שפת אמת/שבת/ג/א
בגמ' והא אמר שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור חוץ כו'. יש להוכיח מכאן דהא דאמרי' אין למדין מן הכללות אע"פ שנאמר בהן חוץ היא רק במשנה וברייתא לא במימרא דאמורא דאל"ה לא הוי פריך מידי. וראיתי בס' יד מלאכי (סי' כ"ג) מביא מחלוקת הראשונים בזה ע"ש. ואפשר ליישב דעיקר פירכת הש"ס מכח דשמואל מוכיח לקמן (קז.) בהנך תלתא דפטור ומותר משמע דבלי ראי' אין להתיר והכא מאי ראי' איכא [כיון דאכתי קשה במתני' דאיכא תרתי סרי]. ובהכי א"ש טפי מה דמשני פטורי דלא עביד מעשה כו' [דמש"ה א"צ ראי' בהא כיון דלא עביד מעשה]. דלפי' הפשוט אכתי תקשי למה אמר כל פטורי דשבת כו' רק מה"ט דאין למדין מן הכללות כו'. ובזה מיושב נמי מה שהקשו התוס' מן המכבה את הנר בשביל חולה שיש בו סכנה. ע"ש ד"ה בר [דלהתיר במקום סכנה א"צ ראי']. מ"מ לשון מי איכא בכולי שבת פטור ומותר לא משמע כן:
שם בגמ' כי איצטריך לי' לשמואל כו'. הלשון איצטריך אין מובן דהו"ל למימר כי קאמר שמואל. ובתוס' רמזו קצת תי' ע"ז. וי"ל דהא באמת יש לחלק דהיכא דתני סתם פטור משמע ודאי אבל אסור מדלא קתני מותר. אבל היכא דתנא רישא חייב י"ל דתני סיפא פטור אגב רישא [וכמ"ש ביראים (סי' קב) ובהגהת מיימוני (פ"י מה"ש ה' כ"ד). אבל דבריהם תמוהים מסוגיא דהכא דא"כ מאי מקשינן ממתני' אדשמואל] וא"כ במתני' דתני העני חייב תני נמי בעה"ב פטור. אך הא שמואל קאמר בר מהני תלת ובהני תלת ג"כ תנן אם מתעסק בו שלא ישכנו פטור ואם לרפואה חייב. ומדאצטריך שמואל להוציא הני תלת מוכח דכללא דשמואל הוא אפי' תנא רישא חייב וע"ז משני הגמ' דלעולם תני סיפא אגב רישא היכא דלא עביד מעשה משום דליכא למיטעי. והני תלת איצטריך שמואל לחשבינהו כיון דאית בהו מעשה ואיכא למיטעי. לכן אפי' אגב רישא כיון דתני פטור משמע אבל אסור לבר מהני תלת. ולפ"ז י"ל דהיכא דתני סתם פטור ולא שייך אגב רישא באמת כללא דשמואל אפי' בלא עביד מעשה נמי אסור מדלא תני מותר כנ"ל:
שם בגמ' פטורי דאתי לידי חיוב חטאת חשיב כו'. עיקר הפי' נראה דלא אמר אלא דלא חשיב אבל איסור איכא בין בעקירה בין בהנחה. וכן משמעות הפוסקים והרמב"ם בפי' המשנה ע"ש. ויש להסביר הענין משום דהתנא לא מייתי להדיא האיסור ותני שניהם פטורין. אלא דלא תנא פטור ומותר רק פטורים דאית בהו איסורא תני. אבל עיקר החשבון הם הפטורים דאית בהו איסור דאתי לידי חטאת. והגם דאית בהו תרתי איסורים מ"מ כיון דאסור להמתחיל לעשות העקירה ומצד זה שייך שפיר לשון פטור אבל אסור. ולא נכלל שוב בלשון פטור האיסור השני רק הראשון לכך חשוב להו לחדא כנ"ל.
ויתיישב בזה מה דקשה לפי פשטות לשון רש"י דהאיסור רק על העקירה דאיכא למיחש שמא יגמרנה. וקשה תינח בפשט בעה"ב ידו לחוץ. אבל בפשט עני והניח בעה"ב לתוך ידו של עני מה יגמרנה שייך כיון דמיד אחר מעשה העקירה שוב אין החפץ בידו. ואפשר מה"ט הי' קצת גורסין לעיל ברש"י ד"ה מהן כו' של עני ע"ש שכן הי' גי' התוס' ברש"י. אבל לפירש"י דהכא מוכח דלא ס"ל כן וקשה הסברא ולפמ"ש מיושב.
