רבנו מנוח/לולב/ז

רבנו מנוח לולב ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

כתב הרב כפות תמרים האמורים כו'. אמר המפרש ילפינן לה בגמרא מדאפקיה רחמנא בלשון כפות שהיא כפותה ואגודה:

ב

פרי עץ הדר הוא האתרוג דדרשינן הדר באילנו משנה לשנה. וענף עץ עבות כו' פירוש וזהו לשון עבות שהיא שלשלת וההדס הזה כי קיימי תלתא תלתא טרפי בקינא עשוי כמין עבות. ומצאתי כתוב בשם הרב ר' משה בר' יוסף שהיה מביא סמך על מאי דאמרינן דעבות הוי כי קיימי תלתא תלתא בקינא מהאי קרא דכתיב בספר מיכה על הרע כפים להטיב השר שואל והשופט בשלום והגדול דובר הוות נפשו הוא ויעבתוה הרי לך שלש עבירות ואח"כ ויעבתוה, נמצא דבשלשה ענינים נקרא עבות ולכן עבות ההדס שלשה עלין בקן אחד כי עבות שלש הוא או יתר פירוש דאין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה כדאמרינן בגמרא האי אסא מצראה כשר להושענא ואותו הדס יש בו שבעה עלין בגבעול אחד. אבל אם היו שני העלין כו' פירוש והיינו תרי וחד דאתמור בגמרא, אבל נקרא הדס שוטה פירוש ולהכי נקרא הדס שוטה מפני שאינו הדס כשר ואינו הדס גמור למצוה כיוצא בדבר מצינו בפרק יש נוחלין דלמא בוכרא דאימא הוא גמירי דכל בוכרא דאימא בוכרא סיכלא קרו ליה ולא מחמת סכלותו ושטותו נקרא כן אלא משום דלא הוי בכור גמור ליטול פי שנים דאונו ולא אונה דרשינן. הכי נמי גבי הדס כיון דאינו עץ עבות האמור בתורה קראוהו שוטה ואפשר לומר דמשום הכי נקרא שוטה משום שאינו ראוי אלא לעשות ממנו שוטים או שרביטים כי מאחר שאינו ראוי במצוה אין אדם מניחו בגנתו אלא לעשות ממנו שוטים כמה דאת אמר אבי יסר אתכם בשוטים ומתרגמינן המשענת אשר בידו שוטיתיה דבידיה:

ג

ערבי נחל האמורים בתורה כו' ופיו חלק כו' פירוש חדו של עלה חלק שאין בו פגימות והנץ שלו כלומר עץ שלו אפילו היה גדל במדבר או בהרים כשר ובגמרא אמרינן של בעל ושל הרים מנין ת"ל ערבי מ"מ ע"כ. ואני אומר דכיון דכתיב ערבי נחל ולא כתיב ערבי מים משמע דאפילו של בעל כשר דהא נחל משמע ג"כ בלא מים כמו שמצינו ויחפרו עבדי יצחק בנחל נחל איתן לפי תרגומו של אנקלוס והדומה להם:

ד

ופיה דומה למסר פירוש מסר מגירא שקורין שיירא ופגימותיה הולכין נכחן וזהו הנקרא צפצפה וזה המין גרוע הוא ואין לנו לרבותו מערבי מכל מקום ואמרינן בגמרא מאי קרא קח על מים רבים צפצפה שמו. כלומר אותו שהיה נשרש ונאחז על מים רבים נעשה צפצפה אלמא גריעותא האי דהא בתוכחה אמרו יחזקאל הנביא ויש שם מין ערבה כו' פי המגל וזה ההפרש בין דומה למגל ודומה למסר כי המסר פגימותיו גסים והמגל פגימותיו דקים א"נ דמסר פגימותיה הולכין נכחן כדאמרינן לעיל ומגל פגימותיה נוטות לצד אחד עקומות כלפי בית יד שלה וזה המין נקרא בלשון רבותינו חלפא גילי ואין הבדל בינה לערבה אלא שהערבה פיה חלק וזאת פיה דומה למגל הא בשאר מילין שוין:

ה

כתב הרב ארבעה מינין אלו מצוה אחת הן כו'. אמר המפרש עיקרא דהאי מלתא בפרק הקומץ את המנחה ושמעינן לה נמי ממאי דאמרינן בפרק לולב הגזול ולקחתם שתהא לקיחה תמה והתם אמרינן בפרק הקומץ אמר רב חנן בר רבא לא שנו אלא שאין לו אבל יש לו אין מעכבין פירוש אע"ג דשקיל לכל חד וחד לחודיה נפיק ידי חובתיה דהא קי"ל לולב אין צריך אגד כמ"ש הרב מיהו אגדינן ליה משום זה אלי ואנוהו אבל אין לו מעכבין זה את [זה] זהו מה שכתב הרב ואם לא מצא אחד מהן אין מביאין תחתיו מין אחר, ובסמוך ג"כ כתבו והוא שיהיו ארבעתן מצויין אצלו:

ו

מצוה מן המובחר לאגוד לולב והדס וערבה כו' פירוש דוקא שלשתן יאגוד יחד אבל לא אתרוג עמהם ודייקינן לה בגמרא מדלא כתיב ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וכפות תמרים דליהוי משמע וא"ו מוסיף על ענין ראשון לצרפו עם פרי עץ הדר אבל השתא דכתיב כפות בלא וא"ו העטף משמע דפרי עץ הדר לחוד אך השלשה מינין אחרים יאגוד יחד שהרי כתוב וענף עץ עבות וערבי נחל. ואמרינן בפסיקתא דרב כהנא פרי עץ הדר כנגד דניאל שהיה מהודר בחצר המלכים כדכתיב ועילא מנהון דניאל שהיה על כל השרים. וכפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל כנגד חנניא מישאל ועזריה ולפיכך אוגדין השלשה מינין לעצמן כנגד הנסיון שנתנסו שלשתן יחד בכבשן האש כדכתיב וגובריא אילין כפיתו בסרבליהון, והאתרוג בעצמו כנגד דניאל שנתנסה לבדו בגוב אריות ע"כ:

