו ד"מ וצ"ל דוקא שהיה המתנה ראשונה בפני שנים וגם בשעת המתנה שני' היה עודנו חי דאל"כ למה יש ביטול בהשני אדרבא אמרינן ליפוי כח נתנו דידע דעל מתנה ראשון ליכא אלא ע"א בתחילתו או מת ואין כאן בירור ולכך חזר ונתנו בפני ע"א לברר הענין משא"כ כשהיו שני עדים ממתנה ראשונה קיימי' א"כ ודאי לבטל בא אבל לא הבנתי מה צורך דהיה המתנה שני' בפני שנים כיון דאחד מת ומה מעלה או מוריד זה ונרא' דלזה נתכוון רבינו ב"י שכתב שלא הבין דבריו:

(טו) מצטרפין. כתב הסמ"ע דמיירי דלוה טוען דהיה פורעו ב"פ מנה ודברי שני עדים אמת אבל אם אומר דלא פרעו אלא חד מנה הרי הודה דחד סהדי בשקרא מסהיד ולא ה"ל רק חד עד ומלו' משתבע ש"ד ושקול עכ"ל וצ"ל דמיירי מתחילה קודם שידע מעדותן של עדים הודה דלא פרעו רק מנה דאי לאחר עדותן הא יש לו מגו דפרעתיך שני' והא סהדי וא"כ במודה נאמן על מנה בשלמא בתובע דבעינן תבעו שנים משום דה"ל מגו להוציא אבל כאן הלוה מוחזק ועיין לקמן סי' פ"ב ושם הדין מבואר יותר דהלוה נאמן בכה"ג במגו ולכן השמיט המחבר ורמ"א ולא כתבו כן כאן כמו לעיל דהנתבע טוען שניהם:

(טז) אבל אחרים כו'. כתב הסמ"ע דאפילו שמע שני עדים העידו בב"ד ונחקרה עדותן כראוי אין לומר עדותו בב"ד דהוי עד מפי עד והט"ז חולק דדוקא כששומע ע"א מעיד אבל שני עדים למה לא יעיד והנכון אתו כי לדברי הסמ"ע קשי' א"כ עדים הרואים שטר שנמחק או נשרף איך יעידו עליו בב"ד ומהני עדותן הא כל טיבו של שטר דהוי כנחקרו עדותן בב"ד ואם הם שמעו בע"פ העדות ונחקר' עדותן לא יוכלו להעיד בב"ד איך יהיה מהני עדותן בב"ד על שטר וכ"ת הכי נמי א"כ הך מי שנמחק שט"ח דמעיד עליו עדים וביחוד הך דב"ק בשורף שטרו של חבירו כו' דפריך אי איכא עדים ליסהדי עדים וכו' דמוכרח דמהמני קשי' לי' ואמת כי בהרז"ה בפ"ג דיבמות בשמעתי' מפני מה לא תקנו זמן בקדושין כו' כתב עדים דחזו שטרא ובאים לב"ד להעיד לא מהני דה"ל מפי כתבם אבל צריך ישוב לשיטתו סוגי' דגמרא הנ"ל וצריך לומר דכוונתו אם יבא לב"ד ויעיד כמעיד עפ"י עצמו ולא זכר השטר אז אינו מועיל דהוי מפי כתבם אבל אם בא לב"ד ואמר כך ראיתי בשטר וא"כ הוי רק עדות על טיב השטר באמת כשר ובשטר קדושין חששו דיאמרו עדות עפ"י עצמן ולא דכך ראו בשטר קדושין ולכך לא תקנו דיהיה שטר קדושין מונח אצל עדים וע"ש ועיין מש"ל סי' מ"ו אבל על כל פנים מוכח דאם העידו כך ראינו כתוב בשטר דמועיל וא"כ מ"ש דראו השטר או שמעו בע"פ עדים מעידים בב"ד ולכן אין לדברי הסמ"ע שרש ועל כל פנים מוכח אף לדעת הט"ז דעד אחד בשטר ונשרף אין העדים יכולים להעיד שכך ראו דזה הוא כשומע ע"א מעיד בב"ד דלא יכול להעיד דהוי כעד מפי עד וצ"ע ולקמן נאריך בזה ביותר:

(יז) והעידו בב"ד שלישי. לא ידעתי למה צריך ב"ד שלישי די שהעידו כן בשני ב"ד הרי אלו יכולים להעיד על מה ששמעו דגבי דיינים שקבלו העדות לא שייך עד מפי עד כמ"ש בסמוך דעד ודיין לא מצטרף משמע הא דיין יכול להעיד וכמ"ש הסמ"ע וצ"ל דבאמת יכולים להעיד רק כשהם צריכים להעיד בפני השלישי א"כ ה"ל עדים ואין עד נעשה דיין משא"כ כשיש כאן כל הג' ששמעו העדות כל א' בב"ד שלו אין צריכין לעדות והרי הם דיינים משא"כ בשנים שצריכין להעיד ואין עד נעשה דיין:

(יח) בין מילתא דעבידי לגלויי. זה דעת הריב"ש בסי' קנ"ה קפ"א קפ"ג שנחלק בזה עם הרשב"ץ ולא קשה הא אמרינן בפ' המפקיד בשמעו בו שמת כ"ע דמורידין קרוב וכו' ופי' התו' דמיירי בע"א וע"כ הטעם משום דעבידי לגלויי הא כתבו התו' כתובות דף ק"ז ד"ה ששמעו כו' דלירד ולמכור באמת אין מורידין קרוב עפ"י ע"א רק לירד ולא למכור אין כאן כ"כ דררא דממין וכ"כ בא"ז בשם הריטב"א בפ' המפקיד והא דאמרינן לקמן סי' מ"ח ס"ב דאפילו קרוב נאמן לומר זהו פלוני לכתוב עליו שטר והטעם משום דהוא מילתא דעבידי לגלויי התם עדיין לא בריר' לן דהוא מילתא דממון ויש כאן רק חשש בעלמא אולי אחר הוא משום הכי סמכינן עלי' במילתא דעבידי לגלויי ע"ש וכן משמע בריב"ש סי' קפ"א ועיין מש"ל בזה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.