מעשה רקח/לולב/ז
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
כפות תמרים. שם דף ל"ב.
ג[עריכה]
ערבי נחל. דף ל"ג.
ד[עריכה]
ויש מין אחר וכו'. קשה קצת דבגמרא מוכח דצפצפה פיה דומה למגל ואין כשרה אלא חילפא גילא [כן הנוסח בגמרא] ותירץ הרב לחם משנה דרבינו רצה לתת טעם מוחלט ובתחילה כתב שהערבה כשרה ודאית וכו' ואחר כך הצפצפה ודאית וכו' אבל יש מין אחר דומה למגל שפעמים היא צפצפה ופעמים ערבה וכו' עיי"ש.
ה[עריכה]
ד' מינין וכו'. מנחות דף כ"ז. וסוכה דף ל"א.
ו[עריכה]
וכשהוא נוטלה וכו'. על מ"ש מרן הקדוש דנוסח הברכה לדעת רבינו היא ליטול לולב וכאן לא דייק וכו' אחרי המחילה הראויה אין נראה וכבר הארכתי בזה פי"ב דברכות עיי"ש. ועל מ"ש רבינו
הואיל וכולן וכו' קצת קשה דבגמ' איתא אמר ר' ירמיה מ"ט מברכין אלולב הואיל ומינו גבוה מכולן עד כאן ומהתימה על הרב המגיד שהזכיר הדברים ולא נרגש מזה אם לא שנאמר דהיא היא אי נמי כיון דלא נפקא לן מידי לענין דינא לא חש גם הרב כנה"ג סי' תרנ"א כתב דמ"ט לא מברכין אאתרוג כיון דקדים בקרא ויש בו יותר הנאה וחשוב עיין בשו"ת מהרי"ל סי' קס"א ע"כ וכעת לא זכינו לדבריו.
ז[עריכה]
ואם רצה להוסיף וכו'. משמע מדברי רבינו דאיכא בל תוסיף בשאר מינין לפי גירסא זו שלפנינו והראב"ד ז"ל השיג עליו דליכא בל תוסיף אלא במין אחר וכו'. והנה בסוכה דף ל"א פריך תלמודא לר' יהודה ולא בעי הדר והתנן אין אוגדין את הלולב אלא במינו דברי ר"י מ"ט לאו משום דבעי הדר לא דהא אמר רבא אפילו בסיב ואפילו בעיקרא דדיקלא מ"ט דר"י התם דקסבר לולב צריך אגד ואי מייתי מינא אחרינא הו"ל ה' מינין ע"כ. מוכח מהך סוגיא דלר"י דס"ל לולב צריך אגד אין אוסר בו אלא מין אחר אבל מינו כגון סיב ועיקרא דדיקלא אינו פוסל וזה דוקא באגד דהיינו הקשר אבל במוסיף ממש כגון ב' לולבים או ג' ערבות לא שמענו להדיא מה דינו אף דמכל מקום מדקאמר תלמודא ואי מייתי מינא אחרינא וכו' משמע דדוקא במין אחר היא הקפידה וזה סייעתא להראב"ד ז"ל שכתב דבשני לולבים אין כאן בל תוסיף. תו איתא התם אמר מר כשם שאין פוחתין מהם כך אין מוסיפין עליהם פשיטא מהו דתימא הואיל ואמר ר"י לולב צריך אגד ואי מייתי מינא אחרינא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי קמ"ל ע"כ. ופי' רש"י ולא אגיד ליה בהדיה ע"כ. נראה דכוונתו משום דלעיל אמרינן דמינא אחרינא הו"ל ה' והוה אמינא דדוקא באגידי אהדדי אבל בדלא אגיד קמ"ל הכא דאפ"ה אסור הגם דלפ"ז יקשה מדוחק הלשון דקתני כשם שאין פוחתין כך אין מוסיפין וכיון דשאין פוחתין היינו על כרחך ממיני האגד דין הוא שכך אין מוסיפין היינו נמי אפילו ממינו וזו היא דעת רבינו וכדלקמן בע"ה.