כתב הרב וכשהוא נוטלן לצאת מברך על נטילת לולב הואיל וכלן סמוכין לו. אמר המפרש ויש שתמהו על הרב איך הניח טעם דגמרא שמפרש הואיל ובמינו גבוה מכלן וכתב טעם אחר שאינו בגמרא שלנו ואני אין אני רואה בזה תימה כלל שהרב ז"ל פירש הואיל ובמינו גבוה מכלן כלומר מאחר שהוא גבוה מכל שאר המינין הרי הן כטפלה לו הוא עיקר וכל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה ואעפ"י שכתב הרב מברך על נטילת לולב וכתב אחר כן ואחר כך נוטל האגודה כו' לאו למימרא דסבירא ליה דמברך קודם שיטלנו בידו כל שעתא ושעתא אלא בעידנא דמכוין לצאת בנטילתו או בהגבהתו דהתם ודאי נפיק ביה וצריך לברך קודם שיגביהנו דהא קיימא לן כל הברכות כלן מברך עליהן עובר לעשייתן אבל אם אינו מכוין בנטילתו לצאת בו אלא לתפיסה בעלמא בודאי נוטלו אחר כך מברך וזהו שכתב הרב ז"ל וכשהוא נוטלן לצאת בו מברך כו' כלומר כשכונתו בנטילתו לצאת בו אבל אם אינו רוצה בו עדין היאך יברך. ובהלכות ברכות פרק בתרא כתב הרב נטל את הלולב מברך על נטילת לולב שכיון שהגביהו יצא ידי חובתו. אבל אם בירך קודם שיטול מברך ליטול כמו לישב בסוכה מכאן אתה למד שהמברך אחר שעשה בלא ברכה מברך על העשיה עד כאן. ואע"ג דמצות אין צריכות כונה שאני הכא שכונתו שלא לצאת עד שיברך וינענע כן דעת הרב והכי מסתבר. ויש אומרים דאפילו נתכוון לצאת בנטילתו נוטלו אחר כך מברך שהרי מכל מקום כונתו שלא לצאת בו עד שינענע ונמצא שהנענוע עיקר המצוה היא או שיורי מצוה ועובר לעשייתן קרינא ביה כדכתבינן בפרקין לעיל. ואף על גב דגבי סוכה מברך כל זמן שנכנס בה הכא בלולב אינו מברך אלא פעם ראשונה ואפילו ביום ראשון שהוא מן התורה והיינו טעמא משום דכתיב תשבו דרשינן תשבו כעין תדורו ואמרינן אוכל וישן ומטייל בסוכה והלכך מברך על כל פעם ופעם שנכנס לישב בה אבל בלולב כיון שיצא ידי חובתו בפעם ראשונה כבר יצא ידי חובתו ואין ראוי לברך עליו. הא למה זה דומה למי שקרא ק"ש בברכותיה בעונתה שאם רצה לקרותה עוד פעם אחרת שאין ראוי לברך עליה וכן בהלל. ואחר כן נוטל האגודה הזאת בימינו ואתרוג בשמאלו פירשו בגמרא משום דהני תלת מצותא ואתרוג חדא מצוה. ותו דכיון דמברכינן על הלולב צריך שיהיה בימין כדאמרינן בכוס של ברכה ונוטלו דרך גדילתן ואמרינן בגמרא א"ר ירמיה אמר ר' שמעון בן יוחאי כל המצות כלן אין אדם יוצא בהן אלא דרך גדילתן שנאמר עצי שטים עומדים כלומר שעומדים דרך גדילתן. והכי איתא בפרק לולב וערבה ואם לא אגדן כו' פירוש ולא אגדינן אלא לנוי בעלמא, אבל אם לא היה לו אלא מין אחד כו' פירוש ולא זו אף זו קתני כלומר לא מיבעיא אם לא היה לו מארבעתן אלא מין אחד דלא יטול אלא אפילו היו לו שלשתן כיון שחסר האחד איזה שיהיה לא יטול דכלהו חדא מצוה נינהו דכשאין לו מעכבין זה את זה כדכתבינן לעיל:

ז

כמה נוטל מהם לולב אחד כו'. ילפינן לה בגמרא מקרא פרי עץ הדר אחד כפות תמרים א' דכפת כתיב ענף עץ עבות שלשה מדלא כתוב עץ עבות או ענף עבות, ערבי נחל שתים. ואם רצה להוסיף כו' פירוש כי עביד הכי הוי מצוה מן המובחר אך אם רצה להוסיף בהדס כו' וכתב הריא"ג ועכשו נהגו במקומינו מכמה דורות שלא לפחות מס"ח בדין של הדס כמנין לולב וא"צ שיהיה כלם עבות אך מאחר שיש בו ג' הדסים כשרים דקיימי תלתא תלתא בקינא מתחלה ועד סוף על פני כל הארך אם רצה להוסיף מהדס שוטה עד ששים ושמנה בדים הרשות בידו ואין פוסלין אותו משום דהא אשכחן בגמרא למ"ד לולב צריך אגד שאין אוגדין אותו אלא במינו ואי אגיד ליה במינא אחרינא הוו להו חמשה מינין ופסול ואפ"ה מכשיר לאגדו בסיב או בעיקרא דדיקא, אף דפסילי ללולב הואיל והוו מין לולב כי אגיד ליה בהו לא פסיל ליה האי הדס נמי אע"ג דהוא עצמו פסול בשינתן ממנו על הכשר לא פסיל הואיל ומין הדס הוא ומשום חציצה בין הדס כשר לערבה ליכא שמין במינו אינו חוצץ כדאיתא לקמן כן הסכימו הגאונים. ומקרוב הגיהו בספרי הרב ואם רצה להוסיף בהדס ובערבה ואינו כן דדעת הרב שאין ראוי להוסיף על שני בדי ערבה ובגמרא לא אשכחן דמיקרי הושענא אלא אגודת ההדס כדאמרינן בגמרא גבי אונכרי דבריש גלותא מעיקרא אסא והשתא הושענא ועוד שהגאונים לא הגבילו תוספת כי אם בהדס ובר מן דין שהרי מצינו שכתב הרב בתשובת שאלה וז"ל ואמנם הערבה אני רואה שאין ראוי להוסיף על שני בדי ערבה כמו שאין ראוי להוסיף על לולב אחד ואתרוג אחד ומי שעשה כן עשה מצוה מן המובחר אך בהדס מוסיפין מפני הושענא ונויי מצוה הוא ע"כ. מיהו אם הוסיף בערבה לא פסל וטעמא דמלתא דאי כתוב שתי ערבות בהדיא והוסיף עליהן או גרע פסול אבל השתא דכתוב ערבי דאין פחות משנים ומשמע נמי יותר אם הוסיף לא פסל אבל לא עשה מצוה מן המובחר:

ח

כמה שיעור אורך הלולב כו'. אמר המפרש התם במסכת מנחות אמרינן לולב יש לו שיעור למטה אבל אין שיעור למעלה ומה שאמרו רבותינו בלולב לאו דוקא לולב וה"ה לשאר מינין דכלהו נקראו לולב ומ"ש הרב ואם אגד הלולב צריך שיהיה כו' מסתברא דה"ה אם לא אגדן דראוי להיות יוצא מן ההדס ומן הערבה טפח בעינן דהא קי"ל א"צ אגד ואמרינן דבעינן שדרו של לולב יוצא מן ההדס טפח והטעם משום שהוא גבוה במינו יותר מכולם וכי אמרינן בהדס ובערבה דאין להם שיעור למעלה דוקא כשהלולב גדול כל כך שראוי להיות יוצא עליהן טפח וצ"ע:

ט

כתב הרב משיגביה ארבעת מינין אלו. ויוליך ויביא ויעלה ויורד. אמר המפרש אמרינן בגמרא מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים. ע"כ מפרק לולב הגזול. ומ"ש הרב וינענע ראש הלולב שלשה פעמים וכו' וכן בעליה וירידה איתא בירושלמי וזהו לשון הירושלמי תני צריך לנענע שלשה פעמים על כל דבר ודבר ודעת ר"מ דהאי על כל דבר ודבר דקתני בירושלמי על הולכה והבאה ועל עליה וירידה קאמר והיינו הוא דבעי ר' זירא הכין חד והכין חד או דלמא כלומר שההולכה דבר אחד ושם צריך שלשה נענועין וה"ה במעלה שלשה ובמוריד שלשה א"ד הכין והכין חד כלומר ההולכה וההבאה דבר אחד וצריך ג' נענועין בין שניהן וכן במעלה ומוריד ולא אפשיט ולחומרא עבדינן ומנענעין שלשה פעמים בכל אחד ואחד זולתי מוליך ומביא מעלה ומוריד וכן דעת רוב הגאונים והרב בעל העזר כתב אין ספק דהא דתני דצריך לנענע שלשה פעמים על כל דבר ודבר לאו אהולכה והבאה והעלאה וירידה קאי דהא לאו מתניתין היא ולאו ברייתא היא מוליך ומביא גבי לולב אלא רבא הוא דאמר וכן ללולב גבי כבשי עצרת ובידוע דכל תנא דגמרא דידן וכל תנא דירושלמי אמתניתין קאי והתם קאי דקתני והיכן היו מנענעין בהודו תחלה וסוף וקא פריש תוספתא ותני וצריך לנענע שלשה פעמים על כל דבר ודבר בהודו תחלה וסוף ובאנא הושיעה נא, ובעי ר' זירא הכין חד כלומר אם ההולכה אחת חשבינן לה משום נענוע אחד וכן ההבאה משום נענוע אחד וכן מעלה ומוריד משום ב' חשבינן להו ובנענוע אחד שינענע אחד כלן סגי א"ד ההולכה וההבאה שתיהן אחד דבין מוליך ומביא מעלה ומוריד ולא חשבינן להו אלא כחדא וצריך לנענע אחריהן שתי פעמים דהא ג' נענועין בעינן בהודו ואנא. ובמסכת נדה פ"ט גבי כתמים דאשכחן דומיא דהא בעיא דהכא ואע"פ שפירוש זה נכון פוק חזי מה עמא דבר על פי דעת ר"מ ורוב גאוני עולם ואין לשנות וצפון ודרום לא חזינן בגמרא כלל אלא מנהג הוא ואין מבטלין אותו והכי משמע מלשון ר"מ שכתב בכל רוח ורוח ויש סמך בגמרא מדקתני כדי לעצור רוחות רעות וכיוצא בו מצינו גבי קרית שמע כיון דאמליכתיה למעלה ולמטה ולארבע רוחות העולם תו לא צריכת ואמת הוא דהכא והתם אחר כונת הלב הן הן הדברים והמושל בשתי רוחות מושל בארבע ואין קבלת מלכות שמים תלויה בקבלה גשמית כי אם בקבלה שכלית ואף גם זאת אין להקל במנהגים כמ"ש ז"ל הזהרו מנהג אבותיכם בידכם ועוד כי התנועות הגשמיות מדרגה לשכליות ואמרינן בתוספתא כשאתה מנענעו יתנענעו ראשו והוציו פי' דמצוה הוא שהוא ארוך כל כך שבשעה שיוליכנו ויביאנו ויעלנו ויורידנו יתנענעו ראשו והוציו והיינו דבעינן שיהא שדרת הלולב יוצא מן ההדס טפח דבהכי קים להו לרבנן שיתנענעו ראשו והוציו ומ"מ כל עוד שהוא ארוך יותר הוא נאות וראוי לנענע בו א"נ אפשר לפרש שבא ללמד שלא ינענעו בדרך היאוש רק בכח ובזריזות כדכתיב כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך:

כתב הרב והיכן מוליך ומביא כו'. אמר המפרש בהודו לה' שבתחלת הפרק ובהודו לה' שבסוף ההלל ובאנא ה' הושיעה נא ועכשו שמנהג לכפלו מנענעין בשתי הקריאות וכתב הריא"ג ומכוונין לנענע למעלה בעת שמזכירין את השם בין בהודו בין באנא ע"כ וכן מנהג ורמז יש בדבר השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם ואיכא מאן דקשיא ליה נענוע דברכה מהיכא אתי לן ומסתברא מדאמרינן קטן היודע לנענע חייב בלולב כדאיתא בשלהי פרק לולב הגזול וכמו שהביא הרב לקמן שמעינן מינה מדתלי חיובא דקטן בנענוע שיש נענוע בשעת הטלטול והברכה. ועוד דהא אפשר דלא ידע לקרות את ההלל ויודע לנענע ואפ"ה חייב בלולב מדרבנן משום טעמא דיודע לנענע ואע"ג דליכא קריאת ההלל וליכא נענוע בהודו ובאנא אלמא יש נענוע בנטילה ובמתניתין הכי קאמר בהיכן היו מנענין בקריאת ההלל חוץ משעת נטילה בהודו ובאנא וגו' וזהו שהוסיף הרב בשעת קריאת ההלל ובמתניתין לא אשכחן אלא היכן היו מנענעין ותו לא והגאון רב שלום חזי ליה מהא דרב אחא בר יעקב דממטי ליה ומייתי ליה ואמר הא בעינא דשטנא דעלמא איכא נענוע בשעת נטילה דאי בשעת ההלל הרי אסור לשוח בתוך הפרקים כל עיקר. וכל היום כשר לנטילת לולב כו' פירוש כדין כל דבר שמצותו ביום שכשר לעשותו כל היום כדאמרינן בפרק הקורא את המגלה למפרע. ואינו ניטל בלילה פירוש דהא כתיב ולקחתם לכם וגו' ואמרינן בפרק לולב הגזול מי שבא בדרך ואין בידו לולב לכשיכנס לביתו יטול על שלחנו כלומר שמפסיק סעודתו ונוטלו מאחר שלא נטלו קודם אכילה והביאה הרי"ף וחומרא יתירה היא מיהו ליכא ספיקא דלא שנא דרבנן ולא שנא דאורייתא אי איכא שהות ביום אינו מפסיק ואי ליתא שהות ביום מפסיק דהכי אסיקנא בגמרא ובהלכות תפלה וברכת כהנים הארכנו בזה:

י

כתב הרב משיגביה ארבעת מינין אלו. ויוליך ויביא ויעלה ויורד. אמר המפרש אמרינן בגמרא מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים. ע"כ מפרק לולב הגזול. ומ"ש הרב וינענע ראש הלולב שלשה פעמים וכו' וכן בעליה וירידה איתא בירושלמי וזהו לשון הירושלמי תני צריך לנענע שלשה פעמים על כל דבר ודבר ודעת ר"מ דהאי על כל דבר ודבר דקתני בירושלמי על הולכה והבאה ועל עליה וירידה קאמר והיינו הוא דבעי ר' זירא הכין חד והכין חד או דלמא כלומר שההולכה דבר אחד ושם צריך שלשה נענועין וה"ה במעלה שלשה ובמוריד שלשה א"ד הכין והכין חד כלומר ההולכה וההבאה דבר אחד וצריך ג' נענועין בין שניהן וכן במעלה ומוריד ולא אפשיט ולחומרא עבדינן ומנענעין שלשה פעמים בכל אחד ואחד זולתי מוליך ומביא מעלה ומוריד וכן דעת רוב הגאונים והרב בעל העזר כתב אין ספק דהא דתני דצריך לנענע שלשה פעמים על כל דבר ודבר לאו אהולכה והבאה והעלאה וירידה קאי דהא לאו מתניתין היא ולאו ברייתא היא מוליך ומביא גבי לולב אלא רבא הוא דאמר וכן ללולב גבי כבשי עצרת ובידוע דכל תנא דגמרא דידן וכל תנא דירושלמי אמתניתין קאי והתם קאי דקתני והיכן היו מנענעין בהודו תחלה וסוף וקא פריש תוספתא ותני וצריך לנענע שלשה פעמים על כל דבר ודבר בהודו תחלה וסוף ובאנא הושיעה נא, ובעי ר' זירא הכין חד כלומר אם ההולכה אחת חשבינן לה משום נענוע אחד וכן ההבאה משום נענוע אחד וכן מעלה ומוריד משום ב' חשבינן להו ובנענוע אחד שינענע אחד כלן סגי א"ד ההולכה וההבאה שתיהן אחד דבין מוליך ומביא מעלה ומוריד ולא חשבינן להו אלא כחדא וצריך לנענע אחריהן שתי פעמים דהא ג' נענועין בעינן בהודו ואנא. ובמסכת נדה פ"ט גבי כתמים דאשכחן דומיא דהא בעיא דהכא ואע"פ שפירוש זה נכון פוק חזי מה עמא דבר על פי דעת ר"מ ורוב גאוני עולם ואין לשנות וצפון ודרום לא חזינן בגמרא כלל אלא מנהג הוא ואין מבטלין אותו והכי משמע מלשון ר"מ שכתב בכל רוח ורוח ויש סמך בגמרא מדקתני כדי לעצור רוחות רעות וכיוצא בו מצינו גבי קרית שמע כיון דאמליכתיה למעלה ולמטה ולארבע רוחות העולם תו לא צריכת ואמת הוא דהכא והתם אחר כונת הלב הן הן הדברים והמושל בשתי רוחות מושל בארבע ואין קבלת מלכות שמים תלויה בקבלה גשמית כי אם בקבלה שכלית ואף גם זאת אין להקל במנהגים כמ"ש ז"ל הזהרו מנהג אבותיכם בידכם ועוד כי התנועות הגשמיות מדרגה לשכליות ואמרינן בתוספתא כשאתה מנענעו יתנענעו ראשו והוציו פי' דמצוה הוא שהוא ארוך כל כך שבשעה שיוליכנו ויביאנו ויעלנו ויורידנו יתנענעו ראשו והוציו והיינו דבעינן שיהא שדרת הלולב יוצא מן ההדס טפח דבהכי קים להו לרבנן שיתנענעו ראשו והוציו ומ"מ כל עוד שהוא ארוך יותר הוא נאות וראוי לנענע בו א"נ אפשר לפרש שבא ללמד שלא ינענעו בדרך היאוש רק בכח ובזריזות כדכתיב כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך:

כתב הרב והיכן מוליך ומביא כו'. אמר המפרש בהודו לה' שבתחלת הפרק ובהודו לה' שבסוף ההלל ובאנא ה' הושיעה נא ועכשו שמנהג לכפלו מנענעין בשתי הקריאות וכתב הריא"ג ומכוונין לנענע למעלה בעת שמזכירין את השם בין בהודו בין באנא ע"כ וכן מנהג ורמז יש בדבר השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם ואיכא מאן דקשיא ליה נענוע דברכה מהיכא אתי לן ומסתברא מדאמרינן קטן היודע לנענע חייב בלולב כדאיתא בשלהי פרק לולב הגזול וכמו שהביא הרב לקמן שמעינן מינה מדתלי חיובא דקטן בנענוע שיש נענוע בשעת הטלטול והברכה. ועוד דהא אפשר דלא ידע לקרות את ההלל ויודע לנענע ואפ"ה חייב בלולב מדרבנן משום טעמא דיודע לנענע ואע"ג דליכא קריאת ההלל וליכא נענוע בהודו ובאנא אלמא יש נענוע בנטילה ובמתניתין הכי קאמר בהיכן היו מנענין בקריאת ההלל חוץ משעת נטילה בהודו ובאנא וגו' וזהו שהוסיף הרב בשעת קריאת ההלל ובמתניתין לא אשכחן אלא היכן היו מנענעין ותו לא והגאון רב שלום חזי ליה מהא דרב אחא בר יעקב דממטי ליה ומייתי ליה ואמר הא בעינא דשטנא דעלמא איכא נענוע בשעת נטילה דאי בשעת ההלל הרי אסור לשוח בתוך הפרקים כל עיקר. וכל היום כשר לנטילת לולב כו' פירוש כדין כל דבר שמצותו ביום שכשר לעשותו כל היום כדאמרינן בפרק הקורא את המגלה למפרע. ואינו ניטל בלילה פירוש דהא כתיב ולקחתם לכם וגו' ואמרינן בפרק לולב הגזול מי שבא בדרך ואין בידו לולב לכשיכנס לביתו יטול על שלחנו כלומר שמפסיק סעודתו ונוטלו מאחר שלא נטלו קודם אכילה והביאה הרי"ף וחומרא יתירה היא מיהו ליכא ספיקא דלא שנא דרבנן ולא שנא דאורייתא אי איכא שהות ביום אינו מפסיק ואי ליתא שהות ביום מפסיק דהכי אסיקנא בגמרא ובהלכות תפלה וברכת כהנים הארכנו בזה:

יא

כתב הרב עשה לאגדה גימון של כסף כו'. אמר המפרש גימון ר"ל שרשרת זהב כדאמרינן אין העגל יוצא בגימון ועיקר המלה מלשון גמי. או שכרך עליה סדין כו' פירוש וה"ה אם נטלו בסודרו או בטליתו שיצא שהרי דרך כבוד הוא יותר שכל שהוא לנאותה אינו חוצץ. ואע"ג דאשכחן בשופר דלנאותו חוצץ כשצפהו מבפנים לא דמי דהתם לאו משום חציצה היא דכל לנאותו אינו חוצץ אלא משום דבעינן קול שופר וליכא כדכתבינן בפרק ראשון. אבל אם נתן כו' לא יצא ידי חובתו, פירוש מפני שאין דרך הוצאת לולב בכלי ולא קרינא ביה לקיחה שדרך בזיון היא אבל בדבר שדרכו להוציאו בכלי כגון אפר פרה שדרך להוציאו בשפופרת לקיחה קרינא ביה וענין זה יתבאר בהלכות פרה אדומה בע"ה:

יב

אגד הלולב עם ההדס והערבה כו'. פירוש שמין בשאינו מינו הוא וחוצץ. הבדיל ביניהם בעלי ההדס נראה דהוא הדין בעלי הלולב ובעלי הערבה יצא. משיחה הוא חוט משזר שקורין לינויל, ע"כ מפרק לולב הגזול. ומנהג עתה לאגוד השלשה מינין בעלי הלולב וכן ראוי לעשות וצריך לאגדו מערב יום טוב דביום טוב אסור לעשות קשר של קיימא ואם שכח ולא אגדו מערב יום טוב יכול לאגדו ביום טוב באגודה של ירק או בעניבה דעניבה לאו קשירה היא ולא גרע מחבל דלי שנפסק. וא"נ אם הותר אגדו אוגדו בי"ט כה"ג. ומצאתי כתוב כשהוא אוגדו אוגדו בארבע שורות כנגד שלשה אבות ויוסף מפני שכנגדן הן ארבע מינין שבלולב ע"כ. וראיה לדבר מההיא דתנינן בפסיקתא דרב כהנא פרי עץ הדר זה אברהם כדכתיב ואברהם זקן וכתיב והדרת פני זקן, כפות תמרים זה יצחק שנכפת על גבי המזבח, ענף עץ עבות זה יעקב מה הדס זה עשוי קליעה כך יעקב יצאו ממנו קליעות בנים ואית דאמרי כמו שההדס מקיף את הלולב כך בניו הקיפו את מטתו שנאמר ויקרא יעקב אל בניו וגו'. וערבי נחל כנגד יוסף כמו שהערבה נכמשת לשעה קלה קודם שאר מינין כך יוסף מת קודם אחיו ואי נמי שהיו דבריו ערבים לאחיו כדכתיב וינחם אותם וידבר על לבם לפיכך זכה יוסף להמנות עם האבות במצות לולב ומה שיסד הפייט בהושענות והיה עקוד נמשל כאתרוג כו' שלא כדרך מדרש זה:

יג

כתב הרב מצות לולב להנטל ביום ראשון כו'. אמר המפרש כבר ביארנו דהאי במקדש בעי למימר בירושלם דלא נקט במקדש אלא משום דסתם כל הנוטל לולב בירושלם במקדש נוטלו לפי ששם היו מתקבצין כל ישראל וההוא קרא דולקחתם לכם מרישיה לסיפיה מידריש ומסיפיה לרישיה מידריש והכי קאמר קרא ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים. וכתוב בירושלמי לפני ה' אלקיכם בירושלם כדכתבינן בפרק שני. חל יום השבת כו'. והוא הדין שמא יוציאנו כמ"ש הרב בפרק שני ולמה לא גזרו גזרה זו ביום הראשון כלומר כיון דבמקדש דין יום ראשון ודין שאר ימים שוה אמאי לא גזרינן האי גזרה דרבה ביום הראשון ומתרץ מפני שהוא מן התורה ואפילו בגבולין כדתניא מוליכין לולביהן בבית הכנסת כדאיתא בגמרא ומתוך שהוא חמור שנוהג בי"ט ראשון בכל מקום לא גזרו ביה רבנן בשום מקום וכל שאר יומי דליתנהו מן התורה בגבולין גזרו ביה רבנן ואפילו במקדש דאיתיה מן התורה. והטעם בזה לפי שביום טוב ראשון שחובה מן התורה בכל מקום וכל אחד ואחד נוטלו ואינו יוצא משליח צבור כל אחד קודם לנטילתו ומזומן ללמוד ולא שכיח דאזיל לגבי בקי ולא אתי לידי חלול שבת ומשום הכי לא גזרו ביה ואפילו בגבולין אבל כשחל שבת בשאר יומי דליתנהו מן התורה בגבולין ולא חמיר להו לאינשי וכסבורין הן שלא יצטרך להם שלא יבאו במקדש ובזמן שבית המקדש קיים אין לולב במדינה ובגבולין דלא בעי דרישה אלא בחורבנו כדילפינן בגמרא מציון דורש אין לה ולפי שהיו סומכין על כך לא גמרי, ואפשר דמקרי ועיילי למקדש מן המדינה או מן הגבולין. ולפי שלולב לכל מסור ואינו יוצא בלולב של שליח צבור צריך הוא ללמוד וזה שלא למד שמא יצא משם עם לולבו ללמוד מן הבקי שאפילו למד מיום ראשון שמא שכח וחוזרו ונוטלו שם במקדש ואתי לידי חלול שבת ומשום הכי גזרי ביה ואפילו במקדש, ואיכא דקשיא להו כי היכי דגזרינן בשופר ולולב ומגלה שמא יעבירנו ליגזר נמי במילה שמא יעביר התינוק או האזמל ברשות הרבים ורבו התירוצין מיהו לא דייקי. והתירוץ הנכון דבהנך הוא דגזרינן משום דתלו בקיבועא דירחא ואיכא למיחש שמא היום אינו ראש השנה ולא מחללינן שבת מספיקא אבל מילה דלא תליא בקיבועא דירחא דלעולם הויא ביום ח' לא גזרינן. ע"כ מפרק לולב וערבה:

יד

כתב הרב מצות לולב להנטל ביום ראשון כו'. אמר המפרש כבר ביארנו דהאי במקדש בעי למימר בירושלם דלא נקט במקדש אלא משום דסתם כל הנוטל לולב בירושלם במקדש נוטלו לפי ששם היו מתקבצין כל ישראל וההוא קרא דולקחתם לכם מרישיה לסיפיה מידריש ומסיפיה לרישיה מידריש והכי קאמר קרא ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים. וכתוב בירושלמי לפני ה' אלקיכם בירושלם כדכתבינן בפרק שני. חל יום השבת כו'. והוא הדין שמא יוציאנו כמ"ש הרב בפרק שני ולמה לא גזרו גזרה זו ביום הראשון כלומר כיון דבמקדש דין יום ראשון ודין שאר ימים שוה אמאי לא גזרינן האי גזרה דרבה ביום הראשון ומתרץ מפני שהוא מן התורה ואפילו בגבולין כדתניא מוליכין לולביהן בבית הכנסת כדאיתא בגמרא ומתוך שהוא חמור שנוהג בי"ט ראשון בכל מקום לא גזרו ביה רבנן בשום מקום וכל שאר יומי דליתנהו מן התורה בגבולין גזרו ביה רבנן ואפילו במקדש דאיתיה מן התורה. והטעם בזה לפי שביום טוב ראשון שחובה מן התורה בכל מקום וכל אחד ואחד נוטלו ואינו יוצא משליח צבור כל אחד קודם לנטילתו ומזומן ללמוד ולא שכיח דאזיל לגבי בקי ולא אתי לידי חלול שבת ומשום הכי לא גזרו ביה ואפילו בגבולין אבל כשחל שבת בשאר יומי דליתנהו מן התורה בגבולין ולא חמיר להו לאינשי וכסבורין הן שלא יצטרך להם שלא יבאו במקדש ובזמן שבית המקדש קיים אין לולב במדינה ובגבולין דלא בעי דרישה אלא בחורבנו כדילפינן בגמרא מציון דורש אין לה ולפי שהיו סומכין על כך לא גמרי, ואפשר דמקרי ועיילי למקדש מן המדינה או מן הגבולין. ולפי שלולב לכל מסור ואינו יוצא בלולב של שליח צבור צריך הוא ללמוד וזה שלא למד שמא יצא משם עם לולבו ללמוד מן הבקי שאפילו למד מיום ראשון שמא שכח וחוזרו ונוטלו שם במקדש ואתי לידי חלול שבת ומשום הכי גזרי ביה ואפילו במקדש, ואיכא דקשיא להו כי היכי דגזרינן בשופר ולולב ומגלה שמא יעבירנו ליגזר נמי במילה שמא יעביר התינוק או האזמל ברשות הרבים ורבו התירוצין מיהו לא דייקי. והתירוץ הנכון דבהנך הוא דגזרינן משום דתלו בקיבועא דירחא ואיכא למיחש שמא היום אינו ראש השנה ולא מחללינן שבת מספיקא אבל מילה דלא תליא בקיבועא דירחא דלעולם הויא ביום ח' לא גזרינן. ע"כ מפרק לולב וערבה:

טו

כתב הרב משחרב בית המקדש כו'. אמר המפרש בגמרא אמרינן מנא לן דעבדינן זכר למקדש אמר רבי יוחנן דאמר קרא כי אעלה ארוכה לך וגו' ציון היא דורש אין לה מכלל דבעי דרישה. ע"כ מפרק לולב הגזול:

כתב הרב ובכל יום כו'. אמר המפרש ואע"ג דאין חיוב בנטילתו מדאורייתא מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו מפני שהיא מדברי סופרים ומצוה מן התורה לשמוע דברי חכמים דכתיב על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה. ואמרינן בגמרא העושה לולב לעצמו מברך שהחיינו וזה ביאר הרב בפרק אחרון מהלכות ברכות. ומנהג לסדר ברכת זמן של לולב בשעת נטילה עם ברכת לולב כי היכי דמסדרינן ברכת זמן דסוכה אכסא ואם בירך בשעת עשיה לא בריך בשעת נטילה דבחד מינייהו סגי. מיהו אין יוצאין בזמן אלא מזמן דשעת עשיה שהוא מצוה לתקנו ולאגדו משום מצות זה אלי ואנוהו או מזמן דבשעת נטילה ומשום הכי נהגו לומר זמן בשני ימים הראשונים דאם היום קדש אתמול לאו שעת נטילה הוא ולאו שעת עשיה הוא שהרי מתוקן ועומד:

טז

כתב הרב בזמן שבית המקדש קיים כו' עד שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. הכל מבואר בדברי הרב ע"כ מפרק לולב:

יז

כתב הרב בזמן שבית המקדש קיים כו' עד שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. הכל מבואר בדברי הרב ע"כ מפרק לולב:

יח

כתב הרב בזמן שבית המקדש קיים כו' עד שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. הכל מבואר בדברי הרב ע"כ מפרק לולב:

יט

כתב הרב כל שחייב בשופר וסוכה חייב בנטילת לולב כו'. אמר המפרש חוץ מחרש המדבר ואינו שומע שפטור משופר וחייב בנטילת לולב. קטן היודע לנענע חייב בלולב כו' כגון שיש לו דעת ותבונה לנענע כתקון חז"ל וליכא ספיקא שמלמדין אותו לברך אבל נשים פטורות מלולב ואם נוטלות אותו מצוה קא עבדי כמי שאינו מצווה ועושה מיהו לא מברכי כלל כמו שביארנו בפרק שני אבל שהחיינו מצוה לברך ע"כ מפרק לולב הגזול:

כ

כתב הרב הלכה למשה מסיני כו'. אמר המפרש והיינו דאמרי בגמרא עשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני. ומהערבה שמקיפין בה את המזבח קאמר דאלו מערבה שבלולב ההיא בהדיא כתיבא ואין אדם יוצא בה י"ח בערבה של לולב ואע"פ שהגביהו פעם ראשונה לצאת י"ח לולב וחזר והגביהו לצאת י"ח ערבה אפ"ה לא יצא י"ח ערבה שצריך שיטול אותה לבדה ושיעורה אפילו עלה אחד בבד א' כלומר בד אחד ובו עלה אחד דיו. וכתב ר' האיי ומכוער הדבר להיות עלה אחד בבד אחד אלא כרב נחמן שפיר למיעבד דאמר שלשה בדי עלי לחין ובמקום שאי אפשר סגיא דהלכה כרב ששת באיסורי כי פליג בהדי רב נחמן:

כא

כיצד היה מצותה כו' מביאין מורביות של ערבה. פירוש מורביות ענפים גבוהים ורכים כדאמרינן בגמרא רכות וארוכות וגבוהות אחת עשרה אמה כדי שיהו גוחות על המזבח אמה וז"ש הרב וראשיהן כפופין ע"ג המזבח ולא משכחת לה שיהו גוחות על קרנות המזבח אמה אלא כי מנח להו על שפת היסוד כדאמרינן עלה אמה זהו יסוד הרי לך שתי אמות עלה חמש וכנס אמה זהו סובב הרי לך ח' אמות עלה שלש וכנס אמה זה הוא מקום המערכה ושיסוע שלש כניסות לא היה אוכל מהמורביות כי אם אמה הרי לך י"א אמה שלהן כלות כנגד הקרנות בשוה ומאחר שראשיהן היו כפופין על ראשי המזבח בודאי על היסוד היו מונחות אא"כ חל שביעי שלו להיות בשבת זוקפין אותה בשבת. וכ"ת מ"ש ערבה מלולב דאמרינן לעיל דאע"ג דמצותו מן התורה כל ז' במקדש אפ"ה לא דחי שבת הואיל ולית ליה עיקר מן התורה בגבולין לא תדחי שבת ומשני כדי לפרסמו שהוא מצוה פירוש כיון דלא חזינן לה מדאורייתא בהדיא עבדו לה רבנן תקנתא שתהא דוחה שבת ביום אחד כי היכי דלא לשתכח מצות ערבה בשביעי וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה:

כב

כיצד היו עושין כו' ובאין העם ונוטלין. אמר המפרש מריש הוה אמינא דהאי ובאין העם ונוטלין ממנה דקאמר הרב לאו למימרא שהעם יכנסו עד צדי המזבח ליטול הערבה משם שהרי אפילו לעזרת כהנים שנקראת מקום דריסת רגלי הכהנים לא היו ישראל נכנסין כי אם לצורך מצוה כגון לסמיכה ולתנופה וכ"ש שלא היו רשאין ליכנס לצדי המזבח שהיה לפנים מעזרת כהנים וקדושתו חמורה מעזרת כהנים שאפילו כהנים בעלי מומין לא היו רשאין ליכנס שם והייתי סבור דהאי ובאין העם ר"ל באין עד מקום מחיצתן והכהנים היו מביאין אותה להם ונוטלין אותה כיון דשמעתי לההיא דכתב הרב אבן גאיית אמינא שהעם היו באין עד המזבח ממש ונוטלין הערבה משם וז"ל ודאמר גאון כי אין לו לישראל ליכנס בין האולם ולמזבח ודאי אין להם ליכנס לעבודה ושלא בשעת מצוה וצורך אבל בעונת מצוה שהותרו ליכנס נכנסין והתם אמרינן אמר רב יהודא אמר רב כשהיו ישראל נכנסין ועולין לרגל אעפ"י שנמשכין אחת עשרה אמה אחורי בית הכפורת עומדין צפופין ומשתחוים רווחים ומדהותרו להמשך ולהכנס אחורי בית הכפורת שלפנים מן המזבח ולאולם ולדביר הותרו נמי להקיף בין האולם ולמזבח בעונת מצוה ע"כ. וקשיא לי איך יכנס לשם בשביל זה הרי אין כאן מצוה כלל בשלמא סמיכה ותנופה הוו מן התורה בבעלים וצריכות להעשות במקום שחיטה דהיינו עזרת כהנים ומש"ה התירו ליכנס שם אלא נטילת ערבה לא סגיא בלאו הכי והא אפשר לקיומי נטילת ערבה בלא כניסה עד המזבח ע"י הכהנים כדכתבינן לעיל ומשום הכי מסתבר כסברתינו הקדומה שלא כסברת הריא"ג ואפשר לומר דדוקא בהקפת מזבח קא שרי ליכנס שם דהא לא אפשר בלאו הכי דא"כ בטלה לה מצות הקפה אבל בנטילת ערבה משם שהנטילה ההיא אינה המצוה עצמה ויכול לקיים מצות ערבה בלא נטילתה משם כגון ע"י כהן כדכתבינן לעיל ואפילו הרב אבן גאית מודה דאסורים לנטלה משם. וחובט בה על הקרקע כו' הרב פירש חביט חביט ולא בריך לשון חבטה ממש וראיה לפירושו ההיא דאמרינן במתניתין פרק לולב וערבה ר"י אומר חריות של דקל היו מביאין וחובטין אותן בקרקע בצד המזבח ואותו היום נקרא יום חבוט חריות. וזכורני שראיתי בילדותי קצת מזקני העיר הקדמונים עושין כן ור"ש פירש שהוא לשון נענוע שדבר זה מנהג נביאים הוא כלומר שלא הי' עיקר תקנתן משום צורך דבר מעיקרא אלא כך נהגו משום חבוב המקדש ומש"ה אין מברכין עליה. ואי קשיא לך הא דאמרינן פרק בתרא דתענית רב אקלע לבבל חזנהו דהוו קרו הלל בראש חדש סבר לאפסוקינהו כיון דהוו קא מדלגי דלוגי אמר ש"מ מנהג אבותיהם בידיהם ואפ"ה מברכין עליו תריץ שאני ערבה דכיון דלא הויא אלא טלטול בעלמא לא מברכינן למנהג כזה אבל הלל בראש חדש שהוא שבחו של הקב"ה מברכינן עליה ואף על פי שהוא מנהג דומיא די"ט שני שאינו אלא מנהג אבותינו בידינו דהא ידעינן בקבועא דירחא ומברכין עליו והטעם מפני שהוא שבחו של הקב"ה ששובתין בו ממלאכה והוא פנוי להתעסק בעבודת השם וכן פירש ר"ת וא"נ יש לתרץ דהתם כי קא אמרינן מנהג אבותיהם לא קאי אקריאת ההלל אלא אדלוג שהיו קורין אותו בתקנת חכמים בין בבבל בין בא"י אלא שבא"י היו מדלגין במקום אחד ורב כי אקלע לבבל וראה אותם שאינם מדלגים כבני א"י סבר שלא היו מדלגים כלל ובעא לאפסוקינהו משום דכיון דאין קריאת ההלל אלא מדרבנן יש לו לדלג לסימן שאין קריאתו מן התורה כיון דחזא דקא מדלגי במקום אחר אמר מנהג אבותיהם בידיהם הוא דלוג זה אבל הקריאה חכמים תקנוה מעיקרא משום קרבן משא"כ בערבה שלא היתה תקנת חכמים אלא מנהג בעלמא ומש"ה לא מברכי עליה ותו לא קשיא מידי ובהלכות מגלה וחנוכה נכתוב טעם אחר בע"ה ובעי בגמרא מ"ש לולב דעבדינן ליה שבעה זכר למקדש ומסיקנא לולב דאית ליה עיקר מן התורה עבדינן שבעה זכר למקדש ערבה דלית ליה עיקר מן התורה לא עבדינן לה שבעה זכר למקדש:

כג

כתב הרב בכל יום ויום מקיפין את המזבח כו'. אמר המפרש הגאונים כתבו דדרך ימין צריכין להקיף וכן מנהג והטעם משום ההיא דאמרינן פ' היה מביא את מנחתה כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין. וביום השביעי מקיפין את המזבח שבע פעמים ואמרינן בירושלמי א"ר אבא זכר ליריחו ואין מנהג להקיף בלולב כי אם ש"צ אך ביום השביעי מקיפין וערבה בידיהן ובשבת שבתוך החג אין מנהג להקיף הטעם מפני שאין הלולב ניטל בשבת ואם יקיפו אתי למסרך ולמימר שמותר ליטול לולב בשבת:

כה

כתב הרב מקבלת האשה כו'. אמר המפרש ולא אמרינן קא מטלטלא מידי דלא חזיא לה. ומחזירתו למים בשבת שכיון שמשם נטלו אותו היום מחזירו בו כדי שלא יכמשו ההדס וערבה שבו בזמן שהיו נוטלין לולב בשבת דאלו בזמן הזה אסור לטלטלו ואם עבר ונטלו מן המים אסור להחזירו ודוקא לולב אבל אתרוג מותר לטלטל דקא חזי לאורוחי ביה כן נראה דעת הרב ויש חולקים ואומרים דאפילו לולב והדס וערבה מותר לטלטל ולהחזיר במים בשבת שבתוך החג ומייתו ראיה מההיא דמקבלת אשה מיד בעלה וכו' ומוקמינן לה אפילו בזמן הזה כ"כ הרב בעל העזר בחבור המוקצה. ובי"ט מוסיפין על המים. פירוש אבל לא מחליפין כו' משום דטרח לתקוני מנא נגעי בה דאי משום השקאת זרעים אפילו מחזירין נמי לא. ובמועד מחליפין פירש ר"ש בחולו של מועד מצוה לשפוך המים ולתת אחרים צוננין כדי להעמיד האגודה הטובה:

כו

הדס שבלולב אסור להריח בו כו' פירוש דגמרינן מסכה דאמרינן דחל שם שמים על עצי סוכה ליאסר כל שבעה הואיל והוקצו למצוה מפני שאינו ראוי אלא להריח כלומר דסתמא דאיניש כי מקצי להו משאר הנאתן ומכינן למצוה מדרך הנאתן קא מקצי להו והדס לריחא קאי ומריחא קא מקצי להו ואתרוג לאכילה קאי ומאכילה קא מקצי ליה אבל לא מריחא וכי מוכח ליה ליזדהר דלא ליתהני מיניה בלא ברכה ברוך שנתן ריח טוב בפירות:

כז

כתב הרב ואסור לאכול אתרוג כל יום השביעי. אמר המפרש לא מיבעיא אם לא נולד שום פיסול באתרוג שאסור אלא אפילו אם נפסל אחר שבירך עליו ביום א' אסור לאכלו כל שבעת הימים דכי אתקצאי לשבעת יומי אתקצאי ול"מ נמי אם לא יצא ביום השביעי שאסור לאכלה אלא אפילו לאחר שיצא בה דלכל ז' הימים אתקצאי כדאמרינן ובשמיני מותר באכילה פירוש שאינו מוקצה לאותו יום כלל. ואע"ג דבסוכה אמרינן כיון דאתקצאי לבין השמשות של שביעי אתקצאי לכוליה יומא דשמיני לא דמי דהתם גבי סוכה חזיא לבין השמשות דאי מקלע סעודתא מיבעי ליה למיתב בגוה ומיכל לסעודתא משום ספיקא דשמא עדין לא נגמר יום שביעי ומגו דאתקצאי בתחלת שביעי לכל בין השמשות של שביעי מספיקא אתקצאי נמי לכולי יומא דשמיני אבל אתרוג לא חזי לבין השמשות של שביעי שהרי כיון שבירך עליו שחרית שוב אין מצותו נוהגת ולפיכך לא הוקצה לבין השמשות ומגו דלא אתקצאי לבין השמשות לא אתקצי לכולי יומא דשמיני. ובזמן הזה כו' פירוש דשמא שביעי הוא אבל בתשיעי ספק שמיני מותרת דמאי אמרת אימר שמיני הרי היא מותרת לדברי הכל וכ"ש שמותרת בתשיעי. וכיון דאתרוג הוי אסור בשמיני ספק שביעי משום דלכולי יומא אתקצאי סוכה נמי הויא אסורה להסתפק ממנה אפילו בתשיעי כגון מנויי סוכה שהתנה עליהן משום ספק שמיני דלא אתקצאי לכולי יומא דח' דהא יתבינן בה בח' כדכתבינן וטעמא דמסתבר הוא. הפריש ז' אתרוגין כו' פירוש דלא אתקצאי כל חדא וחדא אלא ליומא ודוקא היכא בריר לן השביעי ודאי והשמיני ודאי כגון בזמן שבית המקדש קיים אבל בזמן הזה אתרוג דשביעי אסור אף בשמיני דשמא שביעי הוא והא הקצהו לשביעי ע"כ מפרק לולב וערבה:

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.