תומים/חושן משפט/לו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תומים ‏ חושן משפט לו

(א) (כאן חסר בכתבי רבינו וחבל על דאבדן)
לא נתכוונו כו'. הש"ך הקשה על הרמ"א הא אפי' נתכוון אינו פוסל כו' ויסודן תשו' ריב"ש שהביא גם כן בשם רבוותא אך יש ליישב דהנך רבוות' וריב"ש ס"ל דדוחק לומר במסקנא לר' יוסי לא יהיה מחייבים להרוג הרוצח והנואף רק בהורגו מאחוריו וכדומה רק ס"ל במסקנא דמשנינן יקום דבר חזרינן מכל התי' ואמרינן כללא במקיימי דבר היינו עדים ולא בעלי דינים יהיה הרוצח או נרצח אין בעל דין מבטלי' עדותן כלל וזהו דעתם וסברתם וכן כתבו התו' בסנהדרין דף ט' דבהך תי' יקום דבר חוזר מכל התי' שלפני זה וכך סבירא ליה הם. ואם כן מזה נשרש דינם והרי הדבר במחלוקת שנוי' דלפרש"י אין לזה ראיה רק על הנתבע שהוא כמו רוצח ועושה הדבר אבל בנגיעת ממון שהם כמו תובעי' ובגדר נרצח לא שייך עושי דבר ומכ"ש בעובדא דהריב"ש מה עושי דבר שייך בשמעון ומבטל עדות אך באמת אף בנתבע יש כאן פקפוק דלפי דהעלו התו' ורא"ש וסייעתם דבעינן לכ"ע אפילו לר"י באי' לבית דין שיעידו והיינו דכך פי' בגמ' יקום דבר במקיימי דבר פי' שבאים לבית דין ויעידו אבל אלו אין באים לבית דין להעיד ע"ש ואם כן לפי זה ליתא לכל דבריהם ולא אתמעט בעל דין כלל רק הטעם הואיל ואינו בא לבית דין ואילו באמת בא לבית דין ומעיד מבטל העדות דבמקיימי דבר אין הפי' כלל כמ"ש הם דה"ל בע"ד רק הפי' דצריך לקיים עדותם ולהעיד בב"ד ומזה יליף הגמ' דצריכין לבוא בב"ד ותרתי בעינן כמו שהאריכו בזה ואם בא לב"ד מבטל העדות וא"כ נתבע אם כוון עדותו וחתם בשטר דה"ל כנחקרה עדותן בב"ד כמ"ש דה"ל תרתי כיון ומעיד בב"ד הרי זה מבטל עדות ומכ"ש נוגע בממון דה"ל תובע וזהו שנראה דכתב הרמב"ן בב"ב על רבוותא דיש לו עליהם פקפוק ודקדוק כי הרמב"ן ס"ל לדינא כתו' דתרתי בעינן וא"כ צ"ל יקום דבר כפי' התו' וכשל עוזר שלהם והם וריב"ש צ"ל דס"ל כרמב"ם דלא בעינן מעיד בב"ד ולכך מפרשי יקום דבר לאפוקי בעלי דינים וא"כ הרי כאן חולקי' מצדי צדדים. אך לפ"ז הראב"ד כפמ"ש הרא"ש ספ"ק דמכות בשמו באריכות דס"ל דלכך האומר פלוני רבעני לרצוני נאמן להעיד אף דמשים עצמו רשע אין הטעם כמ"ש פלגינן דבורא ואמרינן לא רבעו לו כלל או שרבעו לאונסו רק הטעם דהוא בע"ד ואינו בגדר עדות כלל שנאמר בו עדות שבטלה מקצתו והביא ראיה מן יקום דבר במקיימי דבר א"כ לכאורה צ"ל דאף הוא מפרש הך יקום דבר כריב"ש וסייעתו ולא כפי' התו' דיקום דבר בא להורות דצריך לבא לב"ד וכמ"ש דלפי' זה אין כאן ראיה למעט בעלי דינים שלא יהיה בגדר עדות וא"כ קושי' לדברי הרא"ש דהוא בפסקיו וכן בתשובה כלל ס' ד"א הסכים להראב"ד ומביא לו עזר מה דאמרינן מ"ד אשתו לאו כגופו וכו' ע"ש והיא ס"ל להדיא כדעת התו' דבעינן הגדה בב"ד ומפרש יקום דבר כמ"ש התו' שיגיד בב"ד ואין פי' כלל למעט בע"ד וא"כ דברי הרא"ש נראי' כסותרים זה את זה. איברא גם בראב"ד קשי' ליה לפי דבריו האומר פלוני רבעני לכך ה"ל עד דהוא אינו בגדר עדות לעצמו דהוא בכלל בע"ד ומקיימי הדבר ולכך יכול להעיד על חבירו הרובע ולא אמרינן לשיטתו הא ה"ל מקיימי דבר ואיך יעיד על חבירו וצ"ל דזהו אינו רק למעט דעל עצמו לא שייך עדות אבל על חבירו התובע יכול להעיד וא"כ צ"ל לדבריו דהך תי' שרבעו מאחוריו קאי דאם שני עדים ראו שרבעהו לרצונו הרי הוא רשע ע"פ כמ"ש התו' ולגבי חבירו לא שייך יקום דבר דהרי יכול להעיד לחבירו באמת וא"כ קשה יציל וצ"ל תי' הגמ' קאי וכ"כ הראב"ד להדיא כשם שאין ההורג פוסל לעדים וכו' ש"מ דהכל קאי על ההורג ולא על הרוג א"כ לחבירו אפילו רוצח יכול להעיד דהא אמרינן בפ"ב דיבמות דאומר הרגתיו יכול להעיד דפלגינן דבורו והיינו לפי' הראב"ד דעל עצמו אינו נאמן דה"ל בע"ד אבל נאמן שנהרג להשיא אשתו ולפ"ז אם רבע לחבירו והוא קרובו יכול לבטל כל העדות דהרי מעיד דרבע לחבירו ולגבי עצמו ה"ל בע"ד ולגבי חבירו הרי זה עד ואם הוא פסול ה"ל כנמצא קרוב או פסול. ולפ"ז ערות אביך לא תגלה דאמרינן בבא על אביו עסקינן אף די"ל ברבעו מאחוריו מ"מ איך אביו נהרג הא הוא ה"ל לגבי אביו קרוב ופסול רק זה אפשר לדחוק ולומר דלר"י באמת אביו פטור והוא חייב ברבעו מאחוריו ואין האב עד. אבל מהא דכתבה התורה בבא על כלתו ואשת אביו וחמותו דשניהם הם במיתה וצ"ל דהיה התראה בשניהם קשה לר"י הא ה"ל קרוב ומבטל כל העדות ול"ל דרבי יוסי לשיטתו דס"ל במשנה ראשונה דודו ובן דודו וי"ל קרובי אישות מדרבנן דא"כ ר"י אמר שמואל דפוסק הלכה כר"י ובסנהדרין אמרינן דר"י א"ש הלכה כר"י דברייתא ולא כר"י דמשנה לדידי' קשי'. ואפילו נימא כשיטת הרמב"ם דקרובי אישות לכ"ע דרבנן ועיי' מש"ל סי' ל"ג מ"מ קשה דל קורב' מהכא הא ה"ל רשע למות עפ"י שני עדים כמ"ש התו' דמה בכך דאדם קרוב אצל עצמו הא העדים משוי' ליה רשע וא"כ לגבי האשה ה"ל עד פסול ופוסל כל העדות ואיך משכחת ליה מיתה בשניהם. ואפשר לומר דהא בלא"ה צ"ל במ"ש התו' מכות ד"ה נרבע כו' דפי' נרבע לרצונו דה"ל רשע והקשו הא פלגינן דבוריה ותי' דהיכי דאיכא שני עדים זולתו ה"ל רשע ור"י בכור שור תי' דהקושיא נרבע קרוב וי"ל למה נייד ר"י בכור שור מתי' ראשון של תו' וגם דקארי לי' מה קארי פשיטא מחמת דהוי עדים זולתו נעשה רשע. וצ"ל דהא דקרוב ופסול פוסל שני' היא משום היקש שנים לשלשה וכיון דבשנים אין אדם משים עצמו רשע ה"ה בשלשה אין משים עצמו רשע לפסול הצירוף דהא כל עצמותו של צירוף להשוות הכל כעדות אחת וכאילו הכל רק שני עדים ובשנים אין משים רשע וצ"ע ודוחק גם דוחק לומר דמיירי בסומי' שאין מכירים כלה וחמותה דא"כ כיון דבקרא צ"ל כן אף בנרבע הל"ל כן ולא לשנות במאחוריו ובזה י"ל לשנוי מה דקשה בתו' בסנהדרין דף מ"א ד"ה א"נ דהקשו לימא לפסול בעדות באנו דמה קושי' דילמא מיירי דכבר פסול הוא וכ"כ התו' דף פ"ו ד"ה גניבה כו' וגם קשי' דילמא מיירי דהוא הבועל אינו חבר וי"ל דהיה שוגג והיא חבירה ומזידה והיא אסורה לבועל כמ"ש התו' סוטה והוא לא נפסל אלא דס"ל להתו' מה ביקש בגמ' דנייד מתי' ראשון דזינתה עם בועל ראשון וכך יפה לתלות הקלקלה במקולקל משנרבה ממזרים בישראל אלא דהנך תי' מחולקי' בסברא אי אמרינן דלר"י וריב"י ס"ל כוותי' דהא א"צ התראה וכמש"ל בריש סי' ל"ג ע"ש בעי דוקא ביאה לב"ד או לא ותי' ראשון משני דזה הבועל שינה פעמים וקשה א"כ ה"ל רשע ומבטל כל עדות ואיך תהרג י"ל דבעי דוקא לבוא לב"ד כהנ"ל ותי' השני ביקש לאוקמי אפילו דנימא דא"צ לבוא לב"ד וא"כ ל"ל דהיה רשע דא"כ כל עדות בטל ולכך משני בקרובי' וא"כ ל"ל דהיה חשוד מעיקרא וקושי' התו' שפיר וגם ל"ל דהיה בשוגג דא"כ עדיין י"ל דנבעלה לבועל ראשון ודוק. ודאי זולת דברי הראב"ד י"ל דגזרת הכתוב במקיימי דבר דעושים התועבה אינם בגדר הזה לפסול בצירוף שלהם עדים אחרים הן שמעידים על עצמו והן על אחרים ואף דאם הוא כשר יכול להעיד מ"מ בפסלו אינו מבטל עדים אחרים וכך הוא גזרת הכתוב בכלל אבל לפי דעת הראב"ד דיליף מזה דבע"ד אינו בגדר עדות דלכך אמרינן במקיימי דבר דבע"ד אינו בגדר עדות כלל ולכך אם מעיד על עצמו וחבירו אמרינן לגבי עצמו לא הוי עדות דהוי בע"ד לגבי חבירו הוי עדות וש"מ דמקיימי הדבר לא קאי על חבירו הקושי' הנ"ל במקומו ולהדיא כתב הריב"ש בתשובה הנ"ל סי' קנ"ה וז"ל דמקשינן בגמ' הרוג יציל וכו' ומתרצינן במקיימי דבר הכתוב מדבר כלומר באותן שאפשר להיות עדים אם הן פסולין הם פוסלים אחרים בצירופם אבל הבע"ד עצמו לא חל עליו שום מדות כלל כדי שיצטרף עם אחרים ולפוסלן בצרופו וכל שיש עדות שלם בלעדיו עושין על פיהם כו' עכ"ל הרי במקום שאפשר להיות עד אם הוא פסול מבטל שאר עדות וא"כ להעיד על אשת אביו וכלתו וחמותו הרי יכול להיות עד דיכול לומר זניתי עם אשה ופלגינן דבורו וא"כ כיון שהוא ראוי להיות עד עכשיו דהוא פסול מחמת קורבא ומחמת רשעת מבטל כל עדות וקושי' חזקה היא לכאורה וצ"ל דגם הראב"ד ס"ל כשיטת התו' וסרא"ש דבעינן בא לב"ד והעיד ול"ק מכל הנ"ל איך משכחת ליה דמשכחינן בשלא בא לב"ד וא"כ צ"ל ג"כ כמ"ש התו' דיקום דבר אתא במקיימי דבר היינו אותן שבאו לב"ד וא"כ הקושי' הנ"ל מה שכתבתי לרא"ש ג"כ קשי' ליה דאיך מפרש מקיימי הדבר היינו בע"ד הא מפרשינן לי' כמ"ש התו' שיבאו לב"ד ויעידו. והיה נראה לכאורה דודאי א"צ קרא לומר דצריכין לבוא לב"ד להעיד כמ"ש בתשובת מהר"ם אלשקר סי' ט"ו בשם חדושי ר"ן ורשב"א ז"ל דהוא הסברא דמה מעלה ומוריד המחשבה אם כוון לבו להעיד או למחזי וכי המחשבה לבדו מבטל עדות אם לא בעושה מעשה דבא לב"ד ומעיד אז מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דהרי בא לב"ד והעיד ע"ש וא"כ א"צ קרא אך זהו לרבי דס"ל דתליא בכוונה אי להעיד או לראות אבל לר"י דס"ל דבאמת אין נ"מ בכוונה אפילו ראה העדות בעלמא נתבטל שפיר י"ל בראיה לחוד אפילו בלי ביאה לב"ד נתבטל ולכך איצטרך קרא יקום דבר וא"כ י"ל הא דפריך רובע הורג יציל היינו לר"י דאליביה לא אמרינן זולת קרא דצריך לבוא לב"ד ולכך משני יקום דבר וכמ"ש התו' דצריך לבא לב"ד אבל לרבי א"צ יקום דבר לכך וצ"ל דקאי על בע"ד שאין בכלל עדות והאומר רבעני לרצוני נאמן דלגבי עצמו אינו בכלל עדות ולא אמרינן עדות שבטלה מקצתו כמ"ש הראב"ד אך זהו דוחק. ויותר נראה דתרתי שמעינן מיניה דאין הפי' במקיימי דבר לאפוקי שאינו בא לב"ד דא"כ אם רוצח בא לב"ד ורצונו להעיד על עצמו ודאי דמבטל העדות א"כ לא יהרג אדם דיבא רוצח ויעיד בב"ד אלא ודאי דמהך יקום ממועט רוצח ורובע רק כיצד ממועט דכתיב יקום דפי' במקיימי דבר ר"ל עדים שרגילי' לבא לב"ד להעיד ולקיים העדות בהו איירי קרא אבל בע"ד שאין דרכו לבא לב"ד בהו לא איירי קרא ואינו בגדר עדות כלל דלא מיירי ממנו התורה וזהו דברי הראב"ד דכתיב יקום לאפוקי בע"ד דהתורה לא דברה אלא באנשים הרגילים לקיים סענין אצל ב"ד ולא בע"ד דאין דרכו בכך ומ"מ ילפינן מיניה דצריכים העדים לבוא לב"ד מדתליא התורה ענין העדות מי דהוא קרוי עד לומר ביה עדות שבעלה מקצתו ומי שאינו קרוי עד לומר בו כו' בזה במי שרגיל לבוא לב"ד להעיד ש"מ דעיקר העדות בביטולו ובקיומו תלי בהגדה בב"ד דאל"כ לא היה התורה תולה ההבדל בין עדים לבע"ד בזה דאין רגיל לבוא בב"ד וברגיל כיון דלא נ"מ בהגדה לב"ד אלא ש"מ דעיקר הפסול וביטול עדים היינו בהגדה לב"ד ותרתי שמעינן מיניה. ונראה דגם הריב"ש נתכוון לזה והדרני ממש"ל דס"ל להריב"ש דתי' יקום דבר קאי גם על קושי' הרוג נרבע יציל ואעפ"י שלשונו מורה כן דכתב דמקשינן התם בגמ' נרבע יציל הרוג יציל ומתרצינן יקום דבר במקיימי דבר הכתוב מדבר וכו' עכ"ל וא"כ פשוט לשונו דמוסב התי' על כל קושי' מ"מ נראה דהוא מעתיק רק בקיצור לישנא דגמ' אבל כוונתו דאינו רק על רובע והורג דהא כתב כלומר באופן שאפשר להיות עדים אם הם פסולים פוסלים אחרים בצירופן אבל הבע"ד עצמו לא חל עליו שום עדות כדי שיצטרף וכו' עכ"ל ואיך שייך זה בקושי' נרבע והרוג הא נרבע יכול להיות עד כדאמרינן פלוני רבעני הן לרצונו והן לאונסו מצטרף להעיד אלא ברור דס"ל דהך יקום לא קאי רק על קושי' רובע הורג יציל אבל נרבע באמת כשלא רבעו מאחוריו מציל אלא דס"ל יקום הדבר במקיימי דבר היינו כמ"ש במי שאפשר להיות עד יצא בע"ד שאי אפשר להיות עד אינו בגדר עדות ונרצח ונרבע יכולים להיות עדים דאינם נוגעים כלל כמ"ש המרדכי דיכולים להעיד וכמ"ש התו' דהקושי' דס"ל טריפה ורשע ע"ש. אבל בד"מ הן תובע ונתבע והן שום נוגע כיון שאינו בגדר עדות דהמה בגדר בע"ד אינו פוסל כשרים וס"ל בדיני נפשות יש הבדל בין רוצח לנרצח אבל