ואיך שיהיה התוס' ז"ל כתבו דכי אמרינן הכי לר' יהודה היינו לומר וכ"ש לרבנן דס"ל דא"צ אגד וחשיב מוסיף כיון שהוא דרך גדילתו ושוב הקשו ז"ל מההיא דסנהדרין דקאמר למ"ד לולב א"צ אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ותירצו דהתם היינו לענין דאין זה כל המוסיף גורע דלעולם ידי מצוה יצא אלא דעובר על בל תוסיף וכו' ע"כ. והדברים מגומגמים הרבה לומר דהתם בסנהדרין איירי דעובר על בל תוסיף דאיתא התם דף פ"ח אמתניתין דחומר בדברי סופרים וכו' חמש טוטפות כדי להוסיף על דברי סופרים חייב ואמר ר' אלעזר אמר ר' הושעיא אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע ואין לנו אלא תפילין אליבא דרבי יהודה ופריך והאיכא לולב דעיקרו מדברי תורה וכו' ומתרץ בלולב מאי ס"ל אי ס"ל דלולב א"צ אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי [ופי' רש"י ואין זה גורע] ואי ס"ל דצריך אגד גרוע ועומד הוא ופי' רש"י גרוע ועומד דמתחילתו לא עשה כהוגן שאגד שם תוספת מצוה ואנן בעינן גורע דהשתא שהיה מתחילתו כשר ופוסלו בתוספתו ע"כ. ופריך והאיכא ציצית דעיקרו מדברי תורה וכו' בציצית מאי ס"ל אי ס"ל דקשר העליון לאו דאורייתא האי לחודיה קאי וכו' ואי ס"ל דאורייתא גרוע ועומד הוא ופריך אי הכי תפילין נמי אי עביד ד' בתים ואייתי אחרינא ואנח גבייהו האי לחודיה קאי וכו' ואי עביד ה' גרוע ועומד הוא ומתרץ האמר ר' זירא בית חיצון שאינו רואה את האויר פסול ע"כ. הסוגיא ופי' רש"י שאינו רואה את האויר כגון שהוסיף בית חמישי בצידו או דבר אחר ע"כ. נמצא לפ"ז דלא אשכח תלמודא מציאות דליעבר אבל תוסיף על פי התנאים של ר' אושעיא כי אם בה' בתים של תפילין ובלולב וציצית דחי ליה דא"א לעבור על בל תוסיף בין למ"ד צריך אגד בין למ"ד א"צ אגד וכו' והיכי כתבו הכא דלמ"ד א"צ אגד וכו' דידי מצוה יצא אלא דעובר על בל תוסיף הרי כל תכלית המבוקש של המקשן למצוא בל תוסיף בלולב וכו' וא"כ מאי מתרץ ליה אכתי נימא מאי איריא תפילין הא איכא לולב מכ"ש דדוחק גדול לומר דכי מתרץ האי לחודיה קאי וכו' ר"ל אף דמ"מ איכא בל תוסיף דמסתברא כי אמרינן הכי כוונתו כמו שאינו וכמ"ש רש"י להדיא גבי האי לחודיה קאי וכו' דמתרץ גבי ציצית דהראוי למצוה היא המצוה והעודף כמי שאינו. תו קשה במ"ש דאין זה כל המוסיף גורע וכו' דא"כ הרי חסר תנאי זה כדאמר ר' אושעיא ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע ותו לא שייך ביה בל תוסיף והיכי כתבו ז"ל דאיכא בל תוסיף ובאמת שגם שם הקשה קושיא זו ותירצו דבסוגיין איירי בבל תוסיף דרבנן והתם מדאורייתא עיין עליו ולדבריהם של שם הסוגיא מתיישבת כפשוטא ודוחק גדול הוא לפרש דבריהם דהכא דהיינו נמי מדרבנן.
ומאי דנראה לענ"ד דהתוס' דהכא קיימי בשיטת הי"מ שהביא הסמ"ג סוף מצות ל"ת דס"ל דכי אתמר ההיא דסנהדרין לענין זקן ממרא דוקא איתמר דבעינן ביה תורה ויורוך ואף דאיכא בל תוסיף לא יתחייב הזקן ממרא עד דאיכא לכולהו ולכך כי דחי ליה דבלולב א"צ אגד האי לחודיה קאי וכו' ופי' רש"י דאין זה גורע א"כ הרי חסר תנאי זה דאם הוסיף גורע דקאמר ר' אושעיא ושם פי' רש"י ואם הוסיף גורע ופוסל הראשון בתוספתו ע"כ. והיינו כפי המסקנא דר' זירא דקאמר התם בית החיצון שאינו רואה את האויר פסול א"כ כשקיים המצוה אף דעובר אבל תוסיף כמ"ש התוספות ז"ל אינו נעשה זקן ממרא בהכי דכולהו בעינן ואין לנו אלא תפילין. ובהכי תתיישב שפיר הסוגיא דעירובין דף צ"ה דמוכח מינה דבשני זוגות של תפילין איכא בל תוסיף דאמאי כיון דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי אין שייך בל תוסיף אמנם עם מ"ש התוס' הכא היא מתיישבת שפיר דלעולם בל תוסיף איכא הגם שקיים המצוה והאי לחודיה קאי ר"ל ולא נפסלה המצוה מפני זה אף דעבר על בל תוסיף מדאורייתא וכן הכריחו ז"ל בעירובין ד"ה אי קסבר וכו' אלא י"ל דאי זמן תפילין הוא איכא בל תוסיף אע"ג דלא מכוין כדמסיק רבא וכו' ע"כ. ועל כרחך בל תוסיף דאורייתא קאמרי דאל"כ תיפול עליהם הקושיא שהקשו לפי' רש"י שם והדבר ברור ומזה הכרח לפרש דבריהם דהכא דמדאורייתא איירו ואחרי המחילה רבתי מהרב בן חביב שנראה מדבריו שיש לזוגם עם ההיא דסנהדרין עיין עליו דמלבד שא"א לומר כן כאמור מה תיקן בזה הא אכתי מ"ש בעירובין קשיא לדידהו גופייהו כאמור.
