תומים/חושן משפט/לג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תומים ‏ חושן משפט לג

(א) חוץ מאוהב ושונא כו'. בכה"ג הביא בשם הרדב"ז וסותר דבריו בתשובה מח"א לח"ב דבח"א ס"ל דמשרתי הבית כשרים להעיד דלא גריעי מאוהב ושונא ואולם בח"ב פוסל להעיד ע"ש. ובאמת ח"ב מרדב"ז אינו בידי לעיין בי' אבל לכאורה יש קצת ראי' לדבריו הא דפרכינן בב"ב דף כ"ט ע"ב פריך הגמרא לר"ה דאמר שלשה שני חזקה בעינן רצופות ופריך הגמרא תנן חזקת הבתים שלשה שנים והא בתים דביממא ידעי ובלילה לא ידעו וכו' ומשני הגמרא שיבבי ורבא משני כגון שוכרים וכו' וקשה מה כל החרדה הזה הלא יוכלו לבא משרתיו אוכלי שלחנו שהם לא משו מתוך הבית כדרך המשרתים ומשמשים והם יעידו שדר בו תמיד רצוף יום כלילה ומה צורך לחפש אופן העדות אלא ש"מ דהני הם נוגעים בעדותן ואם כן אף דעכשיו כשבאו להעיד אינם בביתו ומאוכלי שולחנו מ"מ כיון שבשעת החזקה ג"ש היו הם אוכלי שולחנו ה"ל תחילתו בפסלות ובהגדת עדות בעינן תחילתו וסופו בכשרות כמש"ל סי' ל"ז ע"ש וזהו שמץ ראי' לדברי הרדב"ז אך עם כל זה כיון שלא מצאנו בזה להראשונים אין לנו לחדש דין מכח ראי' וקושי' שערי תירוצים לא ננעלו ולהיפוך מצאתי ראי' מדברי הרמב"ם בהל' גזלה פ"ד דין ז' דכתב היה שם לקיטו ושכירו של בעה"ב אין נשבעים ונוטלים ואין הנגזל יכול להיות נשבע שהרי לא היה בביתו כו' ואין משביעין את הגזלן מפני שהוא חשוד על השבועה וכבר בררתי לקמן בסי' צ' דבריו דמאין בא שבועה לגזלן הא אין כאן טענת ברי דהנגזל אן יודע ורגלים לדבר לא ס"ל לרמב"ם דיכול להשביעו ואפילו אמר לי אבא ס"ל להרמב"ם פ"א מהל' טוען דאינו יכול להשביעו אפילו היסת וצ"ל דשבועה בא ע"י טענת שכירו ולקיטו דהוה תובעו עפ"י עד דס"ל לרמב"ם אפילו אינו טוען ברי רק עפ"י העד יכול לזקוק אותו לשבועה וכן העליתי לקמן בסי' צ' ע"ש ואם כן ע"כ מוכח דשכירו ולקיטו הם כשרים להעיד דהא ס"ל לרמב"ם דע"י פסול להעיד כמו אבא א"י להטיל שבועה רק עפ"י עד כשר להעיד וכ"כ המחבר לקמן סי' ע"ה וע"ש במחבר וברמ"א ובש"ך ובמ"ש שם וזהו ברור וש"מ דס"ל לרמב"ם דשכירו ולקיטו הם כשרים להעיד וזהו לענ"ד ראי' שאין עליו תשובה וכן עמא דבר:

(ב) ושונא וכו'. כתב מהרש"ל בתשובה סי' ל"ג דהרודף אחר חבירו להורגו וכדומה הוי חבירו שונא גמור וזה פסול להעיד דהוא שונא גמור ומוחלט וכתב בכה"ג דרבים מן מחברים הספרדים נ"ע דהסכימו בדין עם המהרש"ל והנה ראי' מהרש"ל אמורה שם וכן בספרו חכמת שלמה דאמרינן הרוג יציל ופי' התו' דה"ל שונא והקשו בתו' ישינים מה בכך דה"ל שונא הא שונא כשר להעיד ול"ל לר' יהודה פריך דאמר שונא פסול להעיד דאיך מצינו הורג נפש דמיקטל דנרצח מציל דמה קושי' דלמא ר"י כרבי ס"ל דבעי התרו בי' ולרבי לא קשה הרוג יציל כמ"ש רש"י להדיא ועל זה תי' המהרש"ל דשונא כזה דחבירו נוטל נפשו ברור לי' לגמר' דשכנגדו חשוד להעיד שקר וה"ל שונא גמור דהוא פסול להעיד לכ"ע ובאמת תי' זה דחוק לחדש דין חדש אבל הרב מהרש"א בסנהדרין פ"ק תי' כס"ד דמהרש"ל בקושי' הגמרא להך דפירוש הרוג יציל לר' יהודה ע"ש ולא כתב כלום בקושי' המהרש"ל דמה קו' לר"י דלמא כרבי ס"ל דבעינן דוקא התרו וכו' ואני מוסיף להקשות דא"כ דהקושי' הרוג יציל הוא לר' יהודה הא דפי' התו' במכות על קושי' נרבע יציל היינו נרבע לרצונו דהוא רשע והקשו הא לרבא מ"מ כשר לעדות דפלגינן דבוריה ע"ש וקשה מה קושי' דלמא קושי' הגמרא לר' יהודה לדבריו נרבע יציל כנ"ל לדבריו הרוג יציל ומעתה ל"ל פלגינן דבור' דהא ר' יהודה לא ס"ל הך דפלגינן דבוריה וס"ל דהוי רשע ופסול לעדות כדאמרינן יבמות דף כ"א דלא פלגינן דבור' והאומר הרגתי את פלוני אינו נאמן דה"ל רשע ולא פלגינן דבור' כלל ואמת על זה היה נראה תי' ברור דכי אמרינן דבעינן התרו בו אבל לא התרו בו אין מצטרפין היינו אי בעינן התראה אבל אי א"צ התראה כלל ולא מיירי התורה על פי שנים עדים שיהיה העדים מתרים בו א"כ ודאי דלא נ"מ אי התרו אי לא התרו כיון דא"צ התראה ומכ"ש אי לא היה כלל התראה פשיטא דהכל מצטרפין לפסולו ולא שייך התרו בו כיון דלא בעינן התראה כלל וע"ש במכות במהרש"א במ"ש בתו' בד"ה לאסהודי כו' דכתב להדיא כמ"ש ואדרבא דעתו נוטה יותר ממה שכתבתי ע"ש ואמרינן שם מכות דף ו' ע"ב רבי יוסי אומר השונא נהרג מפני שהוא כמועד ומותרה ומוקמינן ליה כריב"י דס"ל חבר א"צ התראה וכו' ע"ש ואם כן קושי' הגמרא לריב"י איך שונא נהרג הא הרוג יציל ול"ל דלא התרה בו דהא לריב"י א"צ כלל התראה ולא היה שם התראה כלל ומה ענין התראה פה הא לא היה התראה כלל ול"ל דלמא ריב"י סבירא ליה כרבנן דפליגי אר"י וסבירא ליה דשונא מעיד דז"א דהא כל טעמן של חכמים דפליגי אר"י דלא נחשדו ישראל על כך שבשביל שנאה יעיד על חבירו בשקר ואם לריב"י נחשד השונא שיזיקו ויהרוג אותו בשביל שנאתו וישפוך דם נקי איך לא נחשוד שיעיד שקר ואם כן לריב"י ודאי שונא פסול להעיד והקושי' בגמרא הרוג יציל לריב"י וא"ש ואם כן הך קושי' התו' מהא דהא אמרינן פלגינן דבור' קושי' נכונה ול"ל דהקושי' לר' יהודה דלא סבירא ליה פלגינן דבור' דדילמא ר"י כרבי סבירא ליה ולר"י בר' יהודה אין כאן קושי' דהוא אפשר דסבירא ליה פלגינן דבור' כחכמים שם ביבמות וקושי' התו' על נכון אלא דיש בו פקפוק אם כן הא דאמרינן בסנהדרין דף כ"ט דריב"י מפיק לי' מהך קרא והוא לא אויב לו וכו' שני ת"ח ששונאים זא"ז וכו' דאין יושבים בדין הא לריב"י איצטרך למעט שלא יעיד דעד כאן לא דרשינן הך קרא לשני ת"ח היינו לרבנן דסבירא להו שונא מעיד ואייתר הך קרא והוא לא אויב ודרשינן להך שני ת"ח אבל לפמ"ש לריב"י שונא פסול להעיד אם כן הא איצטרך לכך כדאמרינן שם להדיא לר' יהודה דלא אויב לו קאי לבל יעיד ומנ"ל הך דב' ת"ח וכו' וא"ל דלריב"י מסברא אמרינן כמ"ש דאם נחשד להרוג איך לא יחשוד לשקר בעדותו. דא"כ גם לזה דלא ידון אותו לא איצטרך ואייתר ליה ולא מבקש רעתו דדרשינן שלא ידונו ואפשר לומר דבאמת לריב"י א"צ קרא כלל לא לדיין ולא לעד רק לריב"י חד קרא לגופי' אתא דנהרג אם הוא שונא דמקראי אחריני דכתב רש"י שם לא שמענו רק דאינו גולה וכתיב הך קרא להורות דנהרג וחד קרא לשני ת"ח דאין יושבים בדין וצ"ע. דאפשר לדחות הך סבר' שכתבתי דאם נחשד להרוג איך נימא דלא נחשוד להעיד שקר דעדיין י"ל מסתמא כל ישראל בחזקת כשרות ואמרינן דלא יעיד מחמת שנאתו שקר אבל התם הרי שור טבוח לפניך דחזינן דהאיש ההוא נהרג בפתע פתאום ורגלים לדבר דעשה כן לשנאתו אבל בעדות דלא חזינן ריעות' מהכ"ת נימא דישקר בעדותו בשביל שנאה. ויהיה איך שיהיה מ"מ הן למהרש"א והן לפי מ"ש קשה קושי' המפורסמת במ"ש התו' במכות וסנהדרין דאין לפרש במ"ש בגמרא נרבע יציל ג"כ שהוא שונאו הואיל והרביעו שלא ברצונו והוא דומי' דפריך הרוג יציל דא"כ איך קאמר ר"י בסנהדרין פלוני רבעני לאונסו הוא ואחר מצטרפין להורגו הא ה"ל שונאו וכו' ע"ש וקשה כיון דכל הקושי' הרוג וכו' הוא לר"י או לריב"י כמ"ש אבל לפי דקי"ל כרבנן דשונא כשר להעיד באמת לא קשה מידי אין כאן קושי' מר' יוסף דאמר מילתא אליב' דהלכתא דס"ל דשונא כשר להעיד והיה נראה ליישב דברי מהרש"א והוא בשניישב ג"כ קושי' מהרש"ל דמה פריך לר' יהודה דלמא ר"י ס"ל כרבי בזמן שהותרו בו וכו' די"ל מהרש"א ס"ל דסתמא דתו' לא סבירא ליה כפי' ר"ח כהן במכות דאמרינן דשאלינן לי' למחזי או לאסהודי דלכשרי' שאלינן רק סתמא דהתו' ס"ל כפי' הרמב"ם וכל הפוסקים ממש דלפסולים שאלינן וכ"כ התו' גופיה בסנהדרין דף ט' ד"ה בזמן כו' וגם ס"ל למהרש"א דדעת התו' כדעת הנ"י דלאו דוקא לרבי התרו בו רק העיקר אי כוונו להעיד וכ"כ התו' להדיא בסנהדרין דף הנ"ל ד"ה בזמן כו' דלרבי א"צ התראה ובכוונה לחוד סגי וכבר כתבו התו' שם במכות דאף דאמרינן דאין הצירוף פוסל רק עד שיעיד בב"ד היינו למסקנא דילפינן מן יקום דבר אבל בס"ד לא אמרינן כן ע"ש וא"כ אף אילו ר' יהודה ס"ל כרבי מ"מ קשה הנרצח יציל דכי ידע הוא דתיכף יומת כרגע וחשב דעוד יחי' יום יומיי' ויבא לב"ד ויעיד לנקום נקמתו וא"כ דכיון להעיד הרי פוסל כל עדות וכבר כתבו דיש לזה במציאות דהנרצח מעיד כמ"ש כ"מ זה בשם המרדכי וא"כ כל רוצח שהרג נפש ומת טרם בוא להב"ד אין להרגו מספק כלל דאולי כיון הנרצח להעיד עליו בב"ד ועי"כ נפסלו כל העדות ומספיקא לא קטלינן נפשא והצילו עדה כתיב ואי נימא דאיירי קרא באמת דבכה"ג דבא הנרצח לב"ד ושאלינן ליה ואמר דלא כיון דהוא דוחק דיהיה קרא מיירי בכה"ג דוקא והמקשן לא ס"ל כן דאלו ס"ל המ"ל כשהרגו מאחוריו והמתרץ באמת ה"ל ליישב כן רק כיון דמשיב דקרא לאו בכל גווני מיירי ניחא ליה לשנויא דאיירי בשהרגו מאחוריו דזה שכיח יותר אך הא תינח בהך קושי' הרוג יציל אבל בהך קו' נרבע יציל ל"ל דהקושי' לר' יהודה די"ל דלמא כרבי ס"ל ובנרבע דעודנו חי וקיים בב"ד שפיר י"ל דשאלינן ליה אם כיון להעיד או לא ואין כאן מקום קושיא וא"צ לדוחק רחוק ממציאות שרבעו מאחוריו רק דשאלינן ליה כמו דשאלינן ליה לשארי קרובי' ופסולים כשהיו במעמד כשעשה מעשה וא"כ אם נפרש בגמ' נרבע יציל ג"כ משום שונא ליכא למימר דהקושיא לר' יהודה דהא י"ל ר"י כרבי ס"ל ועכצ"ל כפי' מהרש"ל דשונא כזה שעשה לו תועבה גדולה כזו ורבעו לכ"ע פסול וא"כ המשך התו' על נכון דעל הרוג יציל פי' להדיא משום דה"ל שונא והיינו לר' יהודה דל"ל דילמא כרבי ס"ל דמה בכך דילמא באמת הנרצח כיון לעדות כנ"ל אבל על נרבע יציל כתבו התו' דל"ל דג"כ הפי' כמו בהרוג משום שונא דאם נפרש כן גבי נרבע עכצ"ל כפי' המהרש"ל דשונא כזה לכ"ע פסול דל"ל דהקושי' לר"י דבנרבע שפיר י"ל ר"י כרבי ס"ל והנרבע חי ואומר שלא כוון עדותו וא"כ דמוכח לפי' זה דלכ"ע הקושי' שפיר הקשו מהך דר' יוסף דס"ל דנרבע כשר להעיד ולכך פי' באמת על נרבע פי' אחר וא"כ על הרוג יציל א"צ תו לפי' מהרש"ל רק הקושי' לר"י כנ"ל וא"כ גם קושי' הנ"ל מיושב דהקשו אם הפי' נרבע יציל לרצונו משום דה"ל רשע דהא פלגינן דבורא ול"ל דהקושי' לר' יהודה דס"ל לא פלגינן דבורא דהא לר"י י"ל כרבי ס"ל ומה בכך דהוא רשע אם אומר שלא כיון לא נפסל העדות כהנ"ל בכל הפסולים ואם הקושי' לר' יוסי דילמא ר"י ס"ל כחכמים דפלגינן דבור' וא"ש הכל בלי קושי' כלל זהו מה שנראה ליישב בכוונת מהרש"א ועכ"פ המהרש"א יודה דכך עלה במחשבה לפני התו' סברת מהרש"ל דשונא כזה פסול לכ"ע וא"כ מה דוחקי' דנימא באמת ס"ל לתו' כן גבי רוצח אף דגבי נרבע מוכח מדר' יוסף דלא אמרינן כן כהנ"ל מ"מ ברוצח שרוצה ליטול נפשו אפשר דאמרינן כן אך מ"מ לדינא לו יהיה דהפשט בתו' כמו שכתב מהרש"ל מ"מ הא תו' תי' עוד תי' ופירושים שונים על הרוג יציל משום טריפה או בהורג קרובו ומדחתרו למצוא פיסול בנהרג ש"מ דס"ל דאף שונא כזה לא נפסל דאל"כ מה דוחק לפרש בקרוב או בטריפה הלא כולם פסולים וכן המרדכי תופס לעיקר זה הפי' דה"ל טריפה וכן דעת רבים מהמחברים וכן נראה דעת הש"ך לקמן סעיף טו"ב וא"כ לא קאי תי' הלזו בתו' וגם דינו של מהרש"ל לא קאי וכך יפה לנו מבלי לחדש דין מם דלא מצינו לו רמז בש"ס ואדרבא יש לפקפק דהא דפרכינן בגמ' לרבנן דמכשירי' שונא להעיד קרא דלא אויב לו מה דרשו ביה לימא דאתיא לשונא כזה הרודפו עד לנפשו. ודוחק לומר דזה מסתבר עד שא"צ קרא והנה הרב בעל כה"ג עמד בדברי מרדכי בפ' גט פשוט בשמעתי' מילאו בקרובים שכתב מה שנהגו בכתובה לחתום שני שושבוני' באויר שני שיטין שיש בין הכתובה לחתימת עדים דאין לפוסלו דניכר הדבר דלמלוי חתמו ועוד שהרי כוחבין שושבוני' וכו' עכ"ל ונתקשה בו הא קי"ל דאוהב זה שושבינו כשר להעיד וא"כ מה פסול יש בחתימת שושבינים ולכך ביקש לכנוס בדוחק ולומר דלאותו עדות שהוא בו שושבין ודאי פסול ולדידי איפכא מסתברא דהא הם מעידים בין איש לאשתו ולשניהם שושבין וא"כ אהבתו בשוה ואין כאן חשש פיסול ואף שיש לדחות זה מ"מ בלא"ה אין לנו לחדש דין מה דלא נזכר בגמ' ופוסקים ראשונים והמרדכי דטרח להעמיד המנהג מה לו לדוחק הזה הלא י"ל דמנהג הוא עפ"י המשנה דשושבין כשר והרוצה לחדש דין ולחלק עליו הראיה אבל ברור דכוונתו דתמיד חותמים השושבינים וכך המנהג מבלי שנות ועל הרוב הם קרובים לחתן ולכלה ופסולים מחמת קורב' וא"כ יש כאן חשש פיסול ולכך נתן הראבי' טעם הנ"ל דניכר למלוי חותמים וגם כותבים שהם שושבינים וליכא למיחש למידי ולכך חותמים תמיד השושבינים מבלי הבדל קרוב או רחוק ולית כאן חשש וע"ז סובב כוונת המרדכי אלא שקיצר וכן הוא בעיטור להדיא וז"ל אבל בכתובה נהגו להחתים קרובים וקטנים בכ"מ לפי שכתובה דבר פומבי הוא ופעמים שהשושבינים קרובי חתן וכלה חותמין לשם כשר ואין העדות כשרים נפסלים בכך עכ"ל והביאו ב"י סי' מ"ה מחודשי' ט' ע"ש והוא הדבר של מרדכי שנתכוונו שניהם לדבר אחד וברור זה מקצר וזה מבאר ולולי דמסתפינ' הייתי אומר שדעת חכמים אלה הואיל וסתם הגמ' פריך מהך דהרוג יציל דס"ל הלכה כר"י דשונא פסול ומה שהביאני לידי זה מהר"ם בפ' ז"ב דפסק בשטר שחתם עליו חתנו דצריך לברר שראה שטר קודם שנעשה חתנו כמו בגזלן ותמה הב"י דהא אמרינן להדיא סוף פ' מ"ש דוקא בגזלן דחשיד לזייף אבל קרובים גזרת המלך וא"צ שיהיה שטר מוחזק בב"ד וצע"ג וצ"ל דס"ל למהר"ם זהו לרבנן דס"ל לא נחשדו אוהב ושונא להעיד שקר ואף קרובים לא נחשדו אבל לר"י דאוהב נחשד מכ"ש קרוב והא אפילו אבי חתנו אמרי' דלא גרע מאוהב ושונא מכ"ש בחתנו להדיא והוי אוהב דנחשד לשקר והוי כמו גזלן והגמ' בב"ב וברייתא אתיא הכל לרבנן דס"ל לא נחשדו וכו' אבל לפי דקי"ל כר"י ליתא זה ואף קרובים נחשדו כמו גזלן ודוק:

(ג) וי"א דשלישי בראשון פסול. הוא דעת ר"ת ומביא ראיה מן דברי ירושלמי דאמר משה מעיד לאשת פנחס משמע הא לפנחס אינו מעיד ש"מ דס"ל ראשון בשלישי פסול ושמעתי אומרים בשם אבי אמי ה"ה הגאון המפורסם מהורר ליב צינץ ז"ל שיש לדחות ראי' ר"ת די"ל דירושלמי לא כיון כלל לקורב' דשלישי בראשון רק ס"ל כדעת רבה וכן כתב רש"י בחומש דאלעזר לקח מבנות יתרו ממש וא"כ היתה צפורה אשת משה דודתו של פנחס והיה משה פסול להעידו דה"ל ראשון בשני חד בעל אבל לאשת פנחס קמ"ל דמעיד דה"ל תרי בעל וכדעת הרא"ש וסייעתו בסעיף ד' ואם כי דברי פי חכם חן מ"מ המעיין ברא"ש יראה דבהא אי ראשון בשני תרי בעל כשרים נחלקו בו בבלי וירושלמי ולדעת ירושלמי פסול רק הרא"ש פוסק כתלמוד דידן וא"כ א"א לפרש בירושלמי דכיון לקורב' כזו דא"כ לשיטתו אף לאשת פנחס פסול דה"ל תרי בעל וע"כ דכיון לקורב' דג' בראשון ובלא"ה מבואר שם בירושלמי דור שלישי מהו שיעיד לאשת ראשון משמע הא לראשון גופי' פסול ובזה לא שייך מ"ש:

(ד) וי"א דקורבי אם כו'. הש"ך האריך בזה ותמה על הרמ"א דנראה מלשון העתקתו דנ"מ לענין קדושין דאם קידש בפני קרובי' מצד אם דיש לחוש לקידושין ולהצריכה גט ודעת הש"ך דלשון הרמב"ם כך דכל מה דאינו מפורש בתורה ונלמוד ע"י י"ג מדות קראוהו מד"ס כמו שכתב גבי קדושין בכסף אבל מ"מ אין הבדל ביניהם לדינא כמו מה שמפורש בקרא להדיא ולא על הרמ"א תלונתו כי אם על המ"כ שהביא הב"י בא"ע סי' מ"ב דשם מבואר לדעת הרמב"ם חוששין לקידושין וכ"כ הכ"מ שם ע"ש איברא בגוף הדין מנ"ל לרמב"ם לומר הא דאמרינן בגמ' אבות אבות ב' זימני אם אין ענין לקרובי אב תנוהו לקרובי אם דהוא אסמכתא בעלמא מנ"ל זה ונראה דהא אמרינן שם במשנה אמר ר' יוסי זו משנת ר"ע אבל משנה ראשונה דודו ובן דודו וכל הראוי ליורשו ופי' הרמב"ם בפי' המשנה דהך ראוי ליורשו לא נשנית במשנה ראשונה רק חוזר לדברי ר"ע וכן הסכים המהרש"ל בח"ש ע"ש ובתי"ט וס"ל לרמב"ם דודו ובן דודו היינו מאב וכמ"ש הנ"י דדעתו דוכל ראוי ליורשו במשנה ראשונה נשנית כתב דאיצטרך דלא תימא דודו ובן דודו הוא רק מאב הרי ס"ל דלישנא דודו ובן דודו פי' מאב וא"כ הלא סוגי' בכל הש"ם אם הגמ' מביא איזה ילפותא מקרא לחד תנא קא מקשה הגמ' ואידך האי קרא מה עביד ליה וכאן דדרשינן אבות תרי זימני חד לקורבה דאב וחד לקורבה דאם ה"ל להקשות לר' יוסי דס"ל במשנה ראשונה הך דשתי אבות ל"ל ומה דריש ביה אלא ברור דדייק ליה בלשון המשנה זו משנת ר"ע אבל משנה ראשונה אמרו דודו כו' ויש להבין אם דור שקדמו לר"ע למדו דאינו פסול רק דודו ובן דודו איך חולק ר"ע על רבותיו ודור שקדמהו בזמן ומעלה. ואי דנחלק ר"ע וס"ל לא כך למדו רבותינו אשר היו בימים ראשונים ובאמת פסלו כל הפסולים ששנה ר"ע א"כ הל"ל זו משנת ר"ע אבל חולקים משנה ראשונה מה טיבו הלא ר"ע לא ס"ל כלל ומה שייך משנה ראשונה א"ו דבאמת משנה ראשונה אמת ואף ר"ע מודה בה דכך היה נשנית מתחילה רק זהו דין תורה אבל ס"ל לר"ע דחכמים אח"כ הוסיפו לפסול קרובי אם וקרובי אישות והן קרובים אשר נשנו במשנה ור' יוסי פליג וס"ל דלא נתקן אח"כ משום תקנה רק כפי שנשנית במשנה ראשונה כך היה מבלי שינוי וא"ש פי' המשנה זו משנת ר"ע שהוסיף על משנה ראשונה אבל משנה ראשונה לא כן היה וס"ל לר"י דלא תקנו חכמים ז"ל אח"כ כלום ולשון המשנה מדויק וא"כ צ"ל דהך אבות אבות תרי זימני הוא אף לר"ע אסמכתא בעלמא לפסול דהא ס"ל דמשנה ראשונה נשנית לד"ת ובאמת בד"ת קרובי אם כשרים וא"כ לא מצי הגמ' להקשות לר"י דס"ל כמו משנה ראשונה אבות מה דריש ביה דהא אף ר"ע לא נחלק במשנה ראשונה לד"ת כלל וא"ש. ותמהני מהש"ך שהחליט בקדושין מבלי לחוש להם במקדש בפני קרובי אם או קרובי אישות הלא גם הרז"ה דעתו דלא מוכרח בגמרא אי אין הלכה כמשנה ראשונה והגמ' רק דחה אולי אין הלכה כר"י דמשנה רק כר"י דברייתא אבל אין הדבר מוכרע וא"כ איך ניקל כ"כ ואף שהרמב"ן חולק מ"מ אין ראי' הרמב"ן מכרעת דכל ראי' שלו מאמוראי בגמ' דאמרו קרובי אם לא יעידו ובאמת הם אמרו לא יעידו משום דמספקא להו כמו דמספקא לר' יוסף אי הלכה כר"י במשנה אבל מנ"ל שהיה הדבר ברור אצלם ואם היה אצלם ברור למה היה ר' יוסף מסופק ופשיטא דיש להחמיר באיסור א"א כהרז"ה וסייעתו ואולי ס"ל להש"ך דאף למשנה ראשונה הרבה מקרובי אם נפסלים דדודו ובן דודו אף מאם כמ"ש הנ"י אך זהו דחוק ויש ראי' מן ירושלמי דיליף ר' יוסי דדיינים אינם יכולים להיות קרובי' לנרצח דא"כ הם גואלי הדם וכתיב ושפטו עדה וכו' וקשה הא גואל הדם אינו אלא קרובי אב קרובי אם מנלן והא כללא הוא כל הפסול להעיד פסול לדון אלא ודאי ר' יוסי לשיטתו אזיל דס"ל כמשנה ראשונה ודודו ובן דודו היינו מאב והן הגואלי דם ולכך שוו דיינים לעדים וא"ש. ולכן ברור דיש להחמיר כדעת הרז"ה ורמב"ם ואפילו לדעת הש"ך דנלמוד מן י"ג מדות מ"מ אין כאן השגה דבעי גט דהא כן מבואר בעיטור אות קבלת עדות בשם רב האי גאון דילפינן מהא דאמרינן בפ"ק דקידושין דיוצא בשאר אברים צריך גט שחרור הואיל ומדרש חכמים ופי' ר"ת דהואיל ואינו ידוע להמוני עם דיוצא בראשי אברים לכך החמירו דבעי גט שחרור ואף זו אין ידוע לכל דקרובי אם פסולים ולכך בעי גט לבטל קדושין ומעתה ל"ק מקדושי בכסף דזה ידוע לכל וצ"ל אע"ג דלא קי"ל כהך הכרעה וס"ל כר"ע דאפילו בשן ועין צריך גט שחרור הסברא מ"מ לא זז וא"כ דכך דעת בעל עיטור ור"ה גאון איך מלאו לבו של הש"ך להקל ואין ספק דאשתמוט מיני' דש"ך דברי העיטור הנ"ל ועיין מש"ל סי' ל"ו. והנה יש להבין ברמב"ם לפי' המשנה דס"ל דהך וכל ראוי ליורשו ר"ע אמרו מה זה בא ללמדנו אם ס"ל באמת כמ"ש הברטנורא דאחי אמו דאין יורשו מעולם כשר להעידו דזה לא שמענו ולהדיא כתב הרמב"ם האח ואחות בין מן אב ובין מן אם בניהם זה לזה הוי שני ואין כאן גדר ירושה כלל ואפילו נימא דלא כברטנורא הנ"ל ונאמר הואיל והוא יורש אחי אמו ופסול לו אף אחי אמו פסול לו וכן משמע בנ"י מ"מ מה נימא באחי' מן האם שהן ובניהם פסולים ואי נימא דלאחר המשנה פסלוהו חז"ל לאלו דבר זה אין לו שרש ועיקר כלל דאי' איפא נזכר ואן היה התקנה הא ואי נימא דלא למעט הפסולים הנזכר במשנה דאלו מבואר בהם הפסול הן ובניהם רק להוסיף בא וכל הראוי ליורשו ואף זו לא הבנתי מהו הוא הדבר שמוסיף ועוד א"כ בן בן בנו לא יעיד לו אם בנו ובן בנו מתי' הלא הוא היורש ומצי למימר בדוכתי אחריני במקום אבו' דאבא קאתינא ולא כן דעת הרמב"ם דמכשיר להדיא דה"ל ג' בראשון ודוחק לומר דחזר בו בספרו מפי' המשנה וס"ל דבאמת לר"י נשני' כפי' רש"י ובפי' המשנה ס"ל באמת דלמה דלא קי"ל כמב"א דמכשיר באבוה דאבא אפי' ע"ס כל הדורות פסולים דמ"מ יקשה מב"א הך משנה איך מפרש לי' וצ"ע ואולי פי' כל הראוי ליורשו היינו שיש לו בן מן ישראלי' אפי' ממזר דכמ"ש ביבמות כל שיש לו בן מ"מ ואמרי' לאתויי ממזר ואף בזה הואיל וראוי ליורשו פסול לעדות ולאפוקי מי שיש לו בן מן שפחה אף שנשתחררה מותר להעידו הואיל ואינו ראוי ליורשו ואינו בנו וצ"ע. וגם עשיתי סמך לדברי הרמב"ם מהא דאמרינן ביומא בעגל כל מי שהיה בעדים והתראה בסייף ואמרו שם האומר לאביו וכו' אבי אמו ואחי אמו ובן בתו הרגו בני לוי וקשה איך יתכן בלי עדים הא לא היה בסייף רק במגפה ובעדים מי היו העדים אם אחרים איך הרגו הם לקרובים הא בעינן יד עדים בראשונה עד שאמרו נקטעה יד עדים פטור ואי הם היו עדים באמת איך אפשר להעיד על קרובם לא ימותו כתיב ועכצ"ל דקרובי אם לית בהו פסול ד"ת ובחדושי הארכתי:

(ה) ולא לאביה כו'. הנה בזו הפיסול יש דעות שלשה דעת הב"ח ומהרש"ל דוקא לאבי' הוא דלא יעיד אבל לאבי אביה שהוא אבי חמיו כשר להעיד אפילו לדעת ר"ת והרא"ש דסבירא להו לפסול שלישי בראשון וראיה שלהם מהך דכתב הטור אות כ"ג אבל אבי חמיו כשר להעיד לו וסבירא ליה לדוחק דסתם הטור נגד הרא"ש ור"ת אלא ודאי בזה כ"ע מודים דאפלוג דרא והסמ"ע דעתו ודאי לר"ת והרא"ש סבירא ליה דג' בראשון פסול אף אבי חמיו פסול דהא יש עם אשתו ראשון בראשון ועם אבי' שני ואבי אבי' שלישי והא דהכשיר הטור היינו לשיטת הרמב"ם והרי"ף דמכשירין ראשון בג' ודעת הט"ז אפי' לדעת הרי"ף והרמב"ם פסול דבעל באשתו אינו נכנס במנין ראשון בראשון וכמו דהיא עם אבי אבי' ראשון בשני כן בעלה דבעל כאשתו והראי' דאחי חמיו פסול כדתנן אחיו הן ובניהם וחתניהם ואיך יכשיר אביו ויפסול אחיו ומ"ש הסמ"ע לחלק בין אתפלוג דרא הוא דוחק ולכן סבירא ליה דבאמת פסול לכ"ע ובטור נגיה כמ"ש הב"י אבי אבי חמיו אלו הן השלשה דעות שנחלקו בדין הנ"ל ונראה דודאי דעת מהרש"ל וב"ח להכשיר אפילו לדעת ר"ת ליתא לענ"ד חדא דקשה מ"ש הב"ח בשם מהר"ש ז"ל דא"כ הא דאמרינן בירושלמי משה מעיד לאשת פנחס הא אהרן גופי' מעיד לאשת פנחס ומ"ש הב"ח ליישב דקמ"ל דהא לפנחס גופי' אפי' משה דודו פסול להעיד דחוק דז"ל ירושל' דור שלישי מהו שיהיה מותר באשת ראשון משה מהו שיעיד לאשת פנחס וכו' ואם כן אף דניישב בהך איבעיא דמשה וכו' בהך איבעיא דור שלישי באשת ראשון בכאן הקושי' מה אריא דור שלישי הא אפילו דור שני מותר באשת ראשון וגם תרתי למה לי וע"כ דלא תימא משה ופנחס אבל עמרם פסול דהוא דור אחר דור ועיין מ"ש עוד מזה ואם כדברי מהרש"ל הא אהרן מעיד ומכ"ש עמרם והעיקר דהא איבעיא הוא ואיך שייך תי' של הב"ח בלשון איבעיא בשלמא אי סתמא דירושלמי קאמר דינא משה מעיד לאשת פנחס שייך שפיר למעוטי דמש' פסול לפנחס גיפ' אבל לשון איבעיא איך בעי על דור שלישי אם לא פשוט ליה דדור שני פסול וכדומה שהשואל ההוא היה מהרש"א מרא דכולא תלמודא שנית אף אם נסבול דוחק הב"ח מה יאמר בטור אות ה' דכתב הטור ראשון בראשון אמרינן תרי בעל כאשתו ובן בנו ראשון בשני לפיכך שנים אחד נשוי אם ואחר נשוי בת בנה או בת בתה כשר להעיד זה לזה לדעת הרא"ש ז"ל והיינו דה"ל תרי בעל והרא"ש מכשיר בראשון בשני ב' בעל וקשה מה אריא דנשא נכד אשתו דה"ל תרי בעל אפילו נשא נכדו לגמרי דהוא רק חד בעל מ"מ כשר דהוא אבי חמיו או אבי חמותו ולמה תלה הדין בשני בעל והוא ראיה שאין לדחותו כלל ונשוב לדעת הסמ"ע שדעתו באמת לשיטת התו' ורא"ש אבי חמי' פסול רק לשיטת הרמב"ם והרי"ף דמכשירין ראשון בג' בזו כשר ובזו מקיים הגי' בטור אבי חמיו כשר היינו לשיטת החולקים אר"ת וכן מצאתי בהגהת הרי"ף בשם ריא"ז ז"ל דאבי חמי' כשר להעיד והיינו כסמ"ע ולא קשי' מהנ"ל אמנם עדיין קושי' לשיטתו מהא דכתב הטור דאם אחד נשא האם ואחד נכדה דכשר לדעת הרא"ש אבל משמע להחולקים פסול וצריך ישוב הא חורגו לבדו תנן ועכ"פ ממעט חתנו ואיך ס"ד למיפסל' ותי' הב"ח דלהרי"ף דסבירא ליה גיסו לבדו היינו למעוטי בנו וחתנו שיש לו מאשה אחרת אף גם חורגו לבדו פי' לאפוקי חורגו דחורגו אבל בנו וחותנו ממש פסול ודעת הב"ח דדעת הרמב"ם לא שוה בזה עם הרי"ף וסבירא ליה דבחורגו לבדו אין הפי' למעט חורגו דחורגו רק הרי"ף סבירא ליה כן אבל דעת תשובת עבודת הגרשוני וכן הוא בתשובת חות יאיר לו לשמו דגם הרמב"ם שוה בזה עם הרי"ף וסבירא ליה דלא אתא חורגו לבדו למעט רק חורגו דחורגו וכן נראה הדבר בטור לכאורה דכתב סתם זה נשא האם וזה בת בנה כשר לדעת הרא"ש משמע דאין שום רבוות' מסייע ואילו הרמב"ם סבירא ליה כוותי' הל"ל לדעת הרא"ש והרמב"ם אך בפי' המשנה מבואר כמ"ש הב"ח דעל גיסו לבדו פי' לאפוקי בנים שיש לו מאשה אחרת ועל חורגו לבדו פי' דבן וחתן חורגו כשרים להעיד ע"ש. וזהו כדברי ב"ח והנה לא זו לשיטת מהר"ג דקשה איך כתב דאבי חמיו כשר והיינו לדעת הרי"ף ורמב"ם הא אפילו נשוי נכד אשתו פסול נשוי נכדו יכשר לו יציב' בארעא וכו' אף גם לשיטת הב"ח קשה לומר דיסתום הטור ויכתוב מה שהוא לדעת הרא"ש והרי"ף החולק פסול ודעת הרמב"ם לא נזכר כלל בטור דחולק ארי"ף ועכשיו יסתום כוותי' ויכתוב כשר לדעת הרמב"ם במקום שהרי"ף ורא"ש חולקים והקצרה ידו של הטור לכתוב דלדעת הרמב"ם כשר משא"כ לדעת הרי"ף כמש"ל כשר לדעת הרא"ש לאפוקי דעת הרי"ף וכאן יסתום דלא כרי"ף ודלא כרא"ש ואין לו מובן כלל. ומה שנ"ל אם נקיים הגי' אבי חמיו כשר דבלא"ה יש להבין במ"ש הטור אות חית בעל אם אמו כשר לו ע"כ הוא להרא"ש דסבירא ליה גיסו לבדו לא על בנים מאשה אחרת בגיסו וה"ה בחורגו לא על חורגו דחורגו ואם כן קשה הא דכתב באות ה' לפיכך (פי' הואיל וראשון בשני תרי בעל לא אמרינן) א' נשא האם ואחד בת בתה מותרים להעיד לדעת הרא"ש דקשה מה איריא לדעת זו של הרא"ש בעל בת בתה דהוי תרי בעל הא אפי' לבת הבן בעצמה מותר להעיד דחורגו לבדו תנן והוי לגבי בת הבן בעל אם אמו דכשר ואם כן מה קאמר לפיכך הואיל ותרי בעל כאשתו לא ולכך כשר להרא"ש וזה אינו דלא תלי' כלל בבעל כאשתו דאפילו לנכד אשתו מותר להעיד וצ"ע ליישב בדוחק ומה שנראה הוא דבכה"ג בהגהת ב"י אות ד' הביא בשם המ"מ לחלק דהוא מעיד לבן גיסו ובן גיסו לא יעיד לו ע"ש ועיין במרדכי דג"כ רוצה לחלק בין פסולים דזה מעיד לזה ולהיפוך לא אלא דהוא נתן טעם משום דמה שקנת' אשה קנה בעלה אמרינן אבל לא להיפוך ע"ש אבל עכ"פ מודה דאין זה כלל לומר דהואיל הוא פסול לו אף להיפוך נמי איברא דצריך טעם לדברי המ"מ למה הוא יעיד לבן גיסו ובן גיסו לא יעיד לו וצ"ל דסבירא ליה כרמב"ם דקרובי אישו' הוא רק מדרבנן ואם כן הא דאמרינן אשה כבעלה ובעל כאשתו הוא הכל מדרבנן ואסמכו' אקרא וצ"ל דהטעם דתקנו חכמים כך משום דאי יעיד לבעל אתא למיחלף ויעיד לאשתו ואשה בבעל מתחלף וכך הטעם וגזירת חכמים ז"ל בכ"מ גזרה הא אטו הא ואף זו בכיוצא בו ואם כן צדקו דברי המ"מ דהוא לבן גיסו יעיד דכאן לא שייך למיחלף דמה נימא אם הוא יעיד אתא למיחלף ואף אשתו תעיד והיא דודתו באמת דהא אשה לאו בגדר עדות ואין כאן חשש כלל משא"כ בן גיסו לא יעיד לו דאם יעיד לו אתא למיחלף להעיד לאשתו ג"כ והיא פסול' לו דהיא דודתו ונכונים דברי המ"מ בטעמן וכפי הנ"ל בטעם גיסו כן י"ל בטור לענין חורגו דחורגו לבדו דקתני היינו דהוא מעיד לבן חורגו נכד אשתו דאפלוג דרא ול"ל אם הוא יעיד אתא לאחלופי ואף אשתו תעיד דזה אינו במציאות דאשה לאו בת עדות משא"כ בן חורגו לא יעיד לבעל אם אביו או אמו דאם יעיד לו אתא למיחלף להעיד לאשתו בעדות שהוא שייך לה וזהו באמת פסול דהיא זקנתו באמת וזו הסברא נכונה וישרה וא"ש הכל באות ה' דכתב הטור מותרים זה לזה דייקא הוצרך הטור לומר דזה נשא אם וזה נכדה מותרים דהוי תרי בעל הא נכדה גופי' אסור להעיד לו דגזרה דיעיד לאשתו שהיא זקנתו אבל באות ח' נאמר בעל אם אמו כשר לו היינו שהוא הבעל יכול להעיד לנכד אשתו דאם הוא מעיד לא יאמרו דאשתו ג"כ תעיד דאינה בגדר עדות ויובן ג"כ מ"ש באות כ"ג אבי חמיו כשר לו דלא נקט מעיד לו רק כשר לו והרצון דהוא מעיד לאבי חמיו וכמ"ש הרמב"ם אינו מעיד לאבי' ומיניה דייקינן הא לאבי אבי' יכול להעיד וכמ"ש הסמ"ע וזהו ניחא דכאן ליכא למימר דאם הוא יעיד אף אשתו תעיד דאינה בגדר העדות ובאמת אבי חמיו אינו מעיד לבעל נכדו דלפעמים יטעו ויכשירו עדות אף לאשתו דבעל כאשתו והיא נכדו ופסול ובהכי ניחא מ"ש לעיל בטור דכתב באות ה' דמעיד לחתן חורגו הא אפילו לחתן בנו ממש מצי להעיד כי לפמ"ש לא יכול הוא להעיד לחתן בנו מגזירה דיעיד לאשתו אבל בחורגו יכול להעיד דאף דיעיד לאשתו אינו אלא חורגו וכולי האי לא אמרינן דתרי בעל כאשתו לא אמרינן לדעת הרא"ש דלא גזרו רבנן כולי האי וא"ש והוא דרך חריף ונעים. ויש לסברא זו סמך ועזר מגמרא דקאמרינן כי הוינ' בי עולא איבעיא לן אחי חמיו בן אחי חמיו בן אחות חמיו מהו א"ל תנינא אחיו ואחי אביו ואחי אמו הן ובניהם וחתנם וקשה דקארי ליה מה קארי וכי נעלם מאתם משנה שלימה במקומו ח"ו אלא זהו היה מקום ספק דיודעים הם היו במשנה דהוא לא יעיד לחתן אחיו וזה נכון דאתא למיחלף דיטעה ויעיד לאשתו והיא בת אחיו אבל אם חתן אחיו יעיד לו אין כאן מקום לטעות דאשת חתן אחיו אינה כלל בגדר העדות ופשט' ליה מאלו הקרובים דקתני במשנה כך פי' דפסולים זה לזה וזה לזה דאל"כ היה מפרש המשנה רבים פסולים דנפקו מכללא וסתמא דמשנה משמע דהם פסולים זה לזה וזה לזה דאל"כ לא הוה המשנה סותם כ"כ והוה קתני אלו לאלו וסתמא קתני משמע בכל צד זה לזה וזה לזה ושפיר קפשטו אך זהו לקרובים השנוי' במשנה להדיא כוונת המשנה לפסול זה לזה וכן להיפוך אבל מה דלא נשנה במשנה כגון חמיו וכדומה אלא נפקא מכללא סברת הגמרא קאי לחלק כמ"ש וזהו מוכרח כי אילו לא היה סברא זו פשוט אצלם מהכ"ת לשאול לספק ולחלק כנ"ל מה שפסולו במשנה מבואר אלא ודאי דידעו בחמיו וחורגו חילוק הנ"ל ולכך באו לבית הספק אולי בכל הקרובים אמרינן כן או לא ופשיטא ליה כי כל מה דנשני' במשנה ודאי פסולים זה לזה ואין ללמוד פסולי קורב' זה מזה ובפרט בתקנת חכמים בזו תקנו ובזו לא תקנו וא"ש. ובהכי ניחא קושי' רש"י ותו' שם במשנה דאלו הן הקרובים דחורגו מיותר דהא קתני ליה בעל אמו ע"ש דתי' בדוחק ולפמ"ש ניחא דדינו של זה לא כשל זה דבבעל אמו שיעיד ליכא גזירה כמו בחורגו שיעיד בבעל אמו כהנ"ל וא"ש. אך עם כל זה שטרחתי הוא אם נקיים נוסחאות טור אבי חמיו אבל יותר נכון להגיה כמ"ש הב"י והוא כדעת הט"ז אבי אבי חמיו אבל אבי חמיו לכ"ע פסול אפילו למאן דמכשיר ראשון בג' וכן יש קצת ראי' מן פי' משניות של רמב"ם דשאל למה מנה במשנה אביו ולא מנה בנו ע"ש וקשה הא כל השנוי' במשנה הם ובניהם וחתנם בכלל הפיסול ואיך ימנה בנו דחתנו ג"כ בכלל פיסול וזה אינו דהוי אבי חמיו ודוחק לומר דה"ל בנו לבדו דאז ה"א אף בנו כשר ולכן נראים הדברים כמ"ש הט"ז וזהו מסתבר בסברא:

(ו) דגר שנתגייר כו'. בב"י נסתפק אי לידתן בקדושה והורתן שלא בקדושה ג"כ מעידין זה לזה ותמה הש"ך הא קי"ל דחייבים עליהם משום אשת אחי' ואם כן הם אחי' גמורים ד"ת ואיך ס"ד דיעידו ויפה תמה והדין עמו אבל להליץ בעד רבינו הגדול הב"י י"ל דסבירא ליה כרמב"ם דקרובי אם מדרבנן והיינו דגזרו אטו קרובי אב וזה בישראל דיש במציאות לקרובי אב אבל בגר דליכא במציאות כלל לקרובי אב אף לקרובי אם לא גזרו כלל ואדרבה הניחו כן כדי להבדיל בין גרים לזרע עמוסי':

(ז) אעפ"י שהניחה לו בנים כו'. הרב בעל כה"ג תמה על הרשב"ם בב"ב פרק י"נ בהא דתנן היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ומתה בתו כו' ופירשב"ם ולא היו לו בנים ממנה ע"ש וכן הנ"י העתיק הך כמו רשב"ם ומזו נראה לכאורה דפסקו הלכה כר"י דאם הניחה בנים דפסול להעיד ולק"מ דהא בעירכין דף י"ז ע"ב דר' יהודה דריש ואם מך הוא עד שיהיה במכותו מתחיל' ועד סוף ופריך הגמרא אלא מעתה והוא עד נימא נמי עד שיהיה בכשרותו מתחילה ועד סוף וכ"ת ה"נ והתניא היה יודע עדות עד שלא נעשה חתנו כו' ומתה בתו כו' הרי דפריך הגמרא מהך ברייתא לר' יהודה ולר"י אם היה לו בנים ממנה פסול וע"כ צ"ל דמיירי דאין לו בנים ממנה וכ"כ התו' להדיא שם ד"ה עד שלא נעשה חתנו כו' דמיירי באין לו בנים דמוקים ליה הכי כר' יהודה ע"ש ולזה נתכוון הרמב"ם והנ"י בלי ספק ופקפוק:

(ח) מיהו אם נפסק הדין וכו'. עיין מ"ש באורים פי' הדין הזה כפמ"ש הש"ך ונכון הוא בכוונת הבעל עיטור אלא שדין זה צל"ע לענ"ד כי ודאי בלא"ה יש לדקדק במ"ש העיטור דעביד לחזק דבריו דהא לא נחשדו קרובים להעיד שקר ולכך קי"ל בא לפנינו שטר והוא חתנו רק הזמן קודם שנעשה חתנו מ"מ השטר כשר ולא אמרינן דילמא עכשיו זייף זמן שטר והקדימו כמו דאמרינן בגזלן ואם כן זהו שהעיד בהיותו קרוב הלא לא נחשד שעדותו שקר רק גזירת המלך לבל יועיל עדותו ואם כן עכשיו שנתרחק ובטל גזרת המלך מה נ"מ דעביד לקיים דבריו הראשונים הלא גם דבריו הראשונים באמת נאמרים רק ארי' דרביע עליו גזרת המלך אך זה יש ליישב דודאי אילו לא היה גזרת המלך לפסול לקרובים לא היו נחשדים לשקר אבל עכשיו מלכו של עולם פסלוהו אף הם אינם שמים על לב לדקדק בעדותן כי חושבים עדותן מה נחשב ואומרים בדדמי ועכשיו שהוכשרו עבידי לחזק דבריה' הראשונים ומתחילה היה עדותם שלא בדקדוק ולפי זה צ"ל דאף באמת הב"ד לא ידעו שהם קרובים מ"מ מיירי דהעד חושב שהב"ד יודעים שהם קרובים ולא ישגיחו בעדותן ולכך אינם מדקדקין בעדותן כנ"ל משא"כ אם יודעים שהב"ד א"י הרי מדקדקים כי הב"ד יפסקו על פיהם ולהעיד שקר בכוונה ותרמית לבב הא לא נחשדו כן צ"ל בישובו ועם כל זה נראה דתלי' בפלוגתא דרמ"ה ומהר"ם ארוך בעדים שהעידו שלא בפני בע"ד למ"ד דלא מהני שלא בפני בע"ד אי יכולים לחזור ולהעיד בב"ד בפני בע"ד ולדעת הרמ"ה כפי שהביאו בשם מחברים א"י להעיד וכן הסכים מהרש"ל בתשובה סימן י"א בפשיטות והטעם דעביד לחזק דבריו הראשונים ואם כן אף בזו י"ל כן אבל לדעת מהר"ם ארוך דיכולים לחזור ולהעיד ולא אמרינן דיהיו מחזיקים דבריה' אף בזו לא אמרינן כן וכן מצאתי להדיא בתשובת רמ"א סי' פ"ו דכתב לסברת מהר"ם ארוך עדים שהעידו כשהיו נוגעים בעדותן וחזרו להעיד כשנסתלקו מנגיעתן דכשר ולא אמרינן דעבידי לחזק את דבריה' הראשונים ע"ש ואם כן אמר בנגיעה דיש לחוש שהעידו שקר מ"מ לא אמרינן עביד לחזק דבריו מכ"ש הדין בקרובים דלא נחשדו מעולם לשקר כלל ולכן ברור דהעיטור סבירא ליה כרמ"ה הנ"ל ומהרש"ל דאם העידו שלא בפני בע"ד דא"י לחזור ולהעיד לפני בע"ד אבל לפי דסתם הרמ"א לעיל סימן כ"ח סעיף ט"ו בפשיטות כדברי מהר"ם הנ"ל אם כן אף בזו כשרים להעיד ואין שרש לדברי העיטור וצ"ע כי דוחק לומר תרתי הואיל וכבר נפסק הדין וגם עבידי לחזק דברי' הראשונים כולי האי לא אמרינן לסתור הדין דמנ"ל זה וקי"ל כל זמן שמביא ראי' סותר הדין:

(ט) ויש מי שמכשיר. כתב הסמ"ע הואיל ואין הצואה לתועלת לש"מ רק לבניו עכ"ל מדבריו נראה דמיירי במתנת ש"מ בכולו או מצוה מחמת מיתה דבהנך אם עמד חוזר ואם כן אין לש"מ נ"מ בכל עדותן בצוואה דהרי בידו לחזור אבל באמת לא הבנתי למה באמת חולק הרא"ש על הגאון ופוסל הצוואה הא אין לש"מ נגיעה ועסק כלל בעדותן והשתא קרובי נרצח יכולים להעיד לרוצח הואיל ואין לנרצח כלל תועלת בעדותן מכ"ש זה דלא נ"מ לש"מ כלל דהרי בידו לחזור ואי דנימא דיש נחת לש"מ בהרבה לאחד וממעט לאחד יותר יש נחת לנרצח כי יעידון ברוצח ליקח נקמתו ממנו כי ידוע כי יחם לבבו למאוד. ואילו היה הדבר מפורש ברא"ש החרשתי ואין לחפוש ולדקדק בסברות נגדו אבל באמת נראה ברור כי הגאון והרא"ש אזלו לשיטתן כי מיירי במתנ' ש"מ במקצת וקנין דלא מצי למיהדר כלל ואם כן הוא חובה לש"מ ואם כן פסולים לגבי ש"מ רק לגבי יורשים הגאון אזל לשיטתו כמ"ש הרא"ש בפ"ק דמכות דקי"ל כר"ל עדים הקרובים לזה לא נתבטל עדותן לגבי רחוקים ופלגינן דבורא. ואם כן אף בצוואה אף דלגבי ש"מ נתבטל ואי עמד חוזר ואין בעדותו של עדים מועיל נגדו מ"מ אי שכיב ולא הדר לגבי בניו הוו רחוקים ונאמנים שהרבה לזה ומיעט לזה בצוואתו כי פלגינן דבורו כר"ל והרא"ש אזיל לשיטתו דסבירא ליה כהרי"ף דלא פלגינן דבור' בכה"ג ונתבטל כל העדות ולכך סבירא ליה דכל הצוואה בטלה. אבל במתנת ש"מ בכולו דלא נ"מ כלל לש"מ בעדותן מהכ"ת לחלוק על גאון בלי ראיה ברורה ומכרעת כנודע ולכן צל"ע כי נראה להלכה ולא למעשה דצוואת ש"מ בכולו לכ"ע לא נתבטל עדותן לגבי יורשים ואין לנו להרבות במחלוקת הפוסקים:

(י) או אם טען שפרע כו'. עיין ש"ך שהביא דעת רי"ו והוא דעת רמב"ן במלחמותיו דיש לו שטר והעדים מעידים שפרע ותמה כה"ג למה השמיטו הטור. ונראה דלכך לא פי' כן הראב"ד דבזה אופן מהכ"ת דיהיו כשרים הא יפטור הלוה ואיך יתבע הערב ובהא לא ס"ד דנימא פלגינן דבורם דיהיה הלוה נפטר והערב חייב דמהכ"ת נעשה כן להפסיד לערב ולכך פי' להיפוך דמעידים דלא פרע ואם כן שפיר הוה ס"ד דנפלוג דבורם לחייב ללוה בעדות העדים ולפטור להערב דלגבי הערב העדים פסולים ויטעון ערב פרעתי קמ"ל דלא פלגינן דבורם דסבירא ליה בנותן מתנה לב' בני אדם נפסל כל מתנה דלא פלגינן דבור' ולכך דהעתיק דין דהראב"ד דלא פלגינן דבורם לחייב הלוה ולפטור לערב מכ"ש דלא פלגינן לחייב הערב ולפטור ללוה וא"צ להביאו כלל:

(יא) קרובי נרצח ואפילו נרצח עצמו יכול להעיד. סמ"ע וש"ך. ודע דהרא"ש בתשובה כלל נ"ו הביא דקרובי נרצח א"י להעיד אבל קרובי יורשי נרצח יכולים להעיד וכבר עמד בזה הרב המובהק מהרי"ט בחלק ח"מ סי' פ' ונלחץ מאד לחקור מה טיבו של נגיעה ומה הבדל יש בין קרובי נרצח לקרובי יורשי נרצח עיין שם כי לא העלה דבר ברור ואני תמה למה השליך הרא"ש תי' תוספות בכמה אנפי בהא דהרוג יציל אי משום דהוי ליה שונא או משום דהוי ליה טריפה או משום דה"ל קרוב דלכל תי' אלו אין קרובים פסולים ובחר בתי' א' בתו' דה"ל בעל דין ויותר נראה תי' אחריני לעיקר כי תו' בסנהדרין וביבמות לא הזכירו תי' לזה כלל וכן המרדכי בשם ס' החכמה כתב רק הטעם דה"ל טריפה וגם אני מסופק אפי' נימא הפי' הרוג יציל דה"ל בע"ד מכל מקום קרוביו לא ידעתי אם יפסלו כיון דלא שייך נגיעה כלל וגם בילקוט פ' מסעי הביא בשם ספרי זוטא וז"ל עד ועד לרבות בעל דין ועיין בספר זית רענן שחיבר נר ישראל בעל המ"א שפיר' ג"כ דהנרצח דהוא הבע"ד כשר להעיד וזהו סיוע דהפי' הרוג יציל אין פירושו משום דה"ל בעל דין או כמהרש"ל הנ"ל בריש סימן דשונא כזה פסול לכ"ע. ולכן נראה דהוא הרא"ש הביא בספ"ק דמכות בהא דעדים הקרובים לערב ורחוקים מלוה דאמרי' בטלה עדותן דהקשה הראב"ד דהא אמרינן בסנהדרין פלוני בא על אשתו מצטרפין להורגו ולא להורגה דפלגינן דבוריה ותי' הראב"ד דלא אמרינן בקרובים פלגינן דבור' דעדות שבטלה מקצתו בטלה כולה רק בבעל דבר עצמו לא שייך כלל עדות דכתיב יקום דבר במקיימי דבר ואין שייך כלל בטלה מקצתו ע"ש והרא"ש סייעו מהא דאמרי' בסנהדרין מהו דתימא אדם קרוב אצל אשתו לא אמרינן וקשה הלא משנה שלימה היא דאדם קרוב לאשתו ואפילו לבנה פסול ומכ"ש לה אלא דה"א אדרבא הואיל והיא קרובה נימא עדות שבטלה וכו' אבל שנימא דהיא כגופו ממש לא אמרי' ולכך קמ"ל ולמדנו מזה התי' דהוא יכול לומר פלוני בא על אשתי דהוי כגופו אבל אם אחיו אומר פלוני בא על אשת אחי ה"ל קרוב ועדות שבטלה כו' אבל בראב"ן מבואר דאפילו בזה בעדות קרובים נמי פלגינן דבור' וצ"ל בקושי' הראב"ד דלמה לא פלגינן בעדים הקרובים לערב דיש הבדל דשם י"ל פלוני זינה עם אשה ולא אשתו ומתקיים כל העדות משא"כ כאן כמ"ש הרא"ש בתירוץ הראשון ע"ש ולשיטתו קשה הנ"ל איך אמרינן ס"ד אדם קרוב אצל אשתו לא אמרינן הא משנה שלימה היא וצ"ל או כתי' התו' דה"א הואיל ונאמן לאחרים יהיה נאמן לאשתו ג"כ וזה דחוק דיהיה ס"ד דאדם יהיה נהרג ע"פ קרוב ויותר נראה לומר דכך הפי' מהו דתימא כפי' הראב"ד ולכך אדם קרוב אצל עצמו דהוא בעל דבר אבל לגבי אשתו לא שייך בע"ד רק קרוב ובקרוב ה"א עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה קמ"ל דלא דאף בקרוב פלגינן דבור' כיון די"ל זינה עם אשה ולא עם אשתו כנ"ל וא"ש. עכ"פ נראה מדברי התו' דלא סבירא להו הך פי' הראב"ד הואיל ונכנסו בדוחק ליישב הך אדם קרוב אצל אשתו לא אמרינן כהנ"ל וגם במכות דפי' נרבע יציל היינו לרצון והקשו התו' הא דפלגינן דבורא וקשה מה קושי' כלל דברי הגמרא דפלגינן דבור' היינו משום דכתיב יקום דבר במקיימי דבר וא"כ הבעל דין אינו נכנס כלל בגדר העדות אבל קושי' הגמרא היה בס"ד דלא ידעינן מהך דיקום דבר כמ"ש התו' שם להדיא א"ו דלא סבירא להו לתו' הך סברת הראב"ד ואם כן הך דינא אי קרוב יכול לומר פלוני בא על אחותי אי פלגינן או לא תלי' במחלוקת הפוסקים ועיין מש"ל יותר מזה בס"ס ל"ד ע"ש. ועתה נשוב בענין זה דיש להבין איך מעיד הנרצח הא ע"כ איירי דעודנו בלתי טריפה ועוד תקוה להחיות דאל"כ אין כאן עדות דה"ל שאי אתה יכול להזימן ואם כן אם יתרפא ויבדר ליה סמא וחי הלא הרוצח צריך ליתן לו שבת רפוי וכדומה ואם כן הרי כאן נוגע בעדות ובכל צד נגיעה אפילו בדרך רחוקה ונפלא לא יעיד עיין לקמן בסי' ל"ז ועיין סמ"ע מ"ש ס"ק כ"ה ואם כן איך יועיל עדותו על רוצח אך פלגינן דבור' לגבי רוצח מהני עדותו ולגבי נפשי' לא ולא שייך כאן עדות שבטלה מקצתה כי הוא אינו בגדר עדות כלל כמ"ש הרחב"ד והרא"ש הנ"ל (ועיין לקמן סי' ל"ז סעיף כ"ו מ"ש שם בדברי תשובת הריב"ש) ולכך יכול להעיד לכ"ע אבל קרובי נרצח שיעידו פלוני רצח את אחי בזו באנו למחלוקת הראב"ד וראב"ן הנ"ל דכאן הוא נגיעה כמ"ש דאעפ"י שהם מעידים כשכבר מת הנרצח ואין כאן רפוי ושבת מכמה טעמים משום דה"ל קים ליה בדרבה מיני' מ"מ בשעת ראיה לא ידעו דימות ואולי יתרפא וה"ל קרוב ובעינן תחילתו וסופו בכשרות כדלקמן ע"ש ולשיטת הראב"ד לא אמרינן פלגינן וכו' בקרובים ועדות שבטלה כו' ולדעת הראב"ן ותי' אמרינן וכאילו אמרו פלוני הרג נפש ולא אחי ואם כן כשרים. ואם כן הרא"ש דסבירא ליה כראב"ד פוסל קרובי נרצח אבל מרדכי סבירא ליה כתו' וראב"ן ולכך מכשיר קרובי נרצח אך זהו אם הם קרובים לנרצח אבל אם לנרצח רחוקים רק לבניו קרובים פשיטא דמותרים להעיד לכ"ע דלית כאן נגיעה כלל דבממ"נ כל זמן שהיה הנרצח חי ויש לחוש שיצטרך לשלם לו רפוי וכ' הא לנרצח אינם קרובי' ויורשיו מה עבידת' כיון דהוא חי ובמותו כבר בטל שבת ורפוי כהנ"ל ואם כן אין כאן שום צד נגיעה ליורשיו ולכך יעידו ודברי הרא"ש ברורים וכלל דנרצח וקרובי יורשי נרצח כשרים להעיד לכ"ע וקרובי נרצח באנו למחלוק' הראב"ד וראב"ן ותו' ובמקום שקונסי' לרוצח ליתן ממון כופר נפש ליורשים ואם הנרצח חי א"צ ליתן והעדים פסולים מחמת קורבה לנרצח אבל לא לבניו יכולים להעיד ולא שייך דבעינן תחילתו וסופו בכשרות דבממ"נ לנרצח גופי' אין כאן הנאה ונגיעה כלל דהא אין לו כלום ולבניו לא היו מעולם קרובים ואם כן לא שייך תחילתו וסופו בכשרות ובזה יובנו דברי מרדכי בפ' ז"ב דכתב דמסתברא דקרובי נרצח יכולים להעיד כיון דכבר מת אחיו ולא נ"מ אלא ליורשים ולכאורה קשה הא בעינן תחילתו וסופו בכשרות ולפמ"ש ניחא ודוק:

(יב) או קרובים לדיינים פסולים משום דהדיינים לא יקבלו הזמה עליהם כו'. פי' אעפ"י דבדיני ממונות לא בעינן עדות שאילה"ז מ"מ ראוי' להזמה בעינן והנה הרב הש"ך תמך בזה יסודתו בהררי קודש והאריך בסעיף קטן ט"ו לומר דגם בד"מ בעינן עדות שאילה"ז ופסק אומר דאם אחד אמר איני יודע בחקירות עדותן בטלה רק מסתם אמרינן אף דלא אמרו יום החודש בב"ד אמרינן מסתמא יודעים וכל דבריו אף כי האריך אין בהם ממש דאם כדבריו דלכך בא"י פסול משום דהוי עדות שאילה"ז אם כן אף באינו אומר כלל מה בכך דיודע בלבו אם אין אומר בב"ד באיזה יום מ"מ הא אם יבאו המזימין לא יוכלו להזימו כיון דלא העיד בב"ד היום ומה נ"מ במה שבלבו וכי על זה יפול הזמה ולקמן בסי' מ"ג סעיף י"ט עדים דאין זוכרים באיזה יום בחודש דיכתבו בשליש ראשון וכו' והרי עונים ואומרים דאין יודעים באיזה יום בחודש והוא אחד מ"ז חקירות ומ"מ שטר כשר ואמת דהש"ך סבירא ליה כהרז"ה דבשטר לא בעינן הזמה איברא רבים מפוסקים חולקים והש"ך גופי' דעתו דבעינן בי' הזמה לענין פיסול עדות עיין לקמן בסי' ל"ד וז' חקירות בעינן באיזה שבוע ובאיזה יובל ואע"פ שאמרו אמש הרגו כמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה וכ"כ הריב"ש דלא קי"ל כר"י דגזרת הכתוב לז' חקירות כי עי"כ יתברר האמת כמ"ש הרמב"ם ומי הוא מהעדים בזה"ז שיודע באיזה שמיטה ובאיזה יובל רק כך לבריאת עולם והרי זה כאומר אתמול היה דבעינן ז' חקירות כמ"ש אלא בד"מ אין צריכין לדעת כלל ז' חקירות. ומה שטען הש"ך למה הכחשה בחקירות פסול מלבד הטעם שנתנו חכמי לוניל בהכרעתם בין הרמב"ן והרמב"ם כמש"ל סי' למ"ד ושם מבואר הטעם דהוי כאומר לא כי לא לוה והרי כאן הכחשה ותוספת של העד דאמר דהיה הלואה ביום אחר אינו מועיל ע"ש ומזו ראיה ברורה דבעצמם לא בעינן עדות שאילה"ז אלא אפילו לדעת הרמב"ם יש בו טעם אחר דבחקירות עבידי לדקדק ואם כן הוי הכחשה גמורה משא"כ בבדיקות והגע עצמך זה אומר חבית יין וזה של שמן דהוה לדעת הרמב"ם הכחשה בחקירות ועדותן בטלה מה הזמה שייך בהו ועכצ"ל דהואיל והוא בגוף העדות מדייקי היטב ולכך שייך בהו הכחשה לבטל עדות ואף בחקירות זהו הטעם ומ"ש למה אין דיינים יכולים להיות קרובים לעדים דלא יקבלו הזמה הא לא בעינן בד"מ עדות שאילה"ז אין כאן ראיה דודאי אין אנו משגיחין אם באמירת עדות יש בהו שיכול לבא זוממין או לא ולכך אפילו באומרם א"י כשרה אבל מ"מ בעינן דאם כוונו היום ובאמת באו זוממים שיהיה בב"ד מוכשר לקבלן ולא יהיו הזוממים כאן ואין שומע ולקתה מדת הדין ותצא משפט מעוקל כי ישנו בב"ד זוממין ואין מקבלין ולכן אין ענינו כלל להאומר א"י וכל דברי הש"ך ברור שבילדותו כתב כי ח"ו לחלוק על רוב פוסקים שהעלו דבאומר א"י עדותן כשרה ופשוט. והנה עיין מ"ש באורים בשם הש"ך דהשיג על הד"מ והסמ"ע ויפה השיג והוא טענה דאין עליו תשובה אבל מ"ש להשיג על הרב הב"י דסבירא ליה דטריפה הוי פסול הגוף יש להליץ בעד רבינו הגדול דסבירא ליה דמסתבר אף דתו דפי' בפ' היו בודקין דלר"ע דאמר נמצא א' מהם קרוב או פסול כל העדות בטל אף בא' אומר א"י הוי כנמצא קרוב ופסול ובטל כל העדות היינו בבאים לב"ד והעידו דיש כאן פיסול הואיל ואומרים אינם יודעים אבל אם לא באו לב"ד כלל אפילו לר' יוסי לא מסתבר לומר אם ג' עומדים ושנים יודעים יום החודש וא' א"י דיפסול כל עדות הא אין בו פסול רק לא מוכשר לעדות דהוי אילה"ז ואם כן לעולם לא יהרגו הב"ד נפש עד שיבאו כל העומדים שם דאולי שכח אחד היום ולא היה בקי אז במנין השמיטות והיובל ונפסל עי"כ כל עדות וצ"ל הואיל ולית בהו פסול בעצמותן רק לא מוכשרי לעדות הואיל ואינם ראוים להזמה אבל בשביל כך לא נפסלו שארי העדים ולפ"ז אף בטריפה בכה"ג שיהיה בעת עדות ולא בא לב"ד ופסולו מחמת שאין ראוי להזמה למה יופסלו ע"י שארי עדים הכשרים וראוים להזמה ואם כן קשה מה פריך בגמרא הרוג יציל דה"ל טריפה הא בשביל כך לא יופסלו שארי עדים דהא אין כאן פסול בעצמותו וה"ל כאינו זוכר ז' חקירות ועוד אף דנניח זה מ"מ נראה דמשמעות הגמרא הרוג יציל וכו' כל הקושי' הללו נאמרו בבית מדרשו של אביי ורבא כדאמרינן כי אתא לקמיה דרבא וכך צ"ל בתו' דהקשו לפי' נרבע יציל דה"ל רשע הא רבא ס"ל פלגינן דבורא ומה קושי' דילמא הקושיא לר' יוסף דלא ס"ל פלגינן דבורא הך דר' יוסי איך מתוקמ' נרבע יציל אלא דס"ל דכל הסוגי' כאן לרבא כנראה מגמרא ורבא ס"ל פלגינן דבורא וקשה א"כ איך פריך הרוג יציל דה"ל טריפה הא בסנהדרין דף ע"ח פליג רבא ורב אשי עדי טריפה שהוזמו ס"ל לרבא נהרגין וא"כ עד טריפה יכול להעיד ורב אשי הוא דפליג וס"ל דאינו בזוממי זוממין וא"כ מה פריך הרוג יציל ופי' דהוי טריפה הא לרבא לק"מ ועל כל פנים ה"ל לגמרא לומר הניח' כדרך הש"ס אלא דצ"ל דטריפה הוי פסול בגופו דהא איכא ס"ד התם דהרובע את טריפה פטור דה"ל כמשמש מת ואף דדחי הגמרא הטעם משום דנהנה אבל זולת זה כמת יחשב ואינו כלל בגדר איש ואינו בר עדות ושפיר פריך הגמרא הרוג יציל והא דקאמרינן עידי טריפה הו"ל עדות שאי אתה יכול להזימן היינו כשהעידו היו בריאי' ואחר כך נטרפו וכאשר באו זוממי' כבר נטרפו וקמ"ל דעדות זוממי' אין בהם הזמה דה"ל עדות שאי אתה יכול להזימן ובזו נחלקו רבא ור"א. ודברי רבינו הגדול יש להם קיום. כן י"ל להליץ בעד רבינו ב"י אבל מ"מ נר' לדינא כהש"ך ובפרט דקי"ל דטריפה כשר לעבודה כמבואר במשנה דבכורות ולמה לא יהיה בגדר האיש להעיד ודוק. שוב ראיתי דיש כמעט ראיה ברורה לדעת הב"י דהא כתב המרדכי דאם אין נרצח טריפה יכוללהעיד וכגון דהשקהו סם המות שימות ולא נקבו בני מעיים כמ"ש מהרדב"ז בסי' רל"א או שהכהו ואמדוהו למית' ומ"מ אינו טריפה וקשה בממ"נ אי הוא כ"כ בחזקת מת עד שאפילו שמעון שהרג לראובן יהרג בב"ד אפילו בעודנו ראובן חי א"כ פשיטא דעדים אין בהן תורת הזמה דיאמרו גברא קטילא הוא כמו טריפה כיון דהב"ד מחשיבין אותו לודאי מת והורגים הרוצח עבורו ואי דאין כ"כ בחזקת מת ולא שייך גברא קטילא קטלו א"כ ברור דאין ממיתין לשמעון עד שמת ראובן דלמא לא ימית ויבדר לי' סמא וחי וא"כ איך ישפכו דם וזה ברור ונכון ואם כן עדיין ראובן שיעיד ששמעון הרגו אין עד שיכול להזימו דאימת יאמרו לו עמנו היית ושקר אמר' על שמעון כל זמן שראובן חי אין להמיתו דאולי חי יחיה ואם כן גם שמעון לא ימות בב"ד ולא גרם לשמעון מיתה ואיך יהרג הוא ואם ימות מה יעשו בו לאחר מיתה ואטו בתרי מיתות ימותו ואם כי יבאו זוממים אז כבר יהיה טריפה כי הסם כבר ניקב למעי' וא"כ קטלינן לשמעון אף דהוא חי הואיל והוא ודאי טריפה ואפשר להרוג גם לראובן כשהוזם מלבד דזה דוחק דיהיו הורגי' לשמעון כל זמן היותו חי אף שהוא טריפה ואולי יקרה לו נס כמ"ש היש"ש דלאו כל טריפה מתים אף גם א"כ אז העדים אינם בגדר הזמה כיון דמעולם לא יהיה נהרג ראובן כי אם שיהיה טריפה וא"כ אינו בזוממי זוממין וצ"ע ומזה נראה דס"ל אפי' אינו בגדר הזמה אינו פוסל שארי עדות רק הטעם משום דטריפה אינו בגדר חי להעיד ואינו בר עדות ודוק:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.