פני יהושע/שבת/ג/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רבינו חננאל
רש"י
תוספות
רמב"ן
רשב"א
ר"ן
חידושי הר"ן
מהרש"ל
מהר"ם
חי' הלכות מהרש"א
פני יהושע
בית מאיר
רש"ש
לקוטי שלמה
שפת אמת
מנחם משיב נפש
אילת השחר
שיח השדה

מראי מקומות
חומר עזר
שינון הדף בר"ת


פני יהושע TriangleArrow-Left.png שבת TriangleArrow-Left.png ג TriangleArrow-Left.png א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


בתוס' בד"ה בבא דרישא כו' וא"ת והא עבר אלפני עור כו' וי"ל דמיירי בעכו"ם כו' עכ"ל. ועיין בלשון הרא"ש שהקשה על זה דמתניתין ע"כ לא איירי בעכו"ם ומסיק דמתני' לא איירי אלא באיסורי שבת ולא באיסור דלפני עור ע"ש. ולענ"ד דהתוס' נמי מסקו אדעתייהו האי תירוצא דהרא"ש ז"ל לענין לישנא דמתני' אלא דאכתי קשיא להו לישנא דגמרא דקרי לה פטור ומותר דמשמע דמותר לגמרי ואהא מסקו שפיר דאין ה"נ דזימנין דמותר לגמרי כגון בחפץ של עכו"ם כנ"ל וק"ל:

בד"ה פטורי דאתא לידי חיוב חטאת. עיין במהרש"א ובעיקר פי' ריב"א אבאר לקמן גבי בעי אביי ידו של אדם מהו שתעשה כרמלית עי' עליו:

בד"ה שניהם פטורין כו' אינו קאי אמתניתין כו' עס"ה. וכתב מהרש"א ז"ל והא דלא מקשה באמת אמתניתין היינו משום דמצי למימר דאין ה"נ דשניהם פטורין לא קאי אלא אעקירה דעני ועקירה דבע"ה וכ"כ בחידושי מהר"י טראני וזה דוחק גדול. ולולי דברי התוס' היה נ"ל ליישב דאפשיטות לשון דמתני' גופא דקתני שניהם פטורין לא מצי להקשות דאיכא למימר דמתני' במזיד איירי וחייבין ופטורין היינו לענין מיתה ומלקות ובהא הוי ידע שפיר שאין שום סברא לחייב לכל אחד מיתה או מלקות כיון שלא עשה מלאכה שלימה וכ"ש דלא שייך לומר שיתחייבו לחצאין דלא שייך במיתה ובמלקות נמי קי"ל דאין משלשין במכות משא"כ מדמסיק פטורי דאתא לידי חיוב חטאת קחשיב משמע דמתניתין איירי בשוגג ולענין חטאת ואהא מקשה שפיר אמאי שניהם פטורים והא אתעביד מלאכה מבינייהו וא"כ יביאו שניהם קרבן אחד ואהא מייתי שפיר ברייתא דרבי והיינו כגירסת כל הספרים שכתבו התוס' דגרסינן תרווייהו העושה כולה ולא העושה מקצתה יחיד ועשה אותה חייב שנים ועשאוה פטורין והיינו כדפרישית בשנים ועשאוה פטורין היא עיקר שנויא דגמר' שאין לומר דשנים יביאו קרבן אחד והיינו מדילפינן לקמן בפרק המצניע מנפש אחת בעשותה אלא דמייתי נמי אגב גררא דאין לומר ג"כ שכ"א יביא קרבן וילפי' נמי שפיר מבעשותה דאפי' זה יכול וזה יכול פטורין כ"ש היכא שכל אחד לא עשה מלאכה שלימה כן נ"ל נכון וברור בעזה"י לולי שהתוס' לא כתבו כן ועיין בסמוך:

בא"ד אלא אשני קא פריך שיתחייב לפי שע"י נגמרה המלאכה עכ"ל. לכאורה היה נ"ל דלפ"ז עיקר הקושיא אהאי בבא שבע"ה נתן לידו של עני והוציא העני דא"כ עשה העני עיקר המלאכה ונגמרה על ידו משא"כ היכא שפשט בע"ה את ידו לחוץ עם החפץ ונטל העני ממנו בחוץ אין סברא לחייבו דטלטול בעלמא עביד שעומד ברה"ר ומטלטל ברה"ר וא"כ מהיכא תיתי ליחייב דאצטריך למעוטי כמו שכתב ר"י ז"ל שהקשה על פירש"י לענין עקירות בדיבור הקודם. אלא מסתימת לשון התוספות נראה דבכל ענין קשיא להו שיתחייב האחרון כיון שנגמר על ידו הנחת החפץ ממקום למקום דמי קצת לאחד על האריג או למי שכתב אות אחת והשלים השם דחייב לרבי אליעזר ואע"ג דרבנן פליגי עליו היינו נמי לבתר דקי"ל דרשה דבעשותה דבעינן העושה את כולה אבל לסברת המקשה הוי סבר דבכל ענין יש לחייב האחרון שגומר העשייה וקרינן ביה בעשות'. עוד נ"ל דסברת המקשה דכיון דכתיב מאחת מהנה משמע דעושה מקצתה נמי חייב כדדרשינן אחת מאחת ואע"ג דדרשינן ליה לענין שם משמעון דוקא היינו לבתר דקים לן מיעוטא דבעשותה אבל מעיקרא הוי סבר דאחת מאחת משמע דאפי' במקצתה מחייב האחרון ועיין בפרק הבונה ותמצא שיש מקום לדברי אלה לפי לשון הברייתא שם. והשתא דאתינן להכא נתיישב' ג"כ קושיית מהרש"א דלעיל דאף לפירוש התוס' לא מצי להקשות אמתניתין שיתחייב האחרון דאי מפרשינן למתני' לענין מלקות ומיתה כדפרישית אין שום סברא לחייב האחרון דהא ועשה מאחת מהנה לא קאי אמזיד ואדרבא במזיד כתיב כל העושה מלאכה יומת דמשמע מלאכה שלימה וכן לענין מלקות כתיב לא תעשה כל מלאכה דמשמע כולה ולא מקצתה אלא דוקא לבתר דמסיק הש"ס דמתני' לענין חטאת איירי מקשה שפיר שיתחייב האחרון דקרינן ביה ועשה מאחת מהנה דמשמע מקצת המלאכה ואית לן למימר דגזירת הכתוב הוא דלענין קרבן יתחייב אפילו במקצת מלאכה והיינו מי שגמרה דהוי דומיא דאחת וכדאיתא בפרק הבונה. כן נראה לי נכון ודוק היטב:

בד"ה בעשותה כו' אך קשה דבפרק המצניע משמע כו' נפקא מנפש או מאחת כו' עכ"ל. ולא ידענא מהיכא פסיקא להו הכי דהא למאי דמסקינן התם דלרבי מאיר תרי מיעוטי דנפש א' חדא ובעשותה תרתי כפרש"י שם וא"כ אפשר דלר"מ מסתבר יותר לאוקמי מיעוטא דאחת ליחיד שעושה בהוראת ב"ד ומיעוטא דבעשותה למעט זה עוקר וזה מניח דהכי משמע העושה כולה ולא מקצתה וכ"ש לפירוש התוספות בדיבור הקודם דעיקר הילפותא למעט דלא נימא שהאחרון לחוד חייב וקמ"ל דלא וא"כ לא שייך למעט הא מלתא מאחת דהא באמת אתי קרא למעט דאפילו נפש אחת נמי לא לחייב כיון שלא עשה אלא מקצתה והיינו ממיעוטא דבעשותה ואפשר דעיקר דיוקא דהתוס' מדנקיט התם זה עוקר וזה מניח ברישא משמע דמקרא קמא ממעט לה ולא מבעשותה דכתיב בסוף ובאמת משום הא לא איריא דאפילו אי נימא דאי לא הוי כתיב אלא חד מיעוטא הוי מוקמינן לה טפי לזה עוקר וזה מניח מ"מ השתא דכתיבי כולהו מסתבר טפי לאוקמי מיעוטא דזה עוקר מבעשותה כדפרישית ודו"ק:

מיהו למאי דפרישית לעיל בלא"ה אתי שפיר דזה עוקר וזה מניח דהתם היינו שלא נאמר דעקירה לחוד והנחה לחוד מיקרי מלאכה משא"כ הכא שלא בא אלא דלא תימא דניחייבו תרווייהו קרבן א' מייתי שפיר מבעשותה ודו"ק:

בגמרא בעי מיניה רב מרבי הטעינו חבירו כו'. ולכאורה האי איבעיא נמי לא שייך הכא אלא לקמן אפיסקא דפשט העני דלקמן בעיקר דיני עקירה והנחה משא"כ הכא דכולה שקלא וטריא דלעיל לא איירי אלא במנינא דשתים שהן ד' דחיובי ופטורי וכמו שדקדקו התוספת בד"ה שניהם פטורין ונ"ל דהכא נמי אשקלא וטריא דלעיל קאי דלבתר דיליף רבי בטעמא דמתניתין דממעטינן זה עוקר וזה מניח מקרא דבעשותה ומשמע דאי לאו מיעוטא דקרא הו"א דאפילו בידו הוי שייך חיובא בכה"ג אלא דקרא ממעט לה אם כן שפיר בעא מיניה רב מרבי אי ממעטינן נמי מהאי קרא בכה"ג דהטעינו חבירו דכיון שהטעינו חבירו לא קרינן ביה באידך בעשותה דהא נמי עושה מקצתה מיקרי או דלמא כיון דעקירת גופו עדיף מעקירת ידו מוקמינן לקרא בדדמי דוקא לענין עקירת ידו אמרינן דמקרי אידך עושה מקצתו משא"כ בעקירת גופו. משא"כ בלא ברייתא דרבי דהו"א דמסברא ממעטינן דכיון דהוצאה מלאכה גרועה היא לא מחייב אלא בעקירה והנחה גמורה דחפץ גופא ממש לא הוי שייך האי איבעיא דרב כן נ"ל:

בתוס' בד"ה עקירת גופו כו' נראה לר"י דה"נ מצי למיבעיא לענין הנחה כו' עכ"ל. ואף על גב דלקמן לענין דבעינן עקירה מע"ג מקום ארבעה משמע דלענין הנחה שייך לחייב יותר כדמקשה הש"ס שם ודלמא הנחה הוא דלא בעי אלא דהתוספת לשיטתייהו שכתבו שם דהיינו משום דהנחה מסתמא כן היה במשכן או משום דכתיב אל יצא איש ממקומו דקאי אעקירה משא"כ הכא לא שייך לומר כן דאדרבה אי אמרינן דעקירת גופו לאו כעקירת חפץ דמי כ"ש בהנחה דמדכתיב אל יצא איש ממקומו ולא כתיב אל יוציא משמע קצת דאיציאות איש נמי קפיד דיציאתו ממקומו הוי כעקירת החפץ ואפ"ה מיבעיא ליה כ"ש דבהנחה שייך האי איבעיא כנ"ל וק"ל:

אחר זה מצאתי בתוספת ישנים שכתבו להדיא בשם רשב"א דלענין הנחה פשיטא ליה דהנחת גופו כהנחת חפץ דמי ועמ"ש בזה דף ה' ע"ב:

בא"ד וממתניתין דקתני או שנטל כו' דאיכא לאוקמי שהניחו ע"ג קרקע עכ"ל. וכבר כתבתי בלשון משנתינו בפרש"י ד"ה פשט העני ובד"ה או שנטל דמלשון רש"י שם משמע דלקושטא דמילתא איירי מתניתין שהניחו העני בר"ה והיינו לפי שיטתו וגרסתו כאן דידו לא נייח וא"כ לא מקרי הנחה. ועי"ל דאפילו לאידך גירסא נמי סבר רש"י דהא דהנחת גופו מהני היינו במהלך ולבסוף עמד משא"כ בידו דמתניתין שעמד מתחלה ועד סוף לא הוי הנחה ומש"ה מפרש במתני' שחזר והניחו אבל התוס' לשיטתייהו וגירסתם בדיבור הסמוך דגרסינן ידו בתר גופו גרירא וא"כ לקושטא דמלתא היכא דידו וגופו ברשות א' הוי הנחת ידו ועמידתו נמי כהנחת חפץ אלא דאפ"ה כתבו כאן שפיר דלמאי דמיבעיא ליה לרב היינו משום דאפשר לאוקמי מתניתין בהכי שחזר והניחו וק"ל:

בא"ד וא"ת אמאי לא פשיט ממתניתין דלא יצא החייט כו' עד סוף הדיבור. נראה דקושיתם ותירוצם דוקא לפירושם הקודם דלענין הנחה נמי מיבעיא ליה וא"כ מקשי שפיר דליפשוט ממתני דלא יצא החייט דקס"ד דלא שייך לגזור בכה"ג שמא יטול המחט ממקום הנחתו ממש ויצא לרה"ר ויניח המחט ברה"ר דהוא מלתא דלא שכיח כלל שיניח המחט ברה"ר משא"כ אי הוי אמרי' דבהנחה פשיטא ליה דכשעמד ברה"ר הוי הנחת גופו כהנחת חפץ ולא מבעיא ליה אלא לענין עקירה תו לא שייך להקשות דלפשוט ממתניתין דלא יצא החייט דודאי פשיטא להו דיש לומר דאפילו משום איסור עקירה דרבנן שייך לגזור דלא יצא כדשקיל וטרי הש"ס טובא לקמן בסוגיא דלא יצא החייט איירי אפילו משום איסור דרבנן כגון שתחובה בבגדו ע"ש ואע"ג דהתם אליבא דאביי קיימינן מ"מ איכא למימר דרבא נמי מודה בהאי דהכא דלא חשיב גזירה לגזירה כיון דשכיח טובא שנוטל החייט המחט ממקום הנחתו ולא פלוג רבנן אבל מהנחה דלא שכיח כלל מקשו שפיר ומתרצין דאפ"ה סבר רב דאיכא למימר דלא פלוג רבנן כן נ"ל ודו"ק:

בד"ה מאי טעמא כו' ורש"י פירש כו' משמע אפילו הוא וידו במקום א' כו' ואין נראה כו' עכ"ל. ולכאורה מלשון הברייתא דבסמוך דתניא היה טעון אוכלין ומשקין מבע"י והוציאן משחשיכה חייב לפי שאין דומה לידו משמע קצת כי האי פירושא דאפילו ברשות אחד דומיא דהיה טעון נמי קתני לפי שאין דומה לידו דבידו כה"ג פטור דעקירת ידו לאו כעקירת חפץ דמי ומה שהקשו התוספת ממשנתינו אפשר דלסברא זו אמרינן דלענין הנחה שאני דהנחה בידו ודאי מקרי הנחה מטעם שכתבו התוספת לקמן דמסתמא כך היה במשכן שהיה נותן ליד הגזבר משא"כ לענין עקירה לעולם עקירה חשובה בעינן ועקירת ידו לעולם דלא הוי עקירה ולפ"ז קתני שפיר בברייתא לפי שאין דומה לידו והיינו דאפילו בכה"ג גופא שנתן חבירו לידו או אף שנשאר ביד עצמו מבעוד יום נמי פטור דלא מקרי עקירה ודוקא עקירת גופו הוי שפיר עקירה כן נ"ל אח"ז מצאתי להדיא בתוספת ישנים שכתבו בשם הרשב"א ז"ל דלענין הנחה לא קמיבעיא ליה לרב והיינו כדפרישית ונתתי שמחה בלבי שכוונתי לדעת הגדולים בעזה"י לפי שיטת רש"י ז"ל ודו"ק:


< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.