ר"ן/שבת/ג/א
והאמר שמואל כל פטורי דשבת וכו'. פי' ותקשי לי' לשמואל ממתני'. ומסתברא דשמואל לא אמר אלא במלאכה שאינה גמורה אבל במלאכה גמורה לא אמר משום דהא שרי לכבות את הנר משום חולה משום סכנה[1] והלכ' כל היכא שיש בו סכנה אפי' מלאכה גמורה שרי[2], וא"ת והא צידת נחש בשביל סכנה הוא כדאמרי'[3] ואם בשביל שלא ישכנו מותר ובלאו הכי לא סגיא ותיפוק לי שאינה מלאכה גמורה, וי"ל דצידת נחש הוי כמו החופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה הו"א דהוי פטור אבל אסור והכא קמ"ל דפטור ומותר[4], וא"ת והא איכא הא דתניא לקמן בפרק במה אשה יוצאה [5]} ר' אליעזר פוטר בכובלת ובצלוחית של פוליטון וההיא פטור ומותר קאמר כדתני אידך ר' אליעזר אומר יוצאה אשה בכובלת לכתחלה, וראיתי כתו' בחידושי הרשב"א ז"ל[6] דשמא ר' אליעזר לא התיר לכתחלה אלא בצלוחית של פוליטון מדשבקה לבר זוגה בברייתא ולא תני אלא צלוחית והלכך תני התם פטור משום כובלת דפטור אבל אסור עכ"ל. ולא הבנתי, ולי נראה שיש שיבוש בספרים, וכן דעת הרב ז"ל[7] דשמא ר' אליעזר לא התיר לכתחלה אלא בכובלת אבל בצלוחית של פוליטון לא מדשבקה לבר זוגה בברייתא ולא תנא התם פטור אלא משום צלוחית של פוליטון, כזה ראיתי כתוב בחידושי הרא"ה ז"ל שכתב אפשר דהתם משום צלוחית של פוליטון דבהא לא שרי לכתחלה תדע מדהדר תנא היתירא לכתחלה בכובלת ושבקי' לבר זוגה ע"כ[8]:
עקירת גופו כעקירת חפץ דמי. וא"ת[9] וליפשוט לה ממתני'[10] דקתני לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה שמא ישכח ויצא ומדקאמר שמא ישכח ויצא בשבת[11] ש"מ דחייב דאורייתא דאי מדרבנן היכי גזרינן ערב שבת אטו שבת ושבת גופי' הוי מדרבנן וגזרי' גזירה לגזירה והרי הכא דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי[12], וי"ל דדילמא מדרבנן אסור אפי' בשבת והתם פליגי אפי' בתחובה בבגדו דלית בה איסורא דאורייתא כלל ואפי' הכי משום חומרא דשבת גזרי' גזירה לגזירה והכא קא בעי עקירת גופו כעקירת חפץ דמי לענין דינא דאוריי'[13]:
- ↑ לקמן כ"ט ע"ב.
- ↑ וכ"ה ברמב"ן ד"ה והאמר, ורשב"א ד"ה אמר, ור"ן ד"ה כל, וכעי"ז בחיי שלמה ברד"ה צידת, בד' רש"י שם. וכעי"ז תי' בתוס' שם ותורא"ש ד"ה לבר, דמילתא דפשיטא הוא דדבר שיש בו פיקו"נ דמותר, ולא איצטריך לי' למיתני עיי"ש. וע"ע יראים סי' רע"ד, ליישב באופ"א דשמואל כלל רק פטור שהתנא היה יכול לשנותו מותר, ואין אנו יודעים אמאי שנה פטור, משא"כ במכבה את הנר, דשנה פטור משום סיפא של כחס על הנר וכו', וכמבו' לק' ל. ועי' בגליוני הש"ס בתוס' שם, ליישב באופ"א דבמכבה ההיתר הוא משום פיקו"נ, וכיון דפיקו"נ הוא דחוייה לא מנאה שמואל, דהוא מנה רק דברים המותרים בעצם, וכ"כ בדברות משה ח"א הע' ו'. ובס' דברי שמואל אות ב', יישב באופ"א, דכיון ששבת הותרה לגמרי אצל חולה כמבו' בשו"ע סי' שכ"ח ס"ב, לא כללו שמואל דאצל אין כאן שבת כלל. ובחי' הלכות תי' דהתם אין מפורש במשנה דמיירי בחולה שאין בו סכנה, והגמ' מוקי הכי, וי"ל דשמואל לא שנה אלא פטורים המפורשים במשנה. ובמרומי שדה תי' דמיירי בחולה שאין בו סכנה, ושמואל ס"ל דמה"ת חייב רק המכבה על להבעיר, והכא בשלא ע"מ להבעיר שפטור אבל אסור, וע"ע לק' ל"א: לגבי סותר ע"מ לבנות. ובמצא חן תי' דשמואל מנה פטורים שהם מחמת עצם שבת כמשאצ"ג, ולא מטעם אחר כסכנ"פ. עוד י"ל עפ"י גיר' פיה"מ להר"מ פ"ב מ"ה דלפיה המכבה את הנר שם, אה"נ דפטור אבל אסור.
- ↑ עי' לקמן ק"ז ע"ב.
- ↑ וע"ע בתוד"ה בר, מש"כ דצד נחש לאו משום סכנה, דהא מוקי לה כר"ש דאמר משאצ"ג פטור עליה.
- ↑ ס"ב ע"א.
- ↑ ד"ה והקשו, ומקור דברי הרשב"א הוא מהרמב"ן ד"ה והאמר, ועי' להלן.
- ↑ עי' רמב"ן שם.
- ↑ הנה כ"כ הרמב"ן ד"ה והאמר, ורשב"א ד"ה אמר, ור"ן ד"ה כל, וועי' באר משה, בבני סמיכי בתוס', [נדפס בסוף נזיר] לדחות דר"א לא הזכיר שם צלוחית משום דר"מ לא הזכירו, אבל ודאי דלר"א מותר לכתחילה. ובתוד"ה בר ותורא"ש ד"ה לבר, תי' דל"ח שמואל אלא פטורים השנויין במשנה. וביראים סי' רע"ד תי' באופ"א, דשמואל קאי רק מה שנאמר בו "פטור" או "פטורים" ולא על "פוטר". ובס' פשט הש"ס ד"ה בר, תי' דבכובלת קיי"ל כחכמים דפטור אבל אסור.
והנה עוד יעו"ש ברמב"ן רשב"א ור"ן, שבתחיל"ד ר"ל באופן נוסף דההוא פטור לאו פטור ומותר קאמר אלא לר"מ קאמר ליה עיי"ש.
ובעיקר הענין ע"ע חי' רע"א ד"ה כל, דילה"ק אמאי לא מנה שמואל הא דלק' צ"ו. ב' גזוזטראות ברה"ר המושיט והזורק מזו לזו פטור, והיינו בזורק למעלה מי' טפחים דהוא מקום פטור, ובלמעלה מי' סובר שמואל לק' צ"ז. דמותר לכתחילה, ותי' דשמא המשנה נקטה לש' פטור משום דמיירי בב' רשויות של ב' אנשים ומשום עירוב, אבל בשל אחד מותר לכתחילה. - ↑ וכה"ק בתוד"ה עקירת, ותורא"ש ד"ה מי, ומאירי ד"ה מי שהיה.
- ↑ לקמן י"א ע"ב.
- ↑ עי' אדרת אליהו ד"ה עקירת, לבאר דאף דהתם לא מיירי בהטעינו חבירו, מ"מ הואיל והניחו קודם שבת, חשיב כעקירה שנעשית ע"י חבירו. אמנם עי' ריטב"א ד"ה הטעינו, דההגמ' הו"מ לספוקי גם בהטעין עצמו מבעו"י. וע"ע קיקיון דיונה בתוס', לחלק בין הטעין עצמו מבעו"י להטעינו חבירו בשבת, ודלא כהריטב"א. וכהריטב"א כ"מ ברע"א בע"ב ד"ה דתניא, לגבי הטעין עצמו משחשיכה ועמד לפוש, ויעו"ש להק' מזה על התוס' בע"ב ד"ה היה, ועי' שפ"א בע"ב בתוד"ה היה, וחזו"א או"ח סי' ס"ב סק"ג, וע"ע זכרון שמואל בסוה"ס מכתב ה' אות ג'. אמנם בפנ"י בתוס' שם בבא"ד וא"ת, דלפי"ד הריטב"א נדחית ראייה זו של התוס' מחייט, עיי"ש.
- ↑ עי' פנ"י בתוס' שם בבא"ד וא"ת, דקו' זו היא לשיטתם דהספק גם לענין הנחה, דל"ש לגזור שמא יטול המחט המונח, דמ"מ אין לחוש דיניח ברה"ר דלא שכיח, וכ"מ בתוס' ישנים דלד' הרשב"א לק"מ. ועי' מאירי ד"ה מי שהיה, דיישב דהחשש שמא יניחנו ויחזור ויטלנו. ובחי' מהרי"ט ד"ה עקירת, כ' דהקשו לפי"מ שהקדימו דהספק גם לענין הנחה, דאי לענין הנחה פשיטא דהוי הנחה ע"כ כמו"כ עקירת גופו תהא עקירה, וספיקי' דרב כשהטעינו חבירו כשמהלך, ול"ה שייך להוכיח מחייט שהיה נח, ועיי"ש עוד מו"מ וביאור בזה. וכן עי' בשבת של מי בתוס' שם, בבא"ד וא"ת. וע"ע אילת אהבים ולשון הזהב בתוס'.
- ↑ ובתוס' תי' סתם, דאפ"ה אסרו רבנן. וביאר בחכמת מנוח בתוס' שם, דאף דהוי גזירה לגזירה, מצינו שגזרו ב' גזירות כשדומין זל"ז, וכעי"ז בתורא"ש ד"ה מי, דבדבר ההווה עבדי' ב' גזירות. ועי' מים חיים בתוס' שם, בבא"ד וי"ל, דכ"מ לק' כ"ג: לגבי הדלקה דגזרי' גזירה לגזירה. ועי' מלא הרועים, שהו' להלן. וע"ע מיוחס לר"ן לק' קמ"ג: ד"ה תנא, דלגבי משאצ"ג עבדי' גזירה לגזירה. ובמלא הרועים שם שביאר דאביי ס"ל לק' י"א: דבהוצאת שבת גזרי' גזירה. ועי' חיי אברהם בתוס' שם, להק' דא"כ לרבא שם דפליג יקשה, ויעו"ש דאי לאו דעקירת גופו הוי עקירה, היה מודה רבא כיון דמוכח מחייט, וכ"כ השפ"א בתוס' שם, בבא"ד הקשו.
והנה עוד עי' שו"ת אבנ"ז או"ח סי' ע"ט, לדון אי מוכח מתוס' דהוצאה בלא עקירה והנחה אסור מדרבנן, ממש"כ דאי עקירת גוף ל"ה עקירה עכ"פ אסור מדרבנן, אך עיי"ש שדחה דהיה מוכח דגזרי' גזירה לגזירה. וע"ע נר דוד בתוס' שם, בבא"ד וא"ת.
ובעיקר קו' התוס', ע"ע מאירי ד"ה מי שהיה, שתי' באופ"א, דבחייט החשש שמא יניח המחט ויחזור ויטלנה ויוציאנה. אמנם עי' לעיל בשם פנ"י, דכל קו' התוס' היתה לשיטתם דנסתפק גם לגבי הנחה, ול"ח שיניחנו שוב. ובקיקיון דיונה בתוס' שם, תי' דאם עושה פעולה שהוא עצמו בידים עוקר הכלי ודאי חשיב עקירה, וחלוק מהטעינו חבירו, אמנם התוס' השוו זה משום דעקר מבעו"י, וכדבריהם כ"מ בריטב"א ד"ה הטעינו. ובליקוטי חבר בן חיים ד"ה הטעינו, תי' דבחפצים שדרך להוציאם על אחריו פשוט שחייב, כמבו' לק' י"א: דר"י מחייב במחט התחובה לו בבגדו, וכל הספק הוא באוכלים ומשקין שאין דרך לנושאם מאחריו, [ועיי"ש ביאור לפי"ז ברד"ה אוכלין]. ועי' אגודות אזוב מדברי בע"ב ד"ה ת"ש, מש"כ דבער"ש אין דרך להתעסק אלא בדברים הנצרכים לשבת. וביד מרדכי בתוס' שם, תי' דלא יצא החייט במחטו אי"ז משום חשש הוצאה מרה"י לרה"ר, אלא מחשש העברת ד"א ברה"ר, וכ"כ בפנ"י לק' י"א. ד"ה לא, ועייש"ע. וע"ע תוצאו"ח סי' י"ז אות ה' בסוגריים.