גם יש להוכיח דאיסור איכא בהמניח ג"כ דאל"ה אכתי מצינו פטור ומותר אף בדעביד מעשה ותקשי אדשמואל. מיהו זה יש לדחות דכיון דלגבי העוקר איכא איסורא מוכרח למיתני לשון פטור אע"ג דלהמניח ליכא איסורא. אבל הדין נראה מוכרח דהא בפשיטות אמר מקודם פטור ומותר לא חשיב מ"מ תרתי סרי הוין כו' ואין סברא שיהי' חלוק המקשן עם התרצן בדין. וגם הלשון ל"מ כן דהו"ל לפרש דגם באינך פטור ומותר אית בהו אלא ודאי כדאמרן:
ובפי' הגמ' פטורי דאתי כו' יש ד' שיטות:
א' [פי' רש"י] דעקירה חשיב אתי לידי חיוב חטאת.
ב' [פי' הר"ן] דהנחה חשיב אתי לידי חיוב.
ג' פשיטת יד חשיב אתי כו' והוא שיטת ריב"א בתוס'.
ד' שיטת הרשב"א דמתני' חשיב רק מלאכות שלימות הכנסות והוצאות שמרשות לרשות כו' עקירה דבעה"ב והנחה דעני דאם א' עשאו יש חיוב חטאת ואם שניהם עשאן פטורים. [וקמ"ל דגם השני פטור אע"ג שע"י נגמרה המלאכה ולאפוקי מסברת המקשן ומשו"ה ליכא אלא ד' לעני וד' לבעה"ב] וזה הנכון בעיני דלא חשיב אלא כל המלאכה העקירה והנחה יחד אבל למיחשב עקירה גרידא או הנחה גרידא דבזה לא מיירי חיובא דרישא לא חשיב נמי בסיפא:
שם בגמ' שניהם פטורין והא איתעבידא מלאכה מבינייהו. היה נראה לפרש סברת המקשן דיביאו שניהם קרבן אחד. אבל לפי' התוס' דיתחייב הגומר [וכן לפמ"ש התוס' לקמן (צג.) דס"ד דהעוקר חייב] א"כ גם במזיד יתחייב סקילה ומאי משני עלה מדכתיב בעשותה דילפינן דשנים שעשאוהו פטורין מחטאת מ"מ במזיד מנ"ל דפטורין. אך למ"ש א"ש דבמזיד פשיטא דפטורין כיון דכל אחד לא עשה מלאכה שלימה. ודוקא לחייב חטאת בשותפות קשיא לי'. ומשני דאימעוט מקרא דחטאת ליכא בשותפות. ואין לדחות דא"כ כיון דליכא כרת במזיד ליכא חטאת בשוגג. די"ל כיון דמעשה מלאכה זו איכא עלה חיוב כרת אית לה ג"כ חיוב קרבן ואע"ג דהעונש לא שייך בשותפות מ"מ קרבן שייך. שוב ראיתי בפני יהושע כתב ג"כ כמו שרציתי לפרש. אבל לפי' התוס' קשה כנ"ל מנ"ל לפטור מסקילה. ואולי דרשו מדכתיב תחטא בשגגה בעשותה משמע דב' שעשאוה אינו בכלל חטא. ומ"מ צ"ע מנ"ל להפוסקים לפרש דליכא איסור תורה כיון דלא אמעוט אלא מקרבן. וגם קשה דהוי כחצי שיעור. ועי' חי' תפארת ישראל במשניות:
בתוס' ד"ה בבא דרישא כו'. וא"ת והא קא עבר אלפני עור כו'. י"ל דכיון דמתני' מיירי בשוגג לא שייך לומר שעשה איסור לפני עור בשוגג דכל היכא שלא רצה בכוונה להכשיל חבירו ליכא שום איסור [וכה"ג מצינו קולא בלאו דלפ"ע דהיכי דאיכא למיתלי בהתירא תלינן כדאיתא בשביעית (פ"ה מ"ח). אע"ג דבכל איסורין שבתורה ספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא לדעת רוב הפוסקים ובלפ"ע מה"ת לקולא. כמ"ש הריטב"א בע"ז (טו:) דליכא לפ"ע אלא כשנותנו למי שיעשה בו עבירה ודאי ורבנן אסרו אפי' סתמו היכא שיש רגלים לדבר ע"ש] ומכ"ש איסור דרבנן שכתבו התוס' דחייב לאפרושי חבירו מאיסור וודאי לא שייך בשוגג. משא"כ איסור מלאכה אף דהוי שוגג י"ל דחשיב מיהת איסור. מיהו י"ל דעיקר קושייתם סובבת אהא דמקשה מי איכא פטור ומותר בשבת והא"ש כו'. וא"כ אי נימא דביודע ומזיד איכא איסור א"כ שפיר יהיב שמואל כללא דכל פטורי דשבת פטור אבל אסור כיון דהכא נמי אי הי' יודע הוי איסור:
וכן קשה עמ"ש בתוס' ישינים דמצד איסור שבת פטור ומותר. דמ"מ מאי פריך מדשמואל כיון דלא הוי מצי למיתני מותר [כיון דעכ"פ אסור משום לפ"ע] ויש לפרש הקושיא דפטורי דרישא במתני' מיותר דהו"ל למיתני בעה"ב חייב ותו לא כיון דאיכא למיטעי. ומשני דליכא למיטעי כלל.[כיון דלית בי' מעשה] ודוחק. שוב מצאתי במהרי"ט מפלפל ליישב דעת התוס' מקושיית הרא"ש ע"פ דרך זה ע"ש. ולדעתי לא הועיל כלום דאכתי קשה מאי פריך מהא דאמר שמואל כיון דאפשר לפרש משנתינו בישראל וכתי' התוס' ישינים ורא"ש ע"ש ודו"ק:
ועי' מ"ש בתוס' הג' רעק"א לפרש תי' התו"י דנ"מ לענין מומר לחלל שבת למ"ד דגם בדרבנן חשוב כמומר לכה"ת אבל מצד איסור לפני עור לא ע"ש. וא"נ לפע"ד דהא לפני עור בלא"ה ליכא כיון דלא קאי בתרי עברי דנהרא אלא כמ"ש התוס' דאסור לסייע לעבור עבירה. א"כ המסייע לחלל שבתות וודאי הוי מומר לחלל שבת באיסור דרבנן. ומכ"ש בעכו"ם כיון דאסרו חכמים משום מראית עין הוי ככל איסורי דרבנן דשבת כנ"ל פשוט:
בא"ד. מיהו איסור דרבנן איכא כדתניא נותנין מזונות כו'. קצת קשה דילמא דוקא לתת בידים אסור. אבל מה שלוקח מעצמו מיד הישראל י"ל דאין איסור. וצ"ל דמשמע להו מכח הסברא דמשום מראית עין אין לחלק [כמ"ש בלשון הרא"ש דנראה כנותן לו ע"מ להוציא. ובחפץ של עכו"ם ליכא איסור אפי' נראה כנותן ע"מ להוציא ע"ש] מיהו יש לפרש הקושיא איפכא דבמניח ליד הבעה"ב איכא משום מה"ע שיאמרו שהישראל שלחו להביא החפץ והקבלה הוי קצת מעשה. אך בפוס' נראה דבאופן הנ"ל [כשנוטל מידו] אסור טפי. גם לקמן בגמ' משמע קצת דדוקא אם יצא מעצמו אחר שכבר נתנו לו אין נזקקין לו אבל ברוצה ליקח כדי להוציא מעכבין על ידו:
בד"ה בר כו'. הקשה ר"ת כו'. קשה לי דילמא מיירי התם היכא דיכול להוציא את הנר מן הבית א"כ וודאי אסור לכבות כיון דיכול להציל ע"י טלטול בעלמא. [ומ"ש הרלב"ג (שמואל א' כ"א) דמשום פקו"נ מותר לכבות ולא הותר לטלטל הנר ולהוציאו מן הבית ע"ש. דבריו אינם מובנים כמו שהשיג עליו המל"מ בפר"ד דרוש י"ט ע"ש]. ומ"מ פטור הוא דמ"מ הציל בזה את החולה. איברא דכדברי התוס' מפורש בגמ' שם דבדין הוא דליתני מותר. אך על הגמ' נמי קשה כנ"ל. אם לא דנימא דכה"ג באמת חייב דלא ניתן לדחות שבת הואיל ויכול להצילו בהיתר. וצ"ע בזה דהא קי"ל דכל הזריז לחולה משובח, כדאיתא ביומא (פד:). ותו דהוי עכ"פ טעה בדבר מצוה ועשה מצוה דפטור:
בד"ה הצד הקשה בה"ג כו' ותי' ר"ת וכו'. לכאורה אין מובן דעת המקשה הא בלאו מימרא דשמואל אפי' אי פי' המשנה פטור ואסור נמי מוכח דמלאכה שא"צ לגופה פטור. אע"כ דשמואל לא ס"ל כהאי תנא א"כ פי' ר"ת מוכרח ומה הוי ס"ד דבה"ג. ונראה דדבריהם נמשכין אחר מ"ש בדיבור הקודם דנוכל לפרש הצד נחש דמיירי במקום סכנה וא"כ אפי' למ"ד מלאכה שא"צ לגופה חייב הכא מותר. אלא דא"כ לא הו"ל לשמואל למיחשבי' כי היכי דלא חשיב המכבה בשביל החולה שישן כדלעיל. ומוכח דשמואל פי' המשנה בדליכא סכנה א"כ הקשה בה"ג שפיר. מיהו לפ"ז קשה לי לתי' ר"ת דשמואל פי' דברי המשנה ואיהו לא ס"ל הכי. הלא אמרינן לקמן (קז.) אהא דשמואל ממאי דפטור ומותר דתנן כופין קערה כו' בשביל עקרב שלא תישך ע"ש. והשתא למה נדחק שמואל לאוקמי דלא כהלכתא נימא דמיירי במקום סכנה והך דכופין נמי במקום סכנה ויהי' כהלכתא. שוב ראיתי דהא לא קשיא דלקמן (קכא.) במשנה דכופין על עקרב שלא תישך מסיים שם אר"י כו' ריב"ז ואמר חוששני לו מחטאת ע"ש. וא"כ ע"כ לא מיירי בסכנה ופליגי אי מלאכה שא"צ לגופה פטורין עלה א"כ הוכיח שמואל שפיר. מיהו אכתי קשה דכיון דבלא"ה פליגי במשנה ת"ק ור"י אי מלאכה שא"צ לגופה פטורין לקמן (כט:) בהא דכחס על הפתילה כו'. [אליבא דר"י ע"ש גם לקמן (צג:) במוציא את המת דפליגי ת"ק ור"ש]. א"כ למה לי' לשמואל להוציא הך פטור דנחש מכללא דפטור אבל אסור נימא דאתיא כריב"ז דס"ל דמלאכה שא"צ לגופה חייב ובמקום סכנה מיירי וכהלכתא. ואפשר לדחוק ולומר דכיון דנקט התנא הכא שלא ישכנו והתם נמי נקט שלא תישך משמע לי' דבחד גוונא מיירי שאין בנשיכה סכנה:
בד"ה שניהם פטורין כו'. עי' במהרש"א וצריכין לדחוק בכוונתו דהו"א דשניהם פטורין דמתני' היינו הבעה"ב בסיפא והעני ברישא [ובאידך בבא הבעה"ב ברישא והעני בסיפא] וכ"כ בפני יהושע בשם מהרי"ט . אבל קצת נראה בלשון מהרש"א שכתב דבכה"ג בדאתי לידי חיוב חטאת וגמר המלאכה חייב חטאת משמע דבא לומר דבעינן תרוויהו. ובנטל בעה"ב מתוכו שפיר שניהם פטורין. אלא בהא דנתן לתוך ידו והוציא העני חייב משום דעביד העני פשיטות יד דזה הוי אתי לידי חיוב חטאת וגם גמר המלאכה אך הטעם דחוק:
בד"ה בעשותה כו'. הביאו הירושלמי דמושיט בעי שנים ומשום דהוי כן במשכן. והקשו דהא עוקר ומניח נמי הוי במשכן ומ"מ שנים שעשאוהו פטורין. ולכן מפרשין הירושלמי דאחד עושה הכל אלא שנתנו על יד השני. וצריכין להוסיף בכוונתם דלכך למדו כן ממשכן משום דמלאכת מושיט לא הי' אלא בשנים משא"כ הוצאה הוי בחד נמי. אבל פשט הירושלמי לא משמע כן. וגם בפ' כלל גדול דמפרש הירושלמי (שם ה"ג) הטעם מה דלא חשיב מושיט באבות מלאכות הואיל ונשתנה מכל מלאכות. [דכל המלאכות באחת וזו בשתים וע"כ פי'] דבכולהו ב' פטורים וכאן חייב. [דאל"כ אע"ג דבמושיט לא משכחת חיובא אלא ע"י ב' כיון דבכה"ג גם בכל המלאכות חייב הו"ל למיתני נמי מושיט]. משמע דבאותו אופן דפטורין בעלמא חייב במושיט. [מיהו י"ל דהתוס' ס"ל כפי' הב' שכ' בק"ע שם זו בשתים בב' מקומות מרה"י לרה"י דרך רה"ר]. וקושית התוס' י"ל בל"ז בדרך הנ"ל דכיון דכל מושיט לא הי' אלא ע"י שנים לכן מיקרי בכה"ג מלאכה אף שנעשה ע"י ב'. אבל הוצאה דהי' לפעמים ביחיד לא מהני מה דהוי גם בשנים לחייב שנים שעשאוהו כנ"ל. מיהו עיקר הירושלמי השמיטו הפוסקים זולת הרמב"ן בחי' בפ' כלל גדול הביאו:
בד"ה עקירת כו'. המ"ל לענין הנחה כו' וממתני' ליכא למיפשט כו'. מיהו למסקנא דהוי עקירה משמע דודאי א"צ לפרש במשנה שהניחו העני בקרקע. אבל רש"י ורע"ב פי' כן במתני'. ובתוס' רע"ק הניח בצ"ע.
ובאמת לק"מ, לא מיבעיא למ"ש בתוס' בסמוך דלרש"י עקירת היד לא מהני אלא עקירת גופו. א"כ בפשיטות א"ש מה שהצריכו רש"י ורע"ב שיניח עג"ק. אבל גם למ"ש הרשב"א בחי' דגם רש"י מודה דביד וגוף ברשות אחד חשיב עקירת היד עקירה. מ"מ י"ל דהיינו דוקא בצירוף עקירת הגוף. אבל העקירה של היד בלבד או הנחה י"ל שפיר לכו"ע דלא מהני. וכן היא שיטת הרא"ש ע"ש. וגם לתוס' אין הכרח גמור דפליגי ע"ש ודוק היטב. ודברי חידושי תפארת ישראל בזה תמוהים ונפרכים. ואולי מכח דברי רש"י הנ"ל החזיקו בתוס' לפרש בדעת רש"י דעקירת היד לא מהני. מיהו לפמ"ש אפשר דצריך גם העני לעשות עקירת הסל מקרקע כיון דעקירת היד בלבד לא מהני. וכ"מ בס' חפץ ה' דהא בהא תליא, ואינו מוכרח. ועי' מ"ש בחי' מהרי"ט דלרש"י בהניח ידו על הקרקע חשיב נח. ובמאירי לא כ' כן ע"ש:
בא"ד. כ' התוס' ישנים דהנחה פשיטא לי' דמהני. ותמה בתוס' רעק"א א"כ מה הוצרך לומר דאינו דומה לידו הא גם בס"ד ידע זה מכח הנחה ע"ש. וקושיא זו הקשו ג"כ התוס' ישנים בסמוך ע"ש היטב.
ויש לישב דהא ודאי ידע רב דפשיטת היד לרשות אחר לא הוי הנחה. דהיד נמשך אחר הגוף לענין זה שלא נשתנה ממה שהי' מקודם כיון דעדיין נגרר אחר רשות הקדום. משא"כ בהניח על יד העני הפשוטה לפנים לא נשתנה הרשות ע"י הגרירה ומיקרי עדיין נח ברה"י. ולכך ס"ד דיתחייב העני כשעוקר ידו דאלת"ה רק הרשות נשתנה יתחייב בעה"ב בהנחה על יד העני. ושני לי' דידו לא מיקרי נח כלל כדמסיק אביי דאינו לא כר"ה ולא כרה"י כנ"ל:
עוד כתבו בתוס' ישנים דלפי' הרשב"א דבהנחה לא מיבעיא לי' א"ש הקושיא ממתני' דלא יצא החייט. ואין דבריו מובנים דהתם לא הוי עקירה ג"כ משתחשך רק מבע"י. ובספר פני יהושע כ' לתרץ בדוחק ע"ש. ויותר הי' נראה לפי שיטת הפנ"י לומר דבהנחה כראוי ועקירה בלבד הוי כעקירת הגוף. אע"ג דפטור שפיר גזרינן כמו בכרמלית לאביי שם וכמ"ש תוס' באמת אבל לשיטת התוס' דבין העקירה ובין הנחה לא חשיבי הוי כמו תרי דרבנן לכן לא גזרו בזה וכ"ז דוחק. אבל עיקר נראה דט"ס הוא ודברי התוס' שייכים לדיבור שאח"ז שדחו תוס' פירש"י דידו לא נייח ממתני' ע"ש. ע"ז כתבו התוס' ישנים דלהרשב"א לק"מ כ"נ האמת:
בא"ד. הקשו דאמאי לא פשיט ממתני' דלא יצא החייט כו' ותי' דאפ"ה אסרו רבנן. וכוונתם דכיון דעכ"פ איסור יש דכן משמע לשון הבעיא דאפי' אי לא מיחייב מ"מ אסור ולכך לא יצא כו'. ואע"ג דפליגי התם אביי ורבא אי גם בכרמלית דאסור מדרבנן גזרו היינו למסקנא דהכא אבל לא הו"מ למיפשט מהכא בעלמא. די"ל דגם בדרבנן גזרו כנ"ל. ולכאורה י"ל דבמידי דאורחי' בהכי אומן דרך אומנתו פשיטא לי' דחשיב עקירה. אך בהטעינו חבירו אוכלין ומשקין דאין הדרך להוציאו ע"י עקירת גופו מיבעיא לי'. ולהכי נקט אוכלין ומשקין ולא משוי הניטלת על כתיפו. אך א"כ קצת קשה למה הוצרך לומר דאינו דומה לידו וי"ל. מיהו אין זה אמת דמידי דלאו אורחי' בהכי וודאי פטור דהוי כלאחר יד והטעינו נמי משמע במשא כבידה. ולכך דחיק רש"י לישב למה נקט אוכלין ומשקין ע"ש:
ולפענ"ד נ"ל דקשה עוד אמאי לא פשיט ממתני' דלקמן (קנג.) דמי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לעכו"ם. ואי עקירת גופו לאו כעקירת חפץ ילך בעצמו דהוי נמי רק שבות. ושבות התירו לו שם וע"ש בגמ' דרשאי לרוץ כו' ואי לא הוי עקירה רשאי לילך נמי כדרכו וגם לעמוד לפוש. ובדוחק י"ל דהו"מ לומר דגם שבות לא התירו לו ודוקא נותן כיסו לעכו"ם ג"כ מבעו"י התירו כיון דהוי ב' שבותים אי עקירת גופו לאו כעקירת חפץ ודוחק. וכן קשה לי דכה"ג איכא משניות טובא בפ' במה אשה אם יצתה חייבת חטאת. משמע אפי' לא עשתה הנחה וע"ז לא תי' התוס' כלום. לכן לולי דברי התוס' הי' נ"ל דהבעיין נמי ידע במעביר ד"א ברה"ר דעקירת גופו והנחת גופו חשיב כעקירת חפץ. דהא כל העברת ד"א הוא כך דרך הילוכו. אבל בהוצאה מרשות לרשות נסתפק לומר דדרך הוצאה היא לעקור ולהניח שלא ע"י עקירה והנחה של הגוף. ותו דמידו דעני במתני' הוי הוכחה לכך משא"כ במעביר ד"א כנ"ל. וממילא מיושב נמי הא דלא יצא החייט דחיישינן שיעבור ד"א ברה"ר ויעמוד לפוש. וכעין זה י"ל עוד דגם בהוצאה גופא פשיטא לי' דברה"ר חשיב עקירה והנחה דגוף עקירה והנחה משום דהרבה פעמים כשמניחין ברה"ר היא ע"י עמידה לפוש כיון דאינו מקום משומר להניח שם חפצים. וממילא גם בעקירת הגוף חשיב דרך מלאכה. אבל בהטעינו חבירו בפנים מיבעיא לי' כדאמר הטעינו כו' והוציא. וכן בברייתא בסמוך הי' טעון כו' והוציא. דדוקא ברה"י הדרך הוא לעשות הנחה בקרקע או בתיבה. וכן להוציאו מיד אחר העקירה בעקירת הגוף. שאין הדרך לעקור ולעמוד לפוש. ומיושב ב' הקושיות כנ"ל:
בד"ה מ"ט. עי' מהרש"א מה שהקשה ומסיים ויש ליישב. והישוב הוא דאי עקירת גופו הוי עקירה איכא לאפלוגי אי ידו חשיב נח כגופו או לא. אבל כל כמה דלא ידעינן דחשיב עקירה אף דחשיב נח מה בכך הא בעי עקירה כנ"ל ודו"ק: [נראה כוונתו כמ"ש במהר"ם ע"ש]: