דרישה/חושן משפט/לח

דרישה ‏ חושן משפט לח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

אם באו לחייבו מיתה כו' משנה פ"ק דמכות דף ה' משלשין בממון ואין משלשין במכות כיצד הרי שמחייבין לחבירו ר' זוז ונמצאו זוממין משלשין ביניהם אבל אם העידוהו שחייב מלקות ארבעים ונמצאו זוממין כ"א לוקה ע"כ וכתב ב"י לא ידעתי למה לא הזכיר רבינו דין המלקות מאחר שבא לכתוב כל החילוקים עכ"ל ונראה דלא בא רבינו לכתוב כל החילוקים כיון דאין הזמה נוהג בזמן הזה ולא נקט אלא תרי מיני הזמה דהיינו הזמה דמיתה וקמ"ל דכל אחד ואחד יומת (ואין) [ואחד] הזמה דממון וקמ"ל דשניהם משלמין יחדיו ודין מכות נלמד שם ממיתה נאמר רשע בחייבי מלקות ונאמר רשע בחייבי מיתות מה להלן אין מיתה למחצה אף כאן אין מלקות למחצה ומ"ה כ"ר דין מיתה המלמד והשמיט דין מלקות הנלמד מיניה וק"ל:

ד

שאם אמרו העדנו בב"ד פלוני והוזמנו כו' עד כתב ר"ח כו' ז"ל שם דף ג' אמר רב יודא אמר רב עד זומם משלם לפי חלקו מאי משלם לפי חלקו אילימא דהאי משלם פלגא והאי פלגא תנינא כו' אלא כגון דהוזם חד מינייהו דמשלם פלגא ומי משלם והתניא אין עד זומם משלם עד שיוזמו שניהן אמר רבא באומר עדות שקר העדתי כל כמיניה (וכי יכול הוא לחזור בו ויפטור הנדון מלשלם רש"י) כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אלא באומר העדנו והוזמנו בבית דין פלוני (פי' האחד אומר אני וחבירי העדנו והוזמנו וחבירו אינו מודה לו) והא אין משלם על פי עצמו אלא באומר העדנו והוזמנו בבית דין פלוני וחייבנו ממון ס"ד אמינא כיון דלחבריה לא מצי מחייב איהו נמי לא מיחייב קמ"ל ולכאורה נלמד מדברי הגמרא דקאמר כל כמיניה בתמיה כיון שהגיד כו' דאין בחזרתו שאמר שקר העדנו כלום וא"כ ק' על רבינו למה כ"כ בשם ר"ח הלא גמרא ערוכה היא וכבר תמה הב"י ע"ז ומסיק וכתב ז"ל ואפשר דגירסא אחרת נזדמן לרבינו שלא היה הדבר מפורש בה כ"כ וזהו דוחק ע"כ אני אומר שפשוט שרבינו ס"ל דהגמרא הנ"ל איירי בהוזם אחר שאמר שקר העדנו דהא רב יהודא אמר רב הנ"ל אמר עד זומם משלם לפי חלקו ש"מ דמיירי בעד שהוזם ועליה קאי אוקימתא דרבא באומר שקר העדנו וכן המה כל אוקימתות הנ"ל דמיירי בהזמה ועוד דאל"כ מאי מקשה ע"ז כל כמיניה כיון שהגיד כו' מאי קושיא דלמא גם רבא ס"ל דלאו כל כמיניה אלא שקנסוהו כיון דהודה דשקר העיד ובעי להפסיד חבריה ועוד דא"כ הו"ל להקשות ע"ז מיד קושיא האחרונה והא אינו משלם ע"פ עצמו דמ"ש זה דאמר שקר העדתי ומ"ש אמר העדנו והוזמנו אלא פי' הגמרא הוא כדפירשוהו שם בתוס' דמ"ש באומר עדות שקר העדתי מיירי שהוזמו שניהן אח"כ על עדות הראשון בעמנו הייתם וס"ל דע"ז קאמר ר"י עד זומם משלם לפי חלקו ר"ל העד השני שלא הודה תחילה ששקר העיד הוא לבדו יש לו דין עד זומם ומשלם חלקו אבל זה שהודה ששקר העיד אינו משלם כיון שכבר סתר עדותו קודם שהזימו אותו ופריך כל כמיניה כו' דהו"ל כאילו לא הודה כלום ואפי' הוא בעצמו אתי לידי הזמה וחייב לשלם ע"ש ונראה דגם רש"י ס"ל כפי' התוס' אלא שקיצר כדרכו ומש"ה לא כתבו שם התוס' שרש"י פירשו בע"א וכדרכן של תוס' להביאו ולבנות או לסתור דבריו ובהיות כן נתיישבו דברי רבינו שהוצרך לכתוב בשם ר"ח דעדות המודים ואומרים שקר העדנו שאין בדבריהם כלום וחייב הנתבע לשלם להתובע דאילו מהגמרא הנ"ל ה"א דוקא לענין להחמיר על העד ולקנסו אמרו כיון שהגיד כו' ה"ל כאילו לא הודה כמ"ש אבל לא לענין להחמיר על העד הנתבע ולהוציא מידו ממון כיון דהעדים מודים ששקר העידו וק"ל. ויש מיישבים ואומרים דמהגמרא ליכא למישמע אלא דבעד א' אומרים כיון שהגיד כו' וקמ"ל רבינו בשם ר"ח דאפילו בשנים הדין כן ושיבוש הוא בעיני דהא הלימוד כיון שהגיד כו' קאי גם אב' עדים ועוד דא"כ למה כ"ר לפני זה סתם באמרו העדנו והוזמנו בב"ד פלוני פטורים אפילו כשאמרו כן שני העדים והלא שם בגמרא קאי באומר כן עד אחד וה"ל לרבינו לכתוב כל' הגמרא ולכתוב עליו דעתו או דעת מי שקיבל ממנו כן דהוה בהעידו כן שני העדים אלא ודאי אין חילוק בהני דינים בין עד אחד לשנים וק"ל. ובד"מ ראיתי שכתב על קושיא הנ"ל ז"ל לא ידעתי מה ק' להב"י דהא לא איתא בגמרא אלא שעדות הראשון מתקיים אבל לא איתא התם דאין משלמין ולכן כתבו בשם ר"ח וחידוש הוא שהרי הרא"ש חולק ע"ז וס"ל דמשלמין ע"פ עצמן כמו שנתבאר בתשובותיו כלל נ"ח סימן ו' וכתבו רבינו לקמן סי' מ"ו ומישרים הביאו נ"ב ח"ד עכ"ל ועיין בב"י שהביא על דברי רבינו הללו תשובת הרא"ש ודברי מישרים ומשמעו לפי הנראה הוא כמו כפי' מ"ו ר"ם ז"ל בד"מ הנ"ל שדברי ר"ח ודברי הרא"ש ומישרים מדברים בע"א ופליגי אהדדי. אבל לע"ד א"א לומר כן דא"כ ק' דברי רבינו אהדדי דכאן כתב דברי ר"ח סתמא בלא מחלוקת משמע דס"ל כוותיה ובסימן מ"ו בסעיף ל"ד העתיק תשובת הרא"ש דחייב לשלם ע"פ עצמן. שוב ראיתי בשארית יוסף שהקשה דברי רבינו אהדדי בזה ומשני בשנויים דחוקים ע"ש ולא רציתי להאריך בהן. ע"כ נראה דתשובת הרא"ש ענין אחר הוא ממש"ר כאן בשם ר"ח וכמ"ש בפרישה ע"ש ודוק: ודברי התוס' הנ"ל הואיל ואתו לידן נימא בהו עוד מילתא לפרש דבריהם מ"ש שם בתחילת הדיבור ז"ל באומר עדות שקר העדתי ושוב הוזמו לכאורה משמע דכי אמר הכי משלם חלקו דא"כ בקש להפסיד ממון חבירו בעדותו ולא נהירא דהא ליתא מאן דמשלם ממון אא"כ הוזם במקום פלוני עמנו הייתם לכך י"ל כו' כנ"ל ע"כ וביאור הדברים נ"ל דמ"ש ושוב הוזמו אינו נמשך עם מ"ש לכאורה אלא לקושטא דמילתא לפום המסקנא כ"כ בתחילה דמיירי שאחר שאמר הא' עדות שקר העדתי שוב הוזמו שניהן וכמו שסיימו אח"כ פירוש זה במ"ש לכך י"ל כו' אלא שהקדים לכתוב מה הכריחם לומר דמיירי שהוזמו אח"כ וכתבו דלכאורה היה נראה לפרש דמיירי בלא הזמה כלל ורב יודא שאמר עד זומם ל"ד זומם קאמר אלא מיד כי אמר האחד עדות שקר העדתי קאמר דחייב לשלם חלקו דא"כ היה נפסד חבירו במה שהעיד תחילה לשקר וסיימו התוס' דזה הפי' אינו דאיך ס"ד דע"ז יתחייב לשלם חלקו הא לא מצינו דמשלם ממון אא"כ הוזם בעמנו הייתם כו' כן נ"ל לפרש דברי התוס' וא"צ להגיה בהם כלום כ"א משלם במקום מאן דמשלם ועיין בח"ש שהגיה בהם טובא וגם נדחק בפי' התוס' מ"ש דהא ליתא מאן דמשלם ממון אא"כ הוזם בעמנו הייתם דהקושיא היא דאין הזמה אא"כ הוזמו שניהן כו' ונראה דס"ל דפי' הכי הוא לכאורה היה נראה לפרש דמ"ש רב באומר שקר העדתי בא לומר דאף בעלמא דאין הזמה עד שיוזמו שניהן שאני הכא שהעד בעצמו אמר עדות שקר העדתי ומ"ה מהני ביה מה שהוזם אח"כ ג"כ על עדותו הראשון בדין הזמה בעמנו הייתם ומ"ה משלם חלקו כיון דבא מתחילה להפסיד חבירו בעדותו ופריך הגמרא כל כמיניה כו' ור"ל והרי הוא כאילו לא אמר עדות שקר העדתי והדר' קושיא לדוכתא דאין הא' מוזם לבדו ודחו התוס' פי' זה דליתא דמשלם ממון אא"כ הוזם בעמנו הייתם והיינו דוקא כשהוזמו שניהם ולא בזה שלא הוזם אלא הא' ופי' זה דוחק בעיני דצריך להגיה הרבה וכו' האי ועדיין העיקר חסר לכך הנכון בעיני כאשר כתבתי ראשונה:

יד

אבל אם יש ביניהם הפסק כו' עד העדות בטלה כדברי רבינו כ"כ הרמב"ם בפרק כ' דעדות וז"ל אבל אם היה הפסק בין זל"ז יתר מכדי דיבור הרי נחלקה העדות והשנים שהוזמו נענשים והשנים האחרים שהיה בין דבריהם ובין דברי הראשונים הפסק אין נענשים ואע"פ שבטלה העדות כולה מפני שהן כת אחת והואיל ונפסלה מקצתה נפסלה כולה עכ"ל. אבל מדברי התוס' שם דף ו' בד"ה והוא שהעידו תוך כדי דיבור לא משמע הכי שכתבו שם ז"ל וזה דוקא לענין הזמה אבל לענין נמצא בהן א' קרוב או פסול אף אם נמצא בהני שהעידו אחר כדי דיבור עדותן בטילה וה"ט דבנמצא בהן קרוב או פסול שהם אומרים אמת וא"כ עדותם התחילה מראיה שלהם וראיה שלהם היתה בבת אחת עם העדות אבל בעדים זוממין שאינם אומרים אמת א"כ לא בא עדותן עד שיעידו בב"ד וכיון דלא העידו רק לאחר כדי דיבור לא חשיב כחד עדות כך נראה למשי"ח עכ"ל התוס' הרי מוכח מדבריהם דס"ל דלא נתבטלו דברי האחרונים בהוזם א' מהראשונים שהרי הטעם שכתבו בנמצא ביניהם קרוב או פסול אינו שייך לפסול זה שהוזם למימר דמחמתו יתבטל ג"כ עדות דשאר הכתות שהעידו אחר כדי דיבור כיון שהוזם ולא היתה ראייתו אמת וגם לא נזכר זה בגמרא ולא ברש"י ותוס' שם בסוגיא גם הראב"ד בהשגתו תמה שם על הרמב"ם וכתב עליו ז"ל איני יודע למה דכיון שנחשבו ב' כיתי עדים לענין הזמה למה תבטל כת עדות האחרונים ולמה לא יהרג הרוצח ועוד תמה למאי צ"ל דהאחרונים אינם נענשים פשיטא מאי עונש שייך להם והכ"מ כתב שם ז"ל ונראה דרבינו סובר שמאחר שהשתי כתות באו להעיד כא' אע"פ שהיה הפסק בין כת לכת הרי הן ככת א' לענין זה דכיון שנתבטלה עדות כת הא' נתבטלה ג"כ עדות כת שנייה ומ"ה הוצרך ג"כ למימר שאינן נענשים דהא כיון שנחשבים ככת א' כשהוזמו אלו כהוזמו גם אלו דמי קמ"ל ע"כ. והנה מ"ש בישוב קושיא ראשונה נראה שכוונתו כמ"ש בפרישה ונראה שרבינו ס"ל שגם התוס' מודים בזה החילוק דאל"כ ודאי לא היה משתמט מלכתוב דעת התוס' כלל ולסתום דבריו כדעת הרמב"ם וגם מהגהות מ"ו ר"ש ז"ל נ"ל מוכח שס"ל שכן היה דעת התוס' שהביא דברי התוס' על ל' רבינו וכעין דברי כ"מ הנ"ל כתב ג"כ כאן ב"י ע"ש שהביא תחילת דברי התוס' וסיים בקצת שינוי ל' מדברי התוס' וכתב בסוף כן נ"ל ומדערבב הדברים ויחס הדברים אל נפשו נראה שרימז בזה דס"ל שגם התוס' מודים בזה ומ"ש הכ"מ הנ"ל בישוב קושיית הראב"ד על הרמב"ם דה"א שהאחרונים ג"כ יענשו משום דכשהוזמו אלו כהוזמו גם אלו דמי קא משמע לן הוא דוחק. ולכאורה היה נ"ל לפרש דמ"ש והאחרונים כו' דאינן נענשים פי' אפי' הוזמו גם הם אח"כ אפ"ה פטורין דכיון שעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה מטעם שכתבתי נמצא שאף אם לא היו ניזומין לא היו מחייבים הב"ד להנתבע על פיהם (משא"כ לעיל בסעיף ח' דמיירי שלא באו כא' לב"ד אלא בזה אחר זה ולא נעשו מעולם אגודה אחת ונמצא שאם לא הוזמו היה הנתבע יוצא חייב ע"פ כמו על פי הראשונים ומ"ה כל כת וכת שהוזמה חייבת): ומ"ש אע"פ כו' לא קאי אדסמיך ליה אלא חוזר לראש הענין למ"ש אז נחלקה העדות וכלומר אע"ג דעדות כולן בטילה דחשבינן להו כעדות א' לענין שתתבטל גם עדות האחרונים וכמ"ש לענין הזמה נחלקה מטעמי הנ"ל אלא שזהו דוחק דא"כ הו"ל להסמיך האי אע"פ שעדות כולם בטלה למ"ש השנים שהוזמו נענשים כיון דהאי אע"פ כו' מיירי באין האחרונים ניזומין ומ"ש לפני זה איירי כשהוזמו ג"כ לזה הפי' שכתבתי ועוד דכיון דטעם דאין נענשין האחרונים אע"פ שהוזמו הוא מטעם דעדות כולם בטילה תו לא הוה צריך למימר אע"פ שעדות כולם בטילה לכן נראה כמ"ש בפרישה ודומה לזה צריכין לפרש בל' הרמב"ם במ"ש פי"ד מעדות והביאו רבינו לקמן בס"ס נ"א ז"ל הכותב כל נכסיו לשני בני אדם בעדות א' והעדים רחוקים לזה וקרובים לזה פסולין אבל אם כתב בשטר א' נתתי לראובן שדה פלוני ולשמעון שדה פלוני ונמצאו העדים קרובים לזה ורחוקים לזה זה שהם רחוקים לו מתנתו קיימת וזה שהם קרובים לזה מתנתו בטילה שאלו שני עדיות הן אע"פ שהן בשטר א' עכ"ל דק' מאי בא לאשמועינן במ"ש וזה שהם קרובים לו עדותן בטילה הלא פשוט הוא וק"ו הוא מבבא קמייתא וצ"ל שג"כ כוונתו היה כאילו כתב אע"פ שמתנתו של זה שקרובים לו בטילה מ"מ מתנות של האידך קיימים אע"פ שהם בשטר א' וק"ל:

טו

יכול להביט מה שעושין במזרחה אינם זוממין לכאורה משמע זוממין הוא דלא הוה שיהיו הם פסולים ואחרונים כשרים אבל תרוייהו מוכחשים נינהו ופסולים להעיד יחד דכיון שאילו המזימים עמדו אצלם במערב ולא ראו כלום ה"ל הכחשה כמ"ש לעיל סימן כ"ט בשם המרדכי שנים שעומדים יחד במקום אחד בהדדי ואומר א' מהם לא ראיתי כאומר לא ראית דמי ומיהו יש לחלק ולומר דהתם מיירי דוקא באומרים השניים דבר זה נעשה כאן לפנינו דאמרינן אם ראו אלו ה"ל ג"כ לאילו לראותו משא"כ בנדון זה דאלו אומרים אנו נשאנו עינינו ואילו לא נשאו ולא שמו לבם להדבר וק"ל:

טז

שנים שהעידו בא' שגירש אשתו כו' משנה שם וז"ל סיפא דהמשנה אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובה של זו שאם נתאלמנה או שנתגרשה (פי' הוא נותן בעד הכתובה שתבא לידו כשתתאלמן או תתגרש) ואם מתה יירשנה בעלה ובגמרא כיצד שמין אמר רב חסדא בבעל רב נתן בר אושעיה אמר באשה אמר רב פפא באשה ובכתובתה עכ"ל הגמרא ופירשו רש"י והתוס' שם בשיטת אחרת במאי פליגי והרא"ש דחה פירושם ופרשה ע"ד שכתב רבינו וכתב דה"פ כיצד שמין זמן גירושין או מיתה וקאמר רב חסדא דשמין בבעל אם הוא ילד או זקן או בריא או חלש דבזה נותן הלוקח עיניו וכן לענין גירושין אם הוא קפדן או ותרן שאם תקניטנו יגרשנה או סבלן וחס לממונו ולא יגרשנה ורב נתן סבר דבאשה הלוקח נותן עיניו אם יולדת בצער דבר מיתה מצוי בה וגם אם היא קנתרנית אין הבעל יכול לסובלה ורב פפא סבר כרב נתן דשמין באשה וגם בקרקע המיוחדת לכתובתה אם היא עידית או זיבורית דבזה נותן הלוקח עיניו עכ"ל והנה נראה מדברי הרא"ש דהיה ק' לו במאי פליגי רב נתן ורב פפא ארב חסדא לומר דשמין באשה יותר מבאיש ולמה לא אמרינן דשמין בשניהן וכמשמעות ל' המשנה דקתני אומדין שאם נתארמלה דהיינו מיתתו ואם מתה יירשנה היינו מיתתה ומ"ה דקדק הרא"ש ופי' (ר) [ר"נ] דאמר שמין באשה דכתב דרואין אם יולדת בצער ולא כתב ג"כ אם היא זקנה או ילדה כמו שפי' בשמין באיש ולמד לנו הרא"ה בזה דרב חסדא דאמר שמין באיש ל"ד קאמר דודאי אף אם הוא זקן או חלש אם גם היא זקנה או חלשה או הוא זקן והיא חלשה אין הלוקח מעדיף בנתינת דמים בשביל שהוא זקן ולא נקט רב חסדא שמין באיש אלא משום דאם הוא ילד ואיש בבריא ממעט הלוקח בדמים אף שגם היא ילדה ובריאה מאחר שהוא בחזקת שלא ימות מהרה וכן לענין גירושין תלוי בו אם הוא איש סבלן או קמצן בהוצאת ממון ואז אין קפיד בה ורב נתן ג"כ ס"ל דלענין חולה או זקן שמין בשניהם אלא שבא לומר שגם כששניהם בריאים וילדים ישים הלוקח עיניו אם יולדת בצער או לא וכן לענין גירושין ס"ל שמין באשה לחודה דאם היא קנתרנית מסתמא אינו יכול לסובלה ואין הלוקח מעלה על דעתו שהוא יסבול אותה מחמת שהוא סבלן או מחמת שיחוס בהוצאת ממון כן הוא אפשר לפרש דברי הרא"ש אבל דברי רבינו הכותב כשיטת פי' הרא"ש מוכח דלא פי' כן דברי הרא"ש אביו מדלא הזכיר ששמין אם ילדה בצאו או לא מאחר דהלכה כרב נתן ורב פפא דשמין באשה ואף את"ל שזהו בכלל חולה שכתב מ"מ ה"ל למיכתב ששמין ג"כ בו אם הוא איש ילד ובריא או לא ול"ל לדעת רבינו דס"ל דבהא פליגי דרב חסדא ס"ל דשמין באיש מאחר שבאו העדים זוממין להפסידו בפרעון דכתובה מיד מ"ה שמין בו דאם הוא זקן א"צ ליתן לו הרבה ואם הוא ילד ובריא צריך ליתן לו הרבה ורב נתן ורב פפא ס"ל דמאחר דהאיש חייב לה כתובה הרי היא כגבויה בידה אם לא שהיה זקינה או חולנית דאז הורע חזקתה וגבייתה ולכך שמין בה וקיי"ל כוותייהו דר"נ ורב פפא ודו"ק:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.