אמנם מה שיש לחקור הוא אם בל תוסיף זה היינו דוקא במין אחר גמור או אפילו ממינו דיש לנו פנים לכאן ולכאן דממ"ש בסוכה שהזכרנו דקאמר ואי מייתי מינא אחרינא וכו' משמע דמין אחר דוקא בעינן כדי לעבור עליו וזה לדעת התוס' דהתם כמ"ש וכן נמי ממ"ש אין אוגדין את הלולב אלא במינו וכו' קאמר רבא דהקפידה היא משום דלא להוי מוסיף ולכך בעי אפי' האגד ממינו דוקא ואפילו הסיב שגדל סביבות הדקל ועיקרא דדיקלא שפיר דמי נראה להדיא דדוקא במוסיף מין אחר קאמר וכ"כ התוס' דף ל"ד ד"ה ערבי נחל אפילו נותן כמה הדסים וכמה ערבות בלולב אין זה בל תוסיף אפילו למ"ד צריך אגד אלא א"כ מוסיף מין אחר ע"כ. והדבר קשה דמסוגיא דעירובין וסנהדרין משמע דאפילו במינו איכא לאו דבל תוסיף גמור וכבר ראיתי להתוס' עצמם בר"ה דף כ"ח ד"ה ומנא תימרא וכו' שנרגשו בזה במתק לשונם והניחוהו בתימה עיין עליהם ואין לנו שום תירוץ מספיק לזה כי אם מ"ש התוס בסנהדרין דההיא דסוכה מדרבנן היא וכן חילק הר"ן ז"ל שם אמתניתין דרבי ישמעאל וכו' ולפ"ז פסק ז"ל דאם הוסיף בהדס וערבה שפיר דמי דכל לנאותו לא גזרו וכו' עיי"ש אף שיש לגמגם קצת בעיקר החילוק ומכ"ש למ"ש התוס בעירובין. ורבינו ממ"ש פ"ב דהלכות ממרים דבי"ד שהורו שבשר עוף בחלב מן התורה עברו על בל תוסיף וממ"ש שם פ"ג דזקן ממרא אינו חייב אלא בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת או תפילין וכו' משמע דס"ל דכי אתמר ההיא דסנהדרין לענין זקן ממרא דוקא אתמר כמ"ש מדברי התוס' דסוכה שהזכרנו והיא שיטת הרא"ם ז"ל בפרשת ואתחנן עיי"ש ולעולם דבשאר מצות נמי שייך בל תוסיף כאמור אלא שהחילוק בין מינו לשאינו הוא מסופק אצלינו בדעת רבינו דמדהתיר בפרקין יותר מג' בדי הדס ומכ"ש לפי החזרה כמ"ש מרן ז"ל שדעתו להתיר גם בערבה וכן העתיק הר"ן ז"ל משמע קצת דבמינו ממש לא הוי אלא דרבנן הגם שיש לדחות דשאני הדס וערבה דאינם מפורשים להדיא בפסוק וכמ"ש הרמ"ה ז"ל אבל הרב המגיד ז"ל לא ס"ל כשיטת התוס' אלא דאדרבא בהוסיף מאותו מין הוי איסור אבל תוסיף אבל במין אחר לא עבר דאמרינן האי לחודיה קאי וכבר ראה ליישב הסוגיאות עיי"ש.