בד"מ הכל הן תובע והן נתבע נוגעים ואינו בגדר עדות וא"ש וזהו מה שנראה ברור בכוונת הריב"ש. ועכ"פ לפי דעת רש"י דמפרש בעושי דבר יש הבדל דאם נגנב משל בני עיר ס"ת הלא בני עיר לא מקרי עושי דבר משא"כ הגנבים הם עושי דבר כמו רובע והורג וכן לפי מ"ש בכוונת דברי הרא"ש דממועט רובע ורוצח שאין רגילים לבא לב"ד והיינו העושה התובע והגנב אבל נגנב ותובע בא לב"ד ולכך ס"ל לרא"ש בתשובה הנ"ל דנוגע בס"ת של עיר פוסל אחרים בצרופין דה"ל כמו נרצח וא"ש ובפרט לפי מ"ש הרא"ש והוא דעת הראב"ד דאם העיד רבע שורו לא פלגינן דבורו דנימא דהוי בעל דין כמו בא על אשתו דאדם קרוב אצל ממון שלו לא אמרינן וה"ל עדות שבטלה מקצתו וכו' דלא הוי בע"ד הרי דלגבי ממון שלו לא אמרינן דאינו בגדר עדות דאילו אינו בגדר עדות לא הוי אמרינן עדות שבטלה מקצתו אלא ברור דלענין ממון לא ס"ל להרא"ש והראב"ד דנימא הוי בע"ד רק דוקא מה שנוגע לגופו אבל לא לממון וע"ש מבואר דהך נמצא קרוב או פסול דמבטל כל העדות הוא ג"כ מטעם שבטלה מקצתו ע"ש דחד דינא אי' לי' וא"כ ברור דלהרא"ש וראב"ד גבי ממון לא אמרינן דה"ל כבע"ד לענין שלא יבטל כל העדות ומאוד תמהני מהריב"ש והש"ך איך העלימו עין מדברי הרא"ש והראב"ד הזה. דבזה מבואר להדיא דלא כוותי' ועיי' מש"ל סי' ל"ז ע"ש. ומכ"ש לפי תי' הראשון של הרא"ש דלא ס"ל כדעת הראב"ד וס"ל הטעם דפלגינן דבור' דאמר אנסו או רבעו לאחר אבל אם אי אפשר לומר כן כהנ"ל בסי' ל"ד בשם רשב"א אין יכול להעיד על אחר וה"ל עדות שבטלה מקצתו בטלה כולו כמש"ל בסי' ל"ד באריכות שהוא דעת התו' וראב"ן ולא אמרינן הך סברא יקום דבר דה"ל בע"ד שהוא סברת הרחב"ד ואינו בגדר עדות כמ"ש הריב"ש וא"כ כל דינא דריב"ש ליתא ולכן הך דינא דריב"ש אפילו בנתבע צ"ע ומכ"ש בתובע דיש כחן ממש רוב פוסקים החולקים ולכן היטב אשר כתב הרמ"א ומשה אמת הואיל דאין כוונתו להעיד כי לא רצה להכניס עצמו במחלוקת גדולי חקרי לבב הנ"ל ומקום עמוק בפוסקים כמ"ש. ואין להביא ראיה לדברי ריב"ש לשיטת הרמב"ם וסייעתו דבראיה לחוד נתבטל העדות בכלל א"כ איך אמרינן בני עיר שנגנב ס"ת שלהם אין מביאין ראיה מאנשי אותו עיר משמע הא מאנשי עיר אחרת מביאין הא מ"מ אין מביאין דהא בני אותו עיר ג"כ ראו וא"כ מה יועיל עדות בני עיר אחרת הא ה"ל נמצא קרוב או פסול וכל העדות בטלה בשלמא לשיטת התו' והרא"ש י"ל דבני אותו עיר לא יעידו בב"ד ולא הוי ביטול אבל לרמב"ם קשה ודוחק לומר דמיירי דבני עיר כולם למחזי אתו דהא סתמא קתני אלא לריב"ש ניחא דהני נוגעים לא מבטלים עדות כשרים דזה יש לדחות דברייתא גוף הדין אתא להודיע דאנשי אותו עיר פסולים להעיד וממילא ידעינן דאף אחרים שראו אין יכולים להעיד כי נפסלו בצירוף בני עיר ועיקר הדין והפסול קמ"ל דבני עיר פסולים:

(ב) ואם הזמין כו'. עיין מ"ש באורים שהסכימו הסמ"ע וש"ך וט"ז לדברי מהר"ש חכים ע"ש אבל אם אמר שנים מכם ולא פרט בשם מי ומי המה דעת מהר"ש חכים והסמ"ע דה"ל כאילו ייחד כשרים ואין עדות פסולים מבטלו והש"ך חולק דמ"מ פסולים בכלל דהא סתמא שנים מכם אמר ע"ש ונראה דיש קצת ראיה לדברי הסמ"ע מהא דאמרינן גיטין דף ס"ו דהאומר לשלשה וה"ה יותר שנים מכם יכתבו גט לאשתי והיה אב ובן בתוכם לא נפסל האמירה ויכתוב אחד מהם עם רחוק דאב ובן פסולים והביאו הטור והש"ע א"ע סי' קמ"א וקשה הא סתם שנים מכם אמר דילמא נתכוון לקרובים יחד והגט בטל ועכצ"ל הואיל ואמר שנים מסתמא כיון להכשרים בגט וא"כ אף כאן באומר שנים מכם תעידו מסתמא כיון לשנים הכשרים לעדות וא"כ ה"ל כהזמין כשרים ואין עדות הפסולים מבטלו ונכון הוא ואמת דאפשר לחלק דהתם אמר שנים מכם כתבו נתן להם הברירה מי ומי שירצה מכם יכתוב וע"כ אנו אומרים שלא ירצו האב ובן כדי שלא לפסול הגט אבל כאן דאמר שנים מכם והפי' שנים מכם שירצו אם הפסולים אומרים אנו רוצים ולאסהודי אתינא למה לא יבטלו העדות הא לא הזמין הכשרים דהפסולים יאמרו נתן לנו להעדים בכלל הברירה ואף אנו בכלל הברירה וא"כ אין כאן יחוד לבטל הצירוף ומ"מ זה דחוק דמסתמא לא נתן הברירה שירצו פסולים ולא כשרים וראיה מהך מכרעת עכ"פ שיותר דעת נוטה כסמ"ע. ואין להקשות מה הקשו התו' והרא"ש דלא מצאנו ידינו ורגלינו בגיטין הנעשה במעמד קרובים ופעמים קרובים הם מכוונים להעיד ע"ש ומה החרדה הזאת הא אין עדי הגט חותמים בלי צווי הבעל לחתום ואין לך הזמנה יותר מזה שאמר לעדים אתם פב"פ חתמו גט זה וא"כ תו אין עדות פסולים מועיל כלום לבטל דאין לך הזמנה גדולה מזו וצ"ל דהתו' לשיטתן דס"ל דע"מ כרתי וא"כ אף דעדים חותמים צריכים ע"מ בפ"ע להעיד על מסירת גט ועדי מסירה אין דרך להזמין ושפיר הקשו הא ישנו שם קרובים ונתבטל ע"מ ואין בגט ממש ואפילו לר"מ דעת התו' דמ"מ בעי שנים במסירה דאין דבר שבערוה וכו' וקושי' התו' שפיר דאין כאן ע"מ כלל דבטלה בצירוף קרובים וא"כ לפ"ז י"ל דהרמב"ם לשיטתו דס"ל אף ע"מ כרתי אבל ע"ח כשר לכ"ע אפילו לא מסרו בעדים רק נתנו בינו לבינה וא"כ מה בכך שנתבטל ע"מ הא ע"ח לא נתבטל דהא הזמינם ולק"מ מגט ומקידושין אין כ"כ קושי' דהא היא בחזקת נשואה לבעל ויושבת תחתיו וסוקלין על החזקה וברור דעיקר קושי' התו' מגט כמו דבמס' מכות לא הזכירו התו' רק מגט ולא זכרו קדושין כלל ומגט לק"מ לרמב"ם ולכך ס"ל דא"צ לבוא לב"ד ובראיה בעלמא סגי וא"ש:

(ג) לא נתבטל כו'. דברים אלו כתבו הרא"ש ודעת מהר"י בי רב לפרש אפילו אמרו לאסהודי באנו מתחילה בשעת מעשה רק כיון דלדעת הרא"ש תרתי בעינן בא לב"ד ומעיד ג"כ וזה אינו בגדר לבא לב"ד ומעיד הואיל שבא ע"י הכרזה והש"ך חולק עליו דמה בכך סוף כל סוף הרי כאן תרתי כיון להעיד ומעיד בב"ד ולכך מפרש הוא דלא ידעינן אי כיון להעיד רק כשבא לב"ד מעצמו להעיד אמרי' מסתמא להעיד בא אבל כשבא ע"י כח הכרוז אין כאן הוכחה ואמרינן מסתמא למחזי בא והא דנתן הרא"ש טעם שלא היה כוונתו אלא בראוי להעיד אף דאין הענין תלוי כלל בכוונתו היינו דלולי כן היינו אומרים מסתמא הואיל והזמינם יודע בוודאי שכוונו להעיד עכ"ל ולא על מהר"י בי רב חולק הש"ך כי אם אדברי הש"ע דכתב להדיא אפילו נתכוונו להעיד והעידו לא נתבטלו כו' ולדברי הש"ך הא בנתכוונו נתבטל בבירור ולכן תמהני אם חשב לומר פי' לדברי הש"ע מה שמבואר בו ההיפוך והלך המחבר אחר דעת רבו מהר"י בי רב וכן נכון כי דבריו בזה דחוקים דמה הכרח יש כאן הואיל והזמין כל עדים הן קרוב או רחוק שיבאו ויעידו דידע שכוונו הקרובים להעיד ועוד הלא אפילו הרואה בלתי כוונה להעיד יכול להעיד ועדותו מתקיימת וא"כ מה ראיה הואיל וקראן להעיד לו דידע שמתחילה באו להעיד ואין לו מובן כלל בפרט לפי מה שהעלתי לעיל דע"כ סתם קרובים ג"כ לאסהודי באו דאל"כ דסתמא למחזי אין נאמנות להם לבטל עדות הכשרים ולמלט קרובים מדין מיתה ועונש כמש"ל ולכן נראה ברור כדעת מהר"י בי רב והיינו דס"ל להרא"ש כי אמרינן בהעיד הקרוב בב"ד מבטל כל עדות היינו בבא מעצמו לב"ד להעיד אז הוא בכלל מקיימי דבר אבל כשבא מחמת הכרזה דטועה הוא וחושב דצריך לבוא אין זה בגדר מקיימי דבר הואיל ולא בא מעצמו לב"ד דאל"כ מעולם לא יתנו חרם על עדות דאולי יבאו פסולים ועי"כ יתבטל העדות והב"ד גורמים ביטולו של עדות ועוד דא"כ עדיין קשה רובע הורג יציל ול"ל דאינם באים לב"ד דהא צריכין לבוא לב"ד לקבל כל העדות בפניהם והועד בבעליו כתיב ואם הם אצל ב"ד ויעידו והן אומרים אמת כפי עדים כי חי לא יכחיש החי הרי נתבטל כל העדות לר"י דהא תמיד באי' לב"ד ומעידים ועכצ"ל הואיל וביאה זו ע"י קריא' ב"ד לא שמי' ביאה לב"ד להעיד (מיהו לפי מש"ל בדברי הרא"ש דהפי' במי שרגיל לבוא לב"ד בזו דברה התורה ע"ש יש לדחות ראיה זו קצת) וה"ה בעדים הבאים להעיד לא מחמת עצמן רק לקול הכרוז לא שמי' ביאה מיהו ס"ל להרא"ש ה"מ שאין הבע"ד בעצמו קורא אותן להעיד בב"ד אבל הוא בעצמן קוראן לבוא לב"ד להעיד הרי הוא בעצמן עשאן צירוף. ולכך כתב הרא"ש בלשונו דהבע"ד לא קראן כלל דלא נתכוון אלא בראוי להעיד וא"ש. ובזו יש להבין משנה בשבועות דף ל"ה שבועה שאין יודעים לך עדות והיה קרוב או פסול ביניהם הרי אילו פטורים והקשו התו' מה קמ"ל הא כבר תנא ליה נוהג בכשרים ולא בפסולים וקרובים ותי' התו' דהיה ג' ואחד מהן קרוב או פסול ואף הם נתבטלו. והקשה התו' עדיין מה קמ"ל הא משנה שלימה היא במכות דאם נמצא א' מהן קרוב או פסול נתבטל כל העדות. וע"ש דדחק ולפי הנ"ל ניחא דודאי לשיטת התו' דתרתי בעינן פירושו והיה ביניהן דכבר העיד הפסול בב"ד ולכך אלו פטורים להעיד דאף דיעידו עדותן נתבטל דאל"כ הא בראיה לחוד לא היה ביטול בעדותם. א"כ ה"א הא הפסול לא העיד רק מכח שבועה שהשביעו וא"כ אין כאן ביטול ודמי' לחרם שמכריזין שכתב הרא"ש וא"כ ה"א דכשרים חייב להעיד וקמ"ל המשנה דהואיל דאף לפסול השביע בפי' שיבא ויעיד הרי עשהו בקריאתו צירוף ולכך אף דהעידו מכח שבועתו מ"מ נתבטל עדות כשרים ולכך פטורים מק"ש וטובא קמשמע לן המשנה ולק"מ והרי יש לכל דינים הללו הנאמרים ברא"ש ממש ראי' ברורה ממ"ש וממשנה ונכון:
ונראה. ברור כי מ"ש המחבר ואם הזמין הוא סיום סוף דברי הרא"ש מה שסיים בסעיף א' וי"א דתרתי בעינן כו' וע"ז קאי ואם הזמין וכו' והכל בדברי הרא"ש כמ"ש באמת בדברי הרא"ש והוא הכל לדיעה שני' אבל לדעת ה"א דעת הרמב"ם דבכוון להעיד אף דלא באו לב"ד מיפסל העדות לא שייך האי דינא כלל דמה בכך דבאו מכח חרם או לא באו כלל סוף כל סוף נתבטל העדות בשעת ראיה והרב הש"ך ביקש לצדד אף לדעת הרמב"ם דאף הרמב"ם מודה דסתמא של דברים הם למחזי אם לא בבואם לב"ד להעיד ולכך אם באו מכח הכרזה אין כאן ראיה ואין צריכין חקיר' אי להעיד או למחזי ונמשך הכל לשיטתו בפי' דברי הרא"ש אבל לפי מ"ש דאין הפי' כן בהרא"ש א"כ א"א לומר כי בדברי הרמב"ם דכי נחלק דברי הש"ע בדבר א' לשני פירושים לדעת הרא"ש פי' כך ולדעת הרמב"ם פי' כך ובפרט כי לא מצאנו דין זה ודכוותי' ברמב"ם ובפוסקים ומנ"ל למחבר לחדש דין ברמב"ם מה דלא שערו הקדמונים בלי ראיה ורמז כלל ולכן ברור דהכל שייך לשיטת הרא"ש ואין לדקדק לשיטת הרמב"ם דס"ל לא בעינן תרתי א"כ הא דתנן שבועת עדות אין נוהג בקרובים דאין תועלת בעדות שלהם הא יש במציאות תועלת גדול דבממ"נ אם אמרינן סתם שלהם לאסהודי א"כ מלוה שהביא עדים כשרים שהלוה מנה והכשרים אומרים לב"ד שקרובים היו במעמד וכמש"ל בשם הש"ך דנכון דכשרים צ"ל דהיה שם במעמד הענין קרובים וא"כ הב"ד פוסלים כל עדות והוא השביע לקרובים שיבאו לב"ד ויגידו למחזי קאתו שהם נאמנים ויתקיים העדות ויוציא ממון עפ"י כשרים ואם אמרינן סתמא למחזי א"כ י"ל דהלוה השביען שיבואו ויעידו שהיו במעמד והיו מכוונים להעיד ויתבטל העדות ויהיה לו מגו על סטראי וכדומה הואיל ואין כאן עדות והרי תועלת גדול בעדותן ובפרט למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי ואפילו השביע עדי סתירה חייבי' ק"ש וכ"ש נדון כזה דהוא ודאי ממון גמור ע"י עדותם ובכבישת עדותן מפסיד. ולשיטת התו' ניחא דכל כמה דלא באו לב"ד לא נתבטל העדות ואין ביד הבעל דין להכריחם שיבאו ויבטלו עדות הכשרים כי יפה עושים שאינם באים לב"ד ועדות הכשרי' בהכשרו וקיומו ולק"מ אבל לרמב"ם כבר נתבטל בעת הראי' ובואן לבית דין הוא לברר האמת ולדעת אם נתבטלו עדות כשרים או לא שפיר קשה כנ"ל ואפשר לומר דבזה יתיישב קושי' התי"ט פרק ד' דשבועות דהקשה ל"ל קרא למעט קרובים ופסולים מק"ש הא אין תועלת בעדותם ומסברא ידעינן דלא מחייבי ולפי מ"ש טובא קמ"ל בכה"ג דיש תועלת רב בעדותן להוציא ולהפסיד ממון ומ"מ גזרת הכתוב דאין בהם קרבן שבועה ולק"מ. אך זהו נראה לי לדוחק דלמה באמת יפטרן התורה משבועה כיון שיש תועלת ע"י עדותן ואם האמינם התורה לזה שיאמרו למחזי או לאסהודי למה לא יהיה עליהם עונש אי יכבשו עדותן וגורמים איבוד ממון לחבירו ואם עליהם עונש אם לא יגיד כו' אף ק"ש יתחייבו ולכן הנכון כקושי' התי"ט כמ"ש אם קיבל על עצמו קרוב כהנ"ל בריש סי' כ"ח וזה נכון דאין בו כח להעמיס על העד על עדות ועונש אם לא יגיד במה שהתורה פטרתו ולא צוה. ולא אדון הוא בדבר הזה אבל מ"מ מה שדקדקנו ברמב"ם יש להבין אפשר לומר כיון דאין צריך לומר העדות בב"ד בגוף הדבר אם לוה או לא לוה רק אם היה שם למחזי או להעיד וא"כ אין זה בכלל ק"ש דאין מעידים כלל בגוף העדות. אך לפמ"ש התו' סנהדרין דף ל"א ד"ה שבית שמאי וכו' דאם הכחישו הפסולים לכשרים בגוף עדות זה אומר מנה וזה אומר ר' לא נתבטל עדות כשרים א"כ הם צ"ל עדותן בב"ד ג"כ כדי שיתברר אם מכוונים לעדים הרי יש כאן ביטול לכשרים ואם יכחישו הרי קיום כמ"ש התו' הרי תועלת גדול בעדותן וצ"ל דהרמב"ם לא ס"ל כהך תי' של התו' רק כאינך תי' של התו' וכן לפמ"ש בישוב דברי הר"ן ורא"ה וריטב"א בשמעתי' שנים אומרים לא מת וכו' בס"ק ג' צ"ל ג"כ דלא כתו' דהא מכחשי אהדדי ומ"מ אף לענין א"א אינם נאמנים או כפי מש"ל דלרמב"ם אם היה בעת הראי' כשרים אף דקודם הגדה נפסלו לא נבטל העדות דהכל תלי בראי' וא"כ אין כאן קושי' התו' מהך דב"ש כמש"ל. וא"כ א"צ להגדתן בגוף העדות וא"ש וצ"ע. ויש להבין ברא"ש דהעתיק קושי' התו' לשמואל דס"ל כר"י איך תמצא גיטין וקדושין בקרובים שהיו שם וקשה מה קושי' לר"י דילמא לר"י באמת בגיטין וקדושין היה מזמין עדים וא"ל דהקושי' ממעשה בכל יום דהא אנן לא קי"ל כר"י ואם לדינא פריך לר"י דילמא היו מזמנים עדים והרא"ש הא ס"ל דהזמנה מהני ואפשר לומר בשנדייק לשון הרא"ש דכתב כיון דיחד עדיו לאו כל כמיני' להפסיד לזה ממונו עכ"ל מורה לשונו דוקא במילתא דממון דהוא רק לברר שקר וא"כ הוא מייחד והדברים בעצמות אמת אין כאן ביטול ואפשר מתורת תנאי ונאמנות אבל במילתא דאסורא לא מהני הזמנה ובפרט בדבר שבערוה דבעי עדות אף דשניהם מודים וגזרת הכתוב א"כ מה מועיל זימון להכשיר מה דמבוטל ע"י עדות קרובים ושפיר הקשה הרא"ש כן בגט וקדושין. אך צ"ע כי לא מצינו זה למחברים לחלק בכך וכ"כ הרמב"ן דגם גבי איסור מהני עיי' מ"ש בב"ב פרק י"ג ע"ש ולכן יותר נראה כי מהני זימון לרבי דס"ל דיש הבדל בין למחזי או לאסהודי והיינו דס"ל דלא מבטל עדות הכשרים רק ע"י צירוף ולכך בזימון בטל הצירוף דהא מייחד להיותם נפרדים מאתם ואינו חפץ בם והוי כאילו באו למחזי דהוא לא ביקש מאתם עדותן ולא הוי לאסהודי דהא הוציאן מכלל עדות ולכך כשר אבל לר"י דס"ל אפילו למחזי ואין להם צירוף כלל בטלה כל עדות א"כ מה יועיל זימון סוף כל סוף ראו העדים ומי יטה עיניהם מראות וכל תכלית הזימון דהוי כאילו באו למחזי דאין כאן עדות וא"ש דלר"י לא מועיל זימון להכשיר:

(ד) שעדות הרחוק כשרה. והנה דעת זו היא להרי"ף ז"ל והסכים עמו הרמב"ן ז"ל כמ"ש הרא"ש בשמו ויש להקשות לפי מה שאומר לעיל הסמ"ע וכמ"ש דלשיטת התו' דפי' בשני אחי' שראו דלפעמים דלא ידעו זה מזה ויבאו לב"ד להעיד ש"מ דס"ל דלא כרי"ף דאפילו לא ידעו זה מזה עדותן כשירה וא"כ הרמב"ן דס"ל כתו' דבעינן תרתי ש"מ דס"ל כתי' התו' על הך קושי' מה יעשו ב' אחי' וכו' וא"כ איך פסק כהרי"ף בזה ודבריו סותרים זא"ז לכאורה. ואפי' אם נדחוק כמ"ש הש"ך הבאתי אותו באורים ס"ק חי"ת דאם רחוק א' רואה הקרובים אף דשאר רחוקים לא ידעו מודה הרי"ף דמבטל מ"מ אני מסופק בשלמא אם רואה קרוב לבע"ד או פסול שפיר י"ל אם אחד ראה אותו הוא מצרף עמו ונפסל והוי כעד פסול והשני שראה האחד ההוא מצרף עמו ונפסל ג"כ וכן עם אלף אבל בשני אחים דכל א' בפני עצמו כשר רק צירוף השני אחים משוים ליה הפיסול ואם אח זה לא ידע מהשני מה פיסול יש כאן ואפילו השלישי מהשוק שרואה אותן לא שייך עליו שנצרף לפסול ואף הוא פסול דהא כ"ז שלא נצרפו אחי' אין כאן פיסול כלל. ולא שייך על שלישי משוק דנעשה כמוהו לפסול. ולכן בשני אחים דין שלו צ"ע. ולכן יותר נראה כמש"ל נגד דעת הסמ"ע דלרבי צריכין לדעת זה מזה כמ"ש הרמב"ן רק לר"י א"צ והקו' לר"י מה יעשו ב' אחי' כמש"ל באריכות ועוד אני מוסיף דבלא"ה יש להבין הא דקאמר רבי אחד ד"מ ואחד ד"נ ואימתי בזמן שהותרו וכו' מה יעשו כו' דמשמע דר"י לא ס"ל הך חילוק בזמן שהתרו וכו' ומנלן זה דילמא ר"י לא ס"ל רק בד"נ אבל מ"מ מודה דבעי התראה כקושי' רבי מה יעשו שני אחים וכו' ואיכן נרמז דגם בזה פליג ר"י כדאמרינן בגמ' ובכל דוכתי דלר"י אפילו למחזי פסול אנה נזכר דר"י פליג בזה באמת לא מצינו רק דר"י לא ס"ל כן בד"מ אבל דיפסול אף למחזי לא מצינו לר"י ובאמת תו' סנהדרין הנ"ל ד"ה בזמן הביאו דעת הרשב"א דס"ל באמת כן שר"י מודה בזה לרבי וצ"ל לפי מ"ש התו' במכות ד"ה אמר ר"י דר"י מחלק בין ד"מ לד"נ אף דגם בד"מ כתיב עפ"י שנים ושלשה עדים כו' משום דבד"נ בשנים וא' מהן קרוב או פסול עדותן ודאי בטלה דע"א אינו כלום לשום דבר ואף בשלשה מקשינן כן משא"כ בד"מ אם נשאר ע"א הרי קם לשבועה וצ"ל לרבי דס"ל אף בד"מ דס"ל דאין הפי' מה שנים דודאי אין ע"א מועיל דהא מועיל לשבועה רק כך מקשינן דבשנים הסברא דצירוף הפסול מבטל העדות דהא הפסול יש לו גרם ויד בעדות דזולתו לא היה רק ע"א וטובי' שנים מע"א וא"כ דהוא עד גמור ראוי שבצירפו יתבטל כל עדות אבל בג' דנשארים עדים כשרים זולתו ואין תועלת בעדותו כלל וה"א כלא היה יחשב ולא יועיל צרופו לבטל דמה צורך יש בו וקמ"ל להקישו לשנים דמ"מ בטל וזהו שנחלקו בו רבי ור"י וא"כ אף זו בו תלי' דלר"י דמדמהו לגמרי לשנים מה שנים דא' פסול והשני אין בו מועיל כך אמרינן בשלשה וא"כ בשנים אפילו לא כוונו להעיד עדותן בטלה דעכ"פ אין כאן רק ע"א ובזו מקשינן שלשה אבל רבי לא ס"ל ההיקש כך דהא אף בד"מ מקשינן רק ההיקש כמ"ש מה שני' מסתבר דהפסול מבטל ע"י צירוף שלו עדות הכשר אפילו לשבועה כהנ"ל ובזו אמרינן אף בשנים ה"מ בכוון להעיד אבל בלי כוון להעיד אף בשנים לא נתבטל ע"א לזקוק שבועה ואף בשלשה דין כן. וכמו דההיקש בד"מ אף בד"נ הדין כן דכי נחלק בהקישי' וכמו דדרשינן הקרא גבי ד"מ כן בד"נ דס"ל לרבי דאין ההיקש לומר לגמרי כמו שנים רק לענין סברא כמו דכאן מסתבר הביטול אף בשלשה כן וא"כ א"ש דהך מחלוקת בין ר"י לרבי אי בד"מ ג"כ או רק בד"נ מישך שייך לאידך מחלוקת אי מהני למחזי או לא וא"ש. ובזה יש ליישב דברי רש"י דפי' על רבא דקאמר והוא שהעידו תוך כ"ד על נמצא אחד מהן קרוב או פסול והקשו התו' א"כ מה פריך הרוג יציל וכו' ונראה ליישב די"ל דגם רש"י ס"ל סברת התו' דלכך מחלק ר"י בין ד"מ לד"נ אף דבתרוויהו כתיב עפ"י שנים וכו' משום דשם אין ע"א כלום כהנ"ל רק דעדיין קשה כיון דבד"נ וודאי פסול נילף ד"מ מד"נ מהקישא דמשפט אחד וכו' כמ"ש התו' ולכך פי' רש"י דהצלה שאני וכה"ג אין למדין ד"מ מד"נ דבד"מ לא שייך הצלה דמה דזכות לזה תיבה לזה אבל בהך קושי' דהא בד"מ כתיב ג"כ עפ"י שני עדים ס"ל לרש"י כתו' ולפ"ז לר"י אפילו העידו לאחר כ"ד נפסלו דהא לגמרי לשני' מדמה ובשנים אפי' העיד הפסול לאחר כ"ד מ"מ הא אין כאן רק ע"א ומה נ"מ בעדותו ואף שלשה כן דלגמרי מדמינן וא"כ פשיטא אפילו לאחר כ"ד נתבטל העדות. אך לרבי דיליף הקישא לענין ביטול וצירוף כמ"ש שפיר י"ל אם העיד לאחר כ"ד ליכא צירוף ולכך רש"י מפרש לי' מילתא דרבא דס"ל להלכה כרבי וכדאמר רבא אי למחזי וכו' והביטול מחמת צירוף ולכך בעינן תוך כ"ד אבל קושי' הגמ' הרוג יציל וכל הנך קושי' הכל אליבא דר' יוסי ולדידיה פשיטא דאפילו לאחר כ"ד אינו מועיל להכשיר ומ"מ בטלה ולק"מ:
ובזו. יש להבין במ"ש מהרש"א בסנהדרין תו' הנ"ל דהקשו התו' דר"י אמר שמואל פוסק כר"י וממילא עד הרואה בעלמא מיקרי עד ואילו גבי עד נעשה דיין פוסק דלא מיקרי עד עד שיהיה מוזמן לעד ותי' רשב"א דר' יוסי ס"ל ג"כ כרבי דבעי התראה דהא ס"ל עד שיהיה שני עדים מתרי' בי' ור"י דס"ל הלכה כרבי יוסי היינו בדיני ממונות לא מיפסל כלל העדות אבל בהא לא ס"ל דעד הרואה יחשב עד רק אף דלא בעי התראה בד"נ דלא קיי"ל בהך כר"י מ"מ צ"ל לאסהודי והקשה מהרש"א א"כ ה"ל להתו' לשנויי בקצרה דר"י פוסק כר"י הייט למעט בד"מ דאינו מבטל עדות כלל אבל בד"נ ס"ל כרבי דבעינן למיסהד דעד הרואה אינו עד ול"ק אהדדי ולפמ"ש ניחא דאם אמרינן במשנה דר"י פליג אף על הך בזמן שהתרו בו וצריך לומר דמה שייכי' זו לזו וע"כ כמ"ש דתלי זו בזו אם מקשינן לגמרי או לא וכמ"ש ואם כן תו ליכא למימר דשמואל ס"ל בהך כר' יוסי ובהך כרבי דלפמ"ש הדבר תולה זו בזו ואי אפשר להרכיב אתרי רכשי. ולכך פי' רשב"א דהך אימתי הנאמר במשנה לאו דברי רבי אלא ד"ה היא ואף ר"י מודה בו ואין מקום לסברא הנ"ל שכתבתי דתלי' זה בזה כלל (ורשב"א אפשר דס"ל תי' אחר בקושי' התו' דגם בד"מ כתיב עפ"י שנים כמ"ש המפורשים תי' אחר עיי' בספריהם) דהא ר"י מודה בו וא"כ שפיר י"ל בהא כרבי ובהא כר"י ולק"מ. וגם במכות ד"ה שמואל כו' דסיימו התו' דלפעמים לא ידעו האחים זה מזה ואפילו אירע לאחר כ"ד מ"מ עדותן בטלה וכו' והקשה מהרש"א דמנ"ל זה דכל מה שכתבו בד"ה אמר רבא כו' להוכיח דלא בעי כ"ד היינו אם אמרינן בראי' לחוד סגי אבל לפי דהעלו דבעי עדות בב"ד י"ל אפילו בהך נמצא קרוב או פסול צריכין להעיד תוך כ"ד ואין מכל דברי התו' ראיה לדחותו אבל לפי הנ"ל ניחא דרבי דטען כן לר"י מה יעשו שני אחים לדברין ולר"י הא מקשינן שלשה לשנים בהחלט ובשנים אפילו לאחר כ"ד העדות בטל כמ"ש ואף בשלשה כן וא"כ לר"י שפיר כתבו התו' דלר"י מה יעשה בשנים אחים דאפילו להעיד תוך כ"ד לא צריך לשיטתו וא"ש. ולפ"ז אף דינו של הרי"ף דצריך הכשר לידע בפסול תלי' בזה דלר"י דלגמרי מקשינן שלשה לשנים ובשנים אפילו לא ידע מה בכך סוף כל סוף אין כאן רק ע"א בד"נ ולאו כלום הוא ואף בשלשה הדין כן דלגמרי מקשינן רק לרבי דס"ל ההיקש לסברא לבטל העדות בצירוף בזו שפיר אמרינן דבלא ידע ליכא צירוף דהלא לא לגמרי מקשינן דמה שנים דנשאר אחד דאין בו ממש כהנ"ל והדבר פשוט ונכון וא"כ א"ש אף זו מהטענה של רבי לר"י לדבריך דס"ל רק בד"נ משום דלגמרי מקשינן (א"כ אף בלא ידעו נפסלי' וא"כ מה יעשו שני אחים וכו' דלפעמים לא ידעו זה מזה ומ"מ לשיטתך פסול א"ו דלאו לגמרי מקשינן ובאמת צריך הכשר להכיר בפסול ואין כאן חשש בשני אחים וא"ש. וגם בדברי התו' יש לכוון כן ודלא כסמ"ע אך י"ל בלא"ה ישוב נכון לדברי הרמב"י דיש לדקדק מה דוחקו של התו' לומר בשני אחים שלא יהיו יודעים זה מזה וגם בהא דפריך הרוג יציל הוא לס"ד ובתי' יקום דבר היינו ביאתן לב"ד פי' אחר מה דלא פי' בו רש"י ולמה לא אמרינן דבאמת לרבי בעי הגדה בב"ד כמ"ש הרמב"ן בחדושיו לב"ב. והנ"י והב"י לעיל בסי' ז' דמסתבר דבעי הגדה לב"ד דמהיכי תיתי לפסול במחשבה בעלמא להעיד כל העדות אם לא בבואם באמת להעיד וזהו הכל לרבי דמצריך כוונה להעיד שפיר י"ל איך במחשבה בעלמא יפסול העדות אבל לר"י דס"ל בראי' גרידה מיפסל לא שייך הך קושי' ובאמת א"צ לבוא לב"ד כיון דבראי' לחוד מיפסל והא ה"ל ראיה ולכך לר"י שפיר פרכינן במשנה מה יעשו שני אחי' דלשיטת ר"י א"צ להעיד בב"ד וגם קושי' הגמ' הרוג יציל מיושב דהכל לר"י ולדידי' אין צריך לבוא לב"ד אבל לרבי צריך לבא לב"ד כיון דבעי כוונה להעיד במחשבה בעלמא לא מיפסל עד דיבא באמת להעיד וא"כ ל"ק לא מצאנו ידיה בגט שקרובים הם מכוונים להעיד דלרבי באמת ביאה לב"ד בעינן. ולק"מ וא"צ לכל הדחוקים אמנם התו' שלא תי' כן משום דהם הקשו לר"י ג"כ דהא גיטין לד"נ מדמינן ולר"י איך מוכשר גט במעמד קרובי' ולכך הם ז"ל הוצרכו לומר דאף לר"י בעי הגדה בב"ד אבל הרמב"ן ז"ל כנראה מחדושיו לב"ב לא הקשה כלל לר"י רק לדידן ממעשי' בכל יום אבל לר' יוסי ז"ל לא הקשה כלל די"ל באמת לא היו מניחים קרובים בגט ובקידושין ואין כאן קושי' ממעשים בכל יום לשיטת ר"י דלא קיי"ל כוותי' או דהיו מזמינים העדים כשרים כמ"ש שם. או דס"ל כפירש"י דלכך בד"נ פוסל לר"י משום דבעי הצלה וא"כ אין בגיטין בכלל ד"נ דהתו' דסברי דהוי כד"נ משום דגם בהו אין ע"א נאמן כלל בשום דבר כמו ד"נ כמ"ש התו' להדיא ולפירש"י לא יתכן כן ולא קשה לר"י וא"ש די"ל כמ"ש דלר"י א"צ להגדה בב"ד משא"כ לרבי וא"כ דינו של הרי"ף לרבי קאי ודוק:

(ה) ונאמן לומר שלא הכיר כו'. עיי' אורים שכתב הסמ"ע דוקא באומר מעצמו אבל אין הב"ד שואלין אותו והש"ך הקשה כי הנ"י הביא בשם בעל מתיבות דאי ליתנהו לסהדי מכשירין לשטרא דאמרינן דלא הכיר והכי מוכח נמי מדברי הרא"ש דהקשה על הרי"ף דה"ל לגמ' לומר דשאלינן לעדים עכ"ל והנה המעיין ברא"ש דהביא ראי' לסתור דברי הרי"ף מבה"ג דכתב בשטר שחתם עליו פסול דמכשרינן דאמרינן רווחא שביק ש"מ דוקא מה"ט אבל זולת זה פסול ומזה מוכח דס"ל להרא"ש בדברי הרי"ף בדליתנהו טענינן דלא הכיר דאל"כ מה קושי' הא שם העד לפנינו ליתא ואיך נטעון שלא הכיר ולכך אמרינן דלא היה שם צירוף כלל וע"כ כמ"ש דלרי"ף טענינן וכמ"ש בעל המתיבות הנ"ל: אך ממה שטען הרא"ש על הרי"ף דה"ל להגמ' לומר דשאלינן אם הכירו משמע להיפוך דאם סתמא אמרינן הם לא הכירו בפסול מה לנו לשאול וכי אנו אחראין לבטל העדות וכל כמה דלא אמרו דהכירו עדות כשר בשלמא דשאלינן למחזי כו' הוא כיון דבאי' לב"ד אמרינן מסתמא באים להעיד ונתבטל העדות לכך הב"ד. חוקרין לברר ולהכשיר העדות כדאמרינן מה יעשו בשני אחי' וכו' ולכך חקרינן להכשיר העדות אבל לבטלו לא שמענו דיהיה הב"ד חוקרי' בכך. ולכן היה נראה לחלק דודאי אי עדים לפנינו ולא אמרו שלא הכירו אמרינן מסתמא מכירין אותו דאל"כ ה"ל למימר אין אנו מכירין ולכך הקשה הרא"ש דה"ל לשאול אותם אבל בליכא לעדים לפנינו טענינן דלא הכירו ולכך יפה טען מבה"ג ל"ל למימר הטעם משום רווחא שביק תיפוק ליה דאמרינן לא הכיר בפסול אלא דקשי' לי א"כ דסתמא באין העדים לפנינו אמרינן לא הכירו לשיטת הרי"ף איך נאמנים העדים לומר הכרנו לבטל עדותם תיפוק ליה כיון שהגיד וכו' כקושי' התו' גבי למחזי וכו' ותי' התו' לא שייך כאן דהא אמרינן סתמא כאילו לא הכירו ואם נימא באמת דאין הכשרים נאמנים לבטל עדות והא דאמרינן דקרוב או פסול מבטל עדותן איירי ברגיל או ידוע לנו דהם קרובים ופסולים שהם גלוי לעדים א"כ מה הקשה הרא"ש דנשאל לעדים שאלה זו מה טיבו או דבלא"ה כשר או דלא מהני שאלה כיון דבקיאים ורגילים בהו ודוחק לומר דקושי' הרא"ש על הרי"ף בממ"נ אי סתמא דמכירין א"כ נשאל לעדים ואי סתמא דאין מכירין הקושי' מבה"ג דלישנא דהרא"ש לא משמע כן אבל עכ"פ מ"ש ברא"ש נראה נכון דיש לחלק בין אם הם לפנינו או לא וגם מדברי הרא"ש נראה דה"ל למישאל לעדים כמו שעען באמת על הרי"ף והסמ"ע ליישב דברי הרי"ף בא שלא יחול עליו קושי' הרא"ש כתב דאין על הב"ד מוטל לשאול דכיון דהוא לפנינו ואין אומר דאינו מכירו ודאי מכירו ואין לב"ד לשאול אותו ולכן צ"ע כי הרא"ש כתב דה"ל לשאול. ונראה הא דאמרינן דמסתמא לא הכיר היינו בקרובים של מלוה ולוה אבל בקרובים דעדים דקרובים זה לזה אמרינן מסתמא הכירו זה את זה דכי אין אדם בקי בקרובותיו ומסתמא ידע ובהכי ניחא דהרא"ש טען על הרי"ף מן בה"ג דכתב דאמרינן רווחא שביק וכו' ולא אמרינן דלא הכיר ולא הקשה מדברי הגאון שכתב אח"כ בשטר שיש בו ג' עדים ושנים קרובים זה לזה דאמרינן רווח' שביק ולא אמרינן ג"כ דילמא לא הכיר והך מילתא דגאון כתבו הרי"ף ז"ל בעצמו בהלכותיו ואי נימא דאיירי דרגיל ביה כמ"ש הב"י סימן נ"א אף בהך דבה"ג י"ל כן וכמ"ש הש"ך. וכבר נראה דהמעדני מלך הרגיש בזו ודעתו דמילתא דגאון היינו בה"ג וזהו נראה לעין כל דהוא דחוק אבל נראה ברור דשם בדברי הגאון נאמר דשני עדים קרובים זה לזה ובזו ודאי רגיל ובקי ואין לטעון דלא הכיר וסתמא דאדם בקי בקרובותיו ולכך דייק קרובים זה לזה אבל בדברי בה"ג נאמר קרוב או פסול משמע קרוב למלוה או ללוה ובזו דעת הרא"ש להרי"ף דאמרינן סתמא דלא הכיר בו מה לו בקרובים של אחרים ויפה דייק וא"ש:

(ו) ויש מי שחולק וכו'. הוא דעת הרא"ש ויש להבין להרא"ש דס"ל תרתי בעינן וכו' א"כ אף לרבי קשה מה יעשו שני אחים דהא צ"ל להרא"ש דהקושי' מה יעשה בשני אחים דלא ידעו זה מזה וא"כ עדיין קשה דלא ידעו בשעת ראיה זה מזה דמהכ"ת דקדקו לדעת אם אחיו ג"כ רואה וכמש"ל וכן יבאו לב"ד כדי לקיים ובערת הרע מקרבך וכו' והיה נראה כי ס"ל לרא"ש כי בעת ראיה שמים ללב מבלי לכוון להעיד כי חוששים אולי קרובים ג"כ רואה ובכאן נותנים ללב לבל יכוונו להעיד לבל יבטלו העדות אבל לב"ד כיון דעליהם מוטל להעיד אין חוששין לחקור כלל אם העידו קרובים או לא. והולכים לב"ד אך זה דוחק ויותר נראה כי ס"ל להרא"ש דהשאלה מה יעשו בשני אחים אין שאלה כלל בד"מ רק בדיני נפשות כי מה איכפת לן אי יתקלקל העדות בד"מ אבל בד"נ השאלה דלא יבוער הרעה מקרב ארץ וס"ל הא דא"ל למחזי או לאסהודי היינו בד"מ אבל בד"נ בעינן דוקא התראה כדעת התו' במכות וא"כ לק"מ אם שניהם יכוונו להעיד ולא ידע אחד מחבירו דהא בעינן להתרות והרי ישמעו התראה. וכך ראי' רבי דאי ס"ד דלא בעינן התראה מה יעשו וכו' דלא ידעו כלל זה מזה וא"ש דהא דאמרינן בגמ' אבל למחזי מה יעשה בשני אחים כו' אף דזהו בד"מ ושם לא שייך מה יעשה וכו' כמ"ש בלא"ה צ"ל להרא"ש דס"ל מחמת ובערת הרע וכו' באים להעיד וזהו לא שייך בד"מ אלא היא לשון מושאל דמה יעשה וכו' צ"ל התראה וא"כ ש"מ דבעי צירוף וא"כ אף בד"מ אמרינן כן דעכ"פ בעי צירוף וזהו מה שאפשר לומר בדברי הרא"ש איברא דלשון הרא"ש שכתב מה יעשה וכו' כי כל הרואה דבר ערוה מחויב להעיד לקיים ובערת הרע וכו' הילכך שיילינן ליה ואם יאמר שבשעת מעשה לא כוון להעיד העדות קיים הרי דמיירי מן ד"נ ומ"מ אמר דאם אמר בשעת המעשה דלא כוון להעיד ולא אמרו דהתרו ולא התרו לא משמע כמ"ש וס"ל כדעת התו' ונ"י דהתראה ל"ד ולכן צ"ע כי אמת מ"ש בתי' הראשון צ"ל בתו' סנהדרין הנ"ל דס"ל לרשב"א דאף ר"י ס"ל דבעי בד"נ התראה וקשה לפי' א"כ מה פריך הגמ' הרוג יציל וכו' הא אף לר"י בעי התראה. ודוחק לומר דהא דכתב רשב"א לרבי יוסי הואיל וס"ל עד שיהיו שני עדים מתרים בו לא נפסל העדות עד שיהיו הפסולים מתרים ולא סגי מה שהכשרים מתרים ופסולים בצדם שומעים ההתראה היינו דכתיב יקום דבר במקיימי דבר ופירשו אותן עדים שעדותן מתקיימת בב"ד דהינו התרו בו דמהני לר"י אבל לא התרו בו דאין עדותם מתקיימת בב"ד אינו קרוי מקיימי דבר ואין עדותם מועיל לבטל העדות בצירוף. וא"כ בקושי' טרם דחדית ליה הגמ' יקום דבר וכו' אמרינן באמת לר"י א"צ התראה ולכך פריך הרוג יציל וכו' וכל זה דוחק ואין לנו לחדש פי' אחר בגמ'. וצ"ל דכך קושי' הגמ' הרוג יציל דבלא"ה דחוק דנימא לר' יוסי אין הרוצח נפש נהרג אם לא כשהרגו מאחוריו ולא מצינו זה בשום דוכתי דר' יוסי יסבור כן ולכן צ"ל דודאי באמת לר"י דבעי התראה לק"מ רק קושי' הגמ' למה לי' לרבי דמייתי ראיה מן מה יעשה שני אחים די"ל דבאמת אם נעשה מי יוכל להועיל וכך גזרת המלך ולא הביא ראיה דע"כ בעינן התראה דהרוג יציל וכו' וע"ז משני די"ל דהרגו מאחוריו וכו' ולכך מביא ראי' מן שני אחים וכו' וא"ש אך עדיין קשה דילמא המשנה ביקש להביא רחיה דהתראה דוקא ולא סגי בהא דאמרינן למחזי או להעיד כו' ולכך לא מביא ראיה מן הרוג וכו' די"ל דשאלינן אי למחזי אי לאסהודי והם אין מכוונים להעיד כמ"ש כל המפורשים ועדים אין הכרח דבעי התראה דוקא ולכך אמר מה יעשו שני אחים וכו' וכל אחד לא ידע מחבירו ויכוונו להעיד ויבואו לב"ד ויעידו ולא ידע אחד כלל מן השני ועכצ"ל דבעי התראה דוקא וא"כ כל אח ידע בשני דהא שומע התראתו. ואין מקום לקושי' בגמ'. וצ"ל כמש"ל דבזה דבעינן כוונה להעיד מיושב השאלה מה יעשו ב' אחי' כו' דלא חיישי' שיכוונו להעיד כהנ"ל וא"כ עדיין אין כאן ראיה דבעי התראה דוקא ושפיר פריך דה"ל להקשות הרוג יציל. ובהא מיושב קושי' המהרש"א במה דכתבו התו' בסיום דברי רשב"א והא דאמרינן היכי אמרינן לרבי קאי וכו' דהתראה לאו דוקא וכו' ולא בעינן אלא שנתכוונו להעיד וכו' עכ"ל והקשה מהרש"א מה ענין זה לתי' הרשב"א אף לתי' ר"י צ"ל כן ולפמ"ש ניחא דפשיטא דלרבי קאי רק ענין התו' דהא דאמרינן התרו בו ל"ד וזה אין מוכרח לפי' ר"י די"ל בד"נ בעינן התראה רק בד"מ שאלינן אי למחזי וכו' אבל בד"נ בעי התראה וכ"כ התו' להדיא במכות אבל לפי' הרשב"א עכצ"ל דהתראה לאו דוקא דמנלן לרבי זו דמהקושי' מה יעשו ב' אחי' אין הוכח' רק דשאלינן אי לאסהודי. וכו' ול"ל דזה אין מספיק דדילמא יכוונו האחים בלתי נודע א' מחבירו דא"כ מה פריך הגמ' הרוג יציל וכו' ועכצ"ל דבאמת התראה לאו דוקא ושפיר פריך הרוג יציל ודברי התו' מוכרחים וברורים ודוק ומ"מ סברא זו צ"ע בהרא"ש:

(ז) כיון שהעיד הפסול עמו בב"ד. ופי' הש"ך דהוא לדיעה שניה אבל לדיעה קמייתא א"צ להעיד בב"ד ולדבריו כל מ"ש הרמ"א בזה הוא רק כפל דברים ממה שכתב מחבר בתחילת סימן ולא לחנם כתבו רמ"א שנית ולכן נראה דס"ל לרמ"א דודאי דברי הרי"ף והסכים עמו הרמב"ן הם כדאי להורות כמותו כי מ"ש הרא"ש אין כ"כ ראיה ברורה לדחות דברי הרי"ף רק ס"ל כסמ"ע הנ"ל כי דברי התו' דהקשה למ"ד דבעי שיעיד בב"ד איך שייך מה יעשו ב' אחי' וצ"ל דלפעמים לא ידעו זה מזה זה סותר לדברי הרי"ף וכמש"ל באריכות וא"כ יפה פסק רמ"א דאם לא הכיר בפסולו לכ"ע לא מיפסל הכשר עד שיעיד בב"ד אף דלעיל יש ב' דעות דבממ"נ לדעת התו' דס"ל כתי' הנ"ל דלפעמים לא ידעו א"כ בלא"ה כ"ז שלא העיד בב"ד לא נתבטל ולדעת הרמב"ם דלא צריך להעיד בב"ד א"כ בלא"ה ל"ק מהך דב' אחי' וא"צ לתי' התו' דלפעמים לא ידעו וא"כ חזרינן לדינו של הרי"ף כיון דאין ראיה מוכרע נגדו ואמרינן כל שלא הכיר בפסולו לא נתבטל העדות. וא"כ לכל הדיעות לא נתבטל העדות וזהו שכתב רמ"א כיון שהעיד דאם לא העיד לכ"ע עדות כשר וא"ש. ונראה ברור דאם היה האשה במעמד העדות ואעפ"י שכוונה להעיד מ"מ אינה בגדר קרוב או פסול דיהיה כל עדות בטלה דהיא אינה בגדר עדות כלל ולכך הקשו מגיטין וקידושין מקרובים ולא שיש שם במעמד נשים והראיה דהקשו נרבע יציל ועיין בתו' בדחוקים לרצונו או קרוב ולא הקשו בפשוט אשת איש בחנק וכן כל העריות ה"מ לי' הרי יש כאן אשה ונשים פסולים לעדות וע"ז ממש ל"ש מאחוריו דמשכבי אשה כתיב א"ו דנשים אינם בגדר עדות כלל ולא שייך לומר נמצא קרוב או פסול דאינו בגדר ועמש"ל בדברי הריב"ש דבעינן הראוי להעיד רק מחמת פסלותו נפסל. וכתב בכה"ג בהגהת הטור אות ד' בשם רבינו ב"י בתשובה דאם היה פסול דרבנן אינו מבטל שארי עדות ואני חפשתי ולא מצאתי בתשובה הנ"ל לב"י דבר כזה ולא דכוותי' רק מה שפלפל שם אי הוה פסול דרבנן ולא נתבטל שאר עדות היינו דלא היה לו הכרזה ואף הוא אינו פסול אבל בהיה לו הכרזה ודאי דמבטל כל העדות וע"ש סימן יו"ד ותראה בבירור כדברי' הנ"ל וראי' מדברי ריטב"א בפ"ב דקדושין דנסתפק בהנוטל שכר להעיד דאמרו חז"ל דעדותו בטל אי מבטל כל העדות שהיה בצירופו והעלה דלא הואיל ואינו פסול גמור הא אילו היה פסול גמור מדרבנן פוסל כל העדות וכן הנכון וברור לדינא מבלי פקפוק:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.