והרא"ש ז"ל כתב בענין תפילין דרש"י ור"ת דאין כאן בל תוסיף אלא בעושה ה' בתים ע"כ. משמע דאזיל בשיטת התוס' דסנהדרין שכתבו דההיא דסוכה הויא מדרבנן דלפי דבריהם נמשך דגם ההיא דעירובין הויא ג"כ מדרבנן נמצא פסקן של דברים דיש פנים הנראין לכאן ולכאן ע"פ הסוגיות שהזכרנו ואין לנו כח עצמי להקשות לשום פוסק על זה יען כל אחד יש לו סמוכות לדבריו ולענין מעשה מיהא הנכון להחמיר וכן אנו נוהגים שלא להוסיף בד' מינין כלל. אכן לקושיית הרב המגיד על הראב"ד ז"ל דמאי שנא מתפילין דאיכא בל תוסיף וא"כ ה"ה בב' לולבים וכו' והרב לח"מ הקשה עוד דאיך כתב הראב"ד דלא שמע איסור גירוע והלא ד' מינין שבלולב מעכבים זה אם זה וכן הקשה הרב חיים אבואלעפיא נר"ו לגירסת מרן ואם הוסיף או גרע לא פסל ותירץ שאם לא הניח רק בד אחד של ערבה וב' בדי הדס או ב' לולבים וב' אתרוגים לא פסל דא"צ אגד והאי לחודיה והקשה על תירוצו דמאחר דדרשינן ערבי שתים וענף עץ ג' מאי שנא מציצית דדרשינן גדיל ב' גדילים ד' ואם חסר חוט אחד נפסל כמ"ש פ"א דציצית וצ"ע ע"כ. ונראה לענ"ד לתרץ קצת דלא דמי דבשלמא בד' מינין שהותר בהם ההוספה משום נוי כיון דקפיד קרא אהדר משו"ה גם אם גרע כשר כיון דלא קאי קרא אדוכתיה בדוקא משא"כ בציצית דאין לנו שום דרשא דלישתרי וקרא דוקא קאמר אין לנו להוסיף ולא לגרוע. ובמונח דכשם שאין פוחתים וכו' היינו למניינם היכא דשייך מתורץ ג"כ הקושיא שהקשה להרה"מ ז"ל עיי"ש.
ט[עריכה]
משיגביה וכו'. שם דף מ"ב אמתניתין דיו"ט שחל וכו' ושכח והוציא את הלולב לרה"ר פטור וכו' קאמר אביי לא שנו אלא שלא יצא בו אבל יצא בו חייב ופריך הא מדאגבהיה נפק ביה אמר אביי כשהפכו רבא אמר אפי' תימא שלא הפכו הכא במאי עסקינן כגון שהוציאו בכלי וכו' וכתבו התוס' דמדאיצטריך אביי לשנויי הכי משמע דס"ל דמצות א"צ כוונה וכו' ותימה דבסוף ראוהו בי"ד דאמר רבא מצות א"צ כוונה קא מותיב ליה אביי טובא ושמא אביי קבלה מיניה ע"כ. וכ"כ הר"ן ז"ל והרב תוס' יו"ט תמה על הרע"ב ורבינו דפסקו בכל מקום כמאן דאמר מצות צריכות כוונה ובמתניתין דהכא פירשו להני שינויי דאביי ורבא וצ"ע ע"כ. עוד כתב ז"ל דגם בפ"ב מהל' שגגות כתב למשנתינו המוציא וכו' כדי לצאת וכו' כלומר שעדיין לא יצא ולא התנה באופני ההוצאה ש"מ משום דלמאי דקי"ל דמצות צריכות כוונה ליתנהו להני שינויי ע"כ .
ומאי דנראה לענ"ד בדעת רבינו דס"ל דלעולם ס"ל לאביי מצות צריכות כוונה וזה מדקמותיב לרבא בפ' ראוהו בי"ד וכו' ולא כסברת התוספות משום דדחיקא ליה מלתא לומר דאחר דפריך ליה כל כי האי קבלה מיניה וס"ל נמי דכי פריך הא מדאגבהיה וכו' היינו שבני הישיבה הקשו כן לאביי וכיון שראה אביי שהקשו לו כן הבין מתוך זה דלא ס"ל דמצות צריכות כוונה דאל"כ לא הוו מקשה מידי דפשיטא אף דאגבהיה אם לא נתכוון לצאת לא יצא וא"כ מה הקשו לו ומכח זה הוצרך לתרץ תירוץ מספיק ומוסכם ורבא דודאי ס"ל דמצות א"צ כוונה חידש לו דאפילו תימא שלא הפכו איכא לאוקומא שהוציאו בכלי וכו' אי נמי י"ל דלא רצה לתרץ בדבר שיש בו מחלוקת דעדיפא מינה מתרץ ליה תירוץ מרווח ומוסכם. והגם שמדברי רש"י ז"ל ד"ה ה"ג וכו' משמע קצת דדברי אביי עצמו הם וכ"כ הרב משה חגיז ז"ל י"ל דרבינו גריס כגירסת הרי"ף והרא"ש דגרסי כי לא יצא בו אמאי פטור הא מדאגבהיה נפק ביה וא"כ דברי המקשה הוא וגם מצינן קצת לפרש גירסתינו על זה הסגנון וא"כ היינו יכולים לומר דמ"ש רבינו והרע"ב בפירוש המשנה היינו לרווחא דמלתא כאמור אלא דאחר ההתבוננות קשה לזה דרבינו כתב בתנאי וכו' דר"ל דוקא ועל כרחך לומר כמ"ש מוה"ר משה חגיז ז"ל והרח"א נר"ו שיש חילוק בין מצות שיש להם מעשה ללא עיי"ש.
יג[עריכה]
מצות לולב וכו'. צריך לפרש דלא מייתי קרא אלא לכל מקום ולכל זמן שהקדים דלשבת אין צורך כדאיתא בש"ס וכ"כ ז"ל ופשוט.
כא[עריכה]
חל יום שבת וכו'. דף מ"ב ורש"י ז"ל פי' כדי שלא יזלזלו בלולב שיאמרו שאינה מצוה חשובה ורבינו בפירוש המשנה כתב כדי שלא יטעו ליטול גם הלולב והקשו עליו מוה"ר משה חגיז והרח"א דא"כ גם כשחל שביעי בשבת ניגזור שיטעה ויטול גם הלולב ולא תירצו כלום עיין עליהם ולענ"ד נראה דהן אמת דעיקר קושיא זו לא שייכא אלא לאותה שנה דוקא דלדעת רש"י איכא למיחש שבשאר ימי החג לא יטלו הלולב כי אם הערבה לבדה. וא"כ ביום שביעי תו ליכא למיחש משא"כ לדעת רבינו דאפילו באותו יום ז' איכא למיחש אמנם אכתי יש לדקדק דאמאי לא שייכא קושיא זו על רש"י דאף דבאמת כשחל בז' אין לולב ניטל בלאו הכי מ"מ איכא למיחש שיזלזלו בו בשאר שנים. אלא די"ל דכיון שרואים דדוקא כשחל יום שביעי בשבת דוקא נוטלים הערבה יאמרו שאינו אלא כדי לפרסמה שהיא מן התורה ולהכי דחיא שבת ביום ז' שהוא יום מסוים כמ"ש רש"י ז"ל ה"נ י"ל לדעת רבינו שלא יבואו ליטול הלולב ביום ז' שחל להיות בשבת כיון שיודעים דאינו אלא כדי לפרסמה וכו' תדע דביום מסוים דוקא נקטי ליה ובשאר שנים כשחל השבת באמצע החג לא נקטי לה ש"מ דמן הטעם האמור הוא ודו"ק.
שהיא מצוה. נוסח אחר כת"י שהוא שבת.
כב[עריכה]
בגיגיות של זהב. מצאתי בס' כת"י משם הרב ישמעאל בן חכמון ז"ל שפי' כי סגולת העדר הכמישה אינה אלא בכלי זהב ולא שנותנין בהם מים דא"כ מאי איריא זהב ואי משום כבוד הרי בעל המשנה נתן הטעם כדי שלא יכמושו ולא משום כבוד ע"כ. עוד כתוב שם שמ"ש בס' רבינו
ובאין העם וכו'. עד כדרך וכו' יש להגיהו כי ממ"ש רבינו לעיל נראה שלא נהגו נביאים ליטול ערבה ביד כי אם בשביעי בלבד וראוי לתקן הספרים מפני כבודו של גאון ולהסיר מהם ובאין העם ונוטלין ממנה כדרך שנוטלין בכל יום ע"כ.
כד[עריכה]
כך היה המנהג בירושלים וכו'. רבינו השמיט קורא בתורה ונושא את כפיו מניחו ע"ג קרקע דאיתא בברייתא אפשר בדוחק דמשום דמלתא דפשיטא היא דקורא בתורה צריך להניח הלולב לפי שגולל ספר תורה ופותחו כמ"ש רש"י ונושא כפיו נמי אצ"ל שהיא עבודה בידים אם כן בהכרח הוא מניחו.
כה[עריכה]
ובמועד מחליפין. היינו טעמא דכשהמים מתחממין אין מועילין והיינו טעמא דבשבת ויו"ט אסור דגורם ההפרחה והליחות וכ"כ ז"ל.
כז[עריכה]
למקצת היום. נוסח אחר כת"י למצות היום ונוסחתינו עיקר.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |